ארכיון מחבר: duduco

הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב

**** וחצי

נינט – "קומוניקטיבי" (הליקון)

אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.

מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה – זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.

 

 

ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור – שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר

אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.

עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.

אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים – הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי – דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

משהו חדש נולד, לאו דווקא כוכב. ביקורת על "קרוואן" של שי גבסו

**** וחצי

שי גבסו – "קרוואן" (play)

בשבועות האחרונים, באווירת סיכום העשור מסביב, אני מתחיל להתבונן באלבומים שאהבתי במיוחד בעשור האחרון, ובודק האם הם שרדו את פגעי הזמן. מאכזב לגלות שחלק שמאוד אהבתי לא ממש עושה לי את מה שעשה בזמן אמת, אבל מצד שני כיף לחזור לאלבומים אחרים (כמו למשל "פינוקיו" של פונץ'), ולגלות שהם רק משתבחים עם הזמן. בהיבט הזה שני אלבומיו הקודמים של שי גבסו לא ממש מככבים (אם כי הם עדיין טובים), אבל נראה לי ש"קרוואן", השלישי שלו, בהחלט ישרוד הלאה. ולא רק עשור.

די מוזר שבאותו שבוע אני כותב על שני יוצאי העונה הראשונה של כוכב נולד, ששניהם החלו ככוכבי פופ מתקתקים, והיום הסאונד שלהם, כמו גם הפצעים שמדממים מרוב השירים, נשמעים בווליום דומה. ועדיין, התחברתי קצת יותר לגבסו. אולי בגלל שהטקסטים שלו יותר ישירים, ואפשר להבין מהם לא מעט על תפיסת עולמו המתחבטת, המתייסרת, התוהה, המבולבלת טיפה.

 

 

הבלבול הזה ערבב אותנו במיוחד בהתחלה, כשיצא הסינגל הראשון מכאן, "ארגזים", שהיה רוקנ'רול מהיר, מתריס, מלוכלך. אבל עכשיו מסתבר, למרבה המזל, שזה לא הכיוון של הדיסק כולו. ממש לא. הסאונד אמנם עדיין לא מלוטש, אבל מצד שני לא מתאמץ, וחשוב יותר – יושב על שירים פשוט מצוינים. אני יושב מול הדיסק, ופשוט מתקשה להחליט איזה שיר כאן יותר טוב (למרות שיש כמובן גם חלשים יותר). "אלי אלי" היא בלדת גיטרות-חשמליות מהפנטת בעוצמתה, שבה זועק גבסו "אלי אלי, הראה לי. אני לא רואה כבר מה זה טוב… אני לא רואה כבר את הסוף"; "מראה" – שיר רוק ממכר, כולל התהייה "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי בודד בעיר?"; "נשק" שבו מטפל גבסו בתופעת האלימות בצורה בוטה אך חיננית; "שיר ארץ" – מן שיר קינה לציונות החילונית, כולל קולות רקע מהפנטים של זמרת לא מוכרת; וכמובן "שמור על האמונה" שלמרות הכל שומר על האופטימיות.

גבסו בנה את עצמו כאומן רוק כבר באלבומו הקודם "במקומי". אבל אז זה היה הרבה פחות מוצלח, וגם פחות פוצע. יותר רוק שהזכיר טיפה את רמי קליינשטיין, כמו שכתבתי בזמנו, ופחות משהו מטלטל באמת. הפעם משהו חדש נולד, ולאו דווקא כוכב. במובנים רבים, "קרוואן" הוא אלבומו הראשון של גבסו החדש.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

עכשיו קלאודי: ביקורת על אלבומו הבינלאומי הראשון של אביב גפן

***

אביב גפן – "Aviv Geffen" (מארס רקורדס)

טוב עשה אביב גפן שהעביר את כובד משקלו לבריטניה. כאן בארץ הוא דשדש כבר תקופה ארוכה, ומאז "יומן מסע" (2000) לא שחרר אלבום ראוי לשמו. "ממנטו מורי" (2002) היה סביר אך חיוור, "עם הזמן" (2006) דשדש בבינוניות, וגם הצמד בלאקפילד היה נחמד, אבל לא המציא את הגלגל. בין לבין ניסה גפן להריץ את הזמרת הצעירה אלכס, לפתוח לייבל קטן בחסות סלקום, להרים את אלבום הבכורה של נינט על כתפיו, וגם זה לא ממש הלך. אז הוא הלך.

למעשה, אם להיות כנים יותר, זה לא שהעשור הנוכחי של גפן היה גרוע. הוא היה בהחלט סביר בכל קנה מידה ממוצע. אבל אחרי שבניינטיז התרגלנו לאביב גפן אחר – פורץ דרך, שובר מוסכמויות, רוקר מהפכן, יוצר גאון – שלא לומר כבר הבנו את הפואנטה, זה כבר הפסיק לרגש. כבר הבנו שהתדמית והציטוטים העסיסיים הם חלק ממשחק שיווקי מתוכנן, כבר הבנו שהגאוניות די ממחזרת את עצמה, ובקיצור, קצת התעייפנו. גפן היה יכול להמציא את עצמו מחדש – די ברור שיש לו את כל הכישורים לכך – אבל הוא החליט להמשיך את הקו דווקא בלונדון.

 

 

זו בדיוק גם המחשבה שליוותה את ההאזנה לאלבום הבכורה של אביב באנגלית: זה לא שנולד כאן גפן חדש. מי שמכיר אותו מתחילת הקריירה לא יופתע כמעט משום אקורד. הוא למעשה העתיק חלק גדול מהמאפיינים שעזרו לו לצמוח כאן – ועשה להם גיור הפוך. כמובן שבין לבין נוספו אלמנטים של סאונד והפקה יותר חדשניים, וגם כתיבה יותר מלוטשת (אבל פחות עמוקה, עם יותר שורות שמזכירות סלוגנים), ובכל זאת, אביב גפן באנגלית לא יפתיע אף אחד שמכיר את אביב גפן בעברית.

"Aviv Geffen" נפתח ב"Black & White" – גרסה אנגלית לשיר "שחור לבן" ששחרר בארץ לפני שנה וחצי, וממשיך בסינגל הדפש-מודי "It Was Meant To Be A Love Song", שהוא בעיקר מרשים אך חסר רגש. זה ממשיך בבלדה הטיפוסים "Berlin", בסינגל "It's Alright" שמזכיר מאוד את "מחר" (כלומר מזכיר עוד איזה שיר של קולדפליי), ב"Heros" – שיר פציפיסטי-אך-שטחי שמסמן וי על המשימה להזכיר למאן דבעי שגפן לא מת על מלחמות, וב"It's Cloudy Now" – גרסה מאולצת ל"עכשיו מעונן", שאין בה את החן הראשוני שהיה לשיר המקורי. אגב, גפן חידש את השיר גם כחלק מבלאקפילד, אבל חלאס, "עכשיו מעונן" עשה את שלו. אין טעם לטחון אותו בכל מקום, מה גם שהוא באמת לא כזה מדהים באנגלית. אפילו החרוז בפזמון כבר לא קיים.

כך זה ממשיך וממשיך, והשביל החדש שגפן סולל נורא ממוצע. מצד אחד אני חושש שזה לא מספיק עבור פריצה רצינית, כך שהוא ייאלץ להמתין עוד כמה שנים – ככל שאורך הנשימה והסבלנות שלו יספיקו – עד הפיק שאולי יבוא. מצד שני המוזיקה הבינלאומית ב-2009 נורא ממוצעת, אז יכול להיות שלקהל הבינלאומי, שעדיין לא הבין את הפואנטה השיווקית, המלודית והפוליטית של גפן, זה באמת יספיק. למה לא, באמת.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר

האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים

 

** וחצי

שלומי שבן והפסנתר – "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)

האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.

נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו – הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב – אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.

 

 

אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים – זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי – זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

למה אין מספיק שירים להורדה חופשית בחינם?

אטליז חוזרת עם סינגל חדש ונהדר בשם "Fire", אבל זה החלק הפחות מעניין מבחינתנו. יותר מעניין לגלות שהשיר ניתן להורדה בחינם באתר הרשמי של הלהקה, eatliz.com, והוא לא היחיד: גם אלבום הבכורה של ההרכב, "Violently Delicate", ניתן להורדה בחינם. ולא מזמן שני שירים מהאי.פי הקרב, "Delicately Violent", נשלחו למעריצים באופן בלעדי דרך רשימת התפוצה של הלהקה.

וזה רק מוביל אותנו לשאלה שתלויה באוויר כבר תקופה ארוכה – למה אין הרבה יותר שירים ואלבומים ישראלים להורדה בחינם. אמנם אני לא מצפה ששלמה ארצי יחלק גם כן את האלבומים שלו להורדה בחינם, כי עדיין לא החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ובליגה שלו זה גם פחות רלוונטי, אבל בכל זאת – רוב תעשיית המוזיקה קמצנית למדי במובן הזה, לא ממש מבינה את חשיבות השיווק הדיגיטלי, ותקועה בתפיסות מיושנות שלקוחות מהעידן הדינוזאורי של האלבומים המלאים בלבד.

 

פעם היה משהו בתפיסה הזו. להוציא את העובדה הפעוטה שהורדות בחינם בכלל לא היו אפשריות טכנולוגית, גם אז היה חשש מוצדק בהוצאת שירים מהאלבום. כך נמנעו לא מעט אומנים מלכלול שירים שלהם באוספים, מתוך מחשבה שזה עלול לפגוע במכירות הדיסק. במקרים מסוימים זה היה נכון, אבל במקרים אחרים זו הייתה סתם פרנויה.

להמחשה נחזור להווה: עם כל הכבוד, מה הבעיה אם בהליקון יעניקו להורדה בחינם שיר של נינט (לא כזה שאמור לצאת כסינגל) מתוך האלבום החדש שלה? ולמה שלמה ארצי לא צ'יפר את מאזיניו עד היום באיזה שיר חינמי נדיר? כנ"ל לגבי ריטה, עידן רייכל, אייל גולן ושאר האומנים הבולטים. אף מאזין שלהם לא יוותר על רכישת האלבום המלא אם הם יעניקו לו בחינם שיר לא מוכר, רצועה 9 נניח, מתוך האלבום הקודם או הבא שלהם, או אפילו איזה שיר גנוז. בדיוק להפך. זה רק יעורר את התיאבון.

למרות זאת, יש כאלה שלא נמנעים מלפנק את המאזינים שלהם. רונה קינן חילקה דרך ynet את אלבום ההופעה שלה (והגיעה ל-60,000 הורדות), אורנג' חילקה לא מזמן סינגל של הראל סקעת, סלקום עשתה את זה עם גלעד שגב, עופר ניסים ובן סנוף, וגם האומנים עצמם לא נמנעים מלחלק צ'ופרים באתרים הרשמיים שלהם. עד היום עשו את זה, בין השאר, עברי לידר, אריק ברמן, ארקדי דוכין, עמיר בניון, טיפקס ועוד לא מעט אומנים, וברור שהתופעה מתרחבת – אבל עדיין לא כמו שצריך. זה עדיין לא מספיק. התעשייה עדיין קמצנית ברובה. לפעמים זה נתקע מול אומנים שמפחדים מהקדמה או סתם רוצים לשמור על דיסטאנס, מנהלים שלא מבינים את השוק הדיגיטלי לעומק ונמנעים מכל שיתוף פעולה בסגנון, או סתם חברות תקליטים פחדניות.

אבל זה בסדר – אטליז ודומיהם מוכיחים שעידן הקרח כבר מאחורינו. מתישהו גם הדינוזאורים ייכחדו.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

מי לקח את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי?

כל מי שנכנס אלינו הביתה בשבועיים האחרונים היה בטוח שהוא התבלבל בעשור, או לכל הפחות נכנס בטעות למכונת זמן שלקחה אותו היישר אל שלהי הסבנטיז. התאומים הגדולים שלנו, בני שלוש פלוס, ישבו על הספה ובהו במרקע. הם לא צפו ביובל המבולבל, בכבשה שושנה או בפסטיגל האחרון, אלא דווקא במשהו אחר מסקאלה שונה ומפלטנה אחרת לחלוטין: "רגע עם דודלי".
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש לא נוח מול ההפקות לילדים מהשנים האחרונות. למרות שיובל המבולבל ורינת גבאי עושים עבודה טובה למדי, עדיין יש להם קטעים שהייתי שמח למחוק מהדי.וי.די, ולמרות שקיבלנו את מארז "טיף וטף" במתנה, לפעמים אני מזדהה יותר עם האמרה "שונא מתנות יחיה". יש שם דברים חלולים מדי, צעקניים מדי, רדודים מדי, ואני די משוכנע שאם הייתי היום ילד בגיל יסודי לא הייתי טוען שיש לי חום כדי להישאר ולצפות ברוב ההפקות שמיוצרות היום.

 

מסתבר שיש מי שהבין את זה קודם, כי חברת אן.אם.סי הוציאה כבר שני מארזים כפולים ממיטב התוצרת של "רגע עם דודלי" על די.וי.די. למרות שהילדים שלי כבר מתים על "אליעזר והגזר" ו"להיות גדולה" – השירים הפופולריים מתוך הסדרה שמככבים כבר כמה שנים טובות ב-Youtube – לא הייתי בטוח שהם בשלים לבלוע מנות גדולות יותר מהדודלי הזה. אבל החלטתי להמר ולראות האם ילדי הדור הנוכחי יכולים להתחבר אל דודלי, רגע, פיסטוק והעכבר שלו, שלקח את המפתח של חביתוש בלי רשות מרגע ודודלי. והפלא ופלא: השחור-לבן לא מרתיע אותם, השפה התקנית לא מבהילה אותם, והם יושבים מרותקים אל מול מסך הטלוויזיה כדי לראות מה פיסטוק מציע למכירה בחנות שלו, האם כדאי להיות קטנה או גדולה, ומה יעלה בסופו של דבר עם הגזר של סבא אליעזר. ללא ספק, כיף גדול. עכשיו נותר רק לחכות למארז "הבית של פיסטוק", ובאמת תהיה להם סיבה טובה לפתח חום ולהישאר יותר בבית.

(פורסם במקור ראשון)

היכל התרבוש: על החשש של אומני ישראל מההשתלטות המזרחית

הגיע הזמן שהאשכנזים יפסיקו להתלונן על המיינסטרים וייצרו אלטרנטיבה ראויה. הרי זה עניין של זמן עד שהז'אנר יירד מהפסגה לממדיו הטבעיים

האשכנזים בלחץ. שוב גונבים להם את המדינה. רק חסר שהם יעלו על מזוודות. חוה אלברשטיין כבר לא מבסוטה, נינט כנראה לא תמכור הרבה, שלומי ברכה לא מחבב את שם המשפחה פרץ (בעיקר כשהוא מופיע במצעדים) ולעומת זאת כל המזרחים יורדים מהעצים ורצים אל היכל התרבות, בדרך להפוך אותו להיכל התרבוש. איזו מכה.
וברצינות: אם נעזוב לרגע את ההתבכיינות וננטרל את הרתיעה הטבעית ממנה, נראה שאותם מתבכיינים דווקא צודקים. התרבות באמת צנחה למקומות של רדידות. הנוער באמת לא מבדיל בין איכותי ללא איכותי, וקשה מאוד לראות איך צומח כאן הדור שלא ידע את יוסף. יוסף בנאי. אם כבר, הם מכירים יותר את יוסי אזולאי. זה מבאס, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: זה זמני.

המוזיקה המזרחית כבר ידעה עליות – ואז דעכה. הכל עניין של טרנדים. נכון שמעולם היא לא הגיעה לפסגות הנוכחיות, אבל זה בסדר, מפסגה אפשר רק לרדת. כידוע, רק לפני שלוש שנים היה מצב המוזיקה המזרחית על הפרצוף. אפילו הטור המזרחי שהיה לי באותה תקופה ב"תרבות מעריב" נעצר בעוון חוסר עניין לציבור. אייל גולן דשדש בעליל, משה פרץ היה סתם זמר פרווה עם חצי להיט בכיס, שלומי סרנגה הצטייר בעיקר בתור ההוא בלי השיער על החזה, ועידן יניב שחרר לא מעט סינגלים ונדד בין לא פחות יח"צניות, בתקווה שמישהו סוף סוף יספור אותו. המצב הזה הגיע כידוע אחרי תקופת פריחה מטורפת של עליית אייל גולן ושרית חדד, יצירת שפת "בלבלי אותו" וכן הלאה.
אבל לא ברור מה אבירי הטעם הטוב (שבעצמם לא ממש מספקים את הסחורה בשנים האחרונות, ע"ע משינה) רוצים מהאחרים: פופ תמיד היה כאן. לפעמים הוא נוטה לכיוון מצועצע (רוני), לפעמים להיפ-הופ (סאבלימינל), לפעמים לאמצע הדרך (אדם) ולפעמים לכיוון רוק (אביב גפן). אז עכשיו הוא נוטה לכיוון המזרחי. כמובן שהז'אנר לא ייעלם, אבל להערכתי מתישהו המוזיקה הזו, שרובה ירודה ומעליבת אינטליגנציה, תחזור לגודל הטבעי שלה. וזה לא יקרה בעוד יותר משנה-שנתיים.

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

אחד מ-50 הבלוגים הטובים בישראל ע"פ mako

היום התבשרתי במייל על כך ש"הפואטיקה של הפופ", הבלוג הדי-מוזנח שלי, נבחר לאחד מ-50 הבלוגים הטובים ברשת ע"פ mako. נכון, גם אני כותב ב-mako, אבל מבטיח לכם בהן צדק שלא היה לי מושג על הפרויקט עד היום, כך שהבחירה, אני מניח, הייתה ממניעים טהורים לחלוטין.

אז מה מקבלים? ובכן, מקבלים את הלוגו הזה לשילוב באתר:

 

 

 

 

 

הטקסט שמופיע ב-mako:

דודו כהן הוא לא רק מבקר מוזיקה עם העדפה לישראלית ומזרחית, אלא גם יהודי מאמין. בבלוג שלו הוא פורש מאמרים וראיונות שפרסם בעיתונות והרהורים משובחים אחרים.

ציטוט נבחר: "רק במילואים דברים חסרי ערך באזרחות – נביעות ליטר וחצי, נייר טואלט ומטען של נוקיה – הופכים ליקרים מפז; רק במילואים אתה על הרגליים כל היום, ורק בלילה נזכר ומגלה שבעצם לא עשית כלום היום; רק במילואים אתה נשבע שזו הפעם האחרונה. ואתה יודע שהפעם הבאה עוד בוא תבוא”.

פוסט מעניין במיוחד: ראיון באווירה אינטימית עם עמיר בניון, שהפך לאחד הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג.

 

נחמד, אבל באמת שציפיתי לאיזה טקס יוקרתי שישודר בשידור חי בערוץ 2, לרשימת תודות שאוכל לשלוף מכיס החליפה ולמלמל משהו על כך שממש במקרה הכינותי מראש, לעלייה לבמה כשברקע מנגינת ניצחון, ובקיצור, ציפיתי לשואו-אוף מרשים, שלא לדבר על הצ'ק השמנמן בסוף הערב. במקום זה נאלצתי להסתפק במייל חיוור שהודיע לי באופן רשמי על הזכייה.

טוב, לפחות הבשורה הזו גרמה לי לנער את האבק מעל הבלוג ולהעלות פוסט חדש. בימים עמוסי עבודה אלה, גם זה משהו.

ולא דיברנו עוד על החוב במכולת: ראיון עם שולי רנד, בדרך לקיסריה

אם שולי רנד היה מקבל החלטות לפי כדאיות כלכלית, הוא כנראה לא היה שקוע כעת בעיצומה של כתיבת תסריט, וגם לא בחובות. רגע לפני המופע שלו בקיסריה הוא מדבר על הפער בין הפרסום לחוב במכולת

עד היום זה קרה עשרות פעמים. שולי רנד ואשתו מיכל ישבו ברכב שלהם, מפורקים לחלוטין אחרי יום עבודה מאכזב וסיזיפי. "מיכל, עזבי אותך מהכל", אומר שולי כל פעם מחדש. "בואי נסכם שאני חוזר לישיבה, ואנחנו חוזרים לחיות חיים נורמליים סוף סוף". מיכל מהנהנת לאות הסכמה, וממש כעבור דקות ספורות הם נתקלים בעובר אורח או בשיחת טלפון שמבהירה להם עד כמה היצירה המשותפת שלהם חשובה, קריטית במיוחד כלפי הדור הנוכחי. כמובן שרעיון הפרישה יורד מהפרק. עד למשבר הבא.
"זוכר שזרקו את יונה הנביא לים, ואז הספינה נרגעה? ככה אני מרגישה", אומרת מיכל. "ברור לי שאם נעזוב את האומנות – הכל יחזור למקומו, אנחנו נחיה חיי משפחה נורמליים, יהיה לנו סדר, יהיה לנו כסף. אני יודעת זה, ממש יודעת".
שולי: "אבל בדיוק אחרי מחשבות כאלה אנחנו יוצאים מהאוטו, ופתאום פוגשים מישהו שמספר מה הסרט או הדיסק עשו לו. אני מדבר איתך על עשרות מקרים כאלה. ובשביל לא להגזים, אמרתי עשרות. אנחנו ממש צוחקים מזה כל פעם מחדש".
מיכל: "ואז אנחנו מסתכלים למעלה ואומרים 'טוב, בסדר, לא נעזוב. אבל תפדה קצת את הזכויות ותעביר אותן מלמעלה ללמטה (צוחקת)".
שולי: "בת שבע, זה לא נכון. יש את הסיפור החסידי הזה על צדיק אחד שהיה במצוקה. אמרו לו 'יש לך בשמיים שולחן מזהב טהור'. אשתו בכתה, וקיבלה רגל מהשולחן. אבל בסוף הם החזירו אותה".
מיכל: "הם החזירו את הרגל?".
שולי: "הם החזירו".
מיכל: "אני לא אחזיר!".
שולי מחייך כאומר "אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת מכירה את עצמך".
"את תחזירי".

שולי רנד, בטח כבר הבנתם את זה לבד, אוחז בקצוות מעניינים בקריירה. מצד אחר, אלבום הבכורה שלו "נקודה טובה" נמכר בכ-65,000 עותקים – מספר עתק בעידן ההורדות – אבל מצד שני, הוא לא ממצה את הפוטנציאל הכלכלי ושקוע בחובות. מצד אחר הוא אחד היוצרים המוכשרים והנדירים שנצפו כאן, אבל מצד שני הוא ממצה רק 5% מהפוטנציאל שלו, מבחינתו. מצד אחר הוא אוהב הופעות קטנות ואינטימיות, אבל מצד שני – ביום הראשון של חול המועד סוכות, 4.10, הוא יופיע לראשונה בקיסריה עם המופע המוצלח "נקודה טובה".
למרות ההתקדמות הנועזת לקיסריה, מצבם הכלכלי של בני הזוג רנד, הורים לשבעה וסבים לנכדה, הוא "בכי רע-רע", כפי שמגדיר זאת שולי. הם נמצאים בחובות, לא ממש יכולים לכלכל את עצמם באופן רגיל – והכל בגלל אותו רצון לעמוד בניסיון ולא לוותר על יכולת ההשפעה של שולי בקרב הקהל. איך זה התחיל, והאם יש אור בקצה המנהרה? את זה נברר בהמשך, אבל בתור התחלה נחשוף סיפור מעניין שטרם סופר – איך בכלל נכנס שולי, שחקן במקור, לעולם המוזיקה.
האמת היא שרנד לא ממש חשב לפתח קריירה מוזיקלית, עד שבא הזמר ההוא. "יום אחד אני מקבל טלפון ממישהו, שאומר לי שמחפש אותי זמר בשם עמיר בניון", הוא מספר. "לא הייתי מעורה כל כך במוזיקה. ואז הוא הגיע אליי ואמר לי 'תשמע, כתבתי דיסק ואני רוצה שתשיר אותו'. אמרתי לו 'אני לא שר. מאיפה אתה יודע שאני יכול לשיר?'. הוא ענה 'ראיתי אותך מתראיין, וזה מספיק לי'. עליתי למשרד שהיה לי באותה תקופה, שמעתי את השירים, ונדהמתי. זה היה עבורי מפגש ראשון עם המוזיקה של בניון. הוא הביא לי סקיצות של שירים חדשים בליווי פסנתר בלבד. היה שם שיר אחד שבכלל נכנס לי חזק ללב – 'דוד מלכי', ועוד אחר, 'בורח'. התקשרתי אליו ואמרתי לו 'תשמע, אני באופי שלי לא זמר מבצע. אני יוצר. אבל בוא נתחיל לעבוד'. זו הייתה חוויה באמת מדהימה לעבוד עם אדם ויוצר כזה. הייתי בא, מקליט סקיצות, והכל באיטיות. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב את השירים שלי – 'מוחין ד'קטנות', 'אייכה', 'המשורר', 'אחותי'. זה עוד לא היה ברמה של עיבוד. אחרי שנה היו יותר שירים שלי, ואז בגלל חילוקי דעות טכניים של איפה ואיך ודרך איזו חברת תקליטים ייצא האלבום החלטנו להיפרד. הוא אדם משכמו ומעלה. אני בהחלט מודה לו על המתנה שנתן לי. זה היה מפגש מדהים".
מה היה בעצם השיר הראשון שכתבת?
"האמת היא שזה היה 'מוחין ד'קטנות'. כתבתי אותו, איך אומרים, בשביל החברים, בישיבה בפורים. אחרי זה ביצעו אותו אפילו בהצגה של בנות. ואז הגיע השיר 'אייכה' שכתבתי תוך 10 דקות".
כלומר, התחלת דווקא בשירים של עצבות.
"אני חושב שהתקליט שלי מאוד שמח ואופטימי בסופו של דבר, למרות שהוא עובר דרך מקומות מאוד קשים וכואבים. זו הדרך להגיע לשמחה. גם אף אחד לא מאמין לשמחה כשהיא לא עוברת דרך זה. צריך לעבור מסלול, ואז להרוויח את האופטימיות".
המסלול של רנד בחיים בהחלט מעניין. הוא נולד לבית דתי ציוני, והיציאה שלו מהעולם היהודי התרחשה בגיל הנעורים. "להגיד לך את האמת?", שואל רנד, "אני יכול לתת לזה סיבות פסיכולוגיות וכל מני נימוקים, אבל היה לי מגיל אפס, מיום שעמדתי על דעתי, דחף לצאת החוצה. דחף לא נשלט בכלל. העולם ההוא סקרן אותי מאוד. זה היה כמעט גורלי, כמעט לא היה בשליטתי. אפשר לומר שזה מבנה אישיות, ואני יכול לתת לך את כל הסיפורים הפסיכולוגיים מסביב, אבל הם לא מעניינים. זה היה דחף, כמו צו כזה".
העולם החילוני משך אותך או שזו הייתה יותר התרבות החילונית?
"החוצה באופן כללי. לא הייתי איש תרבות בגיל הזה. לא עמדו מאחורי זה שאלות פילוסופיות, וגם לא היו לי אכזבות מי יודע מה. בדרך כלל יש כאלה שחווים אכזבות מהעולם, מהצביעות, ממחנכים ששברו אותם וכו'. אבל כשעזבתי לא הייתה לי תחושה של מרד, כי זה אפילו לא היה מרד. יש לי הרבה חברים שעזבו את היהדות מתוך מרד בהורים, מרד במסגרת. אבל אני לא הייתי מורד. הייתי מן זיקית כזו".
הייתה לך לפחות איזושהי אידיאולוגיה, משנה סדורה?
"אתה יודע, על דחף תמיד מנסים להלביש אידיאולוגיות ומשנות סדורות, אבל לא הייתה לי משנה של אפיקורס. אפילו לא שיקרתי לעצמי וניסיתי להמציא תירוצים. כי למעשה, גם כשהייתי חילוני – הייתי דתי מאוד".
באיזה מובן?
"במובן הפנימי, במובן של השייכות והקשר עם הקב"ה. בכל מקרה, הוא לא היה נעדר. תמיד הוא היה קיים ונמצא, ולא נתן לי ללכת וליהנות עד הסוף מהחיים. בתור בחור בן 15-16 אתה מנסה להלביש על זה רבעי וחצאי תיאוריות, אבל זו לא הייתה אג'נדה או שאלות שרבנים לא היו יכולים לענות לי. גם אם היום רבנים לא יוכלו לענות לי על שאלות, זה לא יגע לי באמונה. אני לא הסוג הזה של הבנאדם, אני יותר פועל מאזורים אחרים. קושיות פילוסופיות אף פעם לא הרתיעו אותי, כמו שהוכחות מדעיות לאמיתות התורה אף פעם לא עשו לי את זה. כלומר, זה הרשים אותי, זה חיזק, אבל זה לא מה שהחדיר בי את האמונה".

 

כשאתה מסתכל היום על שולי החילוני, איך הוא נראה לך מהצד?
"אדם די מבוהל".
ממה?
"מאיזה משחק שצריך לשחק. אפילו מבוהל מהמרחק בינו לבין הקב"ה, למרות שזה לא היה במודע. היצירה הייתה המקום היחיד שבו מצאתי מנוחה לנפש שלי. שיחקתי בצורה מאוד אובססיבי, מוחלטת, טוטאלית. הייתי חי בתוך דמויות, נמצא ושוהה בתוכן. זו הייתה בריחה מפחד מאוד גדול מהיעדר אלוקים – כך אני מפרש את זה היום. עבודה על תפקיד הייתה אצלי דבר טוטאלי לחלוטין, אבל ברגע שהעסק נגמר – בהלה, ואז מיד פרויקט חדש, וחוזר חלילה. היום אני הרבה יותר מרוחק מהעבודה".
אתה דווקא נראה לי נורא שקוע בעבודה. היה די קשה לתאם איתך את הפגישה הזו.
"הקב"ה מסובב אותי יפה-יפה בחיים. אבל גם כשאני עושה את העבודה, אין לי את ההתמכרות הנפשית הזו. יש משפחה, יש ילדים, יש אישה, יש מצוות שצריך לעשות. אני לא יכול לחיות עם הקריירה באותה עוצמה, ואני גם לא רוצה. ואני לא חושב שזה משנה כל כך את איכות התוצאה. בזמנו האובססיביות לא הייתה בשביל לשפר את איכות התוצאה, אלא בעיקר כדי לברוח. עבדתי על ההצגה 'המלט' במשך שנה, ושנה שלמה לא הייתי פה, בעולם הזה. הייתי שם. היה לי תפקוד מינימלי של להתקיים פיזית, אבל המוח שלי היה רק שם. אחרי שנה עבדתי על 'וויצק', ואותו דבר. זו הייתה בריחה".
נשמע שאתה לא מתגעגע במיוחד.
"תראה, אני מאוד מוקיר תודה לתקופה החילונית שלי. זה מזכיר לי שמיד כשחזרתי בתשובה עלו על זה שעברתי צד. הייתי אנונימי ברמות כאדם דתי, ואף אחד לא הכיר אותי. שמחתי, אבל בשלב מסוים מישהו זיהה אותי, והביא אותי לראיון ברדיו החרדי. אז השדרן אמר לי בשידור 'בוא תספר לי על המעבר מהטומאה, מהזוהמה, מהאנשים הנוראים האלה'. אמרתי לו 'תשמע, דווקא הכרתי שם אנשים טובים'. אחרי זה אסירים מהכלא התקשרו לאולפן, אמרו לעורך 'מה זה, את מי הבאת? תעיר אותו!'. בטבע שלי אני לא אדם של שחור ולבן. אני קיצוני – אבל לא שחור ולבן".
מעניין, גם אביתר בנאי העיד על עצמו שהוא קיצוני. מה בדיוק קיצוני בך?
"קיצוני במובן שאם אני חווה חוויה, אני חווה אותה בצורה חריפה. אבל בהסתכלות שלי על בני אדם, ועל תופעות חברתיות ויחסי דתיים-חילוניים, אבחנת הטובים והרעים אצלי נורא מטושטשת. וזה גם מאפשר לי לדון את עצמי לכף זכות. אני חושב שהדברים שאני עושה מדברים לקהל רחב, קיצוני מאוד בקצוות שלו, והסיבה לזה היא שהקב"ה, איך שהוא מסובב לי את החיים, לא נותן לי להרגיש יותר טוב ממישהו. גם אם אני רוצה להרגיש יותר טוב ממישהו, הוא לא נותן לי צ'אנס, ומזכיר לי מי אני ומה אני, וששום דבר לא בא ממני. גם ברמה האנושית – בנאדם חושב שהוא בעל מידות, עניו, צנוע, רגוע – הקב"ה בדקה נותן לך ניסיונות שאתה לא עומד בהם, שזה הרווח שבהם. למה רווח? זה כמו שאומרים שהרהור עבירה חמור מעבירה. זה קצת פרדוקסלי, אבל בעבירה הרווח הוא הצניחה שלה, ההכרה באפסיות שלך. בהרהור עבירה בנאדם יכול להגיד 'אה, התגברתי!'".
אגב, ללא מעט אנשים שיצא לי לדבר איתם עליך נראה שאתה קצת עצבני.
"אני אדם מאוד אינטנסיבי, חי די בלחץ ובהרבה מקומות. אבל (מחייך ברכות) אני לא מזיק".

אם אתם מחכים לדיסק השני של רנד, דעו לכם שהוא אמנם מוכן ברמת הכתיבה, אבל אל תצפו לו בשנתיים הקרובות. לרנד ממתין פרויקט חשוב יותר מבחינתו – סרט קומדי חדש, 'מלכודת דבש', שהוא ומיכל מסיימים את כתיבתו בימים אלה. הרעיון לעלילה נרקם כשבני הזוג יצאו לארה"ב למן מסע הרצאות במקביל לסרט "אושפיזין" ("שם כתבתי את השיר 'סגולה', כי ראיתי שם סטטיסטיקה מזעזעת של התבוללות") ונתקלו בעולם השנור, שנורא הצחיק אותם. "העלילה מבוססת על הסיפור החסידי 'אוצר מתחת לגשר'. זה על שנוררים מקצועיים שעובדים על אחוזים, יוצאים לחו"ל לגייס כספים, ובדרך מאבדים את עצמם, את הערכים שלהם, ובסופו של דבר דווקא בארץ מוצאים את האוצר".
שווה לך להיכנס לכל זה מבחינה כלכלית? אולי עדיף ללכת על פרויקטים יותר כלכליים, לפחות בשלב הזה של החיים?
"אני אסביר לך. אם הייתי צריך לעשות רק החלטות כלכליות בחיים שלי, הייתי יכול למשל לשחק בתיאטרון ולעשות דברים הרבה יותר כלכליים. אבל אפילו שמצבי הכלכלי הוא בכי רע – בכי רע-רע – עדיין יש לנו עקרונות וחלומות שקשורים לא רק לכסף, ולא רק לשאלה מה משתלם ומה לא, אלא מהו טווח ההשפעה של הפרויקט. בקולנוע טווח ההשפעה רחב מאוד".
יותר ממוזיקה? אני לא חושב. סרט רואים בדרך כלל פעם-פעמיים, אבל דיסק מלווה אצל רובנו תקופה שלמה בחיים. זה מחלחל הרבה יותר לעומק.
"יש לזה כמה צדדים. המוזיקה הגיעה למקומות רחבים, אבל הנחת העבודה שלנו היא שסרט חזק אפילו יותר. 'אושפיזין' פעל פעולה אדירה, בלתי נתפסת, כמעט ניסית. הוא פתח לאנשים צוהר לעולם שנראה להם חשוד ומרוחק, והראה להם שחרדים הם בני אדם בדיוק כמוהם. יש לנו כאן בארץ בעיה מאוד חמורה של חשדנות שמכסה בכלל על דיאלוג. אבל הסרט פעל פעולה אדירה מהבחינה הזו. אני מאוד רוצה לעשות את הסרט החדש, ומצד שני אתה צודק – זה לא פשוט, אלה מערכות כבדות. עם זה, אני אדם של פרויקט אחד. אם אכנס עכשיו להקלטות של דיסק, הסרט יידחה שוב. בכל מקרה, הדיסק הבא יהיה הרבה פחות קומוניקטיבי, לדעתי. זה פשוט מה שיצא".
מה זה מראה עליך?
"שאני פחות פוחד. גם יוצאים לי פתאום דברים חברתיים, לאו דווקא כאלה שקשורים לקשר שלי עם הקב"ה. אבל עזוב, אני לא רוצה לדבר על הדיסק הבא. אני מרוכז כרגע בסרט. אם לא אהיה נעול עליו – זה לא יקרה".
אתם מתקדמים גם בגיוס כספים?
"מתקדמים בתסריט. ברגע שיש תסריט טוב, כל השאר קל, וגיוס הכספים לא קשה במיוחד. 'אושפיזין' גייס את הכסף שלו בשבועיים. אגב, היה שם סיפור מעניין: הגעתי לפרזנטציה של קרן הקולנוע הישראלי כי להסביר למה אני חושב שהם צריכים לתת לי כסף. ישבתי לפני כן עם הבמאי גידי דר, וכל הזמן עשינו סימולציות של מה שיגידו לי ואיך אענה, במטרה שלא אזכיר בשום דבר אמונה ודת. נכנסתי לוועדה, וישבו שם חמישה אנשים שאף אחד מהם לא קשור לדת, חוץ מג'קי לוי. שאלו אותי 'למה צריך לעשות את הסרט?'. פתאום הרבצתי מונולוג: 'כי הקב"ה, כי האמונה, כי הזה'. על המקום, בלי לחכות כמקובל, קיבלנו תשובה. עירית לינור קמה ואמרה 'אני רוצה שהסרט הזה ייצא לפועל'. דיברתי הפוך מכל הסימולציה, ודווקא זה עבד".
דבר נוסף, הפוך לכאורה מההיגיון, הוא הרצון להגיע לקיסריה. בדרך כלל מופיעים באמפי הענק אומנים ותיקים שמאחוריהם לפחות שבעה אלבומים – שלמה ארצי, אייל גולן, שרית חדד, שלומי שבת ולאחרונה גם עמיר בניון – אבל אומן שמאחוריו אלבום אחד בלבד, וכבר מגיע לקיסריה – זה תקדים מעניין. רנד מספר שהרעיון להופיע בקיסריה הגיע מאשתו מיכל. "היא מאמינה בי יותר ממה שאני מאמין בעצמי. האמת היא שהיא כבר הוכיחה את עצמה – מילאנו אולמות גדולים בתל אביב כשכולם צעקו לנו 'אתם לא נורמליים!'. האמת היא שבטבע שלי אני אוהב יותר הופעות קטנות, ובתור שחקן יש לי גם קשר אלתי אמצעי עם הקהל. אבל עם זה, בהופעות גדולות יש כוח אחר. הופעתי כבר בקיסריה, בהופעה לזכרו של מאיר אריאל, וזה באמת משהו אחר. גם המפגש עם ארקדי דוכין, שיתארח במופע, מסקרן אותי. אני מאוד רוצה לשיר איתו שיר של ולדימיר ויסוצקי – 'טמבל'. אשמח להביא גם קהל כמה שיותר מגוון – גם חילוני, גם חרדי, גם דתי-לאומי. זו השמחה הכי גדולה שלי. בינתיים יש התרגשות מאוד גדולה".
רנד שותק שנייה, מחייך וזורק התוודות כנה. "אתה יודע, אני אומר רק זה רק בשביל העיתון. אני לא מתרגש בכלל".
וואלה?
"מהופעות אני כמעט ולא מתרגש. כשהייתי שחקן צעיר הייתי רועד לפני העלייה לבמה. ואז קרתה לי איזושהי חוויה, שקשה לי להסביר אותה. זה היה בפעם הראשונה ששיחקתי ב'המלט'. שנה שלמה אתה עובד על הדמות, ועיני כל העולם מסתכלות אליך. לא נשמתי, ופתאום ירד עליי מן שקט כזה. אני זוכר את זה ממש בתור חוויה פיזית. ומאז אני לא נורא היסטרי. אבל כשאני מתרגש – זה זוועה, לא טוב. בפעם הראשונה שהופענו עם 'נקודה טובה' זה היה בחוץ, בכיכר ממילא בירושלים, באיזה אירוע של סטימצקי. שם התרגשתי, השתתקתי. הייתה הופעה מאוד לא טובה. ההוא הפריע לי, הצלם הפריע לי, הכל היה חשוב לי מדי. ברגע שהכל חשוב לך מדי – ככה יוצא. אבל בסך הכל נראה לי שיהיה כיף בקיסריה. הופעה פתוחה שסוגרת את הקיץ, אורחים, ובעיקר סקרנות ממה שיהיה שם".
איך הגעת לארח דווקא את ארקדי דוכין, אתם מכירים?
"זה היה רעיון שלי. אני מת על איך שהוא שר. לא מכיר אותו אישית ועדיין לא נפגשנו לחזרות, למרות שבעבר הסתובבנו באותו מיליה – הוא כזמר ואני כשחקן. תמיד הדמות שלו והעוצמות שלו עניינו אותי".

לא כל יום פוגשים אומן שהמנהלת האישית, המנהלת האומנותית וגם המפיקה שלו היא בעצם אשתו. כבר מתחילת הדרך הם הלכו ביחד ברמה המקצועית – היא שיחקה איתו, ביימה אותו וליוותה את העבודה שלו על הדיסק בכל פרט – ורנד מספר שאלה חיים אינטנסיביים. מאוד. "למעשה, אם אמרתי הרבה בראיון 'אני, אני', תתקן את זה ל'אנחנו, אנחנו', כי באמת הכל נעשה ביחד. בעיניי מיכל גאון, כי כל דבר שהיא מחליטה לעשות – היא עושה אותו. יש לה שתי רגליים על הקרקע, ומצד שני מוח מאוד יצירתי. ושתבין, אלה עכשיו לא דיבורים של גבר שמפרגן לאשתו בעיתון. זו ממש שותפות אמיתית. בסדר, אני יושב וכותב, אבל היא הראשונה ששומעת למשל את השירים, והיא הראשונה שמגיבה הכי בכנות. בכל הסשנים של ההקלטות היא הייתה, חוץ מאחד, והשותפות הזו כוללת לפעמים גם מלחמות עולם על טקסטים. היא גם מאוד קנאית לכך שלא ייצא חס ושלום חילול השם. למשל, יש לרבי נחמן יש סיפור מעשיות על מלך אכזר. אני, בשיר 'אייכה', כתבתי בהתחלה במקום 'אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים', 'המלך האכזר', מתוך שאני מניח שכולם יבינו שמדובר ביצר הרע. מיכל אמרה לי 'אם תשאיר את המלך האכזר, אנשים שלא מכירים את הסיפור יחשבו שאתה מדבר על הקב"ה, וזה חילול השם'. ואין. מלחמות, דם – היא לא תוותר לי. שום דבר, אם לא הייתי מחפש אלטרנטיבה השיר היה עף מהדיסק".
אם מיכל מנהלת את הרוב, אז מה סדר היום שלך? הרי אתה לא יושב כל היום ויוצר.
"סדר יום אידיאלי שלי אמור להיות כך שחצי יום אני בישיבה, וחצי יום בבית. זה אמור להיות. לא הגעתי למצב המעולה של קביעות בלימוד, במיוחד בשנים האחרונות שחזרתי לתחום היצירה. בשנים הראשונות הייתה לי קביעות מאוד חריפה בעבודת השם. אבל מאז שחזרתי להתעסק בכל ענייני הבמה – זה תלוי. אבל בגדול יש חיים פשוטים, יש לנו חברים בעלי תשובה מאוד טובים בשכונה שלנו, שכונת הבוכרים בירושלים. שיחת חברים אצלנו זה דבר מאוד חשוב. בכלל, בתקופה האחרונה עברנו כמה דירות בירושלים, אנחנו ממש נאחזים בה בציפורניים, כי מאוד קשה כלכלית לחיות כאן".
למה לא לוותר, באמת?
"לא יודע. המקום האחרון שפעם חשבתי שאגור בו זה בירושלים. כשחזרתי בתשובה הייתי משוכנע שאני עומד לגור בצפת. היא מאוד עשתה לי את זה".
אז למה לא, באמת? צפת היא גם סוג של ירושלים.
"כן, אבל פחות חריף. צפת זה שאנטי, ירושלים זה אש! אי אפשר לתאר את העוצמה של העיר הזו. חיפשנו בית בצפת חודשים, ובסוף הקב"ה החליט שנגור בירושלים. כרגע אין לנו בית שלנו, אז אנחנו זזים מפה לשם ומשם לפה".
הדירות המתחלפות של משפחת רנד משתלבות אולי עם התזזיתיות שלה, אבל יכול להיות שקצת פחות עם הצרכים של ישראל, בנם בן ה-9 הלוקה בתסמונת דאון. לשולי ממש אין בעיה לדבר על זה, למקרה שתהיתם, והוא מספר שהיום ישראל נמצא במסגרת נהדרת בבית ספר רגיל. נכון שהוא ילד שצריך להשקיע בו יותר, מה שמוביל לרגשי אשמה תמידיים על כך שלא תמיד הם עושים את זה מספיק, אבל לפחות הם נהנים ממנו במיוחד. "הייתה תקופה של שנתיים שכל חיינו סבבו סביב זה. הוא היה חולה מאוד, וכל הזמן היינו איתו בבתי חולים. אבל התקופה הזו עברה, וישראל הוא ילד שיש לו פוטנציאל אדיר, קליטה פנטסטית. הנוכחות שלו בבית מורגשת בכל הרמות. קודם כל, הוא כריזמטי, שולט בבית, ובמובן היותר עמוק ישראל הוא כמו איזו נקודת אמת כזו. אתה לא יכול למרוח או לפרפר אותו. אם אתה לא בסדר – הוא יגיד את זה. אתמול תחמנתי אותו (צוחק), אמרתי לו שאיזה מכשיר בבית מקולקל, והוא הסתכל עליי ואמר לי בטון נוקב 'שק-רן!'. זה ישראל, נקודת אמת כזו. הוא דורש הרבה יותר סבלנות, מה גם שהוא גם לא נרדם, שיהיה בריא. לא ראיתי דבר כזה. הוא קם ב-6:00 בבוקר, והולך לישון בחצות. פשוט לא נרדם".
איזה הורים אתם?
"מיוחדים".
אתה יודע, כמעט כל האומנים מעידים ככה על עצמם.
"תראה, אני לא יכול להגיד לך שהבית שלנו זה בית עם שלווה, ושומעים בו מוזיקה קלאסית, והילדים יושבים בחיבוק ידיים ועושים שיעורים. זה בית מאוד תוסס, מאוד חי, מאוד שמח לפרקים. כל אחד מהילדים הוא נשמה מאוד שונה. אתה יודע, יש משפחות כאלה שכל הילדים מאוד שטאנציים, דומים לאבא או לאמא. אבל אצלנו כל אחד הוא סיפור. הם מעורבים בחיים שלנו, יודעים מה אבא ואמא עושים. אתה יודע, אנחנו חיים על תפר לא פשוט, ולכן משתדלים שאורח החיים שלנו לא יפגע בהם.
"אתה יודע, כשחזרתי בתשובה היו לי דמיונות כאלה עם שולחן שבת שבו כולם יושבים בשקט, הילד מצביע ואומר 'אבא, אני יכול לשאול שאלה בפרשת השבוע?', והאבא עונה לו. אבל בפועל שולחן שבת אצלנו זה שישו ושמחו. מעבר לזה יש לנו, ברוך השם, שני ילדים שיש להם משיכה מאוד עצומה לתורה. הם יודעים שזה הכי חשוב בסדר העדיפויות, ושמי שמביא תורה לבית – הוא מלך".
אתם גם סבא וסבתא.
"נכון, הבן הבכור שלנו הביא נכדה בת ארבעה חודשים – שירה. בנוסף אליו יש לנו ילדים בני 14, 13, 12, 9, 7 ונחמן הקטן בן הארבע".
דווקא עם השם נחמן חיכיתם עד הסוף?
(צוחק) "היו לנו כל מני מחויבויות קודמות".
ואיך זה להיות סבא וסבתא?
"זה מצחיק אותנו שאנחנו סבא וסבתא, חטיארים כאלה. אתה לא מרגיש ככה, אתה מבין? אני מרגיש כמו איזה ילד דפוק בן 18, אבל בפועל אני כנראה, אההה, ובכן, סבא".

ברמה היצירתית, ואולי גם המשפחתית, אין ספק ששולי רנד עושה את זה נכון. אבל ברמה הכלכלית – קצת פחות. מי שמכיר אותו באופן אישי כבר שמע לפני כמה שנים על הבעיות הכלכליות שהחלו לרדוף אותו כבר לפני כמה שנים, אבל הפרסום הרחב יותר תפס כנפיים לפני כחודשיים, בכתבה שפורסמה במקומון תל אביבי ותיארה את הבור הכלכלי שאליו נפלה משפחת רנד. מיכל שיתפה פעולה עם הכתבה – מהלך לא מחושב שהיא כמובן מצטערת עליו עכשיו – וסיפרה בין השאר גם על ה"חתיכת שילוב המטורף" – להיות גם מפורסמים וגם נזקקים.
כמובן שבני הזוג רנד לא שמחים גם היום להכביר מילים על אותו מצב לא משמח. עם זה, הם מסכימים בכל זאת לספר איך הגיעו למצב הזה ואיך הם מתמודדים איתו ברמה הרגשית, מהסיבה הפשוטה שהם עצמם כבר הוציאו את זה בשיר החדש ששחרר רנד לרדיו לקראת המופע בקיסריה, "א'ביסלה אושר" (מעט אושר), בו פרש את התחושות הקשות. "כל הלילה הקיפוני מחשבות", הוא שר, "אחת קשה מרעותה, חדרי בטן יורדות. ולא דיברנו עוד על החוב במכולת, ולא סיפרנו עוד על חזי הירקן… ולא דיברנו עוד על הבושה". אבל אז בפזמון מגיעה התקווה המנחמת: "אבל אי שם מתמרקת איזו ישועה, מגששת את דרכה אלינו. בכנפיה שמש וצדקה. היא תחבוש את פצעינו, היא תנחמנו".
שולי, לא חששת להוציא סינגל כזה, ולמעשה לגרום למצב להתפרסם עוד יותר?
"זה ביטוי אומנותי, לכן לא חששתי".
מיכל מצטרפת לשיחה: "כשזה חלק מהאומנות, זה משהו אחר".
שולי: "ויש באמת אנשים כאלה, כמו חזי הירקן".
מיכל מגחכת בעצב: "יש אנשים שגם אם הם לא מקבלים את הכסף – לפחות הם מקבלים פרגון בשיר. ההוא מהמכולת אמר לי 'לפחות את השם של חזי הירקן הזכרתם, למה אותי לא?'".
החלוקה בבית, מספרת מיכל, פשוטה מאוד: היא מטפלת בעסקים, בנושים ובכל הבעיות, ואילו שולי משוחרר לענייני היצירה. כל ההסתבכות הכלכלית, היא משחזרת, החלה בגלל הניסיון להקים תיאטרון יהודי יצירתי. "כשבאנו מתוך התשובה, הבנו שהכישרון של שולי הוא מתנה משמיים, ושצריך לעשות איתו משהו. זה לא עניין של תרבות פנאי, בידור או תרבות נטו. זו שליחות. לכן עלה הרעיון של התיאטרון היהודי. כי כמו שאנחנו יכולים לראות תיאטראות מגויסים למען הרעיון שלהם, גם לנו היה רעיון, ובמסגרת האידיאולוגית שלו החלטנו לפתוח את התיאטרון ולהעביר את המסר החשוב הזה של 'הבה נתאחד'. אבל כמובן שעל כל דבר טוב שמוריד את מפלס השנאה מתלבש היצר הרע, והופך עולמות כדי שזה לא יקרה. אז הפרצה בנו הייתה באמת קלה, כי הרמנו תיאטרון מלא-כלום, השקענו שם את כל החסכונות שלנו שצברנו מתקופת החילוניות, ושמנו שם סכום ניכר בעיקר מהבית שמכרנו. תקציבים לא קיבלנו בכלל. נאדה. זירו".
שולי: "תקציבים קיבלנו בשיטת הסמוך, עם אור ירוק. וכשאנשים נמצאים בחלום – הם נוטים להאמין להבטחות רשמיות. היום אנחנו הרבה יותר מנוסים, והפכתי לצערי לאנשים קצת יותר קשים. ראשי ערים הבטיחו לנו, ראשי ועידות, מי לא".
מיכל: "אמרו לנו להיכנס לאולם עירוני ולהיכנס לשם לעשות חזרות. אחרי חצי שנה קיבלנו תביעה של 600 אלף שקל. אמרנו 'אבל אמרתם שאתם מקדמים את התיאטרון היהודי'. ענו 'לא, ההוא שהבטיח לכם פוטר', ו'זה שהכיר בתיאטרון כבר לא כאן', וההוא לא מכיר את פרעה שהכיר את יוסף. אמרנו 'אבל אתם הכנסתם אותנו ונתתם לנו לעבוד. זו הייתה עזרה במטרה שיהיה תיאטרון יהודי בירושלים".
שולי: "ובערב הפתיחה ראש העיר אפילו עלה על הבמה".
מיכל: "על לופליאנסקי הייתה זכוכית מגדלת על כל שקל שהוא הוציא לדתיים. הייתה הפגנה מול התיאטרון בפרמיירה שלנו, כשעוד לא קיבלנו שקל מהתקציב, רק בגלל ששמעו שעשינו חזרות באולם מבלי לשלם. למשל, סיכמו להעביר לנו תקציב דרך אחד התיאטראות בירושלים, לפיתוח הצגת ילדים שנורא רצו לעשות. השקענו את כל כספנו בהפקה הזאת בידיעה שהובטח ואושר תקציב, אבל בסופו של דבר לא קיבלנו שקל. כך הצטבר לו חוב ועוד חוב ועוד חוב, והריביות נהיו עצומות לעומת הקרן. זה כמו כדור שלג".
הקריירה המוזיקלית לא איזנה קצת את המצב?
"כשהתחלנו את 'נקודה טובה' התחלנו עם בור עצום. ותראה, מדיסקים לא עושים היום כסף. כולם מקווים שמההופעות הם יעשו כסף, ואז גם משם מסתבר שזה לא פשוט. מקסטל קיבלתי עכשיו דו"ח, ואני רואה שהאולם עולה לך 20,000 שקל, על מכירת הכרטיסים לוקחים 10% מהמחיר המלא, ותוסיף לזה את הנגנים, הבאק-ליין, התאורה, ההגברה, עלות הדפסת הכרטיסים, וכמובן הון העתק של הפרסומים. בינתיים אתה נמצא בחובות, ואתה אדם מפורסם, כך שזה עוד יותר בעייתי".
מהו האור בקצה המנהרה – קיסריה? הדיסק הבא? הסרט הבא?
מיכל: "מקיסריה לא מרוויחים באמת הרבה. העניין הוא שהכל טריגר שבונה את זה שבא אחריו. אמרו לנו שהדיסק יקדם את המופע, ואז שמההופעות תהיה קיסריה וכן הלאה. אבל לדעתי האור בקצה המנהרה הוא סרט. גם דורשים את זה מאיתנו. אנחנו הולכים ברחוב ואנשים תמיד שואלים מה עם סרט. אבל אתה יודע מה, מעבר לסרט, האור בקצה המנהרה הוא אנשים שמאמינים שהפעילות שלנו חשובה, ושמאמינים שהיא חייבת לקבל ביטוי, וששולי יכול להשפיע דרך האומנות. השם המלא שלו הוא שלום-יוסף, וזה לא סתם. אני באמת מאמינה שהוא יכול להוסיף שלום בעולם. אם אדם כזה יבוא ויגיד 'חבר'ה, בואו נראה איך במקום להפיק 5% מהיכולות שלכם, אפשר למצות 80%. במקום שתעשו הפקה פעם בחמש שנים, אני רוצה שלוש הפקות באותו פרק זמן".
איך באמת לא נמצא עד עכשיו משקיע או מפיק כזה?
"זו חתיכת תעלומה. כ
ל התבודדות שלי אני אומרת לקב"ה 'איפה הבנאדם הזה, למה אתה לא שולח אדם שמאמין בדברים שאנחנו עושים לכבודך?'. תראה, אני לא בעניין שאנשים יחזרו בתשובה. אני קודם כל רוצה להוריד את מפלס השנאה המטורף שיש בעם שלנו, וזה לא רק בין חילונים לדתיים. בחוף הים ראית מה קרה עם הלינץ'. אני מאמינה שמעבר להרצאות ופאנלים, יש מקום לחוויה האישית. בן אדם בא עם מגננה של 'מה רוצים לעשות לי', רואה סרט, אבל אז, למרות המגננה הראשונית, הוא רוצה לשנות משהו בעצמו".
שולי: "האמת היא שכשהייתי שחקן תיאטרון חילוני, התפוקה שלי הייתה מדהימה. הייתי משוחרר מדאגות פרנסה. התיאטרון דאג לי ועטף אותי, בגלל שהוא עצמו עטוף. אתה מבין אותי? התסכול הגדול של שנינו הוא התפוקה הקטנה לעומת מה שבוער לנו בראש. זה מאוד מתסכל".
למרות האמונה, עד כמה המצב הכלכלי פוגם במצב הרוח היומיומי שלכם?
מיכל: "אצל רבי נחמן זה עובד הפוך – ככל שאתה יותר במקום כזה, אתה במקום יותר טוב אצל השם. אז השם אוהב אותנו".
שולי: "אבל בת שבע, אנחנו כן רוצים…".
מיכל: "כן, אני גם מבקשת ממנו שיפדה לי מהעולם הבא לעולם הזה, ומבינה שאני בעלת זכות גדולה, אבל לא הייתי מתנגדת גם לזכות קטנה יותר (צוחקת)".
ברור שהתכלית מנחמת, אבל זה עדיין כואב.
שולי: "בוודאי שהשמחה מגיעה דרך הכאבים. היומיום הוא מאוד קשה".
מיכל: "אני אומרת לקב"ה שאני לא רוצה להיות במקום עם כל כך הרבה זכות, אבל יש הפרש בין הידיעה שלי לבין כוח הסבל שלי. לפעמים כוח הסבל שלי לא עומד בזה".
שולי: "כשהתכלית מגיעה דרך הביזיונות, דרך הכאבים, דרך הפחדים – זה עובר. אבל באמת שלולא האמונה, זה היה בלתי נסבל. זה היה שביר".
אתה עומד בניסיונות שלא רבים עומדים בהם. זה מחליש לפעמים את האמונה?
"בנקודה של מציאות קיום הקב"ה אני לא מרגיש כפירה. אף פעם. המאבק היותר קשה הוא למען האמונה בטוב המוחלט שלו כלפיך. פה זה קשה, ולגיטימי שזה יהיה קשה. כי העולם הפוך. כלומר, השכל שלי לא מקבל את זה שהעולם לא מונהג על ידי הקב"ה. לשם אני לא מגיע בכלל. אבל לפעמים אני מרגיש שהוא לא סובל אותי. שם יש נפילות נוראיות. כי הרי המציאות כל כך הפוכה, שאתה אומר 'רגע, זה כבר לא יכול להיות'. עם זה, צריכים לזכור: אם אמונה הייתה בלי מאבק – זאת לא הייתה אמונה".

(פורסם במקור ראשון, ספטמבר 2009)

מוזר לכולם, זר לעצמי: ראיון בלעדי עם אביתר בנאי

ספר "מסילת ישרים", שהתגלגל לידיו במקרה, התחיל את החיפוש הפנימי. אחר כך באו הכיפה והציצית, וההלם של הקהל והמשפחה. אביתר בנאי, אמן רגיש ויוצר מוערך, כבר לא פוחד להסתכל לאמת בעיניים ולחפור פנימה. ובגלגלצ, מתברר, כבר לא כל כך נרתעים משיר על אבא. זה שבשמיים * ראיון בלעדי, פורסם במקור ראשון

אביתר בנאי מאוהב. כדי להבין את זה צריכים להאזין לרצועה הרביעית, "אורייתא" (תורה בארמית), באלבומו החדש "לילה כיום יאיר", ולהבין עד כמה לבו פועם בחוזקה כשמדברים עליה. על התורה. "אנחנו ביחד כבר כמה שנים", הוא אומר בעיניים בורקות על הגמרא. "הרבה פעמים, ככה בתוך הדיון והפלפול הכי מדויק, אני יכול להרים ממש עיניים דומעות אל ארון הקודש. קשה לי להסביר את זה, אבל גם כשאני והחברותא שלי, שלומדים ביחד כל יום מ-9 בבוקר עד 13:00, נשמעים כמו שני עורכי דין שמנסים לברר נקודה – יש משהו דווקא בגמרא שיורד אל השורש היהודי בצורה מיוחדת שקשה להסביר. אני מתפלל שלא משנה מה שאעבור ובאיזה מקומות אלך – תמיד אשאר דבוק בתורה. יש בה משהו שהוא מעל הכל. התורה היא בית ורחם, היא דת, היא קרקע. היא נותנת המון בסיס, המון משען, המון כוח".

 

צילום: אוהד רומנו

 

עד לפני שנים ספורות היה קשה להוציא טקסט כזה מאביתר בנאי. הזמר היוצר, שפרץ ב-1997, היה חילוני טיפוסי לכל דבר. הוא שחרר אלבום בכורה אפוף ייסורים ופחדים, אלבום שני לא מסחרי אחרי שחזר מהודו, אבל אז משהו בו השתנה. החיפוש המתמיד שלו אחרי האמת והתכלית הוביל אותו למסקנה שהאוצר הגדול ביותר נמצא בין קירות ביתו. ובמילים פחות מצוחצחות – מתחת לבלטות.
לאט לאט, כמה שיותר הרחק מאור הזרקורים ומהעיתונות הסקרנית, חזר בנאי בתשובה. וכן, די בקלות אפשר לראות לו בעיניים עד כמה זה אמיתי, כנה, ישר, נטול חיפופים ועיקומים. במקביל לכל זה הוא התחתן עם אשתו הגיורת, רות, וביחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. הסתדר, כמו שאומרים.
לפני חודשים ספורים הוא שחרר את אלבומו הרביעי – הראשון בגלגול היהודי שלו – "לילה כיום יאיר". 30,000 עותקים נמכרו עד כה, מה גם ששלושת הסינגלים מתוכו – "לילה כיום יאיר", "עד מחר" ו"אבא" – הצליחו בכל קנה מידה. פתיחה מרשימה, ללא ספק, למרות שמטבע הדברים השינוי היה מלא בחששות ובפחדים. בכל זאת, שיר על "אבא" שמדבר דווקא על הקב"ה, לא התנגן מעולם בפלייליסט של גלגלצ. ועכשיו כן.
אבל מסתבר שהשינוי המוזיקלי לא היה כזה מובן מאליו, גם כשבנאי חתך לעולם היהדות. "אחרי התקליט האחרון 'עומד על נייר', ממש לא ידעתי אנה פניי מועדות. הייתי בראשית תהליך התשובה", הוא מודה.
אני זוכר שראיינתי אותך באותה תקופה ל"רייטינג", והיחצנית שלך ביקשה שלא לשאול דבר על החזרה בתשובה. בסופו של דבר הכנסתי שאלה עקיפה, והיא נורא כעסה. הרגשתי שאולי אתה לא שלם עם זה או חושש להצטייר כמטיף.
"זה נכון, באמת חששתי להצטייר כמטיף. אבל תבין, זה כמו להיכנס לחדר המיטות של הנפש. זה דבר מאוד אינטימי, ואתה עושה את כל המהלך לאור מצלמות. בדרך כלל זה דבר שאדם עובר עם עצמו, עם המשפחה, עם חברים. זה משהו שצריך להיעשות בעדינות, אבל אצלי זה היה די חשוף מטבע הדברים. הרגשתי שאני צריך לשמור על הפרטיות שלי. שאני צריך להיות קצת יותר בשל, להכיר יותר את עצמי בתוך העולם של התורה. באלבום השלישי חלק מהשירים נכתבו עוד קודם, וחלק נכתבו תוך כדי או תוך כדי משבר. הוא היה מאוד כאוב, וכלל הרבה מצבים. לכן היה יותר קשה לי להיחשף עם זה באותה תקופה. אבל אחרי שהוא יצא באמת לא ידעתי לאן פניי מועדות – לא מצד התשובה ולא מצד המוזיקה. נורא חששתי בהתחלה שהמוזיקה תצונזר בעקבות התשובה. במקביל חששתי שהתשובה תיפגם בעקבות המוזיקה. עד היום מערכת היחסים בין המוזיקה לתשובה מאוד מעסיקה ומרתקת אותי".
בכלל, המוזיקה היא כלי ענק במובן הזה. בעולם המונחים שלך זה הפער בין היכולת לגרום לקידוש השם, לבין ההפך – חילול השם.
"אני משתדל דווקא לא לחשוב במושגים דרמטיים כאלה – לא של חילול השם ולא של קידוש השם. מנסה כמובן להיצמד להלכה, אבל אתה יודע, אתה יכול לעשות הופעה ענקית, וכולם יגידו 'איזה קידוש השם', ואז חזרת הביתה, כעסת על משהו או שדיברת לא יפה אל הילדים – אז איזה מן קידוש השם זה? בנפש שלי יש לפעמים התנגדות בין המוזיקה לתשובה. בבמה יש משהו גדול כזה, שלכאורה סותר את התשובה".
גם לפני זה לא היית הכי מוחצן. בטח עכשיו זה אפילו יותר קשה.
"נכון. תמיד הייתי בלבטים עם הצדדים שפחות הסתדרתי איתם, אבל עכשיו הדברים רק קיבלו שמות. הם היו קיימים עוד לפני. לכל אחד יש את זה. במיוחד בעלי תשובה, שהעולם שלהם מורכב יותר. לפעמים צריך לרדת למקומות חשוכים ולתקן את זה. אי אפשר לחתוך את זה מעצמך. הבנתי שאני לא יכול לעשות גדם ולהגיד 'זהו, אני בעל תשובה גדום'. אני לא בנוי לסוג כזה של תשובה. החיים כל כך עדינים ומלאים בניואנסים. עם כל זה שאני רוצה להתקדש ולהתעדן. אז אני חי חיים, אההה, מבולבלים כאלה, עם סתירות".
איזה קונפליקטים בדיוק יש? בוא נקרא לילד בשמו.
"יש דברים שלא ממש בא לי לחשוף בעיתון. אבל בוא נגיד שהופעות הן מקום לא פשוט. זו במה, ספוטים ועוצמה, ומצד שני בכתיבה עצמה יש משהו שנורא מזמין נגיעה בכאב. יש גם בעיות של צניעות, כמובן. זה לא פשוט".
יוצא לך לצנזר את עצמך, כמו שחששת בזמנו?
"בזמן הכתיבה אני משתדל שלא. אבל אחר כך, כמובן שישנה השאלה האם לשים את זה בדיסק או לא".

ההצלחה של "לילה כיום יאיר" משמחת את בנאי מכיוון נוסף, מעבר למכירות וליחס החם מהקהל. השמחה האמיתית, העמוקה יותר לדבריו, נובעת מכך שיש בדיסק מאבק של לילה ויום. המאבק הזה מתנהל לאורך כל השירים, ובשורה התחתונה הוא מרגיש שיש כאן 51:49 לטובת האור – מן ניחוח של טוב שהאמין בחיים וניצח את הפחד. זה חידוש גדול מבחינתו ככותב, כי בניגוד ליצירותיו הקודמות, הוא מרגיש ש'לילה כיום יאיר' מוסיף אור לעולם, במקום להוסיף חרדה.
זו תחושה שלא הייתה קיימת באלבומים הקודמים, אני מניח.
"נכון. שם הרגשתי שהכתיבה היא מהמקום של הפחד. גם פה זה קיים, אבל יש כאן שינוי מבחינתי, ושם אני מרגיש את התשובה. מתחיל כאן בעצם סוג של אמון ביופי".
ואם נחזור להצלחה של השירים ברדיו, בנאי מרגיש שנוצר מרחב ליוצרים דתיים להתבטא בצורה יותר רחבה, פחות שטחית. "אני מרגיש שותף בשינוי הזה. העובדה שהדברים האלה מתנגנים פה בתל אביב מאוד מרגשת אותי. כבר פחות מפחדים מהם".
אתה עצמך פחדת מיהדות לפני שנכנסת אליה?
"לא ממש ידעתי שאני פוחד – זה פשוט לא דיבר אליי בצורה מאוד גסה. אבל לא רוצה לנבור בנפש של החילוני ולומר מה באמת גורם לדחייה הזו, אבל יש באמת משהו תרבותי שעובר דרך הטלוויזיה, דרך הפוליטיקה, כך שהמפגש עם היהדות חשף משהו זר לכאורה שלא מבין אותי, לא מדבר אליי. כל הרוחניות הייתה נראית לי כמו משהו הזוי, תמהוני, לא אותנטי. לא ידעתי, לא ידעתי על האוצרות הצפונים בביתנו".
כמו פרקי אבות?
"למשל. לאורך שנים היה לי חיפוש – הייתי קופץ אגרופיי כנגד השמים, ושואל מה התכלית. מאסתי ברעל ובקושי של החיים. היה נראה לי כאילו אני מוסר את גופי ונפשי למען המדע. אבל לא רציתי להיכנע לתפיסה שהחיים טובעים לשומקום בעיניים עצומות. אז חיפשתי".
כולל בהודו. מה גילית שם?
"בעיקר שהעולם גדול, שיש אופציות אחרות. שהאופציה שחייתי בה עד אז היא לא היחידה. שיש עוד עומקים אחרים, שיש נופים אחרים בבריאה. שאם עוצרים להתבונן – אז קורה משהו".
משם חזרת, כמו שאומרים, "מואר"?
(צוחק) "משם חזרתי רזה, צנום, שחור מהשמש, ועם הכרה ברורה שמשהו חייב לקרות ולהשתנות. כלומר, לחזור לאותה דירה תל אביבית ולהמשיך באותו קו – את זה אני לא יכול".
אחרי שחזר מהודו עבר בנאי להתגורר במצפה רמון במשך שנתיים. ביחד עם קבוצת מוזיקאים חוזרים בתשובה הוא הקליט את אלבומו השני "שיר טיול". הוא לא חזר שם בתשובה אלא רק פלרטט עם היהדות בקטנה. השינוי הגדול באמת התרחש דווקא אחרי שחזר לתל אביב. איכשהו התגלגל לידיו עותק של מסילת ישרים. בנאי קרא את הספר בלילות, ואז הבין ש"יש כאן אוצר עמוק-עמוק ששייך לשורש שלי". זה היה קשר אינטואיטיבי לדבריו, וקצת אחרי הוא נסע לבני ברק עם כפכפים ומכנסיים קצרים, וערך את השופינג היהודי הראשון בחייו: זוג תפילין לצד שלל ספרי קודש ורוח. "הייתי לומד, קורא, מתפלל, מנגן. זה מה שהוליד את 'עומד על נייר', הדיסק השלישי שלי".
עד אז אביתר החדש עם הכיפה והציצית היה די במחתרת.
"כן. פה ושם הייתי עם כיפה, מבוהל (צוחק). את הציציות לא הוצאתי בהופעות. פעם החלטתי להוציא רק טיפה, ממש קצת, וכל פעם זה היה מלווה בדמיונות ובפחדים של מה יגידו".
מניסיון, האמת היא שבהתחלה זה נראה הרבה יותר מפחיד ממה שקורה עם זה בסוף.
"בסוף אתה פוגש אנשים, מסתכל להם בעיניים, ואם אתה מצליח ליצור מגע אנושי – כל הפחדים מתאדים".
אמרת בראיון לסיון רהב מאיר בערוץ 2 "נסחפתי לעולמות יותר תובעניים. יש לי נפש שיש בה משהו קצת קיצוני". למה התכוונת? בעיניי ה'קיצוניות' שלך היא פשוט חיפוש חסר פשרות אחרי האמת, מבלי לעגל פינות. אז מה קיצוני בזה?
"אני מרגיש שיש בי משהו פנימי מתוח. בגלל זה קראתי לזה קיצוני. יש איזו דרישה שדורשת ממך להיות 'נוח'. הרבה פעמים זה מביא אותנו למקום מסוכן ורדום לטעמי. אבל אצלי יש מתח פנימי כל הזמן לכיוון של בירור. מה זה כל הדבר הזה, איך מדייקים אותו. זה לא מקום שיש בו הרבה חמלה ואהבה כלפי עצמי, אלא משהו אינטנסיבי. יש בי משהו שאוהב לקפוץ למקומות שעוד לא הייתי בהם".
מול המשפחה שלך – נניח אחותך, אורנה – איך זה מסתדר?
"אורנה קנתה לי לא מזמן לברית של הבן הקטן שלי סידור קטן מעור. מאוד התרגשתי. אבל כמובן שזה תהליך – בהתחלה היא נבהלה, אני נבהלתי".
"השתגעת".
"כן. אבל דווקא דרך השוני אני מנסה למצוא את נקודת החיבור. מהר מאוד אורנה ואני חזרנו להיות חברים מאוד טובים. היא אדם מאוד עמוק וישר, הגון. יש לה חמלה ורחמים כלפי חיות ברחוב, למשל, והכוונה שלה מאוד טובה. צריכים כמה שיותר לגלות את העומק, את היופי היהודי. והכל באהבה, כמובן".

עם האהבה הזו ניגש בנאי לנתח את אלבומיו הקודמים, אחרי שאנחנו מבקשים ממנו לבחון אותם בפרספקטיבה. אולי תתפלאו, אבל הוא לא מתייחס אליהם בניכור. בדיוק להפך. "הדיסק הראשון נועז מאוד. חריף מאוד. צועק מאוד. כואב מאוד", הוא אומר ומסייג, "אבל יש בו דרישת השם חזקה. היום אני לא יכול לשיר חלק מהשירים שם, אבל יש שם דרישת השם דרך הגוף והצעקה. מעבר לזה, הדיסק מגלה את חוסר התכלית העמוק שיש בקיום ללא אל; הדיסק השני הוא כמו הנסיעה להודו – הוא מגלה שיש אופציה. כאילו, הוא לא מתפשר. אחרי ההצלחה הראשונה הייתי אמור לנסות למנף את ההצלחה, אבל הדיסק השני בא ואמר 'אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה'. מהבחינה הזו אני מעריך אותו על זה שהוא היה אמיץ לחתוך, לחפש, לזוז. כבר בעטיפה מופיעים ניצנים למה שיקרה מאוחר יותר – משולבים בה הרב קוק עם א.ד גורדון. אפילו אני בעצמי לא הבנתי כל כך מה המשמעויות של הדמויות האלה, רק הרגשתי שזה נוגע בי; ואילו 'עומד על נייר', השלישי, הוא אלבום עם יותר כאב. יש לי גם כאב כלפיו. הוא בא ממקום של שברון לב. אבל כמו שאחד השירים שם אומר, 'כשהלב נשבר, זורח אור גדול'. הלב היה מאוד שבור שם מכל מני מאורעות של החיים כמו פרידות, כישלונות ותחושה של 'אנה פניי מועדות, לאן אני הולך?'. תחושה קשה של אין מוצא. למבקש ולמתבונן המקומות האלה צופנים אור. בדיסק החדש מצוטט בחוברת 'אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור', מתוך תנחומא, פרשת בהעלתך. המשפט הזה מכניס לכיס הקטן ומתמצת בשורה אחת את כל עקרונות הבודהיזם. והוא כל כך מהחיים. דווקא דרך השחור, הכאב, הרגעים האלה, מתברר האדם האמיתי".
אותו אדם אמיתי שר בדיסק "אני מוזר לכולם וזר לעצמי". זה שאתה מוזר לכולם – את זה אנחנו יודעים. אבל למה זר לעצמך? הרי לדבריך התחברת בסך הכל לשורש.
"זו פראפראזה על דוד המלך. הוא כותב בתהלים 'מוזר לאחי ונכרי לבני אמי'. הוא נס גדול, דוד המלך. במיוחד נותן דוגמה לבעלי תשובה – הרי הוא אבי תשובת היחיד. אומרים שהוא לא חטא, אלא כדי ללמד תשובה ליחיד. אני מרגיש שהדיסק נשען הרבה על האומץ שלו כמשורר, כאדם. זו זכות שהוא זעק לה' מתוך המקומות הכי נמוכים. הוא לא מתאר את החיים כאן כקלים וכנוחים. המשפט הזה בשיר שלי מתייחס לתחילת התשובה – פתאום אתה שם את הכיפה, פתאום אתה קולט שאתה משתנה, הולך לכיוון שלא חשבת שתלך אליו אי פעם. אתה מרגיש זרות לכל מי שהיית, למי שאתה עתיד להיות. השיר מדבר ממש על הרגעים האלה, שבהם אתה מחליט לעשות מעשה נועז".
הרגשת באיזשהו שלב רגשי נחיתות מול הסביבה החילונית?
"כן, זה לא נעים. אתה חושש שיפערו עליך פה ויבלעו אותך. אין לך אומץ בגלל זה. לכן בסופו של דבר, אני חושב שזה אומץ אדיר לעשות מהלך כזה. מי שלא מתנסה בזה מפסיד התמודדות אדירה. לבוא פתאום ולהפנות את הגב לתנועה השוטפת של החיים, לשחות נגד פתאום, ולהגיד 'חבר'ה, אני לא ממשיך' – זו גדוּלה בעיניי".
אני מניח שהיו גם תגובות פחות מעודדות.
"בהופעות הראשונות שלי עם הכיפה שמעתי רחשים מתוך הקהל 'וואו, לא!', 'שיואו, רק לא זה!'. היו בכלל כל מני תגובות. גם עד היום אומרים לי 'רק אל תפסיק לכתוב'. יש אנשים שברור להם משום מה שהתהליך יגמר במקום שאין בו כתיבה או יצירה. אבל כרגע רואים שקורה בדיוק להפך".
בוא נתייחס לציטוט מעניין נוסף בדיסק – "זיכרונות צפים, מאיימים לשרוף הכל", מתוך שיר הנושא. לפעמים הזיכרונות באמת מאיימים לשרוף ולהחליש?
"לא. המשפט הזה נשען על שיחות הר"ן של רבי נחמן. הוא אומר שכשאדם מתחיל לעבוד על עצמו – זה כמו שהוא מרתיח מים, ואז כל הג'יפה עולה וצפה. צריך איש חכם גדול שיבוא ויוציא את כל הג'יפה מבלי לשפוך את המים. אז זו גם התנועה של התשובה – התשובה הציפה בי המון דברים שהיו בי מוסתרים".

למרות השלמות הפנימית הניבטת מעיניו, מסתבר שלא כולם מרוצים מהשינוי שעבר, ומעדיפים את הגרסה החילונית שלו. היו מבקרי מוזיקה שלא הסתירו את האנטי שהם רוחשים לגל היהודי ("טרנד חולף", הם קוראים לו), והיו כאלה שדי שקוף שהם לא אהבו את הפאזה החדשה אך ורק בגלל הטקסטים האמוניים. כשאני משתף את בנאי בתחושות האלה הוא עוטה חיוך מזדהה. "היו ביקורות שאתה ממש מרגיש שהן באות מהמקום של האנטי-יהדות, כאילו יש בלוק שחוסם אותם מלהתחבר", הוא מאשר. "וברגע שהדיסק מדבר בשפה יהודית – זה לא מצטלצל להם. אני מכיר את המקום הזה, הייתי שם. עם זה, היו גם ביקורות ענייניות כלפי המוזיקה עצמה".
חלק מהביקורות התלוננו על היעדרם של אלמנטים יותר מורכבים, נועזים מוזיקלית.
"אני חושב שההפקה של אמיר צורף הייתה מאוד נכונה. לשנינו יש משיכה טבעית אל מקומות מורכבים ואפלים, אבל למרות זאת בחרנו ללכת למקום נקי, צלול, מתוך בחירה להביא משהו כזה. מי שלא אוהב את הדיסק בגלל שהוא לא אוהב דוסים – אתה יודע, חבל לי קצת. אבל בסך הביקורות האלה הנחיתו אותי לאדמה. עופפתי, הייתי שמח מדי, והכאפות הזכירו לי את מקומי".
במקומו החדש גם הפלייליסט האישי של בנאי השתנה באופן משמעותי. היום הוא שומע בעיקר את קרובי המשפחה שלו, אהוד ומאיר, וגם את שולי רנד ("הוא יצר פריצת דרך מאוד משמעותית בתרבות היהודית"), עמיר בניון ("יש דיבורים על שיתוף פעולה בינינו, אנחנו מתכננים להיפגש"), ובאגף היותר דתי הוא שומע את יונתן רזאל (שאת אלבום הבכורה שלו הפיק), הרב קרליבך, להקת עלמא ועוד. "כשהמוזיקה אישית ולא באה ללמד, זה יותר מדבר אל הקהל החילוני", הוא אומר. "תמיד נזהרתי מדברים שלא באים בפשטות של החיים. הרי שירים יכולים לגעת בנפש יותר מהרצאות".
למרות שלא ממש רואים עליו, הוא מחובר במיוחד לזרם הברסלבי, ואף מקפיד לבקר באומן מדי ראש השנה, בלי המשפחה. גם השנה הוא ייסע לשם. "אני מרגיש שרבי נחמן הוא מקור המעיין האינסופי שאני שותה ממנו", הוא אומר. ואפרופו משפחה, בנאי לא מוכן להסגיר לציטוט ולו מילה על אשתו רות, וגם לא על ילדיו. הוא מסכים רק לומר שהוא "אבא חמוד מאוד".
ואם כבר שאלתם, מסתבר שחיי המשפחה שלו, ביחד עם לימוד התורה, תופסים את מרבית יומו. בנוסף ללימוד היומי משעות הבוקר עד 13:00 הוא לומד גם בערבים, מגיע לשיעורי חסידות של הרב גד ברמת גן, ומראה את פרצופו גם במקומות נוספים.
נשאר לך בכלל גם זמן לכתוב, להקליט, לעשות חזרות?
"לא הרבה. בגדול התקופה עכשיו מאוד אינטנסיבית, עם הדיסק".
לפחות אתה לא עושה פרומו. בטח זה מקל.
(צוחק) "זה גם בגלל העומס".
פעם היה לך פחות עומס, ועדיין לא ששת להתראיין. למה לא?
"למה כן?".
כי ככה אתה מגיע לאנשים. יכול להיות שבעקבות הראיון הזה עוד כמה אנשים יקנו את הדיסק או יגיעו להופעה. ואני לא מתכוון בהקשר המסחרי, אלא להקשר של מה שאתה רוצה להעביר לעולם.
"ביהדות יש השתדלות. אני עשיתי מעל ומעבר".
למה מעל ומעבר? עשית רק ראיון לחדשות ערוץ 2, ועכשיו ל"מקור ראשון".
"אבל כל העבודה על הדיסק היא גם השתדלות – השקעתי בדיסק את כל נפשי ומאודי. דייקתי עד קצה יכולתי. מפה אני משאיר לקב"ה לעשות גם את העבודה (צוחק). אבל בגדול יש משהו קשה בלדבר, בלספר. במיוחד מול מצלמות או בשידורים חיים, אני מתקשה להיות שוטף".
אם לא היית חוזר בתשובה, יוצא לך לחשוב איפה היית היום?
"וואו, בטח הייתי ממש אבוד. בטח הייתי עושה שירים איכותיים-עצובים. ברמה האישית בטח הייתי בודד, ובטח שלא מאושר".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
"אני מקווה שיהיה לי אולפן קטן, שנגור במקום שיהיה נעים לגור בו, טיפה יותר מאושרים, קצת יותר חזקים בעבודת השם. נעשה מוזיקה מתחדשת, לא ישנה ולא רדומה. ויהיו לנו הרבה ילדים".
כמה?
בנאי צוחק. "כמה שהשם ייתן".
ודבר אחרון – כמו כל אומן שחזר בתשובה, אני מניח שגם לך יש שירים שכבר לא מתנגנים בהופעות.
"כן. אני בעיקר לא שר את 'תיאטרון רוסי' ואת 'אקדח'".
והקהל עדיין לוחץ שתשיר אותם או שכבר הרפו ממך?
"לוחצים פחות ופחות. אבל מה שקורה עכשיו עם הדיסק הזה מאוד מרגש – הוא בעצם הראה איפה אני נמצא. אם פעם היו צועקים לי בהופעות 'תיאטרון רוסי, תיאטרון רוסי!', עכשיו צועקים לי 'אורייתא, אורייתא!'".