ביקורת על אלבומו החדש של קובי אוז, "מזמורי נבוכים"

****

קובי אוז – "מזמורי נבוכים" (הליקון)

"מזמורי נבוכים" הוא בדיוק מה שהיה צריך קובי אוז כדי להיחלץ מהמעגל הטיפקסי הלהיטי, ולהתחבר למשהו קצת יותר עמוק. די מזמן הוא לא עשה משהו עמוק – ליתר דיוק, מאז אלבום הבכורה שלו כסולן, "דמעות וים", שהיה מעולה בפני עצמו.

באופן היותר רחב אפשר לומר ש"מזמורי נבוכים" הוא אלבום נהדר עבור קהל שרוצה לפלרטט עם היהדות באופן בלתי מחייב. אוז לא מטיף כאן, לא יוצא מנקודות הנחה מובנות באמונה, והופך רעיונות מופשטים לסיפורים קטנים וקצרים עם מוסר השכל, כמו בשיר המשעשע "זלמן זה לא אתה", שמבחינה מוזיקלית מזכיר מאוד את תחילת הדרך של טיפקס. גם שירים אחרים ממלאים את הפונקציה: "געגועיי לגעגועים" הוא ממש כשמו, שיר געגועים קצת מדכא לעבר; "שוועת עניים" מחבר בין החצר האחורית שלנו כחברה ישראלית לבין האיסור ההלכתי להתעלם משוועת עניים; "איש עם שלט מקרטון", על איש עם שלט מקרטון שעליו כתוב "אני רוצה משיח", הוא השיר הטוב ביותר באלבום, "אלוהיי" עם הקלטה מקורית של סבו של אוז מתוך בר המצווה שלו מצליח לערבב אמירה עם רגש, וכמובן ישנו שיר הנושא שהוא בעצם נעימה שמזכירה את ימי "החיים שלך בלאפה".

 

 

הקלילות הזו נחמדה מאוד. גם ההצהרות של אוז על כך שהוא לא חוזר בתשובות מניחות אותו במקום שכל חילוני יכול לקבל בשמחה. אבל לפעמים הגישה הזו גולשת למקומות שקצת סותרים את עצמם. אוז אמנם מדבר בחלק גדול מהשירים על קירוב לבבות, על קבלת הזולת, אבל באותה נשימה תוקף בצורה מאוד לא מקרבת לבבות את כל האגף החרדי ביהדות – בחלק קטן מהטקסטים, בחלק מהראיונות שלו וגם בבלוג המעניין שלו ב"קפה דה מרקר".

אבל בסופו של דבר זו רק נקודה קטנה באלבום. מה שיותר חשוב הוא שקובי אוז מצטיין תמיד בהתעסקות עם שורשים. אחרי שבעידן טיפקס טיפל בשכונה, בפריפריה, בחברה ובמה שביניהם, ומיצה את עצמו, הגיע הזמן לטיפול שורש מסוג אחר. ובניגוד למה שנהוג לחשוב על חפירות למיניהן, מטיפול השורש הזה אפשר אפילו ליהנות.

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2010)

הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב

**** וחצי

נינט – "קומוניקטיבי" (הליקון)

אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.

מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה – זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.

 

 

ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור – שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר

אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.

עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.

אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים – הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי – דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

משהו חדש נולד, לאו דווקא כוכב. ביקורת על "קרוואן" של שי גבסו

**** וחצי

שי גבסו – "קרוואן" (play)

בשבועות האחרונים, באווירת סיכום העשור מסביב, אני מתחיל להתבונן באלבומים שאהבתי במיוחד בעשור האחרון, ובודק האם הם שרדו את פגעי הזמן. מאכזב לגלות שחלק שמאוד אהבתי לא ממש עושה לי את מה שעשה בזמן אמת, אבל מצד שני כיף לחזור לאלבומים אחרים (כמו למשל "פינוקיו" של פונץ'), ולגלות שהם רק משתבחים עם הזמן. בהיבט הזה שני אלבומיו הקודמים של שי גבסו לא ממש מככבים (אם כי הם עדיין טובים), אבל נראה לי ש"קרוואן", השלישי שלו, בהחלט ישרוד הלאה. ולא רק עשור.

די מוזר שבאותו שבוע אני כותב על שני יוצאי העונה הראשונה של כוכב נולד, ששניהם החלו ככוכבי פופ מתקתקים, והיום הסאונד שלהם, כמו גם הפצעים שמדממים מרוב השירים, נשמעים בווליום דומה. ועדיין, התחברתי קצת יותר לגבסו. אולי בגלל שהטקסטים שלו יותר ישירים, ואפשר להבין מהם לא מעט על תפיסת עולמו המתחבטת, המתייסרת, התוהה, המבולבלת טיפה.

 

 

הבלבול הזה ערבב אותנו במיוחד בהתחלה, כשיצא הסינגל הראשון מכאן, "ארגזים", שהיה רוקנ'רול מהיר, מתריס, מלוכלך. אבל עכשיו מסתבר, למרבה המזל, שזה לא הכיוון של הדיסק כולו. ממש לא. הסאונד אמנם עדיין לא מלוטש, אבל מצד שני לא מתאמץ, וחשוב יותר – יושב על שירים פשוט מצוינים. אני יושב מול הדיסק, ופשוט מתקשה להחליט איזה שיר כאן יותר טוב (למרות שיש כמובן גם חלשים יותר). "אלי אלי" היא בלדת גיטרות-חשמליות מהפנטת בעוצמתה, שבה זועק גבסו "אלי אלי, הראה לי. אני לא רואה כבר מה זה טוב… אני לא רואה כבר את הסוף"; "מראה" – שיר רוק ממכר, כולל התהייה "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי בודד בעיר?"; "נשק" שבו מטפל גבסו בתופעת האלימות בצורה בוטה אך חיננית; "שיר ארץ" – מן שיר קינה לציונות החילונית, כולל קולות רקע מהפנטים של זמרת לא מוכרת; וכמובן "שמור על האמונה" שלמרות הכל שומר על האופטימיות.

גבסו בנה את עצמו כאומן רוק כבר באלבומו הקודם "במקומי". אבל אז זה היה הרבה פחות מוצלח, וגם פחות פוצע. יותר רוק שהזכיר טיפה את רמי קליינשטיין, כמו שכתבתי בזמנו, ופחות משהו מטלטל באמת. הפעם משהו חדש נולד, ולאו דווקא כוכב. במובנים רבים, "קרוואן" הוא אלבומו הראשון של גבסו החדש.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

עכשיו קלאודי: ביקורת על אלבומו הבינלאומי הראשון של אביב גפן

***

אביב גפן – "Aviv Geffen" (מארס רקורדס)

טוב עשה אביב גפן שהעביר את כובד משקלו לבריטניה. כאן בארץ הוא דשדש כבר תקופה ארוכה, ומאז "יומן מסע" (2000) לא שחרר אלבום ראוי לשמו. "ממנטו מורי" (2002) היה סביר אך חיוור, "עם הזמן" (2006) דשדש בבינוניות, וגם הצמד בלאקפילד היה נחמד, אבל לא המציא את הגלגל. בין לבין ניסה גפן להריץ את הזמרת הצעירה אלכס, לפתוח לייבל קטן בחסות סלקום, להרים את אלבום הבכורה של נינט על כתפיו, וגם זה לא ממש הלך. אז הוא הלך.

למעשה, אם להיות כנים יותר, זה לא שהעשור הנוכחי של גפן היה גרוע. הוא היה בהחלט סביר בכל קנה מידה ממוצע. אבל אחרי שבניינטיז התרגלנו לאביב גפן אחר – פורץ דרך, שובר מוסכמויות, רוקר מהפכן, יוצר גאון – שלא לומר כבר הבנו את הפואנטה, זה כבר הפסיק לרגש. כבר הבנו שהתדמית והציטוטים העסיסיים הם חלק ממשחק שיווקי מתוכנן, כבר הבנו שהגאוניות די ממחזרת את עצמה, ובקיצור, קצת התעייפנו. גפן היה יכול להמציא את עצמו מחדש – די ברור שיש לו את כל הכישורים לכך – אבל הוא החליט להמשיך את הקו דווקא בלונדון.

 

 

זו בדיוק גם המחשבה שליוותה את ההאזנה לאלבום הבכורה של אביב באנגלית: זה לא שנולד כאן גפן חדש. מי שמכיר אותו מתחילת הקריירה לא יופתע כמעט משום אקורד. הוא למעשה העתיק חלק גדול מהמאפיינים שעזרו לו לצמוח כאן – ועשה להם גיור הפוך. כמובן שבין לבין נוספו אלמנטים של סאונד והפקה יותר חדשניים, וגם כתיבה יותר מלוטשת (אבל פחות עמוקה, עם יותר שורות שמזכירות סלוגנים), ובכל זאת, אביב גפן באנגלית לא יפתיע אף אחד שמכיר את אביב גפן בעברית.

"Aviv Geffen" נפתח ב"Black & White" – גרסה אנגלית לשיר "שחור לבן" ששחרר בארץ לפני שנה וחצי, וממשיך בסינגל הדפש-מודי "It Was Meant To Be A Love Song", שהוא בעיקר מרשים אך חסר רגש. זה ממשיך בבלדה הטיפוסים "Berlin", בסינגל "It's Alright" שמזכיר מאוד את "מחר" (כלומר מזכיר עוד איזה שיר של קולדפליי), ב"Heros" – שיר פציפיסטי-אך-שטחי שמסמן וי על המשימה להזכיר למאן דבעי שגפן לא מת על מלחמות, וב"It's Cloudy Now" – גרסה מאולצת ל"עכשיו מעונן", שאין בה את החן הראשוני שהיה לשיר המקורי. אגב, גפן חידש את השיר גם כחלק מבלאקפילד, אבל חלאס, "עכשיו מעונן" עשה את שלו. אין טעם לטחון אותו בכל מקום, מה גם שהוא באמת לא כזה מדהים באנגלית. אפילו החרוז בפזמון כבר לא קיים.

כך זה ממשיך וממשיך, והשביל החדש שגפן סולל נורא ממוצע. מצד אחד אני חושש שזה לא מספיק עבור פריצה רצינית, כך שהוא ייאלץ להמתין עוד כמה שנים – ככל שאורך הנשימה והסבלנות שלו יספיקו – עד הפיק שאולי יבוא. מצד שני המוזיקה הבינלאומית ב-2009 נורא ממוצעת, אז יכול להיות שלקהל הבינלאומי, שעדיין לא הבין את הפואנטה השיווקית, המלודית והפוליטית של גפן, זה באמת יספיק. למה לא, באמת.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר

האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים

 

** וחצי

שלומי שבן והפסנתר – "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)

האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.

נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו – הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב – אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.

 

 

אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים – זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי – זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

חצי הכוס ריקה מדי. ביקורת על האלבום החדש של בועז מעודה

*** וחצי
בועז מעודה – "בועז מעודה" (טדי \ play)
יש בבועז מעודה משהו נורא כובש, ומצד שני משהו נורא אפור. כי אחרי שלומדים להתלהב מהבחור הצעיר, ואפילו להעריך את הצניעות הכובשת שלו, שלא לדבר על הפשטות שהלוואי על כל אחד בתעשייה, מבינים שאולי זו בדיוק גם הבעיה. הוא באמת רובוטריק כזה, לא חושף רגשות יותר מדי, לא מסובך יותר מדי, והכל טוב אצלו בין ההופעות לסרביה ולרומניה. לפחות לכאורה. לראיין אותו ולהוציא משהו מעבר לחיוכים ולהופעות במזרח אירופה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ככל הנראה (ע"ע המיני-ראיון שערך איתו גדעון אוקו בחדשות ערוץ 2). זה היה עוד סביר אם הבעיה הזו הייתה נשארת שם. העניין עם אלבום הבכורה של מעודה הוא שההתנהלות הזו מחלחלת גם לכאן.
לפני שנגיע למנה העיקרית, שימו לב שבעצם אין באלבום הזה, בן 11 הרצועות, יותר מדי חדשות, שזה כבר מאכזב כשלעצמו. שני שירים כבר מוכרים כסינגלים, שניים נוספים היו באירוויזיון, ועוד שניים הם טקסטים יהודיים מוכרים שעוד נידרש אליהם בהמשך. כל זה משאיר אותנו עם 5 שירים טריים בסך הכל. אבל בסדר, הלאה.

 

היופי שבדיסק הזה נעוץ במקצועיות שבו הוא נעשה. רואים שהכל כאן מתוקתק, שההפקה של תומר בירן לא פראיירית, שיש כאן מנעד נרחב של שירים וסגנונות – מ"אורח בעולם" הצועני, המשך ב"אוסנסיה" שנשמע כמו הכלאה מוצלחת בין לחן בלקני לבין שיר ארצישראלי, וכלה ב"Time to Pray" אותו הלחין מעודה בהשראת טקסט של שמעון פרס. אז גיוון יש, קול נדיר יש, ואפילו השיר הכי טוב שמעודה הקליט מעודו, "לימים יפים יותר" (מילים: ברק פלדמן. לחן: יוני בלוך), נמצא כאן. הוא חייב לצאת כסינגל, אגב.
אז מה הבעיה? זהו, כששומעים שירים קסומים כמו "לימים יפים יותר" תוהים למה הדיסק היה חייב לכלול שירים בינוניים כמו "שער ליבך" או "שתישאר". למעודה יש את הכלים הפיזיים להצליח, ויכול להיות שחיפוש חומרים עיקש יותר היה יכול לעזור. חוץ מזה, הוא גם חייב לשחרר טיפה את השירה שלו. היא מדויקת מדי, לא מספיק בעלת מעוף, ונראה שהחגורה שלו מהודקת חור אחד יותר מדי.
חוסר המעוף, שמתבטא בעיקר בתקתקנות מבורכת אך דידקטית מדי, די תקע שני שירים מסורתיים שהיו יכולים לצאת מכאן עם אריזה הרבה יותר נוצצת: "מה יפו פעמייך" (לחן של אוהד חיטמן לטקסט מתוך שיר השירים) ו"לך אלי תשוקתי" של רבי אברהם אבן עזרא עם הלחן המוכר של יאיר גדסי. הראשון סובל מלחן ועיבוד טכניים ורוקיסטיים מדי, שהופכים אותו לכל דבר מלבד למרגש, והשני, שמושר במבטא תימני די שטחי ומאכזב, גם מרובע מדי. היה אפשר לרגש בטירוף עם השיר הזה, כולל קצת הארדקור תימני עם טוויסט צ'ילי, אבל במקום זה התכסה מעודה בשמיכת רוק עמומה שהסתירה את כל היופי שהוא היה יכול להביא לשיר הזה.
ובכן, זה הסיפור של מעודה: הוא טוב בסך הכל, אבל מסוגל להרבה יותר. לא יודע מה אתכם, אבל לי קצת קשה להעלים עין מחצי הכוס הריקה שלו.

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

ביקורת אלבום – דה ווקינג מן (גלעד כהנא) – "The Walking Man"

הוא אולי עושה את זה קצת מייגע ופלספני, אבל גלעד כהנא יודע לעשות מוזיקה. "The Walking Man" הוא אחלה יציאה לשדרות רוטשילד בתל אביב

 

****
The Walking Man – "The Walking Man" (היי פידליטי)
האמת היא שעם קונספט כזה – אדם שהולך ברחובות תל אביב ומלקט סיפורים או סיטואציות בכיכובם של אנשים זרים – קצת קשה ליפול, לפחות טקסטואלית, לפחות אם אתה גלעד כהנא. נכון, לפעמים הוא עושה את זה בטון קצת מייגע ופלספני, כיאה למעמדו הנוכחי כמוזיקאי המגניב שנמצא ביותר ויותר פנקסים של תחקירניות ותמיד יודע מה להגיד בכל נושא תרבותי, אבל בגדול יצא לו אחלה אלבום.

 

את הטקסטים של כהנא אפשר לקחת להמון מקומות. לפעמים די ברור על מה הוא שר ואילו סיטואציות הוא "צילם" בטקסט, אבל לא פעם דווקא העמעום גורם לדמיון להתעופף אל מקומות אחרים – שוב, בזכות הפורמט. האלבום נפתח עם "Security Man" שבו טון השירה המונוטוני של כהנא עולה לגבהים קצת מוגזמים, אבל בסך הכל בהחלט נשמע טוב. זה ממשיך עם "Lifeguard" – שיר סביר שמצליח להשתדרג בזכות ניגון ברוורס של גיטרות חשמליות, ונוכחות מאסיבית של כינורות. בכלל, הכינורות תופסים חלק מרכזי באלבום, מה שנותן קונטרה מעניינת לרוקנ'רול המאופק בחלקו.
כך האלבום ממשיך לו עם "Darkness Illuminates Darkness" הפומפוזיוני, "I Think I'm Dying Here" בעל הניחוח הנוסטלגי, "Head on Stone" שנשמע בינוני בפני עצמו אבל רצוף ברגעי נגינה מעולים, וכן הלאה. ברצועה השמינית, "Dancing" (הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום) האווירה משתנה לפתע. מדובר בשבירת הגה די מהותית משאר האלבום, ולמרות שבהתחלה זה נשמע קצת תלוש, בהמשך הכל מסתדר בול במקום. כי אחרי השיר המקפיץ ההוא מגיעים בין השאר "Tel Aviv is Burning" הבוער ו"Schnitzel" (שניצל), אולי השיר הטוב באלבום, שהפזמון שלו נפתח בשורה האלמותית "The Americans Will Fuck Ahmedinijad!" וממשיך בסערה עד לסוף הטוב, בתקווה.
דווקא השיר הסוגר "Beautful Moments of War" מאכזב, ולמרות הניסיון המעניין על הנייר לשיר במונוטוניות עייפה על מקצב שמזכיר דרבוקות מצריות, נראה שעדיף לכהנא להישאר באזורים החזקים שלו, ולהמשיך לקרוא לאמריקאים להיכנס באחמדינג'אד. זה גם הרבה יותר יעיל.

ביקורת אלבום: אביתר בנאי – "לילה כיום יאיר"

**** וחצי
אביתר בנאי – "לילה כיום יאיר" (הד ארצי)
אני חושב שהבעיה שלי עם אביתר בנאי נפתרה. אף פעם לא הצלחתי להתחבר אליו לגמרי, בעיקר בגלל שהרגשתי שהשירה שלו חלבית מדי, אבל נראה שהאלבום החדש שלו, "לילה כיום יאיר", מצרף אותי סופית אל כת האוהדים. הוא נגע בכמה נקודות רגישות אצלי, והשילוב עם טחינה מאסיבית של השירים בנסיעה ארוכה השבוע, גרם לי להתחבר ולא רק סתם להעריך.
לפני הכל, ואין טעם להכחיש זאת, אלבומו הרביעי של בנאי הוא אלבום יהודי לכל דבר. אם בשלישי שלו, "עומד על נייר", הוא רק פלרטט עם האמונה והביא נגיעות שלה לצד נושאים אחרים, הפעם הוא מקדיש את כולו לאמונה. כבר ברצועה הפותחת, "אבא", ברור לאן נושבות הרוחות, כשהפנייה לקב"ה היא לאבא. בשיר הבא, "אותיות פורחות באוויר", הוא כבר מודה ש"אני מוזר לכולם וזר לעצמי", ובשיר הנושא הוא מספר "אני מרתיח את המים, זכרונות צפים, מאיימים לשרוף הכל. יש מגירות שעדיין אני לא פותח עד שיוסיף בי אור".

 

בשנים הראשונות אחרי החזרה בתשובה בנאי לא שש להרחיב על הנושא. היה נראה שהוא עדיין בתהליך, ושיש בו איזשהו חשש להתמקם בעמדה של "אני צודק ואתם טועים". אני מבין את זה, אבל לטעמי הוא נסגר קצת יותר מדי. הרי לא מדובר במשהו שלילי, אז למה לא להעביר את התחושות בדיוק כמו שמעבירים תחושות אחרות בשירים אחרים?
אבל כאן נראה שהאצבע הקטנה כבר לא חוסמת את הסכר – תחושה שנוצרה בעיקר בגלל הרצועה הרביעית "אורייתא" (תורה בארמית). מדובר בשיר אהבה של ממש לתורה. בנאי שוזר כאן שברי משפטים מהגמרא עם טקסטים משלו, ומסכם "עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב. היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול, בנחמה". גם השירה עצמה חודרת כאן ללב. נדמה שהוא נפתח לגמרי, וזה מרגש בעיקר בגלל שהחשיפה כאן נמצאת ברובד אחר לגמרי.
שני השירים המצטיינים ביותר כאן מהבחינה המוזיקלית (כי כבר סיכמנו שהטקסטים טובים כמעט אחד-אחד) הם "עד מחר" – מן שיר תקווה עצוב אך אופטימי לאישה ללא ילדים, ו"כוכבי בוקר" – פיוט שבו מתארח אביו של אביתר, יצחק בנאי. תמיד יפה שבנים מארחים את הוריהם (ע"ע "אורח מיותר" של הראל מויאל מאלבומו האחרון – שיר שאמנם לא יצא כסינגל, אבל עד היום נמצא בפלייליסט שלי, ולו בזכות האירוח המרגש של אביו), ואצל בנאי זה יוצא מיוחד במיוחד, בגלל שמדובר במן פיוט מקורי מודרני שמזגזג בין ההגשה הרכה של אביתר לבין השירה החזקה והשורשית של אביו.
נדמה לי שאת הדיסק הזה יותר יקנו מאשר יורידו באינטרנט – הקהל של בנאי מעריך אותו מספיק, אני חושב – וסיבה טובה נוספת לכך היא חוברת המילים, שמעוצבת בניקיון מרשים עם איורים יפים שלחלקם יש טאץ' קבלי. מעבר לכך, טוב עשה בנאי שלא חידש פיוטים או משהו בסגנון, אלא העדיף ללכת על חומרים מקוריים לגמרי. זה מרחיב את הטרנד היהודי למקומות שאף אחד לא האמין שהם יגיעו לפני שלוש שנים. אז יאללה, אפשר לסמן עוד איקס על הקת. עד שעברי לידר לא יגיע לז'אנר – כנראה שזה לא ייעצר.

 

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

עוד בבלוג: ראיון בלעדי עם אביתר בנאי, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון ועוד

סינגלים מהטאבון: ענבל ובועז שרעבי, נינט, אביב גדג', קובי פרץ, עלמה זהר ועידן רייכל

**** וחצי
ענבל ובעז שרעבי – "חיכיתי שתגיע" (3:59)
ענבל, זמרת חדשה, לא הייתה יכולה לצפות למתנה גדולה יותר עבור סינגל הבכורה שלה מאשר דואט עם בעז שרעבי, שכידוע לא מרבה בשיתופי פעולה. אבל במקרה או שלא שניהם חולקים את אותו אמרגן (שלמה צח), ובמקרה או שלא שמע שרעבי את הסקיצה ל"חיכיתי שתגיע" והגיש מועמדות לבצע את השיר כדואט. התוצאה מזכירה מאוד את הקלאסיקות שלו במשקל כבד, כמובן בתוספת הנוכחות האיכותית של ענבל. אם יש צדק ברדיו, השיר הזה אמור להיטחן הלוך ושוב. בכל זאת, פופ דרמטי ואיכותי בכרטיס אחד זה לא אירוע שמתרחש כל יום.

 

*** וחצי
נינט – "אם אני אלך" (3:35)
אפשר לנשום לרווחה: הסינגל החדש של נינט, "אם אני אלך", יצא לאור. כצפוי הוא נשמע עתיר גיטרות חשמליות, בסים ושירה מחשמלת. יש בו מעבר חד בין בתים שעטופים בנגינת מיתרים קלאסית לבין רוק בועט ועוקצני. שיר סביר, לא מדהים. די מזכיר את "כשאתה כאן", הסינגל הראשון מתוך "יחפה", שהיה יותר הצהרת כוונות מאשר השיר הבאמת הכי טוב באלבום.
ובכן, אחרי שש שנים של התבחבשות מתישה, נראה שנינט יוצאת סוף סוף לדרך האמיתית שלה. הייתי כותב שכנראה שבמהלך השנים הקרובות היא תיאלץ להיפרד מחלק גדול ממאסת המעריצים שלה, אבל אני בכלל לא חושב שיש מאסה כזו. לדעתי זו פיקציה תקשורתית, מן אשליה עצמית, שיחסה לנינט הצלחה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה לה באמת. רציתי לאשש את ההנחה הזו דרך מדידת הטראפיק בפורום שלה בתפוז, נניח, אבל מסתבר שהפורום בכלל נסגר לפני חודש "עקב רמת הפעילות הנמוכה". בקיצור, הערכה – יש. אשליה תקשורתית שהיא מותג עילאי – יש. אבל מעריצים – אין בסדרי גודל רציניים. לכן, לפחות מציאותית, אין לנינט מה להפסיד.
אבל עכשיו זה כבר פחות משנה. הדרך של נינט, כפי ששרטטנו אותה כאן ב"רייטינג" לפני שנה וקצת, היא לגמרי אחרת. הגיטרות שליוו את האלבום הקודם שלה "יחפה" כבר נשמעות ליד הסאונד החדש כמו גיטרות מפלסטיק, ורוקפור נשמעים הרבה יותר מועילים מאשר אביב גפן. בכל מקרה נראה שהיא תצא נשכרת מהמהלך הזה. אולי לא כלכלית (כלומר, בטח שלא כלכלית), אבל נדמה לי שמהיום, סוף סוף נינט טייב תוכל להביט במראה ולראות אומן אמיתי. כלומר, בתנאי שהיא לא תתמסר שוב פעם לפלאפון או למופעי "שיר נולד" למיניהם.

***
קובי פרץ – "האחת של חיי" (3:43)
כמה שחיכיתי לאיזשהו שינוי או חידוש מקובי פרץ, והנה זה מגיע. אמנם סינגל הבכורה מתוך אלבומו הבא אינו מושלם (פרטים בהמשך), אבל משהו בהגשה של פרץ השתכלל. בשיר החדש הוא מביא אותה בשירה עמומה יותר, נמוכה יותר, עם טאץ' של סול. לא, מומי לוי ממש לא צריך לחשוש למעמדו, אבל פרץ בכל זאת מצליח לעשות את זה יפה, ליצור לעצמו ייחוד, ואפילו להפתיע בסוף עם שירת מקהלה כולל מחיאות כפיים קצובות, בדיוק לפי הספר. אז איפה הבעיה? אה. היא פשוטה. "האחת של חיי" הוא שיר פשוט מדי. נכון שאני לא מצפה מלהיטים בז'אנר למורכבות מיוחדת, אבל פזמון כל כך פשטני ובסיסי ("את האחת של חיי, ואני יודע, את האחת של חיי, ואני נשבע לך, את האחת של חיי") זה טיפה מוגזם. כן, גם עבור הז'אנר.

****
אביב גדג' – "עיר בלי זיכרון" (4:01)
אי שם באמצע 2004 יצא אלבומה השני של להקת אלג'יר, "מנועים קדימה", ואני, מבקר מוזיקה די טרי, הייתי בין הבודדים מהמבקרים, אם לא הבודד, שהפגין חוסר התלהבות בולט מהאלבום. אני לא יודע אם מאז אני השתניתי או שאביב גדג' (הסולן דאז) השתנה, אבל דבר אחד ברור: הסינגל החדש שלו "עיר בלי זיכרון", מתוך אלבום הסולו הראשון, הוא יצירת אומנות אמיתית. ההפקה היא אחד הדברים המורכבים והעשירים שנשמעו כאן בתקופה האחרונה, הקול של גדג' פוצע מתמיד, והעסק כולו מזכיר טיפה את כנסיית השכל, רק על ספידים ועם עומק הרבה יותר גדול. עכשיו אני מחכה בציפייה דרוכה לאלבום המלא, ובינתיים קופץ אל מתקן הדיסקים כדי לאתר את "מנועים קדימה" ולהבין מה פספסתי. או שלא.

****
עלמה זהר – "כמה טוב שבאת הביתה" (4:40)
לא יעזור כלום, השירה של עלמה זהר פשוט מהפנטת, כובשת, מיוחדת. גם שיר שחוק כמו "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין הצעיר זוכה לטיפול מעניין מכיוונה, מה שמעלה את התהייה מה קורה עם האלבום הבא שלה, ולמה לעזאזל היא מסרבת כל כך להתראיין. זהר לקחה את השיר (שאת המילים שלו, אגב, כתב אביה המאמץ יענקל'ה רוטבליט), ונתנה לו את הגוון הייחודי שלה, תוך שהיא שומרת על הבסיס המקורי ולא שוברת יותר מדי את ההגה. מדובר, למי שעדיין לא יודע, בסינגל מתוך מופע המחווה לאיינשטיין. עכשיו ברור למה בחרו דווקא אותו.

*** וחצי
עידן רייכל – "רוב השעות" (4:01)
עידן רייכל מתקרב לקיסריה בצעדי ענק, ובינתיים הוא משחרר סינגל נוסף, "רוב השעות" בביצוע אילן דמתי. ובכן, אני לא בטוח שזו בחירה נכונה, למרות שדמתי הוא זמר מצוין, ולמרות שהאנרגיה היחסית של השיר נותנת קצת קונטרה לחומרים היותר רכים שקיבלנו מרייכל בתקופה האחרונה. למה לא? כי באלבום המלא, "חלומות של אחרים", יש שירים טובים הרבה יותר. "מי נהר" הממיס, למשל. או שיר הנושא "בין קירות ביתי". או "ננעל במבטו" שמבצע שי צברי המוכשר להפליא. בכל מקרה, "רוב השעות" בהחלט טעים, ואין לנו תלונות. רק חבל שמאחורי הגב של רייכל מסתתרות סוכריות טעימות בהרבה.

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג", מאי-יוני 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד

ביקורת אלבום: רונה קינן, "שירים ליואל"

****
רונה קינן – "שירים ליואל" (NMC יונייטד)
בדומה לאלבום שבעמוד ממול, גם "שירים ליואל" הוא לא אלבום שיוצא כל יום. אחרי שמאזינים לו בפעם הראשונה עם חוברת המילים יוצאים בתחושה מטלטלת. אותה תחושה מעמיקה בהאזנות החוזרות ונשנות. מדובר באלבום לא פשוט לעיכול. בכל זאת, מדובר בסיפור חיים שמתנקז ל-15 רצועות.
למקרה שלא הבנתם, "שירים ליואל" הוא אלבום המבוסס בחלקו על דמותו של עמוס קינן, אביה של רונה, שנמצא ב"חורף חייו", כהגדרתה. האלבום נע בין לידתו ב-2 במאי ועד לתקופת הדמדומים הנוכחית, וכולל לא מעט תחנות: הבית האפור שבו גדל, האהבה והזוגיות שלו, בעיות השינה, הגעגועים וכן הלאה. קינן לא חוששת לגעת בנקודות רגישות, לחשוף ולפרש סוגיות מהעבר, ובעיקר לגבש יצירה עצובה ובעיקר מהורהרת, אם כי כמעט נטולת תובנות. הסאב-טייטל בשיר הלפני אחרון הוא "יואל רץ אל האור", וזה כבר מרמז על הסוף הבלתי נמנע – לא רק עבורו אלא עבור רובנו. כאן קצת חסרה לי איזושהי אמירה על אותו אור, אותה אחרית, כלומר על מה שקורה אחרי (שהרי זה לא פחות חשוב מ"שדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה"), אבל אולי זה רק אני.

 

למרות החשיפה והחום שבעצם הקונספט, קצת חבל שקינן נותרת כזמרת קצת מרוחקת, טיפה קרירה. ההגשה שלה מדויקת, אולי מדויקת מדי, ולמרות השירה העמוקה – הייתי מצפה שדווקא בסוג כזה של שירים היא תתמסר יותר לשירה, תפגין יותר ספונטניות, תהיה פחות מדויקת, אבל יכול להיות שדווקא העיסוק בסוג החומרים הזה גרם לה להיות קצת יותר טכנית, כי הרי אפשר להתפרק כאן בקלות.
מבחינה מוזיקלית יש כאן מעבר יפה בין אקוסטיות קצת חיוורת בשירים הראשונים עד לחיות בולטת יותר לקראת הסוף. דווקא לקראת הסוף, למרבה הפרדוקס. ולמרות שמדובר באלבום קונספט עם קו עלילה אחד – חלק מהשירים יכולים לקבל בקלות חיים נפרדים, כמו הסינגל "אתה מתעורר" או השירים המצוינים "איש לא גבוה" ו"כשהקוצים היו קוצים".
שנתיים אחרי שהתחילה לעבוד עליו ("למרבה השמחה והעצב, סיימתי לפני כמה שבועות את העבודה על אלבומי השלישי", כתבה באתר הרשמי שלה), ומי יודע כמה זמן לפני שאסופת השירים תקבל משמעות מהדהדת יותר, "שירים ליואל" מסתמן כיצירה השלמה, האישית והמרתקת ביותר שרונה קינן הוציאה תחת ידיה. מן הסתם היא לא הייתה רוצה להצטיין דווקא בנסיבות כאלה, אבל הנה עוד הוכחה שגם מהדבר הכי רע אפשר למצות קצת טוב. ואולי קצת הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)