ארכיון יומי: 8 באפריל 2013

ריפוי עם קבלה וקבלות: ראיון עם הרב יובל הכהן אשרוב

לטיפולים שהוא מעניק יש תור של ארבעה חודשים וידוענים תל אביבים משתתפים בקביעות בשיעוריו – הרב יובל אשרוב, שעומד בראש מכללת 'אלימה', מצליח לשלב בין עולמות בלתי אפשריים לכאורה: יהדות, קבלה, יוגה, מדיטציה ורפואה סינית * הרב אשרוב לא מפחד לבקר בחריפות את הרפואה הקונבנציונלית ("מטפלת רק בסימפטומים"), מטיף לתזונה טבעית ("אך לא קיצונית"), מאמין שאפשר לרפא סרטן באמצעות תזונה מיוחדת, ובעיקר בעד נתינה, שיתוף ושמחה, ברוח הקבלה

01062011161102_12884180

יובל הכהן אשרוב בן ה-16 סירב לנוח בחיפושיו. הוא פקד כמעט כל קורס יוגה, מדיטציה או ניו-אייג' שנפתח בתל אביב, עיר מגוריו, אבל משהו לא נתן לו מנוח. השאלות שבהן הציף את מדריכי הקורסים והסדנאות נותרו תלויות באוויר. חלקם אף סילקו אותו מהמקום, אחרי שהטיח בהם, "או שאתה יודע, או שאתה לא יודע. אל תיתן לי תשובות מיסטיות". גם בוויכוחי אמונה מול דתיים לא השתכנע הנער החילוני-מסורתי. הוא חיפש שכל, חיפש היגיון, וניסה להבין מה המקורות של הדברים שכולם ניסו למכור לו, במין טנגו חשדני של אמונה, בריאות וספקנות.

היום נמצא הרב יובל הכהן אשרוב (51, נשוי ואב לשמונה) במקום אחר לגמרי, שאותו הוא מכנה "מהפכה" בכל המובנים. מבחינה חברתית, הרב אשרוב משתייך לקבוצה של 70 משפחות שהקימו לפני כשני עשורים את 'אור הגנוז' (הסמוך למירון), יישוב שממציא מחדש את הסוציאליזם החברתי מתוך השקפה יהודית. מבחינה רפואית חולק הרב כמעט על כל מוסכמה של הרפואה המערבית הסטנדרטית. וגם מבחינה דתית הוא אוחז בהשקפה חסידית ייחודית על פי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, הידוע כבעל פירוש 'הסולם' לספר הזוהר.

 מבוכת הרפואה הקונבנציונלית

אם נחזור אחורה, כבר בגיל שלוש רצה יובל אשרוב להיות רופא. בתיכון עירוני ד' הוא למד במגמת ביולוגיה. בצבא שירת בגולני, סיים קורס קצינים, ובתפקידו האחרון כמפקד פלוגה נפצע בביירות במהלך מבצע שלום הגליל. לאחר הפציעה והשחרור שבא בעקבותיה הוא למד פיזיותרפיה, ותוך כדי המשיך להאמין שיש "חכמה אדירה", כהגדרתו, בעולם הרפואה. אבל האכזבות הגיעו שלב אחר שלב. כפי שלא מצא תשובות ברורות במדיטציות למיניהן, כך גם ברפואה. "אתה שואל שאלות – ואין תשובות כמעט על כלום", הוא אומר. "מזלי שה' חנן אותי לא להתפשר על בינוניות וחצאי תשובות".

לאחר הלימודים המשיך במסלול הסטנדרטי, כולל טיולים בעולם וחיפוש עצמי. בשלב הזה, כחילוני כמעט גמור, נתקל יובל הצעיר בספר 'שער הגלגולים' של האר"י ז"ל. משם הגיע לכתבי הרב אשלג, וכאן ראה שיש מישהו ש"עונה על הכל", כהגדרתו. "עד אז בוויכוחים מול דתיים הייתי ממש אש", מספר הרב בחיוך מעט נבוך. "הייתי אומר להם: 'או שאתם מדברים לשכל – או שלא. אל תדברו איתי עכשיו אמונה'. היתה לי אמונה בסיסית, אבל לא במובן של קיום מצוות ואורח חיים דתי. כשקראתי את הרב אשלג ראיתי שאני לא יכול להתווכח איתו. למרות זאת הסתובבתי במשך שנתיים-שלוש בלי להיות דתי. סיימתי את לימודי הפיזיותרפיה, טסתי לארה"ב כדי ללמוד דיקור סיני, גרתי בבוסטון במשך שלוש שנים, ושם התחלתי ללמוד יהדות לעומק. שם, בסופו של דבר, עשיתי תשובה".

תפישה סוציאליסטית יהודית

נינוחות בלתי מוסברת – ואולי דווקא מוסברת בהחלט – עומדת באוויר הצלול של היישוב אור הגנוז. הכבישים כמעט ריקים, הנוף ירוק ופסטורלי, ואפשר לחשוב שמדובר בעוד מושב דתי. אבל באור הגנוז יש משהו שאין ביישובים האחרים, פסטורליים ככל שיהיו: אידיאלים ברורים ולא קלים לביצוע.

אור הגנוז הוקם לפני 21 שנים על פי המתכון שהתווה הרב אשלג, שנפטר ב-1954. קבוצת חסידי בעל הסולם, רובם המכריע בעלי תשובה, החליטה להקים יישוב חדש בהדרכת הרב מרדכי שיינברגר. הם פנו לסוכנות היהודית, והוצע להם סיוע בהקמת אור הגנוז ליד טבעון או ליד מירון. בסופו של דבר הקרבה לציונו של רשב"י הכריעה את הכף.

בבסיס הרעיון עומדת התפישה שכל אחד מקבל כמה שהוא צריך ונותן כמה שהוא יכול. המשמעות העמוקה יותר היא הרצון להידבק במידותיו של הבורא – לרצות לתת במקום לרצות לקבל. בפועל זה אומר שכל משכורות התושבים מתנקזות לקופה אחת, וכל אחד מקבל לפי צרכו. הקניות במכולת מתבצעות ללא תשלום (אבל עם רישום). כשמעוניינים לקנות בחוץ משתמשים בצ'קים של המושב, ועל מנת להשתמש באחד משני הרכבים של היישוב יש להירשם ולקבל אישור. זה לא תמיד נוח, יודו רוב תושבי המקום, אבל זה בדיוק הרעיון שעומד בבסיס השיתוף: לרצות לתת, לא רק לקבל. האם זו פרצה הקוראת לגנב? יכול להיות, יודה הרב אשרוב. אבל אם יש אנשים שמחפשים את הפרצה הזו – שום פיקוח לא יעזור. ובכלל, מי שחופר וחוקר אחר זולתו – הוא עצמו יורד במדרגה.

המפגש הראשוני בין הרב שיינברגר לרב אשרוב נערך לפני יותר משני עשורים, כשהאחרון הוקסם בעיקר מהענווה, שלא לדבר על רוח הקודש שלדבריו שורה על רבו. "הוא ראה אותי ואמר 'תשמע, אני מקים יישוב על בסיס תורת הרב אשלג ורפואה על פי התורה'", משחזר הרב אשרוב את מה שלימים הפך ליישוב הכולל בית הארחה, צימרים, יקב בוטיק, חנות ספרים מושקעת (שבה נערכים מדי ערב ולילה שיעורי קבלה) וכמובן את מכללת 'אלימה' לרפואה משלימה ברוח היהדות.

המכללה, הממוקמת בשני מבנים גדולים מוקפים בחורש טבעי ומעוצבים כפגודה סינית מרשימה, נוסדה על ידי הרב אשרוב לפני 8 שנים. כיום ניתן ללמוד בה שלל קורסים וסדנאות – החל מ'דרך התזונה', המשך ברפואה סינית, רפלקסולוגיה, שיאצו, יוגה יהודית (שורש היוגה נמצא במקומות של עבודה זרה, מסביר אסף-משה בילר, מרכז מגמת 'יוגה משלנו', ואילו כאן היוגה עברה סינון והתאמה לרוחניות היהודית), ועד לסדנת השתיקה 'דממה דקה', שאורכת כשבוע. התכנון הוא לפתוח במקביל סדנת תזונה באזור תל אביב, לטובת המעוניינים שאינם יכולים להגיע לצפון על בסיס קבוע.

בסיור שעורך לנו אסף אלזרע, מנכ"ל המכללה, אנו משוטטים בשני מבני המכללה, נכנסים לאחד השיעורים הנערכים עם מחיצה מפרידה בין גברים לנשים ("בשיעורים פרונטליים אין צורך במחיצה, אבל כשיש תרגולים – הכיתה מתחלקת לגברים ונשים, וכך יש בעצם שני מרצים – גבר ואישה", מסביר אלזרע), ומתרשמים גם מ-12 חדרי הטיפול של מטפלי 'אלימה'. עלות הטיפולים עומדת על 100-150 שקלים, כשטיפולים אצל הרב אשרוב עצמו עולים יותר, וגם דורשים זמן המתנה רב יותר – לעתים ארבעה חודשים, ובמקרה הטוב חודש וחצי בלבד. ההקפדה ההלכתית מתבטאת בכך שגברים מטפלים בגברים, ונשים מטפלות בנשים, אלא אם כן מדובר בייעוץ תזונתי נטול מגע.

 סדר יום תובעני

אם נחזור אל הרב אשרוב, סדר היום שלו, ולא רק שלו, נפתח לפנות בוקר. כל הגברים ביישוב קמים בין חצות לארבע בבוקר, ולומדים את תורת בעל הסולם בקבוצות. לאחר תפילת שחרית מתפנה הרב ללימוד הלכה וגמרא במשך כשעתיים-שלוש. בשעות הצהריים הוא מטפל בענייני אילמה, במשך יומיים-שלושה מקבל קהל לטיפולים, וכמעט לאורך כל ימות השבוע מעביר ברחבי הארץ שיעורים על בסיס תורת בעל הסולם. איך אפשר לשלב את כל אלה עם חיי משפחה? "הלוואי על כל עם ישראל אישה כמו שלי", הוא מסביר את היעדרותו הכמעט תמידית מהבית בימי חול. "אשתי נעמי לוקחת על עצמה לא מעט דברים, וזה נותן לי כוח. נסיעות הן הרי דבר מאוד מעייף. 20 שנה אני עושה את זה, וכנראה שהשם נותן כוח. זה לא פשוט. אבל כשאתה רואה שהמצב בציבור החילוני בארץ כל כך משווע לרוחניות ודברי טעם, אתה לא יכול להישאר בבית".

הנחישות הזו מאפיינת גם את הרצאותיו של הרב מול הציבור החילוני בתל אביב ואזור המרכז. שפת הגוף שלו משדרת ביטחון מהול ברוגע. התכנים עוסקים בקבלה, ועל הדרך גם בבריאות טבעית, ונראה שמדובר בסוג של גורו עבור אותו קהל הצמא ליהדות מהצד היותר נסתר שלה, ומקבל את סיפוקו מההסברים העמוקים אך הברורים של הרב אשרוב. אין פלא ששמעו הגיע גם אל סלבריטאים דוגמת יעל בר זוהר, עודד מנשה ועדן הראל, שכבר פקדו את הרצאותיו לא פעם ולא פעמיים, ולעתים אף הפכו לאוהדים נלהבים.

אותה גישה בטוחה-אך-רגועה מלווה את הרב גם בהפצת השקפתו הרפואית, אותה הוא מכנה כאמור "מהפכה". בהרצאות מבוא על שיטת הרפואה הטבעית הוא אף מתריע כל פעם מחדש לפני שעוד מוסכמה עומדת להתנפץ. אז תתחילו להתרגל למסר העיקרי שלו: למה שקראתם עד היום תרופה הוא קורא מחלה, ולמה שקראתם מחלה הוא קורא תרופה. מבולבלים? תכף הוא מסביר.

 

 

תרופות לא מרפאות

"הרפואה אומרת על שיעול, למשל, שהוא מחלה", אומר הרב ולוקח נשימה ארוכה. "למעשה, השיעול הוא הליך הריפוי של הגוף. אדם שיש לו גרגר בגרון ואינו יכול להשתעל – הוא זה שנמצא במצב מסוכן. השיעול הוא למעשה פליטה של רעלים החוצה. אותם רעלים הם המחלה, והריפוי – כלומר השיעול – גורם לפלוט את גורמי המחלה החוצה, ומביא בכך לחידוש של תאים ורקמות. הבלבול באבחנה הוא הטעות העיקרית של הרפואה. לקח לי שנים לעלות על זה באמצעות כמה אבני דרך. הרפואה הסינית פתחה לי את הפתח הראשון. שם הבנתי שהסימפטום אינו המחלה. כלומר, יש לך כאב ראש? זו לא המחלה. חוסר איזון בגוף הוא המחלה. אתה לא מאוזן, לא אוכל טוב, לא ישן מספיק. כלומר, כשיש כאב ראש זה כמו מנורה בלוח השעונים ברכב, שמתריעה על כך שחסרים מים ברדיאטור. המנורה עצמה היא לא הבעיה, אלא חוסר המים. לכן לא צריכים לטפל במנורה, אלא פשוט להוסיף מים לרדיאטור. הרפואה המערבית, לעומת זאת, מטפלת רק במנורה".

אם הדברים כאלה פשוטים וברורים, מדוע התור בקופת חולים הרבה יותר ארוך מהתור כאן באילמה?

"הציבור עדיין לא מספיק מודע".

למה?

"אני נמצא כאן עם אמצעים מסוימים, ללא יכולת לעשות את הכל. הציפייה שלי היא להפיץ את המסר הלאה. בכל מקרה, אנשים צריכים להבין שהתרופות לא מרפאות. זו אמירה מאוד חזקה, ואני לא אומר אותה בשלוף. ראית פעם חולה במיגרנה, ביתר לחץ דם או בסוכרת שהתרפא מתרופות?".

לא, אבל הרפואה המערבית עוזרת בתחומים אחרים, כמו למשל בתחום הפוריות. אישה שלא מבייצת, לדוגמה, יכולה להיכנס היום להריון באמצעים רפואיים.

"אלה הורמונים. אבל זה ריפא אותה? היא יכולה לעשות את זה לבד אחרי כן? לא. גם אם פתחת למישהו צינור בלב ועכשיו הדם זורם, זה אומר שהוא בריא? זה ייסתם לו עוד פעם אם הוא ימשיך באותו אורח חיים. באמצעים טכניים הרפואה מאוד מתקדמת – בניתוחים, בלחתוך, בלחבר עצמות, בפלטינות, בבדיקות מעבדה ובעניינים טכנולוגיים. אבל בהבנה של הרפואה – מה זה באמת ריפוי – היא מאוד פרימיטיבית".

צום נגד סרטן

גם בתחום המחלה בסרטן יש לרב אשרוב בשורה מהפכנית: ניתן להתמודד עם המחלה באמצעות שיטות צום וניקוי. "אתה רואה את זה?", הוא שואל ומציג ספר שנח על שולחנו. "את הספר הזה כתב רופא אוסטרי בשם ברוייס, שריפא ארבעים אלף מקרי סרטן. יש פה מכתבי תודה, אפשר לקרוא. השיטה שלו היא בעצם 42 יום של דיאטת מיצים – סלק, גזר, סלרי, צנון, תפוח אדמה ועוד. יש לצרוך חצי ליטר ליום, בצירוף תה לניקוי הכליות והכבד. את זה עושים במינון שיאפשר מצב שבו הגוף ימשיך לחיות – אבל הסרטן ימות. 40 אלף אנשים נרפאו מהשיטה הזו. בעבר היו שמים מטפלים כאלה בבית הסוהר. היום כבר בודקים את זה ברצינות.

"סרטן הוא גידול שמתפתח מהר מאוד. תאים סרטניים מתפתחים פי שניים מאשר תאים רגילים. וכך, כשלא נותנים להם מזון – תוך 42 ימים נעלמים גידולים! באה אליי אישה בת 44, אמא לארבעה ילדים, לפני השתלת כבד. במשך שלושה חודשים היא עשתה דיאטת ענבים, ובהמשך צרכה רק מזון חי. ואחרי אותה תקופה הרופא שלה התקשר אליה ואמר לה 'תשמעי, הכבד שלך מתחדש. לא יודע מה קרה'. זה בשבילי רפואה. עזוב את כל התיאוריות מסביב.

"אם משרד הבריאות היה נותן צ'אנס לדבר הזה, והיה מורה על ביצוע מחקר אמיתי, המציאות היתה משתנה. אני מציע שייקחו אלף חולי סרטן לפני כימותרפיה שמסכימים לעבור את זה – וממילא לא מסכנים אותם כי מדובר בתוכנית של 42 ימים בסך הכל – ופשוט מנסים. ברוייס מעיד על מאה אחוזי הצלחה ברמת השינוי. אמנם לא כולם התרפאו לגמרי, כי לפעמים זה מאוחר מדי, אבל אצל כולם קרה שינוי. אז שינסו. כואב, כואב הלב. כל יום אני שומע על עוד מקרים. היום אחד משלושה חולה בסרטן, ובארה"ב אומרים שבעוד 15 שנה אחד משני אנשים יחלה בסרטן. מול זה המציאות מלמדת שבאמצעות שיטת התזונה הטבעית יש אנשים שניצלו מהשתלות של כבד, מדיאליזה וכן הלאה. בנוסף לכך, מחקרים וסטטיסטיקות מראים שישנה ירידה גם בתוחלת החיים, לאחר שהעלייה נבלמה. זה נובע משלוש מחלות עיקריות – סוכרת, סרטן ויתר לחץ דם. היום גם ילדים ונערים לוקים יותר ויותר במחלות האלה".

בפועל, התפריט שמציע הרב אשרוב פשוט מאוד. לא תמצאו בו מיץ עשב חיטה או מאכלים מורכבים להכנה או להשגה, אלא בסך הכל כמה פירות ביום, שני סלטי ירקות גדולים, קצת שקדים, אגוזים – וזהו. כמובן, בהתאמה ספציפית לכל מטופל.

למקרה שתהיתם, הרב אשרוב לא למד את הידע שלו בשלל שיטות הרפואה במסגרות פורמליות, אלא במסגרת שיטוטים, ספרים, התעניינויות וכו'. איך הוא יודע את מה לקחת הלאה? בשתי מילים, הוא אומר: "הלב והשכל".

גם הרופאים המערביים יכולים להגיד שהם עושים את זה מתוך הלב והשכל, אני מעיר. "אני רואה גם תוצאות, כמובן", הוא אומר. "יש שיטות שלמדתי, כמו שיטת קינגסטון או הרפואה הסינית. ניסיתי אותן על עצמי ועל אחרים, וראיתי שהן מוגבלות. למשל, ברפואה הסינית אי אפשר לרפא סוכרת או יתר לחץ דם. היא מעולה לכאבים, למיגרנות, לאיזון נפשי-רגשי, אבל לדברים אחרים – פחות".

מה לגבי מחלות הרבה יותר מורכבות כמו אלצהיימר?

"לא. אלצהיימר זה קשה. יש ברפואה הטבעית ארבע דרגות של מחלות. יש מצבים שבהם לגוף אין כוח לרפא את עצמו. בדרגה הרביעית אי אפשר לרפא. כך לגבי ניוון שרירים, סוגים שונים של סרטן ומקרים חמורים אחרים".

אז אתה בעצם פועל על פי שיטה שיסדת על פי מרכיבים שלקחת משיטות שונות.

"אני לא זוקף לזכותי שום דבר. זה קיבוץ של הרבה שיטות של מטפלים ב-300 השנים האחרונות שיש לכולם קו משותף. זה כמו תורת הקבלה – אין כאן שום דבר מעצמי. מה שכן, בהחלט חיברתי בין נושא התזונה לבין תחום הקבלה. בעבר המטפלים התזונתיים לא עסקו בזה. המקורות שלי הם בראש ובראשונה הרמב"ם, ואחריו יצחק בן אורי, שממנו למדתי המון בתחום הריפוי הטבעי, אלי שוורץ ז"ל, הנרי לינדלר, הרברט שלטון, נורמל ווקר ועוד".

צריך השכלה רפואית-מדעית כדי לעסוק ברפואה הזו, או שהיא עומדת בפני עצמה?

"אין חולה שבא אליי ללא בדיקות דם, כך שגם כאן הטיפול מבוסס על מדע. לכן כמובן שחייבים ללמוד רפואה מערבית. במגמת 'בריאות טבעית' באילמה לומדים שעתיים-שלוש בשבוע רפואה מערבית רגילה, אבל הטיפול עצמו שונה, כמובן. בנוסף צריך לדעת להכיר את הסיבות למחלות. לפעמים באים אליי אנשים, והבעיה שלהם נובעת נטו מהנפש. אני שולח אותם לטיפולים מסוג אחר. אבל אם נלך אחורה, צריכים לזכור שאפשר למנוע את המחלות. התפריט של האדם כתוב כבר בבראשית, פרק א' פסוק כ"ט: 'ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ' – כאן מדובר על ירקות – 'ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זורע זרע, לכם יהיה לאכלה' – כאן מדובר על פירות. אם הם מרכיבים 60-80% מהתזונה שלך – לא תחלה. כמובן שמדובר בפירות וירקות חיים וטריים".

מה לגבי לחם, גבינות, ביצים וכו'?

"אפשר, במידה ואדם לא רוצה ללכת עד הסוף. אם 80 אחוז מהתזונה שלו תורכב מפירות וירקות חיים, פלוס 2-3 פרוסות לחם מלא ביום, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, אורז מלא, קינואה, דוחן, כוסמת, שעועית ירוקה – הוא לא יהיה חולה, אלא אם כן האחוזים הנותרים יורכבו מעראק או מעישון סיגריות כבד. אם האדם יאכל דברים נורמליים – לא חטיפים, לא אלכוהול, לא משקאות קלים – אין שום בעיה לשמור על הבריאות. צריכים להבין: מחלה היא לא מקרית,  היא עונשית – בין בגוף, בין בנפש. אין דבר כזה מקרה במחלות. אומרים 'הוא חטף וירוס'. מה זה 'הוא חטף?'. אין דבר כזה שקרה משהו ללא טעות שהאדם עשה. והחטא יכול להיות בכל המישורים, כולל התזונתי".

אכילת אוכל מטוגן, נניח, היא חטא מבחינתך?

"זה חטא נגד הגוף, כך הרב קוק הגדיר זאת. אם אתה שותה בקבוק קוקה-קולה ביום, אתה פשוט מתעלל בגוף שלך".

מזון למחשבה

אם נעבור לממד היותר רוחני, זה מזכיר לי שפעם רב אחד אמר לי שכאב השיניים שסבלתי ממנו נובע מפגם בדיבור. אפשר לקשור ככה בין מחלות לחטאים?

"להגיד מה שייך למה ברוחניות – זה שמור לאחד בדור. האר"י ז"ל היה יכול לעשות זאת בדורו. כל השאר הם חובבנים. אני למדתי באופן פיזי מה אוכל מטוגן עושה בגוף, כי יש לנו היום מיקרוסקופים שמאפשרים לראות את זה. אבל ברוחניות, לדעת מה משפיע על מה? זה לא. זה כמו שאנשים מתקשרים אליי ושואלים 'אתה לומד קבלה?'. אני עונה שכן. הם שואלים 'אתה גם פותח בקבלה?'. הכוונה היא לברר האם אני חוזה עתידות שיכול לומר להם האם הזיווג שלהם תקין לפי הקבלה וכן הלאה. זו רפואה בגרוש וקבלה בגרוש. אין דבר כזה, להגיד לך איזו עבירה גרמה לאיזו מחלה. זה שמור לצדיקים גדולים בעלי השגה. רוב אלה שעושים את זה פשוט לא מבינים כלום ממה שהם אומרים.

"עם זה, החוקים הבריאותיים צריכים להיות ברורים: כשאתה קונה עוגה בסופר – קח בחשבון שזו עוגה מתה. אם היא עומדת שם שבוע ולא מעלה עובש – סימן שיש בה חומרים כימיים וחומרים משמרים. לכן אני תמיד מציע לאנשים לא לקנות אוכל מעובד אלא להכין בעצמם מאכלים בריאים כמו אורז, כוסמת, בורגול, וכמובן פירות וירקות טריים. כל החטיפים שהורים קונים לילדים – אתה יודע מה יש בפנים? יש מחקרים שמראים שכל הגירויים האלה – דוריטוס, צ'יטוס, במבה עם שוקולד – מגבירים את הצורך בריטלין, שהוא סם בפני עצמו".

מה שמוביל לשאלה מסקרנת – גם אצלכם יש בבית ארון של ממתקים?

"בשבת יש לאשתי משטר פרסים חזק מאוד (צוחק). תבין, אסור ללכת לקיצוניות השנייה ולהפוך את הילדים לעופות מוזרים בחברה. הם לומדים בתלמוד תורה ורואים שגם ילדים אחרים אוכלים. ברור להם שזה לא בריא, אבל הם יודעים שאבא לא יגיד להם כלום אם הם יאכלו, ולפעמים אפילו אתן להם. המסרים הבריאותיים הם צידה לדרך, כשהם יהיו מבוגרים. אני רואה את זה כבר על הילדים הגדולים שלי".

מתי בפעם האחרונה אתה או עצמך אכלת או שתית משהו ממש לא בריא, קולה או במבה, למשל?

"במבה אכלתי (צוחק). לשתות קולה צריך אומץ, ואני לא זוכה לזה. לגבי הבמבה, היה קידוש ביישוב לפני כמה זמן, והגישו מאכלים כדי שהנוכחים יברכו. אז אכלתי במבה אחת. תראה, אני לא פנאט. גם לא צריכים להיות פנאטיים על שיטה מסוימת. יכול להיות שלאדם אחד יהיה מותר לאכול שני דגים בשבוע, ולאדם אחר זה יהיה אסון. בשביל זה צריכים בדיקות דם, צריך לראות כמה חומצות שתן יש בדם, מה העומס החלבוני על הדם וכן הלאה".

לקראת סיום הראיון אנו מתקדמים לבית הכנסת, לתפילת מנחה. מעניין, ודי צפוי, לראות שיש כלפי הרב אשרוב יראת כבוד מצד תושבי היישוב. הוא מצדו משתדל להיטמע בקהל, ובכל זאת ניתן לחוש באיזושהי תכונה סביבו.

המדע של טעמי המצוות

בעודנו צועדים בשבילי היישוב, הוא מסכם ומסביר שעניין הרפואה הוא חלק אינטגרלי מהקבלה. "אם אתה רוצה להבין באמת מה זו רפואה טבעית – אתה חייב ללמוד קבלה", הוא חורץ בפסקנות. "כי הרי מה הרפואה הטבעית אומרת? שהגוף פולט פסולת החוצה. איך הוא עושה את זה ועל פי אילו חוקים? תורת הקבלה מסבירה את זה, ובצורה חובקת עולמות רחבים הרבה יותר. למעשה, העולם מתנהל על פי חוקים סמויים מן העין, שהם חוקי הקבלה. אפשר להבין בפיזיקה, בכימיה, ברפואה וכו', כי יש חוקיות מסוימת, אבל ברמה החיצונית בלבד. כדי להבין את הפנימיות – למה יש כוח המשיכה, למה באטום יש שלושה מרכיבים וכן הלאה – את זה אפשר ללמוד באמצעות הקבלה. המדע היום לא שלם. חכמת הקבלה עדיפה על פניו בכל מובן, כי היא מציעה יותר ירידה לפרטים – מבנה העולם, מה אתה צריך לעשות פה, לאיזה כיוון אתה הולך".

שזה גם מה שהיהדות בגרסתה הסטנדרטית מציעה, בסופו של דבר.

"כן, אבל תורת הקבלה נותנת את הטעם הפנימי. אתה מניח תפילין, אבל למה? תורת הקבלה מסבירה את הטעם. וגם שאלות נוספות, כמו למה לא לבשל בשר וחלב, למה לשמור שבת וכן הלאה. רוב האנשים לא מבינים מה זה באמת ציצית. בגלל שאינם יודעים את הטעם הפנימי. לכן הרבה מזלזלים בזה".

ובכל זאת, ההסברים הפנימיים מופשטים מדי בדרך כלל.

"הם מדע מדויק, תדע לך. טעמי המצוות הם ממש מדע. צריכים כמובן לדעת מושגים – מה זה אור מקיף, אור ישר וכן הלאה. אבל הדברים מאוד מדויקים, ברורים, פשוטים. צריכים פשוט ללמוד את זה מהשורש".

עד כמה החיבור לקבלה משפיע עליך אישית פרקטית בחיי היום-יום?

"הקבלה בתפישה אומרת שכדי להידמות לבורא צריכים להיות משפיע כמוהו. הבורא הוא אור עליון שמשפיע שפע על הנבראים. מה הוא רחום, אף אתה היה רחום. לכן המעשים של האדם צריכים להיות מכוונים לזולת. אני משתדל שזה יהיה גם בחיים שלי – לתת שיעורים, לטפל באנשים, לעזור לאישה. תפישת הקבלה משפיעה על כל נשימה, על כל רגע. ואם נצא לרגע מהנקודה שלו, היא גם מסבירה מה האדם בכלל עושה פה, איך אנחנו צריכים להתפתח כחברה וכן הלאה. הנקודה היא שעלינו להפוך את הרצון לקבל לרצון לתת. זה בעצם הבסיס לעבודה הפנימית של האדם, וגם לעבודה החברתית של האדם. כך הוא נעשה משפיע ונותן, ואז החברה הופכת להיות מתוקנת".

70 המשפחות שגרות כאן מסביב אולי פועלות כך, אבל זו אפילו לא טיפה בים. שאר העם, שלא לדבר על העולם, נמצא בכלל בכיוון ההפוך.

"נכון, היום כל אחד לעצמו. אבל הרב אשלג אמר שכולם יצטרכו לעשות את זה, אחרת העולם יעבור טלטלות קשות. זה גם האידיאל של ימות המשיח. כך יחיו באחרית הימים – בשיתוף. אנו מנסים ליצור פה חברה כזו, כמו שהרב צייר בספרים. לדעתי יישובים דומים יקומו באופן טבעי, פשוט אין ברירה. האנשים התייאשו מצורת החיים הקפיטליסטית. הם נחנקים – עובדים מהבוקר עד הלילה, ועדיין מתקשים להתפרנס בכבוד".

צורת החיים שלכם עדיין יוצרת לא מעט בעיות. לפני פחות משנתיים עלה היישוב לכותרות בעקבות קריסת מרכולי 'ברכת השם', שהותירו חובות של למעלה מ-10 מיליון שקלים.

"היישוב עדיין נמצא במצוקה. הוא יתחיל להתאושש, ובעזרת השם יהיה בסדר. עם זאת, יש כביכול המון בעיות, אבל הרבה בעיות הן בשכל. באופן מעשי, אם אדם היה חי בפשטות וחושב נכון, כמו שבעל הסולם אומר – הוא היה מבין שזוהי צורת החיים הכי טובה שיש. לא מזמן פורסם דו"ח העוני שחשף כי בישראל יש מיליון וארבע מאות אלף עניים, מתוכם 824 אלף ילדים. הדעת סובלת דבר כזה במאה ה-21, כשמנגד יש מנהלי בנקים שמרוויחים סכומי עתק מדי חודש? הגיוני שמול כל זה יש ילד שאין מה לאכול כרגע? זה לא נורמלי. זה עיוות חברתי, ואיך שלא תסובב את זה – כלכלה, כוחות שוק וכו' – זה לא מוצדק".

יכול להיות שגם צורת חיי שיתוף כמו שלכם לא תצדיק את עצמה מבחינה כלכלית.

"'יכול להיות' יש הרבה. 'צריך' יש אחד. יכולים להיות הרבה דברים, אבל צריך לעשות את מה שצריך. ומה שצריך כרגע זה צדק חברתי. בלי סיסמאות, אלא הלכה למעשה".

בקטנה

הרב יובל הכהן אשרוב בשליפות קצרות על הסוגיות הבריאותיות שמטרידות את כולנו:

חיסונים לילדים

"עקרונית הרעיון לא טוב, אבל אני לא מתערב בזה. זה עניין רגשי".

חליטות תה

"תה צמחים הוא דבר טוב, תענוג. אבל אין בזה שום ריפוי".

אינהלציה

"זו דרך להרחיב את הסימפונות על ידי חומר שעובד על מערכת העצבים, וכך הליחה שוקעת בחזרה לריאות. במקרה חירום – זה בסדר. אבל באופן קבוע לעשות אינהלציה לילדים זה דבר מזיק ביותר".

אנטיביוטיקה

"רעיון פסול מעיקרו, שנולד מתוך חוסר הבנה לגבי תפקידם של חיים בחיים שלנו. חיידקים לא עושים מחלות, הם פועלי ניקיון בגוף שלנו. להרוג חיידקים זו לא חכמה גדולה. בהולנד ובשני בתי חולים באנגליה כבר אוסרים לתת אנטיביוטיקה. העולם מתחיל להתפכח".

כושר גופני

"הרמב"ם אמר שבלי התעמלות – אין בריאות. כל אחד צריך לעסוק בזה לפי היכולת, ולהשקיע ברבע שעה 75 אחוז הספק מהמאמץ המקסימלי מבחינת הדופק. הליכה מהירה מאוד מומלצת".

פירות וירקות אורגנים

"ידוע שהריסוס משפיע על מערכת העצבים של האדם. עם זאת, רכישת מוצרים אורגניים בלבד היא גזירה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בה. לכן יש לשטוף היטב את הירקות, ולהתפלל שמתישהו החקלאים או משרד הבריאות יכניסו לאג'נדה שלנו שאורגני זה לא מותרות. בכל מקרה, רצוי במיוחד לקנות ענבים, תותים, בננות ואגסים מתוצרת אורגנית".

תרופות טבעיות

"אין דבר כזה".

קרינה סלולרית

"דבר מזיק. יש כבר סטטיסטיקות שאחוזי הגידולים בראש עולים בטלפונים האלה. לכן כדאי לדבר ברמקול".

מיקרוגל

"להשתמש כמה שפחות. חום טבעי הכי טוב, ובלי חום זה עוד יותר טוב".

סוכרזית

"רעל".

מים מינרלים / מסוננים

"הכי חשוב שלא יהיה כלור. גם הרתחה מוציאה את הכלור החוצה".

המאכל הכי בריא

"ירקות עליים ירוקים, פירות, שקדים ואגוזים".

משחת שיניים

"צריך להיזהר, כי זה חודר לתוך הדם. עדיף לצחצח את השיניים ללא משחה, ורק להוציא את הלכלוך. העיקר הוא השפשוף. המשחה נועדה רק לתת תחושת רעננות וטעם".

שמפו וסבון

"יש מחקרים שמראים שיש בזה חומרים כימיים לא בריאים לגוף. עדיף סבונים טבעיים. אם לא, רצוי למעט. במקלחת הנקבים נפתחים באמצעות המים החמים, והחומרים הרעילים חודרים לתוך הדם".

ויטמינים בקפסולות

"לא טוב. כשלוקחים ויטמינים השתן הופך לצהוב תוך יומיים, כי הגוף צריך לפלוט את זה. הדרך הנכונה היא לאכול נכון, ללא תוספים".

נדודי שינה

"צריך לבדוק למה זה קורה. רוב הפעמים נדודי השינה נובעים מבעיות של עצירות, כאשר רעל נכנס לתוך הדם ומטריד את המוח. המפתח לשינה טוב הוא יציאה טובה על ידי אכילה של פירות וירקות בכמות מספיקה".

סוכרת נעורים

"בעיה חמורה, כי הרפואה לא יודעת איך לטפל בזה בשלבים הראשונים. בדרך כלל זה קורה בגלל טראומה נפשית-רגשית שמשתקת את הבלוטות. וכך, בין היתר, גם הלבלב נפגע. התגובה הנכונה לסוכרת נעורים היא מנוחה, צום והרפייה. צריכים להוציא את הנער מהמקום שבו עבר את הטראומה, ובמשך שלושה ימים רצוי לא לאכול אלא רק לשתות מים ולנוח. לא ללכת ללימודים, לא לעשות כלום. רק לשכב, לעכל את מה שהיה, ולצאת מהטראומה. כך הלבלב יחזור לאיתנו לאט לאט, ובעזרת השם לא יצטרכו אינסולין".

בעיות פוריות

"מוכח מעל לכל צל של ספק ששינוי תזונתי נכון פותר בעיות עקרות'".

אכילה לפי סוג דם

"לא בעד. יש הרבה שיטות בתזונה, שהן שכליות כאלה. אבל צריך ללכת לפי הטבע".

סוכר לבן

"המחסל המהיר, מזיק ביותר".

מלח

"אחד המזיקים הגדולים. צריכים לדעת שיש מספיק מלח במזון עצמו".

מוצרי חלב

"ל-85 אחוז מהאוכלוסייה זה עושה בעיות, כי הם לא מעכלים לקטוז".

המרכיב הכי חשוב בבריאות

"להיות בשמחה. להיות מבסוט מהחיים שלך, עם אשתך והילדים. לחיות חיים נורמליים ובריאים – זה המפתח לבריאות. לא לחשוב רע על אחרים, לחייך לכולם, לשמוח בדברים הטובים שיש לנו בחיים".

(פורסם ב"בשבע", תש"ע / 2010)

צלילים מהמעיין הטהור: ראיון עם יונתן רזאל

יונתן רזאל כמעט לא רואה ולא שומע את ההיסטריה שאוחזת בתחנות הרדיו סביב אלבומו החדש 'בין הצלילים': הוא לא מחובר לאינטרנט או לסמארטפון, ויומו מחולק בין לימוד תורה בכולל ירושלמי לעבודת יצירה תובענית בסטודיו מתחת לבית בנחלאות. בריאיון אישי במיוחד מספר רזאל איך בחר מחדש בחיים לאחר פציעתה הקשה של בתו, מדוע ויתר על רצונו להוציא אלבום של מוזיקת רוק  אלקטרונית ומתי יגיע הזמן לאלבום משותף של האחים רזאל

יונתן רזאל יושב מולי, מקמט את מצחו, ומרכין את ראשו למשך חצי דקה. לא ממש יודע מה לענות. אני מציין בכתב את העובדה הזאת, והוא מתעורר: "מה אתה כותב?".

שאתה שותק ומתלבט לגבי התשובה.

חיוך מתפשט על פניו. "תכתוב גם שאני נאנח שלוש פעמים".

אתה לא אוהב להתראיין, אה?

"זה מסובך. באופן עקרוני אני לא אדם שתקן מדי. אבל בדרך כלל אני אוכל את עצמי כמה ימים אחרי ראיונות, לא בגלל שיש לי פליטות פה אלא בגלל שאני מבין יותר את החשיבות של דברים כתובים. על זה נאמר 'חכמים היזהרו בדבריכם'. לא שאני כזה חכם, אבל ברור לי שאנשים קוראים וזה משפיע עליהם. כשיש ראיון עמוק כמו זה – צריך המון הקדמות בשביל לתת תשובה".

האמת היא שלרזאל יש סיבה טובה לחשוש מראיונות. המורכבות שלו מתקשה מאוד לעבור דרך פילטר של ראיון עיתונאי בן 3,200 מילה, וספק אם תעבור גם בספר שלם. "יונתן בגימטריה – תיקו", הוא אומר בחיוך. במקרים אחרים, כל שאלה שדורשת ממנו לפענח את עצמו גוררת ממנו שתיקות, תיקונים ודיוקים. לא פלא שעל דלת חדר הסטודיו שלו תלויים מהצד הפנימי התווים של הלהיט הנוכחי שלו, "קטונתי", תוך ציון העובדה שמדובר בגרסה מספר 3. מסתבר שאפילו הלהיט הגדול, שהצליח לכבוש את רוב הפלייליסטים כמעט ללא קרב, נולד עם חבלי לידה לא קטנים, כמה גרסאות ובעיקר לבטים. בערך כמו האלבום כולו. בערך כמו החיים עצמם.

מהצד נראה שלרזאל אמורות להיות בעיקר להיות סיבות להיות שלם עם עצמו. אלבומו השני שיצא לאחרונה, "בין הצלילים", בהפקת אביתר בנאי, זכה לחיבוק קולקטיבי מהקהל, מהמדיה ומהמבקרים, השיר "קטונתי" נכנס כמעט לכל פלייליסט אפשרי, והפרגון שהוא מקבל מהתקשורת יוצא דופן בכל קנה מידה. אחרי שני אלבומים בסך הכל הוא הצליח להתקבע בתודעה כאומן איכותי, בולט ומסקרן. אמנים אחרים היו מערסלים את האהבה הקולקטיבית הזו בחיקם, אבל אצל רזאל נדמה שאפילו זה לא משתיק את הקולות הפנימיים שאומרים לו שהאלבום לא מספיק טוב, שהיה אפשר לתקן עוד קצת את השירים, שאולי היה עדיף ללכת בכלל על אלקטרוניקה. אם זה היה תלוי אך ורק בו, הוא מודה בחיוך, כנראה שהיה עסוק כל חייו ביצירה של אלבום אחד, שהיה הולך ומשתנה בלי סוף.

בדיוק כמו אהרן אחיו, גם יונתן פותח את הראיון בתפילה שבה הוא מבקש מהקב"ה שהכל יזרום כמו שצריך.

מי מביניכם המציא את הרעיון להתפלל לפני כל ראיון – אתה או אהרן?

"אני חושב שזו גמרא מפורשת (צוחק) לא זוכר את המקור המדויק: 'בכל דרכיך דעהו'. אני פשוט רואה שבכל דבר צריך ברכה. 'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו', נאמר במסכת ברכות. לא אגזים בערכי, אבל אנשים נוהגים – בטעות מסוימת לדעתי – להקשיב יותר לאמנים. טוב, אני מסתבך במילים. פשוט צריך להתפלל יותר".

רזאל מבין שאולי התפילה הראשונה לא היתה מדויקת. הוא לופת את ראשו בידיו ומתפלל שוב קצרות. בדיעבד אפשר לומר שגם זה לא יהפוך את הראיון ליותר פשוט עבורו.

 Image

הסטודיו של יונתן, הממוקם מתחת לביתו, מעיד שאכן מכאן נוצרה היצירה המרתקת העונה לשם "בין הצלילים". האווירה של נחלאות עוטפת את הכל ונישאת דרך החלון גם לכאן. פסנתר גדול מוצב בימין החדר, ומשמאל מחשב ללא אינטרנט (אך עם מייל) וערימות של דיסקים. אודי דוידי לצד דניאל סלומון, אביתר בנאי לצד דיסקים לועזיים. חומר מקצועי, מה שנקרא.

אבל כל העולם הזה שכולנו מתפעלים ממנו כל כך הוא רק הדבר המשני בחייו של רזאל. הדבר הראשי, כמו שהוא מספר בעיניים נוצצות – ואני לא מגזים – הוא הלימוד בכולל "עליות אליהו" של הרב אורלנסקי בירושלים. שם הוא לומד חצי יום כאברך לכל דבר, מה שמעלה מיד את התהייה, כיצד מתייחסים האברכים ליוצר המחונן שמצליח ברחבי העולם החילוני, ולומד חצי מטר מהם בפשטות גמורה.

"קודם כל, הישיבה – יש בה מעין עולם האמת", מגדיר רזאל. "ובעולם האמת, אתה נמדד לפי פרמטרים אמיתיים. אנחנו חיים בעולם שמטבע האדם – האדם נמשך לאשליות. אם יש לו כסף, או שהוא פוליטיקאי או שחקן, אז אנשים מדברים אליו יותר יפה. וכשאתה נמצא בעולם של לימוד תורה, השאלה היא מה ערכך בלימוד תורה. וערכי בתורה הוא בסדר, אך לא מי יודע מה (צוחק). בישיבה מעריכים אדם שנכנס, מכבה את הטלפון הנייד ומפנה חצי מהיום שלו בשביל ללמוד תורה. חברה מתוקנת לא שופטת אדם סביב השאלה האם הוא יפה או גיבור. האדם נמדד לפי המידות שלו, החריצות שלו, הצניעות שלו, עמל התורה שלו. וכשאתה חי בצמידות כזו לאנשים, קשה להסתיר את מי שאתה באמת. זה יותר חשוב להם מאשר עוד כתבה בערוץ 2. מלכתחילה חיפשתי חברה שהערך האמיתי שלה הוא מי אתה ולא מה אתה".

את זה מצאת בסופו של דבר בעולם החרדי. אני יודע שהתלבטת ממושכות לפני שמצאת שם את עצמך. מה הכריע את הכף?

רזאל חושב ממושכות. "תראה", הוא אומר, "קודם כל, למעשה אני לא באמת 'חרדי' במלוא מובן המילה. רבותי שם, אני יונק משם, לומד שם, ילדי מתחנכים שם, אך אני מאפשר לעצמי לנוע בחופשיות מסוימת פנימה והחוצה. נראה לי שזה גם משהו של דור, משהו שמאפשר רק בדור הזה לחיות בחברה מסוימת אך גם להיות פתוח ולחיות במקביל בעוד מקומות. בכל אופן, אני זוכר שכבר מילדותי נמשכתי לשם, לטוטאליות הזו, לזה שכחברה – גם אם לפעמים זה חיצוני ולא אמיתי בכל פרט ופרט – הם חורטים על דגלם את המסירות לתורה, ללימודה ולמה שהיא דורשת ממך כאדם ללא פשרות. אדם שצריך לבחור לעצמו דרך, צריך לבחור את מה שהכי קרוב למה שהוא מאמין בו".

השאלה היא למה לא לבחור במקום הלא מוגדר, כמו בעלי תשובה רבים. אני, למשל, לוקח מכל העולמות את מה שמתאים לי, ולא את הבעיות שיש מן הסתם בכל מגזר.

"לדעתי צריכים ראיון שלם רק כדי להסביר את זה. אז תראה, התחתנתי עם אישה מבית חילוני – מסורתי ומושבניקי. בבוקר אני בכולל, ואז יוצא אל עולם שהוא פעמים רבות סופר-חילוני, וחלק גדול וחשוב מהקהל שלי הוא מאנשי הציונות הדתית. אני יושב בתוך מורכבות לא פשוטה. בדור שאנחנו חיים בו אין שום חברה דתית מושלמת. לא תמצא מסלול מושלם. אבל צריך לעשות בחירה. אני בחרתי שהמקור שלי יהיה בעולם החרדי, ואני רואה את החסרונות שלו. בעצם, הדור הזה שבור. אפשר, בזהירות רבה, לומר שאולי הקב"ה שם אותנו ביחד כדי שנשלים אחד את השברים של השני. בעולם מתוקן גם חרדים יעבדו, אבל בעולם המורכב שלנו – עולם שבו כל הגבולות נפרצו, רק 15% מעם ישראל שומר תורה ומצוות, ולכל ילד יש בקצה היד את כל העולם – העולם החרדי מנסה לשמר עולם יחסית טהור".

ובאמת אפשר להיות אברך חצי יום? זה בעצם לא להיות לגמרי שם.

"אני עובד ולומד, וזה דבר אידיאלי במובן מסוים, אבל בהחלט יש לזה מחיר. אני מרגיש לפעמים  שהלימוד שלי לא שלם, ומקנא באלה שלומדים כל היום. אני אף פעם לא שם עד הסוף, וגם בערב כשאני רוצה ללמוד – יש טלפונים ועיסוקים שונים".

רזאל מנסה ללכת בין הטיפות, ונראה שהניסיון ללכת על הביצים מבלי לשבור אותן, מייסר אותו לא מעט. "קשה לי להעביר את הדברים, ומכל דבר אני חושש שחלק מהקוראים ייפגעו", הוא מודה. "בסופו של דבר האמת נעדרת, וכולם לוקים בחסר".

בחרת גם להתנתק מהתקשורת, באופן מודע לחלוטין. אתה לא קורא עיתונים, אין לך סמארטפון, וגם לא אינטרנט בבית. אין לך את הרצון להתעדכן, לדעת מה קורה מסביב?

"זו הכתבה הכי קשה שהתראיינתי אליה אי פעם. לא יודע, אחי. אלה שאלות קשות מדי (חושב ממושכות). יש בזה שתי רמות – אחת תורנית ואחת אישית. ברמה התורנית – לא נראה לי. כמובן שיש אנשים שחייבים את זה לעבודה, וגם אז – כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לברר שהוא משתמש בזה ממש רק לצורך. בכל אופן, במקרה שלי, בצורה אולי מפתיעה, הגעתי למסקנה שהמקצוע שלי לא דורש להיות מחובר לאינטרנט. יש לי חברת תקליטים, אנשי יחסי ציבור ומפיקים שנמצאים בקשר עם כל הפרסום והרשתות החברתיות, ומעבירים אלי דברים חשובים וברמה מוזיקלית נטו. אני דואג להיות מעודכן כל הזמן, לשאול ולשמוע דברים חדשים. גם כאומן אני לא רוצה להיות מושפע מדי מ'מה חושבים' ו'מה רוצים', אלא להיות קשוב למעיין הטהור. אני גם ראש המשפחה, ומה שעובר דרכי מגיע למשפחה בסופו של דבר – מושגים, שאיפות, רעיונות, אווירה. לא מרגיש שאנחנו כמשפחה  מפסידים משהו. בכל אופן  אני מנסה לקבל את זה ממקור אחר, ממקור התורה, מהאנשים, מהחברים ומהמשפחה".

עד עכשיו דיברנו בעיקר על קונפליקטים, מה שמחדד אצלי את התחושה שאתה לא רק איש של ניגודים, אלא אדם שממש חי ויוצר מתוכם.

"בכנות? אני חי את הניגודים עד הקצה. לפעמים אני חושש שזה ניסיון לברוח מהכרעה, ואומר לעצמי 'יונתן אתה מנופף בחיים תחת ניגודים, אבל אולי זה בסך הכל חוסר יכולת להכריע'. אני חייב להיות כנה ולהודות שאולי זה נובע מחוסר יכולת להכריע. מאידך, הרי החיים שלי התגלגלו כך. צמחתי מתוך הניגודים".

Image

אפשר לחשוב שרזאל – בעל זיק תמידי בעיניים, אגב – מתנהל בקונפליקטים בעיקר בחייו האישיים, ואילו המוזיקה זורמת ושלמה. אבל ההפך הוא הנכון. במוזיקה, הוא מספר בחיוך, הכי קשה לו להכריע. המוזיקה היא רק השתקפות של הדיסוננסים וההרמוניות המלווים את חייו. לא בכדי הוא השקיע כחמש שנות עבודה בכל אחד משני אלבומיו.

אבל מסתבר שמאחורי "בין הצלילים" היו, לפחות בגלגוליו הראשונים של האלבום, צלילים שונים לחלוטין. בהתחלה היתה ליונתן פנטזיה לשבור את ההגה למחוזות מוזיקליים אחרים לגמרי. לא פסנתר ואווירה קלאסית, אלא אלקטרוניקה, אולי רוק, אולי טוויסט חסידי בכלל. הוא עבד מספר מפיקים, חברות תקליטים אחרות, רעיונות וכיוונים. הוא רצה להפתיע את כולם. ובעיקר את עצמו. אביתר בנאי ליווה את התהליך, בהתחלה מרחוק, עד שהתגבשה ההחלטה הבלתי נמנעת: בנאי יפיק את האלבום, שמהווה למעשה סוג של המשך לקודמו.

"אביתר היה סוג של חזרה הביתה. האמת היא שרציתי לעשות משהו אחר", מודה רזאל בחיוך. "אבל גם בשלבים שבהם רציתי ללכת לכיוונים מוזיקליים אחרים, כמו רוק או אלקטרוני, אביתר עקב אחרי הסקיצות ושמע. באחת הפעמים הוא אמר לי 'נראה לי שאתה מנסה לברוח ממה שאתה יודע וצריך לעשות'. זה דווקא היה לי קשה, כי די פנטזתי לעשות משהו אחר. זה אתגר אותי. רציתי להתעמת עם משהו מנוגד לחלוטין, למצוא אנטיתזה לסינתזה, כמו איש ואישה. אבל אחרי הרבה חיפושים כאלה וניסיונות כאלה, התברר לי שאין לי ברירה, ועליי ללכת אל הדרך שפחות רציתי בהתחלה".

בסופו של דבר, נראה לך בדיעבד שהחלטת נכון?

"אני חושב שכן. אביתר אמר, והוא צודק, שאם האלבום היה הולך למישהו אחר – משהו היה נלקח מהשירים. יש ביצירה הזו אמירה נגינתית, תזמורתית, דתית, ואם הייתי מפקיד את זה בידיים של מישהו אחר – ייתכן והיה נגרע אחד מהאספקטים הללו. הם אולי היו קצת מסתרסים. בסופו של דבר הבנתי כמו בסיפור של ר' נחמן , שהאוצר מתחת אינו מתחת לגשר, אלא קרוב, בבית. אני מודה לאביתר על זה מאוד. היה לו את הבלאנס בלהגיד לי 'יונתן, לא הקשבת מספיק לעצמך' או 'יונתן, לא התאמצת מספיק, זה לא זה' או 'יונתן, שמענו את זה כבר ממך, לא חידשת כלום'. זה היה לא קל, אבל בהחלט אמיתי".

אמיתי ולא מהיר בכלל, יש לומר. רזאל מספר שלוקח לו לפחות שנה לסיים לעבוד על שיר, ומביא את המלחינים המנוגדים מוצרט ובטהובן כדוגמה שממחישה את המצב היצירתי שלו. "מוצרט היה מן כישרון פלא, וקיבל התקפי יצירה שבהם היה שופך את שפע היצירה שלו. זה היה כמו קריסטל בהיר. בטהובן, לעומת זאת, עבד אחרת לגמרי. בוא נאמר שמצאו עד היום כמה גרסאות מלאות מחיקות למנגינה המפורסמת של הסימפוניה החמישית. במהלך העבודה על היצירות הוא היה מתלבט, צועק, יוצא לטייל וכן הלאה. אני שייך יותר לסוג הזה. תהליך היצירה אצלי הוא תהליך מאוד סיזיפי ומייגע. יש לי הרבה רגעים של אור, ברוך השם, אבל גם אחרי שהשיר קורה – בדרך כלל הוא עובד אצלי מכבש של חודשים או אפילו שנים, עד שאני מרגיש שהמוצר עומד בפני עצמו.

"דווקא בדור שהחשיבה על השירים היא על סינגלים, הכוונה שלי כיוצר היא ליצור יצירה כללית כמו ספר עם פרקים. יכול להיות שתקליט זה כבר פאסה, אבל להבדיל, בסימפוניה אתה לא יכול להגיד 'אני אוהב את הפרק השלישי', או על ספר 'התעלפתי בפרק השביעי'. כך גם אלבום לדעתי. גם אביתר התייחס לאלבום בצורה כזו. עשינו אלבום שעומד כיצירה אחת. זו היתה עבודה קשה, היינו צריכים להוציא שירים מאוד חזקים שלא עמדו בתוך המכלול, למרות שאהבתי אותם מאוד".

טוב, לפחות האלבום כבר יצא. עכשיו אין דרך חזרה.

"בהאזנות חוזרות אני חושב שכאן היה צריך לעבוד טוב יותר על הבית, כאן הרמה הביצועית לא מספקת וכו'. אני חושב שאני בעל מלאכה טוב, אבל לא יכול להגיד שאני יושב אחרי הכל, מאזין בהנאה ואומר 'זה זה'".

גם ביצירת הלהיט הגדול מתוך הדיסק, "קטונתי", מספר רזאל שהיו ארבע גרסאות לפתיח. הבתים נכתבו בנפרד מהפזמון, ובאופן כללי, הוא אומר, "זה לא שיר שבא אליי במכה". כשהוא מתלבט בין אופציות שונות מי שעוזרת לו במיוחד, בנוסף לאביתר, היא אשתו יעל. "למרות שהיא לא באה מרקע מוזיקלי במיוחד, ודווקא מתוך זה שאני בא מתוך תהומות וייסורים וקריעת דפים, יש משהו בראשוניות של השמיעה שלה שנותנת מבט תמים ואינטואיטיבי לדברים".

אנו יוצאים להתפלל ביחד ערבית באחד מבתי הכנסת של נחלאות. בבית הכנסת הראשון שאליו הגענו בדיוק סיימו את התפילה, ואנחנו פוסעים במהירות בין סמטאות השכונה הציורית. "אתה שומע?", מצביע לפתע יונתן לכיוון אחד החלונות, שממנו בוקע השיר "את אחיי" מתוך אלבומו החדש של אהרן רזאל. "זה הבית שלי, הילדים שלי שומעים את האלבום החדש של אהרן בלי הפסקה".

מתישהו יהיה גם אלבום משותף של הרזאלים? זה די מתבקש.

"איכשהו אנחנו עדיין מבררים כל אחד את הקול של עצמו. אלבום משותף הוא אמירה של 'או.קיי, יש לנו אמירה רצינית, עכשיו בוא נעשה משהו ביחד'. ברור לי שזה יקרה. יש משהו בלהופיע עם אהרן שאין לי עם אף אחד, זה כמו שני חברים שאומנו ביחד להיות יחידה סודית. אנחנו יותר ממכירים אחד את השני. עם זאת, אנחנו מאוד שונים. מאוד. מוזיקלית ואישיותית".

כשאני מנסה לברר מה בדיוק דומה ושונה ביניהם, יונתן פשוט לא מוצא את המילים. "נראה לי שאנחנו מאוד משלימים זה את זה, כי אנחנו איכשהו מביטים על העולם מזוויות ממש שונות, אך משלימות", הוא אומר. בינתיים אנחנו כבר מגיעים לבית הכנסת האשכנזי בעל המבטא היידישאי, ונבלעים בתוכו לתפילת ערבית. אנחנו פוסעים ביחד בחזרה לסטודיו, ואני תוהה עד כמה יונתן יהיה פתוח לדבר על המקרה של רבקי בתו, שנפלה מהגג לפני שנתיים וחצי, בערב יום העצמאות, לאחר שעלתה עם אביה כדי לצפות בזיקוקים שמילאו את שמי ירושלים. כשאנו עוברים דרך בית המשפחה, וחבורת ילדים שובבים, ביניהם רבקי המתוקה, חוסמת לי את המעבר וצוחקת "לא ניתן לך לעבור", אני מבין שהפצע לא פתוח כבעבר. גם כשיונתן מספר לי בהמשך שהם מסיימים כמעט כל יום בהרקדה משפחתית בסלון, מסביב לפסנתר, כשהוא מנגן להם שירים שמחים, אני מבין שעם כל הכבוד למורכבות יש באיש הזה גם המון שמחה פנימית.

"אני מרגיש שאתה לא אוהב לדבר על זה בראיונות", אני אומר ליונתן בזהירות, כשאנחנו חוזרים אל הסטודיו שלו, שוקל כל מילה. "מצד שני, הכנסת לאלבום שירים שעוסקים בכך. אי אפשר להתעלם מזה". הכוונה היא בעיקר לשיר "אור חדש" שכתב שולי רנד ללחן של יונתן ("בתי, בתי איך סבלת כאביך, הייתי עומד ומתפלא \ נפשי, נפשי נענו תפלותיך, הנה הוא מתגלה") ולדואט עם אהרן ויהודה  אחיו, "אשירה" ("ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך \ אשירה לה' כי גמל עליי").

ועוד לפני שאנו מדברים על רבקי, מעניין לברר את הסיפור שמאחורי "אור חדש". מסתבר שהשיר עבר לא מעט גלגולים עד שהגיע אל שולי רנד. בסופו של דבר הוא הוקלט שבועיים בלבד לפני המאסטרינג הסופי של הדיסק. "מה שקרה זה שהיה לנו טקסט אחר שהוקלט, וכל השיר היה גמור, אבל אביתר הרגיש שזה לא זה", מספר רזאל. "אביתר, עקרונית, בא מכיוון אחר ביצירה, והוא הרגיש שחסרה לי אמירה אישית באלבום. הוא הרגיש שאני מסתתר מאחורי פסוקים ומשפטים. הוא בא מהעולם החילוני, שבו האמנות מדברת מתוך נבכי הנפש הכי פנימיים. אביתר הרגיש של'אור חדש' יש את פוטנציאל כזה, אבל המילים הקודמות לא הביאו בוקס בפרצוף".

המילים המקוריות עסקו גם ברבקי?

"לא. אבל באחת הסקיצות באולפן, היתה גרסה שהתייחסה לזה. באיזשהו מקום, היה יותר קל לי ככה. חשתי שמספיק להגיד 'אשירה לה' כי גמל עליי' בשיר עם אהרן, אבל אביתר הרגיש שזה לא מספיק".

אפשר להבין אותו.

"כן. אפרופו תהליך ומפיק מוזיקלי, זו נקודה שהוא הרגיש שצריך טיפה ללחוץ, הוא ממש התעקש על החיבור עם שולי, ושהשיר יהיה אמיתי וחושפני".

הרגשת נוח עם החשיפה הזו? איכשהו אני קולט שאתה מנסה לברוח מחשיפת רגשות במוזיקה.

"קלטת נכון".

למה?

רזאל מחייך מגלגל עיניים למעלה. "אתה רוצה לשבת על השאלה הזו עוד שלוש שעות?…".

* * *

רזאל מספר שבעקבות המקרה של רבקי, הוא מסתובב עם תחושה עצומה של הכרת הטוב לקב"ה, לאנשים שהתפללו, לעם ישראל. לכולם, בעצם. תחושה מובנת לאחר שחש באותה תקופה איומה שעולמו חרב עליו, שהוא נדרש לבחון את חייו, את האמונה, ולהגדיר את עצמו מחדש. "אגיד דבר מפחיד – זה היה כאילו כמו מוות קליני שלי", הוא אומר בקול כמעט חרישי. "כמו "ריסט "שבו הייתי צריך להתחיל מאפס, כאילו הכל נלקח ממני. זה גרם לי לבחור מחדש בחיים. הייתי צריך לשקם את עצמי מאפס. כל דבר בהמשך – תורה, מוזיקה, חיים – בא כבר ממקום אחר".

ומה התוצאה הסופית של זה, נכון לעכשיו?

"תתפלא, אבל אני חושב שהיום אני פועל ממקום יותר שמח. זה היה כמו טיפול שורש שמאוד כאב – אבל גם ניקה המון דברים. אדם שמתפלל שהילדה שלו תזיז את האצבע או תגיד מילה – ברור שהוא משתנה. עד עכשיו כשהיא מתקשרת אליי בטלפון אני מתמוגג מאושר. אני חושב ומקווה שזה לא ילך לאיבוד. תהליך הנס זה לא היה רק שרבקי התעוררה ואמרה 'היי אבא', אלא זה היה עוד להתפלל, עוד לתקן את עצמי, עוד לראות במה אני יכול להיות יותר טוב. זה הכניס עוד איזשהו אלמנט של תפילה תמידית בחיים שלי. זה קצת מתחבר לי לשאלה שלך מההתחלה, מאיפה למדתי להתפלל לפני ראיון. אם פעם עשיתי דברים בלי לחשוב שצריך להתפלל, הבנתי שכל דבר יכול להיות גרוע אם לא משתפים את השם. הדבר הזה נצרב בי קצת. זר לא יבין זאת".

אתה זוכר באופן צלול את הרגע שבו רבקי נפצעה?

הקול של רזאל הופך חרישי עוד יותר. צריך כמעט להתאמץ כדי לשמוע אותו. "זה דבר שיישאר איתי לנצח באיזשהו מקום", הוא אומר, "אבל אני לא חושב שאפשרי, אפילו לא ביני לבין עצמי, לשחזר את הרגע הזה".

היום רבקי לומדת בכיתה א', והיא ילדה ככל הילדות. רצה, משחקת, לומדת. עם זאת, ישנם דברים מסוימים ועדינים שעדיין מצריכים התמודדות על מנת שהיא תחזור למצב האופטימלי.

אתם מדברים על זה בבית?

"מדברים על זה המון. נראה לי שזה חלק חשוב גם מהריפוי, לרבקי בעצמה ולנו כמשפחה. בעניין התהליך השיקומי, כחלק מהנסים שהיו לנו זכינו לטיפול רפואי יוצא דופן כבר מהרגע הראשון – בטיפול נמרץ ילדים של הדסה. זה המשיך בבית החולים אלי"ן, לשיקום ילדים ונוער. אם זה לא היה מקום של כאב, הייתי אומר שזה גן עדן עלי אדמות. אי אפשר לתאר את העוצמות של החסד, התקווה והמקצועיות שיש שם. הם חלק בלתי נפרד מחיינו לנצח".

* * *

אם נחזור למציאות המוזיקלית, נראה שבדומה לסיפור של רבקי, גם כאן יש סוג של נס. בניגוד לימי "אנא בכח", המדיה הכללית לא מרבה לחבק מוזיקה יהודית, בפרט לא כזו המבוססת על פסוקים מולחנים, בפרט לא כזו שמגיעה מיוצרים חובשי כיפה שחורה. אבל "קטונתי" הפך לקלאסיקה משמיעה ראשונה, והצליח לחדור ללבבות כמעט בלי בעיה. "בסופו של דבר ההצלחות האלה הן תמיד הפתעות גדולות ומתנות משמיים לגמרי", מודה רזאל, "באלבום הראשון השיר 'ציון' יצא כסינגל ראשון, בהחלטה של חברת התקליטים בתקליט הראשון, 'התו השמיני'. באותה תקופה לא היה מושג בכלל ששיר דתי יצליח ברדיו. עמדתי על רגליי האחוריות נגד ההחלטה. אמרתי שזה שיר דתי, מורכב מאוד מוזיקלית, והוא לא יצליח ברדיו. שבועיים רבנו על זה. הם אמרו שהם מרגישים שזה נכון. בסופו של דבר ההצלחה של השיר היתה הפתעה מטורפת. עם 'קטונתי' היה סיפור הפוך, הוצאנו אותו כסינגל לתחנות הרדיו החרדיות, ואז התקשרו אלינו מגל"צ, ואמרו 'שמענו את השיר בתחנה אחרת, מה דעתכם שנשמיע גם אצלנו?'. השיר הזה הוא סוג של נס".

והחיים משמחים אותך למרות הדילמות, כך נראה בסופו של דבר.

"בסך הכל החיים שלי מלאים שמחה. נכון גם שיש קונפליקטים, אבל באמת שיש לי רוב הזמן המון אושר, אפילו מהם. עם כל הלבטים במוזיקה, העבודה מאוד מהנה. אני ואביתר נפגשנו יום-יום במשך שנים, והיו לנו ביחד אינספור שעות של אושר ושמחה. גם עם הילדים שלי יש המון רגעים של נגינה והתעלות. אין אצלנו יום ללא הרקדה אצלנו בבית. יש לנו פסנתר כנף באמצע הסלון, ואנחנו מנגנים מדי יום לפני השינה שירים שמחים. אני חושב שאפשר לשמוע הרבה אושר גם באלבום החדש. בהופעות שלי יש המון צחוק ואלתורים. וכן, גם מלימוד התורה שלי אני נהנה מאוד. בחיים יש מורכבות מסוימת. אבל בשורה התחתונה האלבום הנוכחי הרבה יותר שמח מהקודם. העובדה שאני לוקח את החיים באופן מורכב, בהחלט לא הופכת אותי לאדם עצוב".

(פורסם בעיתון "בשבע", תשע"ג)