הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב

**** וחצי

נינט – "קומוניקטיבי" (הליקון)

אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.

מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה – זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.

 

 

ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור – שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר

אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.

עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.

אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים – הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי – דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעה  On 26 בנובמבר 2009 at 14:10

    יפה. תודה!

  • פיני  On 26 בנובמבר 2009 at 18:33

    אני מאמין לך ולנינט. תודה

  • אייל  On 28 בנובמבר 2009 at 3:11

    אבל אני רגיל. וזה גם למטרה טובה.
    מי בדיוק מצפה בסוף 2009 מנינט שתהיה מה שציפו ממנה כשסיימה את כונ"ל במקום הראשון? מי? תן לינק, אם כבר אנחנו באינטרנט אפילו קשר את המשפט בביקורת ללינק הזה.
    לנינט מותר לעשות מה שבא לה ושיהיה לה לבריאות ובהצלחה. באופן אישי הייתי מת לשמוע אותה נותנת בראש ב-Fאנק מלוכלך וסקסי (סליחה על המילה) סטייל איימי ויינהאוס. אפילו יש לה בארץ כמה טרובדורי פ'אנק להתלוות אליהם. ויש לה את הקול, את חוש ההומור (פרסומת לפלאפון) ואת הסקרנות המוסיקלית, אז למה לא?
    אבל אם כבר הזכרתי את הציפיות מנינט, קרא את הכתבות בנושא נינט בטיימאאוט ת"א האחרון – שכתבו ניסן שור, גל אוחובסקי ואיתי ולדמן, שכ"א מהם פרט בהיגיון מנקודת המבט התל אביבית מה הבעיה שלו איתה. לדוגמה, העובדה שהיא מפרסמת ביום חברת תקשורת תמורת הון עתק ובלילה צווחת (לא חבל על הקול המדהים שלך שמתבזבז על צווחות?) בהתכוונות יתר להידמות לזמרת אינדי שמופיעה ביום טוב מול 20 איש במשקפיים עגולים. טענה לגיטימית.
    טבעי שאדם כמו נינט, שרצה לכבוש את ת"א (אולי לא באופן מודע) ומנהל עם מוקדי ההשפעה שלה יחסים דו כיווניים (הופעה מחתרתית במועדונים סליזיים, תקלוט במסיבת הומואים, התארחות בהופעה של גבע אלון בפאב כ"כ קטן שכל הפמליה שלה מילאה את המקום כולו – מה שעורר דיון בין אוהדי גבע אלון בסוגיית אירוח נינט) – יקבל ביקורת מכמה דעתנים תל אביביים. הדעות יכולות להכאיב, ככה זה לפעמים כשאוהבים אבל לא מתחנפים, אבל יש בהן לא מעט היגיון. קרא, בקיצור. כמובן שמומלץ לכל מי שאוהב לקרוא את שתי הצדדים של הסיפור:
    http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_369.asp

    וזה לפני שהקשבתי בכלל לאלבום. היי, אני מעריך מאוד את נינט. במידה ואכן חלק מהמהלכים שהיא מבצעת (מה לאכול לארוחת בוקר, אם בכלל, בית קפה אחה"צ, כיוון בקריירה מוסיקלית – שמענו שרוק חזר לאופנה שוב, הולכים למכור גיטרות בקסטרו?) הוא ביוזמה אמיתית שלה – אז שאפו, זה טוב שיש לה דעות עצמאיות ורעיונות שלה באים לידי ביטוי כשהיא מנוהלת עד זרא ושהיא פנתה לרוקפור בעצמה – אגב, להקה שמאוד אהבתי ולצערי שתי האלבומים האחרונים שלה לא חיבבתי בכלל וחבל, כי המהפכה האנגלית שביצעו היתה פשוט מדהימה בעיני. אני מקווה בשבילה שתמצא את דרך המלך, אבל חשוב מכך, שתמשיך להתנסות ולטעות, ולהנות מהטעויות שלה. כי רק מי שלא עושה לא טועה.

  • דודו  On 29 בנובמבר 2009 at 12:21

    אייל, זוכר שקראתי ביקורת שטענה שנינט הייתה צריכה להיות מאמי מזרחית ולהמשיך את הקו של "ים של דמעות" – לא זוכר איפה. אבל זוכר גם התייחסויות דומות פה ושם.

    מסכים איתך לגמרי בנושא הדואליות. גם בעיניי זה מגוחך להחזיק סטייליסט ולטעון לרוקנרול, אבל בביקורת הזו השתדלתי להתייחס למוזיקה עצמה ופחות למה שמסביב. היא אכן עדיין עושה טעויות, אבל גם רומא לא נבנתה ביום אחד (או משהו כזה), ואי אפשר לדרוש ממישהי שגדלה בחממה של טדי הפקות להפוך את עורה ביום אחד. בינתיים ההתקדמות שלה מרשימה מאוד, ואני מניח שבהמשך זה יתחדד אפילו יותר. אבל חכה קצת, סבלנות. אי אפשר להפוך מנינט לוי מ"השיר שלנו" לאיימי ווינהאוס ביום אחד. גם רומא לא וכו'.

  • משיקו  On 15 במרץ 2010 at 11:39

    התחלת יפה במקום להמשיך כמו שירי את מנסה להיות אנטי ומשוגעת מספיק לנו חלס עשית את הפדיחה לכי הביתה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: