למה התקשורת מתעקשת להגחיך את עמיר בניון?

שירו החדש של עמיר בניון מבטא ביקורת על זרם שמאלני ספציפי אך משום מה, עיתונאים ואנשי תקשורת מתעקשים להרחיב את מעגל הסכסוך ולהציג את בניון כקיצוני ומסית עם נטיות אנטי-שמאלניות מובהקות. למה? כי הכי קל להתסיס, בפרט כשזה גם מתיישב עם דעותיהם הפרטיות. דעה

אני קורא את הטוקבקים לראיון של עודד בן עמי עם עמיר בניון, ופשוט משפשף את העיניים בתדהמה. טוקבקים, מטבעם, נוטים להתפלג ולהביע דעות שונות. במקרה הזה, לא אגזים אם אומר שיותר מ-90% מהתגובות בהחלט מבינות את המסר שבניון ניסה להעביר בשירו החדש, "אני אחיך". נוהגים גם לומר על טוקבקיסטים שהם עילגים, רדודים ומתלהמים. אז איך מאות טוקבקיסטים הבינו שהשיר מכוון לשמאל הקיצוני שנוקט בפעולות אקטיביות נגד צה"ל והמדינה, ובוודאי שלא כלפי השמאל בכללותו, לעומת אנשי התקשורת, שמתנפלים עליו במאמרים שוצפים וקוצפים ומתעקשים שלא להבין את הנקודה הפשוטה הזו? האם התקשורת עד כדי כך אטומה ולא מבינה, ודווקא הטוקבקיסטים מבינים בקלות את הפואנטה?

 

ממש לא. העיתונאים וכלי התקשורת שהתגייסו לצייר את בניון כהזוי, תלוש וקיצוני, מבינים טוב מאוד על מי הוא מדבר. רק מה, כדי להפוך את הקערה על פיה ולהתסיס את כולנו, הם מעדיפים לצייר תמונה שקרית כאילו בניון שוב נלחם נגד כל העולם ואחותו.

ב"ידיעות אחרונות" העניקו לידיעה הרלוונטית את הכותרת "קם על צד שמאל" עם תמונה לא מאוד מחמיאה, ב"וואלה תרבות" הוא הותקף קשות (לפחות על ידי טקסט אינטליגנטי של עינב שיף), עודד בן עמי האשים אותו בפרובוקציה מכוונת, באתרים שונים פורסמו מניפסטים עם חרון קדוש כלפיו, ונראה שאף אחד לא הבין את כוונת המשורר. יותר נכון, מאוד לא רצה להבין.

בניון כתב את "אני אחיך" על אנשי הקרן החדשה, שלאחרונה פורסם כי הם סייעו לכאורה להכפשת שמה של ישראל בדו"ח גולדסטון, כמו גם בתמיכה במעצרים ובנקיטת צעדים משפטיים נגד קציני צה"ל בחו"ל. אבל למה שהוא יסתכסך רק עם אותו שמאל קיצוני שאליו כוון השיר? באה התקשורת, שברוב טובה מרחיבה את גבולות הסכסוך, ומציגה את בניון כקיצוני שיש לו בעיה עם כל שמאלני באשר הוא.

גם כשבניון אמר במפורש לעודד בן עמי "שמאלני אמיתי, לא מתחזה, הכי קטן, תרם למדינה הזאת מה שאני לא אתרום עוד אלף שנה. חבל שהפכו את זה לעניין פוליטי וזול", המשיך בן עמי בקו הדורסני והנבחני. נראה שמבחינתו, דווקא השנאה האקטיבית של השמאל הקיצוני כלפי צה"ל היא היא התקינה, ואילו הזעקה של בניון היא הסתה מטורפת.

קל מאוד לצייר את בניון כהזוי וכקיצוני. אני זוכר שניסו לעשות זאת גם כשיצא נגד אקו"ם והפדרציה הישראלית למוזיקה, למרות שהיום כבר ברור, עקב ההשתלשלות המשפטית, שיש דברים בגו. אבל השילוב הזה של פטריוט ואדם מאמין שלא חושש להגיד את אשר על לבו, גורם להרבה אנשים לשחרר את השד מתוכם ולהשתמש בדרכים מניפולטיביות על מנת לצייר אותו בצבעים לא מחמיאים.

אני יודע שזו נפילה למלכודת ההשוואות הנצחית, אבל בכל זאת – לא ראיתי עליהום כזה טוטאלי על גבי גזית, שאמר על החרדים דברים באמת גרועים. למה בן עמי לא מראיין אותו בתקיפות גדולה כל כך? בכלל, אני לא רואה התנפלות על אינספור אמנים שמביעים תמיכה בקרן החדשה – דייויד ברוזה, רונה קינן, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד. אכן, לא צריכה להיות התנפלות, כי דעתם לגיטימית וטוב מאוד שהם מביעים אותה. אבל כשזה מגיע לבניון, או בכלל לעמדות שלא מתיישבות עם הדעות הפרטיות של עורכי עיתונים ומגישי טלוויזיה כאלה ואחרים – כאן זה כבר אסור. וכמובן שכאשר אביב גפן הביע דעות קיצוניות ופרובוקטיביות לצד ההפוך, אף אחד לא חשב שזה גדול עליו, ובטח שלא ניסה להדביק לו שנאה יוקדת לכל ימני באשר הוא.

היופי הוא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. בתקשורת ימשיכו דבריו של בניון לצאת מהקשרם, ובעולם האמיתי הוא ימשיך למלא את קיסריה, ליצור מוזיקה איכותית, לזכות לפופולריות גדולה ומדי פעם גם לשחרר כהרגלו שירים אמיצים בעלי אמירה חברתית נוקבת. אותם שירים יגרמו לתקשורת לצאת שוב מהכלים, ולרוב הישראלים לשמוח מכך שסוף סוף גם דעותיהם באות לידי ביטוי.

(פורסם במקו, אפריל 2010)

נחלת בנימין דוט קום. על תופעת Etsy והמכירות באינטרנט

יעל כבר הצליחה לפרוץ עם התכשיטים שלה לבוטיקים הגדולים והנחשבים בעולם. ענבל עובדת בלילה מול הלקוחות מחו"ל ובבוקר מול מס הכנסה. ושושנה? שושנה בת השישים עוד מחכה לפריצה הגדולה שלה. כולן יחד מבהירות: עסק אינטרנטי הוא לא תחביב, הוא עסק לכל דבר. אם לא תעבדו קשה, לא תרוויחו

כששושנה בן ענת, בת 60 מירושלים, פרשה מתחום ההוראה ועברה למשרה חלקית, היא ידעה היטב מה ימלא את זמנה: הקמת עסק למכירת פריטים סרוגים בעבודת יד. כמובן שזה לא היה פרקטי, אבל אז היא שמעה על Etsy, החלה לברר בנושא – ופתחה את החנות שלה בחודש אוקטובר האחרון, בכתובת etsy.com/shop/RossanaShoshana. מרגע שהחליטה, שום דבר לא חסם את דרכה – גם הצורך לדעת אנגלית ברמה גבוהה.

"האנגלית שלי לא הכי טובה", מודה בן ענת. "לכן קניתי את תוכנת בבילון. כל מילה שנייה אני בודקת. לא מתאים שיהיו לי שגיאות כתיב, ואני רוצה שהמשפטים יהיו בנויים טוב ויגדירו היטב את המוצרים שלי. זו המון עבודה, מעבר לסריגה עצמה. בנוסף צריך להתמיד, ובעיקר לעשות המון עבודות שיווק שקשורות לחשיפה. יש באתר גם כתבות בנוסח 'טיפים להצלחה' או 'מוצרים בעלי צורות גיאומטריות מעניינות'. אני נכנסת כל הזמן לכתבות האלה ומגיבה בטוקבקים. לא משנה מה אתה אומר, העיקר שהתגית שלך בסוף התגובה תיצרב איפשהו לאנשים בתודעה. זה המשחק: אתה צריך לעבוד על עצם קיום הנוכחות שלך".

שממילא תוך כמה שעות יידחק על ידי אחרים שרוצים גם כן לעבוד על עצם הקיום שלהם.

"נכון, גם זה סוג של אשליה, כי תוך זמן קצר מי יזכור אותך. אלה דברים שנורא תלויים באוויר. דבר נוסף הוא לזהות מגמות. יש דברים שנורא הולכים, שאתה יכול לראות ממש שזה טעם האנשים. בדרך כלל אלה דברים קיטשיים. למשל ינשופים. בכל העולם אוהבים אותם. זה יכול להיות ציורים של ינשופים, כריות של ינשופים, תליונים של ינשופים מכסף וכו'. יש שם הרבה דברים כאלה. אבל בכל מקרה לא אתאים את עצמי לאיזשהו גל. לכן לא אתפשר על דברים כאלה, גם אם ייקח לי יותר זמן".

צב שיצרה שושנה

לפני שנגלה לכם, לקראת סוף הכתבה, לאן התפתח העסק של שושנה, וכמה פריטים מכרה מאז הקימה את העסק האינטרנטי שלה באוקטובר האחרון, נספר לכם שהמוכרת המתחיל חברה ב-Team הישראלי הפועל בכתובת etsyisrael.blogspot.com. קבוצה נוספת פועלת בכתובת etsy-israel.blogspot.com, ויש גם קבוצות יהודיות שונות בעולם (הבולטת שבהן היא EtsyChai הפועלת ב-etsychai.blogspot.com). לא נכביר במילים, ורק נאמר שחברות הקבוצות עוזרות אחת לשנייה, מקדמות אחת את השנייה וכן הלאה.

ואפרופו הכברה במילים, כאן חייבים לפתוח סוגריים: השימוש ב-Etsy הוא עולם ומלואו. יש המון טיפים, הסברים איך זה עובד בדיוק, עניינים כספיים שכל משתמש חייב לדעת וכן הלאה. אבל בכתבה זו אנו לא מתיימרים ולא מתכוונים להרחיב בכל אלה. בשביל זה קיימים לא מעט ספרי הדרכה שניתן לרכוש בנושא (כולל בעברית). מדובר בעולם ומלואו, וכדי לא להיחשד בשטחיות נדגיש כבר עכשיו שמראש אנו לא מתכוונים לטפל בתורת Etsy לעומק, אלא רק לשרטט אותה בקווים כלליים. העניין הוא התופעה.

*

בעוד ש-99.9% מהישראלים שרוצים להקים עסק קטן יעברו את ההליך הסטנדרטי של השכרת מקום, הזמנת מלאי, פרסום במקומונים, פתיחה חגיגית, קביעת מזוזה, הדפסת פלאיירים וכן הלאה, אי שם ברחבי האינטרנט מתקיים לו ייקום מקביל שבו אפשר להקים עסק במחיר של סוכרייה על מקל. עד היום כולנו הכרנו את ענקית הסחר המקוון eBay, אולם בגלל עומס התנועה בו, כמו גם קושי הניווט, כמו גם התחרות המטורפת – הרבה פחות מפתה היום להקים שם עסק. בינתיים צוברים תאוצה לא מעט אתרים המעניקים פלטפורמה ממוקדת יותר לסחר באינטרנט, והבולט מכולם – שמסביבו אף קמה קהילה ישראלית משגשגת ומתרחבת תדירות – הוא Etsy.

למי שעדיין לא שמע על השחקן הצעיר והצבעוני במגרש הסחר של האינטרנט, נספר שמדובר באתר המוביל בעולם למכירה וקנייה של עבודות יד, מוצרי וינטאג' וחומרי גלם, ומכאן הנוכחות הנשית הכמעט אבסולוטית בו. נורא קל לנווט בתוכו, נורא זול למכור ולקנות דרכו (הרבה יותר מ-eBay), וזו הסיבה העיקרית שמאז 2002, השנה בה הוקם, הופך Etsy לפלטפורמה מצוינת עבור אומנים המעוניינים למכור את עבודותיהם לקונים פוטנציאלים מכל רחבי העולם. במילה "אומנים", אגב, אנחנו מדברים גם על עקרות בית או נשים עובדות המעוניינות להרחיב את מקור ההכנסה שלהן. זה קהל היעד העיקרי והפעיל בפועל, וזה גם מה שקרה עם לימור מתיתיהו, בת 38 מיהוד, נשואה פלוס 2 ומעצבת אינטרנט במקצועה, שניסתה להקים עסק קטן ב-Etsy, limitz.etsy.com (ובהמשך חנות נוספת – ECObyLimitz.etsy.com), והפכה לאחת הפעילות הבולטות בקהילת המוכרות באתר, כולל ניהול ה-Team הישראלי ISRAT וניהול הקומונה באתר תפוז. בנוסף לכל היא מנהלת את האינדקס לאומנים ישראליים HandmadeinIsrael.co.il, ומדריכה בקורס לפתיחת חנויות באתר.

לפני עידן ה-Etsy ניהלה מתיתיהו עסק לעיצוב תכשיטים מפימו. אבל בהמשך העסק נסגר, והיא הקימה את "אותיות", המציע מוצרים פרסונליים בהזמנה מיוחדת המכילים שמות של ילדים על חולצות, כריות, בגדי גוף, תיקים וכו'. "בתור אשת אינטרנט ותיקה, מחלוצי האינטרנט בארץ, בניתי אתר לעסק, והתחלתי לעבוד על שיווק רשתי", מספרת מתיתיהו. "הוספתי את כתובת האתר בכתובת החתימה שלי בתפוז, בפייסבוק ובאתרי הורים שאני גולשת בהם שנים. ואז פתאום החלו לזרום פניות. התחילו להכיר אותי, אבל זה לא היה מספיק. עברתי למכור בדוכנים, ואז הגעתי ליריד מעצבים. שילמתי 200 ש"ח ליום, והתייצבתי בקניון פעמיים בשבוע. הבטיחו לנו פרסומים וקידום, אבל בפועל זה לא הלך.

"באותו שבוע, ב-2007, גיליתי את Etsy. פתחתי כרטיס תחת השם הקבוע שלי ברשת, 'לימיצ', העליתי תמונות ומחירים, ותוך שבוע מכרתי שני מוצרים. לא היה לי עם מי להתייעץ ולא ידעתי איך להתקדם. בינתיים היה שוב יריד, וראיתי שם מעצבת תכשיטים שהייתה מאוד מוכרת לי, אבל לא ידעתי מאיפה. התחלנו לדבר, מצאנו שפה משותפת, ואמרתי לה 'את מאוד מוכרת לי, אני לא יודעת מאיפה'. התחלנו לדבר היסטוריה, צבא, תיכון. ואז במקרה דיברנו על Etsy, והיא אמרה 'אולי משם את מכירה אותי?'. הסתבר שבאמת אני מכירה אותה משם, מתמונת הפרופיל הקטנה. ישבנו בדוכן עם הוצאות גבוהות והכנסות מצחיקות, ולמדנו אחת מהשנייה על Etsy. די נשבעתי שזו הפעם האחרונה שלי בדוכן, ותוך כדי הבנתי שהיא גם כן מגששת ומנסה להבין איך הדברים עובדים בעולם הווירטואלי".

חולצה שיצרה לימיצ

התחלת מיד עם Etsy, מבלי לעבור דרך אתר הסחר הגדול פי כמה, eBay?

"כשעוד הייתה לי חברת התכשיטים מפימו חשבתי למכור ב-eBay, כי זה היה הדבר הכי ידוע. ובאמת, פתחתי עמוד, העליתי תמונות מטושטשות וחשוכות של כמה מוצרים, וכמובן שאף אחד לא קנה כלום. זה היה הניסיון הראשון והאחרון שלי עם eBay. בכלל, הוא מייצג בעיניי עולם יותר גברי. אצלנו מוכרים עבודות יד, ושם אפשר למכור הכל. אני תמיד שואלת כך: איפה יותר קל למכור עבודת יד – בנחלת בנימין או בתל אביב רבתי? בהקבלה, eBay זה תל אביב ו-Etsy זה נחלת בנימין. חוצמזה Etsy הרבה יותר ידידותי למשתמש לעומת eBay. אתה לא הולך בו לאיבוד. כל שלב מוסבר לך בצורה מאוד ברורה, ולעומת זאת שם אתה צריך להיות חצי מתכנת כדי להבין מה בכלל רוצים מהחיים שלך".

לחלק מהבנות יש גם חשבון ב-eBay או שרובכן ויתרתן מראש?

"לא, ממש לא מראש. אני יודעת על כאלה שהיה להן חשבון שם – והן סגרו אותו. פשוט לא השתלם להן. העמלות שם מאוד גבוהות, ושנית, הקהל העולמי יודע שבשביל עבודות יד נכנסים ל-Etsy, לא לשום מקום אחר".

בינתיים הפכה מתיתיהו לאחד הגלגלים שהניעו את תופעת Etsy בישראל, פתחה את הקומונה, הופתעה לגלות כיצד עוד ועוד בנות מצטרפות, ובהמשך פתחה את ה-Team. "החודשים עוברים, ופתאום יש נוכחות מדהימה של יוצרות ישראליות בדפים הראשיים של Etsy, דבר שלא היה קיים שם מעולם. עשיתי חיפוש לוקאלי לא מזמן, ופשוט נדהמתי מכמות החנויות החדשות שנפתחו בישראל. זה לא רק הכמות שהדהימה אותי, אלא האיכות. אתה רואה שם חנויות שכבר על ההתחלה מצליחות. אני מתרגשת כל פעם שאני רואה את הדפים החדשים. יש המון מאוד דיונים בקומונה".

בואי נדבר מספרים: כמה אפשר להרוויח ממכירות ב-Etsy ברמה החודשית?

"אני מכירה בנות שמרוויחות את ה-5,000-7,000 ש"ח בחודש, אבל יש גם כאלה שמרוויחות מאות שקלים, ויש כאלה שבכלל לא מרוויחות. בדרך כלל או שיש לך משרה שנקראת Day Job וזו המשרה הנוספת שלך, או שיש תכשיטניות שיש להם חנויות או דוכן קבוע של תכשיטים, ובנוסף הן עובדות ב-Etsy במשרה יפה. הן מתפרנסות משם ממש כחנות נוספת. אני לא מכירה מישהי שעושה את זה בתור תחביב ומרוויחה המון. זה יותר ברמת המאות שקלים בודדים – כלומר השלמת הכנסה נחמדה. לא הייתי מזלזלת בזה, זו עוד הכנסה. אבל גם בשביל סכומים כאלה צריך לעבוד".

השאלה היא האם הרוב בארץ מרוויחות באמת או שבסך הכל מגיעות למאות שקלים.

"קשה לי להגיד. הוותיקות עובדות יפות מאוד. ויש גם חדשות שעובדות יפה מאוד. הייתי אומרת שזה די ברמת החצי-חצי. גם נורא תלוי מה מוכרים בחנות ובאילו מחירים. מוצרים ב-15 עד 25 דולר יותר קל למכור מאשר מוצרים ב-80 דולר. אם מישהי מוכרת בגדים – יהיה לה יותר ביקוש מאשר לחנות תכשיטים, כי יש המון תכשיטים ב-Etsy. לגבי הממוצע – זה כמו שתעבור בנחלת בנימין ותשאל מה הממוצע של כולם. זה כמו שנכנסות בנות ואומרות 'אני מעצבת תכשיטים, האם כדאי לפתוח חנות? זה הולך?'. עונים לה שיש המון פרמטרים, ואי אפשר לענות ככה. אמנם סיכון ההשקעה הוא אפסי. לא צריכים לשים מראש את ה-1,000 שקל בדוכן שאין לך מושג אם הוא יצליח. כאן במקרה שלנו את יושבת בבית, זמנך בידיך. ומצד שני חשוב להבהיר שזה לא משחק, לא בכאילו. זו עבודה של ממש".

אז מהם בעצם הפרמטרים העיקריים להצלחה ב-Etsy?

"מה שעוזר למכור זה תמונות מצוינות של המוצר – כמה שיותר מכל הזוויות, הרי זה משובח. חשוב גם שיווק רשתי. בעולם האמיתי עסקים משקיעים כסף בפרסום, אבל כאן חשוב יותר שיווק רשתי. ולא כל אחד יודע לעשות את זה. בסך הכל מדובר בהרבה קהל צעיר שרוכש, באנשים שפייסבוק אצלם זה כמו ארוחת בוקר, וכך גם לגבי פורומים ובלוגים. זה לגמרי חלק מהעניין. יש כל מני טריקים שיכולים לקדם אותך דרך טוויטר, יש חשיבות גבוהה מאוד להשתתפות בפורומים של Etsy, להקמת בלוג משלך, לתחזוק עמוד מעריצים בפייסבוק, להגיב בכל הבלוגים הנחשבים, להשתייך ל-Teams רלוונטיים וכן הלאה. ממש צריכים לתקוע יתד. בחנות וירטואלית אם אתה לא עושה שיווק רשתי, זה בעייתי. יש מי שיודע לעשות את זה בטבעיות, ויש מי שקשה לו עם זה ומצליח למצוא אפיקים אחרים לפרסום כמו מודעות בתשלום. למרות שלדעתי הקידום בכסף די אפסי. השיווק הרשתי עולה במאות אחוזים על כל פרסום. כך למדתי מחוויות שונות שסיפרו בנות קומונת Etsy באתר תפוז".

תופעה מעניינת עליה מספרת מתיתיהו בהמשך היא חוסר נכונותן של חלק מהמוכרות למכור לישראלים. לא שהן יימנעו מכך, אבל זו בפירוש לא השאיפה שלהן. כשהיא ניסתה לאתר עבורנו מרואיינות מעניינות עבור הכתבה, שלוש מוכרות מצליחות לא הסכימו כלל להתראיין או להעניק שיחות רקע, בטענה שממילא קהל היעד שלהן נמצא בחו"ל. "חלק גדול מהמוכרות לא רוצות לעבוד עם ישראלים – לא יודעת למה", היא מספרת. "בגלל סוג העסק שלי, שבמרכזו נמצאות אותיות עבריות, אני דווקא פונה לקהל הישראלי, וזה נוח לי מאוד. אבל כנראה שהקהל הישראלי קודם כל לא קונה באינטרנט, לכן גם אם תעשה לחנויות סופר-חשיפה בעיתון ישראלי, זה לא ממש יעזור. בנוסף תרבות הקנייה בחו"ל שונה לגמרי – הדרישות של לקוח מחו"ל וכן הלאה. ובכלל, אם כל העולם בפניך, למה לך לעבוד רק באופן מקומי?".

לוגו הקבוצה הישראלית

הכתבה הזו לא באה למכור לכם ש-Etsy הוא מכרה הזהב החדש של כל מי שמעוניין במשכורת חודשית תמורת חצי שעה ביום, אלא בדיוק להפך. מסתבר שכל סיפורי ההצלחה, ללא יוצא מן הכלל, מלווים במאמץ ובהתמדה בכלל לא פשוטים.

אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של האתר שייך לענבל להב-אלגרסי, בת 30 מרם-און, נשואה + 2, שמעצבת ומייצרת מוצרי תינוקות מבד, כולל בובות, ב-etsy.com/shop/bouji. ב-2008 היא עזבה את מקום עבודתה, והחליטה לפתוח חנות אונליין בעלויות מינימליות. אזכור קטן בעיתון "הארץ", פלוס שיטוט קטן ברשת, הביא אותה ל-Etsy. אבל כמו תמיד, בהתחלה זה בקושי זז. "לוקח זמן גם להבין איך הדברים עובדים שם. אני יכולה להגיד שלקח כמעט שנה עד שהתחילו להיכנס הזמנות", היא מספרת.

והשנה הזו לא הייתה מתסכלת?

"מאוד. מאוד מתסכלת. תשמע, זה לא פשוט. אני מייצרת את הכל בעבודת יד. יש לי שני ילדים לפרנס. אבל ברגע שאתה מאמין בעצמך ומייצר משהו שהוא באמת ייחודי ואחר – לי בכל אופן זה עזר להמשיך להאמין. כמובן שגם הבעל תמך. ולמרות התסכול – הכישלון לא הרפה את ידיי, אלא רק גרם לי ליצור דברים יותר חדשניים ויוצרי דופן. בסופו של דבר זה השתלם".

ובכן, בהחלט השתלם. היום יש לענבל 15-20 הזמנות חודשיות בממוצע, לא רק דרך האתר. הוא אמנם משמש עבורה כחלון ראווה, אבל לא כל המכירות מתבצעות דווקא שם, לדבריה.

נדבר תכל'ס: אפשר להתפרנס וממש לחיות מזה?

"עם הרבה התמדה ואורך רוח – כן. זה גם עניין של טרנדים. אם אתה כל הזמן מחדש, מתמחר את עצמך נכון, עוקף את כל השגיאות של הרבה יוצרים אומנותיים שנוטים לא להעריך מספיק את המוצרים שלהם מבחינה אומנותית – אז כן, אתה יכול גם להתפרנס מזה בסופו של דבר".

אני חייב להרוס קצת את האידיליה: מהם החסרונות של המקצוע הזה, בעצם?

"קודם כל, השעות שאני משקיעה בו. זו לא עבודה משרדית שאחה"צ אתה סוגר את הדלת ומתפנה לבית. אני באופן אישי מתחילה יום עבודה ב-22:00 אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, ומסיימת בערך ב-4:00. בשעות האלה אני שולחת מיילים, מדברת עם לקוחות בחו"ל, מייבאת את הבדים שלי מארה"ב וכו'. למעשה, כל הפעילות מתבצעת בשעות הלילה, כולל התפירה והעיצוב".

ואז מתי את קמה?

"ב-6:30-7:00. אני ישנה גם שעה-שעתיים בצהריים. אבל בבוקר זה יותר סידורים, בנקים, מס הכנסה, וכמובן משלוח חבילות בדואר".

אפשר לנהל ככה לאורך זמן חיים סטנדרטיים כשאת עובדת בעיקר בלילה?

"זה לא אידיאלי – אבל אפשרי. אני עושה את זה כמעט שנתיים, ועושה את זה לא רע. בשישי-שבת אני לא עובדת בכלל, מתוך עיקרון, חמותי שומרת מסורת. היא אמרה לי 'אם את רוצה פרנסה, תשמרי שבת', ואימצתי את זה. בכל מקרה גם האמריקאים לא קונים במיוחד בסופי שבוע".

איך מגיבה הסביבה שלך לעבודה הלא שגרתית הזו? נניח, אמא בגן של הילדים שואלת מה את עושה בחיים, ואת עונה "אני מוכרת בובות באינטרנט". נשמע קצת הזוי.

"נשמע הזוי, אבל מעורר הרבה התפעלות. אומרים לי הרבה 'את גרה בחור כמו רם און, בסוף העולם, ומוכרת לכל העולם'. זה משהו מדהים שלא היה קיים בעבר".

לא בטוח שבעבר להב-אלגרסי הייתה מתארת לעצמה שאף תמכור לבוטיקים גדולים ונחשבים בחו"ל, אבל מסתבר שאחרי Etsy יש תחנות נוספות בהצלחה. "כרגע אני עובדת על קולקציה חדשה, אחרי שבוטיקים ברחבי ארה"ב, קנדה ואירופה ביקשו להזמין את המוצרים שלי", היא מספרת. "עד עכשיו לא הייתה לי אפשרות לשווק לבוטיקים יותר גדולים, אבל עכשיו אני עובדת על קו יותר גדול, ובחודשים הקרובים אתחיל לשווק לבוטיקים. אם עד עכשיו יצרתי מוצרים שהם One of the kind, עכשיו זה יהיה אחרת. עד עכשיו יכולתי לספק עשרה מכל פריט, וגם זה בדוחק. כרגע אני יכולה לספק יותר את הבובות, למשל, אבל יש גם בקשה להזמין טקסטיל לחדרי תינוקות. עד עכשיו עבדתי עם בדים שהיו לי בכמויות קטנים, אבל עכשיו אני עובדת עם בדים שניתן לקנות בכמויות גדולות יותר".

את כל זה את עושה לגמרי לבד?

"כן, אבל התכנון הוא לשכור מישהי נוספת שתתפור ביחד איתי".

נראה לי שבסוף תפריחו מחדש באמצעות Etsy את תעשיית הטקסטיל בארץ.

"הלוואי. החלום שלי הוא להעסיק אימהות במצב שלי עם ילדים, שבאמת יתפרו בארץ, וכך נייצא לחו"ל דברים ישראליים".

מוצר מבית Yoola

סיפור הצלחה נוסף שייך ליעל פלק, בת 41 מיהוד, נשואה + 2, שברשת מוכרת יותר בשם Yoola. זו גם שם החנות המשגשגת שלה, בה נמכרים תכשיטים סרוגים יפהפיים, כשעד לשעת כתיבת שורות אלה נמכרו בה יותר מ-1,000 פריטים.

מעניין לגלות שפלק מחזיק ב-Day Job כבעלת משרד עיצוב תעשייתי מזה 15 שנה. העסק המניב שלה ב-Etsy הוא למעשה עבודה נוספת שהחלה בסך הכל לפני שנה וחצי, אחרי שאחותה פתחה חנות (שלא ממש זכתה להצלחה), המליצה לה להצטרף, והשאר היסטוריה.

את מספיקה לשלב בין שתי העבודות?

"בוודאי. העבוד ה ביום היא במשרד העיצוב. Etsy אמנם קצת גולש לי לתוך היום ברמה של דואר, משלוחים ורכש, אבל בעיקרון אני מכינה את התכשיטים בערב ובסופי שבוע, בדרך כלל מול הטלוויזיה. ובכלל, הרבה מהעיסוק הוא לא בהכרח היצירה עצמה אלא מה שמסביב – שיווק, פטפוטים עם לקוחות וכו'. יש הרבה חיי מחשב סביב זה. יש כאלה שאומרים שהיצירה עצמה מתגמדת לעומת הזמן שצריך להשקיע בכל מה שמסביב".

אז זה בעצם סוד ההצלחה – כל המסביב הזה?

"סוד ההצלחה הוא המכלול, אני חושבת. קודם כל צריך מוצר טוב. העיצוב צריך להיות טוב, התדמית – צילומים, שמות, תיאורים, המיתוג – ואחר כך צריך לתת שירות טוב, לדעת לעשות מבצעים, לשמור על קשר עם הלקוחות. זה עולם תחביבי, אבל בסופו של דבר יש בו את המרכיבים שיש בכל עסק, רק בזעיר אנפין. מה שמעניין זה שמעבר למכירות – אגב, השבוע עברתי את ה-1,000 – העסק הוא למעשה פתח לקשרים אחרים. היום גלריות ובוטיקים פונים מרחבי העולם, אני מופיעה בכתבות בעיתונים שונים בעולם ובאינטרנט. זו במה, ויש יוצרים שהבמה הזו מרחיבה ומפרה אותם. גם אותי. כשהבנתי שיש לי קהל, זה העשיר את היצירה עצמה".

ממה שאת רואה מסביבך, אפשר ממש להתפרנס מזה?

"אני מכירה כמה מוכרות שברור לי שמבחינת היקפי המכירות שלהן – זה מקור פרנסה לכל דבר. יש המון שחושבים שהם יודעים איך לעשות שזה יצליח, אבל זה בכלל לא פשוט. זה לא שיש תשובה ברורה. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד אם תצליח או לא. זה נכון גם לגבי בתי קפה – יכולים להיות שניים מאוד דומים, אבל רק אחד מהם יזכה להצלחה".

ועדיין, אני מניח שיש לא מעט מאוכזבים.

"בוודאי. יש לאנשים תפיסה שגויה שזה נורא קל, ושזה לא דורש זמן, שכר דירה וכו'. אבל יש כאן אלמנט מטעה, כי זה כן מצריך זמן ומצריך השקעה בדברים שכל עסק צריך להשקיע בהם – כרטיסי ביקור, מדבקות לאריזות וכו'. ככה אני תופסת את זה, מבלי לעשות לעצמי הנחות בגלל שזה אינטרנטי. אנשים חושבים שהם יבואו, ישקיעו באופן חד פעמי בהעלאת המוצרים – וזה ירוץ לבד. אבל זה צריך להיות מושקע, טוב ואיכותי".

אז הבנו שאפשר להתפרנס מזה. אבל כמה בדיוק, במספרים?

"אפשר להוציא מזה הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק – גם 8 או 10 אלף".

לפני שאתם מנגבים את הריר מעל דפי העיתון (ובמקביל לא שוכחים שמדובר במתי מעט שזוכים להצלחה כזו – בדיוק כמו בכל תחום בחיים), קחו בחשבון שמי שהאנגלית שלו לא נמצאת ברמה גבוהה – כנראה שזה לא העסק בשבילו. עיין ערך שושנה מתחילת הכתבה. "זה נראה לי בגבול הבלתי אפשרי", מחדדת פלק. "נגיד שמישהו כותב לך את הטקסטים הראשוניים לתיאור המוצרים. נגיד. אבל אח"כ אתה צריך להיות בקשר יומיומי עם הקונים. זו שואלת משהו, ההיא אומרת שהמוצר קצת שונה מהתמונה וכו'. לא צריכים להתבטא בצורה שייקספירית, אבל אתה יודע, זה שירות לקוחות. מי שלא מסוגל לעשות את זה – זה יכול להיות נטל ויכול גם לייצר משברים, אם אתה לא יודע מה כל מילה מעבירה בדיוק. אימיילים שלא כתובים היטב תמיד יכולים ליצור אי הבנות".

בינתיים פלק מתכננת להרחיב את העסק, בדיוק כמו כל עסק אחר שזוכה להצלחה. "לא מזמן התחלתי למכור בחנויות מוזיאון גם בארץ וגם בחו"ל, כמו מוזיאון חיפה", היא מספרת. "לא הייתי מגיעה לשם מבלי לעבור את תהליך ההתמקצעות ב-Etsy. מבחינתי זה מסלול עלייה. תמיד אמשיך למכור באתר ללקוחות פרטיים, כי זו חוויה. אבל ברור לי שזה פתח למכור יותר לחנויות בחו"ל, ותוך כדי למתג את Yoola. בהחלט נוכחתי לדעת שזה אפשרי".

יעל Yoola

עם כל האידיליה, נראה שכדאי לחזור לקרקע. זוכרים את שושנה בת ה-60 מתחילת הכתבה? אז מסתבר שאצלה העניינים לא הכי פורחים, ואילו מאגרי הסבלנות עדיין מלאים. "את האמת, היו שלושה חודשים שבהם החנות הייתה פשוט מתה", היא מספרת על התקופה הראשונה לפתיחת החנות. "לא הייתה אפילו מכירה אחת. יש באתר מן קטגוריה שמראה מכירות שבוצעו עד עתה, ומולן חנויות שמעולם לא רכשו מהן. כל הזמן הציק לי שאני שם, זה היה מן אות קין. אבל בסוף נחלצתי משם".

מהו הקושי הגדול ביותר מבינתך?

"ידוע שהאל"ף בי"ת הוא החשיפה והפרסום, אבל קשה לבלוט כשיש אלפי חנויות בכל תחום. בכלל, הרעיון הוא להשתלב ב'אוצרות' שבאתר, ובשביל זה צריכים להקדיש המון זמן".

במאמר מוסגר נספר לכם ש"אוצרות" הוא שמה של אחת הפעילויות החברתיות הפופולריות ב-Etsy. לא נכביר כאן מילים על שלל הכללים המסועפים והמורכבים של ה"אוצרות", אבל רק נאמר שבסוף אותה פעילות נבחרים מוצרים המופיעים בעמוד הראשי של האתר, וזו אחת משאיפות-העל של כל בעל חנות.

"אחרי שלושה חודשים נמכר המוצר הראשון שלי", מספרת שושנה. "אחר כך קיבלתי הזמנה טלפונית, ועד היום היו ארבע הזמנות בסך הכל. יכולתי להישבר כבר מזמן – גם מזה שלא קנו בחודשים האחרונים, וגם מהמחשבה מי אני כשיש אלפים כמוני. אבל אני מאוד מאמינה בעצמי, ומאמינה שהמוצרים שלי יתפסו. אולי זאת אשליה, אבל כשיש אמונה כזאת – מחזיקים מעמד".

ובכל זאת, אם נחשב את הזמן שהשקעת עד עכשיו מול ההכנסות, בטח נגלה שעד כה הרווחת בערך 15 אגורות לשעה, לא?

"יכול להיות, כן. מה שכן, אני עושה דברים שאני אוהבת לעשות. לא אגיד שאני לא רוצה להרוויח, אבל מבחינתי אני לא תלויה בחנות הזו. יש לי את הפנסיה שלי, ואני עובדת עוד חצי משרה. Etsy זה לא הפת לחם שלי. אגב, יש לי עוד הוצאות שקשורות בתפעול החנות. אני לא מצלמת את המוצרים, ויש סטודנטית שעושה לי את הצילומים של המוצרים בתשלום. כך שמעבר לחוסר הרווח, יש גם הוצאות".

אם היית חוזרת אחורה בזמן, היית חוזרת על החוויה העדיין-לא-משתלמת?

"הייתי חוזרת על זה כי זאת לא הפת לחם שלי, כאמור. כל החיים רציתי להגיע לחנות שעוסקת בתחום הזה, אבל אף פעם לא היה לי גב כלכלי או את הפריווילגיה לשבת בבית ולעשות את זה. היום, בזכות האינטרנט, אני יכולה להרשות לעצמי להתעסק בדברים כאלה. זו סוג של פריווילגיה".

ועד מתי תמשיכי לנסות?

"אההה, כרגע יש לי נשימה ארוכה. מה אגיד לך? (נאנחת) יכול להיות שעם אחד המוצרים יהיה קליק. יש גם אומנים שפתאום הקהל נדלק על אחד המוצרים שלהם, ואז הם מייצרים הרבה ממנו. בכל מקרה אני תמיד מנסה, לא מתייאשת, וגם אחרי נפילה – אני קמה. אף פעם לא מרימה ידיים".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)

אלבום בלי כוונה: ראיון משותף עם עמיר בניון ויהודה מסס

עמיר בניון התעלם מהצעה של שלמה ארצי להקליט אלבום משותף. במקום זה הוא מוציא דיסק שלם עם יהודה מסס, אומן מוערך וחבר טוב. למה ארצי לא ומסס כן? פשוט כי אף אחד לא יזם את החיבור הזה 

"אל תשאלו איזה קטע היה לי", סיפר המוזיקאי נדב ביטון לפני כמה שנים טובות לכל מי שהיה בסביבתו, כולל עמיר בניון. "הופעתי לא מזמן עם איזה זמר בדימונה, ותוך כדי שאני מנגן והוא שר – באה משטרה ועצרה אותו בגלל שהציוד היה גנוב". כמובן שהתיאור לא היה מרנין במיוחד, למרות שביטון ידוע במעלות ההגזמה שלו ("בוא נגיד שמבחינת הפרטים שהוא נתן, רק התאריך היה נכון", מחייך בניון). אבל זו, בכל אופן, הייתה הפעם הראשונה שבה עמיר בניון שמע על יהודה מסס. התחלה לא מלהיבה במיוחד, אבל עכשיו הם מוציאים דיסק משותף.  

"הסיפור הוא שהופעתי באיזה מקום, והייתי צריך להשכיר ציוד ממישהו אחר", משחזר מסס את הגרסה שלו. "והסתבר שהציוד שהשכרתי היה גנוב. כלומר, זה שהשכיר לי את הציוד גנב אותו קודם לכן. בעל הציוד המקורי עבר במקרה – זה היה במרכז המסחרי בדימונה – וזיהה את הציוד שלו. אז באה המשטרה ולקחה אותי באמצע ההופעה לבירור. נדב ביטון, שניגן איתי, נשאר שם והיה צריך להמשיך לנגן".  

בניון מתחמם: "אז מה, באמת היו אזיקים וכל זה?".  

מסס: "עזוב את כל התוספות של נדב על אזיקים וצ'קלקה. נדב עשה מזה סיפור חדש, ובגלל זה כל מי ששמע אותו הבין שיש לו עסק עם קרימינל. זה לא בדיוק נשמע כמו אומן אלא יותר כמו אחד שבשעות הפנאי רוצה לשיר. אז בסדר, זה הרושם הראשוני שעמיר קיבל עליי. לפחות הוא יודע לסנן. ובכלל, זה רק מלמד אותנו עד כמה צריכים להיזהר מדברים ששומעים על אנשים. אתה ממש צריך לפגוש את הבנאדם ולהכיר אותו לפני שאתה חורץ את גורלו".  

בניון: "אפשר להגיד את זה גם על אומנות. ולדעתי בהקשר הזה יהודה הוא אחד מאלה שחרצו לו את הגורל כביכול, מבלי לשמוע אותו".  

למה לא עשו את זה לך? הרי גם אתה בא מאותו מקום, פחות או יותר.  

"אולי הסטיגמות עליי היו פי מיליון יותר חזקות, וזה מה שגרם לקיצוניות ולעניין כלפיי. סיבה נוספת היא שהיום עולם המוזיקה גדוש, מלא, עמוס. וכשאתה בן ארבעים ומשהו, ואבא שלך לא ברח עם ארגנטינאית לחו"ל, ואתה לא סובל מכל מני בעיות נפשיות, ולא עשית ניתוח לשינוי מין, ואתה לא משתתף ב'האח הגדול' – קשה לשים עליך אוזן. צריך סוג של נחת רוח מסוימת מהסביבה בשביל שינסו בכלל להקשיב לך".

 

 

פחות משנה לפני מותו, ראיינתי את אהוד מנור ז"ל ל"מקור ראשון". בסיום הראיון, כשהתעניינתי לאן מועדות פניו, סיפר לי בהתרגשות על אלבום חדש שכתב באותם ימים עם יוצר אלמוני בשם יהודה מסס. "הוא כישרון גדול", אמר מנור בפנים מאירות. "אתה עוד תשמע עליו". אבל האמת היא ששמעתי כבר לפני. מסס הספיק לכתוב לאומנים בולטים (שלומי שבת, שירי מימון, מאיה אברהם ועוד), היה שותף בכתיבת "עלש" (הדואט המוצלח של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה), שחרר כמה סינגלים משל עצמו, ובאופן כללי נראה היה שמדובר ביוצר אותנטי, ייחודי ומעניין. מישהו מהליגה של עמיר בניון.  

כמה חודשים לאחר מותו הפתאומי של מנור יצא האלבום המשותף שלו ושל מסס, "מזרב", שזכה משום מה ליחסי ציבור דלים, ולא הצליח לפרוץ לתודעה. מסס לא התייאש, המשיך ליצור, ולפני יותר משנתיים שחרר את אלבומו השני "אמת פשוטה". כאן ההצלחה הייתה עדיין שקטה, ומסס נשאר אותו אומן ששמו עובר מפה לאוזן מתוך הערכה גדולה לכישרונו. אבל עכשיו עומד לצאת האלבום המשותף לו ולעמיר בניון, וסביר להניח שהאומן המוכשר, שנולד וצמח בנתיבות והגיע לאזור המרכז לפני כעשור, יזכה לבמה משמעותית פי כמה. הדיסק, המורכב כולו מדואטים בין השניים, אמור לצאת ממש בקרוב, וכנראה שהספקתם להכיר מתוכו את "מחשבות" – אחד השירים הטובים ביותר ששחררו השניים מתחת ידיהם.  

ההיכרות בין בניון למסס, מעבר לעניין ההוא עם הצ'קלאקות, נוצר באולפן שבו הקליטו שניהם במקביל. "הכרתי את עמיר עוד לפני, דרך המוזיקה שלו, אבל ברמה הפיזית זה קרה באולפן", מספר מסס. "הוא כבר היה מוכר, ואני רק התחלתי לעבוד על חומרים משלי".  

השניים נכנסו לפאזה של "מדברים פה, מדברים שם" כהגדרתם, ובהמשך השמיעו חומרים זה לזה. "מבחינתי זה היה תהליך של גילוי", נזכר מסס. "מעבר למה ששמעתי עליו בתקשורת, הכרתי את הבנאדם עצמו, מהפגישות הקטנות האלה, ואחר כך היה מאוד קל להתחבר עם האומן שבתוכו. תוך כדי דיבור אתה לומד להכיר את הבנאדם. אתה מבין שזה אמיתי, ואין פה זיוף, והוא לא עובד בזה. הוא כותב ושר באמת מתוך אמונה. בעניין היושרה המוזיקלית אני יכול לספר לך שבעבר עשיתי תקליט שגנזתי, כי הבנתי שהוא לא אמיתי. בעצם, מוזיקה מקורית התחלתי לעשות רק מגיל שלושים, אבל במשך חמש שנים עשיתי דברים שלא באמת אהבתי. הייתי מופיע באירועים ובפאבים, ספגתי כל מני השפעות מסוימות, ולא ממש מצאתי את עצמי. מאוד קשה לבוא משם, לנקות את כל זה, ולהגיע לאמת שלך. וכשסיימתי את האלבום ההוא וישבתי להקשיב לו, ראיתי שזה לא מאה אחוז אני. לכן גנזתי אותו. בעשר השנים שחלפו מאז אני עושה רק דברים שאני מאמין בהם ב-100%. הרבה פעמים אומרים לי 'אולי תעשה ככה וככה, כי ככה אוהבים ברדיו', אבל לא. מה לעשות, אני לא יכול לשקר".  

אם היית שואל אותי, הייתי מציע לך להקליט דיסק עם עמיר בניון כדי לפרוץ. אבל כבר עשית את זה.  

"אתה יודע מה, אני שמח שלא יעצת לי כזה דבר, כי אם הייתי בדעה כזו – זה לא היה קורה. אני מכיר את שנינו. כל היופי פה שזה צמח בצורה הכי אמיתית שיכולה להיות".  

איך זה נולד, באמת?  

בניון: "אענה לך במילים של השכונה: זה בלי כוונה".  

מסס: "אם הוא היה אומר לי 'בוא, אני רוצה לעזור לך' – הייתי מתבאס".  

בניון: "עם כל הכבוד, גם אין לי את היכולת הזו".  

מסס: "עזוב את המוזיקה, הכרתי גם בנאדם. חבר שאני יכול לספר לו הכל, לשתף אותו בהכל, להתייעץ איתו. עמיר לא יודע את זה, אבל למרות שהוא קטן ממני – הוא האח הגדול שלי".  

בניון נבוך: "הוא, עכשיו, הוא מגזים".  

מסס: "זה היופי. מרגש אותי לחשוב על התהליך, שהיה כל כך אמיתי, וכל כך נהניתי לעשות אותו. אני מאחל לעצמי לעשות מוזיקה רק ככה".  

אבל עם כל הרצון הטוב לעשות מוזיקה כנה, צריכים גם להתפרנס בסופו של יום.  

"בשביל זה אני גם מלמד גיטרה – כדי שלא אשקר במוזיקה. בשביל זה אני עובד בבית ספר בהוראת מוזיקה. בשביל זה אני עושה המון דברים כדי להביא פרנסה הביתה, ומעשר מזה לטובת הנשמה שלי. כלומר, אני עובד מאוד קשה בשביל להגיד את האמת שלי".  

עמיר, לאורך כל הקריירה שלך לא הקלטת כמעט מעולם שירים שכתבו אחרים. גם מספר הדואטים שעשית עד היום כחלק מהדיסקוגרפיה הוא מזערי ביותר – רק עם אבי אחיך, מיכה שטרית ואבי עברי. אני יודע שזו לא החלטה מודעת, אבל מה קרה שהחלטת להקליט לא רק דואט אלא דיסק שלם עם יהודה?  

"יהודה הוא לא רק חבר-אומן, אלא גם מישהו שיש לי איתו שפה מוזיקלית. בנוסף אני חושב שזה עזר לי מאוד להיות קצת יותר גדול, במירכאות, ממה שהייתי עד היום. כלומר, בוא נראה אותך מקשיב למישהו, כותב עם מישהו, ואל תהיה כזה גיבור ותעשה הכל לבד. זה עבד לי יפה מאוד, תודה לאל".  

לא מזמן שלמה ארצי הציע לך בראיון ל"7 לילות" להקליט איתו אלבום שלם. למה הוא לא ויהודה כן?  

"ברור שכאומן אני אוהב אותו. שמעתי כל כך הרבה שירים שלו, ויש לו ים שירים רגישים ומדהימים שאני יכול לבצע כאילו אני כתבתי אותם. ואני מתחבר הרבה ללב שלו ולכתיבה שלו".  

אבל?  

"אבל יש אבל. שלמה ארצי – אני יכול להסתכל על האמת ולראות בו בן אדם. אבל אני לא יודע אם העולם מוכן כרגע לזה שאני רואה בו בן אדם. מה הכוונה? חיבור כזה תמיד יהיה כמו וואו, איזה פיצוץ הולך לצאת, ואז אנחנו נוכל לעשות דברים גרועים או מדהימים, ועדיין התגובה תנוע בין ציניות לבין פרגון בלי קשר לתוצאה עצמה. אני לא חושב כאן מה יגידו, אלא בדיוק הפוך – אני רוצה להגיע לאיזו הרגשה פנימית שבה אין סטיגמות. כך זה גם יהיה יותר מסקרן. אבל בכל מקרה, צריך לגלות לעולם את מה שמתחת לאדמה. יש הרבה פעמים יהלומים שכבר הוציאו אותם, והם כבר בבורסה או בבנק, ושייכים למישהו. ויש כאלה שצריכים ללכת ולהוציא אותם מהאדמה. כמו שאני נהנה מהאומנות של יהודה, אני רוצה שעוד הרבה אנשים ישמעו את זה. הפרויקט הוא בפני עצמו, מבחינת הנאה ואומנות עבורי, ואם על הדרך נהייתי איזשהו סוג של במה – דייני".  

מסס: "יש פה משהו מעניין, כשאני חושב על זה. הרי אנחנו כותבים מהתת-מודע שלנו, אחרי שכל מני דברים נספגים. אבל אנחנו כותבים בעיקר מהחלק הכי מאסיבי בתת מודע – מה שהכי תפס נפח. אבל בכתיבה של שיר ביחד עם מישהו, אתה יכול לעורר אצלו את החלק הקטן בתת מודע, החלק הלא פעיל במירכאות, ולגרום לו דווקא שם ללכת על החלק הזה. זה הדדי כמובן. וכך יוצאים דברים שממילא כנראה שלא היית עושה אותם לבד, כי זה לא מה שמנחה אותך בדרך כלל. וזה כל הקסם. באלבום הזה גיליתי המון דברים על עצמי – הוצאתי דברים שלבד לא הייתי מצליח להוציא".  

בניון: "באופן כללי אני לא אוהב דברים מאולצים. האלבום החדש עם יהודה הוא מבחינתי אלבום בלי כוונה. והשאר? כל דבר שהמדיה מנסה לחבר אותך אליו – גם עם אומן שאתה באמת אוהב ובאמת רוצה לשתף איתו פעולה – זה כמו, אני לא יודע, איזה 'מפגש כוכבים'. נשמע כמו שם של מקום שמוכרים בו שווארמה. אני לא רוצה".  

מסס: "סליחה שאני אומר את זה, אבל אני לא חושב ששני כוכבים ייפגשו בדירה של אחד מהם כדי לכתוב שיר, כמו שקרה אצלנו רוב הזמן. יכול להיות שזה יקרה דרך הפקס או באולפן, בניסיונות תכל'ס".  

בניון: "אני קורא לזה התלהבות. יש ליהודה התלהבות ליצור. את השיר 'לא כחול ולא לבן', מהאלבום האחרון שלי, הקלטתי באולפן של יהודה. עבדנו עד הערב, שמונה-תשע, ואז פשוט גלשנו. הרגשנו שזה חייב לצאת תכף, ממש מחר. הגענו לחצות. התקשרתי למרים אשתי, שאלתי אם אפשר להישאר עד הבוקר, לסיים את השיר. וככה המשכנו. אתה יודע, ליהודה יש התלהבות מוזיקלית שהיא מתנה. זה אופי, ואני חושב שאני גם כזה. ואם שני אנשים כאלה נפגשים, זה מדהים. לגבי אומנים אחרים, לעתיד לבוא, כשנוכל להיות קצת משוחררים ולא לקחת את עצמנו ברצינות, אוכל להרים טלפון, 'מה המצב אחי, שומע, חשבתי שאולי נשב'. אבל היום צריך לעבור קשקושים, משרדים, מנהלים, 'תשלח לי באימייל', 'רגע אני אבדוק' וכו'. גם אם אתה מעריך ואוהב ומבין את האומן – אתה עדיין מתבאס על המצב ומתחיל להתעייף מזה".

 

 

   

מעבר לחיבור המוזיקלי, בניון ומסס חולקים גם חיבור עמוק מאוד ליהדות. מסס אמנם לא נחשב דתי פר-אקסלנט (ובהמשך נידרש לנושא), אבל שניהם לומדים תורה ביחד, מתפלפלים בסוגיות, ובכלל מלווים זה את זה בתהליך האינסופי. כמובן שזה גרם להם במקביל לאבד עניין בתרבות הכללית. בניון מספר בחיוך ש"טלוויזיה זה הדבר האחרון שחסר לי", והוא סבור שזה בכלל לא קשור לדת. "תהיה הכי חילוני בעולם", הוא אומר, "זה בכלל לא קשור. אין לך טלוויזיה בבית – השכל שלך מתחיל להתנקות לאט לאט. כתוב 'לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, אשר אתם זונים אחריהם'. אנחנו מתחילים בטלוויזיה רק כתיירים, רק תוכנית כזו, רק בוא נציץ עוד פעם, רק פה, רק שם – ועכשיו אתה מכור. כשבן אדם מתנתק מהמכשיר הזה – יש שתי מילים יותר עם האישה, ארבע מילים יותר עם הילד, ופתאום אתה נהיה בן אדם אחר".  

עמיר, אפרופו שינויים, היום אתה נמצא במקום מצוין מבחינה תקשורתית. רק לפני שלוש-ארבע שנים היית הזמר המוכשר שלא באמת הבינו מה הוא בדיוק רוצה מחברות התקליטים. בזמנו אמרת אפילו "אני יודע שרואים בי מן שוטה הכפר, אבל אין לי בעיה עם זה". לפני חצי שנה זה התחיל להשתנות, אחרי קיסריה והוצאת האוסף. קיבלת חיבוק מהמדיה, והאמת היא שאני הסתכלתי מהצד וקצת חששתי שתשתנה.  

"גם אני דואג עד היום מדברים כאלה. לפעמים האף שלי טיפה עולה, ואני מרביץ לעצמי ועושה וידוי ואומר סליחה. רב עם החיים, ומשתדל להיות הכי אני בעולם".  

מה הכוונה ל"לפעמים האף שלי טיפה עולה"?  

"יש דברים פנימיים שאנחנו לא מגלים אותם לאנשים, אבל אדם שרוצה להשיג את מידת הענווה צריך להבין עד כמה יש מצבים של סיכונים ליפול לגאווה. אנחנו רדומים, לא מרגישים את זה, אבל זה יכול להגיע פתאום. ואז אדם יכול להתעורר ולהגיד 'רגע, מה פתאום ברור לי מאליו שצריכים להתנהג אליי ככה וככה?'. איך אני אסביר לך? (חושב) זה או שאני כזה אומן, עלק, או שאתה הולך לקיצוניות השנייה, ומנסה להבין כמה אתה על הפנים, ומנסה להיות הכי אסיר תודה על המקום שאתה נמצא בו, כי גם ככה אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר. ואתה יותר קטן מכל מי שמגיע להופעות שלך. ויש את האמצע. אני כל כך פוחד חלילה שיום אחד – אפילו בבית, אפילו עם אשתי – שמשהו יהיה לי ברור מאליו, ואני אטעה בדיבור, ואהיה עם מישהו בקטע של 'אני למעלה ואתה למטה'. זה יוכל להרוג אותי לפני שזה יקרה. רק מה, אני גם משתדל לא לחשוב על זה הרבה, כי זה גם לא בריא".  

אם אנחנו עוסקים כבר בענייני תקשורת, לאחרונה פוצצת כתבה שערכו עליך בתוכנית "המקור" של עפר שלח ורביב דרוקר. על פניו, עבור הצופה התמים, נראה שנפלת עליהם בעקבות עקיצה קטנה מצדם. מה היה שם באמת?  

"הצופה הרגיל באמת לא ממש הבין מה קרה שם, מהסיבה הפשוטה שהייתה שם עריכה מגמתית. הם לא הציגו בתוכנית את כל העקיצות והחפירות בשני ימי הצילום שקדמו לאותו עניין. הם חפרו לאבא שלי על ענייני הסמים, חיפשו רק לכלוך, לגלגו על הלייבל שלי 'נבל עשור', ובסופו של דבר אמרתי להם את מה שאני חושב עליהם ועל הדרך שלהם".  

כבר חשבתי שתהיה מיינסטרים, אחרי החיבוק התקשורתי בחצי השנה האחרונה.  

"אני לעולם לא אהיה מיינסטרים במובן הזה. כי אם מיינסטרים זה לשנוא מתנחלים, לחיות בתרבות הסלבס ולחשוב ששיינקין זה המקום הכי נכון והכי צודק – אני ממש לא שם".  

כשאנחנו גולשים קצת לענייני רוח וחיצוניות, עולה באופן טבעי שאלת הזהות הדתית של מסס. "כשאני אשים כיפה – אני אהיה המשיח", הוא צוחק. "וברצינות: המהלך הזה מפחיד אותי מהבחינה שהוא כל כך מחייב, ואחריו אהיה קשה עם עצמי. אני מכיר את עצמי".  

אז הכיפה היא משהו שהולך לקרות מתישהו?  

"בעזרת השם, הכיוון נמצא שם. אך בכל זאת מעסיק אותי למשל מה יקרה אם אחרי שאשים כיפה   

מישהו יראה אותי הולך לעבודה מבלי שהתפללתי שחרית".   

מאיפה הוא יוכל לדעת?  

מסס: "יודעים".  

בניון: "אני יכול להתערב לכם? זה שלאדם יש כיפה – זה לא אומר שהוא מייצג משהו. הכיפה היא ממילא חלק מתהליך שאדם חייב לעבור. כמעט אין דבר כזה דתי ב-100% – יש יהודי שצריך לעשות מקסימום התקרבות ליהדות לפי איך שהוא מבין. אני אומר לך בכנות שאני מייצג רק את עצמי, וגם זה – לא תמיד".  

מסס: "לא, עמיר. במקרה שלך זה לא ככה. אתה לא אדם אנונימי. בכל מקרה, מבחינתי זה מפחיד ואפילו מסוכן לקחת אחריות כזו. אם תבוא ותגיד שאני אדם שומר תורה ומצוות, מחר מישהו יכול לבוא ולהבין שזה בסדר להיות כמוני. אבל שנינו יודעים שזה לא בסדר – יש יותר בסדר".  

בניון: "אדוני, לא לקחת אחריות זה הדבר הכי גרוע. אז מה עושים? שמים כיפה ומסבירים לכולם כמה אתה יותר קטן מההוא עם השבעים עגילים. אתה לא צריך להחביא מאף אחד כלום, אלא להגיד לכולם 'אני בן אדם יותר גרוע ממך הרבה פעמים, ומנסה לתקן את עצמי, ושמתי כיפה כי ככה אני מאמין, ואני לא חותם לך על כלום. אני יכול לטעות ואני יכול לא לטעות, ובעזרת השם נגיע לאן שנגיע ולהתראות. מה, אני עובד אצלך?'. ככה הייתי אומר".  

מסס: "מה שאתה מציע זו דרגה יותר גבוהה ממה שאני נמצא בה היום. ואני יודע שאגיע לשם, אי אפשר לברוח מזה".  

בניון: "אתה כבר שם".  

מסס: "בכל זאת יהיו כאלה שיראו בך מאה אחוז".  

בניון: "אני לא מאמין שמישהו ייקח מישהו עם כיפה כצדיק במאה אחוז, כי אנשים כל כך גדולים עשו את הטעויות שלהם, כך שאני יבחוש בן שלולית שמישהו יבחין בי. לאט לאט רואים שהכל קורס".  

עמיר, אתה כבר נמצא בתוך המקום הזה, ובתחילת תהליך התשובה הייתה לך ההתמודדות בין האומנות להלכה. העניין הוא שלפעמים אתה פועל בתוך סביבה שלא ממש נמצאת בתוך התהליך הזה. כך למשל מי שנכח בהופעה שלך בקיסריה קיבל אותך על מסך ענק, כשממש מאחוריך ניגנה כנרת בלבוש לא צנוע במיוחד. היית בכלל מודע לזה?   

"כל פעם אני לומד משהו. אבל אגלה לך משהו קטן: גם בעיניי לא מצא חן איך שהבחורה התלבשה, אבל תחשוב שהבחורה לא לבשה בחיים שום דבר חוץ מגופיות וחצאיות מיני. ביקשנו ממנה לפני ההופעה לא לעלות ככה, והיא אמרה 'טוב, אני אלבש חולצה שחורה ומכנסיים'. אז מצד אחד אני חושב שעשינו חסד איתה וגם עם הקב"ה, כי נהיה פה עניין. עכשיו, ברור שיש עניינים כמו זה שאין לי מאפרת וכאלה. אבל אני רוצה להבהיר משהו מצד שני: אם בחורה לבושה לא עם שרוול, ואני מעביר לה שהיא פחותה בעיניי – אין יותר כלב ממני. מה עם כל התודה לאמא שלי, שגידלה אותי ואני יודע איזו צדקת היא, ואין לה כיסוי ראש?".  

מסס: "יפה, יפה. זה מה שרציתי להגיד".  

בניון: "דודו, אתה מכיר אותי מבחינת הקיצוניות שלי בדת. אני עז א–דין אל–קסאם. אני פסיכי. אבל אני חייב להגיד לך שעם הזמן אני לומד. אמנם אגיד לכולם בפנים שהם חיים נגד ההלכה, אבל מצד שני – אני לא מחנך. אם זה לא לבוש פרובוקטיבי אלא רק לבוש שלא נמצא בדיוק בגדרי ההלכה – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. נפל לי האסימון לגבי הכנרת. אבל לא בקטע של 'אני אהרוג אותה' אלא בפעם הבאה שאדבר איתה, אומר 'תשמעי, אם אפשר, תבואי עם טריקו רגיל'. גם אסביר לה למה. אגב, אותה בחורה שאתה מדבר עליה – כשהתארחנו בתוכנית טלוויזיה מישהו מצוות האולפן בא אליה תוך כדי ההכנות, לא על דעתי, ואמר לה 'קומי מהכיסא. את נמצאת מאחורי עמיר עם מיני. מה זו התועבה הזו?'. הבחורה הלכה לבכות. אחר כך היא באה אליי, אמרה 'אתה אמרת שאני תועבה, בן אדם לא טוב?'. שאלתי מה קרה, כי לא הייתי נוכח באירוע. היא סיפרה לי, ואז הגעתי לבנאדם שדיבר אליה ככה, אמרתי לו מה שאמרתי, ולבחורה הסברתי שעל פי ההלכה היא צריכה לעבור לצד מסוים ולהתלבש קצת אחרת, אם לא מפריע לה. וואלה, שמה מכנסים, עברה לצד השני. הכל בצורה נעימה ולא תוקפנית".    

 

 

 

  

   

במהלך הראיון מתברר שוב ושוב עד כמה יש נקודות מפגש משמעותיות בין מסס לבניון. שניהם הגיעו מאותו אזור גאוגרפי, מחילוניות מסורתית, מעשיית מוזיקה באופן חובבני עם רי"ש מתגלגלת, ומצאו את עצמם בסופו של דבר באזור המרכז, בפאזה יהודית מובהקת, במן ברנז'ה מצומצמת אך איכותית של אומנים ישראלים בעלי מוטיבים מזרחיים איכותיים, ובטח שכבר לא ברמה החובבנית. רק הרי"ש המתגלגלת נשארה.  

"אני לא יודע מאיפה קיבלתי את השכל לעזוב את עולם הפאבים והחתונות", מספר מסס. "זה לא פשוט. זו מלחמה, וצריכים לשמור על העיניים. זה מתעתע: יש לך כסף נזיל, ויש לך יומן ומתקשרים אליך, אבל אם אתה עושה חשבון פשוט – אתה מבין ואומר 'עזוב אותי מכל זה, תן לי לראות את הילדים שלי ואשתי בליל הסדר, כשכולנו ביחד'. אלה החיים האמיתיים".  

בניון: "או-הו, זו תמונה שיכולה לעזור הרבה לבנאדם להסתכל קדימה".  

מכנה משותף, כמו שהבנתם, הוא המקום המרכזי של המשפחה בחייהם. אשתו של מסס, ריקי, היא בעלת סלון לעיצוב שיער ואיפור כלות באשדוד (שאף סיפרה את בנו הבכור של בניון, ישראל, אחרי טקס החלאקה). אולפן ההקלטות הפרטי של מסס נמצא בחצר גינת דירתם בחולון, וביתו משמש גם כמוקד הפעילות ללימודי הגיטרה הפרטיים שהוא מעביר, כולל עבודה על ספר חדש ללימודי גיטרה ברמה מקצועית, שייצא בקרוב. בין לבין מקליט מסס שירים חדשים לאלבומו הבא.  

אשתו של בניון, מרים, מגדלת היום את שני ילדיהם בביתם החדש שבעיר מודיעין, ומלבד זאת משמשת כ"מפעילה", להגדרת הבעל. "אשתי עוזרת לי, אשתי היא החצי השני שלי, אשתי גם מפעילה אותי כשצריך", הוא מספר.  

אתה מתייעץ איתה בנושאים מוזיקליים?  

"אשתי מכירה את הכל, כולל סקיצות כמובן. אצלי הכל מפוזר, אז היא מסדרת את הכל".  

מסס צוחק: "בוא נגיד שאם זה היה תלוי בעמיר והאלבום היה יוצא מחר – אז בטח הטקסטים עוד לא היו מגיעים אל הגרפיקה".  

בינתיים השניים נראים נרגשים מצאת האלבום המשותף, מקץ חמש שנים של עבודה. האזנה ראשונית מלמדת שאכן יש למה לחכות: יש באלבום החדש רוקנ'רול ("על גג העולם"), טוויסט מרוקאי (עיבוד בלדתי ל"אהלן וסהלן"), ניחוח של יין עתיק ("כשהגעתי לכאן" ו"תהיה מאושר"), שילוב של בית כנסת עם רוק ("בין שברי החומות"), נגיעות משפחתיות עמוקות ("אמא"), וכמובן "מחשבות", שבינתיים עושה חיל ברדיו, בערוץ 24 וכמעט איפה שרק אפשר. אין ספק ששיתוף הפעולה הזה מצליח, מה שמוביל אותי אל התהייה הבאה.  

יהודה, הוצאת את האלבום הראשון שלך עם אהוד מנור, את השני כאומן סולו, ועכשיו השלישי מגיע עם עמיר. שיתוף פעולה בשניים מתוך שלושה אלבומים אומר משהו עליך, או שזה יצא סתם במקרה?  

"קודם כל, הלוואי וכל החיים אעבוד עם אומנים. זה רק מחזק את הביטול של 'כוחי ועוצם ידי', ובפרט עם האנשים האלה – אהוד ועמיר. מעבר לאנשים שבתוכם, מדובר באומנים. זו חוויה לא רגילה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מבחינתי זה גם לא מובן מאליו. אני נהנה מזה, ונהנה בעיקר מהדרך. הדרך מאוד חשובה לי. כל הזמן אני משתדל ליהנות מהדרך לאולפן, מהעבודה באולפן ומכל השאר".  

וכמו במקרה בניון, גם בחיבור עם מנור הוא בא בשביל המוזיקה ונשאר בשביל הבנאדם: "יום אחד הוא צלצל אליי, אמר 'אני עוקב אחריך לא מעט זמן' והתחיל לפרגן לי", משחזר מסס. "אני כבר כולי נבוך ומסמיק, והוא אמר 'תשמע, יש לי כמה טקסטים. תראה אם אתה מתחבר'. בהמשך הם התאספו וזה כבר נהיה פרויקט של דיסק שלם – 'מזרב', שילוב של המילים מזרח ומערב".  

ובסופו של דבר האלבום לא הגיע ליותר מדי אנשים, בעיקר בגלל ההתעלמות התקשורתית.  

מסס: "לתקשורת יש כוח אדיר, ואולי בגלל זה הדרך שלי הרבה יותר קשה. זה מגיע לאנשים פה ושם, ואחד מעביר לשני. אבל אתה יודע מה? אם בסוף המוזיקה מנצחת, זה מראה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיה אפשר לחשוב. לפעמים אני נכנס ל-youtube ורואה מספרי צפיות באמת מפתיעים. בתקופת מלחמת לבנון שחררתי סינגל, 'שיר אהבה למולדת'. מסתבר שמישהו עשה לו קליפ מיוזמתו והעלה ל-youtube. יש לזה 6,800 צפיות, וזה בלי תקשורת. בשבילי זה לא מבוטל שאלפי האנשים הגיעו לשיר הזה מבלי שהוא הושמע כמעט בכלל ברדיו".  

בינתיים מסס עובד כאמור על אלבום חדש, ואילו בניון מתכנן אלבום משולש (שאולי יתפתח גם למרובע, לא פחות, וייצא אולי לקראת ראש השנה). כשאני מבקש מבניון להגדיר כל אחד מחלקי הפרויקט, הוא מתקשה למצוא את המילים. "אני לא יודע כל כך להגדיר, אבל ישמעו את ההבדלים כי הם יהיו כל כך קיצוניים. בין אם זה הבדלים בסאונד, בטקסטים או בנגינה. זה משהו אחר. אחד האלבומים, למשל, הוא תקליט מוזר. הרבה פעמים לא כיוונתי את הכלים. ניגנתי בו את רוב הכלים. אפילו קלידים, למרות שאני לא יודע לנגן קלידים. עשיתי שם דברים מוזרים נגד הקצב, תכנותים, פשוט מוזר. יש בו שירים שמתחברים, ואז פתאום זה לא מתחבר. בדיסק השני יש 8-9 שירים".  

שהם לא מוזרים?  

"אני חושב שלא. הם מוזרים אולי בכתיבה, אבל מבוססים על סאונד שלא בא לזעזע אף אחד. חוץ מהם יש דיסק עם שירים שהקלטתי פה ושם".  

 

 

  

אם זה לא מספיק, בניון רואה את עצמו מלחין מוזיקה לפסקולים, מתכנן להוציא אלבום אינסטרומנטלי שהעבודה עליו כמעט הסתיימה, חולם לפתח קריירת משחק במקביל ("זה משהו שמאוד מאוד יכול לעניין אותי"), ומוציא דיסק נוסף עם יהודה מסס. הפעם, לשם שינוי, הם לא יעמדו בפרונט אלא בעיקר יארחו אומנים שונים שישירו טקסטים מהמקורות שהשניים הלחינו והפיקו מחדש בעיבודים מושקעים לא סטנדרטיים. או כמו שמסביר מסס, "אם למשל תרצה לשיר אותם סביב השולחן בערב שבת – אתה תצטרך לפרק את השולחן".  

בניון: (צוחק) "כן. אלה דברים מוזיקליים מאוד. זאת ממש הפקה, לא פיוטים רגילים. שנינו מאוד מחוברים לזה".  

דבר נוסף שמשותף לשניכם – ואחרי האזנה לדיסק המלא קשה להתעלם ממנו – הוא הרי"ש המתגלגלת.  

מסס: "סליחה, אני מבקש: אני יותר בקטע הזה (צוחק). עמיר יותר עובד על הרי"ש שלו עכשיו".  

עמיר שר עם רי"ש מתגלגלת, אבל לא מדבר איתה. אצלך היא חזקה גם בדיבור. סיבה מיוחדת?  

"את האמת? כשהייתי בן 15 ניסיתי לעבוד על זה כי רציתי להיות כמו כולם. ואז הבנתי שאין לזה שום משמעות, וברוך השם זה לא השתנה. זה בעיקר אומר מי אני ומאיפה הגעתי. מעבר לזה שהכי נכון לשיר ברי"ש מתגלגלת".  

בניון: "לי יש סיפור הפוך משל יהודה. אני רציתי שתהיה לי רי"ש. לא צוחק. לאבא שלי יש גם רי"ש, ובגיל 4-5 רציתי להיות כמו כל הגדולים. אז באמת סיגלתי לעצמי את זה. אבל את האמת? אם תגיד לי לשיר ברי"ש רגילה, נראה לי שלפני שזה יקרה, כנראה אתחיל לרקוד בלט באופן מקצועי".  

   

 (פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)