"צירופים" – דודו כהן ואבי שושן

קבלו לינק לתוכנית "צירופים" בערוץ הידברות, שבה אני והעיתונאי אבי שושן (ynet) שוחחנו על תקשורת, יהדות ומה שביניהן.

http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=11940

"ואז החלטתי לסגור את הפייסבוק"

דוד מחק את הפרופיל שלו אחרי שהבין כי הוא מתמכר, אורית התפכחה כשהבינה ש-FarmVille גוזל חלק ניכר מזמנה, ושמעון מייחל ליום שבו יתנתק. לצד הפופולריות של פייסבוק, רבים בוחרים דווקא לחזור לחיים האמיתיים

"עקפו את גוגל בסיבוב: פייסבוק הוא האתר הפופולארי בארה"ב", כך הכריזה לפני כחודש הכותרת באתר The Marker. ואכן, כולנו רואים זאת גם כאן בארץ. אמנם פייסבוק עדיין הגיע לצמרת דירוג האתרים בישראל, אולם הוא צובר כוח מיום ליום, ונראה כי רוב הגולשים הישראלים כבר אוחזים בפרופיל פייסבוק אישי משלהם.

כמובן שהרשת החברתית הענפה היא מעין גולם, בדיוק כמו הטלוויזיה והאינטרנט. אפשר להתחבר אליה לשם תועלת (אפילו להידברות יש עמוד פייסבוק משלה), אך מנגד ידוע שבפועל פייסבוק גורמת גם לנזקים לא מעטים: הרשת החברתית עלולה לגרום לבזבוז זמן משווע, להתמכרות מעיקה, ובמקרים קיצוניים אף לגירושין. גם העיתון גלובס נדרש לכך במאמר שפורסם לפני כחצי שנה תחת הכותרת "בגלל פייסבוק: 1 מכל 5 זוגות נוקבים בפעילות ברשת כעילה לגירושים". במילים אחרות, ברור שיש פוטנציאל לחדש קשרים מהעבר, ליצור אינטראקציה אינטרנטית עם חברים – אולם לעומת היתרונות האלה נראה שהחסרונות הפוטנציאליים דומיננטיים והרסניים הרבה יותר.

"בהתחלה פייסבוק נראה כמו עוד אתר נחמד שמאפשר להיזכר בחברים מהעבר", נזכר דוד, בן 32 (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה זו), שלפני כחודשיים החליט על התנתקות חד צדדית מהאתר, כולל מחיקת כרטיסו האישי. "אבל כשהתחלתי לבלות מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה בנבירה אחרי תמונות של חברים לשעבר מבית הספר התיכון, הבנתי שזה לא בסדר, וששעות השינה שלי – שלא לדבר על העייפות ביום שלמחרת – חשובות יותר מכל תמונה של מכר שלא דיברתי איתו כבר 15 שנים. ועדיין, הסקרנות הכריעה אותי".

למה בעצם לא עצרת את עצמך תוך כדי תנועה?

"זה ממכר. לפעמים הייתי נכנס, מבטיח לעצמי שאגלוש רק 5 דקות, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מבזבז שעה וחצי. ומילא אם היה מדובר בשעה וחצי מועילות, אבל הן היו בעיקר מלאות בשטויות ובהרבה בלה-בלה: תגובה לסטטוס טיפשי של מישהו ששירת איתי בצבא, העלאה של שתי תמונות מהטיול האחרון שלי בצפון, חיפוש חברים חדשים, וכמובן ציפייה לתגובות לסטטוסים ולתמונות שהעליתי. העניין הוא שיש כאן המשכיות, ובגלל זה ההתמכרות. אתה כותב משהו, ומצפה שיגיבו. מגיב למישהו – ומצפה שהוא יגיב. זה מושך אותך, ומכניס אותך למעשה ללופ אינסופי".

איך הגעת להחלטה למחוק לגמרי את הכרטיס? אני מניח שלא היה מדובר בצעד פשוט.

"הוא דווקא היה פשוט מאוד. בשלב מסוים אתה מבין שהגעת למקום מאוד מטופש – באיזשהו מקום, לתחתית של התחתית מבחינת בזבוז הזמן. אתה נובר בחיים ובתמונות של אנשים שבמציאות לא היית משקיע אפילו חמש דקות בשיחת טלפון איתם, וכל זה במקום להשקיע יותר בהתחזקות רוחנית, בעבודה, במציאת בת זוג ובעצם בכל דבר מועיל אחר. הרגשתי שאני מבזבז את זמני לריק, נגעלתי מזה, וכשאתה נמצא באנטי כזה – הדרך החוצה קלה מאוד. ואז החלטתי לסגור את הפייסבוק. זה לא היה קשה אלא מתבקש".

ההתמכרות של אורית ל', צעירה בת 18, הייתה דומה אך אחרת. היא פחות התעניינה בחיים של אחרים, אלא העדיפה להתמכר למגוון משחקי הפייסבוק. "כל משחק שיצא ועניין אותי ברמה מסוימת – מיד התקנתי אותו בפרופיל שלי והפכתי למכורה. היו הרבה משחקים שהיום אני כבר לא זוכרת, אבל בעיקר התמכרתי ל-FarmVille ולפוקר. בהתחלה ה-FarmVille נראה לי סתם משחק טיפשי, אבל ככל שאתה בפנים – אתה מכור. כמו טלנובלה. כלומר, עדיף לא להיכנס לזה בכלל. התחלתי להרחיב שם את החווה, להשקיע זמן ואפילו כסף בכך, וצברתי המון סיפוק מכך. אבל זה היה סיפוק חלול, ריקני".

אז איפה הייתה נקודת השבר?

"בתקופת הבגרויות בסוף שנת הלימודים שעברה ההורים שלי החליטו לנתק לי את האינטרנט במשך שבוע לפני כל בחינה. כמובן שהתנגדתי נמרצות, אבל הם היו עקשניים יותר ממני. וכך בבגרות הראשונה בכיתה י"א הייתי מנותקת במשך שבוע, ולא הייתה לי ברירה אלא ללמוד. אחרי שבוע קיבלתי בחזרה מההורים את הסיסמה לאינטרנט, אבל להפתעתי כבר לא רצתי למחשב בהתלהבות. פתאום, ממרחק של זמן – שבוע בסך הכל – הבנתי שאני חיה בסרט. הבנתי שאם חייתי שבוע בלי החווה של FarmVille – למה בעצם לא להמשיך לחיות בלעדיה? כלומר, מה היה חסר לי? גם האמביציה בהמשך ללימודי הבגרות גרמה לי סיפוק בזמן שהשקעתי בדברים הגיוניים ומועילים. פתאום נראה לי מאוד מטופש להשקיע כל כך הרבה זמן, מאמץ ומחשבות באיזו חווה דמיונית ומיותרת. כך התנתקתי מהחווה, ובהמשך גם משאר המשחקים, עד שבסופו של דבר מחקתי את הפייסבוק כולו, כי ממילא כל החברויות והסטטוסים מעולם לא ריתקו אותי יותר מדי. אמנם לא האמנתי שאחזור לזה, אבל איך אמרו חז"ל? 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. אז על כל מקרה שלא יבוא, העדפתי להתנתק ולשים סוף להשחתת הזמן הנוראית הזה".

לעומת הגולשים שעשו את הצעד המאתגר, שמעון (25) רוצה לעשות את זה – אבל נרתע. "לא מזמן מחקתי את משחק הפוקר והפסקתי לבזבז את הזמן עליו, אבל אני מודה שעדיין אני גולש יותר ממה שהייתי רוצה", הוא מספר. "לא מזמן אפילו הצהרתי בעמוד שלי שבקרוב אמחק את הפייסבוק, אבל בינתיים לא עמדתי בזה. אני מקווה שבקרוב יהיו לי הכוחות לכך, כי זו באמת שטות. אני מעדיף להשקיע זמן באשתי ובילדים מאשר לבהות במסך המחשב כמו זומבי מכור, עם קשר חזק לסביבה הווירטואלית אבל קשר רופף לחיים האמיתיים".

(פורסם במגזין האלקטרוני "הידברות סופשבוע")

יש לי, יש לי חלום: ראיון עם אסף אשתר

שתי אובססיות יש לאסף אשתר, איש הקומדי סטור לשעבר: שירים עבריים, רצוי בניחוח גורן, ועברית יפה, רצוי מגיל הפעוטון. על במת המופע החדש שלו מצליח אשתר לשלב בין השתיים, אבל ממשיך לחלום על היום שבו ילהקו אותו לתפקיד דרמטי

בשיחות ליליות עם אשתו מתוודה אסף אשתר לא אחת, שבאותו יום נתון הוא לא היה במיטבו על הבמה. היא משננת בפניו שהוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל זה לא תמיד עובד. "לפעמים אני בהחלט נוטה לחטוא בחוסר ביטחון", הוא מתוודה. "ככה זה אומן. גם אחרי ההצגה ה-200, כשהוא בטוח בהיותו וירטואוז, הוא עדיין ירצה לקבל את המחמאה. ואם מישהו אחר יגיד לו מילה לא טובה – הוא ילך עם ראש קבור בקרקע. לכן אני מייחס את התחושות האלה לנפש האומן שבי. אבל אולי חוסר הביטחון הוא עניין לפסיכולוג שמעולם לא ביקרתי אצלו. זה משהו אחד מני רבים שמבדיל ביני לבין אומנים אחרים. הרבה הולכים לפסיכולוג או פסיכיאטר כחלק משגרת יומם".

אני מספר לאשתר שכבר מתחילת הדרך שלו שמתי לב ששפת הגוף שלו נמרצת מדי, ונדמה כי היא נועדה לחפות על אותו חוסר ביטחון. הוא אומר שבעיניו זה בהחלט יכול להיות. "אני יכול לעבוד על קשת רחבה של שפות גוף, אבל לפעמים יכול להיות שבאמת תופסים אותי באיזושהי תזזיתיות יתר", הוא אומר שוב בכנות האופיינית לו. "אני רואה את עצמי בפעמים מסוימות על המסך, ואומר לעצמי 'וואלה, באמת התלהבת פה יותר מדי. תרגיע. דבר בנחת".

אסף אשתר (45), נשוי ואב לשתי בנות, נולד בחדרה למשפחה תימנית מסורתית. כבר בילדותו חלם להיות שחקן, אבל לא ממש עשה משהו בנדון. הוא שירת בחיל הקשר, ובהמשך אף יצא לקצונה. מיד לאחר שחרורו למד משחק בבית צבי ב-91', ושלוש שנים לאחר מכן פרץ בגדול כחלק מחבורת הקומדי סטור – תוכנית ההומור הבולטת ביותר בשנותיו הראשונות של ערוץ 2 המסחרי. הוא גילם שלל דמויות, כמו יהוקמץ בן פסיק, מ.כוערת ושאול המשורר, אולם התפקיד המוביל היה של בדחן כפייתי, מיושן ולא יוצלח, שפתח את דבריו במילים "יש לי, יש לי, יש לי", בליווי תנועות יד מגוחכות להפליא.

בהמשך הסתעפה הקריירה של אשתר למקומות שונים, בהם הנחיית השעשועון "לינגו", השתתפות בסדרות לילדים ("פרה פרה", "האוניברסיטה הקטנה" ועוד), כתיבה בסיטקום המצליח "שמש", השתתפות ושיפוט בתחרות זיהוי השירים "לא נפסיק לשיר", דיבוב סדרות ילדים שונות, וגילום הדמות "נחשון כל יכול" בערוץ הופ. במקביל שיחק בהצגות רבות ("אחים לנשק", "זינגר", "שלושת המוסקיטרים", "המכשפה" ועוד) בתיאטראות הבימה, בית לסין, באר שבע ועוד. ואם זה לא מספיק, הוא גם הפך למותג באפיק קצת שונה – מומחה למוזיקה ישראלית, כמו גם מומחה לשפה העברית. למעשה, הנקודה האחרונה גרמה לי להגיע לראיון קצת בחשש.

לפני שנתחיל, האמת היא שאני קצת לחוץ לראיין אותך, שמא תיפלט לי איזו טעות לשונית בעברית.

אשתר מחייך במבוכה ועושה פרצוף של "אוי, בחייך". "תמיד אומרים לי את זה", הוא מלין, "אני מעולם לא תיקנתי ולעולם לא אתקן. זו טרחנות, אלא אם כן הבנאדם דורש ממך מראש שתתקן אותו, ואומר 'אני רוצה ללמוד!'. גם אותי אפשר לתפוס בטעויות ולתקן אותי. במקרים כאלה אני שמח, כי כך אני לומד. האמת היא שבכלל יש לי סוג מסוים של דיסלקציה בענייני מספרים – זכר ונקבה. אני יודע מתי זה זכר ומתי נקבה, אבל הרבה פעמים אני צריך לחשוב לפני כן אם להגיד שלוש או שלושה. את הכללים אני יודע, אבל בדיבור קורה לי שאני צריך לחשוב. אני זוכר שבזמנו כשכתבנו את 'שמש', רציתי להגיד בישיבת מערכת שכתבנו שלושה פרקים, אבל יצא לי שלוש. חשבתי לעצמי 'לא אתקן', ומיד חיפשתי מילה בנקבה שמקבילה לפרקים. אז אמרתי 'כתבנו כבר שלוש, אה, אה, אפיזודות'. ויתרתי על המילה העברית רק כדי לא לטעות בזה (צוחק)".

בגלל שאתה כל כך בקיא בעברית, והשפה העברית כל כך יקרה לך, לא מציק לך לשמוע אנשים עם סביבות מסביבי?

"כשאני שומע מורה, בעיקר בבית ספר, זה יותר מזעזע. ככל שהכיתות נמוכות יותר – כך אני יותר מזדעזע. כשאני שומע שמגישי טלוויזיה או מנחים בטקסים רשמיים טועים בעברית, זה קצת צובט לי. אני אומר 'למה?'. כרגע אנחנו לא מדברים בחברותא ברחוב, אלא באיזו אצטלה רשמית. אז למה לא לעשות אותה כמו שצריך? אבל בכל מקרה אני מלמד את שתי הבנות שלי, תמר והגר, שגם הם נדבקו בחיידק השפה הזה, שלא לתקן את המורים בבית הספר".

אשתר, כמו שהבנתם, לא היה ילד הפלא שהופיע על במות הפסטיבלים בגיל 5. למעשה, הוא למד בתיכון אלקטרוניקה, ושירת שנתיים כקצין בקבע. אבל מבפנים הוא תמיד פזל לכיוונים אחרים, הרבה יותר צבעוניים. "גונבה למוחי המחשבה שאולי אמשיך בצבא. זו מסגרת נוחה וכו'", הוא משחזר. "אבל החלום שלי להיות שחקן קינן בי תמיד, גם כשהייתי ילד. ולא עשיתי עם זה כלום. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי 'זהו, קבע זה לא בשבילי. אני לא יכול יותר'. אמנם אהבתי את תנאי השטח, שירתי בבירנית עם גיחות ללבנון, אבל באיזשהו שלב החלטתי להשתחרר.

"זה קרה כשהיה לי חייל לקראת שחרור. הוא ביקש חופשה של יום לבחינה לקראת הלימודים לכשישתחרר. כמובן שנתתי לו. כשחזר אחרי הבחינה התעניינתי מתוך נימוס, מן חובה כזו של מפקד. הוא הפתיע אותי ואמר 'הלכתי להיבחן לבית צבי, אני רוצה להיות שחקן'. ישר נדרכתי. מה, שחקן?! מיד נעלתי את הדלת ואמרתי 'אתה לא יוצא מפה עד שאתה לא מספר לי – מי היה שם? מה היה? מה בחנו? מה היו הדרישות? מה הייתה הבחינה? איפה זה בכלל בית צבי?'. פתאום, במסגרת הצבאית הזו, החלום הזה פתאום נכנס לי. מיד אחרי השחרור נרשמתי לכל ארבעת בתי הספר למשחק שהיו אז, ומתוכם התקבלתי לבית צבי. למדתי שלוש שנים, ומאז אני שחקן במקצועי. קודם כל אני שחקן, אחר כך דברים אחרים כמו הנחיה בטלוויזיה, התמחות בזמר, התמחות בשפה העברית. אני עושה כל מני דברים, אבל קודם כל אני שחקן".

עד לפריצה הגדולה שיחק אשתר בעיקר בהצגות ילדים שמזדמנות לבוגרים טריים של לימודי משחק. עם יורם חטב הוא שיחק בתיאטרון באר שבע, ודרכו הגיע למופע ההומור "הקומדי סטור" שנערך בבית ציוני אמריקה בגרסה בימתית בלבד. מדובר היה במן מופע מרתון של סטנד-אפ, וכשערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר הפכה "קומדי סטור" לאחת התוכניות בטלעד, בהשתתפות מספר שחקנים שנבחרו מכל הקומפלקס: צביקה הדר, איתי שגב, גיל ססובר, רובי דואניס וכמובן אשתר עצמו. "בתוכניות הראשונות, הדי הזויות, היו שחקנים נוספים שהתחלפו בקצב גבוה", נזכר אשתר, "גם הביקורות דנו אותנו ברותחין, כל הזמן. לאחר עשר תוכניות החל להתגבש הגרעין הקשה, ואז הכל התחיל באמת".

איך אתה זוכר את התקופה?

"תענוג. קודם כל, היינו פורצי דרך, אם לא לחטוא בחוסר צניעות, כי עד אז לא היו דברים כאלה בטלוויזיה. לאט לאט הרגשנו שפתאום אי אפשר ללכת ברחוב, פשוטו כמשמעו. ההתנפלות הזו, האהבה הזה. מנגד העבודה הייתה מאוד קשה, היינו קוראים לזה מילואים. נזרקנו באיזה חדר קטן בראשון עד שלישי. תוך כדי חושבים על רעיונות, כותבים את התוכנית, ואז ברביעי-חמישי מצלמים – ויוצאים לסופשבוע".

זו הייתה ממש ההתחלה של ערוץ 2, ועד אז תרבות הסלבס לא הייתה מפותחת עד כדי כך. בשיא ההצלחה שלכם, עד כמה הבנתם שזו הצלחה רגעית?

"כולנו היינו עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע. קיוויתי שזה ימשך כמה שיותר, אבל ידעתי שלכל דבר יש סוף – בעיקר לדברים הטובים. איך אומרים – לעצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אז ידענו שנצטרך להמשיך הלאה. זה נמשך תקופה ארוכה מאוד, ואגב, עד היום ההדים לא מפסיקים. פתאום דור חדש צועק לי 'יש לי, יש לי'".

יוצא לך לראות את התוכנית מדי פעם?

"כמעט ולא. אני זוכר שפעם אחת, כשהילדות שלי טיפה גדלו והתחילו להבין, רציתי להראות להן קלטות של הקומדי סטור. 'בואו תראו מה אבא עשה, איזה דברים יפים שכולם אהבו'. פתאום אני שם קלטת וחושב לעצמי 'מממ… היו שם מערכונים שהיום לא הייתי עושה'. פתאום אני רואה שבמערכון שלם אני הולך ומקלל. ממש במשך כל המערכון! היום לא הייתי עושה את זה – לא על במה ולא על טלוויזיה. אולי אם הדמות הייתה מצדיקה, אבל סתם כמערכון בידורי? זה לא".

אני חייב לספר לך שמאוד אהבתי את התוכנית בזמן אמת, אבל לפני כמה שנים, כשצפיתי בה בערוץ ביפ, בשידורים החוזרים, הייתה לי תחושה שחלקים גדולים ממנה לא שרדו את מבחן הזמן.

"יש כמה וכמה מערכונים שכן שורדים את מבחן הזמן".

חלק. נראה לי שהרוב לא.

"לו הייתי משדר היום את הקומדי סטור, הייתי באמת מסנן".

בשנים האחרונות מככב אשתר יותר ויותר מול הקהל הצעיר, ואם מתבוננים בכך לעומק מגלים שבעצם הוא לא ממש מיישר קו עם הצבעוניות והתזזיתיות המנטלית של חלק גדול מכוכבי הילדים. יש בו משהו מיושן במובן הטוב של המילה, שאף מזכיר את הכוכבים הטובים והישנים של הטלוויזיה החינוכית בשנות השמונים, והרבה פחות את יובל המבולבל, למשל. באותו הקשר אני מספר לאשתר שהתאכזבתי מאוד לגלות שהדי.וי.די החדש של אותו יובל (המיוצג איתו באותו משרד) כולל רקדנית בטן שצוהלת אחריו בשוק, לצלילי שיר מטופש במיוחד בשם "יופי טופי". אשתר זע בכיסאו באי נוחות, מנסה ללמד זכות על יובל בכך שיש לו גם ערכים אחרים (מה שנכון), אבל רואים שהוא לא באמת מתחבר לתכנים כאלה. "אז טוב, אפשר לשאול 'היית חייב את רקדנית הבטן? לא היית יכול סתם זמרים מפזזים מאחורה?'", אומר אשתר בסופו של דבר. "כשאני צופה ב-MTV – אני ממש מזדעזע", הוא מחליף נושא באלגנטיות. "אתה רואה את הווידיאוקליפים של זמרי הראפ או בכלל של כל הזמרים המודרניים, וכולם מדברים פשוט על נושאים מיניים. הכל שם זה תנועות חושניות, בחורות בבגדים מינימליים, והנוער מקבל את המסר שאם אתה רוצה להיות בעניינים – ככה צריך להתנהג. זה נורא. אני חושש מזה, כמו שאני חושש מהידרדרות השפה העברית. ויש לי ויכוחים עם הרבה אנשי שפה. יש הרבה שאומרים על הטעויות החדשות 'מה אתה רוצה, זאת התפתחות של שפה. זה דבר חי, כמו שהחברה מתפתחת. גם לפני 100 שנה זקן השומרים, אברהם שפירא, אמר 'זה נוער זה? זה ברָרָה!'".

זהו, שאז כל דור היה צונח אולי במדרגה. בדור שלנו נראה שאנחנו צונחים ב-30 מדרגות בבת אחת.

"כן, אז אני באמת לא יודע לאן נגיע. הנוער חשוף לכל כך הרבה דברים, כיוון שאם מי שיסנן. יש הכל באינטרנט. הם יודעים לגלוש יותר ממה שאנחנו יודעים. הם יכולים להגביל אותנו, לא אנחנו אותם. אני לא יודע אם אפשר לעצור את זה".

בהמשך לדיון על פני הדור מלין אשתר על האופי של הדור הנוכחי. "אני רואה את זה גם אצלי בבית, איך מדברים לאבא ולאמא – 'תשתוק', 'תפסיק', 'לא רוצה לשמוע'. איפה נשמע כדבר הזה? מה לעשות, כשמתבגרים אז מתבגרים. בגיל ההתבגרות כשהבת שלי רוצה להיות נחמדה, היא מאוד נחמדה. אבל כשלא, אז זה 'לא רוצה לשמוע אותך, אמא. תפסיקי! לא רוצה לשמוע!'".

האם ניתן להציל משהו? אשתר לפחות מנסה. הוא בדיוק עובד על די.וי.די חדש של 'דוד חיים', ושם יש לדבריו הקפדה על מסרים תקינים. כך למשל, את אחד השירים – "אני דוד חיים, דוד שאוהב לעשות שטויות" – הוא ביקש לשנות ל"דוד שאוהב תמיד לצחוק", מאחר ומבחינתו שטויות הן דבר שלילי, לעומת צחוק, שהוא דבר בהחלט חיובי.

אתה מרגיש את השוני בינך לבין שאר כוכבי הילדים היום? נראה שאתה עובר פחות בקלילות במערכת העיכול המנטלית של הילדים, שרגילים היום יותר לתזזיתיות ולצבעוניות.

"כן, כן, אני מרגיש את זה. אגב, אפשר לעשות את כל הדברים האלה בצורה אחרת. אני מרגיש את הקושי, אבל מנגד מאמין במה שאני עושה. לא רוצה לבגוד בעצמי. בהופעה של 'נחשון כל יכול' אני מקפיד תמיד לדבר לא רק בעברית נכונה אלא בשפה גבוהה בכוונה. אני לא אומר לילדים 'תשירו יותר חזק' או 'לא שומעים', אלא 'קיוויתי לקבל מכם קול ענות גבוהה, וקיבלתי קול ענות חלושה. אז בבקשה – קול ענות גבוהה!'. גם בני השנתיים מבינים מה אני רוצה מהם, בגלל שפת הגוף הנלווית, וכך הם יוצאים עם איזושהי תובנה. הרבה פעמים הורים באים אליי אחרי ההופעה ואומרים לי 'מילה אחת: תודה. תודה על כך שאתה עומד כנגד התכנים האחרים לילדים'. תראה, אני כבר לא יכול לבוא לילדים מבלי לדבר כך. זה בא לי באופן טבעי. אני אנוס על פי הדיבור של עצמי. מצד שני, אני חושש שבגלל שיצרתי לעצמי מן שם כזה, אז הרבה פעמים השם שלי לא עולה כשרוצים ללהק דרמה לטלוויזיה או הצגה דרמטית בתיאטרון. אלה דברים שאני מאוד רוצה לעשות, ויכול לעשות אותם מצוין כשחקן. ואם אדרש לדבר בקומדיה כמו בקומדיה – אעשה את זה. אז אני מאוד מחכה, מה שנקרא, לדברים האלה".

נשמע שמה שאתה עושה כרגע זה מן המתנה לדבר הגדול הבא.

"זה לא המתנה. אני לא ממתין אלא עושה את הדברים שלי. בארץ אתה צריך לעשות הכל. אבל יש גם רצונות. בתיאטרון הקאמרי, למשל, עוד לא שיחקתי. לדעתי אני יכול להתאים שם ככפפה ליד. כשאני מדבר עם חברים שלי שמשחקים שם באופן קבוע ואומר להם 'איך מתאים לי לשחק עכשיו באיזו הצגה', הם אומרים לי 'בשביל מה אתה צריך את זה? זה יום-יום, והנסיעות ארוכות. היום אתה עושה את הדברים שלך, איזה יופי, הלוואי עלינו. בשביל מה אתה צריך להיכנס לכל זה?".

בשביל מה, באמת?

"התיאטרון זו אהבתי הגדולה. שיחקתי בהבימה, שיחקתי בבית לסין, בתיאטרון באר שבע ובתיאטראות לילדים. אני רוצה לעשות תפקיד דרמטי – לא מחזמר ולא שירים לילדים. שיהיה תפקיד עם התחלה, אמצע וסוף. בשפת השחקנים, משהו שאפשר לנעוץ בו את השיניים. בשר עסיסי".

אם נחזור לקריירה עצמה, אני חייב להודות שהופתעתי לגלות בתחקיר שהיית מעורב בכתיבת "שמש". זה לא כל כך משתלב לי.

"כן משתלב. תראה, הפסקתי עם זה והפכתי יותר להיות כותב-אורח, למרות שזה היה איזשהו משגה כלכלי. הרי שידרו את זה בהמון שידורים חוזרים, לכן רק מהתמלוגים על שידור הפרקים היה אפשר לקבל כסף נוסף שכביכול כבר קיבלת. לא מיליונים, אבל נחמד. בכל מקרה, זה המשיך לעוד עונות ועוד עונות, כשאני כבר הדרתי את הרגליים שלי מזה".

למה?

"קודם כל, רציתי מאוד לשחק שם. קצת כעסתי וצבט לי בלב כשלא לקחו אותי כשחקן, ואחת הסיבות הייתה לדבריהם כדי להפריד את צביקה הדר מאסף אשתר, כדי שלא יגידו 'אה, עוד פעם לקחו את ההוא מהקומדי סטור עם צביקה'. לדעתי זה לא היה קשור. אם הייתי עושה שם תפקיד טוב – זה היה טוב ואנשים לא היו שופטים את זה באותו הקשר. בכל מקרה צביקה הוא חבר טוב, ועשינו ביחד את 'לא נפסיק לשיר', שהפנה אותי בעצם אל כל העניין הזה של הזמר העברי ונתן לי את התיאבון".

מה עוד צובט בלב במקצוע הלא פשוט הזה, שחקן?

"תמיד אומרים לנו לא להתייחס לביקורות. אני מסוגל לקבל ביקורות שליליות, אבל אם זו ביקורת של כותב שלא מבין, והדעה לא אינטליגנטית – זה מעליב. אגב, בעיתון שנחשב מאוד אינטליגנטי החליטה המבקרת בזמנו לתקוף את 'שמש' דרך הכותבים – רובי דואניס ואני. היא כתבה 'לקחו את שתי החוליות החלשות של הקומדי סטור', ואמרו להן לבוא לכתוב את שמש'. עכשיו, אפשר לתעב את הקומדי סטור. אבל לקרוא לי, אסף אשתר, 'החוליה החלשה של הקומדי סטור' – זו בורות לשמה. היא יכולה להגיד 'לא אהבתי אותו בקומדי סטור', אבל הייתי דמות מרכזית ביותר. כתבו גם שהטיפשות וחוסר האינטליגנציה המשווע של הכותבים ניכרים בכל מילה ומילה בטקסט. ברגע שמישהי כותב ביקורת, הוא צריך להכיר קצת לעומק את המכלול, יותר מסתם אדם שיושב וצופה. גם רובי וגם אני – וכאן הנחתום מעיד על עיסתו – בהחלט שניים מהאנשים האינטליגנטיים שיש במקצוע הזה. ואני אומר את זה בריש גלה ובלי כחל וסרק. ככה להעליב, ולהגיד כמה אנחנו טיפשים ועילגים, ואיך אסור לנו לכתוב בכלל – זו בעיניי בורות. אגב, זה מרתיח אותי עד היום".

אבל אדם בגילך, שעבר די הרבה, אמור להבין שמדובר בסך הכל בביקורת פרטית של אדם אחד. אתה לא איזה שחקן צעיר בן 24.

"לא קשור. אני חושב שכך ארגיש גם כשאהיה בן מאה, עד 120. אולי זה קשור לעניין שדיברנו עליו, של חוסר ביטחון. ובכלל, זה לא רק אצלי. עד היום אני רואה שחקנים שהערצתי בתור ילד פותחים את העיתון בדחילו יותר מאשר ברחימו – 'רגע, כתבו עליי או לא כתבו עליי? וואלה, תראה מה כתבו. אמרו שאני זה וזה'. ואלה אנשים שמבחינתי הם מאושיות הטלוויזיה והתיאטרון בארץ. הם הצדיקו את עצמם עשרות אלפי פעמים. אבל כן, עדיין מדובר בשחקן, והוא צריך שיטפחו לו על הכתף, שילטפו אותו, שיגידו לו 'אתה בסדר'. זה חלק מהנפש הרגישה של האומן. לפעמים קצת קשה להתמודד עם זה".

גם עם ירידת קרנה של השפה העברית קצת קשה לאשתר להתמודד, ולכן הוא נחשב היום לאחד ממגיני השפה. גם באקדמיה העברית ללשון נמצאים איתו בקשר מסוים, ואני מזהה כאן הזדמנות לעורר מיני סערה בכוס התה המונחת כרגע על השולחן. מי מקשיב להם בכלל, אני שואל, איך צריכים לקרוא בעברית לדיסק-און-קיי. מה משנה מה הם יגידו בכלל, חוץ מהעובדה שזה יתפרסם בעיתונים היומיים כאייטם אזוטרי בעמוד 19? "אז אני מלמד את הבנות שלי לקרוא לזה החסן נייד", הוא עונה, "גם בהופעות שלי אני אומר מילים חדשות כבדרך ההומור. אני מצביע על המוניטור ואומר 'יש כאן עוד מיקרופון מצטנע ליד המשגוח'. ואז אני מסתכל על הקהל – 'משגוח – מוניטור. אתם יודעים, זה מהאקדמיה. יש כמה מילים שרק אני, אבשלום קור והם יודעים, אבל עכשיו גם אתם יודעים'. ואתה יודע כמה פעמים באים אליי אחרי הופעה ושואלים 'איך אמרת שקוראים לזה – משגוח?'. אז למדו שמוניטור זה משגוח. זה מעלה חיוך בהופעה, ובדלת האחורית אני משחיל מילה שאף אחד לא היה משתמש בה. לגבי האקדמיה, הם מתענגים עד היום על מילים שהחדירו לשפה, כמו קלטת, שמָחַקה את המקבילה הלועזית, כיוון שמי שאומר היום 'קסטה' נחשב מיושן. מה זה, אנחנו בשנות השבעים עם זמרי הקסטות? אבל לצערם הקלטות נמחקו. בכל מקרה גם 'תקליטור' נכנס חזק מאוד, וגם 'מסוק' במקום הליקופטר. לגבי הרלוונטיות של האקדמיה, אומרים שאפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. בהחלט צריכים להכין לציבור הישראלי את השוקת. אם הסוס לא ירצה לשתות – חבל. הוא ימות בצמא".

אם מצבה של השפה העברית הולך ומידרדר, לפחות נשארה לאשתר האהבה הקולקטיבית בעמישראל למוזיקה ישראלית משנות השמונים אחורה. כיום הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום, ונראה כאילו המוח שלו הוא מן ארכיון לכל הקלאסיקות – מה עומד מאחוריהן, מי כתב והלחין, הטקסטים המדויקים, אנקדוטות מחיי הזמרים וכן הלאה. בכל אלה הוא עושה שימוש במופע החדש "כל המילים שמחות" – ערב ספונטני שמתחיל בזיהוי שירים ונגמר כל פעם במקום אחר.

"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי הרבה על זמר עברי, אבל היום אני יודע הרבה יותר טוב כי אני הולך ולומד ולומד", מספר אשתר. "אבל תמיד ידעו שאני זה 'ההוא שמכיר את השירים'. צביקה הדר לקח אותי ל'לא נפסיק לשיר' לא רק כי אני חבר טוב שלו. אני חבר טוב שלו, אבל זאת לא הסיבה. הוא ידע שאני מספיק שרוט כזה – באופן חיובי – כדי להכיר הרבה שירים. אמנם לא במיוחד במוזיקה עכשווית, אלא משנות השמונים אחורה. פעם הסתמכתי רק על הידע שהיה לי, אבל היום אני כבר פותח ספרים, מתקשר לאנשים אחרים ומברר. כמה פעמים כבר התקשרתי לזמרים וליוצרים כדי לשמוע מהם סיפורים על השירים שלהם".

בהופעה, מספר אשתר, נערכים משחקים לזיהוי שירים, עם הרבה הומור ושפה יפה. לאט לאט הקהל מבין שהמשחקים לזיהוי שירים – משהו דומה ל'לא נפסיק לשיר' – הם רק מן תירוץ כדי להוציא מהם כל מני שירים ספונטניים. כך יוצא שרוב רובו של הערב מורכב בעצם משירים שהקהל בוחר.

ואין לך התקלות?

"לפעמים, פה ושם. 'איזו בושה, לאן אוליך את החרפה?', אני שואל תמיד את מי שהתקיל אותי. קרה כמה פעמים שלמדתי שיר באופן יזום כיוון שהתביישתי שאני לא מכיר אותו. אני גם מספר תמיד אנקדוטות מחיי היוצרים והמבצעים. ובכלל, זו חגיגת זמר עברי. קשה להגדיר את הערב הזה. כולם שואלים 'מה, זו שירה בציבור? יחלקו שירונים?'. אבל כמובן שאין, זה ערב ספונטני למדי. אני גם מעלה לבמה קהל לשיר, וכך אנחנו יכולים לנוע משיר של צביקה פיק לקלאסיקה של נתן אלתרמן, ומשם לרחל המשוררת ואז לדני סנדרסון, מתי כספי וכו'. המגוון מאוד רחב ומפתיע, עם סדר אסוציאטיבי. העניין הוא שאני בא תמיד במתח. זה לא שבאתי עם רשימת שירים, וחושב 'יאללה בוא נרביץ אותם, ממילא אני יודע את הסיפורים מאחוריהם בעל פה'. אז לא, אני ממש לא יודע מראש מה הקהל ייתן לי".

הזכרת את הקלאסיקות הישראליות של פעם, ואי אפשר בלי לשאול מה דעתך על המוזיקה המזרחית העכשווית.

"דווקא בזמנו היו המון שירים טובים מזרחיים עם שפה יפה. 'הפרח בגני' הוא שיר שכתוב יפה, ובכלל אביהו מדינה איכותי ומוכשר מאוד, אבל עכשיו יש כזה שפע, ואנחנו די מאבדים את הטוב, שטובע בתוך המון דברים בינוניים בלשון המעטה. וחבל. יש שם דברים טובים, כמו בכל דבר".

תתקשר אליי כשאתה מוצא אותם.

"כן, בסדר. באמת צריכים לחפש, ובינתיים הכל טובע בהיצע ובבליל של דבר, ואני אומר שפשוט חבל. היום גם מבחינה טכנית כל אחד עם לפטופ יכול להקליט לעצמו דיסק, ופתאום לעלות על איזשהו גל. אני לא רוצה לעשות הכללות, אין ספק שיש איזושהי זילות במוזיקה בכלל. הרדידות של הטקסטים היא ממש נגע. העיקר לכתוב משהו שיהפוך ללהיט".

או לרינגטון.

"נעימון, ברשותך".

(פורסם במקור ראשון, 2010)

שיר זיכרון מרגש במיוחד: "חיים בדרך שלך" של יהודה מסס, לזכרו של אלון בביאן ז"ל

היום קיבלתי מייל מאחד מקרוביו של סגן אלון בביאן ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, לינק לשיר החדש שנכתב לזכרו, "חיים בדרך שלך". בדרך כלל שירי זיכרון פחות מדברים אליי משום מה, אבל הביצוע המקסים של יהודה מסס עושה את שלו והופך את השיר לשיר זיכרון מרגש ומיוחד באמת.

 

עבודה עברית: ביקורת על האלבום "העולם המופלא" של רוקפור

****

רוקפור – "העולם המופלא" (Anova)

ביקום מקביל העזיבה של אלי לולאי את רוקפור ב-2004, בעיצומו של מסע הופעות בארה"ב, הייתה אמורה לפרק את הלהקה. לא מעט להקות מנסות להמשיך בכל זאת ללא הסולן – החל מבוני אם ועד לסטלה מאריס, בלינד מלון, אינקסס, קווין ועוד – אבל בדרך כלל קורה אחד מהשניים: או שחוסר ההצלחה הופך את הלהקה לקריקטורה של עצמה – או שהנגנים פשוט מבינים שהגיע הזמן לפזר את ההפגנה, ומתפרקים. במקרה של רוקפור מסתבר שהחלקים לא פחותים מהסך השלם, כך שברוך בן יצחק תפס בהצלחה את מקומו של אלי לולאי. מעבר לכך, ההחלפה הוכיחה גם לספקנים שרוקפור לא הייתה להקה של זמר ושכירי חרב, אלא אוסף מוזיקאים עם אג'נדה ברורה וממשית, שלא נעקרה גם כאשר עמוד התווך שלה, עד לאותה תקופה, החליט להיעקר.

אבל בכל מקרה, זה לא שבממלכת רוקפור הכל היה טוב מאז ומתמיד. אלבומם השווה האחרון היה "One Fantastic Day" עם הניחוח הביטלסי המובהק, אבל אחריו החלה חזרתיות ועמידה במקום. "For Fans Only!" (2003) היה אלבום ביניים לא משמעותי, "Nationwide" שיצא פחות משנה אחריו היה חיוור, וגם "Memories Of The Never Happened", הראשון שיצא אחרי פרישת לולאי, לא הגיע לשיאים מיוחדים, וביטא בעיקר בלבול ובינוניות מעיקה.

ברוקפור החליטו לעשות את מה שהיה כנראה מובן מאליו, ואפילו מתבקש מאליו – לחזור לשיר בעברית. בדיעבד זה מה שדי הציל אותם מעצמם. כי עם כל הכבוד, בהשוואה למיליוני הלהקות ששרות באנגלית, הם התקשו להתבלט באמת, במיוחד באלבומים האחרונים שלהם. בניגוד מוחלט לכך מסתבר שבמגרש הביתי שלהם, כלומר בעברית, הייחוד הרבה יותר בולט ומרשים. וזה בהחלט ניכר בדיסק החדש.

"העולם המופלא" הוא אלבום רוק כיפי. יש בו תחושה של חזרה הביתה, כמו בשיר הסוגר "חורף ישראלי", שנפתח במילים "יש ריח טוב של חורף ישראלי, אוויר פשוט ולא הכי נקי". יש בו פסיכדליה ידידותית לסביבה ("מלאך"), יש בו רגעים שממש מזכירים את אלבומם הכמעט מיתולוגי "האיש שראה הכל" (בעיקר ב"סרט זר"), והכי חשוב זה שאין בו תחושת ניכור והתנשאות. רוקפור חזרו לקרקע, והכי חשוב זה לדאוג שהם לא יחזרו לשיר באנגלית.

(פורסם ברייטינג, מאי 2010)

"אנשים בכלל לא מכירים אותי": ביקורת על האלבום החדש של משינה, "יהלומים בשמיים"

*** וחצי

משינה – "יהלומים בשמיים" (פונוקול)

"הולך בין הצללים, אנשים בכלל לא מכירים אותי", שר יובל בנאי ברצועה הרביעית, "בין הצללים", וזה בהחלט הופך את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו ללא רלוונטי. אפשר לראות בו מישהו אטום ומנוכר, אפשר לראות בו משהו מתנשא, אבל אם הוא עצמו שאנשים בכלל לא מכירים אותו – מי אני שאפקפק. וכשמגיעים לאלבום החדש של משינה (שחוגגת 25 שנים) עם הנחת הייסוד הזו, אפשר לבחון את האלבום הרבה יותר לעומק.

אבל לפני שניכנס לחדר הניתוח עצמו, כמה מילים על ההחלטה הנועזת במונחים משינאים להעניק את הדיסק להורדה חינמית באתר ynet (נו טוב, באתר ynet-רשת). מעבר לנטרול הטעם המסחרי (אך הלגיטימי, חשוב לציין) שהותירה הלהקה עם צאת אלבום האולפן הקודם שלה "רומנטיקה עתידנית", כולל השת"פ עם סלקום. עכשיו נראה כאילו הלהקה נכונה גם לתת ולא רק לקבל. ובכלל, כמו שכתבנו לא פעם – הגיע הזמן שאומנים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית (ולא רק מהיציע) יבינו שהורדות בחינם באינטרנט זו לא מילה גסה.

אם נחזור אל הדיסק, חבל שבהמשך לרושם החיובי אני לא יכול לזרום עד הסוף עם הקומפלימנטים. אבל הם בהחלט ישנם. זה לא הדיסק הכי טוב של משינה, ואין כאן משהו שיותיר אתכם פעורי פה. זו משינה הרגילה. לא בשעתה המיוחדת, פורצת הדרך או המפתיעה. דיסק רגיל ונחמד של הלהקה. למעשה, כיוון די מובן והגיוני בעקבות איבוד הדרך בשנים האחרונות. נראה שחברי הלהקה פשוט החליטו לחזור למקום הפנימי שלהם, ואכן משינה בהחלט נשמעת כמו משינה הישנה והטובה. אמנם אין כאן נועזות מיוחדת, אבל המהלך נראה כאמור הגיוני ואף מתבקש.

בהמשך לציטוט ההוא של יובל בנאי, נראה שהוא עצמו גם לא יודע איך להגדיר את עצמו. זה מתבטא במנעד רחב של כיווני-טקסט באלבום החדש. אבל בגדול, לרוב השירים יש מכנה משותף אחד: הבדידות. לפעמים זה מתבטא בתיאור הלבד שלו בבית ("בליינד דייט"), בשיטוטים מלאי הרהורים ("האושר הסמוי" ו"בין הצללים") ובקינה על אנשים שהלכו מחייו ("געגוע"). הטקסטים באמת יפים ונוגעים ללב, אבל הלחנים והעיבודים הממוצעים מציבים מעליהם איזו תקרת זכוכית שמשאירה את האלבום כולו בשלב ביניים שמתקשה להמריא. כמובן שלפעמים תקרת הזכוכית נפרצת מדי פעם, במיוחד בשיר הטוב ביותר באלבום – "בין הצללים".

ובכן, משינה חזרה לעצמה, ואלה החדשות הטובות. נראה שבכוונה הם הלכו על משהו צנוע יחסית, רחוק מהסאונד הנפוח של האלבום הקודם, ועם תכנון להיות כמה שפחות מתוכננים. זה לא יצא מופתי, חד פעמי או נדיר, אבל בהחלט יצא אמיתי. וזה מה שחשוב מבחינתי.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2010)

כשקובי הפך ליעקב: שאלון אסוציאציות עם קובי אוז

אלוהים

עוצמת הגלים, אבינו שבשמיים, קול דממה דקה, מוסיקה נשגבת, החמלה הרכה המסתתרת בשדה קוצים, חבר טוב, אין דמות לו, הרטט שבין חלקיקים, תורת המיתרים, הרך והקשה של הלחם, השופט הגדול, כל התמרורים בחיים, כל הרמזים בחיים, החופש הגדול, שומר הילדים הרכים, אחד ויחיד, ועם זאת שמו נכתב ברבים, בורא עולם הבורא אותו בשבעת ימי בריאה שעדיין מתמשכים לכדי אבולוציה ארוכה שבסופה שבת גדולה. יש לי על מי לסמוך כשאני אומר שטוב להזכיר את שם השם בדברים טובים ובדברים של התעלות.

קדיש

הפזמון החוזר של כל התפילות, מזמין אותנו להלל את שמו של האל.

ברגעים כואבים במיוחד הקדיש הופך לתפילה מופלאה שקוראת את הקדושה אל תוך הריק והכאב. שם האל מתעלה, מתגלה מחדש וגדל בתוך הכאב, עד שהוא ממלא אותנו באמונה ויראה. מהמקום הנמוך של דמעות עולים למקום רוחני של קבלת העולם ורצון לתקן עצמנו, על ידי הצנעת האני ופתיחת הלב לגדוּלה שאינה שלנו. הקדיש נאמר בארמית, מה שנותן לו דוק של מסתורין ותחושה מרפאת של לחש קסום.

טיפקס

מ-1988 ועד 2008 זכיתי להיות חלק מלהקת טיפקס. טיפקס קמה בשדרות ושילבה מוסיקה אלקטרונית שהבאתי מהבית, מוסיקה מרוקאית שהבאתי כשהייתי האורגניסט של להקת שפתיים והמון רוק עברי ולועזי שהביאו החברים הקיבוצניקים מתחילת דרכנו. הרעיון היה נגינה משותפת – בישראל הראשונה והשנייה מקימים להקה ומשלבים בתוכה דרבוקה מרוקאית ואקורדיון חלוצי, גיטרה ספרדית ותופי פאנק. את השם טיפקס בחרנו כי רצינו למחוק את הגבולות בין סגנונות, לקחנו כל מיני סגנונות ויצרנו להקה שבמוסיקה שלה יש צדק. מוסיקה של מערב וערב, ישראלי וגלותי, כוורת והברירה הטבעית. טיפקס מושמעת עד היום בתדירות מפליאה. לקחנו חלק בשינוי המוסיקה הישראלית לפנינו היו כמה ואחרינו באו המון להקות ששכללו סאונד שיכול להתקיים רק בארץ ישראל, באורה של תקומה. כשהרגשנו שנגמר התפקיד, הלכנו בשקט-בשקט הביתה. זה דבר שפינה לי מקום בלב לעסוק בחומרים היהודים שבהם כל כך רציתי לגעת.

האח הגדול

ראיתי מעט, אבל מספיק כדי להבין את הפרנציפ. דבר טוב שאפשר להגיד – האח הגדול נותן צ'אנס לציבור לבחור מודלים חדשים לחיקוי, הוא מלמד את הציבור לקבל לחיקו מגזרים וטיפוסים ישראליים שונים ולהוקיע אחרים.

מצד שני, אני מתבאס מההדחות. זה בעיני לא חינוכי. אני חושב שהאח הגדול מלמד בעיקר את ההיגיון שבפיטורין. כל פעם מפטרים אחד אחר, וזה כאילו בסדר. הדחה היא פיטורין, והאח הגדול הוא סוכן של אכזריות המשק, אין דרך טובה יותר להצדיק את הכלכלה הדורסנית מאשר להמחיז את הרגעים השפלים שלה כשעשוע כיפי בטלוויזיה, לפתע פיטורין הן "כיף" – הצופה יעיף מישהו בסימוסים, ירגיש שהוא בוס, כולם יסגדו לאיזה מיליונר חדש, ואחר כך כולנו נתפלא כשנקרא שאיזו חברת היי-טק פיטרה עובדים באמצעות שליחת מסרון.

אריק איינשטיין

אני מעריץ אותו, למרות שהוא גדל בתוך דור זחוח ומלא מעצמו. הוא איש טוב, עניו, נוח ואוהב את הבריות, זמר עמוק שבוחר מילים נפלאות ומרגשות. תמיד הוא אומר משהו ששווה לשמוע. הוא ציר חשוב בין יהודיות לישראליות, ואני רוצה לטייל בדרך שהוא התווה. יש משהו שמדבר אלי בכך שגם הוא וגם אני בנים יחידים. אני מחזיק מזה כרמז שעלי להתמודד מתישהו עם שיריו.

שנאת חרדים

מי ששונא חרדים שונא חלק מעצמו. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שרוצה לא לקחת סיכונים. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שמתגונן ממש ברצינות מפיתויי העולם ומיצריו. אני חושב שכל יהודי הוא כמו קיפוד, קצת מגן על עצמו מהעולם אבל בסך הכל מתהלך חופשי בשדה. היהודי החרדי הוא אותו קיפוד כמוני, רק שהוא התכדרר עם הקוצים בחוץ והאף בפנים, ממש ממש זהיר.

מצד שני, אם המצוות הם חדר הכושר של הנשמה אולי החרדים הם שרירנים מתמידים ואני הוא הרופס שמתנשף ומזיע בוקר כן, בוקר לא, על ההליכון. לעולם לא נדע מהו התיאור הנכון, קיפוד או שרירן.

לדעתי כוח היהדות הוא בזרימה חופשית ומפרה בין זרמים שונים. לפעמים התהליך לוקח דורות, אבל המעגל משלים את עצמו. בן בנו של חילוני יהיה אולי דתי, ונינו של מסורתי יהיה אולי חילוני, ובנו של החילוני יהיה שוב דתי, ונכדו של הדתי יהיה שוב חילוני וחוזר חלילה. כל אחד ממצבי הצבירה מזין את העם היהודי בחיוּת וכוח, כמו לקלטר אדמה טובה ולתת לאוויר ולגשם להפרות אותה.

אין אמנים ואנשי תרבות וספר בעלי עוצמה כמו אלה שהיו חילוניים והפכו לדתיים או שהיו דתיים וחזרו בשאלה. ההתנסות במעבר שבין הזרמים מלמדת המון. כך כולם מפרים את כולם, והמעבר בין הזרמים השונים הוא היופי הגדול של היהדות שלנו.

מי ששונא חרדים שונא משהו מעצמו, משהו מהוריו ומשהו מילדיו. וכך גם מי ששונא חילוניים.

קפה דה מרקר

כתבתי כבר טור שבועי למעריב. זה מאוד תובעני – אתה צריך לספק "סחורה" כל שבוע. אתה לא יכול להחריש, והציבור הרחב – צריך להתחשב בו ולכתוב בסך הכל על דברים אקטואליים. לעומת זאת, בלוג יכול להיות קפריזי ולבוא בשתיקות ארוכות והתקפות צפופות. בבלוג שלי בקפה דה מרקר הרשתי לעצמי למשל לתרגם חלק נרחב מספר דניאל מארמית לשפה ה"אוזית". אני יכול להיות מאוד אישי ומאוד כללי, יכול להתעסק בשטויות ובנושאים הרי גורל, בסדרות ישנות ובאגדות תלמודיות. הפוסט הכי נקרא שלי היה פוסט התמיכה שפרסמתי לתנועה הירוקה מימד – פוסט נרחב ובו שטחתי את עמדותיי כלפי כל המפלגות שרצו בבחירות 2009. עוד פוסט בעל משמעות היה הפוסט בו אני מזמין את הציבור לעליה לתורה שעשיתי בגיל 40.

דיסק בגרסה הכשרה

הדיסק החדש שלי, "מזמורי נבוכים", בנוי כולו לציבור הרחב באשר הוא, בהופעות שלי אני רואה המון יהודים עם המון כיפות, ש"סניקים עם סרוגה לבנה, סרוגים עם כיפות מקושטות, כיפות שחורות, כיפות בוכריות, מגבעות נכבדות, ויהודים שכיפתם היא כיפת השמיים. המופע הוא כולו קירוב לבבות ושיחה מוסיקלית על המקורות המשותפים של כולנו.

עם שירי האלבום הופעתי בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית ושמתי לב שאיפשהו בבית השלישי של השיר החמישי "זלמן זה לא אתה" – כל החרדים מתחילים להתנדנד בחוסר נוחות. מסתבר שפספסתי – יצא לי בית אחד שאינו לגמרי נקי מבחינת החרדים. ידידי ידידיה מאיר ערך את השיר, שלף החוצה את הבית השובב והחל להשמיע את השיר נטול הבית ברדיו קול חי בהצלחה מרשימה – כווווולם שואלים אותי על זלמן.

לאחרונה התחילו גישושים – האם אסכים ליצור דיסק שלא יכיל את הבית הסורר, משהו שיהיה בטוח יותר למשפחות השומרות על עצמן מתכנים שכאלה. הנה התשובה שלי: סבתי עליה השלום, מסעודה אוזן, הייתה מכינה לכל אחד משמונת ילדיה תבשיל על פי טעמו. אחד לא אוהב תפודים, השני לא אוכל בשר, אחד אוהב הרבה רוטב והאחר אוהב יבש, ובסופו של דבר כולם אצלה יצאו שבעים ומרוצים. שאלתי את עצמי, האם מסעודה הייתה ממליצה לי להוציא את "מזמורי נבוכים" גם בגרסה "נקייה"? והתשובה: בוודאי – היא עשתה הכל כדי להשאיר את כל הילדים ביחד על אותו שולחן. וכמוה, גם אני רוצה שכולם ירגישו בנוח עם היצירה שלי.

עמיר בניון

גאון מוסיקלי – נתקלתי בו בתחילת דרכו, זה היה בבאר שבע, הוא ביקש שאשמע את שיריו ואני התרגשתי אבל חשבתי שהיצירה המדהימה שלו תהיה מורכבת מדי לקהל הישראלי, מסתבר לשמחתי שטעיתי בגדול.

הקהל הישראל מצליח לאהוב את המהלכים ההרמוניים המיוחדים שלו, את המילים החדות והפתלתלות, ואת השירה השורשית, המלאה קישוט ורבע טון. הוא איש חשוב בתרבות שלנו, יש לנו לא מעט במשותף, אבל אני מעדיף לחזק את הטוב מבפנים.

"אני אחיך, אתה אויב" שירו החריף והמדמם, מחלק את הציבור ל"קדוש מעונה" ול"מוֹסר בליין", נער הייתי וגם זקנתי (בקטנה) ואני כבר יודע שהמציאות מורכבת יותר מסיסמאות.

לכן אבקש ללמד זכות גם על הקיצוניים שלנו, שתהיה יד אחת מקרבת ויד אחת מרחיקה. הקיצון הימני מציב לציבור שאלות קשות לגבי אהבת הארץ, ואילו הקיצון השמאלי מאתגר ושואל אותנו על אהבת האדם. הרבה אנשי שמאל קיצוני בדור השני והשלישי לשואה רואים את חסידי אומות העולם כמודל לחיקוי והם היו רוצים לעלות למדגה כזאת לפעמים בטעות על חשבון בני עמם, טעות שבאה מאהבה. לעומתם הרבה אנשי ימין קיצוני בדור השני והשלישי לתקומה רואים את החלוצים מפריחי השממה כמודל לחיקוי והם רוצים להיות כמותם לפעמים בטעות על חשבון האנושיות. הקיצוניים מכאן ומכאן תלושים מהמציאות אך הם מבטאים גם יופי נפלא, אנחנו צריכים אותם, אבל רק בשוליים. עמיר בניון והתקשורת העבירו אותם למרכז הבמה ואני חושב שיותר טוב להם בצֵל.

ככה זה, כל אדם משמעותי בונה מדרגה שעליה הציבור יכול לעלות, יש הבונים אחת מהמדרגות הגבוהות ויש הבונים אחת מהמדרגות הראשונות, אם תהיה חסרה ולו רק מדרגה קטנה אחת, כל הציבור שמתחתיה ישאר מאחור, למרות חילוקי הדעות אני מעריך אנשים כמו בניון ששוקדים על בניית מדרגה, מקווה שהמדרגה שאני מנסה לבנות תעזור לאנשים לעלות למעלה ולא לרדת למטה.

איש עם שלט מקרטון

תמיד הערצתי אנשים אשר הולכים נגד הזרם – ואני לא מדבר על אנשים שהם בזרם של נגד הזרם, אלה משעממים אותי. אני מדבר על אינדיבידואליסטים שאומרים לעולם את אשר על ליבם בלי קשר לכלום. אחד כזה הוא ברנש מעניין שעומד ביציאה מאיילון ואוחז בידיו שלט מקרטון – על השלט כתוב "משיח". תמיד אני מתרגש לראותו, בשמש, ברוח ובגשם הוא מבטא את חלומו מול הנהגים האדישים. הכי מדהים זה שהוא עומד דווקא במחלף "ההלכה".

הייתי חייב לכתוב עליו שיר, וכך יצא "איש עם שלט מקרטון". הנה המילים:

"כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון \ התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון \ כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון \ משאת ליבו מחזיק בשתי ידיו על לבבו בשלט מקרטון \ ושם כתוב: \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס מלטפים את לחייו \\ מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי \ הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי \ האיש הזה הוא כנראה קצת OFF, לא בשר לא חלב קצת מטורללי \ אני פותח את החלון החשמלי ושר אליו לפי לחן שעלה לי \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס משחקים בפאותיו \\ בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח \ את דעתנו לשנייה משטויות של הוויה \ הוא מתגלה מתוך ערפיח \ אני בטוח שזה הוא שעומד לבדו. הוא הגואל, תודה לאל, הוא המבטיח \ כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה \ הגעגוע הוא משיח \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח…'".

מגלומניה

אני רואה עצמי כמגלומן חובב, אבל לאחרונה אני מנסה כל הזמן לשגות כמה שפחות בשיגעון גדלותי. קשה מאוד לבן יחיד שרופד כל חייו באהבה למצוא נתיב פשוט ועניו.

כאשר בעולמנו שולטת דת ה"אני", אנחנו יותר ויותר מוצאים את עצמנו מקריבים ערכים טובים על מזבח ה"אני" אי שם על ראש הר בבית מקדש ה"אני". זה כל כך מסובך, כל עניין ההגשמה העצמית. זה להפוך לגשמי את כל מה שרוחני בך, וכך הופכת המגלומניה לנורמליות, ואילו הענווה מצטיירת כטירוף.

פייסבוק

בשוק עדרי למדי, שבו או שאתה "קורע" את הרדיו, "חורך" את טבלת הרינגטונים, או מנוגן פה ושם בקטנה אצל שדרנים שמעיזים להשמיע מה שהם אוהבים ולא רק מה ש"הולך", קשה מאוד להעביר שירים עמוקים ומורכבים לקהל הרחב.

יש קהל שאליו אני כמעט לא מגיע, ערוץ 2 למשל מיעט להקרין או להתייחס לשירים שלי, ורדיו לב המדינה – הרדיו של הזמר הים תיכוני – החליט לצערי שהאלבום שלי אינו מתאים לסגנון שלו. וכך כשמישהו שואל אותי "למה לא שומעים ממך משהו חדש?" אני אומר לו "תן לי לנחש, אתה רואה ערוץ 2 ומקשיב לרדיו לב המדינה". אני לא מתלונן, "מזמורי נבוכים" פונק בהמון אהבה, השמעות וביקורות טובות כמעט בכל מקום, אני רק מספר למה אני כל כך מבסוט שיש פייסבוק, זו דרך אלטרנטיבית להגיע לקהל, באמצעות הפייסבוק אני עוקף את הקומיסרים של תרבות הרייטינג, יש לי קשר ישיר לקהל. יש לי אלפי חברים ואוהדים בדף של "מזמורי נבוכים", מי שרוצה לדעת מה קורה, מתי ההופעה הקרובה וכו' – הכל נמצא שם.

סבא ניסים ז"ל

איש נפלא ועניו, רבי נסים מסיקה ז"ל. לא יאמן כמה אנשים הוא חיתן, כמה נערים הכין לבר המצווה, כמה תינוקות מל, בכמה בתי כנסת בישראל ובתוניס הוא נתן קולו בשיר. בגן יבנה הוא הגדיר את עצמו כאיש הפועל המזרחי. סבא שלי היה נינוח עם יהדותו, היא לא הייתה בשבילו קרדום לחפור, לא הייתה משהו שגרם למתחים עם הילדים והנכדים שהיו פחות דתיים ממנו ויותר ישראליים. להיות נוח עם הבריות, זה היה הקטע שלו בחיים. כולם אהבו אותו, והיהדות שלו הייתה עונג צרוף – נהרת פניו המאושרת בעת ההבדלה הייתה צריכה להיות מודעת הפרסומת הנכונה למסורת היהודית. משהו ללב. סבא ניסה לשמר את הפיוטים הטוניסאים שהוא כל כך אהב לשיר, אבל ברדיו לא "הסתייע" להקליט אותם. אז בתור טיפוס בלתי מרמיר בעליל הוא הקליט אותם על קלטת ביתית, ואחרי מותו לפני 27 שנים הוא השאיר אותנו עם אוצר של הקלטות נפלאות. אחת מההקלטות הפכה לשיר משותף ביחד איתי – "אלוהי", שמושמע תדיר ברדיו. סוף סוף קולו הנפלא זוכה להיות מושמע בציבור הרחב. האלבום שלי יצא לחנויות, ובמקביל עלו שאר ההקלטות שלו לאתר הפיוט הישראלי, והן עכשיו נחלת הכלל.

ייסורי מצפון

גם הלקאה עצמית היא סוג של אלימות, אלא אם היא מגיעה עם תיקון.

היו לי ייסורי מצפון על כך שלא שרתי את ההפטרה בבר המצווה שלי, אבל תיקנתי את זה השנה. כשהגעתי לגיל 40 עליתי לתורה ושרתי את ההפטרה. הנה קטע מתוך הבלוג האינטרנטי שלי בקפה דה מרקר:

לא היה לי מושג שבר-המצווה שלי, תהיה מלחמת תרבות. והיא היתה לגמרי מלחמת תרבות. כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, האייטיז התפרץ בצבעוניות של גל חדש, התגנב בזחילה בין ברכיו הרוקדות של דורי בן זאב, הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות הישר מתוך "חדש חדיש ומחודש" ברשת גימל, הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון ותכניות המדע היו בראש. בשבילי היה התנ"ך ספר מד"ב מסקרן ואילו המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.

זה התחיל מהזמנת הלהקה. אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו, ולאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!) נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה לשרוט דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי גם.

נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות, כמו באורגן שלי גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו. אבל בשונה מאורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית, והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו – פיתוחי זהב, קולו – פנינים, ולהקתו – חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוסיקליים.

שבת חתן בבית כנסת, ואני צריך להיכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, עם התפרצויות האפצ'י של הטבק להרחה שהיה מסתובב שם בין האפּים התפוחים, ואסור לי להסתתר כהרגלי מאחורי מבט ספקני שלמדתי מקארל סאגן. אני אמור לעלות אל הבמונת כשמעלי הבד המפוספס המוזר שאף פעם לא הצלחתי לשים על עצמי בלי להרגיש שנכשלתי – כיפה על השביל באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה.

סבא שלי הפייטן – רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר. בכלל הוא האמין בלוותר. מצוות היהדות היו בעיניו עונג, ללחוץ עלי לקיימן – לא עלה על דעתו. הוא ויתר אז גם אני ויתרתי, ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי.

27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופיים של סלסוליו, בייחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, קריית מלאכי, שדרות, ורחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

העולם הגלובלי נלחם על כל ילד, הוא משפיע על כל אחד מאיתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים, אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר.

כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי – רואים בוידאו – וחודשים ריכלו בחוצות שדרות על האירוע הנוצץ שהתנהל באולמי דקל באשדוד, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב.

לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים אבל רק לטוניסאים יש את ראול ג'ורנו, לכולם יש את העולם הרחב והצבעוני אבל רק לי יש את סבא שלי והוא זהב טהור.

הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי – הוא בד"כ זול הרבה יותר מעבודת יד. מסתבר שלאורך זמן מנצח הגעגוע לקוסקוס המסורתי אפילו את הגבות של אהרוני.

ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה לmp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחורי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר. קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.

בליל שישי שלפני העלייה לתורה חלמתי שאני על חוף מבורך וגשם ברכה ובו טיפות בגודל של פחית קולה נופלות על החול המאובק. עננים בשמיים רקדו מחול אירובי בשלל צבעי אייטיז. תמיד חזיונות מיסטיים מופיעים בצבעי שמן של נוצרים, שמחתי כל כך לראות חזיון מיסטי שגם מבחינה עיצובית הוא אופנתי, מן חלום עם חותלות. ידעתי שכל המתים בשמיים: אבא שלי ז'וז'ו המצחיק, טאטי רשל, דודתי האוהבת והמאוד אלגנטית משדרות, דוד אלבר החכם והג'ינג'י שנראה כמו רבין מקסטינה, דוד ויליאם עם כובע הברט ההפוך, דודה נינט הנפלאה מבאר שבע, דודה אמה מאקס און פרובנס, דודה לידיה הטובה מגן יבנה וסבא רבי ניסים מסיקה, כולם הרקידו לי את העננים בסגנון ג'וקי ארקין. העלייה לתורה הייתה מרגשת-מרגשת-מרגשת. כששרתי את ההפטרה, יכולתי להישבע שרגלי היו באוויר, זו הייתה ממש חוויה של זן מאסטרים ואלופי קרטה. שרתי על פי מנגינתו של סבא ופקחתי את עיניי, רק כדי לראות את גבאי בית הכנסת נובח עלי "כמה אתה תורם?".

דמעות וים

אלבום הסולו הראשון שלי. הייתי אז סולן טיפקס, וחשבנו שאנחנו בחזרות על אלבום חדש של טיפקס. אבל ככל שהתבררו התכנים גילינו שאנחנו מנגנים אלבום מאוד אישי שלי.

האלבום דיבר על השבר וההחלמה שלי עקב גירושי בהתחשבנות אישית מוסיקלית שכזו. אני שלם עם האלבום מבחינה אמנותית, אבל מצטער על כך שהכנסתי את כל עם ישראל לנישואי ולגירושי. האלבום היה צריך להישאר כמשל כללי ולא להיתפס כפרטי.

אחרי האלבום שלי ראיתי לא מעט אמנים שדיממו בכיף בפומבי והתגרשו בקולי קולות להתרגשות הקהל, והפעם הם נתנו תחושה כאילו זה סבבה, העצב המתוק. הם מאושרים, הם בונים את עצמם. זה היה חסר חן בעיניי. זה היה לא חינוכי לטעמי לעשות כסף ואמנות מכך שנהרסה משפחה בישראל. מקווה שלא אשכח אף פעם שמשפחה זה דבר קדוש.

עכשיו אני כבר יודע לשמור דברים לעצמי – השירים מדברים בעד עצמם גם ללא כתבות מדממות בטלוויזיה.

הספר הבא

כתבתי שני ספרים, ואני מתעכב על ספרי השלישי – משום שכנראה חל שינוי במנעד הספרותי שלי. אני מחפש דרכים ספרותיות חדשות ישנות לספר סיפור. כרגע אני בהשתאות נרגשת מסופרי יידיש מדהימים. כשאצליח לעכל אותם, אולי יהיו לי כלים חדשים להתמודד עם הספר השלישי.

החיקוי ב"ארץ נהדרת"

קודם כל – אשריי. מריאנו הוא ה"רולס רויס" של החקיינים, וזכיתי שהוא יחקה אותי. לפעמים הוא עושה אותי יותר ברור מאשר אני עושה אותי. טוב, זו לא חוכמה, אני רואה אותו בטלוויזיה שקניתי מפלאזמאווי כפרה עליו, שהיה מדנדן בענבליו עד שהיה מגיע "פסוקו של יום".

צבע אדום

"זכיתי" כמה פעמים לשמוע את האזעקה, וזה מבעית. תושבי שדרות הם גיבורים אמיתיים. ילדי שדרות שגדלו תחת הפחד הגדול הקריבו את נפשם הזכה למען הכלל. כל כך הרבה זמן עבר עד שהחליטו לעשות משהו בנדון, כל כך הרבה זמן סמכו על האוכלוסייה האמיצה של שדרות. חומר אנושי וחלוצי נפלא. תושבי שדרות ועוטף עזה צריכים לקבל כל אחד מהם צל"ש אישי מצה"ל. הם ספגו וספגו וספגו, ועכשיו המדינה כפוית הטובה שלנו לא דואגת אפילו שיהיה להם בית חולים ממוגן.

אירוויזיון

כשזכיתי לייצג את מדינתנו באירוויזיון, קלטתי כמה הפכנו לחברה הישגית, חברה צמאה לניצחונות. ישראל ששלחה לאירוויזיון את כוורת, את הבטלנים ואת דנה אינטרנשיונל הייתה מדינה שיודעת להיות אמנותית ואמיצה, מדינה שיודעת עוצמות של הומור ואמירה.

ברגע שנבחר השיר push the button"", התחילו המלעיזים לכלכל את הסיכויים. מדינה רדופת מצעדים וטרופת כוכבים נולדים לא הצליחה לראות את השיר הבוטה שלנו משום מקום מלבד מהמקום התחרותי. כולם כמעט פספסו את הסקנדל שיצרנו נגד אחמדיניג'אד, כולם פספסו את המסר האנטי-קסאמי שהופיע בעוצמה בשיר. כולם פספסו את הפסיפס האנושי שהצגנו על במה שרגילה לקבל בעיקר בלונדיניות מבודרות שיער. רק בחו"ל שאלו אותנו שאלות חשובות והתייחסו לטקסט, ואילו כאן היו רוב האנשים עסוקים בהימורים לרעתנו. אז הבנתי – הפכנו לחברה של "ניצחונות" – מוטרפת והישגית. הנה חלק מהטקסט, קראו אותו ואמרו לי האם זו לא אצבע משולשת משדרות הדוויה, שראוי ונכון להפנות גם היום לאירופים הזחוחים:

"מסרים מתפוצצים עלי \ טילים מתעופפים וגם נופלים עלי \ שוטרים וגנבים מתרוצצים עלי \ והם קופצים עלי מתקרצצים עלי \ אללי אללי תענה לי אלוהי הי \ הסיוט הזה ארוך מדי \ כשאני בקושי חי וכולם מכוונים אלי \ זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי \ ווי ווי – המשטרה \ וויאוו וויאוו – צוות הצלה \ הנה זה בקדם שיר ללא סלאם \ אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם \\ שוב עוצר בלב את הנשימה \ שלא תפרח עכשיו הנשמה \ הנה מלחמה הנה הנשמה \ בום בום זה מה שקורה עכשיו \ בין רקטה למצ'טה בין צופה לכתב \ בין מחטף לנחטף בין גשום לשרב \ הסלמה במדרגות עולה ותופסת קו \ כלום כלום זה מה שכולם עושים \ קיצונים מקצינים וקצינים מרצינים \ התמימים מתמתנים ממתינים לנתונים \ ועונים שכולם חסרי אונים \\ עולם כולו דמונים שאנחנו סתם פיונים \ ושמפיונים עם ז'יטונים מחליטים מה שיהיה \ ניהול בעצלתיים, אוניה מלאה במים \ וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה".

אחמדניג'אד

אם אביים סרט על מגילת אסתר – אני חייב שהוא ישחק את המן הרשע.

פשוט בוּל איך שדמיינתי אותו בילדותי.

גוש קטיף

אי אפשר לרסק משפחות ופרנסה מבלי לחשוב ולהיערך לעומק. אי אפשר לעזוב חממת פרחים מבלי לדאוג לכך שהפרחים ימשיכו לפרוח גם מהצד השני. הקסאמים הם תוצאה ממדיניות של זבנג וטראח.

כל דבר עושים במכת מחץ. פינוי תושבים למגורים ארעיים היא חטא, אם מפנים חלילה מישהו מביתו הוא צריך לקבל על המקום מפתחות לבית שווה ערך ועסק שווה ערך. הבריחה מהגוש מבלי שתהיה כתובת מהצד השני, מבלי שנדע מי הולך להתפרנס מהאדמה המבורכת היא חסרת אחריות לאדם ולארץ. מבחינתי, הפינוי הסריח מריח של "עכשוויזם".

אני לא אוהב את המילה "עכשיו". כשמישהו תובע משהו "עכשיו" יש בזה תאוותנות, גרגרנות, קוצר ראות ולחץ. אנחנו עם הנצח – אמור להיות לנו הרבה הרבה זמן ואורך נשימה. אנחנו אמורים לדבר על צדק, וצדק דורש זמן. עשינו "שלום" לגוש קטיף, פינינו אותם מהר מהר, עכשיו עכשיו ושיקמנו אותם לאט לאט – לאט מדי.

ובכל זאת, למרות שאני מאמין שיש לנו זכות היסטורית על כל הארץ, אני חושב שהארץ נקנית גם בזכות מוסרית – ולצערי לא נראה לי שמדינתנו מוסרית והוגנת לאזרחיה, בטח לא מספיק כדי להרשות לעצמה שליטה כל כך נרחבת על עם אחר. משפחה שמתקשה לטפל בילדיה מאבדת את הזכות לאמץ ילד נוסף.

מבחינתי צריך להגיע לתהליך שלום איטי, ארוך ואחראי בן כעשור או שניים, בסופו נשאר בע"ה עם הכי הרבה שנוכל להשאיר. וכך יהיה לנו די זמן לדאוג למעבר חלק של תושבים משטחים רחוקים אל לב הארץ, נדאג שהפיצוי יהיה הוגן ושאף אחד לא יפסיד אפילו יום עבודה אחד. ותוך כדי כך נלחם להפוך למדינת מופת, מדינת חוק, מדינה עם ערכים יהודיים, מדינה של חמלה ואהבת חינם. אולי אחרי שנצליח לעבור למוֹד של תיקון עולם, נמצא את עצמנו במצב טוב יותר עם הבורא. וכשהבורא מבסוט – יש גשם, יש שלום, יש ארץ ויש עם.

הדלקת משואה

זכיתי להדליק משואה לכבוד יום העצמאות ה-61, שהיה בסימן 100 שנה לתל אביב.

תל אביב היא הבית שלי – אני גר בתל אביב יותר מעשרים שנה, יותר משגרתי בשדרות. ועדיין המעבר הזה בין תל אביב לשדרות יהיה תמיד בתוך היצירה שלי. אני מקווה שתל אביב תהיה פחות צינית, פחות פריפריה של ניו יורק, יותר חלוצית, יותר יהודית, יותר כמו שדרות. ואני מקווה ששדרות תהיה פחות מסוגרת, פחות פריפריה של תל אביב. יותר חשובה בזכות עצמה, יותר מצליחנית, יותר תרבותית, יותר כמו תל אביב.

(פורסם במקור ראשון, אפריל 2010)