זו הייתה שנת המהפך של אודי דוידי. המקצוע שלו השתנה, מרועה צאן שמופיע על במה – לזמר שגם מבין בעזים. קנה המידה שלו להצלחה הוא כבר לא חתונות בגבעות השומרון אלא הפלייליסט של גלגלצ. מצד שני, עדיין לא ברור לו מה הוא עושה על הבמה, ולמה הזקן שלו מעצבן את הברנז'ה
שוב שיחת טלפון קוטעת את הראיון. "שנייה, זה העובד בדיר, אני חייב לענות", אומר אודי דוידי בחיוך מתנצל, וחושף סט שיניים צחורות שנראות כמו פרסומת לקולגייט. מסתבר שבדיר נמצאים בעיצומה של המלטה, והעובדים צריכים להתייעץ עם האב המייסד כיצד לעשות את זה. "לא, אל תמשוך", מרצין דוידי. "תמשוך את הראש. תכניס את הרגל בחזרה, תזהה את הראש של העגל השני, ותמשוך אותו – לא את הרגל". אחרי שהוא זוכה לכמה הקפצות כאלה מספר דוידי שכל הזמן מתקשרים אליו על מנת להתייעץ בענייני הדיר. הוא אמנם כבר לא מנהל אותו בפועל, אבל עדיין מייעץ. "בשנה האחרונה, כשאנחנו מעבירים את הניהול של הדיר לעובדים החדשים, הם חייבים הדרכה", הוא מסביר. "לילך עוד לגמרי בעסק. אבל אני מקבל טלפונים גם דקה לפני הופעה עם שאלות שונות – איך נותנים זונדה ואנטיביוטיקה לטלאים הקטנים, ומה המחיר של החציר שרכשתי לאורך השנים, כי צריכים לעשות משלוח חדש".
הבנתם נכון: אודי דוידי נמצא בקו התפר. כבר לא רועה צאן נטו, אלא זמר פופולרי ומצליח, שנמצא כרגע בשיאה של תקופת מעבר. מעבר לכך, אין ספק שזו הייתה השנה שלו. רק לפני שנים ספורות הוא היה רועה צאן אלמוני שניסה להפגיש בין הרוקנ'רול למוזיקה היהודית, והיום הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר של התחום. למעשה, אם בוחנים את מעמדו על פי כמות הופעות, רמת אהדה ואופי ההתנהלות, הרי שמגיעים למסקנה אחת ברורה: אודי דוידי הוא השלמה ארצי של המוזיקה היהודית.
דוידי (35) נולד למשפחה תימנית שורשית, וכמו רוב התימנים – סליחה על ההכללה הגסה – נמשך למוזיקה. זה החל בתיפוף, המשיך בתחרות מוזיקלית בבני עקיבא (שם הכיר את אשתו לילך), ועדיין לא הסתיים. בצבא הוא שירת ביחידה מובחרת, התחתן תוך כדי שירות, החל לעסוק בחקלאות לאחר שחרורו, ותוך כדי נולד בנם הבכור נתן-חיים במשקל 700 גרם. כיום סובל נתן מ-CP ומעיוורון, אבל למרות זאת מדובר בילד חזק, בעל שמחת חיים נדירה לדברי אביו.
ב-2004 יצא דוידי עם אלבום הבכורה שלו "דבר אליו", שנתיים לאחר מכן המשיך עם "חוזר אליך", שהחל לבסס את מעמדו באופן משמעותי יותר (כולל הלהיט "איזה טוב ה'"). על אחת ההופעות שנערכו לאחר צאת אלבומו השני מספר אודי: "פתאום הקהל התחיל לשיר איתי מילה במילה את כל השירים, התרגשתי בטירוף. תוך כדי הופעה חייגתי לאשתי, ואמרתי לה: תקשיבי, זה התחיל'". כעבור שנתיים נוספות שחרר את "לכל זמן", עם הלהיט "תחשוב טוב". עד כאן הקריירה נשארה, פחות או יותר, בגבולות המגזר הדתי לאומי, אבל אז הגיעה עליית מדרגה. בני הזוג דוידי החליטו לפנות גם אל הקהל החילוני, שכרו משרד יחסי ציבור שעובד בעיקר עם המדיה הכללית, ובהתאם גם האלבום הרביעי "רוחות טובות" נשמע קצת אחרת – יותר להיטי, יותר עדכני, יותר מגניב. ואכן, "רוחות טובות" נמכר ב-12,000 עותקים תוך ארבעה ימים, ושני שירים מתוכו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. מי ידע שכך יהיה.
למרות שמבחינה חיצונית נראה שהשנה האחרונה הייתה אחרת לגמרי, עבור דוידי זו הייתה בסך הכל עליית מדרגה. גם לפני כן הוא הופיע בתדירות נאה, גם לפני כן הוא הגיע למכירות של אלבומי זהב, רק שעכשיו לא רק הקהל הדתי-לאומי יודע את זה, אלא כמעט כל הציבור, כולל במגזר החרדי. מדובר למעשה במסלול הפוך מזה שעשו אומנים כמו שולי רנד, אביתר בנאי, קובי אוז ועוד. במקום להגיע מהחילוניות אל המוזיקה יהדות, דוידי הגיע מתוך היהדות אל המיינסטרים הישראלי ללא בעיות מיוחדות, למרות שבדרך כלל נזהר מאומנים עם כיפה, זקן ושירים על השם.
כשאני מתבונן בו במהלך הראיון, קצת קשה לי להאמין שרועה הצאן עם חולצות הפלנל, שב-2004 פרגנתי לו בביקורות מוזיקה במגזין "רייטינג" מתוך הערכה שהוא לא יצליח לעבור את משוכת החשדנות החילונית הקבועה, עשה את זה בסופו של דבר. ואכן, היום הוא אוחז בנתונים שאומנים רבים יכולים רק לחלום עליהם: כ-15 הופעות מדי חודש בתקופות הקיץ, לו"ז עתידי מבטיח, כולל חוה"מ סוכות עמוס במיוחד עם שתי הופעות ליום, ואפילו הצעה שהתלבט לגביה לפני כשנה וחצי – האם להיענות להצעת קשת, זכיינית ערוץ 2, להשתתף ב"האח הגדול VIP". "בסופו של דבר", הוא אומר, "אני איש של בית, ומשתדל לשים את הקריירה מספר 2 בסדר העדיפויות. חוץ מזה, כמו הרבה אומנים אחרים הרגשתי שזה לא אמיתי, אלילות הריאליטי הזו".
רק באחרונה הוא קיבל הצעה להופיע בקיסריה ביחד עם אומן מוביל, "לא משנה מי", אבל בסופו של דבר היוזמה נדחתה. "הבעיה היא שאם אתה עושה קיסריה – צריך לייבש את השטח לפני ואחרי, ולא מצאנו מקום לעשות את זה", מסביר דוידי. "וחוץ מזה, המותג הזה של קיסריה לא בהכרח עושה לי את זה".
בוא נחזור להתחלה. גדלת בבית תימני. הרבה תיפוף על פחי זיתים, אני מניח, והרבה מוזיקה תימנית בבית. איך זה שאין לכל אלה שרידים במוזיקה שלך?
"אני חושב שהעדתיות היא נגזרת של איזה חטא שיצא מפה", אומר דוידי. "כלומר, עשינו משהו לא טוב בארץ ישראל, קיבלנו בעיטה לגלות, ניתזנו לכל קצוות תבל, וככה נוצרו בעצם פזורות שונות של יהודים בעולם. אבל זו לא האמת. האמת היא פה, בארץ ישראל, אחרי שהוקמה המדינה. הכיף שלי הוא שאצלנו ביישוב מעון יש בית כנסת שבו אתה יכול להתחיל את התפילה עם חזן יקה, ולסיים אותה במוסף כששליח הציבור הוא תימני. וכולם מתפללים ביחד. אין שם עדות, הכל מטושטש. ואולי זה הסימן הגדול של הגאולה. נכון, יש לי ויכוחים עם החבר'ה המבוגרים אצלנו בנושא העדות. יש אנשים שגדלו על זה, וזו מהות חייהם. אבל צריך להבין: הגענו לארץ ישראל, חזרנו הביתה, זהו. גלינו בגלל שנאת חינם, אז בואו נתחיל אהבה. הנה, אני נשוי ללילך, והיא פולניה במקור. על שולחן השבת אצלנו אוכלים גפילטעפיש עם חילבה. יש המון כמונו".
מאוד מיותר לשאול אם ההבדל העדתי הרתיע אתכם, אני מניח.
"איזה הרתיע? היא התחילה איתי בגיל 16, למרות שהיא מכחישה את זה (צוחק). ביחד איתה התחילה היצירה המוזיקלית באופן המעשי. יום אחד הגעתי לסניף בני עקיבא בקריית ארבע, עשינו קצת פזמוני סניף, וכשהכרתי שם את לילך היא ביקשה דרך ילד אחר שאשיר לה. אני שרתי והיא ניגנה – מדובר במוזיקאית מחוננת, סינגולדה אמר שהוא לא ראה בחיים מישהי עם קליטה הרמונית כמו שלה – וביחד כתבנו כבר אז שירים. התחתנו בגיל 19 וחצי, וכבר אז היה ברור שנכתוב ביחד שירים ונוציא דיסק. הטרנד היהודי התחיל בתוך המגזר, וקרדונר בדיוק פרץ באותה תקופה. אני זוכר שבתור נער ממש התחברתי אליו".
היה ברור לכם כבר אז שתוציאו אלבום, אבל בסופו של דבר זה קרה רק אחרי עשר שנים, פלוס מינוס.
"באותן שנים היינו בניתוחים וטיפולים עם נתן, הבן הבכור שלנו, ופחות או יותר כשהרגשנו שהמצב יציב – התחלנו עם המוזיקה. בדרך גם הקמנו מחלבה של עיזים. בעיקרון רציתי תמיד לעסוק בחקלאות. חשבתי שחקלאות זו נחת, מוזיקה זו נחת נוספת, וזה היה הכיוון. למה הקמנו מחלבה בכלל? הרופאים אמרו לנו שנתן רגיש לחלב, ויכול לשתות רק חלב עיזים. אמרתי ללילך 'בואי נקנה עז. אנחנו זוג צעיר, וזה עולה הרבה לקנות כל הזמן חלב עזים'. היא קנתה את הרעיון. הבאנו זכר, בהמשך הצטרפו שתי נקבות, הן המליטו, והכל התקדם. פתחנו מחלבה, זה רץ מאוד מהר, תוך שנתיים-שלוש כבר היה שיווק בכל הארץ, חדרי קירור וכו'. עד שיום אחד, ב-4:00 לפנות בוקר, החלטנו שסוגרים את הכל. למה? כי זה היה רק כסף. לא הגענו לילדים, לא הגענו למוזיקה, לא למדתי תורה. כלום. לא חיינו. זה עסק תובעני".
היום אתה מצליח ללמוד תורה?
"הרבה יותר. יש כבר את העובדים בדיר. אבל עדיין צריך שיפור מטורף. היום העבודה שלנו היא לנסות למצוא את הזמן. כשאתה עסוק כל הזמן בעשייה אז גם יש זמן שאתה צריך להגיד 'הופ, עכשיו זה הזמן לא לעשות'. ואז יאללה, תופס את המפתחות ונוסע לבית המדרש".
אחרי סגירת המחלבה החלו בני הזוג דוידי לרקום את העולם המוזיקלי החדש שלהם. הם התקשרו לאבי סינגולדה דרך 144, הזמינו אותו לשמוע חומרים, ובסופו של דבר הגיטריסט המיתולוגי ורוב הנגנים של שלמה ארצי ניגנו גם באלבום הבכורה של דוידי. "היה נורא נחמד, אבל אתה יודע, דיסק ראשון", הוא מסכם במבוכה. "האמת היא שכשהוא יצא הרגשתי איתו מאוד טוב, אבל לאט-לאט הרגשתי שזה לא מה שאני מחפש מעצמי".
שים את האצבע על הנקודה.
"הייתי שם מן אביב גפן כזה מבחינה ווקאלית. אולי זה היה הכי מתאים לאותה תקופה. עד היום אני מקבל תגובות נוסח 'למה אתה מתעלם מהדיסק הראשון בהופעות?'. אני כמעט שלא שר אותו בהופעות, למרות שאולי עכשיו הזמן לעשות איזה תיקון. צריך לזכור גם את ההתחלה".
באותם ימים התחלתיים, נזכר דוידי, החבר'ה הוותיקים באולפן תפסו אותו בהקלטה האחרונה של אלבום הבכורה, לפני שכולם התפזרו. "תשמע, פה זו הייתה חממה", אמרו לו בסבר חמור. "בחוץ זה קרב. תשמור על התמימות". "אני רוצה להגיד לך שאם לא הייתי נעזר באנשי מקצוע, לא הייתי יכול לשמור על התמימות הזו", הוא מסכם את הנקודה. "רק בקיץ האחרון הבנתי עד כמה אני צריך את 'במה כהלכה', החבר'ה שאני עובד איתם, כדי להגיע להופעה רגוע".
למה? תן דוגמאות.
"זה שוק. בתקליט הראשון חברת תקליטים גדולה רצתה את הדיסק. ישבנו איתם, דיברנו, כשיצאנו אמרנו פתאום 'הם נוכלים'. מה שהם הציעו לנו בא להטביע אותנו בתוכם. אתה מחויב להם עשר שנים, מחויב להופיע ככה וככה, וכן הלאה. אם היה לי עוד ספק עד כמה אראה את הילדים, בהתקשרות איתם בכלל לא היה לנו סיכוי לראות את הילדים. זו פשוט עבדות. אתה מתחייב להם לכמות תקליטים מסוימת, ופשוט פועל אצלם".
באותה תקופה לא היו לדוידי יחסי ציבור מסודרים, מלבד הכוחות העיקשים והנמרצים של פרסומי ניסא – הלייבל שבו שחרר את אלבומיו. עוד נקודה שיש לברר.
נשמע כאילו חייתם בתקופת המעברות. בכל זאת, אתם זוג ישראלי צעיר, בעל מודעות. איך לא הבנתם שצריכים לשלוח למשל סינגלים לתחנות הרדיו?
"אין, כלום. החיים הובילו אותנו להתמודדות משפחתית, וחוץ מזה היינו לגמרי אנשי עבודה. העבודה עם העיזים והטיפול בנתן מילאו לנו את החיים, ומבחינת מוזיקה – למי יש זמן לשמוע או ללכת להופעות? תחשוב גם שבאותה תקופה האינטרנט לא היה כזה מפותח. אז מה שלא מגיע אליך – ומה מגיע לחוות עיזים בקריית ארבע בזמנו, פשוט לא מגיע".
אמרת קודם שהדיסק השני התחיל לתפוס. אם כך, מה זה "התחיל לתפוס" במונחים של חוות עיזים בקריית ארבע?
"התחיל לתפוס זה נכנס לפלייליסט של הדוסים – כלומר לחתונות. פתאום 'איזה טוב ה" התחיל להיות מנוגן בחתונות, וקיבלתי טלפונים מחברים – 'תקשיב, תקשיב מה משמיעים כאן בחתונה'. ואז הבנו שהמירוץ מתחיל מכאן. באותה תקופה הייתי נורא ביישן. הופעתי אז כשאני בעמדת התופים מאחורה, עם מיקרופון-מדונה כזה. ככה ניגנתי ושרתי. בהמשך עמדתי עם גיטרה מקדימה. ראיתי שהקהל מגיב יותר טוב, ובהמשך כבר עזבתי את הגיטרה והתחלתי רק לשיר. אגב, עד היום אני ביישן בטירוף, למרות ההופעות הכביכול מוחצנות. מצד האמת אני מסיים את ההופעות ומתבייש גם מהקהל עצמו".
מצחיק שהזמר יושב לאורך כל המופע וגם מתופף, לא?
"זה מדהים, אתה לא יודע איזה כיף זה. הכלי שלי הוא תופים. עם זה, בפסטיבלים וכאלה, כשהיו מצלמות עם מסכי ענק, אתה רואה איך המצלמה משוטטת על הבמה, מחפשת איפה הזמר (צוחק). מצד שני, לפעמים הייתי יוצא מאזור התופים ושר מול הקהל בשירים שקטים. זו הייתה מן תבערה לקהל, ואז הייתי חוזר אחורה. אתה יודע, זה סוג של התחלה".
האלבום השלישי של דוידי, "לכל זמן", כלל להיט נוסף – "תחשוב טוב", ושם הוא היה עוד יותר סגור על עצמו. "אז כבר הבנו שמחכים לנו בשטח. קיבלנו מיילים וטלפונים ממאזינים, והתחלנו להרגיש שאנחנו מתחילים לעשות משהו טוב לעולם. כלומר, אתה לא מייצר עכשיו עוד דבר ביתי. עכשיו אתה מתחיל להיות חלק מהאווירה".
מבחינתי הפריצה הגדולה הייתה באלבום הרביעי, "רוחות טובות". גם אתה מרגיש את השינוי?
"אם נלך אחורה ונבדוק כמות הופעות היו אז ויש היום – השינוי לא גדול. מה שכן, השינוי היה יותר חיצוני. קודם לכן לא ידענו מה זה יחסי ציבור בעולם הגדול. פתאום כשקלטתי שיש דבר כזה שנקרא גלגלצ, ומה הכח של זה, ושיש הצבעות ברשת ג'. שם אתה מבין שזה יותר גדול. מעבר לזה אני מרגיש שבאלבום 'רוחות טובות' יש משהו מאוד רענן, אבל לא יודע למה בדיוק".
אבל כמובן שזה לא תמיד עבד חלק. בפגישה הראשונה עם היח"צנית שטיפלה באלבומו האחרון "רוחות טובות", מורן מאיר, היא התבוננה בו במבט חודר ואמרה "תשמע, הכל נראה לי בסדר. רק שאלה: הזקן הזה – הוא חובה? אי אפשר להוריד אותו? עם הבגדים כבר נדאג לך למשהו".
איך הרגשת עם זה?
"כל עוד זה לא פגע – זרמתי. על הזקן כמובן שלא היה מה לדבר. עד היום זה נשאר ברמת הבדיחה. הזקן לא הכי עקרוני לי, אבל לא רציתי להשתנות בגלל שיקולים כאלה. אגב, אחרי הפגישה היא עדכנה את החבר'ה שלה במשרד, וסיכמה את השיחה במילים 'תשמעו, יש לו ידיים של פלאח' (צוחק). זה נורא קנה אותה, הסיפור של העבודה עם הכבשים, ושזה אמיתי. היא קראה על זה לפני, אבל כשראתה בלייב – זה היה אחרת".
היום, למקרה שתהיתם, דוידי כמעט ולא מגיע לדיר, תודות לעובדים המסורים. זה חסר לו כמובן, אבל הוא מסביר לעצמו שכרגע הוא נמצא בשליחות אחרת, חשוב לא פחות. "אין ספק, בדיר יש נחת שבטח אין במוזיקה", הוא אומר בטון מהורהר. "זה נראה כאילו היוצר חי בשאנטי והכל זורם, אבל הוא בעצם עומד תחת לחץ של הפקה, ובסך הכל הוא צריך לייצר. גם הקהל מצפה תמיד לעוצמה, וזה לא תמיד קל. אבל פה נכנסת האמונה. ברגע שאתה מרגיש שאתה בשליחות – אתה יכול להישען הרבה על השם".
מה ה'וי' הכי גדול שסימנת בשנה האחרונה, עם כל רצף ועומס האירועים?
"אתה יודע מה יהיה ה'וי' הכי גדול שאני מרגיש? בעיקר כשאני חוזר מרצף של הופעות ומרגיש שלא קיפחתי את הילדים בבית. זו לא חוכמה להצליח רק בחוץ. אחרי רצף של הופעות, היו פתאום יומיים פנויים. התקשרתי אחרי הופעה ב-00:30 לאשתי, ואמרתי לה 'תשמעי, מחר על הבוקר יוצאים לכנרת'. היא אמרה 'מה, לא הכנתי כלום, לא התארגנו'. אמרתי לה 'עזבי, בואי נצא. תשמעי, אני מרגיש כל כך רע'.
"אפשר להגיד וואו על ההצלחה, אבל אם זה בא על חשבון מישהו אחד מהבית שלי – אני לא בסדר. אני לא עושה קריירה. גם לא סובל את המילה הזו. מה זה קריירה? זה כאילו אדם שם את עצמו במרכז, ניפח וניפח. מה מסביב? כשהוא ניפח – האם הוא דחף מסביבו כמה אנשים או שהוא נשאר אותו דבר? אם היום אני עושה קריירה וזה על חשבון הבית – זה נורא. אם זה על חשבון נתן – אז אני בכלל מרגיש זוועה. נכון, הקהל מגיע, רוצה חתימות, יש צלמים, אבל רגע, רגע, את הילדים שלי עוד לא ראיתי היום בכלל. כל כך מוצלח, כל כך גדול, אבל היי, עם הילדים שלי לא הייתי! שירה רצתה להראות לי כדים שבורים מעתיקות שהם מצאו ליד הבית, ואמרתי לה 'אני מאחר, חייב לטוס'. נתן רצה איזה חיבוק ולא הספקתי, הראל רצה לספר לי מה הם למדו ולא שמעתי. אמרתי 'רגע, רגע. כל זה שווה משהו בכלל?'. אתה מבקש ממני לסכם את 'השנה הגדולה' כביכול, אבל בוא נעצור לפני זה. ואני שואל את עצמי: רגע, הייתי בסדר בבית? זה הדבר הכי משמעותי מבחינתי.
"אז אם כבר לסכם שנה, החכמה היא להצליח להישאר אדם גם אם יש לחץ מסביב. אני מקפיד לא לייצר מוסיקה מתוך לחץ, מתפלל שזה יבוא מתוך שמחה".
מעבר לזה, מה למדת השנה שלא ידעת לפני כן?
"קודם כל, קשה לי להגיד שלמדתי משהו, כי אני כל הזמן עוד לומד. לכן כל דבר שאני לומד רק מראה לי עד כמה אני לא יודע. אבל בכל מקרה, למדתי שבעולם הזה אין כללים. זה אולי הכלל הראשון. יש למשל שירים שחשבתי שאין שום טעם להכניס להופעה, ואז אני מבצע פתאום, ומגלה שהקהל ממש חיכה להם. כלומר, יש המון דברים שאתה לומד תוך כדי תנועה. מעבר לזה אנחנו משתדלים להתקדם בשלושה נתיבים. יש את הקהל הדתי-לאומי, יש את הקהל החרדי, ועכשיו נוסף גם הקהל החילוני. אתה יודע מה? אני גם לומד מהתגובות של הילדים שלי. לפני הכתבה בחדשות ערוץ 2, ניגש אלי הבן שלי, ושאל אותי לאן אני נוסע. אמרתי לו שאני נוסע להפגש עם כתב טלויזיה. הוא שאל אותי למה אני צריך את זה. כשהתחלתי להסביר לו, הוא פלט 'זו גאווה'. ככה, פתאום ילד בן 13 שם לי מראה מול הפנים, והייתי צריך להתמודד עם השאלה האם החשיפה הזו נכונה או לא. פתאום הוא אמר לי: 'אתה יודע, אבא, אם אתה הולך לשמח ולעשות טוב לאנשים, אז כנראה גם הכתבה הזו במקום".
ומה גילית על התעשייה?
"שצריך להרבות בתפילות. המון המון תפילות".
מה אתה מבקש, למשל?
(מחייך) "אתה יודע, אני נמצא הרבה בדיאלוג עם ריבונו של עולם על הסיפור הזה. אני אומר לו שאני רוצה להצליח, כמו כל יהודי רגיל. 'למה אתה רוצה להצליח?', הוא שואל. אני אומר לו 'נו, אתה יודע'. הוא שואל 'רגע, זה לשם שמיים?'. אני אומר 'ברור, גם לשם שמיים. בסך הכל אני מנסה להכניס פה…'. הוא אומר 'אם תעשה את זה לשם שמיים, ותתמיד עם זה – תתקדם'. אבל אני, יש לי בעיה עם סאונד טוב למשל. אני מתפתה ושוכח הכל כשיש סאונד טוב. אז הקב"ה שואל 'אז אתה תמשיך להתפלל ולהיות מחובר גם כשתשמע איזו גיטרה מטורפת?'. אני אומר 'כן, ברור'. תוך כדי תנועה מצטרף הסיפור של ההערצה. 'אז רגע', אני שואל את עצמי, 'זה מה שאתה צריך – חתימות וכאלה?'. פעם שאל אותי הבן שלי 'אבא, אם יש משהו טוב ולא טוב בכל דבר. אז מה הדבר הטוב שיש בהערצה?'. סיפרתי לו שלא מזמן הייתי אצל אישה חולה. הבן שלה רץ אליי אחרי שביקרנו בבית שלה במצב ממש קשה. הוא אמר לי 'אמא לא חייכה כבר עשרה חודשים, ואתה הוצאת ממנה חיוך'. היא נפטרה 12 שעות אחר כך. חשבתי על זה אחר כך, שאם לא הייתה הנקודה הזו של ההערצה – אולי לא הייתי מצליח להגיע לאנשים שצריכים את החיזוק הזה. בעצם המילה הזו מפריעה לי, אני לא אוהב אותה".
בוא נגיד הערכה.
"מצוין, הערכה. אז אם לא הייתה ההערכה, לא הייתי יכול לגעת באנשים שונים במצבים מסוימים".
בוא נעצור שנייה. אתה יודע, אני מכיר הרבה אומנים, וכמעט לכולם יש שריטות. מעניין שאצלך עדיין לא זיהיתי שום שריטה. הכל טוב. אולי טוב מדי.
"קודם כל, התחלנו מלמטה. יש לנו את נתן, שזה ממש משאיר אותך על הקרקע. יש לי את הכבשים, והחיים ממילא מטביעים. אני גם לא טיפוס שזרקורים משנים לו את האופי".
בכל זאת, חייבת להיות איזו שריטה צדדית.
(צוחק) "אגיד לך כך: בתור נער בוגר קיבלתי זימונים לשייטת, לטיס ולסיירת מטכ"ל. סחבק לא חשב פעמיים. מה הולכים על הרגליים – זה מה הוא צריך. מה, אני צריך לטוס או לשוט? אני מת מפחד. רוצה רק לעמוד על הרגליים. זה מזכיר לי שכשגלגלצ התקשרו בפעם הראשונה כדי לבשר שעברנו פלייליסט – רגע שאומנים רבים מייחלים לו – לילך ענתה. הם אמרו 'שלום, רצינו לבשר לכם שעברתם פלייליסט'. היא אמרה 'טוב, אנחנו באמצע המלטה. נחזור אליכם עוד מעט. זה עורר שם תגובות נלהבות. הם אף פעם לא ניתקלו בסיטואציה בה לאומן יש משהו יותר חשוב מהפלייליסט".
מצד שני, על הבמה אתה לא נראה הכי סולידי.
"כשאני עולה לבמה – זה לא אודי. זה לא שאני משחק אותה, בכלל לא זה. אבל על הבמה יש כוחות שפועלים עליי, ואני לא מצליח להבין אותם. בירידה מהבמה אני חושב 'בוא הנה, שיחקת אותה. איך היה לך אומץ לעשות את זה?'. ואתה מול אנשים, לא שאתה עכשיו לבד בדיר. בדיר תצרח, תקפוץ, תעשה מה שאתה רוצה. אבל עכשיו אתה מול אנשים. ושם אני מרגיש בשוק מעצמי. לפני כל עלייה לבמה אני מתפלל, מבחינתי הבמה היא סוג של קרב".
אם כבר מדברים על הבמה, מעניין לגלות שהמוזיקליות של דוידי כל כך אבסולוטית וקבועה מראש, כך שאלתור על הבמה יכול להטריף אותו ואפילו לגרום לו להתבלבל במילים. "אם יהיה תו אחד מאולתר – אשים לב", הוא מסביר. "האוזן שלי מוזיקלית, רגילה שהכל יושב בול. אחד הדברים שקשים לי עם המוזיקה בארץ הוא החופשיות הזו שיש על הבמה מצד הנגנים. זה נורא מקומי".
לפעמים זה דווקא נורא כיף לראות את כולם מאלתרים על הבמה.
"אני לא יכול לעשות משהו אחר, זאת עובדה. אני מחובר למוזיקה נורא מדויקת, נורא יושבת. אני משתגע ממולטי-טאלנטים על הבמה. בוא נחשוב מוזיקלית: אם נגן אחד מאלתר, הוא יושב טוב אבל אין קשר בינו לבין השאר, כי הם לא ידעו על זה. פעם אחת, כשקצת יצאתי מהמילים, איך אמר לי חבר? 'אתה מרגיש ברי סחרוף, אה? למה אתה משנה? תן לשיר איתך'. קהל רוצה קודם כל לשיר איתך, להרגיש מחובר. אגב, אצל הנגנים של שלמה ארצי אין אלתור. אין דבר כזה! לא יהיה דבר כזה! זבוב לא יזוז!".
טבעי שאומן מפתח גינונים עם כניסתו למועדון הסלבס. לעתים הם נוצרים כמגננה מפני הסביבה המחבקת מדי, לעתים הם נולדים דווקא מתוך חוסר ביטחון, וכמובן שלעתים יש צורך להתמקם במעמד החדש. אבל כשיושבים עם דוידי, התיאוריה הזו לא שווה את מסמך הוורד שעליו היא מוקלדת. הוא זורם, אמיתי, נטול גינונים, פוזות ושיקולי "איך זה יראה בעיתון", ובניגוד לרוב המרואיינים בכל התחומים, מנהל שיחה ולא ראיון. כך השיחה שלנו מתגלגלת בין סיפורים על מלחמות הכריות ומלחמות המים בבית משפחת דוידי (אודי הוא היוזם העיקרי, למקרה שתהיתם), לבין סיפורים על אופן כתיבת השירים ("אני מתעורר המון בלילה עם רעיונות, ואז מקליט. בבוקר אנחנו מנפים ובודקים מה היה דמיון מקושקש ומה אמיתי").
בינתיים דוידי מספר על ההשתדלות ליצור הפרדה בין נשים לגברים בהופעות ("אנחנו שמים מחיצה כשיש קהל צעיר, לפחות משתדלים. אין לי בעיה להפסיק הופעה כשרוקדים ממש במעורב"), על אלבומו הבא, שמתוכו יש כבר קרוב ל-200 שירים שמתוכם צריכים כעת לבחור ("יהיו גם שירי שבת, כמו באלבום הקודם"), ובעיקר על ההפתעה שלו מעצמו, בסופו של תהליך. "את האמת, בתחילת הדרך לא האמנתי שאצליח להחזיק מיקרופון על במה", הוא מספר בחיוך. "הייתי בטוח שהוא יפול לי ברגע שאחזיק אותו. תמיד הייתי בצד גם במקומות אחרים: אני מתבייש לעלות כחזן, ואני מתבייש ברמות שאני לא מתארח אצל חברים. אני מתבייש כשניגשים אליי ואומרים לי 'אה, אודי!'. עכשיו הלכתי לקנות ספרים לבת שלי, לקראת בית הספר. נכנסתי לחנות בבאר שבע, וקלטתי שאנשים מתלחשים, תוהים אם זה אני. לא ידעתי מה צריך לעשות. להתעלם? להגיד בנונשלנטיות 'כן, כן, שלום, אני אודי דוידי, רוצים חתימות?'. התקשרתי אל לילך, לחשתי לה 'אל תנתקי עד שאני מסיים לשלם כאן'".
בדיוק רציתי לדבר על לילך אשתך, שגם מנהלת אותך, כותבת איתך ועושה את הסידורים הקטנים. איך זה, בסופו של דבר, מלבד העובדה שזה מקסים ואחלה וכו'?
(צוחק) "אז האמת, זה לא מדוייק. יש לי חברת הפקה, 'במה כהלכה', שדואגים לכל ההפקה בפועל, ולילך עובדת מולם. העבודה עם לילך זה בכלל לא ברמות דביקות. התשובה היא שאני פשוט לא מכיר את עצמי בלי העבודה איתה. תשאל גם איך זה היה להקים את המשק עם לילך, ואיך זה היה להתמודד עם נתן ביחד עם לילך. שתבין, אני לא קונה פלאפל בלי להתקשר אליה ולהתייעץ איתה אם כדאי פלאפל או שווארמה. אנחנו ביחד מגיל מאוד צעיר. אתה יודע שגם בתיאום הראיון הזה היא דיברה איתך. היא תמיד יודעת מתי אני יוצא ומתי אני בא. היום קיבלתי טלפון באמצע הנסיעה – 'יש לך צידנית מאחורה בתא המטען, יש שם סנדוויצ'ים לבוקר ולצהריים'. הרווח בזה הוא שאני מצליח לדחוף הרבה דברים ביום. זה לא מנהל כמו במשרד אישי, אלא מנהלת שמתחשבת בעניינים אחרים, כולל משפחתיים כמובן. זה נותן לי את המקום להישאר אומן ולא להתעסק יותר מדי עם התעשייה. דוגמה מהחיים: אם צ'ק חזר בעקבות הופעה, אני לא יודע מזה בכלל. אני יכול לפגוש את המזמין, לחבק אותו, להגיד 'מה קורה, צדיק?', והוא מרגיש איתי לא נוח. זה דבר שקרה בקיץ האחרון (צוחק). הוא לא מבין מה קורה, כאילו אני מעל הטבע ואפילו לא מקפיד עליו, אבל אני בכלל לא יודע על הצ'ק. יש מצב יותר בריא מזה?"
(פורסם במקור ראשון, ראש השנה תשע"א)
הבלוג של דודו כהן 