****
קובי אוז – "מזמורי נבוכים" (הליקון)
"מזמורי נבוכים" הוא בדיוק מה שהיה צריך קובי אוז כדי להיחלץ מהמעגל הטיפקסי הלהיטי, ולהתחבר למשהו קצת יותר עמוק. די מזמן הוא לא עשה משהו עמוק – ליתר דיוק, מאז אלבום הבכורה שלו כסולן, "דמעות וים", שהיה מעולה בפני עצמו.
באופן היותר רחב אפשר לומר ש"מזמורי נבוכים" הוא אלבום נהדר עבור קהל שרוצה לפלרטט עם היהדות באופן בלתי מחייב. אוז לא מטיף כאן, לא יוצא מנקודות הנחה מובנות באמונה, והופך רעיונות מופשטים לסיפורים קטנים וקצרים עם מוסר השכל, כמו בשיר המשעשע "זלמן זה לא אתה", שמבחינה מוזיקלית מזכיר מאוד את תחילת הדרך של טיפקס. גם שירים אחרים ממלאים את הפונקציה: "געגועיי לגעגועים" הוא ממש כשמו, שיר געגועים קצת מדכא לעבר; "שוועת עניים" מחבר בין החצר האחורית שלנו כחברה ישראלית לבין האיסור ההלכתי להתעלם משוועת עניים; "איש עם שלט מקרטון", על איש עם שלט מקרטון שעליו כתוב "אני רוצה משיח", הוא השיר הטוב ביותר באלבום, "אלוהיי" עם הקלטה מקורית של סבו של אוז מתוך בר המצווה שלו מצליח לערבב אמירה עם רגש, וכמובן ישנו שיר הנושא שהוא בעצם נעימה שמזכירה את ימי "החיים שלך בלאפה".
הקלילות הזו נחמדה מאוד. גם ההצהרות של אוז על כך שהוא לא חוזר בתשובות מניחות אותו במקום שכל חילוני יכול לקבל בשמחה. אבל לפעמים הגישה הזו גולשת למקומות שקצת סותרים את עצמם. אוז אמנם מדבר בחלק גדול מהשירים על קירוב לבבות, על קבלת הזולת, אבל באותה נשימה תוקף בצורה מאוד לא מקרבת לבבות את כל האגף החרדי ביהדות – בחלק קטן מהטקסטים, בחלק מהראיונות שלו וגם בבלוג המעניין שלו ב"קפה דה מרקר".
אבל בסופו של דבר זו רק נקודה קטנה באלבום. מה שיותר חשוב הוא שקובי אוז מצטיין תמיד בהתעסקות עם שורשים. אחרי שבעידן טיפקס טיפל בשכונה, בפריפריה, בחברה ובמה שביניהם, ומיצה את עצמו, הגיע הזמן לטיפול שורש מסוג אחר. ובניגוד למה שנהוג לחשוב על חפירות למיניהן, מטיפול השורש הזה אפשר אפילו ליהנות.
(פורסם ברייטינג, מרץ 2010)
הבלוג של דודו כהן 