"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה". ראיון עם שי גבסו

"השיר הזה לא ייכנס לאלבום הבא", הבטיח לעצמו לעצמו שי גבסו עם כל כתיבת שיר חדש לקראת אלבומו החדש שיצא השבוע, "קרוואן". כל שיר היה למעשה חפירה עמוקה בנשמתו, והוא ידע שכדי לכתוב ללא חומות ומגבלות – עליו לסכם בינו לבין עצמו שהטקסט לא ייצא את שערי המגירה שלו. אבל אחרי שעבר זמן מאז כתיבת כל שיר, הוא הרגיש שזה פחות קריטי, וכך נערמו להם השירים. "אני מאמין שככה בעצם כל מני נשמות מסוימות יכולות למצוא את עצמן בתוך היצירה שלי, בתוך הדבר הזה", הוא מסביר. "ניסיתי לעשות את האלבום בלי חומות וגדרות, ולכתוב באמת את מה שאני מרגיש, מתוך ידיעה שיש עוד אנשים כאלה, ושאני חייב לדבר אליהם".
הבנתם נכון: "קרוואן", אלבומו השלישי של גבסו, בן 25 בסך הכל, הוא יצירה מטלטלת. שורות כמו "היא שורפת לי בלב, אני צריך עזרה. תגיד לי מה לקחת, אני אקח. רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות", כמעט אי אפשר למצוא היום. גם לא שורות "הו, ארצי… בניך איבדו את שפיותם בדרך, ואת דגלך קברו בזמן". וזה רק על קצה המזלג.

נראה שהקריירה המוזיקלית של שי גבסו עברה מטמורפוזה משמעותית בשנים האחרונות. למעשה, קצת קשה להשוות היום בינו לבין אותו נער צעיר ותמים שעמד על הבמה המיתולוגית ההיא בניצנים, בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד" בקיץ 2003, לבוש בחליפת כסף מזעזעת, וזכה במקום השלישי אחרי שביצע את "אש" של רמי קליינשטיין. קשה להשוות אותו גם אל אותו ילדון שלאחר מכן שחרר לרדיו את "יום ועוד יומיים", שתוך זמן קצר הפך ללהיט ענק, ואף נבחר לשיר השנה בהמשך. אלבום הבכורה שלו, "ארים ראשי", היה למעשה המשך ישיר לפופיות של כוכב נולד, רק עם תוספות של מוזיקת עולם ואמונה בוסרית ותמימה למדי.
ניצני השינוי נזרעו בתקופה שלאחר מכן, ונבטו ב-2006, עם יציאת האלבום השני "במקומי", שהיה הרבה פחות מסחרי והרבה יותר אומנותי, חברתי, מהורהר. גבסו יצא בשלב הזה מהמשבצת הכובלת של "כוכב נולד", ובמקביל העמיק את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלו. הוא החל לחפור בעצמו יותר ויותר, התקרב ליהדות יותר מהצד העיוני שלה, החל ללמוד בישיבה בחלק מימי השבוע, והמשיך את התהליך באופן כללי, לפעמים בסוג של קיצוניות מסוימת. אותו תהליך מסתכם עכשיו ב"קרוואן" – אלבום מצוין, ועם זאת מטלטל, כזה שחושף בקווים עדינים את הבלבול של הדור הנוכחי, את הלבטים ואת הייסורים.

*

אבל עכשיו, כשהלבטים ארוזים בתוך עיגול פלסטיק ונמצאים בחנויות המוזיקה, גבסו נשמע הרבה יותר נינוח. שנינו יושבים בדירתו התל אביבית, הממוקמת במרכז העיר, ונראה שהוא פנוי רגשית לנתח את כל מה שעבר עליו. ועבר עליו.
בזמן שהוא קם להכין לשנינו קפה (הסכמתי רק כתירוץ דחוק על מנת לבחון את הסביבה בנחת ולתרגם אותה לכתבה), אני מביט לצדדים. המון דיסקים, המון ספרים, חלקם עבי כרס. רואים שגם הדי.וי.די פועל כאן לא מעט, ובכלל רואים שהסלון הזה נושם תרבות אוניברסלית ביחד עם תרבות יהודית. על אחד הקירות, הצבוע באפור כהה, תלויים שלושה תקליטי ויניל, וכמובן שפטיפון אמיתי מעטר את המזנון, לצד הפלזמה ומכשיר הדי.וי.די. כל הזמנים, כל העולמות.
"זה גדול ממני. זה הרבה הרבה יותר מרגש מכל מה שהיה קודם", מספר גבסו על התחושה לשחרר אלבום חדש בפעם השלישית, בדיוק ברגע שהוא נוחת על הספה הנוחה. "אני חושב שקודם כל, השנים האחרונות שעברתי היו מאוד משמעותיות בשבילי. הגעתי לאיזושהי השקפה וראייה עם עצמי, עד שפתאום זה נראה לי כמו משהו חדש. כשהשיר 'ארגזים' יצא לרדיו, ממש קרסתי באותו בוקר. הרי למה שארצה להוציא דברים כאלה החוצה? הרי זה שלי. וזה מוזר. כי אתה מוציא את השירים הכל כך אישיים האלה, ואז צריך לחכות לפידבקים. ופידבקים זה ממש לא אני. כל הסיפור הזה הוא שעטנז מוזר".
אתה לא סקרן כלפי פידבקים?
"קראתי ראיונות עם בימאים גדולים, שמספרים שבזמן היצירה לא מעניין אותם שום דבר. אבל כשזה יוצא – אתה ישר רץ לקרוא ביקורות או לראות איך מקבלים את זה. ועדיין זה מאוד זר לי. ממש. עד כדי כאב".
לא הבנתי – זה מעניין אותך או לא?
"מעניין אותי, ברור. יש בי רצון עצום שאנשים ימצאו את עצמם בתוך היצירה הזו, שיאהבו אותה. אבל אני חייב לומר שאני כל הזמן שואל את עצמי למה. זו חידה. לא יודע אם אי פעם אגיע לתשובה. יש לי רצון שיאהבו את זה. למה יש לי רצון? לא יודע".
גבסו לא יודע הרבה דברים, אבל מה שברור, אני אומר לו, זה שיש מחיר לפנייה למקום פחות מיינסטרימי ויותר מחוספס. הרדיו פחות משמיע, התמלוגים זורמים פחות בקלות, המעריצות מורטות פחות שיערות. "קודם כל, אני חושב שכל החוקים בתעשיית המוזיקה השתנו, בלי קשר אליי", הוא מתנסח בזהירות. "כל המפה המוזיקלית השתנתה ברמה של הטעם הישראלי, כולל מה משמיעים ברדיו או לא. אבל בכל מקרה, הבנתי שזה לא משהו שאפשר בכלל לשקול. הבנתי שאני מוכרח לעשות את האלבום הזה, וזה חייב להיות עבורי מאוד אמיתי, בלי טיפה של זיוף. אחרת ארגיש לא טוב פיזית או לא טוב נפשית, וזה ישעמם אותי למוות. לכן העשייה, ומה שאני רוצה לקבל ממנה, שונה לחלוטין".
הגדרות או לא, בסופו של דבר צריכים להתפרנס ממשהו. וכשהמשהו הזה הוא אלבום לא מאוד מסחרי, זה לא פשוט. הנישה האומנותית שלך מאוד מוצדקת לטעמי, אבל עדיין מעניין אותי לשמוע איך מתמודדים איתה. הרי כבר היית שם, בפסטיבלים הגדולים ובבמות של סלקום. עכשיו נראה שתצטרך יותר להיאבק על המקום שלך. על הפרנסה שלך, בסופו של דבר.
"זהו, שאצלי אין את הבסופו של דבר הזה. השאלות שלך הן רלוונטיות, והן צצות גם אצלי בראש, אבל אין לי איך להתעסק עם זה משום שבאיזשהו שלב אתה מגיע למקום שבו העשייה היא אחרת. הגעתי לשלב כזה שהמוזיקה הייתה עבורי חיים או מוות. כלומר, הייתי חייב לעשות רק דברים שאני מאמין בהם. בזמן עשיית האלבום החדש לא עלתה השאלה איך יקבלו את זה. העניין הכלכלי אף פעם לא היווה דאגה. מבחינתי אין משמעות לדברים האלה. ממש לא. אגב, יפריע לך אם אעשן?".
אני ממלמל דבר מה (ברור שמפריע, אבל אני בכל זאת אורח כאן), אבל בעיקר מופתע. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו, ולא זכורה לי שום פיסת עשן מסרטן. "כבר הרבה זמן. שנים, אני יודע", הוא עונה בתשובה לשאלה האם זה חדש. "כנער עישנתי והפסקתי, אבל חזרתי לזה לפני שלוש שנים".
לא מבאס אותך לעשן?
"לא".
אתה אוהב את זה?
חיוך נבוך, ילדותי קמעא. "כן".

כאן אני מחליט לזרוק את גבסו למים העמוקים יותר, ולשאול מה בעצם עבר עליו במשך השנים האחרונות. ויותר מזה, למה הפצעים שעברו לדיסק כל כך מדממים. הוא קופץ על האתגר בשמחה. "עברתי המון. חקרתי ולמדתי המון המון", הוא אומר בנימה מהורהרת. "לגבי הגדרות, בדיוק השבוע הבנתי שמאוד קשה לי גם להגדיר דברים, קל וחומר להגדיר את עצמי. אבל אם בכל זאת הייתי צריך להגדיר את עצמי, הייתי אומר 'אי שקט'. מה שמאפיין אותי מעל הכל הוא פשוט אי שקט אחד גדול בחיפוש לנחת".
ובכן, נפתח בזה שבשנים האחרונות עבר גבסו כמה דירות – פיזיות ונפשיות כהגדרתו. הראשונה הייתה בנחלים. שם הוא גר בקרוואן, ופשוט פרח לדבריו. הוא שמע וניגן מוזיקה כל היום, זכה לשלל מבקרים, כולל חברי להקתו "המראות" (שמנגנים איתו בדיסק ואף זוכים לקרדיט נפרד). משם הוא עבר לירושלים, ושם היה לו מאוד קשה, כולל תחושה של זרות עצומה. "הגעתי לשם כי נרשמתי ללימודי פילוסופיה. בינתיים פרצה שביתת המרצים והמשיכה במשך חצי שנה, כך שזה סיכל לי את כל התוכניות. אמרתי כל פעם שנסחב עוד חודש ועוד חודש, אבל זה נהיה כבר מוגזם".
ואולי הציל במקביל את הקריירה שלך. אם היית נרשם ללימודי פילוסופיה, לא בטוח שהיית חוזר למוזיקה.
"לא ראיתי את זה כבחירה קשה. שיערתי שאמשיך אחרי הלימודים עם המוזיקה, אבל הרצון היה להתפתח בינתיים וללמוד פילוסופיה".
התקופה בירושלים הייתה גרועה, לדברי גבסו, בעיקר בגלל תקופת ההמתנה המתמשכת לסיום שביתת המרצים, עד שבסופו של דבר אזלה סבלנותו והוא עזב לתל אביב. הוא נמצא באזור המרכז כבר שנה וחצי, ומאפיין את התקופה הזו כ"חזרה למציאות". לאחר מכן הוא מתקן. "אני לא יודע עד כמה הייתי במציאות בשלוש וחצי השנים האחרונות".
מבחינה זוגית גם לא היית במציאות?
"על זה אני מעדיף שלא לדבר בראיון".
בדיסק אתה דווקא מדבר על הנושא, ועוד חופר לעומק.
(צוחק) "כן, במוזיקה אני יותר טוב בלדבר על זה".
אז בוא נדבר על זה. קודם אמרת שאתה רוצה לעזור לאנשים אחרים להתמודד. שורות כמו "רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות. והיא, היא כל כך יפה, אתה לא תבין עד שתראה אותה", מתוך "כל כך יפה" – זו לא חשיפה נטולת עזרה? איך השיר הזה, שכולו דיכאון מייאש, יכול לעשות את זה? זה דווקא יכול להזכיר לאנשים חוויות לא נעימות שגם הם עברו, ולזרוק גם אותם אל מצולות הדיכאון. אם ניקח למשל את "אייכה" של שולי רנד, אז גם הוא כביכול נוגה ותוהה, אבל לפחות שם יש שורה תחתונה חיובית – "בסופו של יום הן אפלט אל החוף, האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף. ואז אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הזה הייתי חותר. ושואל ומבקש וכוסף – אייכה". אצלך לא תמיד יש את האופטימיות הזו בסוף.
"אני חושב שהבסופו של דבר אצלי זה שאני על במה, לדוגמה. או המכלול הגדול הזה. סתם לדוגמה, אם הלכתי וראיתי את ניל יאנג בהופעה בקנדה, אז כשאתה רואה את הבחור בן השישים ומשהו, חי מוזיקה עם כל השירים שלו שבאים כל כך מלמטה, זה מה שאני רואה בסופו של דבר: שהוא כאן כדי לשיר את זה".
אבל זה לא כזה נהיר ומובן למאזין הממוצע.
"יש כאלה שכן מבינים את זה. זו שאלה באמת מאוד גדולה. יש אסכולות שלמשל לא מבינות את המקום הזה של התהייה בשירים. החברותא שלי אמר לי בזמנו שהוא לא מבין את המשפט של שולי רנד, "זה לא צחוק, זאת מלחמה על החיים" (בשיר "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" – ד.כ). הוא לא מבין למה מלחמה עם היצר. חפרתי איתו על זה מלא, ולא רק באותו יום אלא באותה תקופה. בסוף הבנתי שמבחינתי המקום שנותן לי חמצן זה כן לראות מישהו אחר שגם מבין את הכאב, שגם חי אותו. הגעתי לכתבים של הרב קוק, שמדבר שם על כאב, חבלי יצירה ודברים כאלה. ממקום כזה אני גדל הרבה יותר מאשר אם היו מספרים לי בשירים שהכל בסדר. בנשמה שלי אני יודע שלא הכל בסדר, אז זה ממש לא ישתיק אותי אם ינסו למכור לו 'אוהו,הכל מגניב והכל טוב'. זה עוד יותר יחנוק אותי כי כך אחשוב שאני עוד יותר זר ולא שייך".
אומרים "אין שכל, אין דאגות". לא היית רוצה להיוולד עם פחות סקרנות וחוסר שקט? לפעמים אני רואה אנשים כאלה, וחושב לעצמי שאולי להם בעצם הכי טוב.
"גם אני חושב שלפעמים אולי יותר טוב לאנשים כאלה. אבל מצד שני אני משתעמם נורא מהר. אני מברך על הרעב הזה ועל הרצון לחקור כל הזמן".
אבל זה מסבך ומסתבך כל הזמן את הנפש.
"אני לא יודע אם זה מבחירה שלנו".
ברור שלא. השאלה היא האם אתה סובל מזה או דווקא נהנה. אני יושב כאן בסלון שלך, מביט מסביב ורואה את כל הספרים העבים האלה, ושואל את עצמי למה כל החפירה העצמית הזו.
"לא יודע, אני באמת שואל את עצמי הרבה על זה. לפעמים אני קורא איזה ספר עבה, מרים את העיניים ושואל 'זה הכרחי, באמת, שאקרא את כל זה?'. זה נורא קשה. אבל נראה שהרצון הזה גדול ממני. גם הרב קוק כתב שהדור הזה יהיה צמא-צמא, עד שהוא כמעט יאבד את עצמו לדעת".
צמא למה?
"אם אתה שואל אותי – צמא לקב"ה. אין ספק. אבל הדרך לזהות את יעד הצימאון היא מאוד קשה. אני ממש רואה את זה וחי את זה. זה דור כל כך קיצוני. לכן החפירה היא דבר שנמצא מעלינו. זו המדרגה של הדור הזה, שיש לו אור בעיניים".
ואיך אתה מרווה את הצימאון?
אני מרווה את הצימאון שלי בהרבה מוזיקה חדשה, בסרטים ועם חברים, אבל במיוחד בלימוד תורה".
איך באמת תופסים אותך בישיבה מבחינת ההגדרה?
"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה. בשביל חבריי החילוניים אהיה דתי או חרדי, ואצל חבריי
בישיבה – בשביל חלק אהיה יותר חרדי מהם, וחלק פשוט לא יבינו מה אני".
אחת הסיבות לכך תעלה בהמשך השיחה: גבסו יונק לא מעט מהתרבות המערבית והחילונית, ובאופן טבעי הדברים מתערבבים בהשקפת עולמו. הוא לא רואה את עצמו מוותר בתקופה הקרובה על השפע התרבותי שמציע לו העולם שנמצא מחוץ ליהדות, אבל למרות הכל, הוא לא חושב שזה יימשך אחרי החתונה. לפחות לא באופן מלא. "לא נראה לי שתהיה לי טלוויזיה אחרי שאתחתן", הוא מודה. "אני גם לא חושב שיהיו בבית עיתונים".
בשלב הזה מזנק גבסו לארון הספרים היהודי והלא-יהודי שלו, ושולף את "חדריו" של הרב קוק, על מנת להסביר את היניקה ממקורות תרבותיים חיצוניים. "אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני", הוא מקריא בשכנוע פנימי עמוק ובהטעמה של משורר. "שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכלוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר ייקרא בכל שם. ממרום כל עונג, מכל נועם ויופי, וממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני".
השאלה היא איך מפרשים את זה. יכול מאוד להיות שאתה מפרש את זה לגמרי אחרת מכפי שהרב התכוון.
"בוודאי. לאן אתה היית לוקח את זה?".
שצריכים לשוט, לחפש, לבחון – אבל הכל בתוך עולם היהדות. לא נראה לי שהוא עודד יניקה ממקומות זרים לגמרי.
"נכון. תמיד יש סיכוי לפרשנויות להיות מסוכנות".

ואלה לא הדברים היחידים שגבסו עבר בשנים האחרונות. הדברים ששינו אותו, כהגדרתו, היו בין השאר אלבום הבכורה של שולי רנד "נקודה טובה" ("הוא ממש מעבר לכל דבר. לא אכפת לי להגזים במחמאות עליו – הוא ממש אסף אותי"), ולימודי המשחק אצל דינה דורון. "מעבר לשאלה אם אשחק על במה או לא, הלימוד עצמו פשוט מופלא. זה אחד הדברים שהנפש שלי חיפשה כל החיים שלה. גם בילדות נזכרתי שיותר משרציתי להיות זמר, רציתי להיות שחקן. הלימוד אצל דינה ממש סידר את הנפש שלי".
מה שעוד מסדר את הנפש הוא לימודיו של גבסו בישיבה, שלוש פעמים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, בשאיפה להרחיב את הזמן המוקדש לכך. נראה שהמשיכה הזו לחכמה גרמה לו לכתוב את "שיר ארץ" מאלבומו החדש, המבכה למעשה משהו שזמרים בגילו בקושי מכירים.
"שיר ארץ" הוא בעצם שיר קינה לציונות. אם אני לא טועה, אתה מכוון בו יותר לציונות החילונית, נכון?
"הציונות החילונית ובכלל. איכשהו יש כאן במדינה זלזול בחכמה. 'חכמת סופרים תסרח', אמר הרב קוק. הרבה כאן בזים לחפרנות, כביכול, ולדיוק. בזים פה לערכים שהם הכי מקודשים. ובתוך זה גם אהבת המולדת ואחדות העם".
יש בזה כבר ביטוי פוליטית, לא? היום המילה מולדת מקושרת מיד לצד הימני במפה.
"או.קיי, אז צר לי שזה מזוהה עם הימין. צר לי שציונות נהייתה מילה גסה. מכפישים אותה באו"ם, ולאט לאט זה מחלחל גם אלינו. זה מפחיד, כי בזים כאן לחכמה וליושר. ממש בזים לזה".
אם כבר הגענו לפוליטיקה, לקחת את ההתנתקות די קשה, לא?
"מאוד מאוד קשה. ואפרופו השיחה שלנו, אחד העיוותים שנוצרו כאן הוא בגלל ההגדרות. הגדירו שזה דתיים, זה ימין, זה ימין קיצוני – ואם אני לא שייך לשם, אז כבר לא אכפת לי מה קורה עם האחר. ההגדרות האלה שאנחנו דבקים בהן, הן אלה שעשו הרבה מהסמטוחה של החברה הישראלית. כלומר, הייתה כאן התעלמות לחלוטין מהפרטים, מבני האדם. אולי בגלל זה אני נגד הגדרות וכל הדברים האלה משני הכיוונים. לכן לקחתי את ההתנתקות ברמות הכי קשות. מבחינתי זה היה עיוות, אי צדק".
אני מניח שהשם "קרוואן" לא ממש קשור לזה, למרות שהיה אפשר לחשוב כך בהתחלה.
"לא קשור. העניין הוא שרוב השירים נכתבו בקראוון. מעבר לכך, זה אלבום של חיפוש בית, וקרוואן הוא מקום ארעי, זמני".
אנחנו מדברים כאן גבוהה גבוהה, אבל בעטיפת הסינגל הראשון הייתה תמונה לא מאוד אופיינית שלך, עם שיער מבולגן ומשקפי שמש. נראית כמו אחד שהתמכר לרגע לפוזת הרוקר. כשראיתי מיד חשבתי לעצמי "וואו, לא מתאים לו".
"כשצילמנו עם הלהקה היה ניסיון ליצור תמונות של עשייה. ברוב התמונות הייתי עם משקפי שמש בגלל שבאמת הייתה שמש. רוב התמונות יצאו ככה. נתנו את שיקול הדעת עד כמה אפשר לפרסם אותן, כי יש בזה אמירה כזו של דיסטנס, אבל לא התכוונו לזה מלכתחילה. בכל מקרה, אני חושב שזה מאוד מייצג פן בי".
מעניין גם שבדיוק בשבוע שבו הדיסק שלך מגיע לחנויות, יוצא גם האלבום השני של נינט. שניכם התחלתם באותו מקום – "כוכב נולד" – ככוכבי פופ צעירים, ושניכם התקדמתם בנפרד למקומות של רוק מחוספס.
"כן. מצד אחד זה מוזר, ומצד שני זה לא מוזר. קודם כל, אנחנו בקשר, וגם מבחינת עשייה יצא לנו לשבת, ללמוד וגם לנגן ביחד. זה באמת קטע כזה. שנינו התחלנו ככה נורא צעירים בתוכנית, נזרקנו לעולם, ומבחינה נפשית עברנו המון דברים דומים. שנינו היינו – ועדיין – במקום של צמא וחיפוש. אולי בגלל זה גם יש קווי דמיון בעשייה המוזיקלית שלנו עכשיו. אתה יודע, זה כאילו כמו חבר בטירונות שעברתם דברים משותפים ביחד, אז יש קשר מאוד מסוים. בהחלט עברנו, ואנחנו עוברים, דברים מאוד דומים".
ואם כבר מדברים על אומנים אחרים, מה היה בזמנו עם אריאל זילבר? עמדתם להופיע ביחד באוקטובר 2007, הוא שחרר את ההצהרות הידועות שלו על יגאל עמיר, ואז נראה היה שקיבלת רגליים קרות – וביטלת את ההופעה איתו. אחרי תקופה הופעתם שוב ביחד.
"אני חושב שאלה לא רגליים קרות. גם הבהרנו בינינו את העניינים. בזמנו הוא קרא להטבת תנאים ולשחרורו של יגאל עמיר. מאחורי הקלעים אני יודע שהאמירות האלה, שלאט לאט גם מתרבות בקרב אזרחים ישראלים, נובעות מקונספירציות כאלה ואחרות שאומרות שיגאל עמיר לא באמת רצח את רבין. אני חושב שברגע שזה יוכח – אז תצעק את זה בכל העיר. אבל כל עוד זה לא – קיימת כאן סכנה ממשית".
בעיניו יש הוכחות.
"כן, אבל הוא לא נימק את זה. אם הוא היה מנמק את דבריו ומפנה אפילו לדברים עובדתיים – אז הכל סבבה. יכול להיות שאפילו אני אסכים איתו. אבל ברגע שזה נאמר כך – פתאום נהייתי שמרני. זה מסוכן. כי בפני אנשים אחרים, שלא יודעים מה עובר לך בראש, אתה קורא לשחרר רוצח של ראש ממשלה, מאיזו סיבה שלא תהיה. אז ראיתי בזה אמירה מאוד מאוד מסוכנת, שעד שהיא לא מנומקת – היא הזויה מבחינתי. זה גם נאמר ממש בסמוך להופעה שהייתי אמור לארח אותו במהלכה, ממש יומיים לפני. יכול להיות שאם היה קצת יותר מרווח, הייתי מוצא את המקום. אבל זה היה כל כך קרוב, והיה בלגן. אז היה צורך ברגליים קרות או בכיבוי שריפה כזו. לא מצב אידיאלי, אבל זה מה שקרה".
או.קיי. ואיך בסופו של דבר מצאתם את עצמכם על אותה במה אחרי תקופה?
"זה קרה באופן ספונטני, האמת. הייתי בהופעה שלו, קראו לי לבמה. היה ממש מדהים, ממש כיף".
בינתיים נראה שהכיף הזה מאוד מורכב. רואים שגבסו נהנה מחייו, אבל לצד ההנאה הזו נמצאת המורכבות הבלתי מתפשרת, החפרנות הבלתי נלאית. חוסר השקט, כפי שהוא עצמו הגדיר במהלך הראיון. ובדיוק בגלל זה היה מעניין לבדוק, שנייה לפני שמכשיר ההקלטה כבה, איך הוא רואה את העתיד שלו.
ובכן, הוא מאמין שבשנים הבאות היצירה שלו לא תהיה יהודית נטו ללא תכנים גשמיים. "כשאני חושב על אותו ילד אבוד שיש לו מחשבות כאלה ואחרות, וכולו נמצא בבלגן של הנפש, אז ללא ספק, לאותה יצירה שכולה נמצאת בעולמות שלמעלה – ייקח לו שנים להגיע אליה, אם בכלל. אבל דווקא היותר לכלוך, היותר ריאליסטי, יותר נגיש, יותר מדבר בשפה שלו – זה באמת ידבר אליו".
ומה לגבי חתונה עם חילונית, תהיתם? "לא קיימת שום אופציה כזו", הוא חורץ בפסקנות. "שום שום שום שום אופציה כזאת. אני קנאי לדתיות שלי. הנושא עלה בשיחות עם חברים שלי, ואולי זו נשמעת כמו דעה חשוכה. אבל לא אכפת לי מה יחשבו בעניין הזה. ממש לא קיים שום סיכוי שאתחתן עם חילונית".
מצד שני, יהיה לך קצת קשה טכנית למצוא מישהי דתייה. הרי יש כל כך הרבה זרמים ביהדות. הברסלבי רוצה ברסלבית שתיתן לו אישור לטוס כל שנה לאומן. החרדי רוצה כמובן רק חרדית שלא תקל לו יותר מדי. הדתי-ציוני לא רוצה אחת שתחמיר לו יותר מדי. אבל אצלך, בגלל שאתה לא מוגדר ממש, זו בעיה גדולה אפילו יותר, לא?
"אמממ, נכון. זו בעיה ענקית. מאוד. כי אני עצמי לא מצליח להגדיר את עצמי (צוחק), אבל אני מאמין שיהיה בסדר".
ואיפה נראה לך שתהיה במישור האישי בעוד חמש-עשר שנים?
"אני חושב שאחיה במרחבים, בשדות, ביחד עם המשפחה שלי. נראה לי שזה יהיה הבסיס. לא נראה לי שאשתייך לאיזושהי קהילה דתית, אבל אני מקווה שהשעות שלי בישיבה ילכו ויתרחבו. אני מקנא בתלמידי הישיבה שהם יכולים לשבת שם וללמוד כל היום. מבחינתי, זה הוואו האמיתי".

(פורסם במקור ראשון, נובמבר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 29 בנובמבר 2009 at 1:35

    אני לא בטוח שאתחבר למוסיקה שלו, אבל אני מאמין לו כשהוא מדבר ושר, לרוב, וזו תכונה חשובה מאוד אצל יוצר – שיאמינו לך, שתהיה אמיתי עד כדי כך שיאמינו לך.
    בסופו של דבר זו הסיבה שאנחנו מתחברים ליצירה, לרוב. לאו דווקא כי יש בה תכחון או אמירה, לרוב פשוט כי יש בה אותנטיות שמזוהה אצלנו באופן אינטואיטיבי. אמון ואמונה במי שמגיש אותה, שהוא עושה את זה ממקום שלם ואמיתי משלו.

    שיהיה לו בהצלחה.

  • רעות  On 30 בנובמבר 2009 at 5:28

    כרגע האלבום נשמע מאוד מסקרן ואני כנראה אשמע אותו.
    לגבי גבסו – אני מאושרת שהוא לוקח את תהליך החקירה בכזו יסודיות, לדעתי היא תניב פירות מאוד מענינים לאורך השנים,
    מאחלת לו וגם לך הצלחה ואושר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: