ארכיון קטגוריה: ביקורות מוזיקה

ביד היוצר: ביקורת על אלבומה החדש של אתי אנקרי, "בשירי רבי יהודה הלוי"

****
אתי אנקרי – "בשירי רבי יהודה הלוי" (התו השמיני)
טרנד הפיוטים מתחיל לתפוס כאן יפה, אבל האמת היא שאני פחות מחובר אליו. בדרך כלל הטקסטים כבדים מדי, הביצועים אנמיים מדי, ואם מדובר בפיוטים שמולבשים בעיבודים עתיקים של יוצאי לוב, מרוקו, תוניס או ווטאבר (לא, ווטאבר היא לא שם של מדינה) – אני עוד יותר לא שם. ובכלל, מעדיף הרבה יותר את השירים המקוריים של רנד-חממה-בניון מאשר לחזור בפעם האלף לעוד איזה פיוט נשכח מהאלף הקודם.

 

אבל כמובן שיש יוצאי דופן, ואחד מהם הוא האלבום החדש של אתי אנקרי. בהאזנות הראשונות הוא אמנם נשמע סגור ומקופל בתוך עצמו. אישי מדי, לא ממש קומוניקטיבי, "מאלץ" את המאזין להתאמץ. אבל כבר בהאזנות הראשונות אפשר לקלוט שיש משהו מאחורי כל זה. שיש ניצן שעומד להיפתח. וזה בניגוד לאלבומים אחרים שלא מלהיבים בשמיעות הראשונות, וגם לא טומנים בתוכם איזושהי התחלה לפריחה מבטיחה יותר בהמשך, עם קצת מאמץ והתמדה.
אז האלבום החדש של אנקרי נפתח עוד ועוד, מגלה טפח ועוד טפח, וכך במקביל לטקסטים הבאמת יפים של רבי יהודה הלוי שוזרת אנקרי את השירה היפה והעדינה שלה, ביחד עם הלחנים הקסומים שלה, ויוצרת את אחד האלבומים הטובים שלה, שכמעט כל שיר בו מצליח לגעת (ובמיוחד "יפה נוף", "אל רפאני" ו"יעירוני רעיוני"). אמנם עדיין חסר לי הפן המקורי שלה – איפה שירים כמו "מלך" ו"אהבה גדולה" שכיכבו באלבום הקודם "מיליונים"? – אבל אם לוקחים בחשבון שהיא עובדת עליו ממש עכשיו, אפשר רק להתמסר לאלבום החדש, המלטף ומלא התבונה, ולחכות גם לחומרים מקוריים משל עצמה.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)

האלבום החדש של שלום חנוך: בינוניות מעיקה ועייפה

אז איך האלבום החדש של שלום חנוך? כמו שאר החומרים שלו בשנים האחרונות – בינוני ומעלה געגועים לתקופות שבהן הוא בעט לנו בפנים

 

"שלום חנוך ידוע בקיצוניות שלו בבחירת חומרים… לא מבין אותו. אבל מי אני לעומתו?" (עודד, מגיב מס' 4 בהשמעת הבכורה ל"ג'מייקה" של שלום חנוך, ynet)
התגובה של עודד מסכמת בעיניי את היחס המוזר כלפי שלום חנוך מצד חתכי אוכלוסייה שונים, שמסתכם בשלוש מילים – מי אנחנו לעומתו? אבל אם נודה על האמת, שלום חנוך לא שחרר אלבום ראוי כבר כמה שנים טובות, בלשון המעטה, ואני בהחלט לא חושש לומר את זה מתוך מחשבה של "מי אני לעומתו". אבל משום מה יש לא מעט מעריצים, מבקרי מוזיקה או סתם זוכרי חסד נעורים שלא מוכנים להודות שנכון, אולי פעם היה טוב, אבל שלום לא מספק את הסחורה כבר תקופה ארוכה. ולא רק אני אומר את זה אלא רבים ממעריציו המושבעים לאורך שנים. במיוחד אלה שיש להם אומץ להישיר מבט אל המציאות.

 

ובכן, אני יודע איך חלק מהקוראים, אתם יודעים מאיזה סוג, יתייחס לביקורת הזו: כפרובוקציה לשמה, כחילול הקודש, כחוסר הבנה משווע במופת של טעם טוב, כהתרסה פריפריאלית בפני האליטה התל אביבית ועוד כל מני קשקושים אחרים. אבל נו, בחייאת. כמו רבים אחרים גם אני חושב ששלום חנוך הפך מיוצר חשוב ליוצר שאיבד את הלחלוחית, הפסיק לרגש והחל לנפק בעיקר חומרים בינוניים. מותר לי, בדיוק כמו שהיה מותר לניב הדס מ"וואלה! תרבות" לכתוב במאמר מאלף על שלום ש"זו אשמתנו שהמלכנו אותו והמשכנו ליצור בצלמו גם כשהפסיק לרגש ולחדש; אשמתנו שהמשכנו לתלות בו תקוות ולהתייחס אליו כקדוש, גם כשהפסיק להיות רלבנטי לחיים שלנו". זה כמובן לא הפריע לרוב הטוקבקיסטים לירות בו חצים עילגים, כמו טוקבקיסט מס' 11, העונה לשם "אורן הוף מבין ברוקנר", שיעץ לו "גש להסתכלות, אולי זה יעזור". אין מה לומר, משהו באובססיביות של מעריצי שלום חנוך קצת מרתיע. ובהזדמנות זאת – למכירה רגבי עפר עליהם דרך שלום ב-76'. לרציניים בלבד.
ובכן, הבנתם נכון: שלום חנוך עדיין לא משחזר את ימיו הגדולים, וגם אלבומו החדש, "שלום חנוך", סובל מהבנאליזציה של הסטנדרטיזציה. האם יכול להיות שהאהבה ללא תנאים כלפיו גרמה לסטנדרטים שלו לצנוח אל מקום בינוני כל כך? לא יודע, אבל בכל מקרה, קשה לומר שמדובר באלבום טוב, וקשה לומר שאם על עטיפתו היה מתנוסס שם אחר הוא היה זוכה למאית מהיחס שהוא מקבל. אפשר רק להביט אל הסינגל הראשון מתוכו, "פתוחים לאהבה" הבינוני, שמנסה להתרומם באמצעות מקצב תופים מונוטוני מתיש, כדי להבין שזה לא זה. גם שאר שירי האלבום לא מתרוממים הרבה מעבר. היינו מתחילים לעבור אחד-אחד אם לא היינו חוששים שהמילה "אפור", על הטיותיה השונות, תחזור כאן יותר מדי פעמים.
עם זאת, בואו ניקח צעד אחד אחורה: לא מדובר באלבום גרוע, אלא סתם באוסף של בינוניות מעיקה ועייפה. יש בו הבלחות טובות ומשמעותיות פה ושם, יש את הטקסטים המצוינים בחלקם ("אומרת לי לעד", למשל). אבל הלחנים הסתמיים והעיבוד האפרורי ברוב השירים מגמדים את הכל, והופכים את "שלום חנוך" לצל קלוש וחיוור של האומן ההוא מהאגדות.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)

 

עוד באתר: ביקורות על האלבומים החדשים של עובדיה חממה, אריק ברמן, אייל גולן, עמיר לב, רמי קליינשטיין ועוד, וגם ראיון עם רמי פורטיס

אנא בכח (ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, "כשהנשמה מאירה")

אני יושב מול הדיסק השביעי של עובדיה חממה, ופוזל לעבר מדף הדיסקים החדשים. פתאום ההשוואה הופכת בוטה יותר. כי אם חממה החדש הוא ארוחת בשרים מפוארת במסעדה בעלת שם עולמי, חלק מאלבומי המיינסטרים שיצאו בזמן האחרון נראים לעומתו כמו סוכריות קופצות או סתם עדשים – מתוקים ומהנים, אבל חסרי ערך תזונתי. מנגד חממה לוקח את המילה מוזיקה, שבשנים האחרונות מידרדרת עוד יותר למקומות של ביזנס, רינגטונים, קליפים פיראטיים ב-Flix וחתונות, ומזכיר לנו שלמרות שכבר התרגלנו לסוכריות הקופצות (שגם הן מתאימות כמובן ברגעים מסוימים ומספקות צרכים מסוימים) – יש גם את הדבר האמיתי, מוזיקה שנחצבת מתוך הנשמה, שנכתבת בדם הלב. מוזיקה.

 

"כשהנשמה מאירה" הוא אלבום רוחני אך לחלוטין לא ניו-אייג'י. כל שיר כאן הוא פנינה של ממש, וכמובן שחממה לא מוותר על ההזדמנות לספר על כל שיר בחוברת המצורפת. האפקט המיידי הוא שהטקסטים המרתקים שלו מעניקים לדיסק כולו ממד אחר לגמרי. פתאום ברור בדיוק מה נולד ממה, איך דברים נוצרו, והעומק שיש מאחוריהם רק מגביר את האהבה ליצירה. כך למשל אפשר לפגוש ב"הבט משמיים וראה" – שיר שנשמר בלבו של ניצול השואה דוד פרידמן עוד בתקופת השואה, עד שהוא העביר את הלחן הגנוז לחממה, שחולל בו פלאות (כולל הופעות אורח של פרידמן עצמו ושל שולי רנד); או "אירופה", המשלב טקסט של חממה עם אחד עתיק יותר של ברל כצלנסון מ-1936 (כולל אירוח של שלומי שבן וגד אלבז); או "אם אשכחך ירושלים" שנולד מתוך סיפור מרתק (ומבוצע כאן ביחד עם ארז לב ארי); או "העולם נקרע" (עם חמי רודנר) שיצא לרדיו במהלך "עופרת יצוקה" בעזה; או "אל נא רפא נא לה" שנכתב בעקבות סיפור החלמת נכדתו של המקובל דוד בצרי, ונחתם בצעקותיו הקוראות של הסב הנושאות את שם השיר (אגב, ניתן להוריד אותו בחינם מאתרו הרשמי של חממה, hamama.co.il) וכן הלאה. כל שיר כאן הוא סיפור, כמעט כל שיר מלווה בהפקה מושקעת, לרוב אפילו מתוזמרת, שמזכירה שוב עד כמה מוזיקה יכולה להיות מורכבת. וכל שיר כאן הוא יצירת אומנות של ממש. יש כאן גם שני שירים מאלבומו השלישי של חממה, "אפקט החממה" (2002), שמקבלים כאן לבוש חדש. "אנא אלי", שביצעה במקור הזמרת הנהדרת (והלא מספיק מוכרת) בטי רפאל, הפך ל"תפילתי" בביצוע מקהלתי, כולל ברי סחרוף, ו"אל תוותר", גם הוא בביצוע רפאל במקור, הפך ל"ספינתי". הלחן נגנז, ובמקומו חממה מקריא את הטקסט. המילים מקבלות משמעות חזקה יותר, אבל האמת היא שהלחן ההוא היה כל כך טוב, שפשוט חבל עליו.

 

החלק הפחות משמח ב"הנשמה מאירה" הוא העובדה שהפעם הרדיו לא ממש פורס שטיח אדום בפני חממה כפי שעשה עם "אנא בכוח" – הפיוט שהכניס אותו, לראשונה בחייו, לתודעה ולפלייליסט הלאומי. ברור שזה חבל, כי ככה הקהל שנחשף ל"אנא בכוח" ורץ לקנות את האלבום המלא, "שמיים וארץ", לא ממש מודע עכשיו לקיומו של הדיסק החדש. אבל מצד שני קשה לומר שאני לא מבין את העורכים ברדיו: השירים ב"כשהנשמה מאירה" מורכבים מדי, מופקים מדי, בעלי תוקף גדול יותר כמכלול ולא כשירים בודדים. אבל זה לא אומר שאתם צריכים לפספס את הדיסק הזה, במיוחד אם גם לכם יש תחושה שבתקופה האחרונה בלעתם יותר מדי סוכריות קופצות.

***** עובדיה חממה – "כשהנשמה מאירה" (אן.אם.סי) 
 

(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית, וגם: שי גולדן, רמי פורטיס, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםהמדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

ביקורות אלבומים לחג: עמיר לב, רמי קליינשטיין, עידן יניב, שחר אבן צור ובללי\רביץ\רביקוביץ'

***
בללי, רביץ, רביקוביץ' – "בללי רביץ רביקוביץ'" (הליקון)
מפגש בין שירי משוררים למוזיקה מולחנת יכול לייצר לפעמים פגישה מלבבת, ויכול לפעמים להיות תאונה חזיתית הרת אסון. הבעייתיות, כמו גם פוטנציאל הקסם, ברורים. מצד אחד זה יכול לצאת בעייתי בגלל שחלק גדול מהטקסטים לא נכתבו במקור להלחנה, והפיכתם לשיר של ממש עלולה לאנוס אותם להיות מה שהם לא, מה גם שבחלק מהמקרים מדובר בטקסטים דידקטיים שפשוט לא נשמעים טוב כשיר מוקלט. אבל מאידך ברור שמפגשים כאלה יכולים ליצור מפץ גדול מרגש ואיכותי – בכל זאת, מדובר בטקסטים אחרים, בעלי משקל סגולי לא מבוטל, שבמפגש עם הלחן הנכון, המבצע הנכון והשיק הנכון – יוכלו לחולל שמות גם במימד אחר. ולא חסרות דוגמאות לכאן או לכאן. האחרונה, שימו לב, היא "האם יש משהו בינינו" הנהדר של גלית פלורנץ, המצורף לספרה של עדנה בוכמן בעל אותו שם. עונג צרוף.

האלבום המשותף של אבי בללי ויהודית רביץ (למרות שהוא יותר של בללי מכל אספקט) נמצא איפשהו על קו התפר שבין לבין. יש בו שירים נהדרים שיוצרים סינתזה מצוינת בין הטקסטים של רביקוביץ' לבין המוזיקה שהלבישו עליהם בללי ורביץ – "מחבואים", "החלון", "מיקי היקר" – אבל לפעמים הלבוש המוזיקלי לא התאים כמו כפפה לטקסטים השונים והרבגוניים של המשוררת המנוחה. ואז השילוב לא נשמע טבעי. לכן התוצאה בחלק מהשירים נשמעת דידקטית מדי, כשאין מספיק צבע שיכול לתרום לחלוחית לביצועים שנשמעים בחלקם יבשים כמו עוגייה מזרחית שעמדה בשמש יומיים. מצד שני, המזל הוא שבללי ידע מה הוא עושה כשצירף את יהודית רביץ לפרויקט – בעזרתה העוגייה מחליקה הרבה יותר מהר בגרון.

**
עידן יניב – "על הרחבה" (הד ארצי)
עידן יניב בשיאו, ועידן יניב בקנטים בו זמנית – השאלה מאיפה אתם מסתכלים על זה. בעולם הלהיטים יניב לוהט לגמרי עכשיו. אחרי סינגל אחד בלבד, "מה עם אהבה?", הוא כבר משחרר את אלבומו השלישי מבלי לחשוש יותר מדי. ואכן, אין לו יותר מדי ממה לחשוש ברמה הלהיטית: כל אחד מ-11 השירים שנמצאים כאן (לא כולל אינטרו אחד) הוא להיט פוטנציאלי מובהק. למעשה, יניב יכול להפסיק להוציא אלבומים עד להודעה חדשה, ופשוט לשחרר מדי חודשיים-שלושה שיר אחר מהאלבום. כן, עד כדי כך.

אבל מצד שני אם אתם מחפשים קצת אומנות, אמירה או סתם איכות מוזיקלית מפתיעה – עידן יניב נמצא במקום הרבה פחות טוב. דווקא אחרי שהוא הקליט את שיר הנשמה "שלום עליכם" עם הקינדרלך, ואפילו הצהיר שהוא שוקל הקלטת דיסק שלם איתם, בא "על הרחבה" וזורק אותו, בדיוק כמו בעטיפה הפוטושופית-מדי, במקום הרבה יותר שטחי. כמובן שפופ, במיוחד בשבילי, היא לא מילה גסה, אבל יש פופ איכותי של הפט שופ בויז (הדיסק החדש שלהם נהדר, אגב), יש פופ ביניים כמו שעידן יניב עשה עד עכשיו, ויש פופ מזיע, רינגטוני ומתאמץ מדי, כמו הדיסק החדש שלו. אין לי שום דבר נגד רינגטונים – רבים מחבריי הטובים אוכלים אותם לארוחת בוקר – אבל כשהם הופכים למהות, לתכלית הכל, ומשתלטים על המוזיקה עצמה – כאן מתחילה הבעיה.
עם הפאזה החדשה הזו מיועד יניב לבסס את מעמדו ככוכב רינגטונים, כזמר פסטיגלים וכמופיע קבוע בשער "מעריב לנוער". אם זה נוח לו, והוא חי בשלום עם טקסטים כמו "איך עוד שנה נה נה עוברת, כך שוב היום הזה כבר בא, והמתנה נה נה נה עטופה לה כבר בסרט, יש מסיבה יהיה סבבה, כל השכונה נה נה מוזמנת" ("יום הולדת") – שיהיה לו לבריאות. ברצינות. ואני ממש לא ציני. אם לבנאדם דחוף יותר להצליח מסחרית מאשר לאמץ אלמנטים קצת יותר איכותיים (באלבום הבכורה שלו הוא הוכיח שזה לא גדול עליו) – אני בהחלט מכבד את הדרך. אבל בינתיים, באופן אישי, אני מעדיף לשמוע דברים אחרים שלא נשמעים כמו רינגטון שעשה דרך אבולוציונית הפוכה – והפך לשיר.

 

****
שחר אבן צור – "כיכר מגן דוד" (נענע דיסק)

תודו שלפני כמה שנים לא הייתם מצפים לקבל מנער הרוקנ'רול שחר אבן צור טקסטים שמתחילים ב"הם שעלו ונתנו את עצמם למען מולדת" או סתם שירים עם אקורדיון ומקצבים ים תיכוניים, אבל בדיוק בגלל האומץ הזה אני מעריך אותו כל כך. ולא רק בגלל האומץ אלא גם בגלל התוצאה. כי "כיכר מגן דוד" הוא דיסק פשוט טוב. מלודי, אפוף כינורות ואקורדיונים, ועדיין לא ג'לטיני לגמרי כמו שהיה אפשר לחשוב מתיאור כזה, אלא בעל עקבות רוקנ'רול, מספיק בשרני ומספיק מעניין. כמעט כל שיר כאן – במיוחד "שיר אהבה" ו"זיכרון ישן" – הוא כמו גלויה נוסטלגית מהעבר שעברה עיבוד בפוטושופ. עכשיו נשאר רק לקוות שאבן צור לא יחזור אל הרוק האפרורי והמעייף. למרבה ההפתעה, החליפה הארצישראלית מתאימה לו הרבה יותר.

***
רמי קליינשטיין – "שיר חשוף" (הד ארצי)
לפני הכל, קבלו השוואה מתבקשת לאלבום שנסקר כאן בהרחבה בשבוע שעבר – "זה אני" של אייל גולן. במיוחד כשמאזינים לאלבום החדש של רמי קליינשטיין, שגם הוא מגיע אחרי פרידה מטלטלת ופירוק משפחה, מבינים עד כמה גולן מביך ולא אמין. בעוד שקליינשטיין חשוף, מהורהר, פגיע, נוגה – גולן שר על יפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים, או סתם שר על "מותק של אישה, ואני בך מאוהב" ושאר שירי צ'לה-בלה. רק זה כבר מעיד על האמינות שיש לו מול הפצעים הפתוחים בהם חופר וצולל רמי קליינשטיין.

אז הבנתם נכון. "שיר חשוף" הוא אלבום כנה שמצליח לגעת בנשמה. יש כאן טקסטים טובים ברובם (רק חבל שיאיר לפיד, שכתב כאן שני שירים, דוחף את שנאתו לדתיים בכל הזדמנות. כן, שוב), וההפקה המינורית והצנועה משרתת אותם היטב. הבעיה היא רק שקליינשטיין נשמע טוב יותר כשהוא מלא באנרגיה ובחיות, ופחות כשהוא נמצא בפאזה נוגה. הבלדות "שלג" או "הרבה פנים" מאלבומיו הקודמים בוצעו עם סוג של אנרגיה, אבל כאן נדמה שההגשה שלו יותר רכה, מלאת לחלוחית, וזה אולי מתאים יותר למה שהוא משדר, אבל פחות משרת את השירים עצמם.
גם בחירת הסינגלים הייתה קצת בעייתית לטעמי – "אלוהי הדברים הקטנים" ו"אלה החיים שלי" הם לא שירים מדהימים במיוחד. הראשון נשמע כמו שיר ערש לא מוצלח, והשני אמנם בשרי יותר, אבל הלחן שלו די פשטני. דווקא "בכל אדם יש מלאך", בו משתתפת בשירה ובכלי הקשה משי קליינשטיין, הוא השיר הבולט באלבום, ויש לא מעט שירים טובים יותר מהשניים שבטח יצא לכם להכיר. אבל טוב, לא ביג דיל. העיקר שקליינשטיין עדיין לא מבקש מהיפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים.

** וחצי
עמיר לב – "הכל כאן" (התו השמיני)
בעולם מתוקן כנראה שלא הייתי צריך להרגיש אשם על זה שאני לא מתחבר אל המוזיקה של עמיר לב. הרי 95% מאיתנו, אם לא הרבה יותר, לא ירוצו מחר לקנות את הדיסק הזה. אבל נו טוב, כנראה שאני סתם מריח את אבירי הטעם הטוב מחכים לי מאחורי הפינה עם השאלה האולטימטיבית – איך מבקר מוזיקה לא אמור לאהוב אוטומטית אומן כמו לב.

אחרי שפרקנו את הסוגיה הזו נתפנה להסביר למה גם אלבומו החדש של לב לא ממש קנה אותי. אבל קודם כל, נתחיל במילים הטובות: הבנאדם פשוט יודע לכתוב. הטקסטים שלו איכותיים, לא מתפשרים, ומספרים ברגישות ובנחישות סיפורים קטנים ומעניינים ברובם (למרות שפה-ושם יש גם צילומי מציאות לא מסעירים במיוחד). גם מבחינה מוזיקלית לב לא פראייר, כמובן.
אז איפה מתחילות הבעיות שלי איתו? בהגשה ובמונוטוניות. הקול של לב, מה לעשות, הוא משהו שקשה לי להתחבר אליו. לא שיש לי בעיה עם קולות מחוספסים – בדיוק להפך – אבל כאן אין איזשהו קסם שמפיח חיים חדשים, כמו למשל אצל מיכה שטרית או שולי רנד. לא פעם שר לב כאילו הוא מקריא טקסט בנימה עייפה ומשועממת, וזה, תתפלאו, די מעייף ומשעמם. ולמרות זאת, פה ושם בכל זאת אפשר למצוא שירים מוצלחים שדי חורגים מהמונוטוניה הרגילה – "הכל כאן", "כביש 1" ו"חולון".

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג" במהלך מרץ 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד

כמו צימר בגליל: ביקורת על אלבומו החדש של קובי אפללו, "ביום הכי בהיר"

האמת היא שציפיתי לקבל מקובי אפללו דיסק שני סינדרומטי, בעיקר בגלל שני הסינגלים הראשונים שהיו בינוניים לטעמי. אלא מה, מתברר שבפנים הסתתר לו דיסק לא פחות טוב ואפילו יותר מעניין מאלבומו הראשון, "בא מן השתיקה".
אחד הדברים המעניינים באפללו זה היכולת שלו להיות כוח מוביל בתעשיית המוזיקה ועדיין לשמור ממנה מרחק. הוא מנהל איתה יחסים של אהבה-שנאה. מצד אחד הוא חתום בחברת תקליטים גדולה, ומצד שני עדיין שומר על אוריינטציה צפונית-גלילית. רואים שהוא שומר על הגחלת הפנימית המקורית שלו והודף השפעות זרות. גם בעבודה מול אנשי תעשייה בולטים כמו גדי גידור (ניהול אמנותי) ועמוס בן דוד (עיבוד והפקה מוזיקלית) הוא שומר על הזהות שלו. האותנטיות הזו עושה היטב את העבודה, ללא ספק.

 

אם באלבום הבכורה שלו נשמע אפללו קצת מבולבל – כאילו הוא רוצה לגעת בכל לפני שייגמר – ולפעמים גם קצת קיטשי מדי, הרי שכאן הוא מפוקס הרבה יותר. השירים ממוקדים מאוד, לאורכם נמתח איזשהו חוט שמשדר רוגע ונעימות טבעית. אפללו נשמע נינוח יותר, מקצועי יותר, מוצלח יותר.
קחו כדוגמה את שני הדואטים שנמצאים באלבום. סביר להניח שאפללו היה יכול ללכת על שמות מפוצצים, אבל הוא החליט ללכת על סגיב כהן ("שכל העולם יידע") ועל ליטל גבאי ("עדיין כאן"). ההחלטות מתבררות כנכונות, ואלה לא השירים המוצלחים היחידים באלבום. "מרחוק" הוא שיר חצי נוסטלגי עם קולות רקע נפלאים של מירב סימן-טוב; "עוד רגע (בדרך ללב)" נישא על כנפי חליליות קסומות; ויש עוד לא מעט קסם בתולי בדיסק הזה. תתפלאו, אבל אפילו יותר מאלבום הבכורה.

קובי אפללו – "ביום הכי בהיר" (NMC יונייטד)

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 09')

בין הפרידה לעמבה: ביקורת על אלבומו החדש של אייל גולן

***
אייל גולן – "זה אני" (Play)
ההכרזה של אייל גולן שאלבומו החדש יימכר קודם בסלולר ורק אחרי כמה ימים בחנויות, אינה חדשנית. אבל היא בהחלט מקדמת את ההשתלטות של הסלולר על הפלייליסט הלאומי. היום רובנו מסתכלים בעיקר על מה שנכנס לפלייליסט של גלגלצ, אבל לא רחוק היום בו מצעדי הסלולר, שמספקים תמונת שטח מציאותית (וכלכלית) הרבה יותר מדויקת, יתנו את הטון. ואכן, תסכימו איתי שלעובדה שבן סנוף מוכר פי כמה וכמה רינגטונים מריקי גל יש משקל לא מבוטל. אז כרגע גולן, בחושיו המחודדים, קולט לאן נושבת הרוח, כך שמדובר בהחלטה נבונה מבחינה תדמיתית ועסקית.

 

רק חבל שאי אפשר להרעיף מילים חמות באותה מידה על אלבומו החדש. כי כמעט כמו תמיד אצל גולן בשנים האחרונות, יש כאן תמהיל של שירים טובים – בלדות וגם שירים "שמחים", כמו שקוראים להם בז'אנר – מעורבבים עם להיטי עמבה נמוכים ורדודים. אני מכיר את הדילמה הזו אצל זמרים מזרחיים – בדיוק לפני שבוע שוחחתי עם זמר מאוד ותיק ואהוב בתחום, שהסביר שהוא עצמו אוהב יותר את השירים האיכותיים, אבל הקהל משווע ל"זבל" לדבריו, כך שלא נותרת לו ברירה והוא מקליט גם שירים שאינם ממש לטעמו. אבל מאייל גולן הייתי מצפה לחשיבה קצת יותר אמיצה. בכל זאת, הוא לא איזה זמר צעיר שמחפש תשומת לב ומוכן לייצר גם ג'אנק כדי לעורר עניין, אלא זמר אהוב ונערץ שכבר הגיע לשיאו, ובמילים אחרות – לליגה של קיסריה. מהמקום הבכיר הזה יש לו את הכוח לשנות את התעשייה ולהבריא אותה קצת יותר.
לפני שבועיים, כשנמאס לנו בבית לצפות בדי.וי.די היומולדת של התאומים שלנו, החלטתי להקרין את קלטת בר המצווה שלי ולראות איך הילדים יגיבו לאבא, לסבתא ולסבתא הצעירים. אבל תוך כדי הניסוי האנתרופולוגי המעניין הזה שמעתי את הפסקול שליווה את אותה בר מצווה. פתאום נזכרתי שאז ההיי-לייט היו שירים כמו "כל נדריי", "בגלל הרוח" ושאר קלאסיקות. "איפה השירים האלה?", תהיתי לעצמי ולא הבנתי לאן נעלמו הכותבים. אחר כך הבנתי שהכותבים לא נעלמו. התעוזה נעלמה, למרות שזו בכלל לא תעוזה – עובדה שעד היום שירים כאלה מושמעים וזוכים לאהבה עצומה מהקהל, שלא שוכח אותם גם אחרי קיץ או שניים.
אם נחזור לאייל גולן, בעיה נוספת שלי עם "זה אני" הוא חוסר האמינות שלו. בכל זאת, גולן נמצא אחרי פרידה, והייתי מצפה לקו אחיד באלבום. במקום זה יש ערבוב של בלדות עצובות ומרגשות ("רוצה שתחזרי", "שעת פרידה") לצד שירים רגועים ומהורהרים ("שומרני אל" ובלדת הג'אז "אישה וגם ילדה"), אבל במקביל יש גם שירי גולו-בולו עליזים וקלי דעת שלא ממש מראים שמי ששר אותם פירק חבילה משפחתית לפני דקה וחצי: "מותק של אישה" ("את מותק של אישה, רוצה אותך עכשיו. מותק של אישה, ואני בך מאוהב"), "יפיופה" ("יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים") ושאר יציאות שהופכות את הדיסק לסוג של קרקס לא אמין.
אבל האם זה מה שימנע מהאלבום הזה להימכר יפה? ממש לא. והאם זה מה שיתחיל להביא לאייל קצת יותר הערכה בקרב הקהלים שהוא עדיין לא הגיע אליהם? (ועם כל הכבוד, יש עדיין לא מעט קהלים שהוא עדיין לא מדבר אליהם) – אני חושש שגם כאן התשובה שלילית. אז נחכה עוד קצת. או הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)

"נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן" (ביקורת על אלבומו השני של אריק ברמן)

יש באלבום השני של אריק ברמן משהו קצת מתעתע. מצד אחר יש בו צד חדש של אריק, שמתבטא בעיקר בכמות נדיבה של בלדות ובנוכחות מוגברת של פסנתר, ואפילו בהחלטה לשחרר את "שמות" השברירי כסינגל השני. יש בדיסק גם עדינות מחוספסת פחות, כמהה יותר לחום.
בהתחלה חשבתי שברמן חותך לפאזה קצת פחות סקסיסטית, ובמקום ללהטט עם המילים הוא מנסה יותר להפוך אותן ליצירה של ממש, כולל איזשהו חשבון נפש של "נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן, פסימיסט, מטיריאליסט, שינקין-אבן-גבירוליסט… קנאי לאור ההצלחה, אדיש לחום המשפחה" (מתוך "שמות"). חשבון הנפש ממשיך גם ב"הגשמה עצמית" המוצלח, על הרדיפה התמידית שלנו אחרי הזנב הקרייריסטי שלנו במה שמכונה הגשמה עצמית. גם ב"כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד (שש אפס למדינה)" יש אמירה, למרות שמבחינה מוזיקלית הרצועה הזו הרבה פחות מוצלחת.

 

אבל כשצוללים עמוק יותר אל הדיסק מגלים גם את אריק הישן במובן הנודניקי של המילה. לא שיש לי בעיה עם המותג הג'ינג'י והחצוף שלו, אבל מי שמחפש קצת יותר משמעות במוזיקה שלו עלול להתאכזב. זה לא אומר שמאחורי כל שיר אמורה להסתתר אג'נדה או איזושהי אמירה קיומית – "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)", שמספר על בחורה מתוסבכת שהחבר שלה משרת עכשיו בלבנון, או את "הסיגריה האחרונה" הסוחף-מוזיקלית, הם ההוכחה הקלילה לכך – אבל יש שירים אחרים שנשמעים פשוט כמו הגיגי שיכורים בפאב לילי או סתם כמו שרבוט מהיר, כמו למשל "את טעם נרכש".
אבל שלא תטעו – באופן כללי האלבום השני של ברמן בהחלט מעניין ומגניב במקומות הנכונים, גם אם לפעמים נדמה שהוא מנסה להכניס כמה שיותר פיפי-קקי כדי ליצור את הרושם של ההוא ש(עדיין) לא דופק חשבון לאף אחד. רואים שהוא הבין שצריכים לשנות פאזה ולהנמיך את הלהבות הראוותניות כדי לא להפוך לקריקטורה של עצמו, ע"ע הקליפ ל"שמות", אבל זה לא מספיק. לשיר על "בלונדינית מטו…", לגרום למאזינים להתלבט האם ההמשך יהיה מטומטמת או מטופשת, למשוך את הזמן ואז להמשיך ל"מתולתלת", זה טריק נחמד מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה.
למרות הכל האלבום החדש מחדד את התדמית הרצינית והאומנותית יותר של ברמן, במיוחד בזכות שירים מעולים כמו "זאב הרעבה" ו"מגיע לך שיר". אם המגמה תמשיך גם באלבומו השלישי (שייקרא, קרוב לוודאי, "III", וייצא ב-3.3.2011) – ברמן לא יהיה רק הילד הרע והמגניב והמוכשר, אלא רק המוכשר. בעיניי זה הרבה יותר חזק.

 

*** וחצי > אריק ברמן – "II" (אן.אם.סי)

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

זוהרת (ביקורת אלבום: עלמה זהר – "דברי")

הבכורה הכמעט מושלמת של עלמה זהר יוצרת לה נישה חדשה לגמרי במוזיקה הישראלית. עכשיו רק נותר לקוות שהיא כאן בשביל להישאר

בואו נבהיר משהו קטן: הרבה יותר כיף ונעים לבוא לביקורת עם שק קומפלימנטים מתלהב, מאשר לשבת מול המסך המרצד כדי לכתוב ביקורת על דיסק גרוע ולחשוב איך לעשות את זה ברגישות ובנחישות – מצד אחד לא סתם להתנפל, ומצד שני לתת ביקורת בונה שתצביע בדיוק על הפאקים, מבלי לעשות ליוצרים רע בנשמה.
אבל הפעם, תודה לאל, הדילמה הזו נחסכה מאיתנו כליל, בגלל שעלמה זהר כמעט ולא נותנת סיבות לכך. אלבום הבכורה שלה, "דברי", הוא מאלבומי הבכורה המוצדקים בשנה האחרונה, בעיקר בגלל שהוא מביא איתו ניחוח שלא היה קיים לפני. נאמר זאת ככה: זוכרים כשמירי מסיקה הביאה משהו חדש, ואחרי הגיעו כל אותם אומנים שלשמם הודבק התואר "המסיקות"? זוכרים איך סאבלימינל הביא את ההיפ-הופ לפנים? זוכרים איך עידן רייכל הביא את מוזיקת העולם למקומות חדשים? אז כך בדיוק יוצרת לה עלמה נישה חדשה לגמרי במוזיקה הישראלית. יכול להיות שיבואו אחריה דברים דומים, אבל אני מתקשה להאמין. כי בכל זאת, קצת קשה לשחזר את הסגנון הייחודי כל כך שלה.

 

האלבום נפתח בשיר סול הסיקסטיזי-מוטאוני "דע". זהר מפגינה בו יכולות קוליות ומוזיקליות מרשימות, ותוך כדי שוטחת את תפיסת העולם שלה: "דע מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך, ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". בהמשך האלבום האמונה באל תקבל ביטוי נוסף, כמו למשל ברצועה הרביעית "גלות בבל השנייה", בה מספרת זהר על ההצלחה הבועתית בברנז'ה, לעומת הריק הרוחני שהיא חווה תוך כדי. גם הסינגלים שיצאו לרדיו, "עם הגב" המהפנט ו"אגו טריפ" המסעיר, מוצלחים לא פחות, אם כי יש טובים מהם, כמו השניים שהזכרנו בהתחלה.
בכלל, יש תחושה שזהר מלהטטת בטקסטים. היא מעוררת מחשבה, מבדילה בין תפל לעיקר (על החיים בביצה: "בקנה מידה מקומי הכל נראה גדול, לא מבדילים בין יום ולילה, בין קודש ובין חול. קרוב לקצה, אני נזהרת לא ליפול"), כנה ברמות נדירות ("עוד לא התאפסתי מאז שחזרתי מחו"ל. אתמול ניתקו את החשמל, חודשיים אין לי גז, עדיין מנגנת אבל שום דבר לא זז") וגם חושפת לא מעט מחיי הנישואין שלה, שהתפרקו בלי קשר. תוסיפו את העובדה שההפקה המוזיקלית של אסי איילון מצטיינת במיוחד, ומזגזגת בין מוזיקת עולם, סול, פופ, רוק ועוד, והכל באריזה של ממתק, והנה קיבלתם אלבום כמעט מושלם. ולמה לא מושלם? כי יש כאן כמה שירים פחות חזקים ("40 מעלות בצל", למשל), מה לעשות.
החשש היחיד שלי הוא שכמו שעלמה פרצה לחיינו בסערה, כך היא תיעלם. בכל זאת, גם הביוגרפיה שלה לא הכי עקבית בעולם. אבל משהו ברצינות המוזיקלית שלה אומר שהיא כאן כדי להישאר. אז נקווה.

**** וחצי > עלמה זהר – "דברי" (לב העולם)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה , שאלון אסוציאציות עם שולי רנד וכתבה על פריחת המוזיקה היהודית

ביקורות מוזיקה: ארצי, חדד, עלמא, בנאי, גרוניך, פרי, חממה ורוטר

מקבץ ביקורות דיסקים שפורסמו בתקופה האחרונה במדור המוזיקה של "רייטינג"

 

 

** וחצי
שלמה ארצי – "השנים הראשונות" (הד ארצי)
באופן אישי אני סולד מהמתקפות הקבועות להן זוכה שלמה ארצי בשנים האחרונות, אבל יש להודות שבנושא המיחזור (שכמובן לא ארצי עצמו יוזם, אלא חברת התקליטים שלו, הד ארצי) באמת נשברו כל השיאים. ספירת מלאי מהירה: רק בעשור וחצי האחרונים יצאו לו "האוסף המשולש", "ההופעה 97'", אלבום הקאברים העצמיים "אהבתיהם", האוסף "שירי אהבה שלי", אלבום ו-DVD ההופעה המשותפת עם שלום חנוך, והנה עכשיו מגיע מארז "השנים הראשונות", שדווקא מבין כל אחיו הוא המאולץ פחות. אבל אחרי שהולעטנו בכל כך הרבה חומרים מחוממים של ארצי – טובים ככל שיהיו – עדיין יש לזה טעם טיפה מר בפה. עם כל הכבוד לשיקולים הכלכליים המפוארים, כן?
הייתי סקרן לגשת אל האוסף הזה, שמכיל את תשעת אלבומיו הראשונים של ארצי – "התקליט הראשון", "על אנשים", "פתאום אחר ימים רבים", "אומרים ישנה ארץ", "לכל החברים מהמסע מים אל ים", "את ואני", "משחקי 26", "יש לי אשה ילדה ולמברטה", "רומנסה ופיוט" פלוס דיסק שמכיל את המיטב מכל אלה – ולו כדי לפצח את השאלה הגדולה שמציב החומר הגנוז בחלקו: האם ארצי היה עוד זמר מן השורה עד "גבר הולך לאיבוד", או שמא שחרר תקליטים שהקדימו את זמנם, שכבר בהם ניתן היה לראות את ניצני הכישרון המפעפע?
ובכן, התשובה נמצאת, כמעט כמו כל דבר בחיים, איפשהו באמצע, אם כי נוטה יותר אל האופציה הראשונה. בתשעת האלבומים במארז (שרק כדי להיות כנה עד הסוף – לא חרשתי כל אחד מהם לאורכו ולרוחבו בלי סוף, אחרת הייתם קוראים את הביקורת הזו בעוד חודשיים. בעיקר טעמתי, אם כי התמקדתי באלבום העשירי שהכיל את המיטב מכולם) לא מצאתי יותר מדי רגעים שהקדימו את זמנם. ארצי נשמע ברובם כמו עוד זמר (מוצלח כשלעצמו) מהסבנטיז – אם כי כמובן ללא הבגרות, ללא הקמטים המביטים בערגה ובאהבה אל החיים, וללא אותה נוסחה ישראלית שהפכה אותו למה שהוא היום. עוד זמר, ועם ניצני כישרון בינוניים בלבד. בסידור עבודה מעט של המציאות הוא היה עלול למצוא את עצמם מסיים כמו מוטי פליישר ושאר כוכבי "להיטון", אבל איכשהו היצירה געשה והתפרצה בתוכו בסוף שנות השבעים, ומשם ההמשך ידוע.
מעבר למוזיקה, המארז הוא למעשה אוצר טריוויה נהדר מהאלבומים שתמיד נחמד שיהיו בבית (רק למי שמטורף על ארצי, כמובן. מי שלא – יוכל לישון טוב בלילה גם בלעדיהם) ובעיקר מהספרון המצורף, המכיל את עטיפות התקליטים משני הצדדים, תמונות, ידיעות שפורסמו בעיתונות, מצעדים וכו'. גם האלבום "רומנסה ופיוט", שמכיל פיוטים כמו "לכה דודי", "אתאנו לחלות פניך" ו"שומר ישראל", מביא גרסה שונה ומעניינת במיוחד של הזמר הוותיק. אבל למרות כל אלה, אל תשכחו: נדמה שההמלצה "למעריצים בלבד" נכתבה בדיוק על הסט המהודר הזה.

 

 

*** > שרית חדד – "האוסף השקט" \ "האוסף הקצבי" (גואטה)
מזל שלא קוראים לצמד האוספים של שרית חדד (שנמכרים בנפרד) "המיטב", כי זה היה ממש לא נכון. המיטב שלה מ-13 האלבומים שהוציאה עד כה לא באמת נמצא כאן, אלא בעיקר אסופת שירים מחמש השנים האחרונות.
אז כן, כמעט כמו כל דבר בקריירה המצליחה של החדדית, גם כאן שום דבר לא מובן מאליו. לא מובן מאליו, למשל, ששיר האירוויזיון שלה "Light A Candle" יכלל באוסף. גם לא מובן מאליו שלהיטי ענק שממש עשו אותה – מ"יאללה לך הבית מוטי" עד ל"כשהלב בוכה (שמע ישראל) ו"כמו סינדרלה" – ידפקו כרטיס. אז הם באמת לא נמצאים כאן.
כל זה היה ממש מוזר עבורנו. וכדי לא לטעות בפרשנות שגויה, לא התעצלנו והרמנו טלפון למנהל האישי של חדד, אבי גואטה. הוא, מצדו, נתן את הסיבה הצפויה של חוסר מקום (מה שעדיין לא מסביר את העובדה שיש כאן שירים בינוניים שזכו להצלחה מועטה, ולעומת זאת מגה-להיטים נעדרים), אבל בהמשך סיפק סיבה יותר משכנעת: הוא, מסתבר, לא רצה לפגוע במכירות של האלבומים המלאים, שעדיין ממשיכים להימכר, ולכן לא תמיד שלף את כל הקלפים המנצחים מתוכם. כלכלית הוא בטח צודק, אבל אומנותית – יש כאן סוג של בעיה.
הבעיה הזו תופסת נפח קטן יותר, למען האמת, בהתחשב בטוויסט של צמד האוספים: כמעט כל השירים שחדד הקליטה לפרויקטים מיוחדים ולא נכללו באלבומים המלאים שלה – וכאלה יש לא מעט – נמצאים כאן. והרשימה, שמורכבת בעיקר מקאברים מוצלחים, לא קצרה: "שיר של יום חולין" שהוקלט במסגרת פרויקט "לתת באהבה" של ערוץ 2, "אצלי הכל בסדר" (פרויקט "לפתוח את הלב למען הקהילה"), "לתת הכל" (פרויקט "לתת הכל" של ערוץ 10), "אדון עולם" (הוקלט עבור משדר מיוחד ליום העצמאות 2005), "שיר הפרחה" (הוקלט במסגרת "עבודה עברית"), "לצפון באהבה" (פרויקט למען החיילים ותושבי הצפון במלחמת לבנון השנייה), "אין גבול לאהבה" (שהקליטה עם סוטיס וולניס עבור אלבומו שיצא ביוון), ואפילו שיר גנוז שלא נכנס לשום אלבום – "אתה האור", שנשמע נדוש וצפוי בדיוק כמו שמו. אולי היה עדיף אילו כל הנדירים האלה היו מוצאים את מקומם באלבום בודד, ולא מתערבבים עם אוסף לא ממש מייצג.
באופן מסוים צמד האוספים עושים עוול עם הקריירה של חדד. הם לא מציגים את הרבגוניות (היחסית, היחסית) שלה, את כל רגעי השיא, וגם את הרגעים היותר אותנטיים מתחילת הקריירה המתולתלת והשמנמונת שלה. גם השירים הבודדים הוותיקים שמופיעים כאן מאלבומים כמו "חוק החיים" ו"לעשות מה שבא לי", מופיעים בגרסאות מהופעה חיה, אולי כדי לטשטש כל זכר לסאונד הפחות מהוקצע. אולי זה יותר נכון מסחרית, שיווקית, תדמיתית – גואטה כבר הוכיח מאה פעמים שהוא אשף בתחום הזה – אבל נראה לי שחבל להתכחש למציאות. והמציאות היא שבשרית חדד מודל 98' היתה הרבה יותר לחלוחית, אמינות ונשמה מאשר היום, אחרי שכבר זכתה בכל הכתרים האפשריים.

 

*** וחצי
עלמא – "מעל מה שאנחנו" (התו השמיני)
האלבום של עלמא נפתח דווקא חלש מאוד, בביצוע רגאיי חיוור ל"אשרי האיש", אבל ממשיך נפלא עם 11 שירים נוספים, רובם ראויים ומוצלחים. אולי בגלל שעלמא הוא לא הרכב יהודי טיפוסי (יש כאן זוג נשוי – אבי ורעיה מוסקל – פלוס חבר משותף, אליאב אובל-נאמן) התוצאה מעניינת. מצד שני, מאוד לא שכיח במוזיקה היהודית שזמרת שרה, וזה מה שבעצם עלול להפיל את הדיסק הזה בין הכיסאות, מה גם שעצם הנוכחות הנשית בדיסק יהודי כבר משדר סתירה פנימית, לפחות לפי הקודים הפנימיים של הז'אנר. אבל בכל מקרה, מדובר באלבום עם מוזיקליות נהדרת. הוא עדין מאוד, צבוע בצבעי פסטל רכים, ויש בו שירים נורא פשוטים ויפים כמו "ראיתי בית", "אלוהי נשמה" וכמובן אחד מקטעי מוזיקת-העולם הכי משובחים שיצא לנו לשמוע בשנה האחרונה, "מאן יור", בו מתארחת סבתה של רעיה בחלק מתוך שיר עם בוכרי עתיק.

 

****
אמיר פרי – "בממלכתי" (Play)
כבר מזמן לא קיבלנו אלבום ישראלי פסיכודלי כזה לפנים, ואמיר פרי עושה את זה הכי טוב שאפשר. תשעה שירים בלבד מכיל האלבום הזה, אבל כמעט כל אחד מהם הוא סוכריה צבעונית וקופצנית שמעידה המון על כישוריו כמוזיקאי. אבל הבשורה הכי טובה מגיעה דווקא מכיוונה של דנה בקר (פונץ', עדי מדנס, עילם גרוס), שמתארחת בשני שירים ועושה בהם שמות. מדובר, למי שלא מכיר, בזמרת בעל אחד הקולות היותר משובחים בארץ (להמחשה – יותר מנינט!), שרק משביחה את האלבום המשובח ממילא, שלוקח את המאזינים למחוזות מוזיקליים מרתקים, מעניינים, בעיקר יחודיים לשוק הישראלי.

 

*** וחצי
עובדיה חממה ושרון רוטר – "לילה טוב" (אן.אם.סי)
ברור שהייתי רוצה, ואפילו משתוקק, לעוד אלבום אולפן עילאי ויהודי של עובדיה חממה, אבל בינתיים אפשר להסתפק באלבום שירי הילדים שלו עם שרון רוטר, "לילה טוב". למה להסתפק? כי עם כל הכבוד, אני כבר לא ילד. אבל אם יש לכם ילדים (או שלחלופין עדיין לא נגמלתם משירי ערש לפני השינה) – "לילה טוב" הוא מתמודד ראוי מול "הכבש הששה עשר" ולשאר קלאסיקות הילדים, ואת זה אני אומר מניסיון עם התאומים שלי. זה מתחיל בתפילה לפני השינה "המאיר לעולם כולו", עם השתתפות אורח של ברי סחרוף, וממשיך בדיאלוג היפה "ירח קרח" ובשלל רצועות מלאכיות, מתקתקות, מופקות היטב, ובעיקר לא מעליבות את האינטליגנציה של הילד, ואפילו לא של ההורה. ואחרי שנרדמנו בכיף, זוהי קריאה למר חממה: הזדרז בבקשה עם אלבומך הבא, ויפות שבע שעות קודם.

 

** וחצי
יובל בנאי – "מעבר להרים" (התו השמיני)
משהו באלבום הזה מריח כמו פרויקט ביניים. אף להיט ענק לא צמח מתוכו, הקו המוזיקלי שלו מתנהל בצורה מונוטונית ואקוסטית, ובנאי אפילו לא טרח בטובו להעניק יותר מדי ראיונות לעיתונות שיסבירו את המהלך, יספרו על האווירה הגלילית שמאחורי השירים או שמא סתם ישפכו אור. אז בכל מקרה, מדובר באלבום נינוח, רגוע – ובעיקר ללא ספק, טוב יותר מהאחרון של משינה, ולו בגלל היעדר היומרה המסחרית. מצד שני, השירים שכאן לא הכי קומוניקטיביים, די פשוטים ונטולי תחכום מוזיקלי, מה שהופך את "מעבר להרים" לאלבום שאתם לא ממש חייבים לרכוש, אלא אם כן גדלתם על ברכי משינה ו\או בנאי עצמו.

 

*** וחצי
שלמה גרוניך – "מסע אל המקורות" (התו השמיני)
עשה בשכל, שלמה גרוניך. מעבר לעומקים החדשים בהם הוא נוגע כרגע, ההתחברות למקורות היהודיים מציבה אותו במקום חדש יותר, רלוונטי הרבה יותר, כולל להיט אחד מעולה – "אשת חיל" עם דויד ברוזה. כמובן שמי שרוצה יכול לראות בו אומן מיושן, אבל להיות אטום וסטיגמטי תמיד אפשר. מה שכן, חבל שגרוניך לא כתב גם טקסטים משל עצמו, כמו רוב היוצרים מהגל החדש. חסרון נוסף הוא השירים התזזיתיים מוזיקלית ("בנאות דשא", "וכיתתו" ו"ואשיבה שופטיך" עם חיים אוליאל) שאף פעם לא אהבתי אצלו. אבל מכאן בערך מתחילים היתרונות: עומק מסקרן, ובעיקר רשימת שירים מעולים שבוצעו באופן נהדר: "אשת חיל" כאמור, "הגיד לך אדם" העשיר-מוזיקלית עם מפוחית נפלאה של אשתו מיכל אדלר ואווירה של מקהלה בזכות חברי קהילת העבריים מדימונה, "אלי אתה" המהדהד, ו"תפילת הדרך" העמוק.

רוצים אלבום רוקנ'רול אתניקסי להורדה בחינם? כנסו כנסו

קשה לשים את האצבע על הנקודה בה זה התפספס, אבל משהו אחד בטוח: מישהו כאן נרדם בעמידה. חברי אחת הלהקות המצליחות בישראל מאז ומתמיד (והיחידה ששרדה יותר מ-20 שנה, ועוד היד נטויה) הקימו פרויקט צדדי, "טוטובל", הקליטו דיסק טוב, נתנו אותו להורדה בחינם באינטרנט – והעולם שותק. אוהבי אתניקס היו אמורים לשים עין, שונאי אתניקס היו אמורים לתת ריספקט לאלבום המחוספס והרוקנ'רולי שמזכיר בקצוות את "בדרך שלך" – האלבום הכי מוערך של ההרכב שהצליח להתחבב גם על מתנגדיהם המושבעים, העיתונות היתה אמורה להתלהב מהאספקט החינמי המאוד טרי במונחים ישראליים, וגם הרדיו היה אמור לגשת אל הסינגלים ששוחררו ללא דעות קדומות.

 

 

 

 

 

 

 

למרות כל זה, איפשהו הפרויקט טוטובל נפל בין הכיסאות. אפשר להאשים את השם הגרוע, אפשר להצביע על הפופולריות של אתניקס, שכבר לא היתה בשיאה בשנים האחרונות (בעיקר מהבחינה תקשורתית, בשטח הם המשיכו תמיד להופיע), אבל אי אפשר להכחיש שיש כאן משהו מוזר. סביר להניח שאם איזה גבע אלון היה משחרר אלבום לחינם ברשת זה היה זוכר לאזכורים מתעלפים מכאן ועד להורדה חדשה, אבל נראה שאצולת הרוק המשפיעה לא אוהבת יותר מדי את אתניקס, עד כדי התעלמות כמעט מוחלטת. בסדר, הפסד שלהם.
אבל אתם, אל תפסידו. אין כאן שום שיר שטוח כמו "האינטרנט שלי" או "ג'מבו ג'ט לאירופה", אלא בעיקר שירי רוק משכנעים, סוחפים, מחוספסים, ועם זה גם קומוניקטיביים. זה מתחיל ב"מסע" – בלדת רוק סוחפת מהזן של "מחר אני בבית" שהיתה יכולה להיות להיט ענק אם היתה יוצאת כסינגל ראשון (שוב הפספוס הוותיק של האתניקסים בבחירת השירים), וממשיך עם "ארץ" הנוקב, "השותקים" המדהד-מוזיקלית, "מים" – הסינגל הראשון בעל העוצמות המטורפות, "Dreams" המאונגלש, "מלכודת עכברים" בביצוע חי באולפן "בשביל הכיף", "חייל דמיוני" בעל הטקסט הטעון ועוד ועוד. אחלה שירים, אחלה הפקה. לא האלבום הכי טוב של אתניקס ונספחיה, אבל בהחלט חלק מהטופ 5 שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

לגבי ההמשך של אתניקס, ברור שזה לא יהיה קל. סינגל חדש של ההרכב ייצא ממש בקרוב, ואם זה לא יהיה להיט מוצהר – הם בבעיה. נראה שהם צריכים להמציא סאונד חדש לגמרי – היי, הם כבר עשו את זה פעם בעצמם, וגם עם אייל גולן – כי למרות כל הסימפטיה, גם טוטובל נשמעת כמעט כמו אתניקס. בערך אותה הפקה (למרות שכאן חתום על ההפקה המוזיקלית יורם פויזנר), אותם עיבודים, ולמרות שיש שינויים קלים, יותר יצירתיות אינסטרומנטלית ופחות פופיות, זה עדיין דומה יותר מדי למקור הטוב כשלעצמו. לכן הם בהחלט צריכים להמציא את עצמם מחדש, ואולי בכלל ללכת לכיוון מזרחי סטייל האלבום הנהדר "מוריס" מ-2000. במגרש הזה הם כבר מצליחים (ע"ע הסינגל החדש והמצליח שכתבו לישי לוי), ונראה שהקהל המזרחי יודע להעריך הרבה יותר טוב את המקצוענות, ההבנה והמומחיות של האתניקסים ביצירת להיטים עם ארומה חמימה.

טוטובל – "טוטובל, חינם באינטרנט" (עצמאי) // להורדה: www.totobell.com

 

(פורסם ב"רייטינג", אפריל 2007)