"אנשים בכלל לא מכירים אותי": ביקורת על האלבום החדש של משינה, "יהלומים בשמיים"

*** וחצי

משינה – "יהלומים בשמיים" (פונוקול)

"הולך בין הצללים, אנשים בכלל לא מכירים אותי", שר יובל בנאי ברצועה הרביעית, "בין הצללים", וזה בהחלט הופך את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו ללא רלוונטי. אפשר לראות בו מישהו אטום ומנוכר, אפשר לראות בו משהו מתנשא, אבל אם הוא עצמו שאנשים בכלל לא מכירים אותו – מי אני שאפקפק. וכשמגיעים לאלבום החדש של משינה (שחוגגת 25 שנים) עם הנחת הייסוד הזו, אפשר לבחון את האלבום הרבה יותר לעומק.

אבל לפני שניכנס לחדר הניתוח עצמו, כמה מילים על ההחלטה הנועזת במונחים משינאים להעניק את הדיסק להורדה חינמית באתר ynet (נו טוב, באתר ynet-רשת). מעבר לנטרול הטעם המסחרי (אך הלגיטימי, חשוב לציין) שהותירה הלהקה עם צאת אלבום האולפן הקודם שלה "רומנטיקה עתידנית", כולל השת"פ עם סלקום. עכשיו נראה כאילו הלהקה נכונה גם לתת ולא רק לקבל. ובכלל, כמו שכתבנו לא פעם – הגיע הזמן שאומנים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית (ולא רק מהיציע) יבינו שהורדות בחינם באינטרנט זו לא מילה גסה.

אם נחזור אל הדיסק, חבל שבהמשך לרושם החיובי אני לא יכול לזרום עד הסוף עם הקומפלימנטים. אבל הם בהחלט ישנם. זה לא הדיסק הכי טוב של משינה, ואין כאן משהו שיותיר אתכם פעורי פה. זו משינה הרגילה. לא בשעתה המיוחדת, פורצת הדרך או המפתיעה. דיסק רגיל ונחמד של הלהקה. למעשה, כיוון די מובן והגיוני בעקבות איבוד הדרך בשנים האחרונות. נראה שחברי הלהקה פשוט החליטו לחזור למקום הפנימי שלהם, ואכן משינה בהחלט נשמעת כמו משינה הישנה והטובה. אמנם אין כאן נועזות מיוחדת, אבל המהלך נראה כאמור הגיוני ואף מתבקש.

בהמשך לציטוט ההוא של יובל בנאי, נראה שהוא עצמו גם לא יודע איך להגדיר את עצמו. זה מתבטא במנעד רחב של כיווני-טקסט באלבום החדש. אבל בגדול, לרוב השירים יש מכנה משותף אחד: הבדידות. לפעמים זה מתבטא בתיאור הלבד שלו בבית ("בליינד דייט"), בשיטוטים מלאי הרהורים ("האושר הסמוי" ו"בין הצללים") ובקינה על אנשים שהלכו מחייו ("געגוע"). הטקסטים באמת יפים ונוגעים ללב, אבל הלחנים והעיבודים הממוצעים מציבים מעליהם איזו תקרת זכוכית שמשאירה את האלבום כולו בשלב ביניים שמתקשה להמריא. כמובן שלפעמים תקרת הזכוכית נפרצת מדי פעם, במיוחד בשיר הטוב ביותר באלבום – "בין הצללים".

ובכן, משינה חזרה לעצמה, ואלה החדשות הטובות. נראה שבכוונה הם הלכו על משהו צנוע יחסית, רחוק מהסאונד הנפוח של האלבום הקודם, ועם תכנון להיות כמה שפחות מתוכננים. זה לא יצא מופתי, חד פעמי או נדיר, אבל בהחלט יצא אמיתי. וזה מה שחשוב מבחינתי.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2010)