ארכיון מחבר: duduco

"אנשים בכלל לא מכירים אותי": ביקורת על האלבום החדש של משינה, "יהלומים בשמיים"

*** וחצי

משינה – "יהלומים בשמיים" (פונוקול)

"הולך בין הצללים, אנשים בכלל לא מכירים אותי", שר יובל בנאי ברצועה הרביעית, "בין הצללים", וזה בהחלט הופך את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו ללא רלוונטי. אפשר לראות בו מישהו אטום ומנוכר, אפשר לראות בו משהו מתנשא, אבל אם הוא עצמו שאנשים בכלל לא מכירים אותו – מי אני שאפקפק. וכשמגיעים לאלבום החדש של משינה (שחוגגת 25 שנים) עם הנחת הייסוד הזו, אפשר לבחון את האלבום הרבה יותר לעומק.

אבל לפני שניכנס לחדר הניתוח עצמו, כמה מילים על ההחלטה הנועזת במונחים משינאים להעניק את הדיסק להורדה חינמית באתר ynet (נו טוב, באתר ynet-רשת). מעבר לנטרול הטעם המסחרי (אך הלגיטימי, חשוב לציין) שהותירה הלהקה עם צאת אלבום האולפן הקודם שלה "רומנטיקה עתידנית", כולל השת"פ עם סלקום. עכשיו נראה כאילו הלהקה נכונה גם לתת ולא רק לקבל. ובכלל, כמו שכתבנו לא פעם – הגיע הזמן שאומנים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית (ולא רק מהיציע) יבינו שהורדות בחינם באינטרנט זו לא מילה גסה.

אם נחזור אל הדיסק, חבל שבהמשך לרושם החיובי אני לא יכול לזרום עד הסוף עם הקומפלימנטים. אבל הם בהחלט ישנם. זה לא הדיסק הכי טוב של משינה, ואין כאן משהו שיותיר אתכם פעורי פה. זו משינה הרגילה. לא בשעתה המיוחדת, פורצת הדרך או המפתיעה. דיסק רגיל ונחמד של הלהקה. למעשה, כיוון די מובן והגיוני בעקבות איבוד הדרך בשנים האחרונות. נראה שחברי הלהקה פשוט החליטו לחזור למקום הפנימי שלהם, ואכן משינה בהחלט נשמעת כמו משינה הישנה והטובה. אמנם אין כאן נועזות מיוחדת, אבל המהלך נראה כאמור הגיוני ואף מתבקש.

בהמשך לציטוט ההוא של יובל בנאי, נראה שהוא עצמו גם לא יודע איך להגדיר את עצמו. זה מתבטא במנעד רחב של כיווני-טקסט באלבום החדש. אבל בגדול, לרוב השירים יש מכנה משותף אחד: הבדידות. לפעמים זה מתבטא בתיאור הלבד שלו בבית ("בליינד דייט"), בשיטוטים מלאי הרהורים ("האושר הסמוי" ו"בין הצללים") ובקינה על אנשים שהלכו מחייו ("געגוע"). הטקסטים באמת יפים ונוגעים ללב, אבל הלחנים והעיבודים הממוצעים מציבים מעליהם איזו תקרת זכוכית שמשאירה את האלבום כולו בשלב ביניים שמתקשה להמריא. כמובן שלפעמים תקרת הזכוכית נפרצת מדי פעם, במיוחד בשיר הטוב ביותר באלבום – "בין הצללים".

ובכן, משינה חזרה לעצמה, ואלה החדשות הטובות. נראה שבכוונה הם הלכו על משהו צנוע יחסית, רחוק מהסאונד הנפוח של האלבום הקודם, ועם תכנון להיות כמה שפחות מתוכננים. זה לא יצא מופתי, חד פעמי או נדיר, אבל בהחלט יצא אמיתי. וזה מה שחשוב מבחינתי.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2010)

כשקובי הפך ליעקב: שאלון אסוציאציות עם קובי אוז

אלוהים

עוצמת הגלים, אבינו שבשמיים, קול דממה דקה, מוסיקה נשגבת, החמלה הרכה המסתתרת בשדה קוצים, חבר טוב, אין דמות לו, הרטט שבין חלקיקים, תורת המיתרים, הרך והקשה של הלחם, השופט הגדול, כל התמרורים בחיים, כל הרמזים בחיים, החופש הגדול, שומר הילדים הרכים, אחד ויחיד, ועם זאת שמו נכתב ברבים, בורא עולם הבורא אותו בשבעת ימי בריאה שעדיין מתמשכים לכדי אבולוציה ארוכה שבסופה שבת גדולה. יש לי על מי לסמוך כשאני אומר שטוב להזכיר את שם השם בדברים טובים ובדברים של התעלות.

קדיש

הפזמון החוזר של כל התפילות, מזמין אותנו להלל את שמו של האל.

ברגעים כואבים במיוחד הקדיש הופך לתפילה מופלאה שקוראת את הקדושה אל תוך הריק והכאב. שם האל מתעלה, מתגלה מחדש וגדל בתוך הכאב, עד שהוא ממלא אותנו באמונה ויראה. מהמקום הנמוך של דמעות עולים למקום רוחני של קבלת העולם ורצון לתקן עצמנו, על ידי הצנעת האני ופתיחת הלב לגדוּלה שאינה שלנו. הקדיש נאמר בארמית, מה שנותן לו דוק של מסתורין ותחושה מרפאת של לחש קסום.

טיפקס

מ-1988 ועד 2008 זכיתי להיות חלק מלהקת טיפקס. טיפקס קמה בשדרות ושילבה מוסיקה אלקטרונית שהבאתי מהבית, מוסיקה מרוקאית שהבאתי כשהייתי האורגניסט של להקת שפתיים והמון רוק עברי ולועזי שהביאו החברים הקיבוצניקים מתחילת דרכנו. הרעיון היה נגינה משותפת – בישראל הראשונה והשנייה מקימים להקה ומשלבים בתוכה דרבוקה מרוקאית ואקורדיון חלוצי, גיטרה ספרדית ותופי פאנק. את השם טיפקס בחרנו כי רצינו למחוק את הגבולות בין סגנונות, לקחנו כל מיני סגנונות ויצרנו להקה שבמוסיקה שלה יש צדק. מוסיקה של מערב וערב, ישראלי וגלותי, כוורת והברירה הטבעית. טיפקס מושמעת עד היום בתדירות מפליאה. לקחנו חלק בשינוי המוסיקה הישראלית לפנינו היו כמה ואחרינו באו המון להקות ששכללו סאונד שיכול להתקיים רק בארץ ישראל, באורה של תקומה. כשהרגשנו שנגמר התפקיד, הלכנו בשקט-בשקט הביתה. זה דבר שפינה לי מקום בלב לעסוק בחומרים היהודים שבהם כל כך רציתי לגעת.

האח הגדול

ראיתי מעט, אבל מספיק כדי להבין את הפרנציפ. דבר טוב שאפשר להגיד – האח הגדול נותן צ'אנס לציבור לבחור מודלים חדשים לחיקוי, הוא מלמד את הציבור לקבל לחיקו מגזרים וטיפוסים ישראליים שונים ולהוקיע אחרים.

מצד שני, אני מתבאס מההדחות. זה בעיני לא חינוכי. אני חושב שהאח הגדול מלמד בעיקר את ההיגיון שבפיטורין. כל פעם מפטרים אחד אחר, וזה כאילו בסדר. הדחה היא פיטורין, והאח הגדול הוא סוכן של אכזריות המשק, אין דרך טובה יותר להצדיק את הכלכלה הדורסנית מאשר להמחיז את הרגעים השפלים שלה כשעשוע כיפי בטלוויזיה, לפתע פיטורין הן "כיף" – הצופה יעיף מישהו בסימוסים, ירגיש שהוא בוס, כולם יסגדו לאיזה מיליונר חדש, ואחר כך כולנו נתפלא כשנקרא שאיזו חברת היי-טק פיטרה עובדים באמצעות שליחת מסרון.

אריק איינשטיין

אני מעריץ אותו, למרות שהוא גדל בתוך דור זחוח ומלא מעצמו. הוא איש טוב, עניו, נוח ואוהב את הבריות, זמר עמוק שבוחר מילים נפלאות ומרגשות. תמיד הוא אומר משהו ששווה לשמוע. הוא ציר חשוב בין יהודיות לישראליות, ואני רוצה לטייל בדרך שהוא התווה. יש משהו שמדבר אלי בכך שגם הוא וגם אני בנים יחידים. אני מחזיק מזה כרמז שעלי להתמודד מתישהו עם שיריו.

שנאת חרדים

מי ששונא חרדים שונא חלק מעצמו. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שרוצה לא לקחת סיכונים. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שמתגונן ממש ברצינות מפיתויי העולם ומיצריו. אני חושב שכל יהודי הוא כמו קיפוד, קצת מגן על עצמו מהעולם אבל בסך הכל מתהלך חופשי בשדה. היהודי החרדי הוא אותו קיפוד כמוני, רק שהוא התכדרר עם הקוצים בחוץ והאף בפנים, ממש ממש זהיר.

מצד שני, אם המצוות הם חדר הכושר של הנשמה אולי החרדים הם שרירנים מתמידים ואני הוא הרופס שמתנשף ומזיע בוקר כן, בוקר לא, על ההליכון. לעולם לא נדע מהו התיאור הנכון, קיפוד או שרירן.

לדעתי כוח היהדות הוא בזרימה חופשית ומפרה בין זרמים שונים. לפעמים התהליך לוקח דורות, אבל המעגל משלים את עצמו. בן בנו של חילוני יהיה אולי דתי, ונינו של מסורתי יהיה אולי חילוני, ובנו של החילוני יהיה שוב דתי, ונכדו של הדתי יהיה שוב חילוני וחוזר חלילה. כל אחד ממצבי הצבירה מזין את העם היהודי בחיוּת וכוח, כמו לקלטר אדמה טובה ולתת לאוויר ולגשם להפרות אותה.

אין אמנים ואנשי תרבות וספר בעלי עוצמה כמו אלה שהיו חילוניים והפכו לדתיים או שהיו דתיים וחזרו בשאלה. ההתנסות במעבר שבין הזרמים מלמדת המון. כך כולם מפרים את כולם, והמעבר בין הזרמים השונים הוא היופי הגדול של היהדות שלנו.

מי ששונא חרדים שונא משהו מעצמו, משהו מהוריו ומשהו מילדיו. וכך גם מי ששונא חילוניים.

קפה דה מרקר

כתבתי כבר טור שבועי למעריב. זה מאוד תובעני – אתה צריך לספק "סחורה" כל שבוע. אתה לא יכול להחריש, והציבור הרחב – צריך להתחשב בו ולכתוב בסך הכל על דברים אקטואליים. לעומת זאת, בלוג יכול להיות קפריזי ולבוא בשתיקות ארוכות והתקפות צפופות. בבלוג שלי בקפה דה מרקר הרשתי לעצמי למשל לתרגם חלק נרחב מספר דניאל מארמית לשפה ה"אוזית". אני יכול להיות מאוד אישי ומאוד כללי, יכול להתעסק בשטויות ובנושאים הרי גורל, בסדרות ישנות ובאגדות תלמודיות. הפוסט הכי נקרא שלי היה פוסט התמיכה שפרסמתי לתנועה הירוקה מימד – פוסט נרחב ובו שטחתי את עמדותיי כלפי כל המפלגות שרצו בבחירות 2009. עוד פוסט בעל משמעות היה הפוסט בו אני מזמין את הציבור לעליה לתורה שעשיתי בגיל 40.

דיסק בגרסה הכשרה

הדיסק החדש שלי, "מזמורי נבוכים", בנוי כולו לציבור הרחב באשר הוא, בהופעות שלי אני רואה המון יהודים עם המון כיפות, ש"סניקים עם סרוגה לבנה, סרוגים עם כיפות מקושטות, כיפות שחורות, כיפות בוכריות, מגבעות נכבדות, ויהודים שכיפתם היא כיפת השמיים. המופע הוא כולו קירוב לבבות ושיחה מוסיקלית על המקורות המשותפים של כולנו.

עם שירי האלבום הופעתי בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית ושמתי לב שאיפשהו בבית השלישי של השיר החמישי "זלמן זה לא אתה" – כל החרדים מתחילים להתנדנד בחוסר נוחות. מסתבר שפספסתי – יצא לי בית אחד שאינו לגמרי נקי מבחינת החרדים. ידידי ידידיה מאיר ערך את השיר, שלף החוצה את הבית השובב והחל להשמיע את השיר נטול הבית ברדיו קול חי בהצלחה מרשימה – כווווולם שואלים אותי על זלמן.

לאחרונה התחילו גישושים – האם אסכים ליצור דיסק שלא יכיל את הבית הסורר, משהו שיהיה בטוח יותר למשפחות השומרות על עצמן מתכנים שכאלה. הנה התשובה שלי: סבתי עליה השלום, מסעודה אוזן, הייתה מכינה לכל אחד משמונת ילדיה תבשיל על פי טעמו. אחד לא אוהב תפודים, השני לא אוכל בשר, אחד אוהב הרבה רוטב והאחר אוהב יבש, ובסופו של דבר כולם אצלה יצאו שבעים ומרוצים. שאלתי את עצמי, האם מסעודה הייתה ממליצה לי להוציא את "מזמורי נבוכים" גם בגרסה "נקייה"? והתשובה: בוודאי – היא עשתה הכל כדי להשאיר את כל הילדים ביחד על אותו שולחן. וכמוה, גם אני רוצה שכולם ירגישו בנוח עם היצירה שלי.

עמיר בניון

גאון מוסיקלי – נתקלתי בו בתחילת דרכו, זה היה בבאר שבע, הוא ביקש שאשמע את שיריו ואני התרגשתי אבל חשבתי שהיצירה המדהימה שלו תהיה מורכבת מדי לקהל הישראלי, מסתבר לשמחתי שטעיתי בגדול.

הקהל הישראל מצליח לאהוב את המהלכים ההרמוניים המיוחדים שלו, את המילים החדות והפתלתלות, ואת השירה השורשית, המלאה קישוט ורבע טון. הוא איש חשוב בתרבות שלנו, יש לנו לא מעט במשותף, אבל אני מעדיף לחזק את הטוב מבפנים.

"אני אחיך, אתה אויב" שירו החריף והמדמם, מחלק את הציבור ל"קדוש מעונה" ול"מוֹסר בליין", נער הייתי וגם זקנתי (בקטנה) ואני כבר יודע שהמציאות מורכבת יותר מסיסמאות.

לכן אבקש ללמד זכות גם על הקיצוניים שלנו, שתהיה יד אחת מקרבת ויד אחת מרחיקה. הקיצון הימני מציב לציבור שאלות קשות לגבי אהבת הארץ, ואילו הקיצון השמאלי מאתגר ושואל אותנו על אהבת האדם. הרבה אנשי שמאל קיצוני בדור השני והשלישי לשואה רואים את חסידי אומות העולם כמודל לחיקוי והם היו רוצים לעלות למדגה כזאת לפעמים בטעות על חשבון בני עמם, טעות שבאה מאהבה. לעומתם הרבה אנשי ימין קיצוני בדור השני והשלישי לתקומה רואים את החלוצים מפריחי השממה כמודל לחיקוי והם רוצים להיות כמותם לפעמים בטעות על חשבון האנושיות. הקיצוניים מכאן ומכאן תלושים מהמציאות אך הם מבטאים גם יופי נפלא, אנחנו צריכים אותם, אבל רק בשוליים. עמיר בניון והתקשורת העבירו אותם למרכז הבמה ואני חושב שיותר טוב להם בצֵל.

ככה זה, כל אדם משמעותי בונה מדרגה שעליה הציבור יכול לעלות, יש הבונים אחת מהמדרגות הגבוהות ויש הבונים אחת מהמדרגות הראשונות, אם תהיה חסרה ולו רק מדרגה קטנה אחת, כל הציבור שמתחתיה ישאר מאחור, למרות חילוקי הדעות אני מעריך אנשים כמו בניון ששוקדים על בניית מדרגה, מקווה שהמדרגה שאני מנסה לבנות תעזור לאנשים לעלות למעלה ולא לרדת למטה.

איש עם שלט מקרטון

תמיד הערצתי אנשים אשר הולכים נגד הזרם – ואני לא מדבר על אנשים שהם בזרם של נגד הזרם, אלה משעממים אותי. אני מדבר על אינדיבידואליסטים שאומרים לעולם את אשר על ליבם בלי קשר לכלום. אחד כזה הוא ברנש מעניין שעומד ביציאה מאיילון ואוחז בידיו שלט מקרטון – על השלט כתוב "משיח". תמיד אני מתרגש לראותו, בשמש, ברוח ובגשם הוא מבטא את חלומו מול הנהגים האדישים. הכי מדהים זה שהוא עומד דווקא במחלף "ההלכה".

הייתי חייב לכתוב עליו שיר, וכך יצא "איש עם שלט מקרטון". הנה המילים:

"כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון \ התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון \ כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון \ משאת ליבו מחזיק בשתי ידיו על לבבו בשלט מקרטון \ ושם כתוב: \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס מלטפים את לחייו \\ מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי \ הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי \ האיש הזה הוא כנראה קצת OFF, לא בשר לא חלב קצת מטורללי \ אני פותח את החלון החשמלי ושר אליו לפי לחן שעלה לי \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס משחקים בפאותיו \\ בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח \ את דעתנו לשנייה משטויות של הוויה \ הוא מתגלה מתוך ערפיח \ אני בטוח שזה הוא שעומד לבדו. הוא הגואל, תודה לאל, הוא המבטיח \ כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה \ הגעגוע הוא משיח \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח…'".

מגלומניה

אני רואה עצמי כמגלומן חובב, אבל לאחרונה אני מנסה כל הזמן לשגות כמה שפחות בשיגעון גדלותי. קשה מאוד לבן יחיד שרופד כל חייו באהבה למצוא נתיב פשוט ועניו.

כאשר בעולמנו שולטת דת ה"אני", אנחנו יותר ויותר מוצאים את עצמנו מקריבים ערכים טובים על מזבח ה"אני" אי שם על ראש הר בבית מקדש ה"אני". זה כל כך מסובך, כל עניין ההגשמה העצמית. זה להפוך לגשמי את כל מה שרוחני בך, וכך הופכת המגלומניה לנורמליות, ואילו הענווה מצטיירת כטירוף.

פייסבוק

בשוק עדרי למדי, שבו או שאתה "קורע" את הרדיו, "חורך" את טבלת הרינגטונים, או מנוגן פה ושם בקטנה אצל שדרנים שמעיזים להשמיע מה שהם אוהבים ולא רק מה ש"הולך", קשה מאוד להעביר שירים עמוקים ומורכבים לקהל הרחב.

יש קהל שאליו אני כמעט לא מגיע, ערוץ 2 למשל מיעט להקרין או להתייחס לשירים שלי, ורדיו לב המדינה – הרדיו של הזמר הים תיכוני – החליט לצערי שהאלבום שלי אינו מתאים לסגנון שלו. וכך כשמישהו שואל אותי "למה לא שומעים ממך משהו חדש?" אני אומר לו "תן לי לנחש, אתה רואה ערוץ 2 ומקשיב לרדיו לב המדינה". אני לא מתלונן, "מזמורי נבוכים" פונק בהמון אהבה, השמעות וביקורות טובות כמעט בכל מקום, אני רק מספר למה אני כל כך מבסוט שיש פייסבוק, זו דרך אלטרנטיבית להגיע לקהל, באמצעות הפייסבוק אני עוקף את הקומיסרים של תרבות הרייטינג, יש לי קשר ישיר לקהל. יש לי אלפי חברים ואוהדים בדף של "מזמורי נבוכים", מי שרוצה לדעת מה קורה, מתי ההופעה הקרובה וכו' – הכל נמצא שם.

סבא ניסים ז"ל

איש נפלא ועניו, רבי נסים מסיקה ז"ל. לא יאמן כמה אנשים הוא חיתן, כמה נערים הכין לבר המצווה, כמה תינוקות מל, בכמה בתי כנסת בישראל ובתוניס הוא נתן קולו בשיר. בגן יבנה הוא הגדיר את עצמו כאיש הפועל המזרחי. סבא שלי היה נינוח עם יהדותו, היא לא הייתה בשבילו קרדום לחפור, לא הייתה משהו שגרם למתחים עם הילדים והנכדים שהיו פחות דתיים ממנו ויותר ישראליים. להיות נוח עם הבריות, זה היה הקטע שלו בחיים. כולם אהבו אותו, והיהדות שלו הייתה עונג צרוף – נהרת פניו המאושרת בעת ההבדלה הייתה צריכה להיות מודעת הפרסומת הנכונה למסורת היהודית. משהו ללב. סבא ניסה לשמר את הפיוטים הטוניסאים שהוא כל כך אהב לשיר, אבל ברדיו לא "הסתייע" להקליט אותם. אז בתור טיפוס בלתי מרמיר בעליל הוא הקליט אותם על קלטת ביתית, ואחרי מותו לפני 27 שנים הוא השאיר אותנו עם אוצר של הקלטות נפלאות. אחת מההקלטות הפכה לשיר משותף ביחד איתי – "אלוהי", שמושמע תדיר ברדיו. סוף סוף קולו הנפלא זוכה להיות מושמע בציבור הרחב. האלבום שלי יצא לחנויות, ובמקביל עלו שאר ההקלטות שלו לאתר הפיוט הישראלי, והן עכשיו נחלת הכלל.

ייסורי מצפון

גם הלקאה עצמית היא סוג של אלימות, אלא אם היא מגיעה עם תיקון.

היו לי ייסורי מצפון על כך שלא שרתי את ההפטרה בבר המצווה שלי, אבל תיקנתי את זה השנה. כשהגעתי לגיל 40 עליתי לתורה ושרתי את ההפטרה. הנה קטע מתוך הבלוג האינטרנטי שלי בקפה דה מרקר:

לא היה לי מושג שבר-המצווה שלי, תהיה מלחמת תרבות. והיא היתה לגמרי מלחמת תרבות. כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, האייטיז התפרץ בצבעוניות של גל חדש, התגנב בזחילה בין ברכיו הרוקדות של דורי בן זאב, הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות הישר מתוך "חדש חדיש ומחודש" ברשת גימל, הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון ותכניות המדע היו בראש. בשבילי היה התנ"ך ספר מד"ב מסקרן ואילו המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.

זה התחיל מהזמנת הלהקה. אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו, ולאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!) נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה לשרוט דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי גם.

נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות, כמו באורגן שלי גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו. אבל בשונה מאורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית, והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו – פיתוחי זהב, קולו – פנינים, ולהקתו – חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוסיקליים.

שבת חתן בבית כנסת, ואני צריך להיכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, עם התפרצויות האפצ'י של הטבק להרחה שהיה מסתובב שם בין האפּים התפוחים, ואסור לי להסתתר כהרגלי מאחורי מבט ספקני שלמדתי מקארל סאגן. אני אמור לעלות אל הבמונת כשמעלי הבד המפוספס המוזר שאף פעם לא הצלחתי לשים על עצמי בלי להרגיש שנכשלתי – כיפה על השביל באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה.

סבא שלי הפייטן – רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר. בכלל הוא האמין בלוותר. מצוות היהדות היו בעיניו עונג, ללחוץ עלי לקיימן – לא עלה על דעתו. הוא ויתר אז גם אני ויתרתי, ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי.

27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופיים של סלסוליו, בייחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, קריית מלאכי, שדרות, ורחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

העולם הגלובלי נלחם על כל ילד, הוא משפיע על כל אחד מאיתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים, אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר.

כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי – רואים בוידאו – וחודשים ריכלו בחוצות שדרות על האירוע הנוצץ שהתנהל באולמי דקל באשדוד, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב.

לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים אבל רק לטוניסאים יש את ראול ג'ורנו, לכולם יש את העולם הרחב והצבעוני אבל רק לי יש את סבא שלי והוא זהב טהור.

הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי – הוא בד"כ זול הרבה יותר מעבודת יד. מסתבר שלאורך זמן מנצח הגעגוע לקוסקוס המסורתי אפילו את הגבות של אהרוני.

ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה לmp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחורי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר. קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.

בליל שישי שלפני העלייה לתורה חלמתי שאני על חוף מבורך וגשם ברכה ובו טיפות בגודל של פחית קולה נופלות על החול המאובק. עננים בשמיים רקדו מחול אירובי בשלל צבעי אייטיז. תמיד חזיונות מיסטיים מופיעים בצבעי שמן של נוצרים, שמחתי כל כך לראות חזיון מיסטי שגם מבחינה עיצובית הוא אופנתי, מן חלום עם חותלות. ידעתי שכל המתים בשמיים: אבא שלי ז'וז'ו המצחיק, טאטי רשל, דודתי האוהבת והמאוד אלגנטית משדרות, דוד אלבר החכם והג'ינג'י שנראה כמו רבין מקסטינה, דוד ויליאם עם כובע הברט ההפוך, דודה נינט הנפלאה מבאר שבע, דודה אמה מאקס און פרובנס, דודה לידיה הטובה מגן יבנה וסבא רבי ניסים מסיקה, כולם הרקידו לי את העננים בסגנון ג'וקי ארקין. העלייה לתורה הייתה מרגשת-מרגשת-מרגשת. כששרתי את ההפטרה, יכולתי להישבע שרגלי היו באוויר, זו הייתה ממש חוויה של זן מאסטרים ואלופי קרטה. שרתי על פי מנגינתו של סבא ופקחתי את עיניי, רק כדי לראות את גבאי בית הכנסת נובח עלי "כמה אתה תורם?".

דמעות וים

אלבום הסולו הראשון שלי. הייתי אז סולן טיפקס, וחשבנו שאנחנו בחזרות על אלבום חדש של טיפקס. אבל ככל שהתבררו התכנים גילינו שאנחנו מנגנים אלבום מאוד אישי שלי.

האלבום דיבר על השבר וההחלמה שלי עקב גירושי בהתחשבנות אישית מוסיקלית שכזו. אני שלם עם האלבום מבחינה אמנותית, אבל מצטער על כך שהכנסתי את כל עם ישראל לנישואי ולגירושי. האלבום היה צריך להישאר כמשל כללי ולא להיתפס כפרטי.

אחרי האלבום שלי ראיתי לא מעט אמנים שדיממו בכיף בפומבי והתגרשו בקולי קולות להתרגשות הקהל, והפעם הם נתנו תחושה כאילו זה סבבה, העצב המתוק. הם מאושרים, הם בונים את עצמם. זה היה חסר חן בעיניי. זה היה לא חינוכי לטעמי לעשות כסף ואמנות מכך שנהרסה משפחה בישראל. מקווה שלא אשכח אף פעם שמשפחה זה דבר קדוש.

עכשיו אני כבר יודע לשמור דברים לעצמי – השירים מדברים בעד עצמם גם ללא כתבות מדממות בטלוויזיה.

הספר הבא

כתבתי שני ספרים, ואני מתעכב על ספרי השלישי – משום שכנראה חל שינוי במנעד הספרותי שלי. אני מחפש דרכים ספרותיות חדשות ישנות לספר סיפור. כרגע אני בהשתאות נרגשת מסופרי יידיש מדהימים. כשאצליח לעכל אותם, אולי יהיו לי כלים חדשים להתמודד עם הספר השלישי.

החיקוי ב"ארץ נהדרת"

קודם כל – אשריי. מריאנו הוא ה"רולס רויס" של החקיינים, וזכיתי שהוא יחקה אותי. לפעמים הוא עושה אותי יותר ברור מאשר אני עושה אותי. טוב, זו לא חוכמה, אני רואה אותו בטלוויזיה שקניתי מפלאזמאווי כפרה עליו, שהיה מדנדן בענבליו עד שהיה מגיע "פסוקו של יום".

צבע אדום

"זכיתי" כמה פעמים לשמוע את האזעקה, וזה מבעית. תושבי שדרות הם גיבורים אמיתיים. ילדי שדרות שגדלו תחת הפחד הגדול הקריבו את נפשם הזכה למען הכלל. כל כך הרבה זמן עבר עד שהחליטו לעשות משהו בנדון, כל כך הרבה זמן סמכו על האוכלוסייה האמיצה של שדרות. חומר אנושי וחלוצי נפלא. תושבי שדרות ועוטף עזה צריכים לקבל כל אחד מהם צל"ש אישי מצה"ל. הם ספגו וספגו וספגו, ועכשיו המדינה כפוית הטובה שלנו לא דואגת אפילו שיהיה להם בית חולים ממוגן.

אירוויזיון

כשזכיתי לייצג את מדינתנו באירוויזיון, קלטתי כמה הפכנו לחברה הישגית, חברה צמאה לניצחונות. ישראל ששלחה לאירוויזיון את כוורת, את הבטלנים ואת דנה אינטרנשיונל הייתה מדינה שיודעת להיות אמנותית ואמיצה, מדינה שיודעת עוצמות של הומור ואמירה.

ברגע שנבחר השיר push the button"", התחילו המלעיזים לכלכל את הסיכויים. מדינה רדופת מצעדים וטרופת כוכבים נולדים לא הצליחה לראות את השיר הבוטה שלנו משום מקום מלבד מהמקום התחרותי. כולם כמעט פספסו את הסקנדל שיצרנו נגד אחמדיניג'אד, כולם פספסו את המסר האנטי-קסאמי שהופיע בעוצמה בשיר. כולם פספסו את הפסיפס האנושי שהצגנו על במה שרגילה לקבל בעיקר בלונדיניות מבודרות שיער. רק בחו"ל שאלו אותנו שאלות חשובות והתייחסו לטקסט, ואילו כאן היו רוב האנשים עסוקים בהימורים לרעתנו. אז הבנתי – הפכנו לחברה של "ניצחונות" – מוטרפת והישגית. הנה חלק מהטקסט, קראו אותו ואמרו לי האם זו לא אצבע משולשת משדרות הדוויה, שראוי ונכון להפנות גם היום לאירופים הזחוחים:

"מסרים מתפוצצים עלי \ טילים מתעופפים וגם נופלים עלי \ שוטרים וגנבים מתרוצצים עלי \ והם קופצים עלי מתקרצצים עלי \ אללי אללי תענה לי אלוהי הי \ הסיוט הזה ארוך מדי \ כשאני בקושי חי וכולם מכוונים אלי \ זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי \ ווי ווי – המשטרה \ וויאוו וויאוו – צוות הצלה \ הנה זה בקדם שיר ללא סלאם \ אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם \\ שוב עוצר בלב את הנשימה \ שלא תפרח עכשיו הנשמה \ הנה מלחמה הנה הנשמה \ בום בום זה מה שקורה עכשיו \ בין רקטה למצ'טה בין צופה לכתב \ בין מחטף לנחטף בין גשום לשרב \ הסלמה במדרגות עולה ותופסת קו \ כלום כלום זה מה שכולם עושים \ קיצונים מקצינים וקצינים מרצינים \ התמימים מתמתנים ממתינים לנתונים \ ועונים שכולם חסרי אונים \\ עולם כולו דמונים שאנחנו סתם פיונים \ ושמפיונים עם ז'יטונים מחליטים מה שיהיה \ ניהול בעצלתיים, אוניה מלאה במים \ וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה".

אחמדניג'אד

אם אביים סרט על מגילת אסתר – אני חייב שהוא ישחק את המן הרשע.

פשוט בוּל איך שדמיינתי אותו בילדותי.

גוש קטיף

אי אפשר לרסק משפחות ופרנסה מבלי לחשוב ולהיערך לעומק. אי אפשר לעזוב חממת פרחים מבלי לדאוג לכך שהפרחים ימשיכו לפרוח גם מהצד השני. הקסאמים הם תוצאה ממדיניות של זבנג וטראח.

כל דבר עושים במכת מחץ. פינוי תושבים למגורים ארעיים היא חטא, אם מפנים חלילה מישהו מביתו הוא צריך לקבל על המקום מפתחות לבית שווה ערך ועסק שווה ערך. הבריחה מהגוש מבלי שתהיה כתובת מהצד השני, מבלי שנדע מי הולך להתפרנס מהאדמה המבורכת היא חסרת אחריות לאדם ולארץ. מבחינתי, הפינוי הסריח מריח של "עכשוויזם".

אני לא אוהב את המילה "עכשיו". כשמישהו תובע משהו "עכשיו" יש בזה תאוותנות, גרגרנות, קוצר ראות ולחץ. אנחנו עם הנצח – אמור להיות לנו הרבה הרבה זמן ואורך נשימה. אנחנו אמורים לדבר על צדק, וצדק דורש זמן. עשינו "שלום" לגוש קטיף, פינינו אותם מהר מהר, עכשיו עכשיו ושיקמנו אותם לאט לאט – לאט מדי.

ובכל זאת, למרות שאני מאמין שיש לנו זכות היסטורית על כל הארץ, אני חושב שהארץ נקנית גם בזכות מוסרית – ולצערי לא נראה לי שמדינתנו מוסרית והוגנת לאזרחיה, בטח לא מספיק כדי להרשות לעצמה שליטה כל כך נרחבת על עם אחר. משפחה שמתקשה לטפל בילדיה מאבדת את הזכות לאמץ ילד נוסף.

מבחינתי צריך להגיע לתהליך שלום איטי, ארוך ואחראי בן כעשור או שניים, בסופו נשאר בע"ה עם הכי הרבה שנוכל להשאיר. וכך יהיה לנו די זמן לדאוג למעבר חלק של תושבים משטחים רחוקים אל לב הארץ, נדאג שהפיצוי יהיה הוגן ושאף אחד לא יפסיד אפילו יום עבודה אחד. ותוך כדי כך נלחם להפוך למדינת מופת, מדינת חוק, מדינה עם ערכים יהודיים, מדינה של חמלה ואהבת חינם. אולי אחרי שנצליח לעבור למוֹד של תיקון עולם, נמצא את עצמנו במצב טוב יותר עם הבורא. וכשהבורא מבסוט – יש גשם, יש שלום, יש ארץ ויש עם.

הדלקת משואה

זכיתי להדליק משואה לכבוד יום העצמאות ה-61, שהיה בסימן 100 שנה לתל אביב.

תל אביב היא הבית שלי – אני גר בתל אביב יותר מעשרים שנה, יותר משגרתי בשדרות. ועדיין המעבר הזה בין תל אביב לשדרות יהיה תמיד בתוך היצירה שלי. אני מקווה שתל אביב תהיה פחות צינית, פחות פריפריה של ניו יורק, יותר חלוצית, יותר יהודית, יותר כמו שדרות. ואני מקווה ששדרות תהיה פחות מסוגרת, פחות פריפריה של תל אביב. יותר חשובה בזכות עצמה, יותר מצליחנית, יותר תרבותית, יותר כמו תל אביב.

(פורסם במקור ראשון, אפריל 2010)

למה התקשורת מתעקשת להגחיך את עמיר בניון?

שירו החדש של עמיר בניון מבטא ביקורת על זרם שמאלני ספציפי אך משום מה, עיתונאים ואנשי תקשורת מתעקשים להרחיב את מעגל הסכסוך ולהציג את בניון כקיצוני ומסית עם נטיות אנטי-שמאלניות מובהקות. למה? כי הכי קל להתסיס, בפרט כשזה גם מתיישב עם דעותיהם הפרטיות. דעה

אני קורא את הטוקבקים לראיון של עודד בן עמי עם עמיר בניון, ופשוט משפשף את העיניים בתדהמה. טוקבקים, מטבעם, נוטים להתפלג ולהביע דעות שונות. במקרה הזה, לא אגזים אם אומר שיותר מ-90% מהתגובות בהחלט מבינות את המסר שבניון ניסה להעביר בשירו החדש, "אני אחיך". נוהגים גם לומר על טוקבקיסטים שהם עילגים, רדודים ומתלהמים. אז איך מאות טוקבקיסטים הבינו שהשיר מכוון לשמאל הקיצוני שנוקט בפעולות אקטיביות נגד צה"ל והמדינה, ובוודאי שלא כלפי השמאל בכללותו, לעומת אנשי התקשורת, שמתנפלים עליו במאמרים שוצפים וקוצפים ומתעקשים שלא להבין את הנקודה הפשוטה הזו? האם התקשורת עד כדי כך אטומה ולא מבינה, ודווקא הטוקבקיסטים מבינים בקלות את הפואנטה?

 עמיר בניון חדש (3)

ממש לא. העיתונאים וכלי התקשורת שהתגייסו לצייר את בניון כהזוי, תלוש וקיצוני, מבינים טוב מאוד על מי הוא מדבר. רק מה, כדי להפוך את הקערה על פיה ולהתסיס את כולנו, הם מעדיפים לצייר תמונה שקרית כאילו בניון שוב נלחם נגד כל העולם ואחותו.

ב"ידיעות אחרונות" העניקו לידיעה הרלוונטית את הכותרת "קם על צד שמאל" עם תמונה לא מאוד מחמיאה, ב"וואלה תרבות" הוא הותקף קשות (לפחות על ידי טקסט אינטליגנטי של עינב שיף), עודד בן עמי האשים אותו בפרובוקציה מכוונת, באתרים שונים פורסמו מניפסטים עם חרון קדוש כלפיו, ונראה שאף אחד לא הבין את כוונת המשורר. יותר נכון, מאוד לא רצה להבין.

בניון כתב את "אני אחיך" על אנשי הקרן החדשה, שלאחרונה פורסם כי הם סייעו לכאורה להכפשת שמה של ישראל בדו"ח גולדסטון, כמו גם בתמיכה במעצרים ובנקיטת צעדים משפטיים נגד קציני צה"ל בחו"ל. אבל למה שהוא יסתכסך רק עם אותו שמאל קיצוני שאליו כוון השיר? באה התקשורת, שברוב טובה מרחיבה את גבולות הסכסוך, ומציגה את בניון כקיצוני שיש לו בעיה עם כל שמאלני באשר הוא.

גם כשבניון אמר במפורש לעודד בן עמי "שמאלני אמיתי, לא מתחזה, הכי קטן, תרם למדינה הזאת מה שאני לא אתרום עוד אלף שנה. חבל שהפכו את זה לעניין פוליטי וזול", המשיך בן עמי בקו הדורסני והנבחני. נראה שמבחינתו, דווקא השנאה האקטיבית של השמאל הקיצוני כלפי צה"ל היא היא התקינה, ואילו הזעקה של בניון היא הסתה מטורפת.

קל מאוד לצייר את בניון כהזוי וכקיצוני. אני זוכר שניסו לעשות זאת גם כשיצא נגד אקו"ם והפדרציה הישראלית למוזיקה, למרות שהיום כבר ברור, עקב ההשתלשלות המשפטית, שיש דברים בגו. אבל השילוב הזה של פטריוט ואדם מאמין שלא חושש להגיד את אשר על לבו, גורם להרבה אנשים לשחרר את השד מתוכם ולהשתמש בדרכים מניפולטיביות על מנת לצייר אותו בצבעים לא מחמיאים.

אני יודע שזו נפילה למלכודת ההשוואות הנצחית, אבל בכל זאת – לא ראיתי עליהום כזה טוטאלי על גבי גזית, שאמר על החרדים דברים באמת גרועים. למה בן עמי לא מראיין אותו בתקיפות גדולה כל כך? בכלל, אני לא רואה התנפלות על אינספור אמנים שמביעים תמיכה בקרן החדשה – דייויד ברוזה, רונה קינן, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד. אכן, לא צריכה להיות התנפלות, כי דעתם לגיטימית וטוב מאוד שהם מביעים אותה. אבל כשזה מגיע לבניון, או בכלל לעמדות שלא מתיישבות עם הדעות הפרטיות של עורכי עיתונים ומגישי טלוויזיה כאלה ואחרים – כאן זה כבר אסור. וכמובן שכאשר אביב גפן הביע דעות קיצוניות ופרובוקטיביות לצד ההפוך, אף אחד לא חשב שזה גדול עליו, ובטח שלא ניסה להדביק לו שנאה יוקדת לכל ימני באשר הוא.

היופי הוא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. בתקשורת ימשיכו דבריו של בניון לצאת מהקשרם, ובעולם האמיתי הוא ימשיך למלא את קיסריה, ליצור מוזיקה איכותית, לזכות לפופולריות גדולה ומדי פעם גם לשחרר כהרגלו שירים אמיצים בעלי אמירה חברתית נוקבת. אותם שירים יגרמו לתקשורת לצאת שוב מהכלים, ולרוב הישראלים לשמוח מכך שסוף סוף גם דעותיהם באות לידי ביטוי.

(פורסם במקו, אפריל 2010)

נחלת בנימין דוט קום. על תופעת Etsy והמכירות באינטרנט

יעל כבר הצליחה לפרוץ עם התכשיטים שלה לבוטיקים הגדולים והנחשבים בעולם. ענבל עובדת בלילה מול הלקוחות מחו"ל ובבוקר מול מס הכנסה. ושושנה? שושנה בת השישים עוד מחכה לפריצה הגדולה שלה. כולן יחד מבהירות: עסק אינטרנטי הוא לא תחביב, הוא עסק לכל דבר. אם לא תעבדו קשה, לא תרוויחו

כששושנה בן ענת, בת 60 מירושלים, פרשה מתחום ההוראה ועברה למשרה חלקית, היא ידעה היטב מה ימלא את זמנה: הקמת עסק למכירת פריטים סרוגים בעבודת יד. כמובן שזה לא היה פרקטי, אבל אז היא שמעה על Etsy, החלה לברר בנושא – ופתחה את החנות שלה בחודש אוקטובר האחרון, בכתובת etsy.com/shop/RossanaShoshana. מרגע שהחליטה, שום דבר לא חסם את דרכה – גם הצורך לדעת אנגלית ברמה גבוהה.

"האנגלית שלי לא הכי טובה", מודה בן ענת. "לכן קניתי את תוכנת בבילון. כל מילה שנייה אני בודקת. לא מתאים שיהיו לי שגיאות כתיב, ואני רוצה שהמשפטים יהיו בנויים טוב ויגדירו היטב את המוצרים שלי. זו המון עבודה, מעבר לסריגה עצמה. בנוסף צריך להתמיד, ובעיקר לעשות המון עבודות שיווק שקשורות לחשיפה. יש באתר גם כתבות בנוסח 'טיפים להצלחה' או 'מוצרים בעלי צורות גיאומטריות מעניינות'. אני נכנסת כל הזמן לכתבות האלה ומגיבה בטוקבקים. לא משנה מה אתה אומר, העיקר שהתגית שלך בסוף התגובה תיצרב איפשהו לאנשים בתודעה. זה המשחק: אתה צריך לעבוד על עצם קיום הנוכחות שלך".

שממילא תוך כמה שעות יידחק על ידי אחרים שרוצים גם כן לעבוד על עצם הקיום שלהם.

"נכון, גם זה סוג של אשליה, כי תוך זמן קצר מי יזכור אותך. אלה דברים שנורא תלויים באוויר. דבר נוסף הוא לזהות מגמות. יש דברים שנורא הולכים, שאתה יכול לראות ממש שזה טעם האנשים. בדרך כלל אלה דברים קיטשיים. למשל ינשופים. בכל העולם אוהבים אותם. זה יכול להיות ציורים של ינשופים, כריות של ינשופים, תליונים של ינשופים מכסף וכו'. יש שם הרבה דברים כאלה. אבל בכל מקרה לא אתאים את עצמי לאיזשהו גל. לכן לא אתפשר על דברים כאלה, גם אם ייקח לי יותר זמן".

צב שיצרה שושנה

לפני שנגלה לכם, לקראת סוף הכתבה, לאן התפתח העסק של שושנה, וכמה פריטים מכרה מאז הקימה את העסק האינטרנטי שלה באוקטובר האחרון, נספר לכם שהמוכרת המתחיל חברה ב-Team הישראלי הפועל בכתובת etsyisrael.blogspot.com. קבוצה נוספת פועלת בכתובת etsy-israel.blogspot.com, ויש גם קבוצות יהודיות שונות בעולם (הבולטת שבהן היא EtsyChai הפועלת ב-etsychai.blogspot.com). לא נכביר במילים, ורק נאמר שחברות הקבוצות עוזרות אחת לשנייה, מקדמות אחת את השנייה וכן הלאה.

ואפרופו הכברה במילים, כאן חייבים לפתוח סוגריים: השימוש ב-Etsy הוא עולם ומלואו. יש המון טיפים, הסברים איך זה עובד בדיוק, עניינים כספיים שכל משתמש חייב לדעת וכן הלאה. אבל בכתבה זו אנו לא מתיימרים ולא מתכוונים להרחיב בכל אלה. בשביל זה קיימים לא מעט ספרי הדרכה שניתן לרכוש בנושא (כולל בעברית). מדובר בעולם ומלואו, וכדי לא להיחשד בשטחיות נדגיש כבר עכשיו שמראש אנו לא מתכוונים לטפל בתורת Etsy לעומק, אלא רק לשרטט אותה בקווים כלליים. העניין הוא התופעה.

*

בעוד ש-99.9% מהישראלים שרוצים להקים עסק קטן יעברו את ההליך הסטנדרטי של השכרת מקום, הזמנת מלאי, פרסום במקומונים, פתיחה חגיגית, קביעת מזוזה, הדפסת פלאיירים וכן הלאה, אי שם ברחבי האינטרנט מתקיים לו ייקום מקביל שבו אפשר להקים עסק במחיר של סוכרייה על מקל. עד היום כולנו הכרנו את ענקית הסחר המקוון eBay, אולם בגלל עומס התנועה בו, כמו גם קושי הניווט, כמו גם התחרות המטורפת – הרבה פחות מפתה היום להקים שם עסק. בינתיים צוברים תאוצה לא מעט אתרים המעניקים פלטפורמה ממוקדת יותר לסחר באינטרנט, והבולט מכולם – שמסביבו אף קמה קהילה ישראלית משגשגת ומתרחבת תדירות – הוא Etsy.

למי שעדיין לא שמע על השחקן הצעיר והצבעוני במגרש הסחר של האינטרנט, נספר שמדובר באתר המוביל בעולם למכירה וקנייה של עבודות יד, מוצרי וינטאג' וחומרי גלם, ומכאן הנוכחות הנשית הכמעט אבסולוטית בו. נורא קל לנווט בתוכו, נורא זול למכור ולקנות דרכו (הרבה יותר מ-eBay), וזו הסיבה העיקרית שמאז 2002, השנה בה הוקם, הופך Etsy לפלטפורמה מצוינת עבור אומנים המעוניינים למכור את עבודותיהם לקונים פוטנציאלים מכל רחבי העולם. במילה "אומנים", אגב, אנחנו מדברים גם על עקרות בית או נשים עובדות המעוניינות להרחיב את מקור ההכנסה שלהן. זה קהל היעד העיקרי והפעיל בפועל, וזה גם מה שקרה עם לימור מתיתיהו, בת 38 מיהוד, נשואה פלוס 2 ומעצבת אינטרנט במקצועה, שניסתה להקים עסק קטן ב-Etsy, limitz.etsy.com (ובהמשך חנות נוספת – ECObyLimitz.etsy.com), והפכה לאחת הפעילות הבולטות בקהילת המוכרות באתר, כולל ניהול ה-Team הישראלי ISRAT וניהול הקומונה באתר תפוז. בנוסף לכל היא מנהלת את האינדקס לאומנים ישראליים HandmadeinIsrael.co.il, ומדריכה בקורס לפתיחת חנויות באתר.

לפני עידן ה-Etsy ניהלה מתיתיהו עסק לעיצוב תכשיטים מפימו. אבל בהמשך העסק נסגר, והיא הקימה את "אותיות", המציע מוצרים פרסונליים בהזמנה מיוחדת המכילים שמות של ילדים על חולצות, כריות, בגדי גוף, תיקים וכו'. "בתור אשת אינטרנט ותיקה, מחלוצי האינטרנט בארץ, בניתי אתר לעסק, והתחלתי לעבוד על שיווק רשתי", מספרת מתיתיהו. "הוספתי את כתובת האתר בכתובת החתימה שלי בתפוז, בפייסבוק ובאתרי הורים שאני גולשת בהם שנים. ואז פתאום החלו לזרום פניות. התחילו להכיר אותי, אבל זה לא היה מספיק. עברתי למכור בדוכנים, ואז הגעתי ליריד מעצבים. שילמתי 200 ש"ח ליום, והתייצבתי בקניון פעמיים בשבוע. הבטיחו לנו פרסומים וקידום, אבל בפועל זה לא הלך.

"באותו שבוע, ב-2007, גיליתי את Etsy. פתחתי כרטיס תחת השם הקבוע שלי ברשת, 'לימיצ', העליתי תמונות ומחירים, ותוך שבוע מכרתי שני מוצרים. לא היה לי עם מי להתייעץ ולא ידעתי איך להתקדם. בינתיים היה שוב יריד, וראיתי שם מעצבת תכשיטים שהייתה מאוד מוכרת לי, אבל לא ידעתי מאיפה. התחלנו לדבר, מצאנו שפה משותפת, ואמרתי לה 'את מאוד מוכרת לי, אני לא יודעת מאיפה'. התחלנו לדבר היסטוריה, צבא, תיכון. ואז במקרה דיברנו על Etsy, והיא אמרה 'אולי משם את מכירה אותי?'. הסתבר שבאמת אני מכירה אותה משם, מתמונת הפרופיל הקטנה. ישבנו בדוכן עם הוצאות גבוהות והכנסות מצחיקות, ולמדנו אחת מהשנייה על Etsy. די נשבעתי שזו הפעם האחרונה שלי בדוכן, ותוך כדי הבנתי שהיא גם כן מגששת ומנסה להבין איך הדברים עובדים בעולם הווירטואלי".

חולצה שיצרה לימיצ

התחלת מיד עם Etsy, מבלי לעבור דרך אתר הסחר הגדול פי כמה, eBay?

"כשעוד הייתה לי חברת התכשיטים מפימו חשבתי למכור ב-eBay, כי זה היה הדבר הכי ידוע. ובאמת, פתחתי עמוד, העליתי תמונות מטושטשות וחשוכות של כמה מוצרים, וכמובן שאף אחד לא קנה כלום. זה היה הניסיון הראשון והאחרון שלי עם eBay. בכלל, הוא מייצג בעיניי עולם יותר גברי. אצלנו מוכרים עבודות יד, ושם אפשר למכור הכל. אני תמיד שואלת כך: איפה יותר קל למכור עבודת יד – בנחלת בנימין או בתל אביב רבתי? בהקבלה, eBay זה תל אביב ו-Etsy זה נחלת בנימין. חוצמזה Etsy הרבה יותר ידידותי למשתמש לעומת eBay. אתה לא הולך בו לאיבוד. כל שלב מוסבר לך בצורה מאוד ברורה, ולעומת זאת שם אתה צריך להיות חצי מתכנת כדי להבין מה בכלל רוצים מהחיים שלך".

לחלק מהבנות יש גם חשבון ב-eBay או שרובכן ויתרתן מראש?

"לא, ממש לא מראש. אני יודעת על כאלה שהיה להן חשבון שם – והן סגרו אותו. פשוט לא השתלם להן. העמלות שם מאוד גבוהות, ושנית, הקהל העולמי יודע שבשביל עבודות יד נכנסים ל-Etsy, לא לשום מקום אחר".

בינתיים הפכה מתיתיהו לאחד הגלגלים שהניעו את תופעת Etsy בישראל, פתחה את הקומונה, הופתעה לגלות כיצד עוד ועוד בנות מצטרפות, ובהמשך פתחה את ה-Team. "החודשים עוברים, ופתאום יש נוכחות מדהימה של יוצרות ישראליות בדפים הראשיים של Etsy, דבר שלא היה קיים שם מעולם. עשיתי חיפוש לוקאלי לא מזמן, ופשוט נדהמתי מכמות החנויות החדשות שנפתחו בישראל. זה לא רק הכמות שהדהימה אותי, אלא האיכות. אתה רואה שם חנויות שכבר על ההתחלה מצליחות. אני מתרגשת כל פעם שאני רואה את הדפים החדשים. יש המון מאוד דיונים בקומונה".

בואי נדבר מספרים: כמה אפשר להרוויח ממכירות ב-Etsy ברמה החודשית?

"אני מכירה בנות שמרוויחות את ה-5,000-7,000 ש"ח בחודש, אבל יש גם כאלה שמרוויחות מאות שקלים, ויש כאלה שבכלל לא מרוויחות. בדרך כלל או שיש לך משרה שנקראת Day Job וזו המשרה הנוספת שלך, או שיש תכשיטניות שיש להם חנויות או דוכן קבוע של תכשיטים, ובנוסף הן עובדות ב-Etsy במשרה יפה. הן מתפרנסות משם ממש כחנות נוספת. אני לא מכירה מישהי שעושה את זה בתור תחביב ומרוויחה המון. זה יותר ברמת המאות שקלים בודדים – כלומר השלמת הכנסה נחמדה. לא הייתי מזלזלת בזה, זו עוד הכנסה. אבל גם בשביל סכומים כאלה צריך לעבוד".

השאלה היא האם הרוב בארץ מרוויחות באמת או שבסך הכל מגיעות למאות שקלים.

"קשה לי להגיד. הוותיקות עובדות יפות מאוד. ויש גם חדשות שעובדות יפה מאוד. הייתי אומרת שזה די ברמת החצי-חצי. גם נורא תלוי מה מוכרים בחנות ובאילו מחירים. מוצרים ב-15 עד 25 דולר יותר קל למכור מאשר מוצרים ב-80 דולר. אם מישהי מוכרת בגדים – יהיה לה יותר ביקוש מאשר לחנות תכשיטים, כי יש המון תכשיטים ב-Etsy. לגבי הממוצע – זה כמו שתעבור בנחלת בנימין ותשאל מה הממוצע של כולם. זה כמו שנכנסות בנות ואומרות 'אני מעצבת תכשיטים, האם כדאי לפתוח חנות? זה הולך?'. עונים לה שיש המון פרמטרים, ואי אפשר לענות ככה. אמנם סיכון ההשקעה הוא אפסי. לא צריכים לשים מראש את ה-1,000 שקל בדוכן שאין לך מושג אם הוא יצליח. כאן במקרה שלנו את יושבת בבית, זמנך בידיך. ומצד שני חשוב להבהיר שזה לא משחק, לא בכאילו. זו עבודה של ממש".

אז מהם בעצם הפרמטרים העיקריים להצלחה ב-Etsy?

"מה שעוזר למכור זה תמונות מצוינות של המוצר – כמה שיותר מכל הזוויות, הרי זה משובח. חשוב גם שיווק רשתי. בעולם האמיתי עסקים משקיעים כסף בפרסום, אבל כאן חשוב יותר שיווק רשתי. ולא כל אחד יודע לעשות את זה. בסך הכל מדובר בהרבה קהל צעיר שרוכש, באנשים שפייסבוק אצלם זה כמו ארוחת בוקר, וכך גם לגבי פורומים ובלוגים. זה לגמרי חלק מהעניין. יש כל מני טריקים שיכולים לקדם אותך דרך טוויטר, יש חשיבות גבוהה מאוד להשתתפות בפורומים של Etsy, להקמת בלוג משלך, לתחזוק עמוד מעריצים בפייסבוק, להגיב בכל הבלוגים הנחשבים, להשתייך ל-Teams רלוונטיים וכן הלאה. ממש צריכים לתקוע יתד. בחנות וירטואלית אם אתה לא עושה שיווק רשתי, זה בעייתי. יש מי שיודע לעשות את זה בטבעיות, ויש מי שקשה לו עם זה ומצליח למצוא אפיקים אחרים לפרסום כמו מודעות בתשלום. למרות שלדעתי הקידום בכסף די אפסי. השיווק הרשתי עולה במאות אחוזים על כל פרסום. כך למדתי מחוויות שונות שסיפרו בנות קומונת Etsy באתר תפוז".

תופעה מעניינת עליה מספרת מתיתיהו בהמשך היא חוסר נכונותן של חלק מהמוכרות למכור לישראלים. לא שהן יימנעו מכך, אבל זו בפירוש לא השאיפה שלהן. כשהיא ניסתה לאתר עבורנו מרואיינות מעניינות עבור הכתבה, שלוש מוכרות מצליחות לא הסכימו כלל להתראיין או להעניק שיחות רקע, בטענה שממילא קהל היעד שלהן נמצא בחו"ל. "חלק גדול מהמוכרות לא רוצות לעבוד עם ישראלים – לא יודעת למה", היא מספרת. "בגלל סוג העסק שלי, שבמרכזו נמצאות אותיות עבריות, אני דווקא פונה לקהל הישראלי, וזה נוח לי מאוד. אבל כנראה שהקהל הישראלי קודם כל לא קונה באינטרנט, לכן גם אם תעשה לחנויות סופר-חשיפה בעיתון ישראלי, זה לא ממש יעזור. בנוסף תרבות הקנייה בחו"ל שונה לגמרי – הדרישות של לקוח מחו"ל וכן הלאה. ובכלל, אם כל העולם בפניך, למה לך לעבוד רק באופן מקומי?".

לוגו הקבוצה הישראלית

הכתבה הזו לא באה למכור לכם ש-Etsy הוא מכרה הזהב החדש של כל מי שמעוניין במשכורת חודשית תמורת חצי שעה ביום, אלא בדיוק להפך. מסתבר שכל סיפורי ההצלחה, ללא יוצא מן הכלל, מלווים במאמץ ובהתמדה בכלל לא פשוטים.

אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של האתר שייך לענבל להב-אלגרסי, בת 30 מרם-און, נשואה + 2, שמעצבת ומייצרת מוצרי תינוקות מבד, כולל בובות, ב-etsy.com/shop/bouji. ב-2008 היא עזבה את מקום עבודתה, והחליטה לפתוח חנות אונליין בעלויות מינימליות. אזכור קטן בעיתון "הארץ", פלוס שיטוט קטן ברשת, הביא אותה ל-Etsy. אבל כמו תמיד, בהתחלה זה בקושי זז. "לוקח זמן גם להבין איך הדברים עובדים שם. אני יכולה להגיד שלקח כמעט שנה עד שהתחילו להיכנס הזמנות", היא מספרת.

והשנה הזו לא הייתה מתסכלת?

"מאוד. מאוד מתסכלת. תשמע, זה לא פשוט. אני מייצרת את הכל בעבודת יד. יש לי שני ילדים לפרנס. אבל ברגע שאתה מאמין בעצמך ומייצר משהו שהוא באמת ייחודי ואחר – לי בכל אופן זה עזר להמשיך להאמין. כמובן שגם הבעל תמך. ולמרות התסכול – הכישלון לא הרפה את ידיי, אלא רק גרם לי ליצור דברים יותר חדשניים ויוצרי דופן. בסופו של דבר זה השתלם".

ובכן, בהחלט השתלם. היום יש לענבל 15-20 הזמנות חודשיות בממוצע, לא רק דרך האתר. הוא אמנם משמש עבורה כחלון ראווה, אבל לא כל המכירות מתבצעות דווקא שם, לדבריה.

נדבר תכל'ס: אפשר להתפרנס וממש לחיות מזה?

"עם הרבה התמדה ואורך רוח – כן. זה גם עניין של טרנדים. אם אתה כל הזמן מחדש, מתמחר את עצמך נכון, עוקף את כל השגיאות של הרבה יוצרים אומנותיים שנוטים לא להעריך מספיק את המוצרים שלהם מבחינה אומנותית – אז כן, אתה יכול גם להתפרנס מזה בסופו של דבר".

אני חייב להרוס קצת את האידיליה: מהם החסרונות של המקצוע הזה, בעצם?

"קודם כל, השעות שאני משקיעה בו. זו לא עבודה משרדית שאחה"צ אתה סוגר את הדלת ומתפנה לבית. אני באופן אישי מתחילה יום עבודה ב-22:00 אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, ומסיימת בערך ב-4:00. בשעות האלה אני שולחת מיילים, מדברת עם לקוחות בחו"ל, מייבאת את הבדים שלי מארה"ב וכו'. למעשה, כל הפעילות מתבצעת בשעות הלילה, כולל התפירה והעיצוב".

ואז מתי את קמה?

"ב-6:30-7:00. אני ישנה גם שעה-שעתיים בצהריים. אבל בבוקר זה יותר סידורים, בנקים, מס הכנסה, וכמובן משלוח חבילות בדואר".

אפשר לנהל ככה לאורך זמן חיים סטנדרטיים כשאת עובדת בעיקר בלילה?

"זה לא אידיאלי – אבל אפשרי. אני עושה את זה כמעט שנתיים, ועושה את זה לא רע. בשישי-שבת אני לא עובדת בכלל, מתוך עיקרון, חמותי שומרת מסורת. היא אמרה לי 'אם את רוצה פרנסה, תשמרי שבת', ואימצתי את זה. בכל מקרה גם האמריקאים לא קונים במיוחד בסופי שבוע".

איך מגיבה הסביבה שלך לעבודה הלא שגרתית הזו? נניח, אמא בגן של הילדים שואלת מה את עושה בחיים, ואת עונה "אני מוכרת בובות באינטרנט". נשמע קצת הזוי.

"נשמע הזוי, אבל מעורר הרבה התפעלות. אומרים לי הרבה 'את גרה בחור כמו רם און, בסוף העולם, ומוכרת לכל העולם'. זה משהו מדהים שלא היה קיים בעבר".

לא בטוח שבעבר להב-אלגרסי הייתה מתארת לעצמה שאף תמכור לבוטיקים גדולים ונחשבים בחו"ל, אבל מסתבר שאחרי Etsy יש תחנות נוספות בהצלחה. "כרגע אני עובדת על קולקציה חדשה, אחרי שבוטיקים ברחבי ארה"ב, קנדה ואירופה ביקשו להזמין את המוצרים שלי", היא מספרת. "עד עכשיו לא הייתה לי אפשרות לשווק לבוטיקים יותר גדולים, אבל עכשיו אני עובדת על קו יותר גדול, ובחודשים הקרובים אתחיל לשווק לבוטיקים. אם עד עכשיו יצרתי מוצרים שהם One of the kind, עכשיו זה יהיה אחרת. עד עכשיו יכולתי לספק עשרה מכל פריט, וגם זה בדוחק. כרגע אני יכולה לספק יותר את הבובות, למשל, אבל יש גם בקשה להזמין טקסטיל לחדרי תינוקות. עד עכשיו עבדתי עם בדים שהיו לי בכמויות קטנים, אבל עכשיו אני עובדת עם בדים שניתן לקנות בכמויות גדולות יותר".

את כל זה את עושה לגמרי לבד?

"כן, אבל התכנון הוא לשכור מישהי נוספת שתתפור ביחד איתי".

נראה לי שבסוף תפריחו מחדש באמצעות Etsy את תעשיית הטקסטיל בארץ.

"הלוואי. החלום שלי הוא להעסיק אימהות במצב שלי עם ילדים, שבאמת יתפרו בארץ, וכך נייצא לחו"ל דברים ישראליים".

מוצר מבית Yoola

סיפור הצלחה נוסף שייך ליעל פלק, בת 41 מיהוד, נשואה + 2, שברשת מוכרת יותר בשם Yoola. זו גם שם החנות המשגשגת שלה, בה נמכרים תכשיטים סרוגים יפהפיים, כשעד לשעת כתיבת שורות אלה נמכרו בה יותר מ-1,000 פריטים.

מעניין לגלות שפלק מחזיק ב-Day Job כבעלת משרד עיצוב תעשייתי מזה 15 שנה. העסק המניב שלה ב-Etsy הוא למעשה עבודה נוספת שהחלה בסך הכל לפני שנה וחצי, אחרי שאחותה פתחה חנות (שלא ממש זכתה להצלחה), המליצה לה להצטרף, והשאר היסטוריה.

את מספיקה לשלב בין שתי העבודות?

"בוודאי. העבוד ה ביום היא במשרד העיצוב. Etsy אמנם קצת גולש לי לתוך היום ברמה של דואר, משלוחים ורכש, אבל בעיקרון אני מכינה את התכשיטים בערב ובסופי שבוע, בדרך כלל מול הטלוויזיה. ובכלל, הרבה מהעיסוק הוא לא בהכרח היצירה עצמה אלא מה שמסביב – שיווק, פטפוטים עם לקוחות וכו'. יש הרבה חיי מחשב סביב זה. יש כאלה שאומרים שהיצירה עצמה מתגמדת לעומת הזמן שצריך להשקיע בכל מה שמסביב".

אז זה בעצם סוד ההצלחה – כל המסביב הזה?

"סוד ההצלחה הוא המכלול, אני חושבת. קודם כל צריך מוצר טוב. העיצוב צריך להיות טוב, התדמית – צילומים, שמות, תיאורים, המיתוג – ואחר כך צריך לתת שירות טוב, לדעת לעשות מבצעים, לשמור על קשר עם הלקוחות. זה עולם תחביבי, אבל בסופו של דבר יש בו את המרכיבים שיש בכל עסק, רק בזעיר אנפין. מה שמעניין זה שמעבר למכירות – אגב, השבוע עברתי את ה-1,000 – העסק הוא למעשה פתח לקשרים אחרים. היום גלריות ובוטיקים פונים מרחבי העולם, אני מופיעה בכתבות בעיתונים שונים בעולם ובאינטרנט. זו במה, ויש יוצרים שהבמה הזו מרחיבה ומפרה אותם. גם אותי. כשהבנתי שיש לי קהל, זה העשיר את היצירה עצמה".

ממה שאת רואה מסביבך, אפשר ממש להתפרנס מזה?

"אני מכירה כמה מוכרות שברור לי שמבחינת היקפי המכירות שלהן – זה מקור פרנסה לכל דבר. יש המון שחושבים שהם יודעים איך לעשות שזה יצליח, אבל זה בכלל לא פשוט. זה לא שיש תשובה ברורה. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד אם תצליח או לא. זה נכון גם לגבי בתי קפה – יכולים להיות שניים מאוד דומים, אבל רק אחד מהם יזכה להצלחה".

ועדיין, אני מניח שיש לא מעט מאוכזבים.

"בוודאי. יש לאנשים תפיסה שגויה שזה נורא קל, ושזה לא דורש זמן, שכר דירה וכו'. אבל יש כאן אלמנט מטעה, כי זה כן מצריך זמן ומצריך השקעה בדברים שכל עסק צריך להשקיע בהם – כרטיסי ביקור, מדבקות לאריזות וכו'. ככה אני תופסת את זה, מבלי לעשות לעצמי הנחות בגלל שזה אינטרנטי. אנשים חושבים שהם יבואו, ישקיעו באופן חד פעמי בהעלאת המוצרים – וזה ירוץ לבד. אבל זה צריך להיות מושקע, טוב ואיכותי".

אז הבנו שאפשר להתפרנס מזה. אבל כמה בדיוק, במספרים?

"אפשר להוציא מזה הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק – גם 8 או 10 אלף".

לפני שאתם מנגבים את הריר מעל דפי העיתון (ובמקביל לא שוכחים שמדובר במתי מעט שזוכים להצלחה כזו – בדיוק כמו בכל תחום בחיים), קחו בחשבון שמי שהאנגלית שלו לא נמצאת ברמה גבוהה – כנראה שזה לא העסק בשבילו. עיין ערך שושנה מתחילת הכתבה. "זה נראה לי בגבול הבלתי אפשרי", מחדדת פלק. "נגיד שמישהו כותב לך את הטקסטים הראשוניים לתיאור המוצרים. נגיד. אבל אח"כ אתה צריך להיות בקשר יומיומי עם הקונים. זו שואלת משהו, ההיא אומרת שהמוצר קצת שונה מהתמונה וכו'. לא צריכים להתבטא בצורה שייקספירית, אבל אתה יודע, זה שירות לקוחות. מי שלא מסוגל לעשות את זה – זה יכול להיות נטל ויכול גם לייצר משברים, אם אתה לא יודע מה כל מילה מעבירה בדיוק. אימיילים שלא כתובים היטב תמיד יכולים ליצור אי הבנות".

בינתיים פלק מתכננת להרחיב את העסק, בדיוק כמו כל עסק אחר שזוכה להצלחה. "לא מזמן התחלתי למכור בחנויות מוזיאון גם בארץ וגם בחו"ל, כמו מוזיאון חיפה", היא מספרת. "לא הייתי מגיעה לשם מבלי לעבור את תהליך ההתמקצעות ב-Etsy. מבחינתי זה מסלול עלייה. תמיד אמשיך למכור באתר ללקוחות פרטיים, כי זו חוויה. אבל ברור לי שזה פתח למכור יותר לחנויות בחו"ל, ותוך כדי למתג את Yoola. בהחלט נוכחתי לדעת שזה אפשרי".

יעל Yoola

עם כל האידיליה, נראה שכדאי לחזור לקרקע. זוכרים את שושנה בת ה-60 מתחילת הכתבה? אז מסתבר שאצלה העניינים לא הכי פורחים, ואילו מאגרי הסבלנות עדיין מלאים. "את האמת, היו שלושה חודשים שבהם החנות הייתה פשוט מתה", היא מספרת על התקופה הראשונה לפתיחת החנות. "לא הייתה אפילו מכירה אחת. יש באתר מן קטגוריה שמראה מכירות שבוצעו עד עתה, ומולן חנויות שמעולם לא רכשו מהן. כל הזמן הציק לי שאני שם, זה היה מן אות קין. אבל בסוף נחלצתי משם".

מהו הקושי הגדול ביותר מבינתך?

"ידוע שהאל"ף בי"ת הוא החשיפה והפרסום, אבל קשה לבלוט כשיש אלפי חנויות בכל תחום. בכלל, הרעיון הוא להשתלב ב'אוצרות' שבאתר, ובשביל זה צריכים להקדיש המון זמן".

במאמר מוסגר נספר לכם ש"אוצרות" הוא שמה של אחת הפעילויות החברתיות הפופולריות ב-Etsy. לא נכביר כאן מילים על שלל הכללים המסועפים והמורכבים של ה"אוצרות", אבל רק נאמר שבסוף אותה פעילות נבחרים מוצרים המופיעים בעמוד הראשי של האתר, וזו אחת משאיפות-העל של כל בעל חנות.

"אחרי שלושה חודשים נמכר המוצר הראשון שלי", מספרת שושנה. "אחר כך קיבלתי הזמנה טלפונית, ועד היום היו ארבע הזמנות בסך הכל. יכולתי להישבר כבר מזמן – גם מזה שלא קנו בחודשים האחרונים, וגם מהמחשבה מי אני כשיש אלפים כמוני. אבל אני מאוד מאמינה בעצמי, ומאמינה שהמוצרים שלי יתפסו. אולי זאת אשליה, אבל כשיש אמונה כזאת – מחזיקים מעמד".

ובכל זאת, אם נחשב את הזמן שהשקעת עד עכשיו מול ההכנסות, בטח נגלה שעד כה הרווחת בערך 15 אגורות לשעה, לא?

"יכול להיות, כן. מה שכן, אני עושה דברים שאני אוהבת לעשות. לא אגיד שאני לא רוצה להרוויח, אבל מבחינתי אני לא תלויה בחנות הזו. יש לי את הפנסיה שלי, ואני עובדת עוד חצי משרה. Etsy זה לא הפת לחם שלי. אגב, יש לי עוד הוצאות שקשורות בתפעול החנות. אני לא מצלמת את המוצרים, ויש סטודנטית שעושה לי את הצילומים של המוצרים בתשלום. כך שמעבר לחוסר הרווח, יש גם הוצאות".

אם היית חוזרת אחורה בזמן, היית חוזרת על החוויה העדיין-לא-משתלמת?

"הייתי חוזרת על זה כי זאת לא הפת לחם שלי, כאמור. כל החיים רציתי להגיע לחנות שעוסקת בתחום הזה, אבל אף פעם לא היה לי גב כלכלי או את הפריווילגיה לשבת בבית ולעשות את זה. היום, בזכות האינטרנט, אני יכולה להרשות לעצמי להתעסק בדברים כאלה. זו סוג של פריווילגיה".

ועד מתי תמשיכי לנסות?

"אההה, כרגע יש לי נשימה ארוכה. מה אגיד לך? (נאנחת) יכול להיות שעם אחד המוצרים יהיה קליק. יש גם אומנים שפתאום הקהל נדלק על אחד המוצרים שלהם, ואז הם מייצרים הרבה ממנו. בכל מקרה אני תמיד מנסה, לא מתייאשת, וגם אחרי נפילה – אני קמה. אף פעם לא מרימה ידיים".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)

אלבום בלי כוונה: ראיון משותף עם עמיר בניון ויהודה מסס

עמיר בניון התעלם מהצעה של שלמה ארצי להקליט אלבום משותף. במקום זה הוא מוציא דיסק שלם עם יהודה מסס, אומן מוערך וחבר טוב. למה ארצי לא ומסס כן? פשוט כי אף אחד לא יזם את החיבור הזה 

"אל תשאלו איזה קטע היה לי", סיפר המוזיקאי נדב ביטון לפני כמה שנים טובות לכל מי שהיה בסביבתו, כולל עמיר בניון. "הופעתי לא מזמן עם איזה זמר בדימונה, ותוך כדי שאני מנגן והוא שר – באה משטרה ועצרה אותו בגלל שהציוד היה גנוב". כמובן שהתיאור לא היה מרנין במיוחד, למרות שביטון ידוע במעלות ההגזמה שלו ("בוא נגיד שמבחינת הפרטים שהוא נתן, רק התאריך היה נכון", מחייך בניון). אבל זו, בכל אופן, הייתה הפעם הראשונה שבה עמיר בניון שמע על יהודה מסס. התחלה לא מלהיבה במיוחד, אבל עכשיו הם מוציאים דיסק משותף.  

"הסיפור הוא שהופעתי באיזה מקום, והייתי צריך להשכיר ציוד ממישהו אחר", משחזר מסס את הגרסה שלו. "והסתבר שהציוד שהשכרתי היה גנוב. כלומר, זה שהשכיר לי את הציוד גנב אותו קודם לכן. בעל הציוד המקורי עבר במקרה – זה היה במרכז המסחרי בדימונה – וזיהה את הציוד שלו. אז באה המשטרה ולקחה אותי באמצע ההופעה לבירור. נדב ביטון, שניגן איתי, נשאר שם והיה צריך להמשיך לנגן".  

בניון מתחמם: "אז מה, באמת היו אזיקים וכל זה?".  

מסס: "עזוב את כל התוספות של נדב על אזיקים וצ'קלקה. נדב עשה מזה סיפור חדש, ובגלל זה כל מי ששמע אותו הבין שיש לו עסק עם קרימינל. זה לא בדיוק נשמע כמו אומן אלא יותר כמו אחד שבשעות הפנאי רוצה לשיר. אז בסדר, זה הרושם הראשוני שעמיר קיבל עליי. לפחות הוא יודע לסנן. ובכלל, זה רק מלמד אותנו עד כמה צריכים להיזהר מדברים ששומעים על אנשים. אתה ממש צריך לפגוש את הבנאדם ולהכיר אותו לפני שאתה חורץ את גורלו".  

בניון: "אפשר להגיד את זה גם על אומנות. ולדעתי בהקשר הזה יהודה הוא אחד מאלה שחרצו לו את הגורל כביכול, מבלי לשמוע אותו".  

למה לא עשו את זה לך? הרי גם אתה בא מאותו מקום, פחות או יותר.  

"אולי הסטיגמות עליי היו פי מיליון יותר חזקות, וזה מה שגרם לקיצוניות ולעניין כלפיי. סיבה נוספת היא שהיום עולם המוזיקה גדוש, מלא, עמוס. וכשאתה בן ארבעים ומשהו, ואבא שלך לא ברח עם ארגנטינאית לחו"ל, ואתה לא סובל מכל מני בעיות נפשיות, ולא עשית ניתוח לשינוי מין, ואתה לא משתתף ב'האח הגדול' – קשה לשים עליך אוזן. צריך סוג של נחת רוח מסוימת מהסביבה בשביל שינסו בכלל להקשיב לך".

 

 

פחות משנה לפני מותו, ראיינתי את אהוד מנור ז"ל ל"מקור ראשון". בסיום הראיון, כשהתעניינתי לאן מועדות פניו, סיפר לי בהתרגשות על אלבום חדש שכתב באותם ימים עם יוצר אלמוני בשם יהודה מסס. "הוא כישרון גדול", אמר מנור בפנים מאירות. "אתה עוד תשמע עליו". אבל האמת היא ששמעתי כבר לפני. מסס הספיק לכתוב לאומנים בולטים (שלומי שבת, שירי מימון, מאיה אברהם ועוד), היה שותף בכתיבת "עלש" (הדואט המוצלח של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה), שחרר כמה סינגלים משל עצמו, ובאופן כללי נראה היה שמדובר ביוצר אותנטי, ייחודי ומעניין. מישהו מהליגה של עמיר בניון.  

כמה חודשים לאחר מותו הפתאומי של מנור יצא האלבום המשותף שלו ושל מסס, "מזרב", שזכה משום מה ליחסי ציבור דלים, ולא הצליח לפרוץ לתודעה. מסס לא התייאש, המשיך ליצור, ולפני יותר משנתיים שחרר את אלבומו השני "אמת פשוטה". כאן ההצלחה הייתה עדיין שקטה, ומסס נשאר אותו אומן ששמו עובר מפה לאוזן מתוך הערכה גדולה לכישרונו. אבל עכשיו עומד לצאת האלבום המשותף לו ולעמיר בניון, וסביר להניח שהאומן המוכשר, שנולד וצמח בנתיבות והגיע לאזור המרכז לפני כעשור, יזכה לבמה משמעותית פי כמה. הדיסק, המורכב כולו מדואטים בין השניים, אמור לצאת ממש בקרוב, וכנראה שהספקתם להכיר מתוכו את "מחשבות" – אחד השירים הטובים ביותר ששחררו השניים מתחת ידיהם.  

ההיכרות בין בניון למסס, מעבר לעניין ההוא עם הצ'קלאקות, נוצר באולפן שבו הקליטו שניהם במקביל. "הכרתי את עמיר עוד לפני, דרך המוזיקה שלו, אבל ברמה הפיזית זה קרה באולפן", מספר מסס. "הוא כבר היה מוכר, ואני רק התחלתי לעבוד על חומרים משלי".  

השניים נכנסו לפאזה של "מדברים פה, מדברים שם" כהגדרתם, ובהמשך השמיעו חומרים זה לזה. "מבחינתי זה היה תהליך של גילוי", נזכר מסס. "מעבר למה ששמעתי עליו בתקשורת, הכרתי את הבנאדם עצמו, מהפגישות הקטנות האלה, ואחר כך היה מאוד קל להתחבר עם האומן שבתוכו. תוך כדי דיבור אתה לומד להכיר את הבנאדם. אתה מבין שזה אמיתי, ואין פה זיוף, והוא לא עובד בזה. הוא כותב ושר באמת מתוך אמונה. בעניין היושרה המוזיקלית אני יכול לספר לך שבעבר עשיתי תקליט שגנזתי, כי הבנתי שהוא לא אמיתי. בעצם, מוזיקה מקורית התחלתי לעשות רק מגיל שלושים, אבל במשך חמש שנים עשיתי דברים שלא באמת אהבתי. הייתי מופיע באירועים ובפאבים, ספגתי כל מני השפעות מסוימות, ולא ממש מצאתי את עצמי. מאוד קשה לבוא משם, לנקות את כל זה, ולהגיע לאמת שלך. וכשסיימתי את האלבום ההוא וישבתי להקשיב לו, ראיתי שזה לא מאה אחוז אני. לכן גנזתי אותו. בעשר השנים שחלפו מאז אני עושה רק דברים שאני מאמין בהם ב-100%. הרבה פעמים אומרים לי 'אולי תעשה ככה וככה, כי ככה אוהבים ברדיו', אבל לא. מה לעשות, אני לא יכול לשקר".  

אם היית שואל אותי, הייתי מציע לך להקליט דיסק עם עמיר בניון כדי לפרוץ. אבל כבר עשית את זה.  

"אתה יודע מה, אני שמח שלא יעצת לי כזה דבר, כי אם הייתי בדעה כזו – זה לא היה קורה. אני מכיר את שנינו. כל היופי פה שזה צמח בצורה הכי אמיתית שיכולה להיות".  

איך זה נולד, באמת?  

בניון: "אענה לך במילים של השכונה: זה בלי כוונה".  

מסס: "אם הוא היה אומר לי 'בוא, אני רוצה לעזור לך' – הייתי מתבאס".  

בניון: "עם כל הכבוד, גם אין לי את היכולת הזו".  

מסס: "עזוב את המוזיקה, הכרתי גם בנאדם. חבר שאני יכול לספר לו הכל, לשתף אותו בהכל, להתייעץ איתו. עמיר לא יודע את זה, אבל למרות שהוא קטן ממני – הוא האח הגדול שלי".  

בניון נבוך: "הוא, עכשיו, הוא מגזים".  

מסס: "זה היופי. מרגש אותי לחשוב על התהליך, שהיה כל כך אמיתי, וכל כך נהניתי לעשות אותו. אני מאחל לעצמי לעשות מוזיקה רק ככה".  

אבל עם כל הרצון הטוב לעשות מוזיקה כנה, צריכים גם להתפרנס בסופו של יום.  

"בשביל זה אני גם מלמד גיטרה – כדי שלא אשקר במוזיקה. בשביל זה אני עובד בבית ספר בהוראת מוזיקה. בשביל זה אני עושה המון דברים כדי להביא פרנסה הביתה, ומעשר מזה לטובת הנשמה שלי. כלומר, אני עובד מאוד קשה בשביל להגיד את האמת שלי".  

עמיר, לאורך כל הקריירה שלך לא הקלטת כמעט מעולם שירים שכתבו אחרים. גם מספר הדואטים שעשית עד היום כחלק מהדיסקוגרפיה הוא מזערי ביותר – רק עם אבי אחיך, מיכה שטרית ואבי עברי. אני יודע שזו לא החלטה מודעת, אבל מה קרה שהחלטת להקליט לא רק דואט אלא דיסק שלם עם יהודה?  

"יהודה הוא לא רק חבר-אומן, אלא גם מישהו שיש לי איתו שפה מוזיקלית. בנוסף אני חושב שזה עזר לי מאוד להיות קצת יותר גדול, במירכאות, ממה שהייתי עד היום. כלומר, בוא נראה אותך מקשיב למישהו, כותב עם מישהו, ואל תהיה כזה גיבור ותעשה הכל לבד. זה עבד לי יפה מאוד, תודה לאל".  

לא מזמן שלמה ארצי הציע לך בראיון ל"7 לילות" להקליט איתו אלבום שלם. למה הוא לא ויהודה כן?  

"ברור שכאומן אני אוהב אותו. שמעתי כל כך הרבה שירים שלו, ויש לו ים שירים רגישים ומדהימים שאני יכול לבצע כאילו אני כתבתי אותם. ואני מתחבר הרבה ללב שלו ולכתיבה שלו".  

אבל?  

"אבל יש אבל. שלמה ארצי – אני יכול להסתכל על האמת ולראות בו בן אדם. אבל אני לא יודע אם העולם מוכן כרגע לזה שאני רואה בו בן אדם. מה הכוונה? חיבור כזה תמיד יהיה כמו וואו, איזה פיצוץ הולך לצאת, ואז אנחנו נוכל לעשות דברים גרועים או מדהימים, ועדיין התגובה תנוע בין ציניות לבין פרגון בלי קשר לתוצאה עצמה. אני לא חושב כאן מה יגידו, אלא בדיוק הפוך – אני רוצה להגיע לאיזו הרגשה פנימית שבה אין סטיגמות. כך זה גם יהיה יותר מסקרן. אבל בכל מקרה, צריך לגלות לעולם את מה שמתחת לאדמה. יש הרבה פעמים יהלומים שכבר הוציאו אותם, והם כבר בבורסה או בבנק, ושייכים למישהו. ויש כאלה שצריכים ללכת ולהוציא אותם מהאדמה. כמו שאני נהנה מהאומנות של יהודה, אני רוצה שעוד הרבה אנשים ישמעו את זה. הפרויקט הוא בפני עצמו, מבחינת הנאה ואומנות עבורי, ואם על הדרך נהייתי איזשהו סוג של במה – דייני".  

מסס: "יש פה משהו מעניין, כשאני חושב על זה. הרי אנחנו כותבים מהתת-מודע שלנו, אחרי שכל מני דברים נספגים. אבל אנחנו כותבים בעיקר מהחלק הכי מאסיבי בתת מודע – מה שהכי תפס נפח. אבל בכתיבה של שיר ביחד עם מישהו, אתה יכול לעורר אצלו את החלק הקטן בתת מודע, החלק הלא פעיל במירכאות, ולגרום לו דווקא שם ללכת על החלק הזה. זה הדדי כמובן. וכך יוצאים דברים שממילא כנראה שלא היית עושה אותם לבד, כי זה לא מה שמנחה אותך בדרך כלל. וזה כל הקסם. באלבום הזה גיליתי המון דברים על עצמי – הוצאתי דברים שלבד לא הייתי מצליח להוציא".  

בניון: "באופן כללי אני לא אוהב דברים מאולצים. האלבום החדש עם יהודה הוא מבחינתי אלבום בלי כוונה. והשאר? כל דבר שהמדיה מנסה לחבר אותך אליו – גם עם אומן שאתה באמת אוהב ובאמת רוצה לשתף איתו פעולה – זה כמו, אני לא יודע, איזה 'מפגש כוכבים'. נשמע כמו שם של מקום שמוכרים בו שווארמה. אני לא רוצה".  

מסס: "סליחה שאני אומר את זה, אבל אני לא חושב ששני כוכבים ייפגשו בדירה של אחד מהם כדי לכתוב שיר, כמו שקרה אצלנו רוב הזמן. יכול להיות שזה יקרה דרך הפקס או באולפן, בניסיונות תכל'ס".  

בניון: "אני קורא לזה התלהבות. יש ליהודה התלהבות ליצור. את השיר 'לא כחול ולא לבן', מהאלבום האחרון שלי, הקלטתי באולפן של יהודה. עבדנו עד הערב, שמונה-תשע, ואז פשוט גלשנו. הרגשנו שזה חייב לצאת תכף, ממש מחר. הגענו לחצות. התקשרתי למרים אשתי, שאלתי אם אפשר להישאר עד הבוקר, לסיים את השיר. וככה המשכנו. אתה יודע, ליהודה יש התלהבות מוזיקלית שהיא מתנה. זה אופי, ואני חושב שאני גם כזה. ואם שני אנשים כאלה נפגשים, זה מדהים. לגבי אומנים אחרים, לעתיד לבוא, כשנוכל להיות קצת משוחררים ולא לקחת את עצמנו ברצינות, אוכל להרים טלפון, 'מה המצב אחי, שומע, חשבתי שאולי נשב'. אבל היום צריך לעבור קשקושים, משרדים, מנהלים, 'תשלח לי באימייל', 'רגע אני אבדוק' וכו'. גם אם אתה מעריך ואוהב ומבין את האומן – אתה עדיין מתבאס על המצב ומתחיל להתעייף מזה".

 

 

   

מעבר לחיבור המוזיקלי, בניון ומסס חולקים גם חיבור עמוק מאוד ליהדות. מסס אמנם לא נחשב דתי פר-אקסלנט (ובהמשך נידרש לנושא), אבל שניהם לומדים תורה ביחד, מתפלפלים בסוגיות, ובכלל מלווים זה את זה בתהליך האינסופי. כמובן שזה גרם להם במקביל לאבד עניין בתרבות הכללית. בניון מספר בחיוך ש"טלוויזיה זה הדבר האחרון שחסר לי", והוא סבור שזה בכלל לא קשור לדת. "תהיה הכי חילוני בעולם", הוא אומר, "זה בכלל לא קשור. אין לך טלוויזיה בבית – השכל שלך מתחיל להתנקות לאט לאט. כתוב 'לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, אשר אתם זונים אחריהם'. אנחנו מתחילים בטלוויזיה רק כתיירים, רק תוכנית כזו, רק בוא נציץ עוד פעם, רק פה, רק שם – ועכשיו אתה מכור. כשבן אדם מתנתק מהמכשיר הזה – יש שתי מילים יותר עם האישה, ארבע מילים יותר עם הילד, ופתאום אתה נהיה בן אדם אחר".  

עמיר, אפרופו שינויים, היום אתה נמצא במקום מצוין מבחינה תקשורתית. רק לפני שלוש-ארבע שנים היית הזמר המוכשר שלא באמת הבינו מה הוא בדיוק רוצה מחברות התקליטים. בזמנו אמרת אפילו "אני יודע שרואים בי מן שוטה הכפר, אבל אין לי בעיה עם זה". לפני חצי שנה זה התחיל להשתנות, אחרי קיסריה והוצאת האוסף. קיבלת חיבוק מהמדיה, והאמת היא שאני הסתכלתי מהצד וקצת חששתי שתשתנה.  

"גם אני דואג עד היום מדברים כאלה. לפעמים האף שלי טיפה עולה, ואני מרביץ לעצמי ועושה וידוי ואומר סליחה. רב עם החיים, ומשתדל להיות הכי אני בעולם".  

מה הכוונה ל"לפעמים האף שלי טיפה עולה"?  

"יש דברים פנימיים שאנחנו לא מגלים אותם לאנשים, אבל אדם שרוצה להשיג את מידת הענווה צריך להבין עד כמה יש מצבים של סיכונים ליפול לגאווה. אנחנו רדומים, לא מרגישים את זה, אבל זה יכול להגיע פתאום. ואז אדם יכול להתעורר ולהגיד 'רגע, מה פתאום ברור לי מאליו שצריכים להתנהג אליי ככה וככה?'. איך אני אסביר לך? (חושב) זה או שאני כזה אומן, עלק, או שאתה הולך לקיצוניות השנייה, ומנסה להבין כמה אתה על הפנים, ומנסה להיות הכי אסיר תודה על המקום שאתה נמצא בו, כי גם ככה אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר. ואתה יותר קטן מכל מי שמגיע להופעות שלך. ויש את האמצע. אני כל כך פוחד חלילה שיום אחד – אפילו בבית, אפילו עם אשתי – שמשהו יהיה לי ברור מאליו, ואני אטעה בדיבור, ואהיה עם מישהו בקטע של 'אני למעלה ואתה למטה'. זה יוכל להרוג אותי לפני שזה יקרה. רק מה, אני גם משתדל לא לחשוב על זה הרבה, כי זה גם לא בריא".  

אם אנחנו עוסקים כבר בענייני תקשורת, לאחרונה פוצצת כתבה שערכו עליך בתוכנית "המקור" של עפר שלח ורביב דרוקר. על פניו, עבור הצופה התמים, נראה שנפלת עליהם בעקבות עקיצה קטנה מצדם. מה היה שם באמת?  

"הצופה הרגיל באמת לא ממש הבין מה קרה שם, מהסיבה הפשוטה שהייתה שם עריכה מגמתית. הם לא הציגו בתוכנית את כל העקיצות והחפירות בשני ימי הצילום שקדמו לאותו עניין. הם חפרו לאבא שלי על ענייני הסמים, חיפשו רק לכלוך, לגלגו על הלייבל שלי 'נבל עשור', ובסופו של דבר אמרתי להם את מה שאני חושב עליהם ועל הדרך שלהם".  

כבר חשבתי שתהיה מיינסטרים, אחרי החיבוק התקשורתי בחצי השנה האחרונה.  

"אני לעולם לא אהיה מיינסטרים במובן הזה. כי אם מיינסטרים זה לשנוא מתנחלים, לחיות בתרבות הסלבס ולחשוב ששיינקין זה המקום הכי נכון והכי צודק – אני ממש לא שם".  

כשאנחנו גולשים קצת לענייני רוח וחיצוניות, עולה באופן טבעי שאלת הזהות הדתית של מסס. "כשאני אשים כיפה – אני אהיה המשיח", הוא צוחק. "וברצינות: המהלך הזה מפחיד אותי מהבחינה שהוא כל כך מחייב, ואחריו אהיה קשה עם עצמי. אני מכיר את עצמי".  

אז הכיפה היא משהו שהולך לקרות מתישהו?  

"בעזרת השם, הכיוון נמצא שם. אך בכל זאת מעסיק אותי למשל מה יקרה אם אחרי שאשים כיפה   

מישהו יראה אותי הולך לעבודה מבלי שהתפללתי שחרית".   

מאיפה הוא יוכל לדעת?  

מסס: "יודעים".  

בניון: "אני יכול להתערב לכם? זה שלאדם יש כיפה – זה לא אומר שהוא מייצג משהו. הכיפה היא ממילא חלק מתהליך שאדם חייב לעבור. כמעט אין דבר כזה דתי ב-100% – יש יהודי שצריך לעשות מקסימום התקרבות ליהדות לפי איך שהוא מבין. אני אומר לך בכנות שאני מייצג רק את עצמי, וגם זה – לא תמיד".  

מסס: "לא, עמיר. במקרה שלך זה לא ככה. אתה לא אדם אנונימי. בכל מקרה, מבחינתי זה מפחיד ואפילו מסוכן לקחת אחריות כזו. אם תבוא ותגיד שאני אדם שומר תורה ומצוות, מחר מישהו יכול לבוא ולהבין שזה בסדר להיות כמוני. אבל שנינו יודעים שזה לא בסדר – יש יותר בסדר".  

בניון: "אדוני, לא לקחת אחריות זה הדבר הכי גרוע. אז מה עושים? שמים כיפה ומסבירים לכולם כמה אתה יותר קטן מההוא עם השבעים עגילים. אתה לא צריך להחביא מאף אחד כלום, אלא להגיד לכולם 'אני בן אדם יותר גרוע ממך הרבה פעמים, ומנסה לתקן את עצמי, ושמתי כיפה כי ככה אני מאמין, ואני לא חותם לך על כלום. אני יכול לטעות ואני יכול לא לטעות, ובעזרת השם נגיע לאן שנגיע ולהתראות. מה, אני עובד אצלך?'. ככה הייתי אומר".  

מסס: "מה שאתה מציע זו דרגה יותר גבוהה ממה שאני נמצא בה היום. ואני יודע שאגיע לשם, אי אפשר לברוח מזה".  

בניון: "אתה כבר שם".  

מסס: "בכל זאת יהיו כאלה שיראו בך מאה אחוז".  

בניון: "אני לא מאמין שמישהו ייקח מישהו עם כיפה כצדיק במאה אחוז, כי אנשים כל כך גדולים עשו את הטעויות שלהם, כך שאני יבחוש בן שלולית שמישהו יבחין בי. לאט לאט רואים שהכל קורס".  

עמיר, אתה כבר נמצא בתוך המקום הזה, ובתחילת תהליך התשובה הייתה לך ההתמודדות בין האומנות להלכה. העניין הוא שלפעמים אתה פועל בתוך סביבה שלא ממש נמצאת בתוך התהליך הזה. כך למשל מי שנכח בהופעה שלך בקיסריה קיבל אותך על מסך ענק, כשממש מאחוריך ניגנה כנרת בלבוש לא צנוע במיוחד. היית בכלל מודע לזה?   

"כל פעם אני לומד משהו. אבל אגלה לך משהו קטן: גם בעיניי לא מצא חן איך שהבחורה התלבשה, אבל תחשוב שהבחורה לא לבשה בחיים שום דבר חוץ מגופיות וחצאיות מיני. ביקשנו ממנה לפני ההופעה לא לעלות ככה, והיא אמרה 'טוב, אני אלבש חולצה שחורה ומכנסיים'. אז מצד אחד אני חושב שעשינו חסד איתה וגם עם הקב"ה, כי נהיה פה עניין. עכשיו, ברור שיש עניינים כמו זה שאין לי מאפרת וכאלה. אבל אני רוצה להבהיר משהו מצד שני: אם בחורה לבושה לא עם שרוול, ואני מעביר לה שהיא פחותה בעיניי – אין יותר כלב ממני. מה עם כל התודה לאמא שלי, שגידלה אותי ואני יודע איזו צדקת היא, ואין לה כיסוי ראש?".  

מסס: "יפה, יפה. זה מה שרציתי להגיד".  

בניון: "דודו, אתה מכיר אותי מבחינת הקיצוניות שלי בדת. אני עז אדין אלקסאם. אני פסיכי. אבל אני חייב להגיד לך שעם הזמן אני לומד. אמנם אגיד לכולם בפנים שהם חיים נגד ההלכה, אבל מצד שני – אני לא מחנך. אם זה לא לבוש פרובוקטיבי אלא רק לבוש שלא נמצא בדיוק בגדרי ההלכה – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. נפל לי האסימון לגבי הכנרת. אבל לא בקטע של 'אני אהרוג אותה' אלא בפעם הבאה שאדבר איתה, אומר 'תשמעי, אם אפשר, תבואי עם טריקו רגיל'. גם אסביר לה למה. אגב, אותה בחורה שאתה מדבר עליה – כשהתארחנו בתוכנית טלוויזיה מישהו מצוות האולפן בא אליה תוך כדי ההכנות, לא על דעתי, ואמר לה 'קומי מהכיסא. את נמצאת מאחורי עמיר עם מיני. מה זו התועבה הזו?'. הבחורה הלכה לבכות. אחר כך היא באה אליי, אמרה 'אתה אמרת שאני תועבה, בן אדם לא טוב?'. שאלתי מה קרה, כי לא הייתי נוכח באירוע. היא סיפרה לי, ואז הגעתי לבנאדם שדיבר אליה ככה, אמרתי לו מה שאמרתי, ולבחורה הסברתי שעל פי ההלכה היא צריכה לעבור לצד מסוים ולהתלבש קצת אחרת, אם לא מפריע לה. וואלה, שמה מכנסים, עברה לצד השני. הכל בצורה נעימה ולא תוקפנית".    

 
 
 

  

   

במהלך הראיון מתברר שוב ושוב עד כמה יש נקודות מפגש משמעותיות בין מסס לבניון. שניהם הגיעו מאותו אזור גאוגרפי, מחילוניות מסורתית, מעשיית מוזיקה באופן חובבני עם רי"ש מתגלגלת, ומצאו את עצמם בסופו של דבר באזור המרכז, בפאזה יהודית מובהקת, במן ברנז'ה מצומצמת אך איכותית של אומנים ישראלים בעלי מוטיבים מזרחיים איכותיים, ובטח שכבר לא ברמה החובבנית. רק הרי"ש המתגלגלת נשארה.  

"אני לא יודע מאיפה קיבלתי את השכל לעזוב את עולם הפאבים והחתונות", מספר מסס. "זה לא פשוט. זו מלחמה, וצריכים לשמור על העיניים. זה מתעתע: יש לך כסף נזיל, ויש לך יומן ומתקשרים אליך, אבל אם אתה עושה חשבון פשוט – אתה מבין ואומר 'עזוב אותי מכל זה, תן לי לראות את הילדים שלי ואשתי בליל הסדר, כשכולנו ביחד'. אלה החיים האמיתיים".  

בניון: "או-הו, זו תמונה שיכולה לעזור הרבה לבנאדם להסתכל קדימה".  

מכנה משותף, כמו שהבנתם, הוא המקום המרכזי של המשפחה בחייהם. אשתו של מסס, ריקי, היא בעלת סלון לעיצוב שיער ואיפור כלות באשדוד (שאף סיפרה את בנו הבכור של בניון, ישראל, אחרי טקס החלאקה). אולפן ההקלטות הפרטי של מסס נמצא בחצר גינת דירתם בחולון, וביתו משמש גם כמוקד הפעילות ללימודי הגיטרה הפרטיים שהוא מעביר, כולל עבודה על ספר חדש ללימודי גיטרה ברמה מקצועית, שייצא בקרוב. בין לבין מקליט מסס שירים חדשים לאלבומו הבא.  

אשתו של בניון, מרים, מגדלת היום את שני ילדיהם בביתם החדש שבעיר מודיעין, ומלבד זאת משמשת כ"מפעילה", להגדרת הבעל. "אשתי עוזרת לי, אשתי היא החצי השני שלי, אשתי גם מפעילה אותי כשצריך", הוא מספר.  

אתה מתייעץ איתה בנושאים מוזיקליים?  

"אשתי מכירה את הכל, כולל סקיצות כמובן. אצלי הכל מפוזר, אז היא מסדרת את הכל".  

מסס צוחק: "בוא נגיד שאם זה היה תלוי בעמיר והאלבום היה יוצא מחר – אז בטח הטקסטים עוד לא היו מגיעים אל הגרפיקה".  

בינתיים השניים נראים נרגשים מצאת האלבום המשותף, מקץ חמש שנים של עבודה. האזנה ראשונית מלמדת שאכן יש למה לחכות: יש באלבום החדש רוקנ'רול ("על גג העולם"), טוויסט מרוקאי (עיבוד בלדתי ל"אהלן וסהלן"), ניחוח של יין עתיק ("כשהגעתי לכאן" ו"תהיה מאושר"), שילוב של בית כנסת עם רוק ("בין שברי החומות"), נגיעות משפחתיות עמוקות ("אמא"), וכמובן "מחשבות", שבינתיים עושה חיל ברדיו, בערוץ 24 וכמעט איפה שרק אפשר. אין ספק ששיתוף הפעולה הזה מצליח, מה שמוביל אותי אל התהייה הבאה.  

יהודה, הוצאת את האלבום הראשון שלך עם אהוד מנור, את השני כאומן סולו, ועכשיו השלישי מגיע עם עמיר. שיתוף פעולה בשניים מתוך שלושה אלבומים אומר משהו עליך, או שזה יצא סתם במקרה?  

"קודם כל, הלוואי וכל החיים אעבוד עם אומנים. זה רק מחזק את הביטול של 'כוחי ועוצם ידי', ובפרט עם האנשים האלה – אהוד ועמיר. מעבר לאנשים שבתוכם, מדובר באומנים. זו חוויה לא רגילה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מבחינתי זה גם לא מובן מאליו. אני נהנה מזה, ונהנה בעיקר מהדרך. הדרך מאוד חשובה לי. כל הזמן אני משתדל ליהנות מהדרך לאולפן, מהעבודה באולפן ומכל השאר".  

וכמו במקרה בניון, גם בחיבור עם מנור הוא בא בשביל המוזיקה ונשאר בשביל הבנאדם: "יום אחד הוא צלצל אליי, אמר 'אני עוקב אחריך לא מעט זמן' והתחיל לפרגן לי", משחזר מסס. "אני כבר כולי נבוך ומסמיק, והוא אמר 'תשמע, יש לי כמה טקסטים. תראה אם אתה מתחבר'. בהמשך הם התאספו וזה כבר נהיה פרויקט של דיסק שלם – 'מזרב', שילוב של המילים מזרח ומערב".  

ובסופו של דבר האלבום לא הגיע ליותר מדי אנשים, בעיקר בגלל ההתעלמות התקשורתית.  

מסס: "לתקשורת יש כוח אדיר, ואולי בגלל זה הדרך שלי הרבה יותר קשה. זה מגיע לאנשים פה ושם, ואחד מעביר לשני. אבל אתה יודע מה? אם בסוף המוזיקה מנצחת, זה מראה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיה אפשר לחשוב. לפעמים אני נכנס ל-youtube ורואה מספרי צפיות באמת מפתיעים. בתקופת מלחמת לבנון שחררתי סינגל, 'שיר אהבה למולדת'. מסתבר שמישהו עשה לו קליפ מיוזמתו והעלה ל-youtube. יש לזה 6,800 צפיות, וזה בלי תקשורת. בשבילי זה לא מבוטל שאלפי האנשים הגיעו לשיר הזה מבלי שהוא הושמע כמעט בכלל ברדיו".  

בינתיים מסס עובד כאמור על אלבום חדש, ואילו בניון מתכנן אלבום משולש (שאולי יתפתח גם למרובע, לא פחות, וייצא אולי לקראת ראש השנה). כשאני מבקש מבניון להגדיר כל אחד מחלקי הפרויקט, הוא מתקשה למצוא את המילים. "אני לא יודע כל כך להגדיר, אבל ישמעו את ההבדלים כי הם יהיו כל כך קיצוניים. בין אם זה הבדלים בסאונד, בטקסטים או בנגינה. זה משהו אחר. אחד האלבומים, למשל, הוא תקליט מוזר. הרבה פעמים לא כיוונתי את הכלים. ניגנתי בו את רוב הכלים. אפילו קלידים, למרות שאני לא יודע לנגן קלידים. עשיתי שם דברים מוזרים נגד הקצב, תכנותים, פשוט מוזר. יש בו שירים שמתחברים, ואז פתאום זה לא מתחבר. בדיסק השני יש 8-9 שירים".  

שהם לא מוזרים?  

"אני חושב שלא. הם מוזרים אולי בכתיבה, אבל מבוססים על סאונד שלא בא לזעזע אף אחד. חוץ מהם יש דיסק עם שירים שהקלטתי פה ושם".  

 
 

  

אם זה לא מספיק, בניון רואה את עצמו מלחין מוזיקה לפסקולים, מתכנן להוציא אלבום אינסטרומנטלי שהעבודה עליו כמעט הסתיימה, חולם לפתח קריירת משחק במקביל ("זה משהו שמאוד מאוד יכול לעניין אותי"), ומוציא דיסק נוסף עם יהודה מסס. הפעם, לשם שינוי, הם לא יעמדו בפרונט אלא בעיקר יארחו אומנים שונים שישירו טקסטים מהמקורות שהשניים הלחינו והפיקו מחדש בעיבודים מושקעים לא סטנדרטיים. או כמו שמסביר מסס, "אם למשל תרצה לשיר אותם סביב השולחן בערב שבת – אתה תצטרך לפרק את השולחן".  

בניון: (צוחק) "כן. אלה דברים מוזיקליים מאוד. זאת ממש הפקה, לא פיוטים רגילים. שנינו מאוד מחוברים לזה".  

דבר נוסף שמשותף לשניכם – ואחרי האזנה לדיסק המלא קשה להתעלם ממנו – הוא הרי"ש המתגלגלת.  

מסס: "סליחה, אני מבקש: אני יותר בקטע הזה (צוחק). עמיר יותר עובד על הרי"ש שלו עכשיו".  

עמיר שר עם רי"ש מתגלגלת, אבל לא מדבר איתה. אצלך היא חזקה גם בדיבור. סיבה מיוחדת?  

"את האמת? כשהייתי בן 15 ניסיתי לעבוד על זה כי רציתי להיות כמו כולם. ואז הבנתי שאין לזה שום משמעות, וברוך השם זה לא השתנה. זה בעיקר אומר מי אני ומאיפה הגעתי. מעבר לזה שהכי נכון לשיר ברי"ש מתגלגלת".  

בניון: "לי יש סיפור הפוך משל יהודה. אני רציתי שתהיה לי רי"ש. לא צוחק. לאבא שלי יש גם רי"ש, ובגיל 4-5 רציתי להיות כמו כל הגדולים. אז באמת סיגלתי לעצמי את זה. אבל את האמת? אם תגיד לי לשיר ברי"ש רגילה, נראה לי שלפני שזה יקרה, כנראה אתחיל לרקוד בלט באופן מקצועי".  

   

 (פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)  

 

 

ביקורת על אלבומו החדש של קובי אוז, "מזמורי נבוכים"

****

קובי אוז – "מזמורי נבוכים" (הליקון)

"מזמורי נבוכים" הוא בדיוק מה שהיה צריך קובי אוז כדי להיחלץ מהמעגל הטיפקסי הלהיטי, ולהתחבר למשהו קצת יותר עמוק. די מזמן הוא לא עשה משהו עמוק – ליתר דיוק, מאז אלבום הבכורה שלו כסולן, "דמעות וים", שהיה מעולה בפני עצמו.

באופן היותר רחב אפשר לומר ש"מזמורי נבוכים" הוא אלבום נהדר עבור קהל שרוצה לפלרטט עם היהדות באופן בלתי מחייב. אוז לא מטיף כאן, לא יוצא מנקודות הנחה מובנות באמונה, והופך רעיונות מופשטים לסיפורים קטנים וקצרים עם מוסר השכל, כמו בשיר המשעשע "זלמן זה לא אתה", שמבחינה מוזיקלית מזכיר מאוד את תחילת הדרך של טיפקס. גם שירים אחרים ממלאים את הפונקציה: "געגועיי לגעגועים" הוא ממש כשמו, שיר געגועים קצת מדכא לעבר; "שוועת עניים" מחבר בין החצר האחורית שלנו כחברה ישראלית לבין האיסור ההלכתי להתעלם משוועת עניים; "איש עם שלט מקרטון", על איש עם שלט מקרטון שעליו כתוב "אני רוצה משיח", הוא השיר הטוב ביותר באלבום, "אלוהיי" עם הקלטה מקורית של סבו של אוז מתוך בר המצווה שלו מצליח לערבב אמירה עם רגש, וכמובן ישנו שיר הנושא שהוא בעצם נעימה שמזכירה את ימי "החיים שלך בלאפה".

 

 

הקלילות הזו נחמדה מאוד. גם ההצהרות של אוז על כך שהוא לא חוזר בתשובות מניחות אותו במקום שכל חילוני יכול לקבל בשמחה. אבל לפעמים הגישה הזו גולשת למקומות שקצת סותרים את עצמם. אוז אמנם מדבר בחלק גדול מהשירים על קירוב לבבות, על קבלת הזולת, אבל באותה נשימה תוקף בצורה מאוד לא מקרבת לבבות את כל האגף החרדי ביהדות – בחלק קטן מהטקסטים, בחלק מהראיונות שלו וגם בבלוג המעניין שלו ב"קפה דה מרקר".

אבל בסופו של דבר זו רק נקודה קטנה באלבום. מה שיותר חשוב הוא שקובי אוז מצטיין תמיד בהתעסקות עם שורשים. אחרי שבעידן טיפקס טיפל בשכונה, בפריפריה, בחברה ובמה שביניהם, ומיצה את עצמו, הגיע הזמן לטיפול שורש מסוג אחר. ובניגוד למה שנהוג לחשוב על חפירות למיניהן, מטיפול השורש הזה אפשר אפילו ליהנות.

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2010)

שליפה מהארכיון: שלח\קבל עם יוסי בבליקי

לרגל צאת ארבעה ריליסים שבהם מעורב האדם המוכשר הזה (אלבום ההופעה של פונץ', ההוצאה המחודשת של "אלבום המצעדים", אלבום הבכורה של דנה בקר "זכרונות שקורים עכשיו" והפרויקט המשותף עם בועז כהן "דצמבר 2") שלפתי מהארכיון שאלון "שלח\קבל" שערכתי איתו ב-2007, קצת אחרי צאת האלבום "פינוקיו"

 

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"שדות הסביונים, החרציות, החמציצים והפרג שעטפו את בית הוריי בתל אביב הנאיבית של שנות השבעים. היינו משחקים שם קאובואים ואינדיאנים. אני תמיד הייתי בצד של האינדיאנים".
2. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שבמשך שלוש שנים כמעט, בין גיל 10 לבר מצווה, נחשבתי לכשרון די מבטיח של קבוצת הילדים מכבי תל אביב בכדורגל. קיצוני ימני מהיר כסופה. מספר 15. היורש של בני טבק. אחר כך, עם תמורות גיל ההתבגרות, תליתי את הנעליים והחלפתי להפועל".

 

3. מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"זה היה בשנה בה השתחררתי. דודי, חבר נפש, סידר לי עבודה במחלקת הארנונה של עיריית תל אביב, בתפקיד האיש שהולך לכל המקומות שלא שילמו ארנונה ומודיע להם שהעירייה עלתה עליהם ושאו-טו-טו העונש בדרך אם לא יפרעו את חובם תיכף ומייד. חודשיים על נעלי התעמלות בשכונות הכי קשות וזנוחות של תל אביב יפו, מנתר את חיי בין כלבים נובחים, אנשים מוגבלים, עוולות חיות ונושמות בקושי של הממסד העירוני ושערי ברזל נעולים שבתוכם חי מישהו שהדבר האחרון שבא לו עכשיו זה אני וצרור הניירות שקיבלתי. מיטב שירי הרחובות של פונץ' – 'עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות' 'אני מאוהב בבחורה מבת ים' – כמו גם האג'נדה החברתית של הלהקה, נולדו שם, בחודשיים האלה".
4. מה הדבר הכי כייפי שעשית במהלך הקריירה?
"'פסטיבל פונץ" שעשינו בשבוע שעבר. שלושה לילות רצופים בתיאטרון תמונע, מגרשנו הביתי. שלוש הופעות שונות".
5. ומה הדבר הכי מביש?
"הופעות יום העצמאות המזויפות שהיינו עושים פעם בבמות של הפריפריה, בשנים שעוד היה להם תקציב בשביל זה. האירועים הללו היו פשוט עלבון הדדי במסווה של שמחה".
6. אם לא היית מתפרנס ממוזיקה, בטח היית…
"הולך לאיזו קומונה של הברסלבים, או ישיבה ירושלמית תותחית. אני יודע שזה לא כזה גג גדול של פרנסה, אבל לפחות היו לי חיים".
7. איך הקשר שלך עם ההורים?
"אנחנו כמו משפחה ערבית. גרים באותו בניין בתל אביב. אבא דוד הוא האדם הכי משמעותי בחיי, אני מניח".
8. מה הצבעת בבחירות האחרונות?
"אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות שבהן סירבתי להצביע – הסיבות הפכו לכותרות השמנות של העיתונים של היום – ניסיתי הפעם ללכת על הגימלאים. היחס הבהמי לאזרחים הבוגרים של מדינת ישראל הוא בעיני הסמל האדום והמכוער ביותר של תהליך ההשחתה והשעבוד הרוחני שלנו, כמו גם מרבץ המים המרים שהוליד את המחלה. אז הצבעתי גמלאים, והפכתי לעוד לקוח מרומה".
9. 1987 או 2007?
"בכל זאת 2007! השקרים הרבה יותר גלויים עכשיו וחשופים. מת הימין. מת השמאל. מתה האשליה של מדינה ככל הגויים. ומת הרעיון של אימפריית כוחי ועוצם ידי. עכשיו אולי ניתן להתחיל לנקות את כל האלילות הזו שבשמה הזנחנו את כל מה שמתנקם בנו עכשיו ולהתחיל לדבר, גם מהבחינה הפנימית, גם בציבורית, קצת יותר ישר".
10. מאיזו תכונה שלך היית מת להיפטר?
"הייתי שמח לכוון מעט יותר טוב את השעון הביולוגי המטורף שלי – חי בלילה, ישן ביום".
11. אם היית מראיין את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך ביוסי בבליקי?
"אין לי מושג. יש לי כבר מספיק ממנו גם ככה".
12. מהי הפאדיחה הכי גדולה שהיתה לך בחיים?
"לא זוכר משהו במיוחד. הכי טיפוסית זה לשים את המפתחות במקרר. וגם זה כבר לא קורה הרבה בזמן האחרון".
14. מה הכי לא נוח לך בבית שלך?
"המטבח המתפרק שלנו. חייב נגר דחוף".
15. מתי בפעם האחרונה היית מאושר?
"כמעט כל השבועיים האחרונים, רצוף. מאז שיצא 'פינוקיו', האלבום החדש שלנו, אני מוצף אהבה שמפרקת אותי למולקולות צבעוניות של השתאות. מן הסתם, גם זה יעבור".
16. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"פה, בחסדי השם".

(פורסם במקור ראשון, 2007)

מדבר עם כולם (מתוך בלוג התקשורת הדתי Doss Watch)


אתה כותב ונמצא בכמה עולמות שונים – "מקור ראשון", רייטינג, ועכשיו ערוץ הידברות שמקימיו מגיעים מהעולם החרדי. איך אתה מנווט בין העולמות?
"האמת היא שעד ששאלת על זה לא חשבתי על זה. כלומר, לא חשבתי שזה עד כדי כך מוזר, למרות שאני מבין מאיפה השאלה נובעת. אבל האמת היא שהניווט בין העולמות מתבצע בצורה די פשוטה. ב'רייטינג' אני עוסק בתרבות הכללית שיש לי עניין בה, במיוחד כמבקר המוזיקה הישראלית של המגזין. ב'מקור ראשון' אני מאתגר את עצמי עם כתבות מגזין כבדות ועמוקות בדרך כלל, והמגזין האלקטרוני השבועי של הידברות, שאותו אני עורך, נועד יותר לנשמה ולעיסוק בתכנים יהודיים. לכאורה זה פיצול, אבל בפועל בכל אחת מהעבודות האלה יש מיצוי של חלק אחר שנמצא בי, כך שדווקא כשאני מפוזר – אני בעצם שלם".

דודו כהן (30) קופץ מעולם לעולם. הוא כותב במקור ראשון, רוקד ברייטינג ומתחיל אוטוטו פרוייקט יהודי בארגון הידברות. הבלוג שלו "הפואטיקה של הפופ" נבחר לאחד מ-50 הבלוגים הטובים ברשת על פי mako. את הכניסה שלו לעולם התקשורת הוא התחיל במקומון קטן מקריית שמונה שם הוא גם בחר לגור עם אשתו אסתר ושלושת ילדיו

 

יש הבדלים מהותיים בין הכתבות שאתה מכין ל"מקור ראשון" לבין "רייטינג"? שאלות שונות, דגשים אחרים?
"בהחלט. ב'רייטינג' הכתיבה יותר קצבית. מדובר גם בשבועון שפונה לא מעט לברנז'ה, כך שגם ההתייחסות היא אחרת. ב'מקור ראשון' אתה צריך לקחת בחשבון שלא כולם מכירים את הנפשות הפועלות, ותוך כדי אתה גם נדרש לפחות קצביות וליותר עומק. אבל ממש אין לי בעיה עם זה – עם השנים למדתי איך לכתוב לגמרי אחרת למקומות שונים (כולל למשל בעבודה שלי בחברת התוכן Feelternet, שם התכנים קשורים יותר לטכנולוגיה, איכות הסביבה ושאר נושאים שממש לא קשורים לתחומים האחרים שלי).

תקשורת, איך התחלת?
"כשהייתי חייל התחלתי לפרסם במקומון 'מידע 8' בקריית שמונה מדור שבועי בענייני טלוויזיה, מוזיקה וספרות. בדיוק כשהשתחררתי משרת העורך התפנתה, ובעלי העיתון הציעו לי לקפוץ למים העמוקים. במקביל, באותה תקופה נורא אהבתי את 'רייטינג', וזה היה ממש חלום שלי לכתוב שם. אבל אחרי שקראתי שיובל נתן, העורך והמייסד, כתב באותה תקופה שהם מקבלים המון פניות, אבל לצערם אין מקום, הבנתי שהסיכויים שלי קלושים. החלטתי לנקוט בטקטיקה פשוטה אך מעניינת: מדי שבוע שלחתי אליו בדואר את המדור שלי ב'מידע 8' מבלי לצרף מכתב או משהו שיסביר את העניין. כך עברו להם כמה שבועות או חודשים, אני כבר לא זוכר, עד שאזרתי אומץ ושלחתי אליו מייל ובו הזדהיתי בתור הנודניק ההוא ששולח אליו את המדורים מהמקומון הצפוני. הוא הזמין אותי להציע נושאים לכתבות, ומשם זה התגלגל. דרך 'רייטינג' הגעתי לכל מקומות העבודה שלי בהמשך – 'מעריב', 'מקור ראשון', mako ו-Feelternet".

ספר מעט על ארגון וערוץ הידברות.
"קודם כל, אני לא יודע עד כמה אנשים מודעים לגודל התופעה שנקראת 'הידברות'. מדובר בארגון שהוקם לפני קצת יותר מעשור על ידי הרב זמיר כהן, והיום הוא אימפריה של ממש. יש להידברות אתר תוכן ו-VOD מושקע עם קרוב לחצי מיליון כניסות בחודש, ירחון כרומו מעניין, מגזין אלקטרוני שבועי שאני עורך כאמור, וגולת הכותרת – ערוץ טלוויזיה שמשודר באפיק 97 ב-yes ו-HOT. הרב זמיר כהן ושאר רבני הארגון מרצים כמעט מדי יום ברחבי הארץ, וממלאים אולמות. כעיתונאי עליתי על התופעה כבר לפני חמש שנים, כשהידברות שידרה רק שעה ביום בערוץ המקומי, ואפילו ראיינתי את הרב זמיר ל'רייטינג', לכתבה תחת הכותרת 'לא סתם רב – כוכב!'. מאז הארגון הלך וגדל בממדים מטורפים, ואף הקים ערוץ משלו, אבל ברוב חלקי התקשורת עדיין לא מבינים את ממדי התופעה בשטח, בפריפריה ובטלוויזיה, וכדי להבין אותה צריכים רק לקחת בחשבון שאת ערוץ הידברות מממנים למעשה הצופים עצמם – אין אנשי עסקים 'כבדים' שתורמים לערוץ. הצפייה בו היא בחינם, אבל מבחינה תפעולית התקציב מגיע מתרומות והוראות קבע של צופים מהשורה. כדי להחזיק ערוץ שלם, אולפן, אנשי מקצוע וכו', תחשוב כמה צריכים לתרום כדי לממן דבר כזה. ועובדה שזה קורה.

"אם זה לא מספיק, בקרוב יוצא הארגון בפרויקט מהפכני – ממירים שיתחברו לטלוויזיה דרך האינטרנט וישדרו רק את ערוץ הידברות, כמו גם ערוצי נוספים 'כשרים' שהארגון יפיק או ייבא. יש לא מעט אנשים שרוצים לצפות בשידורים בטלוויזיה שבסלון ולא דרך המחשב, וזה מיועד בדיוק עבורם. במילים אחרות, 'הידברות' תהפוך לסוג של חברת כבלים דרך האינטרנט, ותציע בנוסף לערוץ הראשי גם ערוץ ילדים, ערוץ מוזיקה ועוד. בעיניי זה מהפכני, ואם הארגון הולך על פרויקט שאפתני שכזה – קח בחשבון שזה לא קורה באוויר. הם רואים שיש לזה ביקוש".

מה אתה הולך לעשות שם?
"אני עומד להנחות תוכנית חדשה, ביחד עם הרב זמיר כהן, שתיקרא 'מקום לשאלה'. בתוכנית הזו יכללו בעצם כל הנושאים הפיקנטיים שלא תמיד ברור לאדם המאמין הממוצע איך לנהוג לגביהם: הומואים על פי היהדות, האם מומלץ ללכת לבאבות ומקובלים, טרנד לימוד הקבלה, ריקודים מעורבים, בעיות פוריות וכן הלאה. מדי תוכנית נתמקד באחד הנושאים האלה. אני מפנה אל הרב זמיר שאלות עיתונאיות, מנסה להתקיל אותו, והוא משיב. אני חייב לציין שלא פעם התשובות מפתיעות בהחלט".

האם ארגון הידברות דומה למשל לפעילות של הרב אמנון יצחק? ארגון החזרה בתשובה פרופר והוא לא באמת מעוניין בהידברות בין שני הצדדים?
"אתה נוגע בנקודה חשובה. הרב אמנון יצחק, כבודו במקומו מונח, פועל לגמרי אחרת. ארגון הידברות לא נוקט בדרכים המוכרות של החזרה בתשובה – לא שהיא רעה כשלעצמה, לטעמי – אלא בא עם גישה של 'בוא תעשיר את הידע שלך בנושאי יהדות. תרצה לקחת את זה גם לחיים האישיים שלך – מה טוב. לא תרצה – תהיה בריא'. מעולם לא שמעתי בערוץ הטפה או איומים. עם זה, הארגון נאמן להלכה עצמה. אף אחד לא יגיד לך שם שהכי חשוב להיות בן אדם טוב, ואם לא בא לך לאכול כשר – לא נורא. מה לעשות שבתורה עצמה יש מציאות של שכר ועונש. רק שבהידברות פחות שמים עליהם את הדגש, ומתמקדים יותר בכלים שהיהדות נותנת על מנת להפוך את החיים שלנו – בעולם הזה, לאו דווקא בעולם הבא – לחיוביים ומהנים יותר.

"זה נכון ששם הארגון יכול לבלבל קצת, אבל חשוב להבדיל בין הניואנסים. 'הידברות' זה לא אומר להושיב חילוני ודתי באולפן ולתת להם להתנצח כל היום (למרות שיש תוכנית בשם 'צירופים' שמפגישה בין אנשי תרבות, חילוני ודתי, העוסקים באותו מקצוע). הידברות משמעותה 'בואו ניצור הידברות בין דתיים לחילונים'. הידע של חילונים רבים על היהדות שואף לאפס, ואת רוב האינפורמציה הם שואבים מכמה קיצונים שזורקים אבנים בשבת או מכמה חולי נפש שמתעללים בילדים ומתחפשים לדתיים. לכן הערוץ בא להראות שהיהדות האמיתית היא הרבה יותר חיובית ומאירה, על סמך הפסוק 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. למעשה, אפשר לומר שמדובר בערוץ יהדות בגוון לייף-סטייל. הוא לא ניו אייג'י, חשוב להדגיש, אבל בהחלט נותן כלים חיוביים בחיים – בחינוך, בזוגיות, בהרחבת אופקים ובכלל בהבנת המציאות. הצפייה עצמה בערוץ מצמיחה את ההידברות".

הרבה דתיים לאומיים מסתכלים לפעמים מלמעלה על ארגונים כמו הידברות וטוענים שהם מכוונים לקהל מסוים ולא לאוכלוסיה משכילה – סטודנטים וכו'. מה אתה אומר על הטענה הזאת?
"יש כאן פרדוקס: חלק מאותם דתיים לאומיים עצמם מקיימים אורח חיים שלפי דעתם הוא הטוב ביותר. אז כשדתיים אחרים מנסים למשוך אנשים שונים לאותו אורח חיים – בדיוק כמו שמבקר מוזיקה מנסה לשכנע אנשים להאזין לאלבום השנה לטעמו, כדי שגם הם ייהנו – אותם אנשים פתאום סולדים מהעניין, כאומרים 'טוב לי ככה, אבל לא מעניין אותי שגם להוא יהיה טוב'. אבל זו ביקורת מורכבת, וזה לא המקום לכך.

"מה שכן, אני מבין את הרתיעה מהחזרה בתשובה שפונה להמונים. גם אני לא מתחבר להרצאות עם טון של צעקות על רקע מוזיקה מיסטית מאיימת. אבל כנראה שיש אנשים שזה מה שמדבר אליהם, וזה בסדר גמור. לגבי הידברות, אם מישהו טוען שהארגון מכוון לקהל לא משכיל – הוא כנראה לא נחשף ולו לדקה אחת של תכני הארגון. התכנים של הידברות מקצועיים מאוד מבחינה ויזואלית, לא פונים אל המכנה המשותף הרחב, ואין בהם ולו קורט של רדידות, הפחדה או איומים. בדיוק להפך – הארגון פונה במובהק אל ציבור משכיל ואיכותי, ואני רואה את זה כל הזמן. הזמר קובי אפללו, מכור כבד להרצאותיו של הרב זמיר כהן, הוא לא בדיוק אדם רדוד. ראש עיריית קריית שמונה, ניסים מלכה, שסיפר לי רק בשבוע שעבר שהוא צופה מדי יום בערוץ, הוא אדם משכיל מאוד. סיון רהב מאיר, שהכינה בערוץ 2 כתבה חיובית על הערוץ, היא אדם שהלוואי על כולנו רבע מרמת המשכל שלו. שולי רנד ועמיר בניון, שגם הם נחשבים לאוהדי הידברות, הם לא בדיוק שטחיים. בקיצור, צריכים לראות כדי להבין".

מתי אפשר לראות אותך?
"מדי יום חמישי ב- 21:00, ערוץ 97 בממיר. קצת רחוק משאר הערוצים – אבל שווה. שכר פסיעות, מה שנקרא".

(פורסם במקור בבלוג Doss Watch)

הטירונות השנייה של גולן אזולאי. ראיון מהלב

כשגולן אזולאי, פרקש מ"טירונות" בשבילכם, התחיל להתקרב לדת, הוא לא שיער שמסע התלאות שלו רק החל. היום, מתהדר באלבום ראשון ובקסקט על הראש, הוא מספר איך זה להיות שחקן שומר-נגיעה, מה קוראים להופעה בדרך למופע בערב שבת, ומה עושים ששפילברג מציע לך הצעה שאי אפשר לסרב לה

 

כבר בהתחלה, כשרצה לממש את המוזיקליות שבו, הבין גולן אזולאי שזה לא יהיה קל. לא היו לו מספיק כסף, זמן או אמביציה ללכת עד הסוף עם החלום ולהקליט אלבום בכורה, לכן הוא החליט לנקוט בדרך של "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כהגדרתו, ולהקליט שלושה שירים – "אדון מנהל", "רוקד ולומד" ו"מצדי" – בתקווה שהם יאלצו אותו להתקדם לכיוון אלבום שלם.

אבל אז העיכובים רק החלו. אזולאי לא מצא ספונסר או חברת תקליטים שיממנו את ההקלטות, הכל נתקע, ואפילו אולפנים ביתיים קטנים ש"היו צריכים לשמוח שאני בכלל פונה אליהם", העמידו בפניו תנאים כלכליים בלתי סבירים. "ממש השתגעתי", הוא אומר, "באותה תקופה נסעתי לאומן בראש השנה, וגם שם פשוט לא יכולתי לבקש על הדיסק. הרגשתי שיש לי מחסום. ואז בהמשך, באיזה שיעור של ימימה, דיברנו על הרצון. הבנתי שאם הרצון אישי, ויוצא מנקודה של רצון לקבל הערכה, אהבה, הצלחה אישית – הוא מתנדנד, נחלש, לא זורם, קטוע. לכן צריכים להפוך את הרצון האישי לרצון מהותי, שרוצה את הדיסק כדי להתקדם הלאה, כדי להגשים את עצמך. אז תיקנתי את הרצון. חזרתי הביתה בלילה מהשיעור, עמדתי במטבח, אמרתי 'או.קיי, בורא עולם. הבנתי. עכשיו תפיק לי דיסק'. למחרת כבר נפגשתי במקריות עם חבר נעורים, קובי בלוקה, שהציע לי מיוזמתו לממן ולהפיק את האלבום. הוא בדיוק חזר מיפן, שם הוא מנהל סוכנות תכשיטים, וקפצתי לבקר אותו. הלכנו לאכול במסעדה, ועלה לי בראש להציע לו שותפות. אבל לא דיברתי על זה. ואז עצרנו למלא דלק, הוא היה לבד באוטו ושיחק עם הדיסקים. כשחזרתי הוא שאל 'תגיד, מה עם שלושת השירים שהקלטת בזמנו?'. אמרתי לו 'זה תקוע, אין מימון', הוא ענה 'מה הבעיה? אני אממן'. תוך כדי שיחה עם קובי מתקשר אליי נדב ביטון, המפיק המוזיקלי שאיתו הקלטתי את שלושת השירים הראשונים, ושואל 'גולן, מה קורה? עשית כמה שירים ועזבת?'. אמרתי לו 'הנה, בדיוק הספונסר פה באוטו', והכל בשידור ישיר! אז מה, תגיד אתה – הכל מקרי? אין בורא לעולם?".

 

 

עד היום הכרתם אותו בעיקר בתור שחקן ("טירונות", "בנות בראון", "השיר שלנו", "גיא אוני", "חשמלית ושמה תשוקה", "השמינייה" ועוד), בוגר סטודיו ניסן נתיב, אבל אם אפשר, גולן אזולאי (41), נשוי ואב לארבעה, תושב היישוב שערי תקווה שבשומרון, מעדיף שלא תמקמו אותו במשבצת ספציפית. השחקן המוערך, שנולד וגדל בקריית שמונה (ובסוף שנות השבעים עקר עם משפחתו לבאר שבע, ובהמשך לערד) וכבר אז התבלט כילד-פלא מוניציפאלי, התחבר לתחום הבמה לא במישור המשחק אלא דווקא דרך חיקויים מול המראה לאושיות המוזיקליות של ימי ילדותו – אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד. את הגיטרה שלו שבר בגיל 17, ובאותה תקופה ניגן 4-5 שעות ביום. אפילו כשבילה עם חברתו באותם ימים, דמיין תמיד איך הוא חוזר כבר הביתה לזרועותיה האהובות של הגיטרה. היום, למרבה האירוניה, הוא נאלץ להדוף שאלות כמו "מה פתאום מוזיקה?".

"באופן כללי אני נבהל מהגדרות", הוא מספר. "אנשים עוצרים ושואלים אותי 'מה, אתה שחקן או זמר? אבל אתה שחקן, לא? אז איך אתה זמר?'. לאנשים קשה שיש הגדרות שונות, כאילו אתה צריך להיות במשבצת אחת וזהו. זה די מטורף. ההגדרה מרגיעה אותם, הם צריכים איזה משהו שיסמן את הגבולות. אגב, יש גם משהו מעניין, שלזמר יותר קל להפוך לשחקן, אבל לשחקן יותר קשה להיתפס גם כזמר. לא יודע למה. אבל בכל מקרה, אני לא מתחשב בטבע הזה".

עם כל הכבוד להגדרת השחקן-זמר, סטטוס רגיש יותר מבחינת אזולאי הוא הגדרתו כדתי. בשנים האחרונות הוא התחזק דרך לימודי ימימה והתחברות לתורתו של רבי נחמן מברסלב, וכיום הוא בהחלט שומר תורה ומצוות. ועדיין, משהו בחזות ובהתנהלות שלו עדיין לא משדר דתיות-נטו.

אתה חובש כובע קסקט, שזה קצת מתעתע. לי נראה שזה בגלל שאתה חושש עדיין מההגדרה של להיות דתי במלוא מובן המילה.

"כן, אני לא רוצה את ההגדרה הזו. הלכתי עם כיפה במשך שבוע עד שעברתי לכובע. לא יודע, אני לא רוצה להיות מוגדר. אני פשוט יהודי. לא מסתיר את זה, חס ושלום".

פעם הסתרת?

"פעם הסתרתי, התביישתי, חששתי ללכת עם כיפה אפילו לבית הכנסת, כדי שלא יגידו שהשתגעתי. התבלבלתי גם בהתנתקות – לא הבנתי אם אני כתום, כחול, לא יודע מה".

אז איפה הרתיעה, בעצם?

"אני צריך כיסוי ראש בפני בורא עולם, נכון? זו יראת שמיים, זה הכל. למה צריך את הכיפה? כאן גם נכנסת הדילמה איזו כיפה לחבוש – כיפה שחורה או סרוגה לבנה? קטנה או גדולה? זה לא זה. לא רוצה להיות מזוהה עם שום זרם, לכן הכובע. כתבו שאני ברסלב, אבל זה לא נכון. אמנם יש לי נטייה לברסלב, אבל אני לא שייך לשם באופן מלא".

אל רבי נחמן עוד נחזור בהמשך, אבל בינתיים שווה להציץ אל עברו הפחות מוכר של אזולאי. בצבא הוא שירת בנח"ל המוצנח, בהמשך כסמל במחנה 80, ואחרי השחרור גר בחיפה. שנה לאחר מכן החליט לעקור ליפן. הוא ניגן על גיטרה בסאבווי שירים של הביטלס ושאר קלאסיקות, הרוויח יפה גם ממכירת תמונות, טייל במזרח – כולל טיול מבלבל בהודו – שב לארץ, ואחרי תקופה מבולבלת לא פחות החליט לחזור ליפן על מנת לחסוך כסף, הפעם באמצעות ניהול סוכנות תכשיטים(!) בבעלות חבר הנעורים שלו קובי בלוקה – אותו אחד שבאופן ספונטני החליט לממן את דיסק הבכורה של חברו הטוב לשעבר. בנוסף, בטח תתפלאו לשמוע, עבד אזולאי במועדון לילה יפני בתור בדרן. "עשיתי קסמים, שרתי שירים", הוא מתאר.

איך ידעת בכלל את השפה?

"אני קולט שפות מהר. היום אני פחות זוכר יפנית, אבל אז יכולתי לנהל ממש שיחות".

ואיך היה בהודו?

"אתה די נזרק שם, בהודו, ודי מחפש כיוון. חזרתי מאוד מבולבל – לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. זה היה משבר כזה. הכל נראה לי מפחיד".

מבחינה רוחנית התחברת לצ'אקרות של המזרח?

"אההה, כאילו. תמיד הייתי רוחני, אבל שם בהודו זה היה חרטא. בדיעבד אני מבין שהבלבול נבע מהתקשרות לכל מני דברים שלא שייכים לנפש שלי – כל האושו-שמושו הזה. אבל שם, בגדול, נפתחתי יותר לרוח. למרות זאת כשחזרתי לארץ הייתי ממש בדיכאון, מבולבל".

בתוך כל הבלבול נסע אזולאי ברכבו יום אחד, ושמע ברדיו את שירו של אהוד בנאי "אל תפחד". אחת השורות – "אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן" – הייתה לדבריו כמו חץ משמיים, שזעזע לו את הנשמה. רק בהמשך הוא הבין שמדובר במשפט של רבי נחמן, שאותו בקושי הכיר. אבל אז פתאום הכתה בו ההכרה שהוא יכול לתקן את הכל, ושההתבוססות בבוץ חסר-הכיוון היא בהחלט ברת תיקון. עם דמעות בעיניים הוא החליט ברכב שזהו, מעכשיו הוא מתפקס. תוך זמן קצר החליט ללמוד משחק ולזנוח את המחשבות על לימודי מנהל עסקים. "הייתי מבולבל, כמו הרבה אנשים היום. חיפשתי את הכיוון", הוא משחזר. "אבל באותו יום הכל נפתח, קיבלתי שתי הצעות עבודה, ואני חושב ששם התחלתי את התשובה שלי".

כך החליט אזולאי לחזור שוב לתקופה קצובה ביפן, על מנת לחסוך כמה שיותר כסף, עד שהחל את הלימודים בניסן נתיב. שם נחתם הפרק שלו עם ארץ השמש העולה. ב-93' הוא חזר לארץ, למד שלוש שנים בניסן נתיב, ובהמשך קיבל את ההצעה המפתה להשתתף בסדרת הדרמה המשובחת "טירונות", בתפקיד הסמל פרקש. "שרפתי את המסך, היה לי רעב לשחק מול מצלמה, וראו משהו שיוצא מהמסך. עד היום אנשים זוכרים לי בעיקר את 'טירונות'. רק היום כמה אמרו לי 'לא אשכח לך את התפקיד בטירונות'. רואים את זה גם ב-VOD, יש מן קאמבק של הסדרה גם בקרב נערים בני 16".

לא מבאס שעבר יותר מעשור, ועדיין זוכרים לך בעיקר את זה?

"לא, לא. למה? אני עושה עוד הרבה דברים, אבל אם יש כאלה שזוכרים כל כך את התפקיד ההוא – כנראה שזה נגע בהם. היום יש גם כאלה שמכירים אותי מ'השמינייה'".

אתה יודע, בחיים של שחקן יש משהו שלא הייתי יכול להתמודד איתו לעולם: החיים מפרויקט לפרויקט. תמיד צריכים לחפש, להיות בהיכון, לדאוג מתקופות ללא פרנסה. איך באמת אתה חי עם זה?

"מתמודד עם זה כמו עצמאי. גם עצמאי שהוא שיפוצניק או לא יודע מה…".

…אבל כאן אתה תלוי ביותר מדי גורמים. וגם כשמשהו חדש נכנס, הוא לא מיידי.

"תראה, אני מנסה למצוא לעצמי גם את העבודות שהן קבועות. אני מלמד משחק אצל גלית רובינשטיין, יש כל מני פרויקטים של בימוי עם חבר'ה צעירים, יש השתתפות בתיאטרון אורנה פורת וכן הלאה. נכון, יש תקופות של שפל. אבל עכשיו, ברוך השם, אני נמצא בתקופה שאין לי זמן. אני גם מייצר פרויקטים כמו הופעת הבכורה שלי עם האלבום, שתעלה בצוותא ב-24 בנובמבר. בכלל, הדיסק מחלחל לאט לאט. אני מאמין שזה יקרה כמו האלבום 'פנים ושמות' של דני רובס, שצבר תאוצה בעיקר בגלל המופע שליווה אותו. ויכול להיות גם שלא. לא יודע".

ובכל זאת, מה עושים בתקופות השפל?

"יש לי כתובת – אני פונה לקב"ה בתפילות והתבודדויות. לפני פחות מחצי שנה הלכתי לעשות שבת במירון, ודיברתי אל רבי שמעון בציון שלו על אותם ענייני פרנסה. כבר ביום ראשון ראתה אותי ברחוב מלהקת, ששאלה אותי אם אני פנוי לאיזה פרויקט באוקטובר. אמרתי לה 'באוקטובר? כן'. היא ביקשה שאבוא לאודישן להצגה 'אלמה'. שם הבימאי נדלק עליי, הזמין אותי לצפות בה באוסטריה, ועכשיו אני משחק בה".

יש בה תכנים לא הכי צנועים, לא?

"יש בה בלגן וזה, אבל אני יודע שאני דתי, ולא משחק בשבת, אין מגע, אין כלום. ותשמע, אתה יכול להגיד שזה מקרי, אבל כמה פעמים כבר מציעים לך עבודה כזו ברחוב? מכיר את השיר של שולי רנד, 'רפאל', שבו הוא שר 'ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק'? זה מה שעשיתי בשעת הדחק".

וכשלא היית מאמין במלוא מובן המילה, איך התמודדת עם תקופות השפל במקצוע?

"כשאין לך את האמונה – אתה אבוד. אתה חושב שהכל מתחיל ונגמר בך, ואז נלחץ עוד יותר. יש לי חברים שחקנים שבתקופות כאלה של דאון – לוקחים כדורים, כי מתחילות החרדות. יש מלא כאלה. אני בתקופות האלה פשוט מרבה יותר בתפילות".

 

 

כאן אנחנו מגיעים לנושא האמונה. היום כבר אי אפשר לנתק אותה מהיצירה המוזיקלית והבימתית של אזולאי. היא פשוט נמצאת שם. בדיסק זה בא לידי ביטוי בעיקר דרך שירים כמו "אשת חיל" ו"שירת העשבים", ובתחום המשחק השינוי בא לידי ביטוי בדחייה של כ-30% מההצעות שמגיעות אליו בגלל תפקידים לא צנועים, הופעות בשבת וכו'. מצד שני, הפרנסה מגיעה לחלופין ממקומות שקשורים יותר ליהדות, כך שיש איזשהו באלנס מאזן.

אם נחזור מעט אחורה במנהרת הזמן היהודית, אזולאי מעיד על עצמו שמעולם לא היה חילוני במלוא מובן המילה, מהסיבה הפשוטה ש"אין דבר כזה מרוקאי חילוני". כלומר, הוא מחדד בחיוך, "שמים אוכל על הפלטה – ונוסעים. שמים אוכל על הפלטה – וצופים ברבקה מיכאלי. פלטה – ויורדים לכנרת".

אז איך בעצם "התרופף לך הבורג" והתחלת להאמין?

"אגב, דווקא נכון לקרוא לזה בורג. כי מדובר בבורג של קיבעון ודפוסים קבועים. אבל היום, אם אהיה 'נורמלי' – בטח אשתגע. כי אם חושבים על זה לעומק, מבינים שה'נורמלי' של היום הוא לא באמת נורמלי. לעצם העניין, מיד אחרי שהבת הראשונה שלנו נולדה – התחלתי להתרחק מאשתי. קיבלנו מן בומבה לזוגיות. התרחקנו, היו האשמות, כמובן מתוך 'הבנה' שלי שאני כביכול המושלם. בהמשך הבנתי שיש לי מלאך בבית שאני אוהב, ורוצה להתקרב אליו, אבל עדיין אין לי כלים לכך. באותה תקופה חבר טוב הציע לי 'בוא איתי לשיעור ימימה אצלי בבית'. אמרתי 'עזוב אותי', אבל הוא הציע לי כמה פעמים. בסוף אמרתי 'יאללה, נבוא'. המצב ישב לי כבד על הלב, הייתי חייב שינוי, משהו. ואז בשיעור המורה אמר משפט שנחרט אצלי – 'אין החבוש יכול להציל עצמו מבית האסורים'. אמרתי 'וואלה', והסכמתי לקבל את זה שאולי אין לי מספיק תובנות משל עצמי. אולי ההיגיון שלי מוגבל, אז בוא נשמע עוד מישהו. בהמשך אותו מורה העביר לי בשיעור פרטי את התובנות של ימימה. באותם רגעים הרגשתי מן עקצוצים קטנים כאן בעורף, כמו התרות של קשרים. המילים כל כך פעלו עליי. הבנתי שבעידן שלנו הסדר התהפך בעולם – היום המיותר הוא המהות, והוא אפילו בא ראשון בסדר העדיפויות שלנו. הבנתי שיש לנו עומס גדול ששולט בנו, ולא אנחנו בו. פתאום הבנתי שמבחינת ההבנה והתודעה – בעצם חזרתי הביתה. סיפרתי לאשתי 'זהו, הגעתי הביתה. אני יודע מה אני רוצה ללמוד'. הרי תמיד למדתי כל מני תורות ניו אייג', ותמיד הרגשתי שמראים לי דלת, אבל לא נותנים לי כלים לפתוח אותה. אז מה זה משנה? המידות לא משתנות, הנשמה נשארת אותו דבר. ואז שם פתאום פתחו לי את הדלת, את הלב. התחלתי ללכת. התחלתי ללמוד כמה פעמים בשבוע. זה היה לפני קצת פחות מעשר שנים".

ואיך התחלת ליישם את כל זה מבחינת שמירת מצוות?

"לאט לאט. ראיתי שהלימוד משפיע עליי, משנה אותי, עושה לי טוב, נותן לי ביטחון, משפר את הקשר עם אשתי, נותן לי יותר חום כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. התחלתי פחות לכעוס, פחות להיפגע. הבנתי שאנחנו בור ריק. אם אנחנו לא ממלאים אותו במשהו אמיתי – אנחנו מרגישים ריקים. כלומר, במהות שלנו אנחנו דווקא מלאים, אבל הכל התכסה וצריכים לגלות את זה. התחלתי להרגיש שאני באמת מתחזק. הרגשתי שהנפש שלי באמת מתחזקת. ומסביב המורים היו דתיים, ימימה הייתה צדקת, וככה אתה מתחיל לתפוס כיוון. ובכלל, מאיפה באתי? שני הסבים שלי היו דתיים פר-אקסלנס, וצריך להמשיך את זה. אגב, בשנים האחרונות כל המשפחה שלי חזרה בתשובה, כולל ההורים, האחים והאחיות".

אפרופו חזרה בתשובה, למה לדעתך התופעה הזו כל כך רחבה בשנים האחרונות דווקא בקרב אומנים?

"קודם כל, אומנים הם אנשים רוחניים. הם יוצרים יש מאין. ולא רק זה, כולם מחפשים מהות ומשמעות אמיתית, ובמיוחד אומנים. חלק מוצא אותה בלצרוך כל מני דברים מיותרים, בלרכל, בלרקוד במועדונים, בלעשן סיגריות, בלשקוע לדיכאון – ויש כאלה שרוצים להאמין בהשם ולאהוב אותו. הרי כל אדם מנסה להתמלא במשהו, אבל לאומנים יש משיכה חזקה לאמת. הם קנאים לאמת. הם רגישים. אז מן הסתם אדם כזה, שרואה במקביל איך המעיינות האומנותיים הולכים ומידלדלים, הולך ופוגש מעיינות יהודיים, שירת ימי הביניים, פיוטים וכו'".

 

 

כמובן שבתור שחקן שלא עבר לגמרי לצד השני של הכביש, ועדיין ממשיך להשתכשך בבריכת המיינסטרים, החיים מזמנים לאזולאי לא מעט קונפליקטים. כך למשל היה בתחילת העבודה על ההצגה בה הוא משתתף כרגע, "אלמה". "בחזרות הייתה מולי שחקנית אוסטרית, ובאיזו סצנה היא באה ומחבקת אותי", משחזר אזולאי. "אמרתי לה 'ליסן, איי דונט…', אבל היא לא מבינה מה זה חיבוק בכלל, מה הבעיה. הרי שם, בהצגות שנערכות באוסטריה, הן עירומות. פה אין עירום. אותה שחקנית אמרה 'או.קיי, או.קיי', ובמקום חיבוק באה לתת לי יד. אמרתי לה באנגלית 'תשמעי, לא מגע'. אז אני כל הזמן צריך להתמודד עם זה, למרות שלפעמים יש נגיעות יד. יש גם ידידות מהעבר שניגשות ומחבקות, כי אין לי כל כך חזות דתית. אבל כמובן שמלכתחילה אני נמנע, וגם נמנע מלהשתתף בסצנות שיש בהן דיבורים מלוכלכים או קטעים מיניים".

בטח אתה מפסיד לא מעט עבודות בגלל זה.

"בטח, חופשי. ויתרתי למשל על תפקיד שלקח בסוף אקי אבני ב'אולי הפעם', וגם תפקיד ב'הכל דבש'. רצו אותי, אבל הדמות שלי דיברה שם גסויות. עודד דוידוף, הבימאי, אמר לי שהוא תיאר לעצמו שלא אגיע, בגלל הטקסט, אבל עדיין הם זימנו אותי לאודישן. חוצמזה ויתרתי לפני ארבע שנים גם על השתתפות ב'מינכן' של סטיבן שפילברג, בגלל שהצילומים נערכו בשישי-שבת".

בוא נדבר על המשיכה הברסלבית שלך. אתה מבקר באומן בראש השנה?

"הייתי כבר ארבע פעמים. גם השנה".

ואשתך?

"לא, אבל היא אמרה לי לנסוע. השנה לא רציתי, היא ביקשה שאסע. היא ראתה את האור שאני מביא משם, ורצתה שאביא אותו שוב".

הבעייתיות הזו לא מרתיעה אותך? זה הפך כבר למן יהדות חווייתית כזו. יש אנשים שאין להם כסף, שהאישה לא מסכימה, אבל הם שמים את הכל בצד וטסים לאומן. למה? כי "רבינו אמר". אתה לא מוצא בזה טעם לפגם?

(מחייך) "אתה יודע מה אני יכול לענות לך על זה? תבוא לאומן שנה אחת, ונראה אותך מדבר".

זה מה שאני אומר – מדובר בחוויה.

"בוא אגלה לך משהו: אני לא סובל את אומן עצמה. אבל מה זה קשור? אני אוהב לבוא לרבי נחמן ולהתפלל שם נקי. התפילות שלי שם נקיות. אני מרגיש שזה עוזר להעלות את הנשמה שלי למקום יותר גבוה".

ובבית הכנסת השכונתי שלך, מה רע?

"הוא גם טוב, אבל לא ככה. כנראה שהנשמה שלי קשורה לשורש הנשמה של רבי נחמן, לא יודע איך להסביר את זה. כמו שלימודים אחרים לא עשו לי את זה כמו שימימה עשתה. אין מה לעשות. אני מרגיש שבורא עולם תיקן אותי דרך רבי נחמן, והרבה מהבלבולים שלי התיישבו בזכות הביקורים אצל רבי נחמן".

ברור שרבי נחמן בסדר גמור. הבעיה היא עם המסחרה שהתפתחה סביב כל זה.

"תמיד יש מסחרה. גם אצל הבבא סאלי ואצל רבי שמעון. אז מה? מה אכפת לי מהדברים החיצוניים האלה? אפשר לראות את ההתחברות לכל זה כאיזשהו דמיון, אבל אני, מה אכפת לי? תכל'ס, לי זה עושה טוב – אז אני עושה את זה. מה אכפת לאנשים? זו אשתי שאמרה לי לנסוע. מה, אני עוזב את אשתך? אני כבר אסתדר עם אשתי, אז מה הבעיה? לא, באמת, למה אנשים שופטים את מי שטס לאומן? בוא אסביר לך משהו על ראש השנה: הוא יום הדין, לא סתלבט. הוא לא חג שצריך לקנות לכבודו חולצה חדשה בקניון, אלא חג של להתפלל נקי לבורא עולם. יש מקום שאליו אני מגיע ועוזר לי להיות נקי. באומן, כשיש מחשבות זרות בתפילה, אתה מזהה אותן ומעיף אותן. הראש שלך נקי, אין את הערפל. התפילות שם פשוט עולות. הלב פורח. אני לא יודע איך להסביר לך את זה.

"אז יגידו שאני משתגע, אבל מה אכפת לי? אני יודע שהאמת נגעה בי. זה דמיון? אז זה דמיון, מה אכפת לי. הוא מסדר לי את החיים. ובכלל, מי קבע מהי האמת? רוב החיים שלנו אנחנו מדמיינים – ההוא פגע בי, מה זה יגיד עלי, איך הוא חושב – הכל דמיונות. אז שיחשבו ככה גם עליי, זה בסדר. כאמור, האמת נגעה בי".

 

(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2009)

 

"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה". ראיון עם שי גבסו

"השיר הזה לא ייכנס לאלבום הבא", הבטיח לעצמו לעצמו שי גבסו עם כל כתיבת שיר חדש לקראת אלבומו החדש שיצא השבוע, "קרוואן". כל שיר היה למעשה חפירה עמוקה בנשמתו, והוא ידע שכדי לכתוב ללא חומות ומגבלות – עליו לסכם בינו לבין עצמו שהטקסט לא ייצא את שערי המגירה שלו. אבל אחרי שעבר זמן מאז כתיבת כל שיר, הוא הרגיש שזה פחות קריטי, וכך נערמו להם השירים. "אני מאמין שככה בעצם כל מני נשמות מסוימות יכולות למצוא את עצמן בתוך היצירה שלי, בתוך הדבר הזה", הוא מסביר. "ניסיתי לעשות את האלבום בלי חומות וגדרות, ולכתוב באמת את מה שאני מרגיש, מתוך ידיעה שיש עוד אנשים כאלה, ושאני חייב לדבר אליהם".
הבנתם נכון: "קרוואן", אלבומו השלישי של גבסו, בן 25 בסך הכל, הוא יצירה מטלטלת. שורות כמו "היא שורפת לי בלב, אני צריך עזרה. תגיד לי מה לקחת, אני אקח. רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות", כמעט אי אפשר למצוא היום. גם לא שורות "הו, ארצי… בניך איבדו את שפיותם בדרך, ואת דגלך קברו בזמן". וזה רק על קצה המזלג.

נראה שהקריירה המוזיקלית של שי גבסו עברה מטמורפוזה משמעותית בשנים האחרונות. למעשה, קצת קשה להשוות היום בינו לבין אותו נער צעיר ותמים שעמד על הבמה המיתולוגית ההיא בניצנים, בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד" בקיץ 2003, לבוש בחליפת כסף מזעזעת, וזכה במקום השלישי אחרי שביצע את "אש" של רמי קליינשטיין. קשה להשוות אותו גם אל אותו ילדון שלאחר מכן שחרר לרדיו את "יום ועוד יומיים", שתוך זמן קצר הפך ללהיט ענק, ואף נבחר לשיר השנה בהמשך. אלבום הבכורה שלו, "ארים ראשי", היה למעשה המשך ישיר לפופיות של כוכב נולד, רק עם תוספות של מוזיקת עולם ואמונה בוסרית ותמימה למדי.
ניצני השינוי נזרעו בתקופה שלאחר מכן, ונבטו ב-2006, עם יציאת האלבום השני "במקומי", שהיה הרבה פחות מסחרי והרבה יותר אומנותי, חברתי, מהורהר. גבסו יצא בשלב הזה מהמשבצת הכובלת של "כוכב נולד", ובמקביל העמיק את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלו. הוא החל לחפור בעצמו יותר ויותר, התקרב ליהדות יותר מהצד העיוני שלה, החל ללמוד בישיבה בחלק מימי השבוע, והמשיך את התהליך באופן כללי, לפעמים בסוג של קיצוניות מסוימת. אותו תהליך מסתכם עכשיו ב"קרוואן" – אלבום מצוין, ועם זאת מטלטל, כזה שחושף בקווים עדינים את הבלבול של הדור הנוכחי, את הלבטים ואת הייסורים.

*

אבל עכשיו, כשהלבטים ארוזים בתוך עיגול פלסטיק ונמצאים בחנויות המוזיקה, גבסו נשמע הרבה יותר נינוח. שנינו יושבים בדירתו התל אביבית, הממוקמת במרכז העיר, ונראה שהוא פנוי רגשית לנתח את כל מה שעבר עליו. ועבר עליו.
בזמן שהוא קם להכין לשנינו קפה (הסכמתי רק כתירוץ דחוק על מנת לבחון את הסביבה בנחת ולתרגם אותה לכתבה), אני מביט לצדדים. המון דיסקים, המון ספרים, חלקם עבי כרס. רואים שגם הדי.וי.די פועל כאן לא מעט, ובכלל רואים שהסלון הזה נושם תרבות אוניברסלית ביחד עם תרבות יהודית. על אחד הקירות, הצבוע באפור כהה, תלויים שלושה תקליטי ויניל, וכמובן שפטיפון אמיתי מעטר את המזנון, לצד הפלזמה ומכשיר הדי.וי.די. כל הזמנים, כל העולמות.
"זה גדול ממני. זה הרבה הרבה יותר מרגש מכל מה שהיה קודם", מספר גבסו על התחושה לשחרר אלבום חדש בפעם השלישית, בדיוק ברגע שהוא נוחת על הספה הנוחה. "אני חושב שקודם כל, השנים האחרונות שעברתי היו מאוד משמעותיות בשבילי. הגעתי לאיזושהי השקפה וראייה עם עצמי, עד שפתאום זה נראה לי כמו משהו חדש. כשהשיר 'ארגזים' יצא לרדיו, ממש קרסתי באותו בוקר. הרי למה שארצה להוציא דברים כאלה החוצה? הרי זה שלי. וזה מוזר. כי אתה מוציא את השירים הכל כך אישיים האלה, ואז צריך לחכות לפידבקים. ופידבקים זה ממש לא אני. כל הסיפור הזה הוא שעטנז מוזר".
אתה לא סקרן כלפי פידבקים?
"קראתי ראיונות עם בימאים גדולים, שמספרים שבזמן היצירה לא מעניין אותם שום דבר. אבל כשזה יוצא – אתה ישר רץ לקרוא ביקורות או לראות איך מקבלים את זה. ועדיין זה מאוד זר לי. ממש. עד כדי כאב".
לא הבנתי – זה מעניין אותך או לא?
"מעניין אותי, ברור. יש בי רצון עצום שאנשים ימצאו את עצמם בתוך היצירה הזו, שיאהבו אותה. אבל אני חייב לומר שאני כל הזמן שואל את עצמי למה. זו חידה. לא יודע אם אי פעם אגיע לתשובה. יש לי רצון שיאהבו את זה. למה יש לי רצון? לא יודע".
גבסו לא יודע הרבה דברים, אבל מה שברור, אני אומר לו, זה שיש מחיר לפנייה למקום פחות מיינסטרימי ויותר מחוספס. הרדיו פחות משמיע, התמלוגים זורמים פחות בקלות, המעריצות מורטות פחות שיערות. "קודם כל, אני חושב שכל החוקים בתעשיית המוזיקה השתנו, בלי קשר אליי", הוא מתנסח בזהירות. "כל המפה המוזיקלית השתנתה ברמה של הטעם הישראלי, כולל מה משמיעים ברדיו או לא. אבל בכל מקרה, הבנתי שזה לא משהו שאפשר בכלל לשקול. הבנתי שאני מוכרח לעשות את האלבום הזה, וזה חייב להיות עבורי מאוד אמיתי, בלי טיפה של זיוף. אחרת ארגיש לא טוב פיזית או לא טוב נפשית, וזה ישעמם אותי למוות. לכן העשייה, ומה שאני רוצה לקבל ממנה, שונה לחלוטין".
הגדרות או לא, בסופו של דבר צריכים להתפרנס ממשהו. וכשהמשהו הזה הוא אלבום לא מאוד מסחרי, זה לא פשוט. הנישה האומנותית שלך מאוד מוצדקת לטעמי, אבל עדיין מעניין אותי לשמוע איך מתמודדים איתה. הרי כבר היית שם, בפסטיבלים הגדולים ובבמות של סלקום. עכשיו נראה שתצטרך יותר להיאבק על המקום שלך. על הפרנסה שלך, בסופו של דבר.
"זהו, שאצלי אין את הבסופו של דבר הזה. השאלות שלך הן רלוונטיות, והן צצות גם אצלי בראש, אבל אין לי איך להתעסק עם זה משום שבאיזשהו שלב אתה מגיע למקום שבו העשייה היא אחרת. הגעתי לשלב כזה שהמוזיקה הייתה עבורי חיים או מוות. כלומר, הייתי חייב לעשות רק דברים שאני מאמין בהם. בזמן עשיית האלבום החדש לא עלתה השאלה איך יקבלו את זה. העניין הכלכלי אף פעם לא היווה דאגה. מבחינתי אין משמעות לדברים האלה. ממש לא. אגב, יפריע לך אם אעשן?".
אני ממלמל דבר מה (ברור שמפריע, אבל אני בכל זאת אורח כאן), אבל בעיקר מופתע. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו, ולא זכורה לי שום פיסת עשן מסרטן. "כבר הרבה זמן. שנים, אני יודע", הוא עונה בתשובה לשאלה האם זה חדש. "כנער עישנתי והפסקתי, אבל חזרתי לזה לפני שלוש שנים".
לא מבאס אותך לעשן?
"לא".
אתה אוהב את זה?
חיוך נבוך, ילדותי קמעא. "כן".

כאן אני מחליט לזרוק את גבסו למים העמוקים יותר, ולשאול מה בעצם עבר עליו במשך השנים האחרונות. ויותר מזה, למה הפצעים שעברו לדיסק כל כך מדממים. הוא קופץ על האתגר בשמחה. "עברתי המון. חקרתי ולמדתי המון המון", הוא אומר בנימה מהורהרת. "לגבי הגדרות, בדיוק השבוע הבנתי שמאוד קשה לי גם להגדיר דברים, קל וחומר להגדיר את עצמי. אבל אם בכל זאת הייתי צריך להגדיר את עצמי, הייתי אומר 'אי שקט'. מה שמאפיין אותי מעל הכל הוא פשוט אי שקט אחד גדול בחיפוש לנחת".
ובכן, נפתח בזה שבשנים האחרונות עבר גבסו כמה דירות – פיזיות ונפשיות כהגדרתו. הראשונה הייתה בנחלים. שם הוא גר בקרוואן, ופשוט פרח לדבריו. הוא שמע וניגן מוזיקה כל היום, זכה לשלל מבקרים, כולל חברי להקתו "המראות" (שמנגנים איתו בדיסק ואף זוכים לקרדיט נפרד). משם הוא עבר לירושלים, ושם היה לו מאוד קשה, כולל תחושה של זרות עצומה. "הגעתי לשם כי נרשמתי ללימודי פילוסופיה. בינתיים פרצה שביתת המרצים והמשיכה במשך חצי שנה, כך שזה סיכל לי את כל התוכניות. אמרתי כל פעם שנסחב עוד חודש ועוד חודש, אבל זה נהיה כבר מוגזם".
ואולי הציל במקביל את הקריירה שלך. אם היית נרשם ללימודי פילוסופיה, לא בטוח שהיית חוזר למוזיקה.
"לא ראיתי את זה כבחירה קשה. שיערתי שאמשיך אחרי הלימודים עם המוזיקה, אבל הרצון היה להתפתח בינתיים וללמוד פילוסופיה".
התקופה בירושלים הייתה גרועה, לדברי גבסו, בעיקר בגלל תקופת ההמתנה המתמשכת לסיום שביתת המרצים, עד שבסופו של דבר אזלה סבלנותו והוא עזב לתל אביב. הוא נמצא באזור המרכז כבר שנה וחצי, ומאפיין את התקופה הזו כ"חזרה למציאות". לאחר מכן הוא מתקן. "אני לא יודע עד כמה הייתי במציאות בשלוש וחצי השנים האחרונות".
מבחינה זוגית גם לא היית במציאות?
"על זה אני מעדיף שלא לדבר בראיון".
בדיסק אתה דווקא מדבר על הנושא, ועוד חופר לעומק.
(צוחק) "כן, במוזיקה אני יותר טוב בלדבר על זה".
אז בוא נדבר על זה. קודם אמרת שאתה רוצה לעזור לאנשים אחרים להתמודד. שורות כמו "רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות. והיא, היא כל כך יפה, אתה לא תבין עד שתראה אותה", מתוך "כל כך יפה" – זו לא חשיפה נטולת עזרה? איך השיר הזה, שכולו דיכאון מייאש, יכול לעשות את זה? זה דווקא יכול להזכיר לאנשים חוויות לא נעימות שגם הם עברו, ולזרוק גם אותם אל מצולות הדיכאון. אם ניקח למשל את "אייכה" של שולי רנד, אז גם הוא כביכול נוגה ותוהה, אבל לפחות שם יש שורה תחתונה חיובית – "בסופו של יום הן אפלט אל החוף, האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף. ואז אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הזה הייתי חותר. ושואל ומבקש וכוסף – אייכה". אצלך לא תמיד יש את האופטימיות הזו בסוף.
"אני חושב שהבסופו של דבר אצלי זה שאני על במה, לדוגמה. או המכלול הגדול הזה. סתם לדוגמה, אם הלכתי וראיתי את ניל יאנג בהופעה בקנדה, אז כשאתה רואה את הבחור בן השישים ומשהו, חי מוזיקה עם כל השירים שלו שבאים כל כך מלמטה, זה מה שאני רואה בסופו של דבר: שהוא כאן כדי לשיר את זה".
אבל זה לא כזה נהיר ומובן למאזין הממוצע.
"יש כאלה שכן מבינים את זה. זו שאלה באמת מאוד גדולה. יש אסכולות שלמשל לא מבינות את המקום הזה של התהייה בשירים. החברותא שלי אמר לי בזמנו שהוא לא מבין את המשפט של שולי רנד, "זה לא צחוק, זאת מלחמה על החיים" (בשיר "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" – ד.כ). הוא לא מבין למה מלחמה עם היצר. חפרתי איתו על זה מלא, ולא רק באותו יום אלא באותה תקופה. בסוף הבנתי שמבחינתי המקום שנותן לי חמצן זה כן לראות מישהו אחר שגם מבין את הכאב, שגם חי אותו. הגעתי לכתבים של הרב קוק, שמדבר שם על כאב, חבלי יצירה ודברים כאלה. ממקום כזה אני גדל הרבה יותר מאשר אם היו מספרים לי בשירים שהכל בסדר. בנשמה שלי אני יודע שלא הכל בסדר, אז זה ממש לא ישתיק אותי אם ינסו למכור לו 'אוהו,הכל מגניב והכל טוב'. זה עוד יותר יחנוק אותי כי כך אחשוב שאני עוד יותר זר ולא שייך".
אומרים "אין שכל, אין דאגות". לא היית רוצה להיוולד עם פחות סקרנות וחוסר שקט? לפעמים אני רואה אנשים כאלה, וחושב לעצמי שאולי להם בעצם הכי טוב.
"גם אני חושב שלפעמים אולי יותר טוב לאנשים כאלה. אבל מצד שני אני משתעמם נורא מהר. אני מברך על הרעב הזה ועל הרצון לחקור כל הזמן".
אבל זה מסבך ומסתבך כל הזמן את הנפש.
"אני לא יודע אם זה מבחירה שלנו".
ברור שלא. השאלה היא האם אתה סובל מזה או דווקא נהנה. אני יושב כאן בסלון שלך, מביט מסביב ורואה את כל הספרים העבים האלה, ושואל את עצמי למה כל החפירה העצמית הזו.
"לא יודע, אני באמת שואל את עצמי הרבה על זה. לפעמים אני קורא איזה ספר עבה, מרים את העיניים ושואל 'זה הכרחי, באמת, שאקרא את כל זה?'. זה נורא קשה. אבל נראה שהרצון הזה גדול ממני. גם הרב קוק כתב שהדור הזה יהיה צמא-צמא, עד שהוא כמעט יאבד את עצמו לדעת".
צמא למה?
"אם אתה שואל אותי – צמא לקב"ה. אין ספק. אבל הדרך לזהות את יעד הצימאון היא מאוד קשה. אני ממש רואה את זה וחי את זה. זה דור כל כך קיצוני. לכן החפירה היא דבר שנמצא מעלינו. זו המדרגה של הדור הזה, שיש לו אור בעיניים".
ואיך אתה מרווה את הצימאון?
אני מרווה את הצימאון שלי בהרבה מוזיקה חדשה, בסרטים ועם חברים, אבל במיוחד בלימוד תורה".
איך באמת תופסים אותך בישיבה מבחינת ההגדרה?
"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה. בשביל חבריי החילוניים אהיה דתי או חרדי, ואצל חבריי
בישיבה – בשביל חלק אהיה יותר חרדי מהם, וחלק פשוט לא יבינו מה אני".
אחת הסיבות לכך תעלה בהמשך השיחה: גבסו יונק לא מעט מהתרבות המערבית והחילונית, ובאופן טבעי הדברים מתערבבים בהשקפת עולמו. הוא לא רואה את עצמו מוותר בתקופה הקרובה על השפע התרבותי שמציע לו העולם שנמצא מחוץ ליהדות, אבל למרות הכל, הוא לא חושב שזה יימשך אחרי החתונה. לפחות לא באופן מלא. "לא נראה לי שתהיה לי טלוויזיה אחרי שאתחתן", הוא מודה. "אני גם לא חושב שיהיו בבית עיתונים".
בשלב הזה מזנק גבסו לארון הספרים היהודי והלא-יהודי שלו, ושולף את "חדריו" של הרב קוק, על מנת להסביר את היניקה ממקורות תרבותיים חיצוניים. "אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני", הוא מקריא בשכנוע פנימי עמוק ובהטעמה של משורר. "שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכלוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר ייקרא בכל שם. ממרום כל עונג, מכל נועם ויופי, וממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני".
השאלה היא איך מפרשים את זה. יכול מאוד להיות שאתה מפרש את זה לגמרי אחרת מכפי שהרב התכוון.
"בוודאי. לאן אתה היית לוקח את זה?".
שצריכים לשוט, לחפש, לבחון – אבל הכל בתוך עולם היהדות. לא נראה לי שהוא עודד יניקה ממקומות זרים לגמרי.
"נכון. תמיד יש סיכוי לפרשנויות להיות מסוכנות".

ואלה לא הדברים היחידים שגבסו עבר בשנים האחרונות. הדברים ששינו אותו, כהגדרתו, היו בין השאר אלבום הבכורה של שולי רנד "נקודה טובה" ("הוא ממש מעבר לכל דבר. לא אכפת לי להגזים במחמאות עליו – הוא ממש אסף אותי"), ולימודי המשחק אצל דינה דורון. "מעבר לשאלה אם אשחק על במה או לא, הלימוד עצמו פשוט מופלא. זה אחד הדברים שהנפש שלי חיפשה כל החיים שלה. גם בילדות נזכרתי שיותר משרציתי להיות זמר, רציתי להיות שחקן. הלימוד אצל דינה ממש סידר את הנפש שלי".
מה שעוד מסדר את הנפש הוא לימודיו של גבסו בישיבה, שלוש פעמים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, בשאיפה להרחיב את הזמן המוקדש לכך. נראה שהמשיכה הזו לחכמה גרמה לו לכתוב את "שיר ארץ" מאלבומו החדש, המבכה למעשה משהו שזמרים בגילו בקושי מכירים.
"שיר ארץ" הוא בעצם שיר קינה לציונות. אם אני לא טועה, אתה מכוון בו יותר לציונות החילונית, נכון?
"הציונות החילונית ובכלל. איכשהו יש כאן במדינה זלזול בחכמה. 'חכמת סופרים תסרח', אמר הרב קוק. הרבה כאן בזים לחפרנות, כביכול, ולדיוק. בזים פה לערכים שהם הכי מקודשים. ובתוך זה גם אהבת המולדת ואחדות העם".
יש בזה כבר ביטוי פוליטית, לא? היום המילה מולדת מקושרת מיד לצד הימני במפה.
"או.קיי, אז צר לי שזה מזוהה עם הימין. צר לי שציונות נהייתה מילה גסה. מכפישים אותה באו"ם, ולאט לאט זה מחלחל גם אלינו. זה מפחיד, כי בזים כאן לחכמה וליושר. ממש בזים לזה".
אם כבר הגענו לפוליטיקה, לקחת את ההתנתקות די קשה, לא?
"מאוד מאוד קשה. ואפרופו השיחה שלנו, אחד העיוותים שנוצרו כאן הוא בגלל ההגדרות. הגדירו שזה דתיים, זה ימין, זה ימין קיצוני – ואם אני לא שייך לשם, אז כבר לא אכפת לי מה קורה עם האחר. ההגדרות האלה שאנחנו דבקים בהן, הן אלה שעשו הרבה מהסמטוחה של החברה הישראלית. כלומר, הייתה כאן התעלמות לחלוטין מהפרטים, מבני האדם. אולי בגלל זה אני נגד הגדרות וכל הדברים האלה משני הכיוונים. לכן לקחתי את ההתנתקות ברמות הכי קשות. מבחינתי זה היה עיוות, אי צדק".
אני מניח שהשם "קרוואן" לא ממש קשור לזה, למרות שהיה אפשר לחשוב כך בהתחלה.
"לא קשור. העניין הוא שרוב השירים נכתבו בקראוון. מעבר לכך, זה אלבום של חיפוש בית, וקרוואן הוא מקום ארעי, זמני".
אנחנו מדברים כאן גבוהה גבוהה, אבל בעטיפת הסינגל הראשון הייתה תמונה לא מאוד אופיינית שלך, עם שיער מבולגן ומשקפי שמש. נראית כמו אחד שהתמכר לרגע לפוזת הרוקר. כשראיתי מיד חשבתי לעצמי "וואו, לא מתאים לו".
"כשצילמנו עם הלהקה היה ניסיון ליצור תמונות של עשייה. ברוב התמונות הייתי עם משקפי שמש בגלל שבאמת הייתה שמש. רוב התמונות יצאו ככה. נתנו את שיקול הדעת עד כמה אפשר לפרסם אותן, כי יש בזה אמירה כזו של דיסטנס, אבל לא התכוונו לזה מלכתחילה. בכל מקרה, אני חושב שזה מאוד מייצג פן בי".
מעניין גם שבדיוק בשבוע שבו הדיסק שלך מגיע לחנויות, יוצא גם האלבום השני של נינט. שניכם התחלתם באותו מקום – "כוכב נולד" – ככוכבי פופ צעירים, ושניכם התקדמתם בנפרד למקומות של רוק מחוספס.
"כן. מצד אחד זה מוזר, ומצד שני זה לא מוזר. קודם כל, אנחנו בקשר, וגם מבחינת עשייה יצא לנו לשבת, ללמוד וגם לנגן ביחד. זה באמת קטע כזה. שנינו התחלנו ככה נורא צעירים בתוכנית, נזרקנו לעולם, ומבחינה נפשית עברנו המון דברים דומים. שנינו היינו – ועדיין – במקום של צמא וחיפוש. אולי בגלל זה גם יש קווי דמיון בעשייה המוזיקלית שלנו עכשיו. אתה יודע, זה כאילו כמו חבר בטירונות שעברתם דברים משותפים ביחד, אז יש קשר מאוד מסוים. בהחלט עברנו, ואנחנו עוברים, דברים מאוד דומים".
ואם כבר מדברים על אומנים אחרים, מה היה בזמנו עם אריאל זילבר? עמדתם להופיע ביחד באוקטובר 2007, הוא שחרר את ההצהרות הידועות שלו על יגאל עמיר, ואז נראה היה שקיבלת רגליים קרות – וביטלת את ההופעה איתו. אחרי תקופה הופעתם שוב ביחד.
"אני חושב שאלה לא רגליים קרות. גם הבהרנו בינינו את העניינים. בזמנו הוא קרא להטבת תנאים ולשחרורו של יגאל עמיר. מאחורי הקלעים אני יודע שהאמירות האלה, שלאט לאט גם מתרבות בקרב אזרחים ישראלים, נובעות מקונספירציות כאלה ואחרות שאומרות שיגאל עמיר לא באמת רצח את רבין. אני חושב שברגע שזה יוכח – אז תצעק את זה בכל העיר. אבל כל עוד זה לא – קיימת כאן סכנה ממשית".
בעיניו יש הוכחות.
"כן, אבל הוא לא נימק את זה. אם הוא היה מנמק את דבריו ומפנה אפילו לדברים עובדתיים – אז הכל סבבה. יכול להיות שאפילו אני אסכים איתו. אבל ברגע שזה נאמר כך – פתאום נהייתי שמרני. זה מסוכן. כי בפני אנשים אחרים, שלא יודעים מה עובר לך בראש, אתה קורא לשחרר רוצח של ראש ממשלה, מאיזו סיבה שלא תהיה. אז ראיתי בזה אמירה מאוד מאוד מסוכנת, שעד שהיא לא מנומקת – היא הזויה מבחינתי. זה גם נאמר ממש בסמוך להופעה שהייתי אמור לארח אותו במהלכה, ממש יומיים לפני. יכול להיות שאם היה קצת יותר מרווח, הייתי מוצא את המקום. אבל זה היה כל כך קרוב, והיה בלגן. אז היה צורך ברגליים קרות או בכיבוי שריפה כזו. לא מצב אידיאלי, אבל זה מה שקרה".
או.קיי. ואיך בסופו של דבר מצאתם את עצמכם על אותה במה אחרי תקופה?
"זה קרה באופן ספונטני, האמת. הייתי בהופעה שלו, קראו לי לבמה. היה ממש מדהים, ממש כיף".
בינתיים נראה שהכיף הזה מאוד מורכב. רואים שגבסו נהנה מחייו, אבל לצד ההנאה הזו נמצאת המורכבות הבלתי מתפשרת, החפרנות הבלתי נלאית. חוסר השקט, כפי שהוא עצמו הגדיר במהלך הראיון. ובדיוק בגלל זה היה מעניין לבדוק, שנייה לפני שמכשיר ההקלטה כבה, איך הוא רואה את העתיד שלו.
ובכן, הוא מאמין שבשנים הבאות היצירה שלו לא תהיה יהודית נטו ללא תכנים גשמיים. "כשאני חושב על אותו ילד אבוד שיש לו מחשבות כאלה ואחרות, וכולו נמצא בבלגן של הנפש, אז ללא ספק, לאותה יצירה שכולה נמצאת בעולמות שלמעלה – ייקח לו שנים להגיע אליה, אם בכלל. אבל דווקא היותר לכלוך, היותר ריאליסטי, יותר נגיש, יותר מדבר בשפה שלו – זה באמת ידבר אליו".
ומה לגבי חתונה עם חילונית, תהיתם? "לא קיימת שום אופציה כזו", הוא חורץ בפסקנות. "שום שום שום שום אופציה כזאת. אני קנאי לדתיות שלי. הנושא עלה בשיחות עם חברים שלי, ואולי זו נשמעת כמו דעה חשוכה. אבל לא אכפת לי מה יחשבו בעניין הזה. ממש לא קיים שום סיכוי שאתחתן עם חילונית".
מצד שני, יהיה לך קצת קשה טכנית למצוא מישהי דתייה. הרי יש כל כך הרבה זרמים ביהדות. הברסלבי רוצה ברסלבית שתיתן לו אישור לטוס כל שנה לאומן. החרדי רוצה כמובן רק חרדית שלא תקל לו יותר מדי. הדתי-ציוני לא רוצה אחת שתחמיר לו יותר מדי. אבל אצלך, בגלל שאתה לא מוגדר ממש, זו בעיה גדולה אפילו יותר, לא?
"אמממ, נכון. זו בעיה ענקית. מאוד. כי אני עצמי לא מצליח להגדיר את עצמי (צוחק), אבל אני מאמין שיהיה בסדר".
ואיפה נראה לך שתהיה במישור האישי בעוד חמש-עשר שנים?
"אני חושב שאחיה במרחבים, בשדות, ביחד עם המשפחה שלי. נראה לי שזה יהיה הבסיס. לא נראה לי שאשתייך לאיזושהי קהילה דתית, אבל אני מקווה שהשעות שלי בישיבה ילכו ויתרחבו. אני מקנא בתלמידי הישיבה שהם יכולים לשבת שם וללמוד כל היום. מבחינתי, זה הוואו האמיתי".

(פורסם במקור ראשון, נובמבר 2009)