Category Archives: כלמני

צלילים מהמעיין הטהור: ראיון עם יונתן רזאל

יונתן רזאל כמעט לא רואה ולא שומע את ההיסטריה שאוחזת בתחנות הרדיו סביב אלבומו החדש 'בין הצלילים': הוא לא מחובר לאינטרנט או לסמארטפון, ויומו מחולק בין לימוד תורה בכולל ירושלמי לעבודת יצירה תובענית בסטודיו מתחת לבית בנחלאות. בריאיון אישי במיוחד מספר רזאל איך בחר מחדש בחיים לאחר פציעתה הקשה של בתו, מדוע ויתר על רצונו להוציא אלבום של מוזיקת רוק  אלקטרונית ומתי יגיע הזמן לאלבום משותף של האחים רזאל

יונתן רזאל יושב מולי, מקמט את מצחו, ומרכין את ראשו למשך חצי דקה. לא ממש יודע מה לענות. אני מציין בכתב את העובדה הזאת, והוא מתעורר: "מה אתה כותב?".

שאתה שותק ומתלבט לגבי התשובה.

חיוך מתפשט על פניו. "תכתוב גם שאני נאנח שלוש פעמים".

אתה לא אוהב להתראיין, אה?

"זה מסובך. באופן עקרוני אני לא אדם שתקן מדי. אבל בדרך כלל אני אוכל את עצמי כמה ימים אחרי ראיונות, לא בגלל שיש לי פליטות פה אלא בגלל שאני מבין יותר את החשיבות של דברים כתובים. על זה נאמר 'חכמים היזהרו בדבריכם'. לא שאני כזה חכם, אבל ברור לי שאנשים קוראים וזה משפיע עליהם. כשיש ראיון עמוק כמו זה – צריך המון הקדמות בשביל לתת תשובה".

האמת היא שלרזאל יש סיבה טובה לחשוש מראיונות. המורכבות שלו מתקשה מאוד לעבור דרך פילטר של ראיון עיתונאי בן 3,200 מילה, וספק אם תעבור גם בספר שלם. "יונתן בגימטריה – תיקו", הוא אומר בחיוך. במקרים אחרים, כל שאלה שדורשת ממנו לפענח את עצמו גוררת ממנו שתיקות, תיקונים ודיוקים. לא פלא שעל דלת חדר הסטודיו שלו תלויים מהצד הפנימי התווים של הלהיט הנוכחי שלו, "קטונתי", תוך ציון העובדה שמדובר בגרסה מספר 3. מסתבר שאפילו הלהיט הגדול, שהצליח לכבוש את רוב הפלייליסטים כמעט ללא קרב, נולד עם חבלי לידה לא קטנים, כמה גרסאות ובעיקר לבטים. בערך כמו האלבום כולו. בערך כמו החיים עצמם.

מהצד נראה שלרזאל אמורות להיות בעיקר להיות סיבות להיות שלם עם עצמו. אלבומו השני שיצא לאחרונה, "בין הצלילים", בהפקת אביתר בנאי, זכה לחיבוק קולקטיבי מהקהל, מהמדיה ומהמבקרים, השיר "קטונתי" נכנס כמעט לכל פלייליסט אפשרי, והפרגון שהוא מקבל מהתקשורת יוצא דופן בכל קנה מידה. אחרי שני אלבומים בסך הכל הוא הצליח להתקבע בתודעה כאומן איכותי, בולט ומסקרן. אמנים אחרים היו מערסלים את האהבה הקולקטיבית הזו בחיקם, אבל אצל רזאל נדמה שאפילו זה לא משתיק את הקולות הפנימיים שאומרים לו שהאלבום לא מספיק טוב, שהיה אפשר לתקן עוד קצת את השירים, שאולי היה עדיף ללכת בכלל על אלקטרוניקה. אם זה היה תלוי אך ורק בו, הוא מודה בחיוך, כנראה שהיה עסוק כל חייו ביצירה של אלבום אחד, שהיה הולך ומשתנה בלי סוף.

בדיוק כמו אהרן אחיו, גם יונתן פותח את הראיון בתפילה שבה הוא מבקש מהקב"ה שהכל יזרום כמו שצריך.

מי מביניכם המציא את הרעיון להתפלל לפני כל ראיון – אתה או אהרן?

"אני חושב שזו גמרא מפורשת (צוחק) לא זוכר את המקור המדויק: 'בכל דרכיך דעהו'. אני פשוט רואה שבכל דבר צריך ברכה. 'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו', נאמר במסכת ברכות. לא אגזים בערכי, אבל אנשים נוהגים – בטעות מסוימת לדעתי – להקשיב יותר לאמנים. טוב, אני מסתבך במילים. פשוט צריך להתפלל יותר".

רזאל מבין שאולי התפילה הראשונה לא היתה מדויקת. הוא לופת את ראשו בידיו ומתפלל שוב קצרות. בדיעבד אפשר לומר שגם זה לא יהפוך את הראיון ליותר פשוט עבורו.

 Image

הסטודיו של יונתן, הממוקם מתחת לביתו, מעיד שאכן מכאן נוצרה היצירה המרתקת העונה לשם "בין הצלילים". האווירה של נחלאות עוטפת את הכל ונישאת דרך החלון גם לכאן. פסנתר גדול מוצב בימין החדר, ומשמאל מחשב ללא אינטרנט (אך עם מייל) וערימות של דיסקים. אודי דוידי לצד דניאל סלומון, אביתר בנאי לצד דיסקים לועזיים. חומר מקצועי, מה שנקרא.

אבל כל העולם הזה שכולנו מתפעלים ממנו כל כך הוא רק הדבר המשני בחייו של רזאל. הדבר הראשי, כמו שהוא מספר בעיניים נוצצות – ואני לא מגזים – הוא הלימוד בכולל "עליות אליהו" של הרב אורלנסקי בירושלים. שם הוא לומד חצי יום כאברך לכל דבר, מה שמעלה מיד את התהייה, כיצד מתייחסים האברכים ליוצר המחונן שמצליח ברחבי העולם החילוני, ולומד חצי מטר מהם בפשטות גמורה.

"קודם כל, הישיבה – יש בה מעין עולם האמת", מגדיר רזאל. "ובעולם האמת, אתה נמדד לפי פרמטרים אמיתיים. אנחנו חיים בעולם שמטבע האדם – האדם נמשך לאשליות. אם יש לו כסף, או שהוא פוליטיקאי או שחקן, אז אנשים מדברים אליו יותר יפה. וכשאתה נמצא בעולם של לימוד תורה, השאלה היא מה ערכך בלימוד תורה. וערכי בתורה הוא בסדר, אך לא מי יודע מה (צוחק). בישיבה מעריכים אדם שנכנס, מכבה את הטלפון הנייד ומפנה חצי מהיום שלו בשביל ללמוד תורה. חברה מתוקנת לא שופטת אדם סביב השאלה האם הוא יפה או גיבור. האדם נמדד לפי המידות שלו, החריצות שלו, הצניעות שלו, עמל התורה שלו. וכשאתה חי בצמידות כזו לאנשים, קשה להסתיר את מי שאתה באמת. זה יותר חשוב להם מאשר עוד כתבה בערוץ 2. מלכתחילה חיפשתי חברה שהערך האמיתי שלה הוא מי אתה ולא מה אתה".

את זה מצאת בסופו של דבר בעולם החרדי. אני יודע שהתלבטת ממושכות לפני שמצאת שם את עצמך. מה הכריע את הכף?

רזאל חושב ממושכות. "תראה", הוא אומר, "קודם כל, למעשה אני לא באמת 'חרדי' במלוא מובן המילה. רבותי שם, אני יונק משם, לומד שם, ילדי מתחנכים שם, אך אני מאפשר לעצמי לנוע בחופשיות מסוימת פנימה והחוצה. נראה לי שזה גם משהו של דור, משהו שמאפשר רק בדור הזה לחיות בחברה מסוימת אך גם להיות פתוח ולחיות במקביל בעוד מקומות. בכל אופן, אני זוכר שכבר מילדותי נמשכתי לשם, לטוטאליות הזו, לזה שכחברה – גם אם לפעמים זה חיצוני ולא אמיתי בכל פרט ופרט – הם חורטים על דגלם את המסירות לתורה, ללימודה ולמה שהיא דורשת ממך כאדם ללא פשרות. אדם שצריך לבחור לעצמו דרך, צריך לבחור את מה שהכי קרוב למה שהוא מאמין בו".

השאלה היא למה לא לבחור במקום הלא מוגדר, כמו בעלי תשובה רבים. אני, למשל, לוקח מכל העולמות את מה שמתאים לי, ולא את הבעיות שיש מן הסתם בכל מגזר.

"לדעתי צריכים ראיון שלם רק כדי להסביר את זה. אז תראה, התחתנתי עם אישה מבית חילוני – מסורתי ומושבניקי. בבוקר אני בכולל, ואז יוצא אל עולם שהוא פעמים רבות סופר-חילוני, וחלק גדול וחשוב מהקהל שלי הוא מאנשי הציונות הדתית. אני יושב בתוך מורכבות לא פשוטה. בדור שאנחנו חיים בו אין שום חברה דתית מושלמת. לא תמצא מסלול מושלם. אבל צריך לעשות בחירה. אני בחרתי שהמקור שלי יהיה בעולם החרדי, ואני רואה את החסרונות שלו. בעצם, הדור הזה שבור. אפשר, בזהירות רבה, לומר שאולי הקב"ה שם אותנו ביחד כדי שנשלים אחד את השברים של השני. בעולם מתוקן גם חרדים יעבדו, אבל בעולם המורכב שלנו – עולם שבו כל הגבולות נפרצו, רק 15% מעם ישראל שומר תורה ומצוות, ולכל ילד יש בקצה היד את כל העולם – העולם החרדי מנסה לשמר עולם יחסית טהור".

ובאמת אפשר להיות אברך חצי יום? זה בעצם לא להיות לגמרי שם.

"אני עובד ולומד, וזה דבר אידיאלי במובן מסוים, אבל בהחלט יש לזה מחיר. אני מרגיש לפעמים  שהלימוד שלי לא שלם, ומקנא באלה שלומדים כל היום. אני אף פעם לא שם עד הסוף, וגם בערב כשאני רוצה ללמוד – יש טלפונים ועיסוקים שונים".

רזאל מנסה ללכת בין הטיפות, ונראה שהניסיון ללכת על הביצים מבלי לשבור אותן, מייסר אותו לא מעט. "קשה לי להעביר את הדברים, ומכל דבר אני חושש שחלק מהקוראים ייפגעו", הוא מודה. "בסופו של דבר האמת נעדרת, וכולם לוקים בחסר".

בחרת גם להתנתק מהתקשורת, באופן מודע לחלוטין. אתה לא קורא עיתונים, אין לך סמארטפון, וגם לא אינטרנט בבית. אין לך את הרצון להתעדכן, לדעת מה קורה מסביב?

"זו הכתבה הכי קשה שהתראיינתי אליה אי פעם. לא יודע, אחי. אלה שאלות קשות מדי (חושב ממושכות). יש בזה שתי רמות – אחת תורנית ואחת אישית. ברמה התורנית – לא נראה לי. כמובן שיש אנשים שחייבים את זה לעבודה, וגם אז – כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לברר שהוא משתמש בזה ממש רק לצורך. בכל אופן, במקרה שלי, בצורה אולי מפתיעה, הגעתי למסקנה שהמקצוע שלי לא דורש להיות מחובר לאינטרנט. יש לי חברת תקליטים, אנשי יחסי ציבור ומפיקים שנמצאים בקשר עם כל הפרסום והרשתות החברתיות, ומעבירים אלי דברים חשובים וברמה מוזיקלית נטו. אני דואג להיות מעודכן כל הזמן, לשאול ולשמוע דברים חדשים. גם כאומן אני לא רוצה להיות מושפע מדי מ'מה חושבים' ו'מה רוצים', אלא להיות קשוב למעיין הטהור. אני גם ראש המשפחה, ומה שעובר דרכי מגיע למשפחה בסופו של דבר – מושגים, שאיפות, רעיונות, אווירה. לא מרגיש שאנחנו כמשפחה  מפסידים משהו. בכל אופן  אני מנסה לקבל את זה ממקור אחר, ממקור התורה, מהאנשים, מהחברים ומהמשפחה".

עד עכשיו דיברנו בעיקר על קונפליקטים, מה שמחדד אצלי את התחושה שאתה לא רק איש של ניגודים, אלא אדם שממש חי ויוצר מתוכם.

"בכנות? אני חי את הניגודים עד הקצה. לפעמים אני חושש שזה ניסיון לברוח מהכרעה, ואומר לעצמי 'יונתן אתה מנופף בחיים תחת ניגודים, אבל אולי זה בסך הכל חוסר יכולת להכריע'. אני חייב להיות כנה ולהודות שאולי זה נובע מחוסר יכולת להכריע. מאידך, הרי החיים שלי התגלגלו כך. צמחתי מתוך הניגודים".

Image

אפשר לחשוב שרזאל – בעל זיק תמידי בעיניים, אגב – מתנהל בקונפליקטים בעיקר בחייו האישיים, ואילו המוזיקה זורמת ושלמה. אבל ההפך הוא הנכון. במוזיקה, הוא מספר בחיוך, הכי קשה לו להכריע. המוזיקה היא רק השתקפות של הדיסוננסים וההרמוניות המלווים את חייו. לא בכדי הוא השקיע כחמש שנות עבודה בכל אחד משני אלבומיו.

אבל מסתבר שמאחורי "בין הצלילים" היו, לפחות בגלגוליו הראשונים של האלבום, צלילים שונים לחלוטין. בהתחלה היתה ליונתן פנטזיה לשבור את ההגה למחוזות מוזיקליים אחרים לגמרי. לא פסנתר ואווירה קלאסית, אלא אלקטרוניקה, אולי רוק, אולי טוויסט חסידי בכלל. הוא עבד מספר מפיקים, חברות תקליטים אחרות, רעיונות וכיוונים. הוא רצה להפתיע את כולם. ובעיקר את עצמו. אביתר בנאי ליווה את התהליך, בהתחלה מרחוק, עד שהתגבשה ההחלטה הבלתי נמנעת: בנאי יפיק את האלבום, שמהווה למעשה סוג של המשך לקודמו.

"אביתר היה סוג של חזרה הביתה. האמת היא שרציתי לעשות משהו אחר", מודה רזאל בחיוך. "אבל גם בשלבים שבהם רציתי ללכת לכיוונים מוזיקליים אחרים, כמו רוק או אלקטרוני, אביתר עקב אחרי הסקיצות ושמע. באחת הפעמים הוא אמר לי 'נראה לי שאתה מנסה לברוח ממה שאתה יודע וצריך לעשות'. זה דווקא היה לי קשה, כי די פנטזתי לעשות משהו אחר. זה אתגר אותי. רציתי להתעמת עם משהו מנוגד לחלוטין, למצוא אנטיתזה לסינתזה, כמו איש ואישה. אבל אחרי הרבה חיפושים כאלה וניסיונות כאלה, התברר לי שאין לי ברירה, ועליי ללכת אל הדרך שפחות רציתי בהתחלה".

בסופו של דבר, נראה לך בדיעבד שהחלטת נכון?

"אני חושב שכן. אביתר אמר, והוא צודק, שאם האלבום היה הולך למישהו אחר – משהו היה נלקח מהשירים. יש ביצירה הזו אמירה נגינתית, תזמורתית, דתית, ואם הייתי מפקיד את זה בידיים של מישהו אחר – ייתכן והיה נגרע אחד מהאספקטים הללו. הם אולי היו קצת מסתרסים. בסופו של דבר הבנתי כמו בסיפור של ר' נחמן , שהאוצר מתחת אינו מתחת לגשר, אלא קרוב, בבית. אני מודה לאביתר על זה מאוד. היה לו את הבלאנס בלהגיד לי 'יונתן, לא הקשבת מספיק לעצמך' או 'יונתן, לא התאמצת מספיק, זה לא זה' או 'יונתן, שמענו את זה כבר ממך, לא חידשת כלום'. זה היה לא קל, אבל בהחלט אמיתי".

אמיתי ולא מהיר בכלל, יש לומר. רזאל מספר שלוקח לו לפחות שנה לסיים לעבוד על שיר, ומביא את המלחינים המנוגדים מוצרט ובטהובן כדוגמה שממחישה את המצב היצירתי שלו. "מוצרט היה מן כישרון פלא, וקיבל התקפי יצירה שבהם היה שופך את שפע היצירה שלו. זה היה כמו קריסטל בהיר. בטהובן, לעומת זאת, עבד אחרת לגמרי. בוא נאמר שמצאו עד היום כמה גרסאות מלאות מחיקות למנגינה המפורסמת של הסימפוניה החמישית. במהלך העבודה על היצירות הוא היה מתלבט, צועק, יוצא לטייל וכן הלאה. אני שייך יותר לסוג הזה. תהליך היצירה אצלי הוא תהליך מאוד סיזיפי ומייגע. יש לי הרבה רגעים של אור, ברוך השם, אבל גם אחרי שהשיר קורה – בדרך כלל הוא עובד אצלי מכבש של חודשים או אפילו שנים, עד שאני מרגיש שהמוצר עומד בפני עצמו.

"דווקא בדור שהחשיבה על השירים היא על סינגלים, הכוונה שלי כיוצר היא ליצור יצירה כללית כמו ספר עם פרקים. יכול להיות שתקליט זה כבר פאסה, אבל להבדיל, בסימפוניה אתה לא יכול להגיד 'אני אוהב את הפרק השלישי', או על ספר 'התעלפתי בפרק השביעי'. כך גם אלבום לדעתי. גם אביתר התייחס לאלבום בצורה כזו. עשינו אלבום שעומד כיצירה אחת. זו היתה עבודה קשה, היינו צריכים להוציא שירים מאוד חזקים שלא עמדו בתוך המכלול, למרות שאהבתי אותם מאוד".

טוב, לפחות האלבום כבר יצא. עכשיו אין דרך חזרה.

"בהאזנות חוזרות אני חושב שכאן היה צריך לעבוד טוב יותר על הבית, כאן הרמה הביצועית לא מספקת וכו'. אני חושב שאני בעל מלאכה טוב, אבל לא יכול להגיד שאני יושב אחרי הכל, מאזין בהנאה ואומר 'זה זה'".

גם ביצירת הלהיט הגדול מתוך הדיסק, "קטונתי", מספר רזאל שהיו ארבע גרסאות לפתיח. הבתים נכתבו בנפרד מהפזמון, ובאופן כללי, הוא אומר, "זה לא שיר שבא אליי במכה". כשהוא מתלבט בין אופציות שונות מי שעוזרת לו במיוחד, בנוסף לאביתר, היא אשתו יעל. "למרות שהיא לא באה מרקע מוזיקלי במיוחד, ודווקא מתוך זה שאני בא מתוך תהומות וייסורים וקריעת דפים, יש משהו בראשוניות של השמיעה שלה שנותנת מבט תמים ואינטואיטיבי לדברים".

אנו יוצאים להתפלל ביחד ערבית באחד מבתי הכנסת של נחלאות. בבית הכנסת הראשון שאליו הגענו בדיוק סיימו את התפילה, ואנחנו פוסעים במהירות בין סמטאות השכונה הציורית. "אתה שומע?", מצביע לפתע יונתן לכיוון אחד החלונות, שממנו בוקע השיר "את אחיי" מתוך אלבומו החדש של אהרן רזאל. "זה הבית שלי, הילדים שלי שומעים את האלבום החדש של אהרן בלי הפסקה".

מתישהו יהיה גם אלבום משותף של הרזאלים? זה די מתבקש.

"איכשהו אנחנו עדיין מבררים כל אחד את הקול של עצמו. אלבום משותף הוא אמירה של 'או.קיי, יש לנו אמירה רצינית, עכשיו בוא נעשה משהו ביחד'. ברור לי שזה יקרה. יש משהו בלהופיע עם אהרן שאין לי עם אף אחד, זה כמו שני חברים שאומנו ביחד להיות יחידה סודית. אנחנו יותר ממכירים אחד את השני. עם זאת, אנחנו מאוד שונים. מאוד. מוזיקלית ואישיותית".

כשאני מנסה לברר מה בדיוק דומה ושונה ביניהם, יונתן פשוט לא מוצא את המילים. "נראה לי שאנחנו מאוד משלימים זה את זה, כי אנחנו איכשהו מביטים על העולם מזוויות ממש שונות, אך משלימות", הוא אומר. בינתיים אנחנו כבר מגיעים לבית הכנסת האשכנזי בעל המבטא היידישאי, ונבלעים בתוכו לתפילת ערבית. אנחנו פוסעים ביחד בחזרה לסטודיו, ואני תוהה עד כמה יונתן יהיה פתוח לדבר על המקרה של רבקי בתו, שנפלה מהגג לפני שנתיים וחצי, בערב יום העצמאות, לאחר שעלתה עם אביה כדי לצפות בזיקוקים שמילאו את שמי ירושלים. כשאנו עוברים דרך בית המשפחה, וחבורת ילדים שובבים, ביניהם רבקי המתוקה, חוסמת לי את המעבר וצוחקת "לא ניתן לך לעבור", אני מבין שהפצע לא פתוח כבעבר. גם כשיונתן מספר לי בהמשך שהם מסיימים כמעט כל יום בהרקדה משפחתית בסלון, מסביב לפסנתר, כשהוא מנגן להם שירים שמחים, אני מבין שעם כל הכבוד למורכבות יש באיש הזה גם המון שמחה פנימית.

"אני מרגיש שאתה לא אוהב לדבר על זה בראיונות", אני אומר ליונתן בזהירות, כשאנחנו חוזרים אל הסטודיו שלו, שוקל כל מילה. "מצד שני, הכנסת לאלבום שירים שעוסקים בכך. אי אפשר להתעלם מזה". הכוונה היא בעיקר לשיר "אור חדש" שכתב שולי רנד ללחן של יונתן ("בתי, בתי איך סבלת כאביך, הייתי עומד ומתפלא \ נפשי, נפשי נענו תפלותיך, הנה הוא מתגלה") ולדואט עם אהרן ויהודה  אחיו, "אשירה" ("ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך \ אשירה לה' כי גמל עליי").

ועוד לפני שאנו מדברים על רבקי, מעניין לברר את הסיפור שמאחורי "אור חדש". מסתבר שהשיר עבר לא מעט גלגולים עד שהגיע אל שולי רנד. בסופו של דבר הוא הוקלט שבועיים בלבד לפני המאסטרינג הסופי של הדיסק. "מה שקרה זה שהיה לנו טקסט אחר שהוקלט, וכל השיר היה גמור, אבל אביתר הרגיש שזה לא זה", מספר רזאל. "אביתר, עקרונית, בא מכיוון אחר ביצירה, והוא הרגיש שחסרה לי אמירה אישית באלבום. הוא הרגיש שאני מסתתר מאחורי פסוקים ומשפטים. הוא בא מהעולם החילוני, שבו האמנות מדברת מתוך נבכי הנפש הכי פנימיים. אביתר הרגיש של'אור חדש' יש את פוטנציאל כזה, אבל המילים הקודמות לא הביאו בוקס בפרצוף".

המילים המקוריות עסקו גם ברבקי?

"לא. אבל באחת הסקיצות באולפן, היתה גרסה שהתייחסה לזה. באיזשהו מקום, היה יותר קל לי ככה. חשתי שמספיק להגיד 'אשירה לה' כי גמל עליי' בשיר עם אהרן, אבל אביתר הרגיש שזה לא מספיק".

אפשר להבין אותו.

"כן. אפרופו תהליך ומפיק מוזיקלי, זו נקודה שהוא הרגיש שצריך טיפה ללחוץ, הוא ממש התעקש על החיבור עם שולי, ושהשיר יהיה אמיתי וחושפני".

הרגשת נוח עם החשיפה הזו? איכשהו אני קולט שאתה מנסה לברוח מחשיפת רגשות במוזיקה.

"קלטת נכון".

למה?

רזאל מחייך מגלגל עיניים למעלה. "אתה רוצה לשבת על השאלה הזו עוד שלוש שעות?…".

* * *

רזאל מספר שבעקבות המקרה של רבקי, הוא מסתובב עם תחושה עצומה של הכרת הטוב לקב"ה, לאנשים שהתפללו, לעם ישראל. לכולם, בעצם. תחושה מובנת לאחר שחש באותה תקופה איומה שעולמו חרב עליו, שהוא נדרש לבחון את חייו, את האמונה, ולהגדיר את עצמו מחדש. "אגיד דבר מפחיד – זה היה כאילו כמו מוות קליני שלי", הוא אומר בקול כמעט חרישי. "כמו "ריסט "שבו הייתי צריך להתחיל מאפס, כאילו הכל נלקח ממני. זה גרם לי לבחור מחדש בחיים. הייתי צריך לשקם את עצמי מאפס. כל דבר בהמשך – תורה, מוזיקה, חיים – בא כבר ממקום אחר".

ומה התוצאה הסופית של זה, נכון לעכשיו?

"תתפלא, אבל אני חושב שהיום אני פועל ממקום יותר שמח. זה היה כמו טיפול שורש שמאוד כאב – אבל גם ניקה המון דברים. אדם שמתפלל שהילדה שלו תזיז את האצבע או תגיד מילה – ברור שהוא משתנה. עד עכשיו כשהיא מתקשרת אליי בטלפון אני מתמוגג מאושר. אני חושב ומקווה שזה לא ילך לאיבוד. תהליך הנס זה לא היה רק שרבקי התעוררה ואמרה 'היי אבא', אלא זה היה עוד להתפלל, עוד לתקן את עצמי, עוד לראות במה אני יכול להיות יותר טוב. זה הכניס עוד איזשהו אלמנט של תפילה תמידית בחיים שלי. זה קצת מתחבר לי לשאלה שלך מההתחלה, מאיפה למדתי להתפלל לפני ראיון. אם פעם עשיתי דברים בלי לחשוב שצריך להתפלל, הבנתי שכל דבר יכול להיות גרוע אם לא משתפים את השם. הדבר הזה נצרב בי קצת. זר לא יבין זאת".

אתה זוכר באופן צלול את הרגע שבו רבקי נפצעה?

הקול של רזאל הופך חרישי עוד יותר. צריך כמעט להתאמץ כדי לשמוע אותו. "זה דבר שיישאר איתי לנצח באיזשהו מקום", הוא אומר, "אבל אני לא חושב שאפשרי, אפילו לא ביני לבין עצמי, לשחזר את הרגע הזה".

היום רבקי לומדת בכיתה א', והיא ילדה ככל הילדות. רצה, משחקת, לומדת. עם זאת, ישנם דברים מסוימים ועדינים שעדיין מצריכים התמודדות על מנת שהיא תחזור למצב האופטימלי.

אתם מדברים על זה בבית?

"מדברים על זה המון. נראה לי שזה חלק חשוב גם מהריפוי, לרבקי בעצמה ולנו כמשפחה. בעניין התהליך השיקומי, כחלק מהנסים שהיו לנו זכינו לטיפול רפואי יוצא דופן כבר מהרגע הראשון – בטיפול נמרץ ילדים של הדסה. זה המשיך בבית החולים אלי"ן, לשיקום ילדים ונוער. אם זה לא היה מקום של כאב, הייתי אומר שזה גן עדן עלי אדמות. אי אפשר לתאר את העוצמות של החסד, התקווה והמקצועיות שיש שם. הם חלק בלתי נפרד מחיינו לנצח".

* * *

אם נחזור למציאות המוזיקלית, נראה שבדומה לסיפור של רבקי, גם כאן יש סוג של נס. בניגוד לימי "אנא בכח", המדיה הכללית לא מרבה לחבק מוזיקה יהודית, בפרט לא כזו המבוססת על פסוקים מולחנים, בפרט לא כזו שמגיעה מיוצרים חובשי כיפה שחורה. אבל "קטונתי" הפך לקלאסיקה משמיעה ראשונה, והצליח לחדור ללבבות כמעט בלי בעיה. "בסופו של דבר ההצלחות האלה הן תמיד הפתעות גדולות ומתנות משמיים לגמרי", מודה רזאל, "באלבום הראשון השיר 'ציון' יצא כסינגל ראשון, בהחלטה של חברת התקליטים בתקליט הראשון, 'התו השמיני'. באותה תקופה לא היה מושג בכלל ששיר דתי יצליח ברדיו. עמדתי על רגליי האחוריות נגד ההחלטה. אמרתי שזה שיר דתי, מורכב מאוד מוזיקלית, והוא לא יצליח ברדיו. שבועיים רבנו על זה. הם אמרו שהם מרגישים שזה נכון. בסופו של דבר ההצלחה של השיר היתה הפתעה מטורפת. עם 'קטונתי' היה סיפור הפוך, הוצאנו אותו כסינגל לתחנות הרדיו החרדיות, ואז התקשרו אלינו מגל"צ, ואמרו 'שמענו את השיר בתחנה אחרת, מה דעתכם שנשמיע גם אצלנו?'. השיר הזה הוא סוג של נס".

והחיים משמחים אותך למרות הדילמות, כך נראה בסופו של דבר.

"בסך הכל החיים שלי מלאים שמחה. נכון גם שיש קונפליקטים, אבל באמת שיש לי רוב הזמן המון אושר, אפילו מהם. עם כל הלבטים במוזיקה, העבודה מאוד מהנה. אני ואביתר נפגשנו יום-יום במשך שנים, והיו לנו ביחד אינספור שעות של אושר ושמחה. גם עם הילדים שלי יש המון רגעים של נגינה והתעלות. אין אצלנו יום ללא הרקדה אצלנו בבית. יש לנו פסנתר כנף באמצע הסלון, ואנחנו מנגנים מדי יום לפני השינה שירים שמחים. אני חושב שאפשר לשמוע הרבה אושר גם באלבום החדש. בהופעות שלי יש המון צחוק ואלתורים. וכן, גם מלימוד התורה שלי אני נהנה מאוד. בחיים יש מורכבות מסוימת. אבל בשורה התחתונה האלבום הנוכחי הרבה יותר שמח מהקודם. העובדה שאני לוקח את החיים באופן מורכב, בהחלט לא הופכת אותי לאדם עצוב".

(פורסם בעיתון "בשבע", תשע"ג)

לחובבי הג'אז: הכירו את מאיר שטרית

מאיר שטרית, מהמוזיקאים הבולטים של השנים האחרונות, עושה דרך ארוכה ומיוחדת אל קדמת הבמה.
הוא נולד בקריית מלאכי למשפחה מוזיקלית, בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים במסלול ג'אז, קיבל מלגה נחשקת לברקלי קולג' שבבוסטון. בין מוריו נמנים נגני ג'אז מובילים כמו יוסי לוי, עומר אביטל ואלברט בגר.
ניגן במיטב ההפקות בארץ, השתתף במחוות שונות בתאטרון הקאמרי, ניגן באלבומים שונים של עמיר בניון, והופיע לצדו של מאיר ישראל במופעי ג'אז בשבלול. בנוסף הופיע בקיסריה, לצד דודו אהרון.תמונה
בשנת 2012 הוציא את התקליט האינסטרומנטלי "דרך", שבו השתתפו נגנים מובילים בארץ.
Way הוא אלבום אינסטרומנטלי שכולל ניגונים ממקומות רחוקים. האלבום עצמו מגובש ומאופיין בסגנון ג'אז עם נגיעות של מוזיקת עולם.
האלבום הוא פרי יצירה של 3 שנים, ומשלב סגננות שונות בעולם המוזיקה האינסטרומנטלית.
שטרית עובד כיום מסן דייגו , שבה, כך הוא מאמין, יש פוטנציאל גדול יותר להתפתח עם הסגנון. הוא חבר שם למוזיקאים מקומיים והופיע במסגרת הרכב מקומי מצליח בשם Todo Mundo, בטור שבמהלכו הופיע בקולורדו, יוטה, ניו מקסיקו ואריזונה.
לרכישת האלבום – http://www.cdbaby.com/cd/meirshitritתמונה

מחוץ לעדר: ראיון עם אודי דוידי

זו הייתה שנת המהפך של אודי דוידי. המקצוע שלו השתנה, מרועה צאן שמופיע על במה – לזמר שגם מבין בעזים. קנה המידה שלו להצלחה הוא כבר לא חתונות בגבעות השומרון אלא הפלייליסט של גלגלצ. מצד שני, עדיין לא ברור לו מה הוא עושה על הבמה, ולמה הזקן שלו מעצבן את הברנז'ה

שוב שיחת טלפון קוטעת את הראיון. "שנייה, זה העובד בדיר, אני חייב לענות", אומר אודי דוידי בחיוך מתנצל, וחושף סט שיניים צחורות שנראות כמו פרסומת לקולגייט. מסתבר שבדיר נמצאים בעיצומה של המלטה, והעובדים צריכים להתייעץ עם האב המייסד כיצד לעשות את זה. "לא, אל תמשוך", מרצין דוידי. "תמשוך את הראש. תכניס את הרגל בחזרה, תזהה את הראש של העגל השני, ותמשוך אותו – לא את הרגל". אחרי שהוא זוכה לכמה הקפצות כאלה מספר דוידי שכל הזמן מתקשרים אליו על מנת להתייעץ בענייני הדיר. הוא אמנם כבר לא מנהל אותו בפועל, אבל עדיין מייעץ. "בשנה האחרונה, כשאנחנו מעבירים את הניהול של הדיר לעובדים החדשים, הם חייבים הדרכה", הוא מסביר. "לילך עוד לגמרי בעסק. אבל אני מקבל טלפונים גם דקה לפני הופעה עם שאלות שונות – איך נותנים זונדה ואנטיביוטיקה לטלאים הקטנים, ומה המחיר של החציר שרכשתי לאורך השנים, כי צריכים לעשות משלוח חדש".

הבנתם נכון: אודי דוידי נמצא בקו התפר. כבר לא רועה צאן נטו, אלא זמר פופולרי ומצליח, שנמצא כרגע בשיאה של תקופת מעבר. מעבר לכך, אין ספק שזו הייתה השנה שלו. רק לפני שנים ספורות הוא היה רועה צאן אלמוני שניסה להפגיש בין הרוקנ'רול למוזיקה היהודית, והיום הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר של התחום. למעשה, אם בוחנים את מעמדו על פי כמות הופעות, רמת אהדה ואופי ההתנהלות, הרי שמגיעים למסקנה אחת ברורה: אודי דוידי הוא השלמה ארצי של המוזיקה היהודית.

דוידי (35) נולד למשפחה תימנית שורשית, וכמו רוב התימנים – סליחה על ההכללה הגסה – נמשך למוזיקה. זה החל בתיפוף, המשיך בתחרות מוזיקלית בבני עקיבא (שם הכיר את אשתו לילך), ועדיין לא הסתיים. בצבא הוא שירת ביחידה מובחרת, התחתן תוך כדי שירות, החל לעסוק בחקלאות לאחר שחרורו, ותוך כדי נולד בנם הבכור נתן-חיים במשקל 700 גרם. כיום סובל נתן מ-CP  ומעיוורון, אבל למרות זאת מדובר בילד חזק, בעל שמחת חיים נדירה לדברי אביו.

ב-2004 יצא דוידי עם אלבום הבכורה שלו "דבר אליו", שנתיים לאחר מכן המשיך עם "חוזר אליך", שהחל לבסס את מעמדו באופן משמעותי יותר (כולל הלהיט "איזה טוב ה'"). על אחת ההופעות שנערכו לאחר צאת אלבומו השני מספר אודי: "פתאום הקהל התחיל לשיר איתי מילה במילה את כל השירים, התרגשתי בטירוף. תוך כדי הופעה חייגתי לאשתי, ואמרתי לה: תקשיבי, זה התחיל'". כעבור שנתיים נוספות שחרר את "לכל זמן", עם הלהיט "תחשוב טוב". עד כאן הקריירה נשארה, פחות או יותר, בגבולות המגזר הדתי לאומי, אבל אז הגיעה עליית מדרגה. בני הזוג דוידי החליטו לפנות גם אל הקהל החילוני, שכרו משרד יחסי ציבור שעובד בעיקר עם המדיה הכללית, ובהתאם גם האלבום הרביעי "רוחות טובות" נשמע קצת אחרת – יותר להיטי, יותר עדכני, יותר מגניב. ואכן, "רוחות טובות" נמכר ב-12,000 עותקים תוך ארבעה ימים, ושני שירים מתוכו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. מי ידע שכך יהיה.

למרות שמבחינה חיצונית נראה שהשנה האחרונה הייתה אחרת לגמרי, עבור דוידי זו הייתה בסך הכל עליית מדרגה. גם לפני כן הוא הופיע בתדירות נאה, גם לפני כן הוא הגיע למכירות של אלבומי זהב, רק שעכשיו לא רק הקהל הדתי-לאומי יודע את זה, אלא כמעט כל הציבור, כולל במגזר החרדי. מדובר למעשה במסלול הפוך מזה שעשו אומנים כמו שולי רנד, אביתר בנאי, קובי אוז ועוד. במקום להגיע מהחילוניות אל המוזיקה יהדות, דוידי הגיע מתוך היהדות אל המיינסטרים הישראלי ללא בעיות מיוחדות, למרות שבדרך כלל נזהר מאומנים עם כיפה, זקן ושירים על השם.

כשאני מתבונן בו במהלך הראיון, קצת קשה לי להאמין שרועה הצאן עם חולצות הפלנל, שב-2004 פרגנתי לו בביקורות מוזיקה במגזין "רייטינג" מתוך הערכה שהוא לא יצליח לעבור את משוכת החשדנות החילונית הקבועה, עשה את זה בסופו של דבר. ואכן, היום הוא אוחז בנתונים שאומנים רבים יכולים רק לחלום עליהם: כ-15 הופעות מדי חודש בתקופות הקיץ, לו"ז עתידי מבטיח, כולל חוה"מ סוכות עמוס במיוחד עם שתי הופעות ליום, ואפילו הצעה שהתלבט לגביה לפני כשנה וחצי – האם להיענות להצעת קשת, זכיינית ערוץ 2, להשתתף ב"האח הגדול VIP". "בסופו של דבר", הוא אומר, "אני איש של בית, ומשתדל לשים את הקריירה מספר 2 בסדר העדיפויות. חוץ מזה, כמו הרבה אומנים אחרים הרגשתי שזה לא אמיתי, אלילות הריאליטי הזו".

רק באחרונה הוא קיבל הצעה להופיע בקיסריה ביחד עם אומן מוביל, "לא משנה מי", אבל בסופו של דבר היוזמה נדחתה. "הבעיה היא שאם אתה עושה קיסריה – צריך לייבש את השטח לפני ואחרי, ולא מצאנו מקום לעשות את זה", מסביר דוידי. "וחוץ מזה, המותג הזה של קיסריה לא בהכרח עושה לי את זה".

 

בוא נחזור להתחלה. גדלת בבית תימני. הרבה תיפוף על פחי זיתים, אני מניח, והרבה מוזיקה תימנית בבית. איך זה שאין לכל אלה שרידים במוזיקה שלך?

"אני חושב שהעדתיות היא נגזרת של איזה חטא שיצא מפה", אומר דוידי. "כלומר, עשינו משהו לא טוב בארץ ישראל, קיבלנו בעיטה לגלות, ניתזנו לכל קצוות תבל, וככה נוצרו בעצם פזורות שונות של יהודים בעולם. אבל זו לא האמת. האמת היא פה, בארץ ישראל, אחרי שהוקמה המדינה. הכיף שלי הוא שאצלנו ביישוב מעון יש בית כנסת שבו אתה יכול להתחיל את התפילה עם חזן יקה, ולסיים אותה במוסף כששליח הציבור הוא תימני. וכולם מתפללים ביחד. אין שם עדות, הכל מטושטש. ואולי זה הסימן הגדול של הגאולה. נכון, יש לי ויכוחים עם החבר'ה המבוגרים אצלנו בנושא העדות. יש אנשים שגדלו על זה, וזו מהות חייהם. אבל צריך להבין: הגענו לארץ ישראל, חזרנו הביתה, זהו. גלינו בגלל שנאת חינם, אז בואו נתחיל אהבה. הנה, אני נשוי ללילך, והיא פולניה במקור. על שולחן השבת אצלנו אוכלים גפילטעפיש עם חילבה. יש המון כמונו".

מאוד מיותר לשאול אם ההבדל העדתי הרתיע אתכם, אני מניח.

"איזה הרתיע? היא התחילה איתי בגיל 16, למרות שהיא מכחישה את זה (צוחק). ביחד איתה התחילה היצירה המוזיקלית באופן המעשי. יום אחד הגעתי לסניף בני עקיבא בקריית ארבע, עשינו קצת פזמוני סניף, וכשהכרתי שם את לילך היא ביקשה דרך ילד אחר שאשיר לה. אני שרתי והיא ניגנה – מדובר במוזיקאית מחוננת, סינגולדה אמר שהוא לא ראה בחיים מישהי עם קליטה הרמונית כמו שלה – וביחד כתבנו כבר אז שירים. התחתנו בגיל 19 וחצי, וכבר אז היה ברור שנכתוב ביחד שירים ונוציא דיסק. הטרנד היהודי התחיל בתוך המגזר, וקרדונר בדיוק פרץ באותה תקופה. אני זוכר שבתור נער ממש התחברתי אליו".

היה ברור לכם כבר אז שתוציאו אלבום, אבל בסופו של דבר זה קרה רק אחרי עשר שנים, פלוס מינוס.

"באותן שנים היינו בניתוחים וטיפולים עם נתן, הבן הבכור שלנו, ופחות או יותר כשהרגשנו שהמצב יציב – התחלנו עם המוזיקה. בדרך גם הקמנו מחלבה של עיזים. בעיקרון רציתי תמיד לעסוק בחקלאות. חשבתי שחקלאות זו נחת, מוזיקה זו נחת נוספת, וזה היה הכיוון. למה הקמנו מחלבה בכלל? הרופאים אמרו לנו שנתן רגיש לחלב, ויכול לשתות רק חלב עיזים. אמרתי ללילך 'בואי נקנה עז. אנחנו זוג צעיר, וזה עולה הרבה לקנות כל הזמן חלב עזים'. היא קנתה את הרעיון. הבאנו זכר, בהמשך הצטרפו שתי נקבות, הן המליטו, והכל התקדם. פתחנו מחלבה, זה רץ מאוד מהר, תוך שנתיים-שלוש כבר היה שיווק בכל הארץ, חדרי קירור וכו'. עד שיום אחד, ב-4:00 לפנות בוקר, החלטנו שסוגרים את הכל. למה? כי זה היה רק כסף. לא הגענו לילדים, לא הגענו למוזיקה, לא למדתי תורה. כלום. לא חיינו. זה עסק תובעני".

היום אתה מצליח ללמוד תורה?

"הרבה יותר. יש כבר את העובדים בדיר. אבל עדיין צריך שיפור מטורף. היום העבודה שלנו היא לנסות למצוא את הזמן. כשאתה עסוק כל הזמן בעשייה אז גם יש זמן שאתה צריך להגיד 'הופ, עכשיו זה הזמן לא לעשות'. ואז יאללה, תופס את המפתחות ונוסע לבית המדרש".

אחרי סגירת המחלבה החלו בני הזוג דוידי לרקום את העולם המוזיקלי החדש שלהם. הם התקשרו לאבי סינגולדה דרך 144, הזמינו אותו לשמוע חומרים, ובסופו של דבר הגיטריסט המיתולוגי ורוב הנגנים של שלמה ארצי ניגנו גם באלבום הבכורה של דוידי. "היה נורא נחמד, אבל אתה יודע, דיסק ראשון", הוא מסכם במבוכה. "האמת היא שכשהוא יצא הרגשתי איתו מאוד טוב, אבל לאט-לאט הרגשתי שזה לא מה שאני מחפש מעצמי".

שים את האצבע על הנקודה.

"הייתי שם מן אביב גפן כזה מבחינה ווקאלית. אולי זה היה הכי מתאים לאותה תקופה. עד היום אני מקבל תגובות נוסח 'למה אתה מתעלם מהדיסק הראשון בהופעות?'. אני כמעט שלא שר אותו בהופעות, למרות שאולי עכשיו הזמן לעשות איזה תיקון. צריך לזכור גם את ההתחלה".

באותם ימים התחלתיים, נזכר דוידי, החבר'ה הוותיקים באולפן תפסו אותו בהקלטה האחרונה של אלבום הבכורה, לפני שכולם התפזרו. "תשמע, פה זו הייתה חממה", אמרו לו בסבר חמור. "בחוץ זה קרב. תשמור על התמימות". "אני רוצה להגיד לך שאם לא הייתי נעזר באנשי מקצוע, לא הייתי יכול לשמור על התמימות הזו", הוא מסכם את הנקודה. "רק בקיץ האחרון הבנתי עד כמה אני צריך את 'במה כהלכה', החבר'ה שאני עובד איתם, כדי להגיע להופעה רגוע".

למה? תן דוגמאות.

"זה שוק. בתקליט הראשון חברת תקליטים גדולה רצתה את הדיסק. ישבנו איתם, דיברנו, כשיצאנו אמרנו פתאום 'הם נוכלים'. מה שהם הציעו לנו בא להטביע אותנו בתוכם. אתה מחויב להם עשר שנים, מחויב להופיע ככה וככה, וכן הלאה. אם היה לי עוד ספק עד כמה אראה את הילדים, בהתקשרות איתם בכלל לא היה לנו סיכוי לראות את הילדים. זו פשוט עבדות. אתה מתחייב להם לכמות תקליטים מסוימת, ופשוט פועל אצלם".

באותה תקופה לא היו לדוידי יחסי ציבור מסודרים, מלבד הכוחות העיקשים והנמרצים של פרסומי ניסא – הלייבל שבו שחרר את אלבומיו. עוד נקודה שיש לברר.

נשמע כאילו חייתם בתקופת המעברות. בכל זאת, אתם זוג ישראלי צעיר, בעל מודעות. איך לא הבנתם שצריכים לשלוח למשל סינגלים לתחנות הרדיו?

"אין, כלום. החיים הובילו אותנו להתמודדות משפחתית, וחוץ מזה היינו לגמרי אנשי עבודה. העבודה עם העיזים והטיפול בנתן מילאו לנו את החיים, ומבחינת מוזיקה – למי יש זמן לשמוע או ללכת להופעות? תחשוב גם שבאותה תקופה האינטרנט לא היה כזה מפותח. אז מה שלא מגיע אליך – ומה מגיע לחוות עיזים בקריית ארבע בזמנו, פשוט לא מגיע".

אמרת קודם שהדיסק השני התחיל לתפוס. אם כך, מה זה "התחיל לתפוס" במונחים של חוות עיזים בקריית ארבע?

"התחיל לתפוס זה נכנס לפלייליסט של הדוסים – כלומר לחתונות. פתאום 'איזה טוב ה" התחיל להיות מנוגן בחתונות, וקיבלתי טלפונים מחברים – 'תקשיב, תקשיב מה משמיעים כאן בחתונה'. ואז הבנו שהמירוץ מתחיל מכאן. באותה תקופה הייתי נורא ביישן. הופעתי אז כשאני בעמדת התופים מאחורה, עם מיקרופון-מדונה כזה. ככה ניגנתי ושרתי. בהמשך עמדתי עם גיטרה מקדימה. ראיתי שהקהל מגיב יותר טוב, ובהמשך כבר עזבתי את הגיטרה והתחלתי רק לשיר. אגב, עד היום אני ביישן בטירוף, למרות ההופעות הכביכול מוחצנות. מצד האמת אני מסיים את ההופעות ומתבייש גם מהקהל עצמו".

מצחיק שהזמר יושב לאורך כל המופע וגם מתופף, לא?

"זה מדהים, אתה לא יודע איזה כיף זה. הכלי שלי הוא תופים. עם זה, בפסטיבלים וכאלה, כשהיו מצלמות עם מסכי ענק, אתה רואה איך המצלמה משוטטת על הבמה, מחפשת איפה הזמר (צוחק). מצד שני, לפעמים הייתי יוצא מאזור התופים ושר מול הקהל בשירים שקטים. זו הייתה מן תבערה לקהל, ואז הייתי חוזר אחורה. אתה יודע, זה סוג של התחלה".

האלבום השלישי של דוידי, "לכל זמן", כלל להיט נוסף – "תחשוב טוב", ושם הוא היה עוד יותר סגור על עצמו. "אז כבר הבנו שמחכים לנו בשטח. קיבלנו מיילים וטלפונים ממאזינים, והתחלנו להרגיש שאנחנו מתחילים לעשות משהו טוב לעולם. כלומר, אתה לא מייצר עכשיו עוד דבר ביתי. עכשיו אתה מתחיל להיות חלק מהאווירה".

מבחינתי הפריצה הגדולה הייתה באלבום הרביעי, "רוחות טובות". גם אתה מרגיש את השינוי?

"אם נלך אחורה ונבדוק כמות הופעות היו אז ויש היום – השינוי לא גדול. מה שכן, השינוי היה יותר חיצוני. קודם לכן לא ידענו מה זה יחסי ציבור בעולם הגדול. פתאום כשקלטתי שיש דבר כזה שנקרא גלגלצ, ומה הכח של זה, ושיש הצבעות ברשת ג'. שם אתה מבין שזה יותר גדול. מעבר לזה אני מרגיש שבאלבום 'רוחות טובות' יש משהו מאוד רענן, אבל לא יודע למה בדיוק".

אבל כמובן שזה לא תמיד עבד חלק. בפגישה הראשונה עם היח"צנית שטיפלה באלבומו האחרון "רוחות טובות", מורן מאיר, היא התבוננה בו במבט חודר ואמרה "תשמע, הכל נראה לי בסדר. רק שאלה: הזקן הזה – הוא חובה? אי אפשר להוריד אותו? עם הבגדים כבר נדאג לך למשהו".

איך הרגשת עם זה?

"כל עוד זה לא פגע – זרמתי. על הזקן כמובן שלא היה מה לדבר. עד היום זה נשאר ברמת הבדיחה. הזקן לא הכי עקרוני לי, אבל לא רציתי להשתנות בגלל שיקולים כאלה. אגב, אחרי הפגישה היא עדכנה את החבר'ה שלה במשרד, וסיכמה את השיחה במילים 'תשמעו, יש לו ידיים של פלאח' (צוחק). זה נורא קנה אותה, הסיפור של העבודה עם הכבשים, ושזה אמיתי. היא קראה על זה לפני, אבל כשראתה בלייב – זה היה אחרת".

 

היום, למקרה שתהיתם, דוידי כמעט ולא מגיע לדיר, תודות לעובדים המסורים. זה חסר לו כמובן, אבל הוא מסביר לעצמו שכרגע הוא נמצא בשליחות אחרת, חשוב לא פחות. "אין ספק, בדיר יש נחת שבטח אין במוזיקה", הוא אומר בטון מהורהר. "זה נראה כאילו היוצר חי בשאנטי והכל זורם, אבל הוא בעצם עומד תחת לחץ של הפקה, ובסך הכל הוא צריך לייצר. גם הקהל מצפה תמיד לעוצמה, וזה לא תמיד קל. אבל פה נכנסת האמונה. ברגע שאתה מרגיש שאתה בשליחות – אתה יכול להישען הרבה על השם".

מה ה'וי' הכי גדול שסימנת בשנה האחרונה, עם כל רצף ועומס האירועים?

"אתה יודע מה יהיה ה'וי' הכי גדול שאני מרגיש? בעיקר כשאני חוזר מרצף של הופעות ומרגיש שלא קיפחתי את הילדים בבית. זו לא חוכמה להצליח רק בחוץ. אחרי רצף של הופעות, היו פתאום יומיים פנויים. התקשרתי אחרי הופעה ב-00:30 לאשתי, ואמרתי לה 'תשמעי, מחר על הבוקר יוצאים לכנרת'. היא אמרה 'מה, לא הכנתי כלום, לא התארגנו'. אמרתי לה 'עזבי, בואי נצא. תשמעי, אני מרגיש כל כך רע'.

"אפשר להגיד וואו על ההצלחה, אבל אם זה בא על חשבון מישהו אחד מהבית שלי – אני לא בסדר. אני לא עושה קריירה. גם לא סובל את המילה הזו. מה זה קריירה? זה כאילו אדם שם את עצמו במרכז, ניפח וניפח. מה מסביב? כשהוא ניפח – האם הוא דחף מסביבו כמה אנשים או שהוא נשאר אותו דבר? אם היום אני עושה קריירה וזה על חשבון הבית – זה נורא. אם זה על חשבון נתן – אז אני בכלל מרגיש זוועה. נכון, הקהל מגיע, רוצה חתימות, יש צלמים, אבל רגע, רגע, את הילדים שלי עוד לא ראיתי היום בכלל. כל כך מוצלח, כל כך גדול, אבל היי, עם הילדים שלי לא הייתי! שירה רצתה להראות לי כדים שבורים מעתיקות שהם מצאו ליד הבית, ואמרתי לה 'אני מאחר, חייב לטוס'. נתן רצה איזה חיבוק ולא הספקתי, הראל רצה לספר לי מה הם למדו ולא שמעתי. אמרתי 'רגע, רגע. כל זה שווה משהו בכלל?'. אתה מבקש ממני לסכם את 'השנה הגדולה' כביכול, אבל בוא נעצור לפני זה. ואני שואל את עצמי: רגע, הייתי בסדר בבית? זה הדבר הכי משמעותי מבחינתי.

"אז אם כבר לסכם שנה, החכמה היא להצליח להישאר אדם  גם אם יש לחץ מסביב. אני מקפיד לא לייצר מוסיקה מתוך לחץ, מתפלל שזה יבוא מתוך שמחה".

מעבר לזה, מה למדת השנה שלא ידעת לפני כן?

"קודם כל, קשה לי להגיד שלמדתי משהו, כי אני כל הזמן עוד לומד. לכן כל דבר שאני לומד רק מראה לי עד כמה אני לא יודע. אבל בכל מקרה, למדתי שבעולם הזה אין כללים. זה אולי הכלל הראשון. יש למשל שירים שחשבתי שאין שום טעם להכניס להופעה, ואז אני מבצע פתאום, ומגלה שהקהל ממש חיכה להם. כלומר, יש המון דברים שאתה לומד תוך כדי תנועה. מעבר לזה אנחנו משתדלים להתקדם בשלושה נתיבים. יש את הקהל הדתי-לאומי, יש את הקהל החרדי, ועכשיו נוסף גם הקהל החילוני. אתה יודע מה? אני גם לומד מהתגובות של הילדים שלי. לפני הכתבה בחדשות ערוץ 2, ניגש אלי הבן שלי, ושאל אותי לאן אני נוסע. אמרתי לו שאני נוסע להפגש עם כתב טלויזיה. הוא שאל אותי למה אני צריך את זה. כשהתחלתי להסביר לו, הוא פלט 'זו גאווה'. ככה, פתאום ילד בן 13 שם לי מראה מול הפנים, והייתי צריך להתמודד עם השאלה האם החשיפה הזו נכונה או לא. פתאום הוא אמר לי: 'אתה יודע, אבא, אם אתה הולך לשמח ולעשות טוב לאנשים, אז כנראה גם הכתבה הזו במקום".

ומה גילית על התעשייה?

"שצריך להרבות בתפילות. המון המון תפילות".

מה אתה מבקש, למשל?

(מחייך) "אתה יודע, אני נמצא הרבה בדיאלוג עם ריבונו של עולם על הסיפור הזה. אני אומר לו שאני רוצה להצליח, כמו כל יהודי רגיל. 'למה אתה רוצה להצליח?', הוא שואל. אני אומר לו 'נו, אתה יודע'. הוא שואל 'רגע, זה לשם שמיים?'. אני אומר 'ברור, גם לשם שמיים. בסך הכל אני מנסה להכניס פה…'. הוא אומר 'אם תעשה את זה לשם שמיים, ותתמיד עם זה – תתקדם'. אבל אני, יש לי בעיה עם סאונד טוב למשל. אני מתפתה ושוכח הכל כשיש סאונד טוב. אז הקב"ה שואל 'אז אתה תמשיך להתפלל ולהיות מחובר גם כשתשמע איזו גיטרה מטורפת?'. אני אומר 'כן, ברור'. תוך כדי תנועה מצטרף הסיפור של ההערצה. 'אז רגע', אני שואל את עצמי, 'זה מה שאתה צריך – חתימות וכאלה?'. פעם שאל אותי הבן שלי 'אבא, אם יש משהו טוב ולא טוב בכל דבר. אז מה הדבר הטוב שיש בהערצה?'. סיפרתי לו שלא מזמן הייתי אצל אישה חולה. הבן שלה רץ אליי אחרי שביקרנו בבית שלה במצב ממש קשה. הוא אמר לי 'אמא לא חייכה כבר עשרה חודשים, ואתה הוצאת ממנה חיוך'. היא נפטרה 12 שעות אחר כך. חשבתי על זה אחר כך, שאם לא הייתה הנקודה הזו של ההערצה – אולי לא הייתי מצליח להגיע לאנשים שצריכים את החיזוק הזה. בעצם המילה הזו מפריעה לי, אני לא אוהב אותה".

בוא נגיד הערכה.

"מצוין, הערכה. אז אם לא הייתה ההערכה, לא הייתי יכול לגעת באנשים שונים במצבים מסוימים".

בוא נעצור שנייה. אתה יודע, אני מכיר הרבה אומנים, וכמעט לכולם יש שריטות. מעניין שאצלך עדיין לא זיהיתי שום שריטה. הכל טוב. אולי טוב מדי.

"קודם כל, התחלנו מלמטה. יש לנו את נתן, שזה ממש משאיר אותך על הקרקע. יש לי את הכבשים, והחיים ממילא מטביעים. אני גם לא טיפוס שזרקורים משנים לו את האופי".

בכל זאת, חייבת להיות איזו שריטה צדדית.

(צוחק) "אגיד לך כך: בתור נער בוגר קיבלתי זימונים לשייטת, לטיס ולסיירת מטכ"ל. סחבק לא חשב פעמיים. מה הולכים על הרגליים – זה מה הוא צריך. מה, אני צריך לטוס או לשוט? אני מת מפחד. רוצה רק לעמוד על הרגליים. זה מזכיר לי שכשגלגלצ התקשרו בפעם הראשונה כדי לבשר שעברנו פלייליסט – רגע שאומנים רבים מייחלים לו – לילך ענתה. הם אמרו 'שלום, רצינו לבשר לכם שעברתם פלייליסט'. היא אמרה 'טוב, אנחנו באמצע המלטה. נחזור אליכם עוד מעט. זה עורר שם תגובות נלהבות. הם אף פעם לא ניתקלו בסיטואציה בה לאומן יש משהו יותר חשוב מהפלייליסט".

מצד שני, על הבמה אתה לא נראה הכי סולידי.

"כשאני עולה לבמה – זה לא אודי. זה לא שאני משחק אותה, בכלל לא זה. אבל על הבמה יש כוחות שפועלים עליי, ואני לא מצליח להבין אותם. בירידה מהבמה אני חושב 'בוא הנה, שיחקת אותה. איך היה לך אומץ לעשות את זה?'. ואתה מול אנשים, לא שאתה עכשיו לבד בדיר. בדיר תצרח, תקפוץ, תעשה מה שאתה רוצה. אבל עכשיו אתה מול אנשים. ושם אני מרגיש בשוק מעצמי. לפני כל עלייה לבמה אני מתפלל, מבחינתי הבמה היא סוג של קרב".

אם כבר מדברים על הבמה, מעניין לגלות שהמוזיקליות של דוידי כל כך אבסולוטית וקבועה מראש, כך שאלתור על הבמה יכול להטריף אותו ואפילו לגרום לו להתבלבל במילים. "אם יהיה תו אחד מאולתר – אשים לב", הוא מסביר. "האוזן שלי מוזיקלית, רגילה שהכל יושב בול. אחד הדברים שקשים לי עם המוזיקה בארץ הוא החופשיות הזו שיש על הבמה מצד הנגנים. זה נורא מקומי".

לפעמים זה דווקא נורא כיף לראות את כולם מאלתרים על הבמה.

"אני לא יכול לעשות משהו אחר, זאת עובדה. אני מחובר למוזיקה נורא מדויקת, נורא יושבת. אני משתגע ממולטי-טאלנטים על הבמה. בוא נחשוב מוזיקלית: אם נגן אחד מאלתר, הוא יושב טוב אבל אין קשר בינו לבין השאר, כי הם לא ידעו על זה. פעם אחת, כשקצת יצאתי מהמילים, איך אמר לי חבר? 'אתה מרגיש ברי סחרוף, אה? למה אתה משנה? תן לשיר איתך'. קהל רוצה קודם כל לשיר איתך, להרגיש מחובר. אגב, אצל הנגנים של שלמה ארצי אין אלתור. אין דבר כזה! לא יהיה דבר כזה! זבוב לא יזוז!".

 

טבעי שאומן מפתח גינונים עם כניסתו למועדון הסלבס. לעתים הם נוצרים כמגננה מפני הסביבה המחבקת מדי, לעתים הם נולדים דווקא מתוך חוסר ביטחון, וכמובן שלעתים יש צורך להתמקם במעמד החדש. אבל כשיושבים עם דוידי, התיאוריה הזו לא שווה את מסמך הוורד שעליו היא מוקלדת. הוא זורם, אמיתי, נטול גינונים, פוזות ושיקולי "איך זה יראה בעיתון", ובניגוד לרוב המרואיינים בכל התחומים, מנהל שיחה ולא ראיון. כך השיחה שלנו מתגלגלת בין סיפורים על מלחמות הכריות ומלחמות המים בבית משפחת דוידי (אודי הוא היוזם העיקרי, למקרה שתהיתם), לבין סיפורים על אופן כתיבת השירים ("אני מתעורר המון בלילה עם רעיונות, ואז מקליט. בבוקר אנחנו מנפים ובודקים מה היה דמיון מקושקש ומה אמיתי").

בינתיים דוידי מספר על ההשתדלות ליצור הפרדה בין נשים לגברים בהופעות ("אנחנו שמים מחיצה כשיש קהל צעיר, לפחות משתדלים. אין לי בעיה להפסיק הופעה כשרוקדים ממש במעורב"), על אלבומו הבא, שמתוכו יש כבר קרוב ל-200 שירים שמתוכם צריכים כעת לבחור ("יהיו גם שירי שבת, כמו באלבום הקודם"), ובעיקר על ההפתעה שלו מעצמו, בסופו של תהליך. "את האמת, בתחילת הדרך לא האמנתי שאצליח להחזיק מיקרופון על במה", הוא מספר בחיוך. "הייתי בטוח שהוא יפול לי ברגע שאחזיק אותו. תמיד הייתי בצד גם במקומות אחרים: אני מתבייש לעלות כחזן, ואני מתבייש ברמות שאני לא מתארח אצל חברים. אני מתבייש כשניגשים אליי ואומרים לי 'אה, אודי!'. עכשיו הלכתי לקנות ספרים לבת שלי, לקראת בית הספר. נכנסתי לחנות בבאר שבע, וקלטתי שאנשים מתלחשים, תוהים אם זה אני. לא ידעתי מה צריך לעשות. להתעלם? להגיד בנונשלנטיות 'כן, כן, שלום, אני אודי דוידי, רוצים חתימות?'. התקשרתי אל לילך, לחשתי לה 'אל תנתקי עד שאני מסיים לשלם כאן'".

בדיוק רציתי לדבר על לילך אשתך, שגם מנהלת אותך, כותבת איתך ועושה את הסידורים הקטנים. איך זה, בסופו של דבר, מלבד העובדה שזה מקסים ואחלה וכו'?

 (צוחק) "אז האמת, זה לא מדוייק. יש לי חברת הפקה, 'במה כהלכה', שדואגים לכל ההפקה בפועל, ולילך עובדת מולם. העבודה עם לילך זה בכלל לא ברמות דביקות. התשובה היא שאני פשוט לא מכיר את עצמי בלי העבודה איתה. תשאל גם איך זה היה להקים את המשק עם לילך, ואיך זה היה להתמודד עם נתן ביחד עם לילך. שתבין, אני לא קונה פלאפל בלי להתקשר אליה ולהתייעץ איתה אם כדאי פלאפל או שווארמה. אנחנו ביחד מגיל מאוד צעיר. אתה יודע שגם בתיאום הראיון הזה היא דיברה איתך. היא תמיד יודעת מתי אני יוצא ומתי אני בא. היום קיבלתי טלפון באמצע הנסיעה – 'יש לך צידנית מאחורה בתא המטען, יש שם סנדוויצ'ים לבוקר ולצהריים'. הרווח בזה הוא שאני מצליח לדחוף הרבה דברים ביום. זה לא מנהל כמו במשרד אישי, אלא מנהלת שמתחשבת בעניינים אחרים, כולל משפחתיים כמובן. זה נותן לי את המקום להישאר אומן ולא להתעסק יותר מדי עם התעשייה. דוגמה מהחיים: אם צ'ק חזר בעקבות הופעה, אני לא יודע מזה בכלל. אני יכול לפגוש את המזמין, לחבק אותו, להגיד 'מה קורה, צדיק?', והוא מרגיש איתי לא נוח. זה דבר שקרה בקיץ האחרון (צוחק). הוא לא מבין מה קורה, כאילו אני מעל הטבע ואפילו לא מקפיד עליו, אבל אני בכלל לא יודע על הצ'ק. יש מצב יותר בריא מזה?"

(פורסם במקור ראשון, ראש השנה תשע"א)

עבודה בעיניים (על עבודות אקדמיות למכירה)

את הסוד הזה כל סטודנט יודע: במקום לשבת ימים ולילות באוניברסיטה, לקרוא מאמרים אינספור ולעמול על ניסוח מדוקדק – אפשר להשיג עבודה מוכנה באינטרנט. משום מה, הסטודנטים לא לוקחים בחשבון שגם המרצים יודעים את הסוד

לאורלי (שם בדוי), סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, לא היו יותר מדי ברירות. יומיים לפני ראש השנה היא הייתה אמורה להגיש עבודה סמינריונית באחד הקורסים שלקחה, והתנאים מסביבה לא ממש אפשרו את הפריבילגיה: ארבעת ילדיה החלו את שנת הלימודים עם כל כאב הראש הכרוך בכך, בעלה נפל למשכב ולקח שבועיים חופשה מהעבודה, ההכנות לקראת החג הכבידו עליה, והמטלות בעבודתה הלכו והצטברו כמדי שנה לקראת החגים. העבודה הסמינריונית נראתה לה כמו חלום בלתי מושג, והיא החליטה לחפש ברשת האינטרנט טיפים להכנה מהירה של עבודה בקורס הרלוונטי – "תרבות, תקשורת ופנאי בישראל".

למרות שבהתחלה חיפשה רק טיפים, כעבור רבע שעה הבינה אורלי שהפיתרון קרוב הרבה יותר. "נדהמתי מההיצע של אפשרויות רכישת העבודות ברשת", היא משחזרת. "בהתחלה חשבתי לרכוש עבודה סמינריונית מוכנה מאחד האתרים הגדולים ב-300-400 ש"ח, ולשכתב אותה כדי שהיא לא תהיה מועתקת לגמרי. אחר כך הבנתי ששכתוב יכול להיות די קשה, ואפילו מסוכן מול האוניברסיטה. הרי מדובר בעבודות שמי יודע כמה אנשים כבר רכשו, ובטח המרצים מכירים אותן כמעט בעל פה. בהמשך הבנתי שכדאי לקנות עבודה שנכתבה במיוחד. זה אמנם עולה יותר – 2,500 שקלים – אבל ככה אוכל לישון טוב יותר בלילה, ללא שכתובים וללא חשש שיעלו עליי".

המחיר לא כבד לך מדי? לא עדיף לכתוב עבודה משלך וזהו?

"זה אולי מתאים לסטודנטים במשרה מלאה. אבל אני גם אמא, גם אמורה לנהל בית, גם אישה נשואה וגם בעלת קריירה. המחיר ממש לא גבוה מבחינתי. הזמן שלי שווה יותר".

ומה לגבי השאלה האתית? בכל זאת, את התואר תקבלי גם בזכות דבר שלא את באמת עמלת עליו.

"אני מודעת לבעיה, ומנסה להדחיק אותה. אבל בוא נגיד שממילא אני לא מחזיקה יותר מדי מתארים ותעודות. ממילא אני שוכחת את תכני הקורסים דקה וחצי אחרי המבחן, וממילא קורסים אקדמיים מלאים בקשקושים שלא באמת נחוצים ולא באמת תורמים לחיים או לעבודה שלי. אני מוציאה תואר ומשתפת עם זה פעולה רק בגלל שאלה הם כללי המשחק. וכשכללי המשחק ממילא נראים לי מיותרים ולא נכונים – זה לא נראה לי כזה חמור לעבור עליהם מדי פעם".

אורלי היא רק אחת מעשרות אלפי סטודנטים בעבר ובהווה שנתקלו במשוכת העבודות האקדמיות. אם בעבר כמעט ולא הייתה ברירה אלא לשבת ולהשקיע באותן עבודות עם כל הנשמה, הרי שעכשיו עבודה שלמה נמצאת במרחק של שתי הקלקות וכמה מאות (או אלפי) שקלים. יזמים נמרצים הבינו את הפואנטה הזו בשנים האחרונות, ובהתאמה גם אתרים המציעים את אותם שירותים צצים כפטריות לאחר הסמסטר, ומצליחים ליצור עבור בעליהם הכנסה שוטפת ומלאה במקרה הטוב, והשלמת הכנסה במקרה הפחות טוב.

באופן כללי ניתן לומר שאותם אתרים מתחלקים לשלושה סוגים, שונים מהותית זה מזה: הסוג הראשון, הכולל אתרים כמו MYBA ,Smarter ו-Ubank, מציע רכישת עבודות אקדמיות מתוך מאגרים גדולים. המאגרים מורכבים בדרך כלל מעבודות אישיות של בעלי האתר, וכמובן שגם מעבודות שנשלחות אליהם על ידי סטודנטים שסיימו את לימודיהם, ומעוניינים להרוויח אחוזים על כל עבודה שנמכרת דרך האתר; הסוג השני, הכולל אתרים כמו "סמינר קינג", מציע כתיבת עבודות מאפס; ואילו הסוג השלישי, הכשר למהדרין מן המהדרין, דוגמת פז אקדמיק וגאמא כתיבה אקדמית, מציע אך ורק ליווי, סיוע ועריכה של העבודה המיוחלת.

כשהספריה סגורה 

כיאה לתחום שנמצא בתחום האפור מבחינת חוקיותו, חלק גדול מבעלי האתרים לרכישת עבודות אקדמיות כלל לא השיבו לפניותינו. והיו גם תשובות אחרות – מתחמקות עד סהרוריות.

"שלום, אני כמעט שלא כותב, וזאת לרגל מצב בריאות לקוי", כתב לנו במייל אחד מבעלי האתרים שמציעים כתיבת עבודות. "היקף העבודות שלי הוא עבודה אחת לחודשיים שלושה. כמנוי של העיתון שלכם אני מבקש לא להזכיר אותי ולא את האתר שלי". מנהלת של חברה אחרת לכתיבת עבודות טענה בתוקף שהיא אך ורק מסייעת בעריכת עבודות, למרות שבאתר מצוין במפורש שמדובר בכתיבת עבודות, ואילו במקרה אחר קיבלנו מייל הזוי ממנהל חברה שמתאר את עצמו כישועה אמיתית לסטודנטים אשר נופלים בין הכיסאות. לטענתו העסק חבר בארגון האירופאי לסיוע אקדמי ובארגון אגודות הסטונטים האמריקני. ואם זה לא מספיק, לעסק (המתהדר באתר בעל עיצוב חובבני למדי) יש מועצת מנהלים הכוללת מרצים ואנשי אקדמיה, קרן מילגות לסטודנטים מצטיינים ונזקקים וקשרי קהילה. אחרי מספר התכתבויות סיכמנו לשוחח טלפונית. הבחור לא היה זמין מספר פעמים, עד שבסופו של דבר ענה, אמר בטון מוזר "כבר אמרתי שאני לא מעוניין להתראיין" וניתק את השיחה. אין ספק, מי שמבקש לרכוש עבודה אקדמית צריך להיזהר מטיפוסים כאלה.

אבל כמובן שניתן למצוא גם חברות רציניות יותר. אחת הדוגמאות לכך היא MyBA.co.il – אתר בן חצי שנה שהוקם על ידי א' ושותפתו מ' (שסירבו, מטעמים מובנים, לציין את שמם המלא). "האתר קם לנוכח ביקוש גדול שהיה בקרב סטודנטים", מספר א', בוגר תואר שני במינהל עסקים. "לסטודנט שאמור להכין עבודה סמינריונית מאוד נוח להיכנס, להיחשף לתתי-נושאים, לשאלות מחקר וכו'. כל אחד מקבל מזה השראה והולך למקום שלו".

וכמובן, יש גם סטודנטים שרוכשים עבודות ומגישים אותן כפי שהן.

"האתר עצמו לא ממליץ ולא מציע להגיש את הטקסטים כמו שהם. בכל מקרה, שימוש נכון באתר יכול לחסוך המון זמן. לסטודנט שהוא איש קריירה, בעל משפחה ואב לילדים יקח שבועיים לקרוא 10 מאמרים שנדרשים לו לקבל רקע לעבודה. לעומת זאת, אם הוא ירכוש עבודה או שתיים, תוך שעתיים הוא יוכל להגיע להרבה יותר אינפורמציה. בדרך כלל הלקוחות שלנו הם אנשים מאוד עסוקים. זה לא שהם לא יודעים או לא מסוגלים להכין עבודה. הזמן שלהם מאוד יקר, והשעות הפנויות שלהם מתחילות בדרך כלל ב-23:00. הבן אדם חזר מהעבודה סחוט, שוחח עם אשתו, השכיב את הילדים, והוא פנוי רק בלילה. אז מה, בשעה כזאת הוא יכול ללכת לספריית אוניברסיטת בר אילן?".

א' רואה בשירות שהוא מציע מוסרי ואתי יותר מרכישת עבודות שנכתבות במיוחד. "אנחנו לא נותנים שירות של הכנת עבודות או תפירת עבודה ספציפית לדרישות מסוימות. העלויות של עבודות שנכתבות במיוחד גדולות הרבה יותר, ובמקרים כאלה אפשר לדבר על הצד האתי או המוסר, כי במקרה כזה הוא לא קונה עבודה לשם העיון אלא ממש לשם הגשתה כפי שהיא. כאן נמצא החילוק המוסרי".

אני בטוח שסטודנטים שקונים אצלכם עבודה ב-400 ש"ח מגישים אותה לפעמים ללא שום שינוי.

"אין לי מושג. האתר שלנו לא חושף את הלקוח אליי. אני לא בקשר איתו. האדם שילם – והעבודה אצלו תוך כמה שניות במייל, כולל חשבונית מס. מיותר לציין שהכל חוקי פה. אני לא יודע שום דבר לגבי תוצאת הרכישה".

אתה מיתמם.

"אני ממש לא מיתמם. בוודאות אני אומר לך שרוב האנשים עורכים שינוי בעבודה, כי לפעמים אני רואה שאנשים רוכשים שתי עבודות באותו נושא. ואני מעריך אנשים כאלה. כי הם יכולים לרכוש עבודה בסכום יותר גבוה, ולא לעשות כלום. תשלום עבור כתיבת עבודה הוא די נבזי בעיניי. אני רואה בזה שוני מוחלט מהשירות שאני מציע".

כרגע הביקוש לא רע בכלל, מספר א', וההערכה שלו ושל שותפתו היא שבסוף 2011 הם יחזירו את ההשקעה הראשונית באתר, בסך כ-70,000 ש"ח. להערכתו ענף כתיבת העבודות גדול מענף רכישת העבודות המוכנות, מאחר וחלק מהכותבים מוכרים שוב ושוב עבודות שכבר כתבו בעבר. "כך נוצר מצב שסטודנט רוכש עבודה ב-3,000 ש"ח, והוא לא יודע שהעבודה הזו כבר נמכרה לפני חצי שנה למישהו אחר, שביקש בדיוק את אותו דבר", מדגים א', "ויותר מזה: יכול להיות שמדובר גם בעבודה שאותו 'כותב עבודות' הוריד מאיתנו. מבחינתי זו הדרך המסוכנת ביותר. לכן אני לא ממליץ על הדרך הזו, כי היא הדבר הכי נלוז שיכול להיות".

לעומת הביקורת החריפה של א', כותב העבודות ח' סבור בדיוק ההפך. מבחינתו כתיבת עבודות מאפס היא הרבה פחות נלוזה מהורדת עבודות מוכנות מאתר אינטרנט. שלא לדבר על זה שהיא הרבה פחות בטוחה ויעילה. "שוק העבודות לרכישה כבר מת", הוא מטיל פצצה. "כולם כבר הבינו שאם אתה קונה עבודה שלפניך הגיש מישהו, או אולי גם מאה אנשים – אין בעיה לאתר אותך. אף אחד לא רוצה להסתבך עם זה. גם אותי שואלים לא מעט פונים האם מדובר בעבודה שאני כותב או בעבודה קנויה. אני מכיר מישהו שקנה עבודה מוכנה, המרצה לקח משפט מהפסקה הראשונה, הכניס אותה לגוגל – ומיד גילה את המקור".

גם השירות שלך נמצא בתחום האפור. אין לך בעיה עם זה מבחינה אתית?

"אני מוודא עם כל אחד שאני נותן לו את העבודה שלא מדובר בעבודה לצרכי הגשה, ומעביר את כל הפונים דרך התקנון שלי. נכון, יש פה איזושהי העלמת עין, אבל זה גם מהצד של האוניברסיטאות לדעתי".

עדיין, ברור לך שמי שקונה ממך עבודה ב-2,000 ש"ח-  סכום לא מבוטל – לא יתחיל לשכתב אותה מחדש.

"אני מניח שזה קורה, אבל אין לי שליטה על מה שהסטודנט בוחר לעשות. להבדיל, כשאתה מוכר אקדחים – אתה יודע מה הבנאדם יעשה עם האקדח? אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא עושה בזה שימוש נכון. כל מי שמגיע אליי צריך לאשר שהוא קרא את התקנון, שהוא יודע למה הוא נכנס, שאם הוא מגיש את העבודה ללא שינוי – זה על אחריותו בלבד. רוב האתרים לא עושים את זה. העיקר 'יאללה, תן ת'כסף ונעשה מה שאתה רוצה'. בכלל, האוניברסיטאות והמכללות עצמן לא תמיד נותנות לתלמידים כלים לכתיבת עבודות. גם הסטודנטים לא תמיד נמצאים ברמה מספקת: יש סטודנטים שמביאים לי עבודות שהם הכינו עם הערות מרצה לתיקון, ואני רואה עד כמה הרמה של הסטודנטים היום נמוכה".

אם חושבים על זה בהיגיון, כל מי שמגיע אליך אמור להיות די בעייתי. המצטיינים יכינו עבודות לבד.

"בערך 70% מהאנשים שמגיעים אליי הם מבוגרים שהתחילו תואר לפני הרבה זמן, ולהשלמת התואר נשארה להם רק עבודה סמינריונית. מגיעות גם בחורות שעומדות ללדת וכן הלאה. פחות מגיעים אליי סטודנטים באמצע לימודים. לאנשים היותר מבוגרים יש גם כסף יותר זמין, אין להם בעיה לשלם".

אתה מתחייב על ציון מינימלי, כמו חלק מהאתרים?

"לא. יש כאלה שכן, אני לא".

למה?

"לך תדע על איזה מרצה תיפול ומה השיגעון שלו. כמובן שאני כן מתחייב שהעבודה תקבל ציון עובר".

ת' מספר שאת האתר הוא הקים לפני שנה וחצי, אחרי שמכר פנה אליו בבקשה שיכין לו עבודה, מאחר והכיר את יכולת הכתיבה שלו. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל עסקי, החליט להקים אתר ולהפוך את התחום לעיסוק צדדי במקביל לעבודתו כשכיר בתחום התקשורת. מרגע שהאתר עלה לרשת הפניות החלו לזרום אליו "יותר ממה שחשבתי" לדבריו. על עבודה ממוצעת הוא גובה 2,000-3,000 ש"ח. תוך כדי הוא הספיק ללמוד לא מעט על התחום הזה. "יש הרבה אנשים שמציעים שירות בתחום, אבל די הרבה הם מאכערים שלא בדיוק מספקים את הסחורה", הוא חורץ. "אם עדיין הם מצליחים למצוא עבודה, זה מראה משהו על רמת הלימוד בארץ. אני מקבל לתיקון כל מני עבודות שקנו אחרים שנכוו, ואתה רואה על איזו רמה של עבודות אנשים משלמים כסף, ומבין עד כמה העסק הזה די פרוץ. לא חסרים אנשים כאלה. בדרך כלל גם האתרים שלהם לא מושקעים. אני השקעתי די הרבה. אפילו הלכתי לעורך דין כדי ליצור תקנון, ולהגן על עצמי. אבל את רוב מציעי השירות תמצא בפורומים או באתרים כלליים כמו פרופסור, יורם וכאלה, שמציעים את עצמם בלוחות מודעות למיניהם. גם אליי פונים ושואלים 'מי אתה ומה אתה', אבל כל אחד יכול לספר סיפורים ונפלאות. בסופו של דבר התוצאה מגולמת בתוצר הסופי".

מה ההיקף העבודה שלך בחודש ממוצע?

"תלוי בחודשים. מיולי עד ספטמבר-אוקטובר זו התקופה הכי לחוצה. בתקופה הזו יוצא לי להכין ארבע עבודות בחודש. בשאר הזמן אני מכין שתי עבודות בחודש פלוס חצאי עבודות – כל מני פרה-סמינריונים, ממ"נים, סקירות למיניהן ודברים קטנים. יש עסקים שעובדים יותר כי הם מעסיקים כותבים, כך שהאתר עצמו הוא רק מתווך שמעסיק פרילאנסרים. שם זה עוד יותר מסוכן, כי האדם שאתה מדבר איתו הוא לא זה שכותב את העבודה. גם העלויות שלהם גבוהות יותר, כי יש כאן שרשרת של אנשים שרוצים להרוויח".

מבחינתו של חיים שמאי, מנהל אתר seminarking.area.co.il, שזהו מקור פרנסתו היחיד (והמכובד), מי שאשם בכל המצב הזה הם האוניבריסטאות ובעיקר המכללות, שהורידו באופן משמעותי את רף הקבלה. "היום מקבלים סטודנטים שאין להם שום יכולת לכתוב עבודה מבחינת הרמה האינטלקטואלית. נוצר פער שיש פער בין הדרישות מהסטודנט לבין היכולת שלו", הוא אומר. בהמשך טוען שמאי שהוא מקפיד על פגישה עם הסטודנט כך שיהיה מוכן כאילו הוא אמור להיבחן על העבודה. בסופו של דבר הסטודנט לומד, לדבריו. אמנם שמאי מכין את העבודה עצמה, אבל מבחינתו מה שחשוב הוא שהסטודנט לומד את החומר תוך כדי.

זה עסק משתלם?

"זו עבודה קשה. זה לא מכרה זהב. לא כל בן אדם מסוגל לשבת ולהקדיש מאמץ אינטלקטואלי בכתיבת עבודות. תחשוב שאני צריך לכתוב בשלושה ימים עבודה שמישהו אמור לכתוב בשלושה חודשים. זה לא פשוט. בדרך כלל אני מתחייב גם לעמידה בציון 80 מינימום".

זה מתגמל כמו שצריך?

"זו תמורה סבירה למאמץ. לא נהיים עשירים מזה".

 

 ציון אפס, ביטול קורס או הדחה

אופן ההתמודדות של המכללות והאוניברסיטאות, למקרה שתהיתם, מגומגם משהו. אמנם חלקן מחתימות את הסטודנטים על טופס הצהרה על כך שהעבודה נכתבה על ידם, וישנם גם מרצים או בודקים שמגדילים ראש ובודקים משפטים שלמים מתוך עבודות חשודות במנוע החיפוש של גוגל, אבל אין מדיניות כוללת. אין מאגר משותף לכל המוסדות האקדמיים שמכיל את כל העבודות שכבר הוגשו, על מנת לאתר במהירות עבודות שמוגשות בשנית. לכן מה שנותר למוסדות הוא לסמוך על ערניותם וחשדנותם של המרצים. במילים אחרות, אף אחד לא סותם ברצינות את החור בפני העכבר. כולם מקווים שהחתול ישוטט איכשהו בסביבה.

בדומה להיענות הנמוכה מצד בעלי העסקים לכתיבת או מכירת עבודות, כך גם מוסדות החינוך העדיפו להתעלם מפנייתנו. לא מפתיע, בהתחשב בתרדמת היחסית האוחזת בהם מבחינה מערכתית.

סיימון תמיר, דובר מכללת ספיר, הוא אחד מאלה שלא חששו להודות במציאות הבעייתית. "לא חסרים מקרים כאלה, לצערנו", הוא אומר. "קורה שאנחנו רואים שסטודנטים מגישים את אותה עבודה. אם מרצה מגלה שעבודה מסוימת מוכרת לו, ומגיע למסקנה שהיא מועתקת – זה משפיע כמובן בציון, והעבודה יכולה להיפסל לגמרי. במקרים קיצוניים אנחנו פוסלים את הקורס לחלוטין, והסטודנט צריך לעבור את הקורס מחדש. במקרים אחרים יש מועמדות להדחה בוועדות. אנחנו משתדלים לא להגיע להענשה שתגרום לאדם לאבד את ההשקעה, אבל בהחלט יש סנקציות מאוד חמורות".

"תופעה מוכרת נוספת", מוסיף תמיד, "היא שאנשים שוכרים אקדמאים שכותבים עבורם עבודות שלמות. הסטודנטים יודעים שיש רגישות מצד הסגל, וכל אחד מכלכל את צעדיו בהתאם. העונש כבד, אבל אינו פסילה גורפת של כל הלימודים, אלא אם כן מישהו חוזר על כך באופן שיטתי למרות שנתפס בעבר מספר פעמים".

אתה מכיר מקרים חריגים במיוחד?

"שמעתי שמרצה גילה ש-6-7 עבודות שהוגשו לו בקורס כתובות באותו נוסח. הסטודנטים, שרכשו כנראה ממקור אחד, אפילו לא טרחו לשנות מבני משפטים. לכן די קל לעלות על דברים כאלה".

גם באוניברסיטת בן גוריון רואים בחומרה את התופעה. כל מקרה נידון בבית הדין למשמעת סטודנטים, אומר המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, אברהם בר-און. "מקרים שהתבררו ככאלה זכו לציון אפס בקורס הרלבנטי, וסטודנטים שנמצאו אשמים בדין נדרשו לשלם קנס והורחקו מהאוניברסיטה לתקופות קצובות". ראש מינהל התלמידים באוניברסיטה, נתן חיים, מוסיף ואומר שלא ידועים ממדי התופעה של רכישת עבודות מוכנות. "מתפקידי כתובע בבית הדין המשמעתי של הסטודנטים אני יכול לציין כי הדבר מהווה עבירת משמעתית", הוא אומר. "הסטודנטים שנתפסו במעשה מרמה כזה הוענשו בכל חומרת הדין, כולל הרחקה לתקופות שונות מהאוניברסיטה".

סיוע מכיוון שונה ולא צפוי מגיע דווקא מעסקים בודדים המעניקים סיוע "כשר" לסטודנטים. אחד מהם הוא "פז אקדמיק" שמנהלת ד"ר פזית קורן – מרצה ומתרגלת לשעבר, שכיום מנסה להעניק לסטודנטים את מה שמוסדות ההשכלה הגבוהה לא תמיד נותנים להם – הדרכה צמודה ואישית. "העסק שלי קם במטרה להציע צורך שהיה בשוק, ובעיקר מתוך מודעות למצוקה אמיתית", מספרת ד"ר קורן. "נחשפתי לצורך הזה כמתרגלת ומרצה באוניברסיטה, לאחר שהופקדתי על הסיוע והליווי האקדמי של סטודנטים רבים בקורסים שונים. נוכחתי לדעת כי סטודנטים מאוד מתקשים לכתוב עבודות מחקר, ולמעשה הם נופלים בין הכיסאות. לא מלמדים אותם באופן ברור את מיומנויות הכתיבה, ובעיקר לא מתרגלים איתם את הנושא. אני מניחה שיש אנשים שכן רוצים לכתוב בעצמם, ולא רוצים שיכתבו עבורם. לכן אני נותנת מענה לאותם סטודנטים שרוצים לעשות את זה בצורה ראויה".

נראה שהגופים שכותבים עבודות מאפס הרבה יותר פופולריים מהשירות שאת מציעה.

"נכון. אין ספק, יותר קל ללכת למישהו ולתת לו כסף במטרה שיכתוב לו את העבודה. אני בעצם מציעה אלטרנטיבה חוקית לאלטרנטיבה הלא חוקית. אלה שלא רוצים לכתוב עבודה בעצמם – יהיה קשה לשכנע אותם. פשוט לא מעניין אותם לכתוב עבודה מאפס".

כמה השירות שלך עולה?

"הנחיה אקדמית עולה 200-250 ש"ח לשעת עבודה. מלבד השירות, כלומר ההנחיה האקדמית, אני נותנת להם ערכים מוספים. ראשית, מדובר בערך של מצוינות: העסק שלי נוצר כדי להגיע למצוינות אקדמית. לכן הצוות שלי כולל דוקטורנטים או בעלי תואר שני בהצטיינות בתחומי הדעת השונים, וזה כמובן יותר גבוה מאיכויות של מישהו שבדיוק סיים תואר ראשון, וכותב עכשיו עבודות לאחרים. שנית, זה האנושיות: במהלך העבודה אנו מסייעים לסטודנט תוך אחריות ותמיכה רגשית, כי אנו גם היינו שם בעברנו. שלישית, החסכוניות: אנו למעשה נקצר לו את זמן הגשת העבודה ואת מספר ההערות שיתקבלו, מתוך מודעות והבנה מה צריך להיות בעבודה טובה, ואיך ליצור תקשורת בונה מול מנחה. יש אנשים שאתה צריך ללוות אותם יד ביד, ויש כאלה שמסתפקים בחמש שעות בלבד. הליווי נע בדרך כלל בין 5 ל-20 שעות. העסק שלי בנוי מליווי אקדמי, מעריכה אקדמית, עריכה לשונית, עיבוד סטטיסטי וכן הלאה. הרעיון היה להקים מערך שירותים תחת קורת גג אחת".

על מנת למסד את השירות מתכוונת ד"ר קורן להיפגש בקרוב עם גורם מאגודת הסטודנטים על מנת לקדם את השירות עבור ציבור הסטודנטים, שלא ממש מודע לאפשרות. "אנשים מודעים בעיקר לאפשרות רכישת העבודות", היא מציינת.

אולי בגלל שמנגנון הבדיקה של האוניברסיטאות והמכללות לא מספיק מעודכן לעידן הנוכחי, שבו רכישת עבודות בתשלום הפכה לשכיחה במיוחד.

"אפשר לעלות על חלק מהמקרים. כמרצה בעבר נתקלתי בסטודנטים בינוניים שהגיעו עבודות ברמה מאוד גבוהה. ברור שזה מעורר שאלות. הדרך הכי טובה היא לבחון את הסטודנט בעל פה על העבודה. זה אמצעי מאוד פשוט לברר האם הוא כתב את העבודה. עם זה, ברור שאי אפשר למנוע את התופעה ב-100%".

שלושה תלמידים, עבודה אחת

מסתבר ששרשרת המזון הזו לא נעצרת כאן. יש מישהו שדואג גם לסטודנטים שנתפסו בקלקלתם, ומייצג אותם בפני ועדות משמעת. עו"ד גיא פלנטר מטפל מדי חודש בשתיים-שלוש פניות של סטודנטים שהגישו עבודות מועתקות, ומעוניינים להיות מיוצגים על ידו בהליך המשמעתי. גם באתר הרשמי שלו הוא מציין את ההתמחות הלא-אופיינית הזו.

"באשר לטענות ההגנה, כל מקרה נופל כמובן על נסיבותיו. לעיתים קיימת התמודדות על עצם שאלת האחריות, כלומר אנו מוכיחים בראיות, באופן נחרץ, שהחשד כלל לא מבוסס ולא מדובר בכלל בהעתקה", אומר עו"ד פלנטר. "במקרים אחרים קיימת התמודדת על היקף האחריות. כלומר, בידינו להראות שחלקים נרחבים מהעבודה לא הועתקו והנם פרי עטו של הסטודנט. לבסוף יש מקרים שבהם זירת המאבק עוברת לעונש, כאשר מגוון רחב של שיקולים יכולים להוביל לענישה מתונה, המאפשרת לסטודנט להמשיך במסלול שבו בחר".

איך בדרך כלל נתפסים הסטודנטים?

"מרבית המרצים חיים בתוך עמם, שולטים ברמה סבירה בטכנולוגיה הדיגיטלית, ערים לקלות הרבה שבה ניתן להעתיק עבודות, וגם לתופעה של רכישת עבודות בכסף – בין אם באינטרנט או ממכרים. כבדרך שגרה עושים המרצים מאמצים לחשיפת ההונאות הללו, ובדרך כלל הם גם מצליחים. בדיוק אותה טכנולוגיה שמאפשרת במספר שניות בודדות להעתיק עבודה שלמה, מאפשרת במספר שניות בודדות גם לחשוף את ההעתקה.

במקרים רבים, די בביצוע חיפוש טקסטואלי פשוט בגוגל, ומייד מוצגת העבודה שממנה בוצעה ההעתקה, ואפילו אתר האינטרנט שבו ניתן לרכוש את העבודה. לעיתים מספר אתרי אינטרנט מוכרים בדיוק את אותה עבודה.

"יתרה מכך, סטודנטים צריכים לתת קצת יותר "קרדיט" למרצים שלהם. בלא מעט מקרים שטיפלנו, המרצים פשוט זכרו שעבודה זהה או דומה הוגשה בעבר, וחשפו מייד את ההונאה. במקרים אחרים התעורר החשד להעתקה בשל השפה הגבוהה שבה נכתבה העבודה או שהעבודה היתה 'טובה מדי', והמרצה פשוט לא האמין שהסטודנט מסוגל 'לייצר' דבר כזה. מכאן הדרך לחשיפת ההונאה היתה קצרה מאוד. פעמים אחרות נחשפה ההונאה בשל חוסר התאמות שנמצאו בין גוף העבודה להערות השוליים ו/או לרשימת הביבליוגרפיה.

"מכל מקום, במרבית המקרים בהם טיפלנו לא מצאנו תחכום רב מצד הסטודנטים, ובדרך כלל היה מדובר בחוסר תחכום מובהק. סטודנטים רבים לא עושים שום מאמץ להסוות את ההעתקה ופשוט מגישים את העבודה המועתקת 'as is' או מעתיקים פסקאות שלמות בשיטת 'copy-paste'. דווקא בשל העדר התחכום הם נתפסים על ימין ועל שמאל".

ואחרי שאותם סטודנטים כבר נתפסים, עד כמה האוניברסיטאות והמכללות נוקטות ביד קשה נגד עבודות שנרכשו? יש סטודנטים שמושעים לצמיתות מלימודיהם?

"לכל מוסד להשכלה גבוהה בישראל יש תקנון משמעת, המסדיר את הדין המשמעתי החל לגבי התלמידים באותו מוסד. תקנון המשמעת כולל מגוון רחב של סנקציות שניתן לגזור על תלמיד שנמצא אשם בעבירת משמעת. מדיניות הענישה במוסדות להשכלה גבוהה איננה אחידה, ומשתנה מפעם לפעם. אך במקרים חמורים במיוחד, או כאשר לסטודנטים היה עבר משמעתי מכביד, היו כאלה שהורחקו לצמיתות".

עו"ד פלנטר מספר שהוא כבר נתקל במקרה שבו שלושה סטודנטים רכשו בנפרד את אותה עבודה והגישו אותה במקביל, באותו מוסד אקדמאי, באותו קורס, לאותו מרצה. "סטודנטים חייבים לזכור שכאשר הם רוכשים עבודה באינטרנט, או אפילו מאיזה ידיד או מכר, הם לא רוכשים בלעדיות על העבודה, ולא משנה מה מבטיחים להם. קרוב לוודאי שאותה עבודה שנרכשה על ידם נרכשה והוגשה כבר בעבר ע"י סטודנט אחר, או שסטודנט אחר ירכוש ויגיש אותה בעתיד. משמע, זה רק עניין של זמן שההונאה תיחשף".

ומהו הסיכון ברכישת עבודה שנתפרת במיוחד?

"נתקלנו במקרים בהם סטודנטים רכשו את שירותיו של 'כותב עבודות', שילמו לו ממיטב כספם על מנת שיכתוב עבורם עבודה מקורית, ובסוף הסתבר שאותו 'עילוי' לא כותב שום דבר. הוא עצמו קונה את העבודות באינטרנט ומוכר אותם הלאה, ברווח עצום כמובן, לסטודנטים תמימים. אותו 'כותב עבודות' ממשיך ללא הפרעה בעוקצים שלו, כיוון שאיש מקורבנותיו לא מוכן להתלונן כנגדו, ובכך להפליל את עצמו ברכישת עבודה. מכל מקום, הקו המחבר בין כל הסטודנטים שמגיעים אלינו ואשמים בהעתקה המיוחסת להם – ויש חפים – שכולם כאחד מסכימים, שמדובר באחד המעשים המטופשים ביותר שעשו, ואילו היו מפעילים שיקול דעת מינימלי, היה חוסכים לעצמם הסתבכות מיותרת. בשורה התחתונה, בזמן ובמאמץ שסטודנט צריך להשקיע בהסוואת עבודה מועתקת, באופן המבטיח שלא ייחשף, אפשר כבר לכתוב עבודה מקורית".

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2011)

"צירופים" – דודו כהן ואבי שושן

קבלו לינק לתוכנית "צירופים" בערוץ הידברות, שבה אני והעיתונאי אבי שושן (ynet) שוחחנו על תקשורת, יהדות ומה שביניהן.

http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=11940

ScreenHunter_01 May. 12 11.28

"ואז החלטתי לסגור את הפייסבוק"

דוד מחק את הפרופיל שלו אחרי שהבין כי הוא מתמכר, אורית התפכחה כשהבינה ש-FarmVille גוזל חלק ניכר מזמנה, ושמעון מייחל ליום שבו יתנתק. לצד הפופולריות של פייסבוק, רבים בוחרים דווקא לחזור לחיים האמיתיים

"עקפו את גוגל בסיבוב: פייסבוק הוא האתר הפופולארי בארה"ב", כך הכריזה לפני כחודש הכותרת באתר The Marker. ואכן, כולנו רואים זאת גם כאן בארץ. אמנם פייסבוק עדיין הגיע לצמרת דירוג האתרים בישראל, אולם הוא צובר כוח מיום ליום, ונראה כי רוב הגולשים הישראלים כבר אוחזים בפרופיל פייסבוק אישי משלהם.

כמובן שהרשת החברתית הענפה היא מעין גולם, בדיוק כמו הטלוויזיה והאינטרנט. אפשר להתחבר אליה לשם תועלת (אפילו להידברות יש עמוד פייסבוק משלה), אך מנגד ידוע שבפועל פייסבוק גורמת גם לנזקים לא מעטים: הרשת החברתית עלולה לגרום לבזבוז זמן משווע, להתמכרות מעיקה, ובמקרים קיצוניים אף לגירושין. גם העיתון גלובס נדרש לכך במאמר שפורסם לפני כחצי שנה תחת הכותרת "בגלל פייסבוק: 1 מכל 5 זוגות נוקבים בפעילות ברשת כעילה לגירושים". במילים אחרות, ברור שיש פוטנציאל לחדש קשרים מהעבר, ליצור אינטראקציה אינטרנטית עם חברים – אולם לעומת היתרונות האלה נראה שהחסרונות הפוטנציאליים דומיננטיים והרסניים הרבה יותר.

"בהתחלה פייסבוק נראה כמו עוד אתר נחמד שמאפשר להיזכר בחברים מהעבר", נזכר דוד, בן 32 (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה זו), שלפני כחודשיים החליט על התנתקות חד צדדית מהאתר, כולל מחיקת כרטיסו האישי. "אבל כשהתחלתי לבלות מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה בנבירה אחרי תמונות של חברים לשעבר מבית הספר התיכון, הבנתי שזה לא בסדר, וששעות השינה שלי – שלא לדבר על העייפות ביום שלמחרת – חשובות יותר מכל תמונה של מכר שלא דיברתי איתו כבר 15 שנים. ועדיין, הסקרנות הכריעה אותי".

למה בעצם לא עצרת את עצמך תוך כדי תנועה?

"זה ממכר. לפעמים הייתי נכנס, מבטיח לעצמי שאגלוש רק 5 דקות, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מבזבז שעה וחצי. ומילא אם היה מדובר בשעה וחצי מועילות, אבל הן היו בעיקר מלאות בשטויות ובהרבה בלה-בלה: תגובה לסטטוס טיפשי של מישהו ששירת איתי בצבא, העלאה של שתי תמונות מהטיול האחרון שלי בצפון, חיפוש חברים חדשים, וכמובן ציפייה לתגובות לסטטוסים ולתמונות שהעליתי. העניין הוא שיש כאן המשכיות, ובגלל זה ההתמכרות. אתה כותב משהו, ומצפה שיגיבו. מגיב למישהו – ומצפה שהוא יגיב. זה מושך אותך, ומכניס אותך למעשה ללופ אינסופי".

איך הגעת להחלטה למחוק לגמרי את הכרטיס? אני מניח שלא היה מדובר בצעד פשוט.

"הוא דווקא היה פשוט מאוד. בשלב מסוים אתה מבין שהגעת למקום מאוד מטופש – באיזשהו מקום, לתחתית של התחתית מבחינת בזבוז הזמן. אתה נובר בחיים ובתמונות של אנשים שבמציאות לא היית משקיע אפילו חמש דקות בשיחת טלפון איתם, וכל זה במקום להשקיע יותר בהתחזקות רוחנית, בעבודה, במציאת בת זוג ובעצם בכל דבר מועיל אחר. הרגשתי שאני מבזבז את זמני לריק, נגעלתי מזה, וכשאתה נמצא באנטי כזה – הדרך החוצה קלה מאוד. ואז החלטתי לסגור את הפייסבוק. זה לא היה קשה אלא מתבקש".

12042010092900_7638647

ההתמכרות של אורית ל', צעירה בת 18, הייתה דומה אך אחרת. היא פחות התעניינה בחיים של אחרים, אלא העדיפה להתמכר למגוון משחקי הפייסבוק. "כל משחק שיצא ועניין אותי ברמה מסוימת – מיד התקנתי אותו בפרופיל שלי והפכתי למכורה. היו הרבה משחקים שהיום אני כבר לא זוכרת, אבל בעיקר התמכרתי ל-FarmVille ולפוקר. בהתחלה ה-FarmVille נראה לי סתם משחק טיפשי, אבל ככל שאתה בפנים – אתה מכור. כמו טלנובלה. כלומר, עדיף לא להיכנס לזה בכלל. התחלתי להרחיב שם את החווה, להשקיע זמן ואפילו כסף בכך, וצברתי המון סיפוק מכך. אבל זה היה סיפוק חלול, ריקני".

אז איפה הייתה נקודת השבר?

"בתקופת הבגרויות בסוף שנת הלימודים שעברה ההורים שלי החליטו לנתק לי את האינטרנט במשך שבוע לפני כל בחינה. כמובן שהתנגדתי נמרצות, אבל הם היו עקשניים יותר ממני. וכך בבגרות הראשונה בכיתה י"א הייתי מנותקת במשך שבוע, ולא הייתה לי ברירה אלא ללמוד. אחרי שבוע קיבלתי בחזרה מההורים את הסיסמה לאינטרנט, אבל להפתעתי כבר לא רצתי למחשב בהתלהבות. פתאום, ממרחק של זמן – שבוע בסך הכל – הבנתי שאני חיה בסרט. הבנתי שאם חייתי שבוע בלי החווה של FarmVille – למה בעצם לא להמשיך לחיות בלעדיה? כלומר, מה היה חסר לי? גם האמביציה בהמשך ללימודי הבגרות גרמה לי סיפוק בזמן שהשקעתי בדברים הגיוניים ומועילים. פתאום נראה לי מאוד מטופש להשקיע כל כך הרבה זמן, מאמץ ומחשבות באיזו חווה דמיונית ומיותרת. כך התנתקתי מהחווה, ובהמשך גם משאר המשחקים, עד שבסופו של דבר מחקתי את הפייסבוק כולו, כי ממילא כל החברויות והסטטוסים מעולם לא ריתקו אותי יותר מדי. אמנם לא האמנתי שאחזור לזה, אבל איך אמרו חז"ל? 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. אז על כל מקרה שלא יבוא, העדפתי להתנתק ולשים סוף להשחתת הזמן הנוראית הזה".

לעומת הגולשים שעשו את הצעד המאתגר, שמעון (25) רוצה לעשות את זה – אבל נרתע. "לא מזמן מחקתי את משחק הפוקר והפסקתי לבזבז את הזמן עליו, אבל אני מודה שעדיין אני גולש יותר ממה שהייתי רוצה", הוא מספר. "לא מזמן אפילו הצהרתי בעמוד שלי שבקרוב אמחק את הפייסבוק, אבל בינתיים לא עמדתי בזה. אני מקווה שבקרוב יהיו לי הכוחות לכך, כי זו באמת שטות. אני מעדיף להשקיע זמן באשתי ובילדים מאשר לבהות במסך המחשב כמו זומבי מכור, עם קשר חזק לסביבה הווירטואלית אבל קשר רופף לחיים האמיתיים".

(פורסם במגזין האלקטרוני "הידברות סופשבוע")

יש לי, יש לי חלום: ראיון עם אסף אשתר

שתי אובססיות יש לאסף אשתר, איש הקומדי סטור לשעבר: שירים עבריים, רצוי בניחוח גורן, ועברית יפה, רצוי מגיל הפעוטון. על במת המופע החדש שלו מצליח אשתר לשלב בין השתיים, אבל ממשיך לחלום על היום שבו ילהקו אותו לתפקיד דרמטי

בשיחות ליליות עם אשתו מתוודה אסף אשתר לא אחת, שבאותו יום נתון הוא לא היה במיטבו על הבמה. היא משננת בפניו שהוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל זה לא תמיד עובד. "לפעמים אני בהחלט נוטה לחטוא בחוסר ביטחון", הוא מתוודה. "ככה זה אומן. גם אחרי ההצגה ה-200, כשהוא בטוח בהיותו וירטואוז, הוא עדיין ירצה לקבל את המחמאה. ואם מישהו אחר יגיד לו מילה לא טובה – הוא ילך עם ראש קבור בקרקע. לכן אני מייחס את התחושות האלה לנפש האומן שבי. אבל אולי חוסר הביטחון הוא עניין לפסיכולוג שמעולם לא ביקרתי אצלו. זה משהו אחד מני רבים שמבדיל ביני לבין אומנים אחרים. הרבה הולכים לפסיכולוג או פסיכיאטר כחלק משגרת יומם".

אני מספר לאשתר שכבר מתחילת הדרך שלו שמתי לב ששפת הגוף שלו נמרצת מדי, ונדמה כי היא נועדה לחפות על אותו חוסר ביטחון. הוא אומר שבעיניו זה בהחלט יכול להיות. "אני יכול לעבוד על קשת רחבה של שפות גוף, אבל לפעמים יכול להיות שבאמת תופסים אותי באיזושהי תזזיתיות יתר", הוא אומר שוב בכנות האופיינית לו. "אני רואה את עצמי בפעמים מסוימות על המסך, ואומר לעצמי 'וואלה, באמת התלהבת פה יותר מדי. תרגיע. דבר בנחת".

222_t244

אסף אשתר (45), נשוי ואב לשתי בנות, נולד בחדרה למשפחה תימנית מסורתית. כבר בילדותו חלם להיות שחקן, אבל לא ממש עשה משהו בנדון. הוא שירת בחיל הקשר, ובהמשך אף יצא לקצונה. מיד לאחר שחרורו למד משחק בבית צבי ב-91', ושלוש שנים לאחר מכן פרץ בגדול כחלק מחבורת הקומדי סטור – תוכנית ההומור הבולטת ביותר בשנותיו הראשונות של ערוץ 2 המסחרי. הוא גילם שלל דמויות, כמו יהוקמץ בן פסיק, מ.כוערת ושאול המשורר, אולם התפקיד המוביל היה של בדחן כפייתי, מיושן ולא יוצלח, שפתח את דבריו במילים "יש לי, יש לי, יש לי", בליווי תנועות יד מגוחכות להפליא.

בהמשך הסתעפה הקריירה של אשתר למקומות שונים, בהם הנחיית השעשועון "לינגו", השתתפות בסדרות לילדים ("פרה פרה", "האוניברסיטה הקטנה" ועוד), כתיבה בסיטקום המצליח "שמש", השתתפות ושיפוט בתחרות זיהוי השירים "לא נפסיק לשיר", דיבוב סדרות ילדים שונות, וגילום הדמות "נחשון כל יכול" בערוץ הופ. במקביל שיחק בהצגות רבות ("אחים לנשק", "זינגר", "שלושת המוסקיטרים", "המכשפה" ועוד) בתיאטראות הבימה, בית לסין, באר שבע ועוד. ואם זה לא מספיק, הוא גם הפך למותג באפיק קצת שונה – מומחה למוזיקה ישראלית, כמו גם מומחה לשפה העברית. למעשה, הנקודה האחרונה גרמה לי להגיע לראיון קצת בחשש.

לפני שנתחיל, האמת היא שאני קצת לחוץ לראיין אותך, שמא תיפלט לי איזו טעות לשונית בעברית.

אשתר מחייך במבוכה ועושה פרצוף של "אוי, בחייך". "תמיד אומרים לי את זה", הוא מלין, "אני מעולם לא תיקנתי ולעולם לא אתקן. זו טרחנות, אלא אם כן הבנאדם דורש ממך מראש שתתקן אותו, ואומר 'אני רוצה ללמוד!'. גם אותי אפשר לתפוס בטעויות ולתקן אותי. במקרים כאלה אני שמח, כי כך אני לומד. האמת היא שבכלל יש לי סוג מסוים של דיסלקציה בענייני מספרים – זכר ונקבה. אני יודע מתי זה זכר ומתי נקבה, אבל הרבה פעמים אני צריך לחשוב לפני כן אם להגיד שלוש או שלושה. את הכללים אני יודע, אבל בדיבור קורה לי שאני צריך לחשוב. אני זוכר שבזמנו כשכתבנו את 'שמש', רציתי להגיד בישיבת מערכת שכתבנו שלושה פרקים, אבל יצא לי שלוש. חשבתי לעצמי 'לא אתקן', ומיד חיפשתי מילה בנקבה שמקבילה לפרקים. אז אמרתי 'כתבנו כבר שלוש, אה, אה, אפיזודות'. ויתרתי על המילה העברית רק כדי לא לטעות בזה (צוחק)".

בגלל שאתה כל כך בקיא בעברית, והשפה העברית כל כך יקרה לך, לא מציק לך לשמוע אנשים עם סביבות מסביבי?

"כשאני שומע מורה, בעיקר בבית ספר, זה יותר מזעזע. ככל שהכיתות נמוכות יותר – כך אני יותר מזדעזע. כשאני שומע שמגישי טלוויזיה או מנחים בטקסים רשמיים טועים בעברית, זה קצת צובט לי. אני אומר 'למה?'. כרגע אנחנו לא מדברים בחברותא ברחוב, אלא באיזו אצטלה רשמית. אז למה לא לעשות אותה כמו שצריך? אבל בכל מקרה אני מלמד את שתי הבנות שלי, תמר והגר, שגם הם נדבקו בחיידק השפה הזה, שלא לתקן את המורים בבית הספר".

אשתר, כמו שהבנתם, לא היה ילד הפלא שהופיע על במות הפסטיבלים בגיל 5. למעשה, הוא למד בתיכון אלקטרוניקה, ושירת שנתיים כקצין בקבע. אבל מבפנים הוא תמיד פזל לכיוונים אחרים, הרבה יותר צבעוניים. "גונבה למוחי המחשבה שאולי אמשיך בצבא. זו מסגרת נוחה וכו'", הוא משחזר. "אבל החלום שלי להיות שחקן קינן בי תמיד, גם כשהייתי ילד. ולא עשיתי עם זה כלום. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי 'זהו, קבע זה לא בשבילי. אני לא יכול יותר'. אמנם אהבתי את תנאי השטח, שירתי בבירנית עם גיחות ללבנון, אבל באיזשהו שלב החלטתי להשתחרר.

"זה קרה כשהיה לי חייל לקראת שחרור. הוא ביקש חופשה של יום לבחינה לקראת הלימודים לכשישתחרר. כמובן שנתתי לו. כשחזר אחרי הבחינה התעניינתי מתוך נימוס, מן חובה כזו של מפקד. הוא הפתיע אותי ואמר 'הלכתי להיבחן לבית צבי, אני רוצה להיות שחקן'. ישר נדרכתי. מה, שחקן?! מיד נעלתי את הדלת ואמרתי 'אתה לא יוצא מפה עד שאתה לא מספר לי – מי היה שם? מה היה? מה בחנו? מה היו הדרישות? מה הייתה הבחינה? איפה זה בכלל בית צבי?'. פתאום, במסגרת הצבאית הזו, החלום הזה פתאום נכנס לי. מיד אחרי השחרור נרשמתי לכל ארבעת בתי הספר למשחק שהיו אז, ומתוכם התקבלתי לבית צבי. למדתי שלוש שנים, ומאז אני שחקן במקצועי. קודם כל אני שחקן, אחר כך דברים אחרים כמו הנחיה בטלוויזיה, התמחות בזמר, התמחות בשפה העברית. אני עושה כל מני דברים, אבל קודם כל אני שחקן".

עד לפריצה הגדולה שיחק אשתר בעיקר בהצגות ילדים שמזדמנות לבוגרים טריים של לימודי משחק. עם יורם חטב הוא שיחק בתיאטרון באר שבע, ודרכו הגיע למופע ההומור "הקומדי סטור" שנערך בבית ציוני אמריקה בגרסה בימתית בלבד. מדובר היה במן מופע מרתון של סטנד-אפ, וכשערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר הפכה "קומדי סטור" לאחת התוכניות בטלעד, בהשתתפות מספר שחקנים שנבחרו מכל הקומפלקס: צביקה הדר, איתי שגב, גיל ססובר, רובי דואניס וכמובן אשתר עצמו. "בתוכניות הראשונות, הדי הזויות, היו שחקנים נוספים שהתחלפו בקצב גבוה", נזכר אשתר, "גם הביקורות דנו אותנו ברותחין, כל הזמן. לאחר עשר תוכניות החל להתגבש הגרעין הקשה, ואז הכל התחיל באמת".

איך אתה זוכר את התקופה?

"תענוג. קודם כל, היינו פורצי דרך, אם לא לחטוא בחוסר צניעות, כי עד אז לא היו דברים כאלה בטלוויזיה. לאט לאט הרגשנו שפתאום אי אפשר ללכת ברחוב, פשוטו כמשמעו. ההתנפלות הזו, האהבה הזה. מנגד העבודה הייתה מאוד קשה, היינו קוראים לזה מילואים. נזרקנו באיזה חדר קטן בראשון עד שלישי. תוך כדי חושבים על רעיונות, כותבים את התוכנית, ואז ברביעי-חמישי מצלמים – ויוצאים לסופשבוע".

זו הייתה ממש ההתחלה של ערוץ 2, ועד אז תרבות הסלבס לא הייתה מפותחת עד כדי כך. בשיא ההצלחה שלכם, עד כמה הבנתם שזו הצלחה רגעית?

"כולנו היינו עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע. קיוויתי שזה ימשך כמה שיותר, אבל ידעתי שלכל דבר יש סוף – בעיקר לדברים הטובים. איך אומרים – לעצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אז ידענו שנצטרך להמשיך הלאה. זה נמשך תקופה ארוכה מאוד, ואגב, עד היום ההדים לא מפסיקים. פתאום דור חדש צועק לי 'יש לי, יש לי'".

יוצא לך לראות את התוכנית מדי פעם?

"כמעט ולא. אני זוכר שפעם אחת, כשהילדות שלי טיפה גדלו והתחילו להבין, רציתי להראות להן קלטות של הקומדי סטור. 'בואו תראו מה אבא עשה, איזה דברים יפים שכולם אהבו'. פתאום אני שם קלטת וחושב לעצמי 'מממ… היו שם מערכונים שהיום לא הייתי עושה'. פתאום אני רואה שבמערכון שלם אני הולך ומקלל. ממש במשך כל המערכון! היום לא הייתי עושה את זה – לא על במה ולא על טלוויזיה. אולי אם הדמות הייתה מצדיקה, אבל סתם כמערכון בידורי? זה לא".

אני חייב לספר לך שמאוד אהבתי את התוכנית בזמן אמת, אבל לפני כמה שנים, כשצפיתי בה בערוץ ביפ, בשידורים החוזרים, הייתה לי תחושה שחלקים גדולים ממנה לא שרדו את מבחן הזמן.

"יש כמה וכמה מערכונים שכן שורדים את מבחן הזמן".

חלק. נראה לי שהרוב לא.

"לו הייתי משדר היום את הקומדי סטור, הייתי באמת מסנן".

yomhadsh_0904_asafashtar_c

בשנים האחרונות מככב אשתר יותר ויותר מול הקהל הצעיר, ואם מתבוננים בכך לעומק מגלים שבעצם הוא לא ממש מיישר קו עם הצבעוניות והתזזיתיות המנטלית של חלק גדול מכוכבי הילדים. יש בו משהו מיושן במובן הטוב של המילה, שאף מזכיר את הכוכבים הטובים והישנים של הטלוויזיה החינוכית בשנות השמונים, והרבה פחות את יובל המבולבל, למשל. באותו הקשר אני מספר לאשתר שהתאכזבתי מאוד לגלות שהדי.וי.די החדש של אותו יובל (המיוצג איתו באותו משרד) כולל רקדנית בטן שצוהלת אחריו בשוק, לצלילי שיר מטופש במיוחד בשם "יופי טופי". אשתר זע בכיסאו באי נוחות, מנסה ללמד זכות על יובל בכך שיש לו גם ערכים אחרים (מה שנכון), אבל רואים שהוא לא באמת מתחבר לתכנים כאלה. "אז טוב, אפשר לשאול 'היית חייב את רקדנית הבטן? לא היית יכול סתם זמרים מפזזים מאחורה?'", אומר אשתר בסופו של דבר. "כשאני צופה ב-MTV – אני ממש מזדעזע", הוא מחליף נושא באלגנטיות. "אתה רואה את הווידיאוקליפים של זמרי הראפ או בכלל של כל הזמרים המודרניים, וכולם מדברים פשוט על נושאים מיניים. הכל שם זה תנועות חושניות, בחורות בבגדים מינימליים, והנוער מקבל את המסר שאם אתה רוצה להיות בעניינים – ככה צריך להתנהג. זה נורא. אני חושש מזה, כמו שאני חושש מהידרדרות השפה העברית. ויש לי ויכוחים עם הרבה אנשי שפה. יש הרבה שאומרים על הטעויות החדשות 'מה אתה רוצה, זאת התפתחות של שפה. זה דבר חי, כמו שהחברה מתפתחת. גם לפני 100 שנה זקן השומרים, אברהם שפירא, אמר 'זה נוער זה? זה ברָרָה!'".

זהו, שאז כל דור היה צונח אולי במדרגה. בדור שלנו נראה שאנחנו צונחים ב-30 מדרגות בבת אחת.

"כן, אז אני באמת לא יודע לאן נגיע. הנוער חשוף לכל כך הרבה דברים, כיוון שאם מי שיסנן. יש הכל באינטרנט. הם יודעים לגלוש יותר ממה שאנחנו יודעים. הם יכולים להגביל אותנו, לא אנחנו אותם. אני לא יודע אם אפשר לעצור את זה".

בהמשך לדיון על פני הדור מלין אשתר על האופי של הדור הנוכחי. "אני רואה את זה גם אצלי בבית, איך מדברים לאבא ולאמא – 'תשתוק', 'תפסיק', 'לא רוצה לשמוע'. איפה נשמע כדבר הזה? מה לעשות, כשמתבגרים אז מתבגרים. בגיל ההתבגרות כשהבת שלי רוצה להיות נחמדה, היא מאוד נחמדה. אבל כשלא, אז זה 'לא רוצה לשמוע אותך, אמא. תפסיקי! לא רוצה לשמוע!'".

האם ניתן להציל משהו? אשתר לפחות מנסה. הוא בדיוק עובד על די.וי.די חדש של 'דוד חיים', ושם יש לדבריו הקפדה על מסרים תקינים. כך למשל, את אחד השירים – "אני דוד חיים, דוד שאוהב לעשות שטויות" – הוא ביקש לשנות ל"דוד שאוהב תמיד לצחוק", מאחר ומבחינתו שטויות הן דבר שלילי, לעומת צחוק, שהוא דבר בהחלט חיובי.

אתה מרגיש את השוני בינך לבין שאר כוכבי הילדים היום? נראה שאתה עובר פחות בקלילות במערכת העיכול המנטלית של הילדים, שרגילים היום יותר לתזזיתיות ולצבעוניות.

"כן, כן, אני מרגיש את זה. אגב, אפשר לעשות את כל הדברים האלה בצורה אחרת. אני מרגיש את הקושי, אבל מנגד מאמין במה שאני עושה. לא רוצה לבגוד בעצמי. בהופעה של 'נחשון כל יכול' אני מקפיד תמיד לדבר לא רק בעברית נכונה אלא בשפה גבוהה בכוונה. אני לא אומר לילדים 'תשירו יותר חזק' או 'לא שומעים', אלא 'קיוויתי לקבל מכם קול ענות גבוהה, וקיבלתי קול ענות חלושה. אז בבקשה – קול ענות גבוהה!'. גם בני השנתיים מבינים מה אני רוצה מהם, בגלל שפת הגוף הנלווית, וכך הם יוצאים עם איזושהי תובנה. הרבה פעמים הורים באים אליי אחרי ההופעה ואומרים לי 'מילה אחת: תודה. תודה על כך שאתה עומד כנגד התכנים האחרים לילדים'. תראה, אני כבר לא יכול לבוא לילדים מבלי לדבר כך. זה בא לי באופן טבעי. אני אנוס על פי הדיבור של עצמי. מצד שני, אני חושש שבגלל שיצרתי לעצמי מן שם כזה, אז הרבה פעמים השם שלי לא עולה כשרוצים ללהק דרמה לטלוויזיה או הצגה דרמטית בתיאטרון. אלה דברים שאני מאוד רוצה לעשות, ויכול לעשות אותם מצוין כשחקן. ואם אדרש לדבר בקומדיה כמו בקומדיה – אעשה את זה. אז אני מאוד מחכה, מה שנקרא, לדברים האלה".

נשמע שמה שאתה עושה כרגע זה מן המתנה לדבר הגדול הבא.

"זה לא המתנה. אני לא ממתין אלא עושה את הדברים שלי. בארץ אתה צריך לעשות הכל. אבל יש גם רצונות. בתיאטרון הקאמרי, למשל, עוד לא שיחקתי. לדעתי אני יכול להתאים שם ככפפה ליד. כשאני מדבר עם חברים שלי שמשחקים שם באופן קבוע ואומר להם 'איך מתאים לי לשחק עכשיו באיזו הצגה', הם אומרים לי 'בשביל מה אתה צריך את זה? זה יום-יום, והנסיעות ארוכות. היום אתה עושה את הדברים שלך, איזה יופי, הלוואי עלינו. בשביל מה אתה צריך להיכנס לכל זה?".

בשביל מה, באמת?

"התיאטרון זו אהבתי הגדולה. שיחקתי בהבימה, שיחקתי בבית לסין, בתיאטרון באר שבע ובתיאטראות לילדים. אני רוצה לעשות תפקיד דרמטי – לא מחזמר ולא שירים לילדים. שיהיה תפקיד עם התחלה, אמצע וסוף. בשפת השחקנים, משהו שאפשר לנעוץ בו את השיניים. בשר עסיסי".

אם נחזור לקריירה עצמה, אני חייב להודות שהופתעתי לגלות בתחקיר שהיית מעורב בכתיבת "שמש". זה לא כל כך משתלב לי.

"כן משתלב. תראה, הפסקתי עם זה והפכתי יותר להיות כותב-אורח, למרות שזה היה איזשהו משגה כלכלי. הרי שידרו את זה בהמון שידורים חוזרים, לכן רק מהתמלוגים על שידור הפרקים היה אפשר לקבל כסף נוסף שכביכול כבר קיבלת. לא מיליונים, אבל נחמד. בכל מקרה, זה המשיך לעוד עונות ועוד עונות, כשאני כבר הדרתי את הרגליים שלי מזה".

למה?

"קודם כל, רציתי מאוד לשחק שם. קצת כעסתי וצבט לי בלב כשלא לקחו אותי כשחקן, ואחת הסיבות הייתה לדבריהם כדי להפריד את צביקה הדר מאסף אשתר, כדי שלא יגידו 'אה, עוד פעם לקחו את ההוא מהקומדי סטור עם צביקה'. לדעתי זה לא היה קשור. אם הייתי עושה שם תפקיד טוב – זה היה טוב ואנשים לא היו שופטים את זה באותו הקשר. בכל מקרה צביקה הוא חבר טוב, ועשינו ביחד את 'לא נפסיק לשיר', שהפנה אותי בעצם אל כל העניין הזה של הזמר העברי ונתן לי את התיאבון".

מה עוד צובט בלב במקצוע הלא פשוט הזה, שחקן?

"תמיד אומרים לנו לא להתייחס לביקורות. אני מסוגל לקבל ביקורות שליליות, אבל אם זו ביקורת של כותב שלא מבין, והדעה לא אינטליגנטית – זה מעליב. אגב, בעיתון שנחשב מאוד אינטליגנטי החליטה המבקרת בזמנו לתקוף את 'שמש' דרך הכותבים – רובי דואניס ואני. היא כתבה 'לקחו את שתי החוליות החלשות של הקומדי סטור', ואמרו להן לבוא לכתוב את שמש'. עכשיו, אפשר לתעב את הקומדי סטור. אבל לקרוא לי, אסף אשתר, 'החוליה החלשה של הקומדי סטור' – זו בורות לשמה. היא יכולה להגיד 'לא אהבתי אותו בקומדי סטור', אבל הייתי דמות מרכזית ביותר. כתבו גם שהטיפשות וחוסר האינטליגנציה המשווע של הכותבים ניכרים בכל מילה ומילה בטקסט. ברגע שמישהי כותב ביקורת, הוא צריך להכיר קצת לעומק את המכלול, יותר מסתם אדם שיושב וצופה. גם רובי וגם אני – וכאן הנחתום מעיד על עיסתו – בהחלט שניים מהאנשים האינטליגנטיים שיש במקצוע הזה. ואני אומר את זה בריש גלה ובלי כחל וסרק. ככה להעליב, ולהגיד כמה אנחנו טיפשים ועילגים, ואיך אסור לנו לכתוב בכלל – זו בעיניי בורות. אגב, זה מרתיח אותי עד היום".

אבל אדם בגילך, שעבר די הרבה, אמור להבין שמדובר בסך הכל בביקורת פרטית של אדם אחד. אתה לא איזה שחקן צעיר בן 24.

"לא קשור. אני חושב שכך ארגיש גם כשאהיה בן מאה, עד 120. אולי זה קשור לעניין שדיברנו עליו, של חוסר ביטחון. ובכלל, זה לא רק אצלי. עד היום אני רואה שחקנים שהערצתי בתור ילד פותחים את העיתון בדחילו יותר מאשר ברחימו – 'רגע, כתבו עליי או לא כתבו עליי? וואלה, תראה מה כתבו. אמרו שאני זה וזה'. ואלה אנשים שמבחינתי הם מאושיות הטלוויזיה והתיאטרון בארץ. הם הצדיקו את עצמם עשרות אלפי פעמים. אבל כן, עדיין מדובר בשחקן, והוא צריך שיטפחו לו על הכתף, שילטפו אותו, שיגידו לו 'אתה בסדר'. זה חלק מהנפש הרגישה של האומן. לפעמים קצת קשה להתמודד עם זה".

גם עם ירידת קרנה של השפה העברית קצת קשה לאשתר להתמודד, ולכן הוא נחשב היום לאחד ממגיני השפה. גם באקדמיה העברית ללשון נמצאים איתו בקשר מסוים, ואני מזהה כאן הזדמנות לעורר מיני סערה בכוס התה המונחת כרגע על השולחן. מי מקשיב להם בכלל, אני שואל, איך צריכים לקרוא בעברית לדיסק-און-קיי. מה משנה מה הם יגידו בכלל, חוץ מהעובדה שזה יתפרסם בעיתונים היומיים כאייטם אזוטרי בעמוד 19? "אז אני מלמד את הבנות שלי לקרוא לזה החסן נייד", הוא עונה, "גם בהופעות שלי אני אומר מילים חדשות כבדרך ההומור. אני מצביע על המוניטור ואומר 'יש כאן עוד מיקרופון מצטנע ליד המשגוח'. ואז אני מסתכל על הקהל – 'משגוח – מוניטור. אתם יודעים, זה מהאקדמיה. יש כמה מילים שרק אני, אבשלום קור והם יודעים, אבל עכשיו גם אתם יודעים'. ואתה יודע כמה פעמים באים אליי אחרי הופעה ושואלים 'איך אמרת שקוראים לזה – משגוח?'. אז למדו שמוניטור זה משגוח. זה מעלה חיוך בהופעה, ובדלת האחורית אני משחיל מילה שאף אחד לא היה משתמש בה. לגבי האקדמיה, הם מתענגים עד היום על מילים שהחדירו לשפה, כמו קלטת, שמָחַקה את המקבילה הלועזית, כיוון שמי שאומר היום 'קסטה' נחשב מיושן. מה זה, אנחנו בשנות השבעים עם זמרי הקסטות? אבל לצערם הקלטות נמחקו. בכל מקרה גם 'תקליטור' נכנס חזק מאוד, וגם 'מסוק' במקום הליקופטר. לגבי הרלוונטיות של האקדמיה, אומרים שאפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. בהחלט צריכים להכין לציבור הישראלי את השוקת. אם הסוס לא ירצה לשתות – חבל. הוא ימות בצמא".

356396~1

אם מצבה של השפה העברית הולך ומידרדר, לפחות נשארה לאשתר האהבה הקולקטיבית בעמישראל למוזיקה ישראלית משנות השמונים אחורה. כיום הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום, ונראה כאילו המוח שלו הוא מן ארכיון לכל הקלאסיקות – מה עומד מאחוריהן, מי כתב והלחין, הטקסטים המדויקים, אנקדוטות מחיי הזמרים וכן הלאה. בכל אלה הוא עושה שימוש במופע החדש "כל המילים שמחות" – ערב ספונטני שמתחיל בזיהוי שירים ונגמר כל פעם במקום אחר.

"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי הרבה על זמר עברי, אבל היום אני יודע הרבה יותר טוב כי אני הולך ולומד ולומד", מספר אשתר. "אבל תמיד ידעו שאני זה 'ההוא שמכיר את השירים'. צביקה הדר לקח אותי ל'לא נפסיק לשיר' לא רק כי אני חבר טוב שלו. אני חבר טוב שלו, אבל זאת לא הסיבה. הוא ידע שאני מספיק שרוט כזה – באופן חיובי – כדי להכיר הרבה שירים. אמנם לא במיוחד במוזיקה עכשווית, אלא משנות השמונים אחורה. פעם הסתמכתי רק על הידע שהיה לי, אבל היום אני כבר פותח ספרים, מתקשר לאנשים אחרים ומברר. כמה פעמים כבר התקשרתי לזמרים וליוצרים כדי לשמוע מהם סיפורים על השירים שלהם".

בהופעה, מספר אשתר, נערכים משחקים לזיהוי שירים, עם הרבה הומור ושפה יפה. לאט לאט הקהל מבין שהמשחקים לזיהוי שירים – משהו דומה ל'לא נפסיק לשיר' – הם רק מן תירוץ כדי להוציא מהם כל מני שירים ספונטניים. כך יוצא שרוב רובו של הערב מורכב בעצם משירים שהקהל בוחר.

ואין לך התקלות?

"לפעמים, פה ושם. 'איזו בושה, לאן אוליך את החרפה?', אני שואל תמיד את מי שהתקיל אותי. קרה כמה פעמים שלמדתי שיר באופן יזום כיוון שהתביישתי שאני לא מכיר אותו. אני גם מספר תמיד אנקדוטות מחיי היוצרים והמבצעים. ובכלל, זו חגיגת זמר עברי. קשה להגדיר את הערב הזה. כולם שואלים 'מה, זו שירה בציבור? יחלקו שירונים?'. אבל כמובן שאין, זה ערב ספונטני למדי. אני גם מעלה לבמה קהל לשיר, וכך אנחנו יכולים לנוע משיר של צביקה פיק לקלאסיקה של נתן אלתרמן, ומשם לרחל המשוררת ואז לדני סנדרסון, מתי כספי וכו'. המגוון מאוד רחב ומפתיע, עם סדר אסוציאטיבי. העניין הוא שאני בא תמיד במתח. זה לא שבאתי עם רשימת שירים, וחושב 'יאללה בוא נרביץ אותם, ממילא אני יודע את הסיפורים מאחוריהם בעל פה'. אז לא, אני ממש לא יודע מראש מה הקהל ייתן לי".

הזכרת את הקלאסיקות הישראליות של פעם, ואי אפשר בלי לשאול מה דעתך על המוזיקה המזרחית העכשווית.

"דווקא בזמנו היו המון שירים טובים מזרחיים עם שפה יפה. 'הפרח בגני' הוא שיר שכתוב יפה, ובכלל אביהו מדינה איכותי ומוכשר מאוד, אבל עכשיו יש כזה שפע, ואנחנו די מאבדים את הטוב, שטובע בתוך המון דברים בינוניים בלשון המעטה. וחבל. יש שם דברים טובים, כמו בכל דבר".

תתקשר אליי כשאתה מוצא אותם.

"כן, בסדר. באמת צריכים לחפש, ובינתיים הכל טובע בהיצע ובבליל של דבר, ואני אומר שפשוט חבל. היום גם מבחינה טכנית כל אחד עם לפטופ יכול להקליט לעצמו דיסק, ופתאום לעלות על איזשהו גל. אני לא רוצה לעשות הכללות, אין ספק שיש איזושהי זילות במוזיקה בכלל. הרדידות של הטקסטים היא ממש נגע. העיקר לכתוב משהו שיהפוך ללהיט".

או לרינגטון.

"נעימון, ברשותך".

(פורסם במקור ראשון, 2010)

שיר זיכרון מרגש במיוחד: "חיים בדרך שלך" של יהודה מסס, לזכרו של אלון בביאן ז"ל

היום קיבלתי מייל מאחד מקרוביו של סגן אלון בביאן ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, לינק לשיר החדש שנכתב לזכרו, "חיים בדרך שלך". בדרך כלל שירי זיכרון פחות מדברים אליי משום מה, אבל הביצוע המקסים של יהודה מסס עושה את שלו והופך את השיר לשיר זיכרון מרגש ומיוחד באמת.

 

עבודה עברית: ביקורת על האלבום "העולם המופלא" של רוקפור

****

רוקפור – "העולם המופלא" (Anova)

ביקום מקביל העזיבה של אלי לולאי את רוקפור ב-2004, בעיצומו של מסע הופעות בארה"ב, הייתה אמורה לפרק את הלהקה. לא מעט להקות מנסות להמשיך בכל זאת ללא הסולן – החל מבוני אם ועד לסטלה מאריס, בלינד מלון, אינקסס, קווין ועוד – אבל בדרך כלל קורה אחד מהשניים: או שחוסר ההצלחה הופך את הלהקה לקריקטורה של עצמה – או שהנגנים פשוט מבינים שהגיע הזמן לפזר את ההפגנה, ומתפרקים. במקרה של רוקפור מסתבר שהחלקים לא פחותים מהסך השלם, כך שברוך בן יצחק תפס בהצלחה את מקומו של אלי לולאי. מעבר לכך, ההחלפה הוכיחה גם לספקנים שרוקפור לא הייתה להקה של זמר ושכירי חרב, אלא אוסף מוזיקאים עם אג'נדה ברורה וממשית, שלא נעקרה גם כאשר עמוד התווך שלה, עד לאותה תקופה, החליט להיעקר.

אבל בכל מקרה, זה לא שבממלכת רוקפור הכל היה טוב מאז ומתמיד. אלבומם השווה האחרון היה "One Fantastic Day" עם הניחוח הביטלסי המובהק, אבל אחריו החלה חזרתיות ועמידה במקום. "For Fans Only!" (2003) היה אלבום ביניים לא משמעותי, "Nationwide" שיצא פחות משנה אחריו היה חיוור, וגם "Memories Of The Never Happened", הראשון שיצא אחרי פרישת לולאי, לא הגיע לשיאים מיוחדים, וביטא בעיקר בלבול ובינוניות מעיקה.

ברוקפור החליטו לעשות את מה שהיה כנראה מובן מאליו, ואפילו מתבקש מאליו – לחזור לשיר בעברית. בדיעבד זה מה שדי הציל אותם מעצמם. כי עם כל הכבוד, בהשוואה למיליוני הלהקות ששרות באנגלית, הם התקשו להתבלט באמת, במיוחד באלבומים האחרונים שלהם. בניגוד מוחלט לכך מסתבר שבמגרש הביתי שלהם, כלומר בעברית, הייחוד הרבה יותר בולט ומרשים. וזה בהחלט ניכר בדיסק החדש.

"העולם המופלא" הוא אלבום רוק כיפי. יש בו תחושה של חזרה הביתה, כמו בשיר הסוגר "חורף ישראלי", שנפתח במילים "יש ריח טוב של חורף ישראלי, אוויר פשוט ולא הכי נקי". יש בו פסיכדליה ידידותית לסביבה ("מלאך"), יש בו רגעים שממש מזכירים את אלבומם הכמעט מיתולוגי "האיש שראה הכל" (בעיקר ב"סרט זר"), והכי חשוב זה שאין בו תחושת ניכור והתנשאות. רוקפור חזרו לקרקע, והכי חשוב זה לדאוג שהם לא יחזרו לשיר באנגלית.

(פורסם ברייטינג, מאי 2010)

"אנשים בכלל לא מכירים אותי": ביקורת על האלבום החדש של משינה, "יהלומים בשמיים"

*** וחצי

משינה – "יהלומים בשמיים" (פונוקול)

"הולך בין הצללים, אנשים בכלל לא מכירים אותי", שר יובל בנאי ברצועה הרביעית, "בין הצללים", וזה בהחלט הופך את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו ללא רלוונטי. אפשר לראות בו מישהו אטום ומנוכר, אפשר לראות בו משהו מתנשא, אבל אם הוא עצמו שאנשים בכלל לא מכירים אותו – מי אני שאפקפק. וכשמגיעים לאלבום החדש של משינה (שחוגגת 25 שנים) עם הנחת הייסוד הזו, אפשר לבחון את האלבום הרבה יותר לעומק.

אבל לפני שניכנס לחדר הניתוח עצמו, כמה מילים על ההחלטה הנועזת במונחים משינאים להעניק את הדיסק להורדה חינמית באתר ynet (נו טוב, באתר ynet-רשת). מעבר לנטרול הטעם המסחרי (אך הלגיטימי, חשוב לציין) שהותירה הלהקה עם צאת אלבום האולפן הקודם שלה "רומנטיקה עתידנית", כולל השת"פ עם סלקום. עכשיו נראה כאילו הלהקה נכונה גם לתת ולא רק לקבל. ובכלל, כמו שכתבנו לא פעם – הגיע הזמן שאומנים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית (ולא רק מהיציע) יבינו שהורדות בחינם באינטרנט זו לא מילה גסה.

אם נחזור אל הדיסק, חבל שבהמשך לרושם החיובי אני לא יכול לזרום עד הסוף עם הקומפלימנטים. אבל הם בהחלט ישנם. זה לא הדיסק הכי טוב של משינה, ואין כאן משהו שיותיר אתכם פעורי פה. זו משינה הרגילה. לא בשעתה המיוחדת, פורצת הדרך או המפתיעה. דיסק רגיל ונחמד של הלהקה. למעשה, כיוון די מובן והגיוני בעקבות איבוד הדרך בשנים האחרונות. נראה שחברי הלהקה פשוט החליטו לחזור למקום הפנימי שלהם, ואכן משינה בהחלט נשמעת כמו משינה הישנה והטובה. אמנם אין כאן נועזות מיוחדת, אבל המהלך נראה כאמור הגיוני ואף מתבקש.

בהמשך לציטוט ההוא של יובל בנאי, נראה שהוא עצמו גם לא יודע איך להגדיר את עצמו. זה מתבטא במנעד רחב של כיווני-טקסט באלבום החדש. אבל בגדול, לרוב השירים יש מכנה משותף אחד: הבדידות. לפעמים זה מתבטא בתיאור הלבד שלו בבית ("בליינד דייט"), בשיטוטים מלאי הרהורים ("האושר הסמוי" ו"בין הצללים") ובקינה על אנשים שהלכו מחייו ("געגוע"). הטקסטים באמת יפים ונוגעים ללב, אבל הלחנים והעיבודים הממוצעים מציבים מעליהם איזו תקרת זכוכית שמשאירה את האלבום כולו בשלב ביניים שמתקשה להמריא. כמובן שלפעמים תקרת הזכוכית נפרצת מדי פעם, במיוחד בשיר הטוב ביותר באלבום – "בין הצללים".

ובכן, משינה חזרה לעצמה, ואלה החדשות הטובות. נראה שבכוונה הם הלכו על משהו צנוע יחסית, רחוק מהסאונד הנפוח של האלבום הקודם, ועם תכנון להיות כמה שפחות מתוכננים. זה לא יצא מופתי, חד פעמי או נדיר, אבל בהחלט יצא אמיתי. וזה מה שחשוב מבחינתי.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2010)