ארכיון קטגוריה: ביקורות מוזיקה

ביקורת אלבום: שולי רנד – "נקודה טובה"

הדיסק הזה קצת מפחיד אותי. מפחיד אותי לחרוש עליו יותר מדי, פן ימאס. מפחיד אותי לנגן אותו ברצף, שמא אכיר כל תו וצליל בתוכו. אבל רגע, חשבתי בהמשך, למה אני חושש שימאס? הרי נפלו לידיי דיסקים משובחים שמהם לא נרתעתי כך. האם ל"נקודה טובה" יש פוטנציאל הימאסות גבוה? עוד האזנות, עוד האזנות, והוא לא נמאס. עד שהבנתי: אני כמו ילד קטן שאוכל את השוקולד שלו בביסים מיניאטוריים, שלא יגמר. רק מרוב שזה טעים.לפני שלוש שנים ראיינתי את עמיר בניון בפעם הראשונה, והוא נפתח וסיפר לי בעיניים נוצצות על התוכנית שלו לכתוב ולהפיק לשולי רנד אלבום שלם. "שולי רנד?", הקשיתי, "הוא בכלל שחקן, לא?". בניון הנהן, והסביר שיש ברנד משהו מוזיקלי שמסקרן אותו. "אבל אין לו קול מי יודע מה", ניסיתי להוריד אותו מהרעיון, "למה נראה לך שהקהל הרחב יתחבר לחרדי ברסלבי עם מגבעת וקול עמוק?".

 

 

אבל בסוף התחברתי בעצמי, וברמה הכי גבוהה. עובדה, אני בעצמי לא זוכר מתי בפעם האחרונה התנוססו להם חמישה כוכבים במדור הזה, אבל כרגע אין בכלל ספק שמגיע לו: "נקודה טובה" הוא מפגן ראווה מפתיע, מטלטל ועמוק כמו בור ללא תחתית של טקסטים קיומיים, לחנים מורכבים ומלאי לחלוחית, ועיבודים שלוקחים את רנד הרחק מהסאונד הישראלי הגלגלצי אל מחוזות של פולק, רוק, ניחוח ספרדי, קאנטרי שירי מסע, ורגעים שמזכירים לפעמים את ולדימיר ויסוצקי ברגעיו הטובים יותר.

רשימת השירים המעולים פשוט משתווה למספר השירים שבדיסק. "אייכה" הוא שיר כנה, רגיש ופצוע על חיפוש הבורא בעולם של תוהו; "נקודה טובה" עם אהוד בנאי פשוט ממיס בהתחשב בשילוב בין החספוס של רנד למלודיה של בנאי; "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא שיר התרסה עולץ אך דחוס-רגשית כלפי היצר הרע (שמצדו לא עושה הנחות ומזכיר לרנד עד כמה הוא "חסר"); "מוחין דקטנות", עם בנאי בקולות רקע, הוא שילוב מושלם בין שיר פופ לניגון חסידי; "המשורר" הוא סיפור על ויכוח סוער בין רנד לבין משורר מפורסם על אמונה והשגחה, שבסופו בכו שניהם בבית החולים, קצת לפני מות אותו משורר ממחלה; "אחותי", הסינגל השלישי שיצא מהדיסק, מלא תקווה וכמיהה; "ערפל" הוא שיר רוק עם אנרגיות שלא מהעולם הזה, תרתי משמע, ושיר המסע בעל ניחוח הקאנטרי "רפא-אל", בו מספר רנד על הטיול הארוך לקבר של רבי שמעון עם אחיו רפאל, במטרה להתפלל לרפואת אמם, אבל דווקא כשהגיעו לא ידעו כל כך מה לומר. מזל שבדיסק יש לו הרבה מה לומר, ותמיד דברי טעם."נקודה טובה", וסליחה על הפומפוזיות המתבקשת, הוא דיסק שמגיע פעם בכמה שנים. רנד מתגלה כאן כאישיות מוזיקלית מרתקת, ואחרי שנתן לנו טעימה כל כך טעימה ופתח את התיאבון – שרק ימשיך עוד ועוד, שהנקודה הטובה לא תהיה גם בודדה. 

*****

    שולי רנד – "נקודה טובה" (עצמאי)

 

 

(פורסם ב"רייטינג", אפריל 2008)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

תביא לי חמישייה

 

 

 

 

****

גד אלבז – "בין הטיפות" (YPOP)

לא אהבתי את האלבומים הקודמים של גד אלבז. הוא ניסה לעשות פופ דתי, ומצד אחד זה לא יצא ממש פופ (בגלל הדת) וגם לא דתי (בגלל הפופ). איכשהו שני המרכיבים האלה הגיעו עם יותר מדי מוחצנות, פוזה ומוזיקה לא הכי עמוקה. את האלבום החדש, "בין הטיפות", לא קיבלתי מיחסי ציבור כלשהם (שזו כבר חובבנות מבאסת), אלא פשוט הבאתי מהחנות. לא היה לי יותר מדי חשק, אבל אמרתי יאללה, ננסה. וזה היה שווה בדיעבד. הפעם אלבז משאיר את הפופ השטוח בצד, מנסה להעמיק ביצירה שלו, משלב אלמנטים של מוזיקת עולם, ואפילו הטקסטים הרבה יותר אמוניים, בלי גימיקים מיותרים. יש כאן לא מעט שירים בולטים, במיוחד "אני ככלי" העשיר מבחינה הפקתית, "שירים לבית אבי" שמשלב טקסט געגועים עם לחן קופצני-אך-עמוק, "כנראה" שלוקח יותר לכיוון המיוזיק-וורלד, ו"אנא בכוח" של עובדיה חממה וחברים בעיבוד מעט שונה, בו ניצב אלבז יותר בפרונט. אבל הבשורה האמיתית היא שהזמר הצעיר מתבגר לכיוונים מוזיקליים אמיתיים. בדיוק כמו שהוא היה צריך לעשות מההתחלה.

 

 

 

 

** וחצי

מוקי – "באמת ומקרוב" (אן.אם.סי \ ארומה)

קוראי המדור כבר יודעים שאף פעם לא היה לנו משהו נגד כניסת בתי קפה, חברות סלולר, אינסטלטורים ומוסכים לתחום המוזיקה. הכל תלוי איך עושים את זה. אבל בינתיים מסתבר שהלייבל ארומה music בר ממשיך לפשל. עד היום שוחררו במסגרתו אוסף שירי אהבה של אביב גפן ואלבום קאברים חיוור של ארקדי דוכין, ועכשיו מגיע המוצר המשמים השלישי: מוקי בגרסאות אקוסטיות לשיריו. גם אם נניח בצד את העובדה המביכה שלמוקי יש בסך הכל שני אלבומי סולו ברזומה – נתון שבשום אופן לא מצדיק מעין-אוסף – גם הפורמט עושה צחוק. כי אם בלייבל רוצים לעשות מוזיקה ברצינות – שישקיעו ולא יחלטרו עם אוספים, קאברים או חידושים עצמיים. ולעצם העניין, למוקי יש שירים ספורים טובים (באופן טבעי. שני אלבומים בסך הכל, כאמור), ולמרות שהעיבודים סבירים ברובם – הניחוח של הפרויקט הזה מזכיר קפה שעמד בשמש שבועיים לפחות – בלי ארומה ובלי טעם. עכשיו רק נותר לקוות שהפרויקט הבא של הלייבל לא יהיה אלבום גרסאות ג'אז ללהיטי סינרגיה.

 

 

 

 

** וחצי

שיר לוי – "רגע של אושר" (Play)

באלבום השני של שיר לוי יש הרבה דברים – כותבים טובים (סגיב כהן, עודד ארביב ועוד), הפקה צלולה וניחוח של מאמץ, אבל אין מעוף, כמו שקורה באלבומים רבים מתוקתקים מדי. יכול להיות שזה בגלל הציפיות שנובעות מהטייטל הכפוי הבן-של. אולי מרוב מאמץ להצדיק את קיומו המוזיקלי לוי מנסה לתמרן רק עם GPS ולא נותן לספונטניות ולתעוזה להוביל אותו. מה שיוצא הוא אלבום שני שמרני מאוד, שלא מזכיר ולו לרגע את גילו הצעיר. מצד שני, לוי לא נופל כאן לקלישאות, ללחנים זולים ולגישה מסחרית מדי, וכבר זה הישג לא רע כשלעצמו, בתוך ים הזבל שמסביב.

 

 

 

***

כהן@מושון – "כושר גופני" (הד ארצי)

כהן, מושון ודראי אמנם יבאו סאונד חדש אל ההיפ-הופ הישראלי (באופן קצת פרדוקסלי זה דווקא סאונד די עתיק בשוק האמריקאי), אבל מסתבר שדווקא המרענן הרשמי שלהם גם תוקע להם את העסק לא פעם. הסיבה פשוטה: כל הסקראצ'ים, האווירה האולד-סקולית והסאונד החורק די ממצים את עצמם אחרי כמה האזנות לדיסק. בניגוד למשל למוזיקה של סאבלימינל שטורחת לגעת בהמון תת-סגנונות באלבום אחד, כאן הכל הרבה יותר חדגוני ולא ממש מסעיר מבחינה מוזיקלית. עם זה, כשהטקסטים לא עוסקים ב"פאן פאן פאן" ובשאר הבלים, הם יכולים אפילו להוות את נקודת האור העיקרית באלבום, מעבר לשיק המוצלח כשלעצמו.

 

**

ביט69 – "בנות אוהבות בנים חזקים" (היי פייבר)

עכשיו אפשר לקבוע בבירור: זה לא זה, ועד שלא יוכח לנו אחרת – ביט69 היא בסך הכל להקת גימיק. אז נכון, הם נורא צעירים, ומנגנים בסדר, וההפקה שלהם מקצועית, הצילומים בבוקלט המבוססים על "עליסה בארץ הפלאות" באמת מדליקים, והטקסטים שלהם – ממשחקי וידיאו עד מרת-שיניים הכוניפה – יכולים אפילו להצטייר כמאגניבים ברגעים של חולשת דעת, אבל חוץ מזה המוזיקה-  הדבר שלשמו התכנסנו, נדמה לי – היא וואן טריק פוני. בדיוק אותו סאונד, בדיוק אותה כסחנות מהירה וחסרת מעוף שאני יכול להמציא גם תוך כדי שינה, בדיוק אותם טקסטים נטולי סנטימטר בודד של עומק, ובדיוק אותה תחושה שביט69 מצליחים בגלל שתי סיבות עיקריות: הם נטפלו לסגנון מוזיקלי לא מאוד שכיח בארץ, ונו, הם ילדים. אבל היי, לא מיצינו את הקטע אחרי גילי נתנאל?