אלוהים
עוצמת הגלים, אבינו שבשמיים, קול דממה דקה, מוסיקה נשגבת, החמלה הרכה המסתתרת בשדה קוצים, חבר טוב, אין דמות לו, הרטט שבין חלקיקים, תורת המיתרים, הרך והקשה של הלחם, השופט הגדול, כל התמרורים בחיים, כל הרמזים בחיים, החופש הגדול, שומר הילדים הרכים, אחד ויחיד, ועם זאת שמו נכתב ברבים, בורא עולם הבורא אותו בשבעת ימי בריאה שעדיין מתמשכים לכדי אבולוציה ארוכה שבסופה שבת גדולה. יש לי על מי לסמוך כשאני אומר שטוב להזכיר את שם השם בדברים טובים ובדברים של התעלות.
קדיש
הפזמון החוזר של כל התפילות, מזמין אותנו להלל את שמו של האל.
ברגעים כואבים במיוחד הקדיש הופך לתפילה מופלאה שקוראת את הקדושה אל תוך הריק והכאב. שם האל מתעלה, מתגלה מחדש וגדל בתוך הכאב, עד שהוא ממלא אותנו באמונה ויראה. מהמקום הנמוך של דמעות עולים למקום רוחני של קבלת העולם ורצון לתקן עצמנו, על ידי הצנעת האני ופתיחת הלב לגדוּלה שאינה שלנו. הקדיש נאמר בארמית, מה שנותן לו דוק של מסתורין ותחושה מרפאת של לחש קסום.
טיפקס
מ-1988 ועד 2008 זכיתי להיות חלק מלהקת טיפקס. טיפקס קמה בשדרות ושילבה מוסיקה אלקטרונית שהבאתי מהבית, מוסיקה מרוקאית שהבאתי כשהייתי האורגניסט של להקת שפתיים והמון רוק עברי ולועזי שהביאו החברים הקיבוצניקים מתחילת דרכנו. הרעיון היה נגינה משותפת – בישראל הראשונה והשנייה מקימים להקה ומשלבים בתוכה דרבוקה מרוקאית ואקורדיון חלוצי, גיטרה ספרדית ותופי פאנק. את השם טיפקס בחרנו כי רצינו למחוק את הגבולות בין סגנונות, לקחנו כל מיני סגנונות ויצרנו להקה שבמוסיקה שלה יש צדק. מוסיקה של מערב וערב, ישראלי וגלותי, כוורת והברירה הטבעית. טיפקס מושמעת עד היום בתדירות מפליאה. לקחנו חלק בשינוי המוסיקה הישראלית לפנינו היו כמה ואחרינו באו המון להקות ששכללו סאונד שיכול להתקיים רק בארץ ישראל, באורה של תקומה. כשהרגשנו שנגמר התפקיד, הלכנו בשקט-בשקט הביתה. זה דבר שפינה לי מקום בלב לעסוק בחומרים היהודים שבהם כל כך רציתי לגעת.
האח הגדול
ראיתי מעט, אבל מספיק כדי להבין את הפרנציפ. דבר טוב שאפשר להגיד – האח הגדול נותן צ'אנס לציבור לבחור מודלים חדשים לחיקוי, הוא מלמד את הציבור לקבל לחיקו מגזרים וטיפוסים ישראליים שונים ולהוקיע אחרים.
מצד שני, אני מתבאס מההדחות. זה בעיני לא חינוכי. אני חושב שהאח הגדול מלמד בעיקר את ההיגיון שבפיטורין. כל פעם מפטרים אחד אחר, וזה כאילו בסדר. הדחה היא פיטורין, והאח הגדול הוא סוכן של אכזריות המשק, אין דרך טובה יותר להצדיק את הכלכלה הדורסנית מאשר להמחיז את הרגעים השפלים שלה כשעשוע כיפי בטלוויזיה, לפתע פיטורין הן "כיף" – הצופה יעיף מישהו בסימוסים, ירגיש שהוא בוס, כולם יסגדו לאיזה מיליונר חדש, ואחר כך כולנו נתפלא כשנקרא שאיזו חברת היי-טק פיטרה עובדים באמצעות שליחת מסרון.
אריק איינשטיין
אני מעריץ אותו, למרות שהוא גדל בתוך דור זחוח ומלא מעצמו. הוא איש טוב, עניו, נוח ואוהב את הבריות, זמר עמוק שבוחר מילים נפלאות ומרגשות. תמיד הוא אומר משהו ששווה לשמוע. הוא ציר חשוב בין יהודיות לישראליות, ואני רוצה לטייל בדרך שהוא התווה. יש משהו שמדבר אלי בכך שגם הוא וגם אני בנים יחידים. אני מחזיק מזה כרמז שעלי להתמודד מתישהו עם שיריו.
שנאת חרדים
מי ששונא חרדים שונא חלק מעצמו. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שרוצה לא לקחת סיכונים. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שמתגונן ממש ברצינות מפיתויי העולם ומיצריו. אני חושב שכל יהודי הוא כמו קיפוד, קצת מגן על עצמו מהעולם אבל בסך הכל מתהלך חופשי בשדה. היהודי החרדי הוא אותו קיפוד כמוני, רק שהוא התכדרר עם הקוצים בחוץ והאף בפנים, ממש ממש זהיר.
מצד שני, אם המצוות הם חדר הכושר של הנשמה אולי החרדים הם שרירנים מתמידים ואני הוא הרופס שמתנשף ומזיע בוקר כן, בוקר לא, על ההליכון. לעולם לא נדע מהו התיאור הנכון, קיפוד או שרירן.
לדעתי כוח היהדות הוא בזרימה חופשית ומפרה בין זרמים שונים. לפעמים התהליך לוקח דורות, אבל המעגל משלים את עצמו. בן בנו של חילוני יהיה אולי דתי, ונינו של מסורתי יהיה אולי חילוני, ובנו של החילוני יהיה שוב דתי, ונכדו של הדתי יהיה שוב חילוני וחוזר חלילה. כל אחד ממצבי הצבירה מזין את העם היהודי בחיוּת וכוח, כמו לקלטר אדמה טובה ולתת לאוויר ולגשם להפרות אותה.
אין אמנים ואנשי תרבות וספר בעלי עוצמה כמו אלה שהיו חילוניים והפכו לדתיים או שהיו דתיים וחזרו בשאלה. ההתנסות במעבר שבין הזרמים מלמדת המון. כך כולם מפרים את כולם, והמעבר בין הזרמים השונים הוא היופי הגדול של היהדות שלנו.
מי ששונא חרדים שונא משהו מעצמו, משהו מהוריו ומשהו מילדיו. וכך גם מי ששונא חילוניים.
קפה דה מרקר
כתבתי כבר טור שבועי למעריב. זה מאוד תובעני – אתה צריך לספק "סחורה" כל שבוע. אתה לא יכול להחריש, והציבור הרחב – צריך להתחשב בו ולכתוב בסך הכל על דברים אקטואליים. לעומת זאת, בלוג יכול להיות קפריזי ולבוא בשתיקות ארוכות והתקפות צפופות. בבלוג שלי בקפה דה מרקר הרשתי לעצמי למשל לתרגם חלק נרחב מספר דניאל מארמית לשפה ה"אוזית". אני יכול להיות מאוד אישי ומאוד כללי, יכול להתעסק בשטויות ובנושאים הרי גורל, בסדרות ישנות ובאגדות תלמודיות. הפוסט הכי נקרא שלי היה פוסט התמיכה שפרסמתי לתנועה הירוקה מימד – פוסט נרחב ובו שטחתי את עמדותיי כלפי כל המפלגות שרצו בבחירות 2009. עוד פוסט בעל משמעות היה הפוסט בו אני מזמין את הציבור לעליה לתורה שעשיתי בגיל 40.
דיסק בגרסה הכשרה
הדיסק החדש שלי, "מזמורי נבוכים", בנוי כולו לציבור הרחב באשר הוא, בהופעות שלי אני רואה המון יהודים עם המון כיפות, ש"סניקים עם סרוגה לבנה, סרוגים עם כיפות מקושטות, כיפות שחורות, כיפות בוכריות, מגבעות נכבדות, ויהודים שכיפתם היא כיפת השמיים. המופע הוא כולו קירוב לבבות ושיחה מוסיקלית על המקורות המשותפים של כולנו.
עם שירי האלבום הופעתי בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית ושמתי לב שאיפשהו בבית השלישי של השיר החמישי "זלמן זה לא אתה" – כל החרדים מתחילים להתנדנד בחוסר נוחות. מסתבר שפספסתי – יצא לי בית אחד שאינו לגמרי נקי מבחינת החרדים. ידידי ידידיה מאיר ערך את השיר, שלף החוצה את הבית השובב והחל להשמיע את השיר נטול הבית ברדיו קול חי בהצלחה מרשימה – כווווולם שואלים אותי על זלמן.
לאחרונה התחילו גישושים – האם אסכים ליצור דיסק שלא יכיל את הבית הסורר, משהו שיהיה בטוח יותר למשפחות השומרות על עצמן מתכנים שכאלה. הנה התשובה שלי: סבתי עליה השלום, מסעודה אוזן, הייתה מכינה לכל אחד משמונת ילדיה תבשיל על פי טעמו. אחד לא אוהב תפודים, השני לא אוכל בשר, אחד אוהב הרבה רוטב והאחר אוהב יבש, ובסופו של דבר כולם אצלה יצאו שבעים ומרוצים. שאלתי את עצמי, האם מסעודה הייתה ממליצה לי להוציא את "מזמורי נבוכים" גם בגרסה "נקייה"? והתשובה: בוודאי – היא עשתה הכל כדי להשאיר את כל הילדים ביחד על אותו שולחן. וכמוה, גם אני רוצה שכולם ירגישו בנוח עם היצירה שלי.
עמיר בניון
גאון מוסיקלי – נתקלתי בו בתחילת דרכו, זה היה בבאר שבע, הוא ביקש שאשמע את שיריו ואני התרגשתי אבל חשבתי שהיצירה המדהימה שלו תהיה מורכבת מדי לקהל הישראלי, מסתבר לשמחתי שטעיתי בגדול.
הקהל הישראל מצליח לאהוב את המהלכים ההרמוניים המיוחדים שלו, את המילים החדות והפתלתלות, ואת השירה השורשית, המלאה קישוט ורבע טון. הוא איש חשוב בתרבות שלנו, יש לנו לא מעט במשותף, אבל אני מעדיף לחזק את הטוב מבפנים.
"אני אחיך, אתה אויב" שירו החריף והמדמם, מחלק את הציבור ל"קדוש מעונה" ול"מוֹסר בליין", נער הייתי וגם זקנתי (בקטנה) ואני כבר יודע שהמציאות מורכבת יותר מסיסמאות.
לכן אבקש ללמד זכות גם על הקיצוניים שלנו, שתהיה יד אחת מקרבת ויד אחת מרחיקה. הקיצון הימני מציב לציבור שאלות קשות לגבי אהבת הארץ, ואילו הקיצון השמאלי מאתגר ושואל אותנו על אהבת האדם. הרבה אנשי שמאל קיצוני בדור השני והשלישי לשואה רואים את חסידי אומות העולם כמודל לחיקוי והם היו רוצים לעלות למדגה כזאת לפעמים בטעות על חשבון בני עמם, טעות שבאה מאהבה. לעומתם הרבה אנשי ימין קיצוני בדור השני והשלישי לתקומה רואים את החלוצים מפריחי השממה כמודל לחיקוי והם רוצים להיות כמותם לפעמים בטעות על חשבון האנושיות. הקיצוניים מכאן ומכאן תלושים מהמציאות אך הם מבטאים גם יופי נפלא, אנחנו צריכים אותם, אבל רק בשוליים. עמיר בניון והתקשורת העבירו אותם למרכז הבמה ואני חושב שיותר טוב להם בצֵל.
ככה זה, כל אדם משמעותי בונה מדרגה שעליה הציבור יכול לעלות, יש הבונים אחת מהמדרגות הגבוהות ויש הבונים אחת מהמדרגות הראשונות, אם תהיה חסרה ולו רק מדרגה קטנה אחת, כל הציבור שמתחתיה ישאר מאחור, למרות חילוקי הדעות אני מעריך אנשים כמו בניון ששוקדים על בניית מדרגה, מקווה שהמדרגה שאני מנסה לבנות תעזור לאנשים לעלות למעלה ולא לרדת למטה.
איש עם שלט מקרטון
תמיד הערצתי אנשים אשר הולכים נגד הזרם – ואני לא מדבר על אנשים שהם בזרם של נגד הזרם, אלה משעממים אותי. אני מדבר על אינדיבידואליסטים שאומרים לעולם את אשר על ליבם בלי קשר לכלום. אחד כזה הוא ברנש מעניין שעומד ביציאה מאיילון ואוחז בידיו שלט מקרטון – על השלט כתוב "משיח". תמיד אני מתרגש לראותו, בשמש, ברוח ובגשם הוא מבטא את חלומו מול הנהגים האדישים. הכי מדהים זה שהוא עומד דווקא במחלף "ההלכה".
הייתי חייב לכתוב עליו שיר, וכך יצא "איש עם שלט מקרטון". הנה המילים:
"כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון \ התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון \ כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון \ משאת ליבו מחזיק בשתי ידיו על לבבו בשלט מקרטון \ ושם כתוב: \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס מלטפים את לחייו \\ מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי \ הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי \ האיש הזה הוא כנראה קצת OFF, לא בשר לא חלב קצת מטורללי \ אני פותח את החלון החשמלי ושר אליו לפי לחן שעלה לי \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס משחקים בפאותיו \\ בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח \ את דעתנו לשנייה משטויות של הוויה \ הוא מתגלה מתוך ערפיח \ אני בטוח שזה הוא שעומד לבדו. הוא הגואל, תודה לאל, הוא המבטיח \ כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה \ הגעגוע הוא משיח \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח…'".
מגלומניה
אני רואה עצמי כמגלומן חובב, אבל לאחרונה אני מנסה כל הזמן לשגות כמה שפחות בשיגעון גדלותי. קשה מאוד לבן יחיד שרופד כל חייו באהבה למצוא נתיב פשוט ועניו.
כאשר בעולמנו שולטת דת ה"אני", אנחנו יותר ויותר מוצאים את עצמנו מקריבים ערכים טובים על מזבח ה"אני" אי שם על ראש הר בבית מקדש ה"אני". זה כל כך מסובך, כל עניין ההגשמה העצמית. זה להפוך לגשמי את כל מה שרוחני בך, וכך הופכת המגלומניה לנורמליות, ואילו הענווה מצטיירת כטירוף.
פייסבוק
בשוק עדרי למדי, שבו או שאתה "קורע" את הרדיו, "חורך" את טבלת הרינגטונים, או מנוגן פה ושם בקטנה אצל שדרנים שמעיזים להשמיע מה שהם אוהבים ולא רק מה ש"הולך", קשה מאוד להעביר שירים עמוקים ומורכבים לקהל הרחב.
יש קהל שאליו אני כמעט לא מגיע, ערוץ 2 למשל מיעט להקרין או להתייחס לשירים שלי, ורדיו לב המדינה – הרדיו של הזמר הים תיכוני – החליט לצערי שהאלבום שלי אינו מתאים לסגנון שלו. וכך כשמישהו שואל אותי "למה לא שומעים ממך משהו חדש?" אני אומר לו "תן לי לנחש, אתה רואה ערוץ 2 ומקשיב לרדיו לב המדינה". אני לא מתלונן, "מזמורי נבוכים" פונק בהמון אהבה, השמעות וביקורות טובות כמעט בכל מקום, אני רק מספר למה אני כל כך מבסוט שיש פייסבוק, זו דרך אלטרנטיבית להגיע לקהל, באמצעות הפייסבוק אני עוקף את הקומיסרים של תרבות הרייטינג, יש לי קשר ישיר לקהל. יש לי אלפי חברים ואוהדים בדף של "מזמורי נבוכים", מי שרוצה לדעת מה קורה, מתי ההופעה הקרובה וכו' – הכל נמצא שם.
סבא ניסים ז"ל
איש נפלא ועניו, רבי נסים מסיקה ז"ל. לא יאמן כמה אנשים הוא חיתן, כמה נערים הכין לבר המצווה, כמה תינוקות מל, בכמה בתי כנסת בישראל ובתוניס הוא נתן קולו בשיר. בגן יבנה הוא הגדיר את עצמו כאיש הפועל המזרחי. סבא שלי היה נינוח עם יהדותו, היא לא הייתה בשבילו קרדום לחפור, לא הייתה משהו שגרם למתחים עם הילדים והנכדים שהיו פחות דתיים ממנו ויותר ישראליים. להיות נוח עם הבריות, זה היה הקטע שלו בחיים. כולם אהבו אותו, והיהדות שלו הייתה עונג צרוף – נהרת פניו המאושרת בעת ההבדלה הייתה צריכה להיות מודעת הפרסומת הנכונה למסורת היהודית. משהו ללב. סבא ניסה לשמר את הפיוטים הטוניסאים שהוא כל כך אהב לשיר, אבל ברדיו לא "הסתייע" להקליט אותם. אז בתור טיפוס בלתי מרמיר בעליל הוא הקליט אותם על קלטת ביתית, ואחרי מותו לפני 27 שנים הוא השאיר אותנו עם אוצר של הקלטות נפלאות. אחת מההקלטות הפכה לשיר משותף ביחד איתי – "אלוהי", שמושמע תדיר ברדיו. סוף סוף קולו הנפלא זוכה להיות מושמע בציבור הרחב. האלבום שלי יצא לחנויות, ובמקביל עלו שאר ההקלטות שלו לאתר הפיוט הישראלי, והן עכשיו נחלת הכלל.
ייסורי מצפון
גם הלקאה עצמית היא סוג של אלימות, אלא אם היא מגיעה עם תיקון.
היו לי ייסורי מצפון על כך שלא שרתי את ההפטרה בבר המצווה שלי, אבל תיקנתי את זה השנה. כשהגעתי לגיל 40 עליתי לתורה ושרתי את ההפטרה. הנה קטע מתוך הבלוג האינטרנטי שלי בקפה דה מרקר:
לא היה לי מושג שבר-המצווה שלי, תהיה מלחמת תרבות. והיא היתה לגמרי מלחמת תרבות. כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, האייטיז התפרץ בצבעוניות של גל חדש, התגנב בזחילה בין ברכיו הרוקדות של דורי בן זאב, הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות הישר מתוך "חדש חדיש ומחודש" ברשת גימל, הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון ותכניות המדע היו בראש. בשבילי היה התנ"ך ספר מד"ב מסקרן ואילו המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.
זה התחיל מהזמנת הלהקה. אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו, ולאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!) נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה לשרוט דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי גם.
נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות, כמו באורגן שלי גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו. אבל בשונה מאורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית, והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו – פיתוחי זהב, קולו – פנינים, ולהקתו – חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוסיקליים.
שבת חתן בבית כנסת, ואני צריך להיכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, עם התפרצויות האפצ'י של הטבק להרחה שהיה מסתובב שם בין האפּים התפוחים, ואסור לי להסתתר כהרגלי מאחורי מבט ספקני שלמדתי מקארל סאגן. אני אמור לעלות אל הבמונת כשמעלי הבד המפוספס המוזר שאף פעם לא הצלחתי לשים על עצמי בלי להרגיש שנכשלתי – כיפה על השביל באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה.
סבא שלי הפייטן – רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר. בכלל הוא האמין בלוותר. מצוות היהדות היו בעיניו עונג, ללחוץ עלי לקיימן – לא עלה על דעתו. הוא ויתר אז גם אני ויתרתי, ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי.
27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופיים של סלסוליו, בייחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, קריית מלאכי, שדרות, ורחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.
העולם הגלובלי נלחם על כל ילד, הוא משפיע על כל אחד מאיתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים, אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר.
כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?
בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי – רואים בוידאו – וחודשים ריכלו בחוצות שדרות על האירוע הנוצץ שהתנהל באולמי דקל באשדוד, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב.
לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים אבל רק לטוניסאים יש את ראול ג'ורנו, לכולם יש את העולם הרחב והצבעוני אבל רק לי יש את סבא שלי והוא זהב טהור.
הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי – הוא בד"כ זול הרבה יותר מעבודת יד. מסתבר שלאורך זמן מנצח הגעגוע לקוסקוס המסורתי אפילו את הגבות של אהרוני.
ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה לmp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחורי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר. קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.
בליל שישי שלפני העלייה לתורה חלמתי שאני על חוף מבורך וגשם ברכה ובו טיפות בגודל של פחית קולה נופלות על החול המאובק. עננים בשמיים רקדו מחול אירובי בשלל צבעי אייטיז. תמיד חזיונות מיסטיים מופיעים בצבעי שמן של נוצרים, שמחתי כל כך לראות חזיון מיסטי שגם מבחינה עיצובית הוא אופנתי, מן חלום עם חותלות. ידעתי שכל המתים בשמיים: אבא שלי ז'וז'ו המצחיק, טאטי רשל, דודתי האוהבת והמאוד אלגנטית משדרות, דוד אלבר החכם והג'ינג'י שנראה כמו רבין מקסטינה, דוד ויליאם עם כובע הברט ההפוך, דודה נינט הנפלאה מבאר שבע, דודה אמה מאקס און פרובנס, דודה לידיה הטובה מגן יבנה וסבא רבי ניסים מסיקה, כולם הרקידו לי את העננים בסגנון ג'וקי ארקין. העלייה לתורה הייתה מרגשת-מרגשת-מרגשת. כששרתי את ההפטרה, יכולתי להישבע שרגלי היו באוויר, זו הייתה ממש חוויה של זן מאסטרים ואלופי קרטה. שרתי על פי מנגינתו של סבא ופקחתי את עיניי, רק כדי לראות את גבאי בית הכנסת נובח עלי "כמה אתה תורם?".
דמעות וים
אלבום הסולו הראשון שלי. הייתי אז סולן טיפקס, וחשבנו שאנחנו בחזרות על אלבום חדש של טיפקס. אבל ככל שהתבררו התכנים גילינו שאנחנו מנגנים אלבום מאוד אישי שלי.
האלבום דיבר על השבר וההחלמה שלי עקב גירושי בהתחשבנות אישית מוסיקלית שכזו. אני שלם עם האלבום מבחינה אמנותית, אבל מצטער על כך שהכנסתי את כל עם ישראל לנישואי ולגירושי. האלבום היה צריך להישאר כמשל כללי ולא להיתפס כפרטי.
אחרי האלבום שלי ראיתי לא מעט אמנים שדיממו בכיף בפומבי והתגרשו בקולי קולות להתרגשות הקהל, והפעם הם נתנו תחושה כאילו זה סבבה, העצב המתוק. הם מאושרים, הם בונים את עצמם. זה היה חסר חן בעיניי. זה היה לא חינוכי לטעמי לעשות כסף ואמנות מכך שנהרסה משפחה בישראל. מקווה שלא אשכח אף פעם שמשפחה זה דבר קדוש.
עכשיו אני כבר יודע לשמור דברים לעצמי – השירים מדברים בעד עצמם גם ללא כתבות מדממות בטלוויזיה.
הספר הבא
כתבתי שני ספרים, ואני מתעכב על ספרי השלישי – משום שכנראה חל שינוי במנעד הספרותי שלי. אני מחפש דרכים ספרותיות חדשות ישנות לספר סיפור. כרגע אני בהשתאות נרגשת מסופרי יידיש מדהימים. כשאצליח לעכל אותם, אולי יהיו לי כלים חדשים להתמודד עם הספר השלישי.
החיקוי ב"ארץ נהדרת"
קודם כל – אשריי. מריאנו הוא ה"רולס רויס" של החקיינים, וזכיתי שהוא יחקה אותי. לפעמים הוא עושה אותי יותר ברור מאשר אני עושה אותי. טוב, זו לא חוכמה, אני רואה אותו בטלוויזיה שקניתי מפלאזמאווי כפרה עליו, שהיה מדנדן בענבליו עד שהיה מגיע "פסוקו של יום".
צבע אדום
"זכיתי" כמה פעמים לשמוע את האזעקה, וזה מבעית. תושבי שדרות הם גיבורים אמיתיים. ילדי שדרות שגדלו תחת הפחד הגדול הקריבו את נפשם הזכה למען הכלל. כל כך הרבה זמן עבר עד שהחליטו לעשות משהו בנדון, כל כך הרבה זמן סמכו על האוכלוסייה האמיצה של שדרות. חומר אנושי וחלוצי נפלא. תושבי שדרות ועוטף עזה צריכים לקבל כל אחד מהם צל"ש אישי מצה"ל. הם ספגו וספגו וספגו, ועכשיו המדינה כפוית הטובה שלנו לא דואגת אפילו שיהיה להם בית חולים ממוגן.
אירוויזיון
כשזכיתי לייצג את מדינתנו באירוויזיון, קלטתי כמה הפכנו לחברה הישגית, חברה צמאה לניצחונות. ישראל ששלחה לאירוויזיון את כוורת, את הבטלנים ואת דנה אינטרנשיונל הייתה מדינה שיודעת להיות אמנותית ואמיצה, מדינה שיודעת עוצמות של הומור ואמירה.
ברגע שנבחר השיר push the button"", התחילו המלעיזים לכלכל את הסיכויים. מדינה רדופת מצעדים וטרופת כוכבים נולדים לא הצליחה לראות את השיר הבוטה שלנו משום מקום מלבד מהמקום התחרותי. כולם כמעט פספסו את הסקנדל שיצרנו נגד אחמדיניג'אד, כולם פספסו את המסר האנטי-קסאמי שהופיע בעוצמה בשיר. כולם פספסו את הפסיפס האנושי שהצגנו על במה שרגילה לקבל בעיקר בלונדיניות מבודרות שיער. רק בחו"ל שאלו אותנו שאלות חשובות והתייחסו לטקסט, ואילו כאן היו רוב האנשים עסוקים בהימורים לרעתנו. אז הבנתי – הפכנו לחברה של "ניצחונות" – מוטרפת והישגית. הנה חלק מהטקסט, קראו אותו ואמרו לי האם זו לא אצבע משולשת משדרות הדוויה, שראוי ונכון להפנות גם היום לאירופים הזחוחים:
"מסרים מתפוצצים עלי \ טילים מתעופפים וגם נופלים עלי \ שוטרים וגנבים מתרוצצים עלי \ והם קופצים עלי מתקרצצים עלי \ אללי אללי תענה לי אלוהי הי \ הסיוט הזה ארוך מדי \ כשאני בקושי חי וכולם מכוונים אלי \ זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי \ ווי ווי – המשטרה \ וויאוו וויאוו – צוות הצלה \ הנה זה בקדם שיר ללא סלאם \ אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם \\ שוב עוצר בלב את הנשימה \ שלא תפרח עכשיו הנשמה \ הנה מלחמה הנה הנשמה \ בום בום זה מה שקורה עכשיו \ בין רקטה למצ'טה בין צופה לכתב \ בין מחטף לנחטף בין גשום לשרב \ הסלמה במדרגות עולה ותופסת קו \ כלום כלום זה מה שכולם עושים \ קיצונים מקצינים וקצינים מרצינים \ התמימים מתמתנים ממתינים לנתונים \ ועונים שכולם חסרי אונים \\ עולם כולו דמונים שאנחנו סתם פיונים \ ושמפיונים עם ז'יטונים מחליטים מה שיהיה \ ניהול בעצלתיים, אוניה מלאה במים \ וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה".
אחמדניג'אד
אם אביים סרט על מגילת אסתר – אני חייב שהוא ישחק את המן הרשע.
פשוט בוּל איך שדמיינתי אותו בילדותי.
גוש קטיף
אי אפשר לרסק משפחות ופרנסה מבלי לחשוב ולהיערך לעומק. אי אפשר לעזוב חממת פרחים מבלי לדאוג לכך שהפרחים ימשיכו לפרוח גם מהצד השני. הקסאמים הם תוצאה ממדיניות של זבנג וטראח.
כל דבר עושים במכת מחץ. פינוי תושבים למגורים ארעיים היא חטא, אם מפנים חלילה מישהו מביתו הוא צריך לקבל על המקום מפתחות לבית שווה ערך ועסק שווה ערך. הבריחה מהגוש מבלי שתהיה כתובת מהצד השני, מבלי שנדע מי הולך להתפרנס מהאדמה המבורכת היא חסרת אחריות לאדם ולארץ. מבחינתי, הפינוי הסריח מריח של "עכשוויזם".
אני לא אוהב את המילה "עכשיו". כשמישהו תובע משהו "עכשיו" יש בזה תאוותנות, גרגרנות, קוצר ראות ולחץ. אנחנו עם הנצח – אמור להיות לנו הרבה הרבה זמן ואורך נשימה. אנחנו אמורים לדבר על צדק, וצדק דורש זמן. עשינו "שלום" לגוש קטיף, פינינו אותם מהר מהר, עכשיו עכשיו ושיקמנו אותם לאט לאט – לאט מדי.
ובכל זאת, למרות שאני מאמין שיש לנו זכות היסטורית על כל הארץ, אני חושב שהארץ נקנית גם בזכות מוסרית – ולצערי לא נראה לי שמדינתנו מוסרית והוגנת לאזרחיה, בטח לא מספיק כדי להרשות לעצמה שליטה כל כך נרחבת על עם אחר. משפחה שמתקשה לטפל בילדיה מאבדת את הזכות לאמץ ילד נוסף.
מבחינתי צריך להגיע לתהליך שלום איטי, ארוך ואחראי בן כעשור או שניים, בסופו נשאר בע"ה עם הכי הרבה שנוכל להשאיר. וכך יהיה לנו די זמן לדאוג למעבר חלק של תושבים משטחים רחוקים אל לב הארץ, נדאג שהפיצוי יהיה הוגן ושאף אחד לא יפסיד אפילו יום עבודה אחד. ותוך כדי כך נלחם להפוך למדינת מופת, מדינת חוק, מדינה עם ערכים יהודיים, מדינה של חמלה ואהבת חינם. אולי אחרי שנצליח לעבור למוֹד של תיקון עולם, נמצא את עצמנו במצב טוב יותר עם הבורא. וכשהבורא מבסוט – יש גשם, יש שלום, יש ארץ ויש עם.
הדלקת משואה
זכיתי להדליק משואה לכבוד יום העצמאות ה-61, שהיה בסימן 100 שנה לתל אביב.
תל אביב היא הבית שלי – אני גר בתל אביב יותר מעשרים שנה, יותר משגרתי בשדרות. ועדיין המעבר הזה בין תל אביב לשדרות יהיה תמיד בתוך היצירה שלי. אני מקווה שתל אביב תהיה פחות צינית, פחות פריפריה של ניו יורק, יותר חלוצית, יותר יהודית, יותר כמו שדרות. ואני מקווה ששדרות תהיה פחות מסוגרת, פחות פריפריה של תל אביב. יותר חשובה בזכות עצמה, יותר מצליחנית, יותר תרבותית, יותר כמו תל אביב.
(פורסם במקור ראשון, אפריל 2010)
הבלוג של דודו כהן 