ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2009

הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב

**** וחצי

נינט – "קומוניקטיבי" (הליקון)

אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.

מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה – זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.

 

 

ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור – שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר

אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.

עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.

אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים – הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי – דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)