ארכיון קטגוריה: כלמני

כשקובי הפך ליעקב: שאלון אסוציאציות עם קובי אוז

אלוהים

עוצמת הגלים, אבינו שבשמיים, קול דממה דקה, מוסיקה נשגבת, החמלה הרכה המסתתרת בשדה קוצים, חבר טוב, אין דמות לו, הרטט שבין חלקיקים, תורת המיתרים, הרך והקשה של הלחם, השופט הגדול, כל התמרורים בחיים, כל הרמזים בחיים, החופש הגדול, שומר הילדים הרכים, אחד ויחיד, ועם זאת שמו נכתב ברבים, בורא עולם הבורא אותו בשבעת ימי בריאה שעדיין מתמשכים לכדי אבולוציה ארוכה שבסופה שבת גדולה. יש לי על מי לסמוך כשאני אומר שטוב להזכיר את שם השם בדברים טובים ובדברים של התעלות.

קדיש

הפזמון החוזר של כל התפילות, מזמין אותנו להלל את שמו של האל.

ברגעים כואבים במיוחד הקדיש הופך לתפילה מופלאה שקוראת את הקדושה אל תוך הריק והכאב. שם האל מתעלה, מתגלה מחדש וגדל בתוך הכאב, עד שהוא ממלא אותנו באמונה ויראה. מהמקום הנמוך של דמעות עולים למקום רוחני של קבלת העולם ורצון לתקן עצמנו, על ידי הצנעת האני ופתיחת הלב לגדוּלה שאינה שלנו. הקדיש נאמר בארמית, מה שנותן לו דוק של מסתורין ותחושה מרפאת של לחש קסום.

טיפקס

מ-1988 ועד 2008 זכיתי להיות חלק מלהקת טיפקס. טיפקס קמה בשדרות ושילבה מוסיקה אלקטרונית שהבאתי מהבית, מוסיקה מרוקאית שהבאתי כשהייתי האורגניסט של להקת שפתיים והמון רוק עברי ולועזי שהביאו החברים הקיבוצניקים מתחילת דרכנו. הרעיון היה נגינה משותפת – בישראל הראשונה והשנייה מקימים להקה ומשלבים בתוכה דרבוקה מרוקאית ואקורדיון חלוצי, גיטרה ספרדית ותופי פאנק. את השם טיפקס בחרנו כי רצינו למחוק את הגבולות בין סגנונות, לקחנו כל מיני סגנונות ויצרנו להקה שבמוסיקה שלה יש צדק. מוסיקה של מערב וערב, ישראלי וגלותי, כוורת והברירה הטבעית. טיפקס מושמעת עד היום בתדירות מפליאה. לקחנו חלק בשינוי המוסיקה הישראלית לפנינו היו כמה ואחרינו באו המון להקות ששכללו סאונד שיכול להתקיים רק בארץ ישראל, באורה של תקומה. כשהרגשנו שנגמר התפקיד, הלכנו בשקט-בשקט הביתה. זה דבר שפינה לי מקום בלב לעסוק בחומרים היהודים שבהם כל כך רציתי לגעת.

האח הגדול

ראיתי מעט, אבל מספיק כדי להבין את הפרנציפ. דבר טוב שאפשר להגיד – האח הגדול נותן צ'אנס לציבור לבחור מודלים חדשים לחיקוי, הוא מלמד את הציבור לקבל לחיקו מגזרים וטיפוסים ישראליים שונים ולהוקיע אחרים.

מצד שני, אני מתבאס מההדחות. זה בעיני לא חינוכי. אני חושב שהאח הגדול מלמד בעיקר את ההיגיון שבפיטורין. כל פעם מפטרים אחד אחר, וזה כאילו בסדר. הדחה היא פיטורין, והאח הגדול הוא סוכן של אכזריות המשק, אין דרך טובה יותר להצדיק את הכלכלה הדורסנית מאשר להמחיז את הרגעים השפלים שלה כשעשוע כיפי בטלוויזיה, לפתע פיטורין הן "כיף" – הצופה יעיף מישהו בסימוסים, ירגיש שהוא בוס, כולם יסגדו לאיזה מיליונר חדש, ואחר כך כולנו נתפלא כשנקרא שאיזו חברת היי-טק פיטרה עובדים באמצעות שליחת מסרון.

אריק איינשטיין

אני מעריץ אותו, למרות שהוא גדל בתוך דור זחוח ומלא מעצמו. הוא איש טוב, עניו, נוח ואוהב את הבריות, זמר עמוק שבוחר מילים נפלאות ומרגשות. תמיד הוא אומר משהו ששווה לשמוע. הוא ציר חשוב בין יהודיות לישראליות, ואני רוצה לטייל בדרך שהוא התווה. יש משהו שמדבר אלי בכך שגם הוא וגם אני בנים יחידים. אני מחזיק מזה כרמז שעלי להתמודד מתישהו עם שיריו.

שנאת חרדים

מי ששונא חרדים שונא חלק מעצמו. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שרוצה לא לקחת סיכונים. בתוך כל אחד מאיתנו יש אחד שמתגונן ממש ברצינות מפיתויי העולם ומיצריו. אני חושב שכל יהודי הוא כמו קיפוד, קצת מגן על עצמו מהעולם אבל בסך הכל מתהלך חופשי בשדה. היהודי החרדי הוא אותו קיפוד כמוני, רק שהוא התכדרר עם הקוצים בחוץ והאף בפנים, ממש ממש זהיר.

מצד שני, אם המצוות הם חדר הכושר של הנשמה אולי החרדים הם שרירנים מתמידים ואני הוא הרופס שמתנשף ומזיע בוקר כן, בוקר לא, על ההליכון. לעולם לא נדע מהו התיאור הנכון, קיפוד או שרירן.

לדעתי כוח היהדות הוא בזרימה חופשית ומפרה בין זרמים שונים. לפעמים התהליך לוקח דורות, אבל המעגל משלים את עצמו. בן בנו של חילוני יהיה אולי דתי, ונינו של מסורתי יהיה אולי חילוני, ובנו של החילוני יהיה שוב דתי, ונכדו של הדתי יהיה שוב חילוני וחוזר חלילה. כל אחד ממצבי הצבירה מזין את העם היהודי בחיוּת וכוח, כמו לקלטר אדמה טובה ולתת לאוויר ולגשם להפרות אותה.

אין אמנים ואנשי תרבות וספר בעלי עוצמה כמו אלה שהיו חילוניים והפכו לדתיים או שהיו דתיים וחזרו בשאלה. ההתנסות במעבר שבין הזרמים מלמדת המון. כך כולם מפרים את כולם, והמעבר בין הזרמים השונים הוא היופי הגדול של היהדות שלנו.

מי ששונא חרדים שונא משהו מעצמו, משהו מהוריו ומשהו מילדיו. וכך גם מי ששונא חילוניים.

קפה דה מרקר

כתבתי כבר טור שבועי למעריב. זה מאוד תובעני – אתה צריך לספק "סחורה" כל שבוע. אתה לא יכול להחריש, והציבור הרחב – צריך להתחשב בו ולכתוב בסך הכל על דברים אקטואליים. לעומת זאת, בלוג יכול להיות קפריזי ולבוא בשתיקות ארוכות והתקפות צפופות. בבלוג שלי בקפה דה מרקר הרשתי לעצמי למשל לתרגם חלק נרחב מספר דניאל מארמית לשפה ה"אוזית". אני יכול להיות מאוד אישי ומאוד כללי, יכול להתעסק בשטויות ובנושאים הרי גורל, בסדרות ישנות ובאגדות תלמודיות. הפוסט הכי נקרא שלי היה פוסט התמיכה שפרסמתי לתנועה הירוקה מימד – פוסט נרחב ובו שטחתי את עמדותיי כלפי כל המפלגות שרצו בבחירות 2009. עוד פוסט בעל משמעות היה הפוסט בו אני מזמין את הציבור לעליה לתורה שעשיתי בגיל 40.

דיסק בגרסה הכשרה

הדיסק החדש שלי, "מזמורי נבוכים", בנוי כולו לציבור הרחב באשר הוא, בהופעות שלי אני רואה המון יהודים עם המון כיפות, ש"סניקים עם סרוגה לבנה, סרוגים עם כיפות מקושטות, כיפות שחורות, כיפות בוכריות, מגבעות נכבדות, ויהודים שכיפתם היא כיפת השמיים. המופע הוא כולו קירוב לבבות ושיחה מוסיקלית על המקורות המשותפים של כולנו.

עם שירי האלבום הופעתי בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית ושמתי לב שאיפשהו בבית השלישי של השיר החמישי "זלמן זה לא אתה" – כל החרדים מתחילים להתנדנד בחוסר נוחות. מסתבר שפספסתי – יצא לי בית אחד שאינו לגמרי נקי מבחינת החרדים. ידידי ידידיה מאיר ערך את השיר, שלף החוצה את הבית השובב והחל להשמיע את השיר נטול הבית ברדיו קול חי בהצלחה מרשימה – כווווולם שואלים אותי על זלמן.

לאחרונה התחילו גישושים – האם אסכים ליצור דיסק שלא יכיל את הבית הסורר, משהו שיהיה בטוח יותר למשפחות השומרות על עצמן מתכנים שכאלה. הנה התשובה שלי: סבתי עליה השלום, מסעודה אוזן, הייתה מכינה לכל אחד משמונת ילדיה תבשיל על פי טעמו. אחד לא אוהב תפודים, השני לא אוכל בשר, אחד אוהב הרבה רוטב והאחר אוהב יבש, ובסופו של דבר כולם אצלה יצאו שבעים ומרוצים. שאלתי את עצמי, האם מסעודה הייתה ממליצה לי להוציא את "מזמורי נבוכים" גם בגרסה "נקייה"? והתשובה: בוודאי – היא עשתה הכל כדי להשאיר את כל הילדים ביחד על אותו שולחן. וכמוה, גם אני רוצה שכולם ירגישו בנוח עם היצירה שלי.

עמיר בניון

גאון מוסיקלי – נתקלתי בו בתחילת דרכו, זה היה בבאר שבע, הוא ביקש שאשמע את שיריו ואני התרגשתי אבל חשבתי שהיצירה המדהימה שלו תהיה מורכבת מדי לקהל הישראלי, מסתבר לשמחתי שטעיתי בגדול.

הקהל הישראל מצליח לאהוב את המהלכים ההרמוניים המיוחדים שלו, את המילים החדות והפתלתלות, ואת השירה השורשית, המלאה קישוט ורבע טון. הוא איש חשוב בתרבות שלנו, יש לנו לא מעט במשותף, אבל אני מעדיף לחזק את הטוב מבפנים.

"אני אחיך, אתה אויב" שירו החריף והמדמם, מחלק את הציבור ל"קדוש מעונה" ול"מוֹסר בליין", נער הייתי וגם זקנתי (בקטנה) ואני כבר יודע שהמציאות מורכבת יותר מסיסמאות.

לכן אבקש ללמד זכות גם על הקיצוניים שלנו, שתהיה יד אחת מקרבת ויד אחת מרחיקה. הקיצון הימני מציב לציבור שאלות קשות לגבי אהבת הארץ, ואילו הקיצון השמאלי מאתגר ושואל אותנו על אהבת האדם. הרבה אנשי שמאל קיצוני בדור השני והשלישי לשואה רואים את חסידי אומות העולם כמודל לחיקוי והם היו רוצים לעלות למדגה כזאת לפעמים בטעות על חשבון בני עמם, טעות שבאה מאהבה. לעומתם הרבה אנשי ימין קיצוני בדור השני והשלישי לתקומה רואים את החלוצים מפריחי השממה כמודל לחיקוי והם רוצים להיות כמותם לפעמים בטעות על חשבון האנושיות. הקיצוניים מכאן ומכאן תלושים מהמציאות אך הם מבטאים גם יופי נפלא, אנחנו צריכים אותם, אבל רק בשוליים. עמיר בניון והתקשורת העבירו אותם למרכז הבמה ואני חושב שיותר טוב להם בצֵל.

ככה זה, כל אדם משמעותי בונה מדרגה שעליה הציבור יכול לעלות, יש הבונים אחת מהמדרגות הגבוהות ויש הבונים אחת מהמדרגות הראשונות, אם תהיה חסרה ולו רק מדרגה קטנה אחת, כל הציבור שמתחתיה ישאר מאחור, למרות חילוקי הדעות אני מעריך אנשים כמו בניון ששוקדים על בניית מדרגה, מקווה שהמדרגה שאני מנסה לבנות תעזור לאנשים לעלות למעלה ולא לרדת למטה.

איש עם שלט מקרטון

תמיד הערצתי אנשים אשר הולכים נגד הזרם – ואני לא מדבר על אנשים שהם בזרם של נגד הזרם, אלה משעממים אותי. אני מדבר על אינדיבידואליסטים שאומרים לעולם את אשר על ליבם בלי קשר לכלום. אחד כזה הוא ברנש מעניין שעומד ביציאה מאיילון ואוחז בידיו שלט מקרטון – על השלט כתוב "משיח". תמיד אני מתרגש לראותו, בשמש, ברוח ובגשם הוא מבטא את חלומו מול הנהגים האדישים. הכי מדהים זה שהוא עומד דווקא במחלף "ההלכה".

הייתי חייב לכתוב עליו שיר, וכך יצא "איש עם שלט מקרטון". הנה המילים:

"כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון \ התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון \ כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון \ משאת ליבו מחזיק בשתי ידיו על לבבו בשלט מקרטון \ ושם כתוב: \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס מלטפים את לחייו \\ מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי \ הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי \ האיש הזה הוא כנראה קצת OFF, לא בשר לא חלב קצת מטורללי \ אני פותח את החלון החשמלי ושר אליו לפי לחן שעלה לי \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והשמש והגשם והרוח על פניו \ 'משיח משיח, אני רוצה משיח' \ והלעג והקלס משחקים בפאותיו \\ בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח \ את דעתנו לשנייה משטויות של הוויה \ הוא מתגלה מתוך ערפיח \ אני בטוח שזה הוא שעומד לבדו. הוא הגואל, תודה לאל, הוא המבטיח \ כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה \ הגעגוע הוא משיח \\ 'משיח משיח, אני רוצה משיח…'".

מגלומניה

אני רואה עצמי כמגלומן חובב, אבל לאחרונה אני מנסה כל הזמן לשגות כמה שפחות בשיגעון גדלותי. קשה מאוד לבן יחיד שרופד כל חייו באהבה למצוא נתיב פשוט ועניו.

כאשר בעולמנו שולטת דת ה"אני", אנחנו יותר ויותר מוצאים את עצמנו מקריבים ערכים טובים על מזבח ה"אני" אי שם על ראש הר בבית מקדש ה"אני". זה כל כך מסובך, כל עניין ההגשמה העצמית. זה להפוך לגשמי את כל מה שרוחני בך, וכך הופכת המגלומניה לנורמליות, ואילו הענווה מצטיירת כטירוף.

פייסבוק

בשוק עדרי למדי, שבו או שאתה "קורע" את הרדיו, "חורך" את טבלת הרינגטונים, או מנוגן פה ושם בקטנה אצל שדרנים שמעיזים להשמיע מה שהם אוהבים ולא רק מה ש"הולך", קשה מאוד להעביר שירים עמוקים ומורכבים לקהל הרחב.

יש קהל שאליו אני כמעט לא מגיע, ערוץ 2 למשל מיעט להקרין או להתייחס לשירים שלי, ורדיו לב המדינה – הרדיו של הזמר הים תיכוני – החליט לצערי שהאלבום שלי אינו מתאים לסגנון שלו. וכך כשמישהו שואל אותי "למה לא שומעים ממך משהו חדש?" אני אומר לו "תן לי לנחש, אתה רואה ערוץ 2 ומקשיב לרדיו לב המדינה". אני לא מתלונן, "מזמורי נבוכים" פונק בהמון אהבה, השמעות וביקורות טובות כמעט בכל מקום, אני רק מספר למה אני כל כך מבסוט שיש פייסבוק, זו דרך אלטרנטיבית להגיע לקהל, באמצעות הפייסבוק אני עוקף את הקומיסרים של תרבות הרייטינג, יש לי קשר ישיר לקהל. יש לי אלפי חברים ואוהדים בדף של "מזמורי נבוכים", מי שרוצה לדעת מה קורה, מתי ההופעה הקרובה וכו' – הכל נמצא שם.

סבא ניסים ז"ל

איש נפלא ועניו, רבי נסים מסיקה ז"ל. לא יאמן כמה אנשים הוא חיתן, כמה נערים הכין לבר המצווה, כמה תינוקות מל, בכמה בתי כנסת בישראל ובתוניס הוא נתן קולו בשיר. בגן יבנה הוא הגדיר את עצמו כאיש הפועל המזרחי. סבא שלי היה נינוח עם יהדותו, היא לא הייתה בשבילו קרדום לחפור, לא הייתה משהו שגרם למתחים עם הילדים והנכדים שהיו פחות דתיים ממנו ויותר ישראליים. להיות נוח עם הבריות, זה היה הקטע שלו בחיים. כולם אהבו אותו, והיהדות שלו הייתה עונג צרוף – נהרת פניו המאושרת בעת ההבדלה הייתה צריכה להיות מודעת הפרסומת הנכונה למסורת היהודית. משהו ללב. סבא ניסה לשמר את הפיוטים הטוניסאים שהוא כל כך אהב לשיר, אבל ברדיו לא "הסתייע" להקליט אותם. אז בתור טיפוס בלתי מרמיר בעליל הוא הקליט אותם על קלטת ביתית, ואחרי מותו לפני 27 שנים הוא השאיר אותנו עם אוצר של הקלטות נפלאות. אחת מההקלטות הפכה לשיר משותף ביחד איתי – "אלוהי", שמושמע תדיר ברדיו. סוף סוף קולו הנפלא זוכה להיות מושמע בציבור הרחב. האלבום שלי יצא לחנויות, ובמקביל עלו שאר ההקלטות שלו לאתר הפיוט הישראלי, והן עכשיו נחלת הכלל.

ייסורי מצפון

גם הלקאה עצמית היא סוג של אלימות, אלא אם היא מגיעה עם תיקון.

היו לי ייסורי מצפון על כך שלא שרתי את ההפטרה בבר המצווה שלי, אבל תיקנתי את זה השנה. כשהגעתי לגיל 40 עליתי לתורה ושרתי את ההפטרה. הנה קטע מתוך הבלוג האינטרנטי שלי בקפה דה מרקר:

לא היה לי מושג שבר-המצווה שלי, תהיה מלחמת תרבות. והיא היתה לגמרי מלחמת תרבות. כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, האייטיז התפרץ בצבעוניות של גל חדש, התגנב בזחילה בין ברכיו הרוקדות של דורי בן זאב, הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות הישר מתוך "חדש חדיש ומחודש" ברשת גימל, הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון ותכניות המדע היו בראש. בשבילי היה התנ"ך ספר מד"ב מסקרן ואילו המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.

זה התחיל מהזמנת הלהקה. אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו, ולאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!) נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה לשרוט דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי גם.

נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות, כמו באורגן שלי גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו. אבל בשונה מאורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית, והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו – פיתוחי זהב, קולו – פנינים, ולהקתו – חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוסיקליים.

שבת חתן בבית כנסת, ואני צריך להיכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, עם התפרצויות האפצ'י של הטבק להרחה שהיה מסתובב שם בין האפּים התפוחים, ואסור לי להסתתר כהרגלי מאחורי מבט ספקני שלמדתי מקארל סאגן. אני אמור לעלות אל הבמונת כשמעלי הבד המפוספס המוזר שאף פעם לא הצלחתי לשים על עצמי בלי להרגיש שנכשלתי – כיפה על השביל באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה.

סבא שלי הפייטן – רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר. בכלל הוא האמין בלוותר. מצוות היהדות היו בעיניו עונג, ללחוץ עלי לקיימן – לא עלה על דעתו. הוא ויתר אז גם אני ויתרתי, ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי.

27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופיים של סלסוליו, בייחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, קריית מלאכי, שדרות, ורחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

העולם הגלובלי נלחם על כל ילד, הוא משפיע על כל אחד מאיתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים, אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר.

כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי – רואים בוידאו – וחודשים ריכלו בחוצות שדרות על האירוע הנוצץ שהתנהל באולמי דקל באשדוד, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב.

לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים אבל רק לטוניסאים יש את ראול ג'ורנו, לכולם יש את העולם הרחב והצבעוני אבל רק לי יש את סבא שלי והוא זהב טהור.

הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי – הוא בד"כ זול הרבה יותר מעבודת יד. מסתבר שלאורך זמן מנצח הגעגוע לקוסקוס המסורתי אפילו את הגבות של אהרוני.

ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה לmp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחורי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר. קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.

בליל שישי שלפני העלייה לתורה חלמתי שאני על חוף מבורך וגשם ברכה ובו טיפות בגודל של פחית קולה נופלות על החול המאובק. עננים בשמיים רקדו מחול אירובי בשלל צבעי אייטיז. תמיד חזיונות מיסטיים מופיעים בצבעי שמן של נוצרים, שמחתי כל כך לראות חזיון מיסטי שגם מבחינה עיצובית הוא אופנתי, מן חלום עם חותלות. ידעתי שכל המתים בשמיים: אבא שלי ז'וז'ו המצחיק, טאטי רשל, דודתי האוהבת והמאוד אלגנטית משדרות, דוד אלבר החכם והג'ינג'י שנראה כמו רבין מקסטינה, דוד ויליאם עם כובע הברט ההפוך, דודה נינט הנפלאה מבאר שבע, דודה אמה מאקס און פרובנס, דודה לידיה הטובה מגן יבנה וסבא רבי ניסים מסיקה, כולם הרקידו לי את העננים בסגנון ג'וקי ארקין. העלייה לתורה הייתה מרגשת-מרגשת-מרגשת. כששרתי את ההפטרה, יכולתי להישבע שרגלי היו באוויר, זו הייתה ממש חוויה של זן מאסטרים ואלופי קרטה. שרתי על פי מנגינתו של סבא ופקחתי את עיניי, רק כדי לראות את גבאי בית הכנסת נובח עלי "כמה אתה תורם?".

דמעות וים

אלבום הסולו הראשון שלי. הייתי אז סולן טיפקס, וחשבנו שאנחנו בחזרות על אלבום חדש של טיפקס. אבל ככל שהתבררו התכנים גילינו שאנחנו מנגנים אלבום מאוד אישי שלי.

האלבום דיבר על השבר וההחלמה שלי עקב גירושי בהתחשבנות אישית מוסיקלית שכזו. אני שלם עם האלבום מבחינה אמנותית, אבל מצטער על כך שהכנסתי את כל עם ישראל לנישואי ולגירושי. האלבום היה צריך להישאר כמשל כללי ולא להיתפס כפרטי.

אחרי האלבום שלי ראיתי לא מעט אמנים שדיממו בכיף בפומבי והתגרשו בקולי קולות להתרגשות הקהל, והפעם הם נתנו תחושה כאילו זה סבבה, העצב המתוק. הם מאושרים, הם בונים את עצמם. זה היה חסר חן בעיניי. זה היה לא חינוכי לטעמי לעשות כסף ואמנות מכך שנהרסה משפחה בישראל. מקווה שלא אשכח אף פעם שמשפחה זה דבר קדוש.

עכשיו אני כבר יודע לשמור דברים לעצמי – השירים מדברים בעד עצמם גם ללא כתבות מדממות בטלוויזיה.

הספר הבא

כתבתי שני ספרים, ואני מתעכב על ספרי השלישי – משום שכנראה חל שינוי במנעד הספרותי שלי. אני מחפש דרכים ספרותיות חדשות ישנות לספר סיפור. כרגע אני בהשתאות נרגשת מסופרי יידיש מדהימים. כשאצליח לעכל אותם, אולי יהיו לי כלים חדשים להתמודד עם הספר השלישי.

החיקוי ב"ארץ נהדרת"

קודם כל – אשריי. מריאנו הוא ה"רולס רויס" של החקיינים, וזכיתי שהוא יחקה אותי. לפעמים הוא עושה אותי יותר ברור מאשר אני עושה אותי. טוב, זו לא חוכמה, אני רואה אותו בטלוויזיה שקניתי מפלאזמאווי כפרה עליו, שהיה מדנדן בענבליו עד שהיה מגיע "פסוקו של יום".

צבע אדום

"זכיתי" כמה פעמים לשמוע את האזעקה, וזה מבעית. תושבי שדרות הם גיבורים אמיתיים. ילדי שדרות שגדלו תחת הפחד הגדול הקריבו את נפשם הזכה למען הכלל. כל כך הרבה זמן עבר עד שהחליטו לעשות משהו בנדון, כל כך הרבה זמן סמכו על האוכלוסייה האמיצה של שדרות. חומר אנושי וחלוצי נפלא. תושבי שדרות ועוטף עזה צריכים לקבל כל אחד מהם צל"ש אישי מצה"ל. הם ספגו וספגו וספגו, ועכשיו המדינה כפוית הטובה שלנו לא דואגת אפילו שיהיה להם בית חולים ממוגן.

אירוויזיון

כשזכיתי לייצג את מדינתנו באירוויזיון, קלטתי כמה הפכנו לחברה הישגית, חברה צמאה לניצחונות. ישראל ששלחה לאירוויזיון את כוורת, את הבטלנים ואת דנה אינטרנשיונל הייתה מדינה שיודעת להיות אמנותית ואמיצה, מדינה שיודעת עוצמות של הומור ואמירה.

ברגע שנבחר השיר push the button"", התחילו המלעיזים לכלכל את הסיכויים. מדינה רדופת מצעדים וטרופת כוכבים נולדים לא הצליחה לראות את השיר הבוטה שלנו משום מקום מלבד מהמקום התחרותי. כולם כמעט פספסו את הסקנדל שיצרנו נגד אחמדיניג'אד, כולם פספסו את המסר האנטי-קסאמי שהופיע בעוצמה בשיר. כולם פספסו את הפסיפס האנושי שהצגנו על במה שרגילה לקבל בעיקר בלונדיניות מבודרות שיער. רק בחו"ל שאלו אותנו שאלות חשובות והתייחסו לטקסט, ואילו כאן היו רוב האנשים עסוקים בהימורים לרעתנו. אז הבנתי – הפכנו לחברה של "ניצחונות" – מוטרפת והישגית. הנה חלק מהטקסט, קראו אותו ואמרו לי האם זו לא אצבע משולשת משדרות הדוויה, שראוי ונכון להפנות גם היום לאירופים הזחוחים:

"מסרים מתפוצצים עלי \ טילים מתעופפים וגם נופלים עלי \ שוטרים וגנבים מתרוצצים עלי \ והם קופצים עלי מתקרצצים עלי \ אללי אללי תענה לי אלוהי הי \ הסיוט הזה ארוך מדי \ כשאני בקושי חי וכולם מכוונים אלי \ זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי \ ווי ווי – המשטרה \ וויאוו וויאוו – צוות הצלה \ הנה זה בקדם שיר ללא סלאם \ אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם \\ שוב עוצר בלב את הנשימה \ שלא תפרח עכשיו הנשמה \ הנה מלחמה הנה הנשמה \ בום בום זה מה שקורה עכשיו \ בין רקטה למצ'טה בין צופה לכתב \ בין מחטף לנחטף בין גשום לשרב \ הסלמה במדרגות עולה ותופסת קו \ כלום כלום זה מה שכולם עושים \ קיצונים מקצינים וקצינים מרצינים \ התמימים מתמתנים ממתינים לנתונים \ ועונים שכולם חסרי אונים \\ עולם כולו דמונים שאנחנו סתם פיונים \ ושמפיונים עם ז'יטונים מחליטים מה שיהיה \ ניהול בעצלתיים, אוניה מלאה במים \ וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה".

אחמדניג'אד

אם אביים סרט על מגילת אסתר – אני חייב שהוא ישחק את המן הרשע.

פשוט בוּל איך שדמיינתי אותו בילדותי.

גוש קטיף

אי אפשר לרסק משפחות ופרנסה מבלי לחשוב ולהיערך לעומק. אי אפשר לעזוב חממת פרחים מבלי לדאוג לכך שהפרחים ימשיכו לפרוח גם מהצד השני. הקסאמים הם תוצאה ממדיניות של זבנג וטראח.

כל דבר עושים במכת מחץ. פינוי תושבים למגורים ארעיים היא חטא, אם מפנים חלילה מישהו מביתו הוא צריך לקבל על המקום מפתחות לבית שווה ערך ועסק שווה ערך. הבריחה מהגוש מבלי שתהיה כתובת מהצד השני, מבלי שנדע מי הולך להתפרנס מהאדמה המבורכת היא חסרת אחריות לאדם ולארץ. מבחינתי, הפינוי הסריח מריח של "עכשוויזם".

אני לא אוהב את המילה "עכשיו". כשמישהו תובע משהו "עכשיו" יש בזה תאוותנות, גרגרנות, קוצר ראות ולחץ. אנחנו עם הנצח – אמור להיות לנו הרבה הרבה זמן ואורך נשימה. אנחנו אמורים לדבר על צדק, וצדק דורש זמן. עשינו "שלום" לגוש קטיף, פינינו אותם מהר מהר, עכשיו עכשיו ושיקמנו אותם לאט לאט – לאט מדי.

ובכל זאת, למרות שאני מאמין שיש לנו זכות היסטורית על כל הארץ, אני חושב שהארץ נקנית גם בזכות מוסרית – ולצערי לא נראה לי שמדינתנו מוסרית והוגנת לאזרחיה, בטח לא מספיק כדי להרשות לעצמה שליטה כל כך נרחבת על עם אחר. משפחה שמתקשה לטפל בילדיה מאבדת את הזכות לאמץ ילד נוסף.

מבחינתי צריך להגיע לתהליך שלום איטי, ארוך ואחראי בן כעשור או שניים, בסופו נשאר בע"ה עם הכי הרבה שנוכל להשאיר. וכך יהיה לנו די זמן לדאוג למעבר חלק של תושבים משטחים רחוקים אל לב הארץ, נדאג שהפיצוי יהיה הוגן ושאף אחד לא יפסיד אפילו יום עבודה אחד. ותוך כדי כך נלחם להפוך למדינת מופת, מדינת חוק, מדינה עם ערכים יהודיים, מדינה של חמלה ואהבת חינם. אולי אחרי שנצליח לעבור למוֹד של תיקון עולם, נמצא את עצמנו במצב טוב יותר עם הבורא. וכשהבורא מבסוט – יש גשם, יש שלום, יש ארץ ויש עם.

הדלקת משואה

זכיתי להדליק משואה לכבוד יום העצמאות ה-61, שהיה בסימן 100 שנה לתל אביב.

תל אביב היא הבית שלי – אני גר בתל אביב יותר מעשרים שנה, יותר משגרתי בשדרות. ועדיין המעבר הזה בין תל אביב לשדרות יהיה תמיד בתוך היצירה שלי. אני מקווה שתל אביב תהיה פחות צינית, פחות פריפריה של ניו יורק, יותר חלוצית, יותר יהודית, יותר כמו שדרות. ואני מקווה ששדרות תהיה פחות מסוגרת, פחות פריפריה של תל אביב. יותר חשובה בזכות עצמה, יותר מצליחנית, יותר תרבותית, יותר כמו תל אביב.

(פורסם במקור ראשון, אפריל 2010)

למה התקשורת מתעקשת להגחיך את עמיר בניון?

שירו החדש של עמיר בניון מבטא ביקורת על זרם שמאלני ספציפי אך משום מה, עיתונאים ואנשי תקשורת מתעקשים להרחיב את מעגל הסכסוך ולהציג את בניון כקיצוני ומסית עם נטיות אנטי-שמאלניות מובהקות. למה? כי הכי קל להתסיס, בפרט כשזה גם מתיישב עם דעותיהם הפרטיות. דעה

אני קורא את הטוקבקים לראיון של עודד בן עמי עם עמיר בניון, ופשוט משפשף את העיניים בתדהמה. טוקבקים, מטבעם, נוטים להתפלג ולהביע דעות שונות. במקרה הזה, לא אגזים אם אומר שיותר מ-90% מהתגובות בהחלט מבינות את המסר שבניון ניסה להעביר בשירו החדש, "אני אחיך". נוהגים גם לומר על טוקבקיסטים שהם עילגים, רדודים ומתלהמים. אז איך מאות טוקבקיסטים הבינו שהשיר מכוון לשמאל הקיצוני שנוקט בפעולות אקטיביות נגד צה"ל והמדינה, ובוודאי שלא כלפי השמאל בכללותו, לעומת אנשי התקשורת, שמתנפלים עליו במאמרים שוצפים וקוצפים ומתעקשים שלא להבין את הנקודה הפשוטה הזו? האם התקשורת עד כדי כך אטומה ולא מבינה, ודווקא הטוקבקיסטים מבינים בקלות את הפואנטה?

 עמיר בניון חדש (3)

ממש לא. העיתונאים וכלי התקשורת שהתגייסו לצייר את בניון כהזוי, תלוש וקיצוני, מבינים טוב מאוד על מי הוא מדבר. רק מה, כדי להפוך את הקערה על פיה ולהתסיס את כולנו, הם מעדיפים לצייר תמונה שקרית כאילו בניון שוב נלחם נגד כל העולם ואחותו.

ב"ידיעות אחרונות" העניקו לידיעה הרלוונטית את הכותרת "קם על צד שמאל" עם תמונה לא מאוד מחמיאה, ב"וואלה תרבות" הוא הותקף קשות (לפחות על ידי טקסט אינטליגנטי של עינב שיף), עודד בן עמי האשים אותו בפרובוקציה מכוונת, באתרים שונים פורסמו מניפסטים עם חרון קדוש כלפיו, ונראה שאף אחד לא הבין את כוונת המשורר. יותר נכון, מאוד לא רצה להבין.

בניון כתב את "אני אחיך" על אנשי הקרן החדשה, שלאחרונה פורסם כי הם סייעו לכאורה להכפשת שמה של ישראל בדו"ח גולדסטון, כמו גם בתמיכה במעצרים ובנקיטת צעדים משפטיים נגד קציני צה"ל בחו"ל. אבל למה שהוא יסתכסך רק עם אותו שמאל קיצוני שאליו כוון השיר? באה התקשורת, שברוב טובה מרחיבה את גבולות הסכסוך, ומציגה את בניון כקיצוני שיש לו בעיה עם כל שמאלני באשר הוא.

גם כשבניון אמר במפורש לעודד בן עמי "שמאלני אמיתי, לא מתחזה, הכי קטן, תרם למדינה הזאת מה שאני לא אתרום עוד אלף שנה. חבל שהפכו את זה לעניין פוליטי וזול", המשיך בן עמי בקו הדורסני והנבחני. נראה שמבחינתו, דווקא השנאה האקטיבית של השמאל הקיצוני כלפי צה"ל היא היא התקינה, ואילו הזעקה של בניון היא הסתה מטורפת.

קל מאוד לצייר את בניון כהזוי וכקיצוני. אני זוכר שניסו לעשות זאת גם כשיצא נגד אקו"ם והפדרציה הישראלית למוזיקה, למרות שהיום כבר ברור, עקב ההשתלשלות המשפטית, שיש דברים בגו. אבל השילוב הזה של פטריוט ואדם מאמין שלא חושש להגיד את אשר על לבו, גורם להרבה אנשים לשחרר את השד מתוכם ולהשתמש בדרכים מניפולטיביות על מנת לצייר אותו בצבעים לא מחמיאים.

אני יודע שזו נפילה למלכודת ההשוואות הנצחית, אבל בכל זאת – לא ראיתי עליהום כזה טוטאלי על גבי גזית, שאמר על החרדים דברים באמת גרועים. למה בן עמי לא מראיין אותו בתקיפות גדולה כל כך? בכלל, אני לא רואה התנפלות על אינספור אמנים שמביעים תמיכה בקרן החדשה – דייויד ברוזה, רונה קינן, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד. אכן, לא צריכה להיות התנפלות, כי דעתם לגיטימית וטוב מאוד שהם מביעים אותה. אבל כשזה מגיע לבניון, או בכלל לעמדות שלא מתיישבות עם הדעות הפרטיות של עורכי עיתונים ומגישי טלוויזיה כאלה ואחרים – כאן זה כבר אסור. וכמובן שכאשר אביב גפן הביע דעות קיצוניות ופרובוקטיביות לצד ההפוך, אף אחד לא חשב שזה גדול עליו, ובטח שלא ניסה להדביק לו שנאה יוקדת לכל ימני באשר הוא.

היופי הוא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. בתקשורת ימשיכו דבריו של בניון לצאת מהקשרם, ובעולם האמיתי הוא ימשיך למלא את קיסריה, ליצור מוזיקה איכותית, לזכות לפופולריות גדולה ומדי פעם גם לשחרר כהרגלו שירים אמיצים בעלי אמירה חברתית נוקבת. אותם שירים יגרמו לתקשורת לצאת שוב מהכלים, ולרוב הישראלים לשמוח מכך שסוף סוף גם דעותיהם באות לידי ביטוי.

(פורסם במקו, אפריל 2010)

נחלת בנימין דוט קום. על תופעת Etsy והמכירות באינטרנט

יעל כבר הצליחה לפרוץ עם התכשיטים שלה לבוטיקים הגדולים והנחשבים בעולם. ענבל עובדת בלילה מול הלקוחות מחו"ל ובבוקר מול מס הכנסה. ושושנה? שושנה בת השישים עוד מחכה לפריצה הגדולה שלה. כולן יחד מבהירות: עסק אינטרנטי הוא לא תחביב, הוא עסק לכל דבר. אם לא תעבדו קשה, לא תרוויחו

כששושנה בן ענת, בת 60 מירושלים, פרשה מתחום ההוראה ועברה למשרה חלקית, היא ידעה היטב מה ימלא את זמנה: הקמת עסק למכירת פריטים סרוגים בעבודת יד. כמובן שזה לא היה פרקטי, אבל אז היא שמעה על Etsy, החלה לברר בנושא – ופתחה את החנות שלה בחודש אוקטובר האחרון, בכתובת etsy.com/shop/RossanaShoshana. מרגע שהחליטה, שום דבר לא חסם את דרכה – גם הצורך לדעת אנגלית ברמה גבוהה.

"האנגלית שלי לא הכי טובה", מודה בן ענת. "לכן קניתי את תוכנת בבילון. כל מילה שנייה אני בודקת. לא מתאים שיהיו לי שגיאות כתיב, ואני רוצה שהמשפטים יהיו בנויים טוב ויגדירו היטב את המוצרים שלי. זו המון עבודה, מעבר לסריגה עצמה. בנוסף צריך להתמיד, ובעיקר לעשות המון עבודות שיווק שקשורות לחשיפה. יש באתר גם כתבות בנוסח 'טיפים להצלחה' או 'מוצרים בעלי צורות גיאומטריות מעניינות'. אני נכנסת כל הזמן לכתבות האלה ומגיבה בטוקבקים. לא משנה מה אתה אומר, העיקר שהתגית שלך בסוף התגובה תיצרב איפשהו לאנשים בתודעה. זה המשחק: אתה צריך לעבוד על עצם קיום הנוכחות שלך".

שממילא תוך כמה שעות יידחק על ידי אחרים שרוצים גם כן לעבוד על עצם הקיום שלהם.

"נכון, גם זה סוג של אשליה, כי תוך זמן קצר מי יזכור אותך. אלה דברים שנורא תלויים באוויר. דבר נוסף הוא לזהות מגמות. יש דברים שנורא הולכים, שאתה יכול לראות ממש שזה טעם האנשים. בדרך כלל אלה דברים קיטשיים. למשל ינשופים. בכל העולם אוהבים אותם. זה יכול להיות ציורים של ינשופים, כריות של ינשופים, תליונים של ינשופים מכסף וכו'. יש שם הרבה דברים כאלה. אבל בכל מקרה לא אתאים את עצמי לאיזשהו גל. לכן לא אתפשר על דברים כאלה, גם אם ייקח לי יותר זמן".

צב שיצרה שושנה

לפני שנגלה לכם, לקראת סוף הכתבה, לאן התפתח העסק של שושנה, וכמה פריטים מכרה מאז הקימה את העסק האינטרנטי שלה באוקטובר האחרון, נספר לכם שהמוכרת המתחיל חברה ב-Team הישראלי הפועל בכתובת etsyisrael.blogspot.com. קבוצה נוספת פועלת בכתובת etsy-israel.blogspot.com, ויש גם קבוצות יהודיות שונות בעולם (הבולטת שבהן היא EtsyChai הפועלת ב-etsychai.blogspot.com). לא נכביר במילים, ורק נאמר שחברות הקבוצות עוזרות אחת לשנייה, מקדמות אחת את השנייה וכן הלאה.

ואפרופו הכברה במילים, כאן חייבים לפתוח סוגריים: השימוש ב-Etsy הוא עולם ומלואו. יש המון טיפים, הסברים איך זה עובד בדיוק, עניינים כספיים שכל משתמש חייב לדעת וכן הלאה. אבל בכתבה זו אנו לא מתיימרים ולא מתכוונים להרחיב בכל אלה. בשביל זה קיימים לא מעט ספרי הדרכה שניתן לרכוש בנושא (כולל בעברית). מדובר בעולם ומלואו, וכדי לא להיחשד בשטחיות נדגיש כבר עכשיו שמראש אנו לא מתכוונים לטפל בתורת Etsy לעומק, אלא רק לשרטט אותה בקווים כלליים. העניין הוא התופעה.

*

בעוד ש-99.9% מהישראלים שרוצים להקים עסק קטן יעברו את ההליך הסטנדרטי של השכרת מקום, הזמנת מלאי, פרסום במקומונים, פתיחה חגיגית, קביעת מזוזה, הדפסת פלאיירים וכן הלאה, אי שם ברחבי האינטרנט מתקיים לו ייקום מקביל שבו אפשר להקים עסק במחיר של סוכרייה על מקל. עד היום כולנו הכרנו את ענקית הסחר המקוון eBay, אולם בגלל עומס התנועה בו, כמו גם קושי הניווט, כמו גם התחרות המטורפת – הרבה פחות מפתה היום להקים שם עסק. בינתיים צוברים תאוצה לא מעט אתרים המעניקים פלטפורמה ממוקדת יותר לסחר באינטרנט, והבולט מכולם – שמסביבו אף קמה קהילה ישראלית משגשגת ומתרחבת תדירות – הוא Etsy.

למי שעדיין לא שמע על השחקן הצעיר והצבעוני במגרש הסחר של האינטרנט, נספר שמדובר באתר המוביל בעולם למכירה וקנייה של עבודות יד, מוצרי וינטאג' וחומרי גלם, ומכאן הנוכחות הנשית הכמעט אבסולוטית בו. נורא קל לנווט בתוכו, נורא זול למכור ולקנות דרכו (הרבה יותר מ-eBay), וזו הסיבה העיקרית שמאז 2002, השנה בה הוקם, הופך Etsy לפלטפורמה מצוינת עבור אומנים המעוניינים למכור את עבודותיהם לקונים פוטנציאלים מכל רחבי העולם. במילה "אומנים", אגב, אנחנו מדברים גם על עקרות בית או נשים עובדות המעוניינות להרחיב את מקור ההכנסה שלהן. זה קהל היעד העיקרי והפעיל בפועל, וזה גם מה שקרה עם לימור מתיתיהו, בת 38 מיהוד, נשואה פלוס 2 ומעצבת אינטרנט במקצועה, שניסתה להקים עסק קטן ב-Etsy, limitz.etsy.com (ובהמשך חנות נוספת – ECObyLimitz.etsy.com), והפכה לאחת הפעילות הבולטות בקהילת המוכרות באתר, כולל ניהול ה-Team הישראלי ISRAT וניהול הקומונה באתר תפוז. בנוסף לכל היא מנהלת את האינדקס לאומנים ישראליים HandmadeinIsrael.co.il, ומדריכה בקורס לפתיחת חנויות באתר.

לפני עידן ה-Etsy ניהלה מתיתיהו עסק לעיצוב תכשיטים מפימו. אבל בהמשך העסק נסגר, והיא הקימה את "אותיות", המציע מוצרים פרסונליים בהזמנה מיוחדת המכילים שמות של ילדים על חולצות, כריות, בגדי גוף, תיקים וכו'. "בתור אשת אינטרנט ותיקה, מחלוצי האינטרנט בארץ, בניתי אתר לעסק, והתחלתי לעבוד על שיווק רשתי", מספרת מתיתיהו. "הוספתי את כתובת האתר בכתובת החתימה שלי בתפוז, בפייסבוק ובאתרי הורים שאני גולשת בהם שנים. ואז פתאום החלו לזרום פניות. התחילו להכיר אותי, אבל זה לא היה מספיק. עברתי למכור בדוכנים, ואז הגעתי ליריד מעצבים. שילמתי 200 ש"ח ליום, והתייצבתי בקניון פעמיים בשבוע. הבטיחו לנו פרסומים וקידום, אבל בפועל זה לא הלך.

"באותו שבוע, ב-2007, גיליתי את Etsy. פתחתי כרטיס תחת השם הקבוע שלי ברשת, 'לימיצ', העליתי תמונות ומחירים, ותוך שבוע מכרתי שני מוצרים. לא היה לי עם מי להתייעץ ולא ידעתי איך להתקדם. בינתיים היה שוב יריד, וראיתי שם מעצבת תכשיטים שהייתה מאוד מוכרת לי, אבל לא ידעתי מאיפה. התחלנו לדבר, מצאנו שפה משותפת, ואמרתי לה 'את מאוד מוכרת לי, אני לא יודעת מאיפה'. התחלנו לדבר היסטוריה, צבא, תיכון. ואז במקרה דיברנו על Etsy, והיא אמרה 'אולי משם את מכירה אותי?'. הסתבר שבאמת אני מכירה אותה משם, מתמונת הפרופיל הקטנה. ישבנו בדוכן עם הוצאות גבוהות והכנסות מצחיקות, ולמדנו אחת מהשנייה על Etsy. די נשבעתי שזו הפעם האחרונה שלי בדוכן, ותוך כדי הבנתי שהיא גם כן מגששת ומנסה להבין איך הדברים עובדים בעולם הווירטואלי".

חולצה שיצרה לימיצ

התחלת מיד עם Etsy, מבלי לעבור דרך אתר הסחר הגדול פי כמה, eBay?

"כשעוד הייתה לי חברת התכשיטים מפימו חשבתי למכור ב-eBay, כי זה היה הדבר הכי ידוע. ובאמת, פתחתי עמוד, העליתי תמונות מטושטשות וחשוכות של כמה מוצרים, וכמובן שאף אחד לא קנה כלום. זה היה הניסיון הראשון והאחרון שלי עם eBay. בכלל, הוא מייצג בעיניי עולם יותר גברי. אצלנו מוכרים עבודות יד, ושם אפשר למכור הכל. אני תמיד שואלת כך: איפה יותר קל למכור עבודת יד – בנחלת בנימין או בתל אביב רבתי? בהקבלה, eBay זה תל אביב ו-Etsy זה נחלת בנימין. חוצמזה Etsy הרבה יותר ידידותי למשתמש לעומת eBay. אתה לא הולך בו לאיבוד. כל שלב מוסבר לך בצורה מאוד ברורה, ולעומת זאת שם אתה צריך להיות חצי מתכנת כדי להבין מה בכלל רוצים מהחיים שלך".

לחלק מהבנות יש גם חשבון ב-eBay או שרובכן ויתרתן מראש?

"לא, ממש לא מראש. אני יודעת על כאלה שהיה להן חשבון שם – והן סגרו אותו. פשוט לא השתלם להן. העמלות שם מאוד גבוהות, ושנית, הקהל העולמי יודע שבשביל עבודות יד נכנסים ל-Etsy, לא לשום מקום אחר".

בינתיים הפכה מתיתיהו לאחד הגלגלים שהניעו את תופעת Etsy בישראל, פתחה את הקומונה, הופתעה לגלות כיצד עוד ועוד בנות מצטרפות, ובהמשך פתחה את ה-Team. "החודשים עוברים, ופתאום יש נוכחות מדהימה של יוצרות ישראליות בדפים הראשיים של Etsy, דבר שלא היה קיים שם מעולם. עשיתי חיפוש לוקאלי לא מזמן, ופשוט נדהמתי מכמות החנויות החדשות שנפתחו בישראל. זה לא רק הכמות שהדהימה אותי, אלא האיכות. אתה רואה שם חנויות שכבר על ההתחלה מצליחות. אני מתרגשת כל פעם שאני רואה את הדפים החדשים. יש המון מאוד דיונים בקומונה".

בואי נדבר מספרים: כמה אפשר להרוויח ממכירות ב-Etsy ברמה החודשית?

"אני מכירה בנות שמרוויחות את ה-5,000-7,000 ש"ח בחודש, אבל יש גם כאלה שמרוויחות מאות שקלים, ויש כאלה שבכלל לא מרוויחות. בדרך כלל או שיש לך משרה שנקראת Day Job וזו המשרה הנוספת שלך, או שיש תכשיטניות שיש להם חנויות או דוכן קבוע של תכשיטים, ובנוסף הן עובדות ב-Etsy במשרה יפה. הן מתפרנסות משם ממש כחנות נוספת. אני לא מכירה מישהי שעושה את זה בתור תחביב ומרוויחה המון. זה יותר ברמת המאות שקלים בודדים – כלומר השלמת הכנסה נחמדה. לא הייתי מזלזלת בזה, זו עוד הכנסה. אבל גם בשביל סכומים כאלה צריך לעבוד".

השאלה היא האם הרוב בארץ מרוויחות באמת או שבסך הכל מגיעות למאות שקלים.

"קשה לי להגיד. הוותיקות עובדות יפות מאוד. ויש גם חדשות שעובדות יפה מאוד. הייתי אומרת שזה די ברמת החצי-חצי. גם נורא תלוי מה מוכרים בחנות ובאילו מחירים. מוצרים ב-15 עד 25 דולר יותר קל למכור מאשר מוצרים ב-80 דולר. אם מישהי מוכרת בגדים – יהיה לה יותר ביקוש מאשר לחנות תכשיטים, כי יש המון תכשיטים ב-Etsy. לגבי הממוצע – זה כמו שתעבור בנחלת בנימין ותשאל מה הממוצע של כולם. זה כמו שנכנסות בנות ואומרות 'אני מעצבת תכשיטים, האם כדאי לפתוח חנות? זה הולך?'. עונים לה שיש המון פרמטרים, ואי אפשר לענות ככה. אמנם סיכון ההשקעה הוא אפסי. לא צריכים לשים מראש את ה-1,000 שקל בדוכן שאין לך מושג אם הוא יצליח. כאן במקרה שלנו את יושבת בבית, זמנך בידיך. ומצד שני חשוב להבהיר שזה לא משחק, לא בכאילו. זו עבודה של ממש".

אז מהם בעצם הפרמטרים העיקריים להצלחה ב-Etsy?

"מה שעוזר למכור זה תמונות מצוינות של המוצר – כמה שיותר מכל הזוויות, הרי זה משובח. חשוב גם שיווק רשתי. בעולם האמיתי עסקים משקיעים כסף בפרסום, אבל כאן חשוב יותר שיווק רשתי. ולא כל אחד יודע לעשות את זה. בסך הכל מדובר בהרבה קהל צעיר שרוכש, באנשים שפייסבוק אצלם זה כמו ארוחת בוקר, וכך גם לגבי פורומים ובלוגים. זה לגמרי חלק מהעניין. יש כל מני טריקים שיכולים לקדם אותך דרך טוויטר, יש חשיבות גבוהה מאוד להשתתפות בפורומים של Etsy, להקמת בלוג משלך, לתחזוק עמוד מעריצים בפייסבוק, להגיב בכל הבלוגים הנחשבים, להשתייך ל-Teams רלוונטיים וכן הלאה. ממש צריכים לתקוע יתד. בחנות וירטואלית אם אתה לא עושה שיווק רשתי, זה בעייתי. יש מי שיודע לעשות את זה בטבעיות, ויש מי שקשה לו עם זה ומצליח למצוא אפיקים אחרים לפרסום כמו מודעות בתשלום. למרות שלדעתי הקידום בכסף די אפסי. השיווק הרשתי עולה במאות אחוזים על כל פרסום. כך למדתי מחוויות שונות שסיפרו בנות קומונת Etsy באתר תפוז".

תופעה מעניינת עליה מספרת מתיתיהו בהמשך היא חוסר נכונותן של חלק מהמוכרות למכור לישראלים. לא שהן יימנעו מכך, אבל זו בפירוש לא השאיפה שלהן. כשהיא ניסתה לאתר עבורנו מרואיינות מעניינות עבור הכתבה, שלוש מוכרות מצליחות לא הסכימו כלל להתראיין או להעניק שיחות רקע, בטענה שממילא קהל היעד שלהן נמצא בחו"ל. "חלק גדול מהמוכרות לא רוצות לעבוד עם ישראלים – לא יודעת למה", היא מספרת. "בגלל סוג העסק שלי, שבמרכזו נמצאות אותיות עבריות, אני דווקא פונה לקהל הישראלי, וזה נוח לי מאוד. אבל כנראה שהקהל הישראלי קודם כל לא קונה באינטרנט, לכן גם אם תעשה לחנויות סופר-חשיפה בעיתון ישראלי, זה לא ממש יעזור. בנוסף תרבות הקנייה בחו"ל שונה לגמרי – הדרישות של לקוח מחו"ל וכן הלאה. ובכלל, אם כל העולם בפניך, למה לך לעבוד רק באופן מקומי?".

לוגו הקבוצה הישראלית

הכתבה הזו לא באה למכור לכם ש-Etsy הוא מכרה הזהב החדש של כל מי שמעוניין במשכורת חודשית תמורת חצי שעה ביום, אלא בדיוק להפך. מסתבר שכל סיפורי ההצלחה, ללא יוצא מן הכלל, מלווים במאמץ ובהתמדה בכלל לא פשוטים.

אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של האתר שייך לענבל להב-אלגרסי, בת 30 מרם-און, נשואה + 2, שמעצבת ומייצרת מוצרי תינוקות מבד, כולל בובות, ב-etsy.com/shop/bouji. ב-2008 היא עזבה את מקום עבודתה, והחליטה לפתוח חנות אונליין בעלויות מינימליות. אזכור קטן בעיתון "הארץ", פלוס שיטוט קטן ברשת, הביא אותה ל-Etsy. אבל כמו תמיד, בהתחלה זה בקושי זז. "לוקח זמן גם להבין איך הדברים עובדים שם. אני יכולה להגיד שלקח כמעט שנה עד שהתחילו להיכנס הזמנות", היא מספרת.

והשנה הזו לא הייתה מתסכלת?

"מאוד. מאוד מתסכלת. תשמע, זה לא פשוט. אני מייצרת את הכל בעבודת יד. יש לי שני ילדים לפרנס. אבל ברגע שאתה מאמין בעצמך ומייצר משהו שהוא באמת ייחודי ואחר – לי בכל אופן זה עזר להמשיך להאמין. כמובן שגם הבעל תמך. ולמרות התסכול – הכישלון לא הרפה את ידיי, אלא רק גרם לי ליצור דברים יותר חדשניים ויוצרי דופן. בסופו של דבר זה השתלם".

ובכן, בהחלט השתלם. היום יש לענבל 15-20 הזמנות חודשיות בממוצע, לא רק דרך האתר. הוא אמנם משמש עבורה כחלון ראווה, אבל לא כל המכירות מתבצעות דווקא שם, לדבריה.

נדבר תכל'ס: אפשר להתפרנס וממש לחיות מזה?

"עם הרבה התמדה ואורך רוח – כן. זה גם עניין של טרנדים. אם אתה כל הזמן מחדש, מתמחר את עצמך נכון, עוקף את כל השגיאות של הרבה יוצרים אומנותיים שנוטים לא להעריך מספיק את המוצרים שלהם מבחינה אומנותית – אז כן, אתה יכול גם להתפרנס מזה בסופו של דבר".

אני חייב להרוס קצת את האידיליה: מהם החסרונות של המקצוע הזה, בעצם?

"קודם כל, השעות שאני משקיעה בו. זו לא עבודה משרדית שאחה"צ אתה סוגר את הדלת ומתפנה לבית. אני באופן אישי מתחילה יום עבודה ב-22:00 אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, ומסיימת בערך ב-4:00. בשעות האלה אני שולחת מיילים, מדברת עם לקוחות בחו"ל, מייבאת את הבדים שלי מארה"ב וכו'. למעשה, כל הפעילות מתבצעת בשעות הלילה, כולל התפירה והעיצוב".

ואז מתי את קמה?

"ב-6:30-7:00. אני ישנה גם שעה-שעתיים בצהריים. אבל בבוקר זה יותר סידורים, בנקים, מס הכנסה, וכמובן משלוח חבילות בדואר".

אפשר לנהל ככה לאורך זמן חיים סטנדרטיים כשאת עובדת בעיקר בלילה?

"זה לא אידיאלי – אבל אפשרי. אני עושה את זה כמעט שנתיים, ועושה את זה לא רע. בשישי-שבת אני לא עובדת בכלל, מתוך עיקרון, חמותי שומרת מסורת. היא אמרה לי 'אם את רוצה פרנסה, תשמרי שבת', ואימצתי את זה. בכל מקרה גם האמריקאים לא קונים במיוחד בסופי שבוע".

איך מגיבה הסביבה שלך לעבודה הלא שגרתית הזו? נניח, אמא בגן של הילדים שואלת מה את עושה בחיים, ואת עונה "אני מוכרת בובות באינטרנט". נשמע קצת הזוי.

"נשמע הזוי, אבל מעורר הרבה התפעלות. אומרים לי הרבה 'את גרה בחור כמו רם און, בסוף העולם, ומוכרת לכל העולם'. זה משהו מדהים שלא היה קיים בעבר".

לא בטוח שבעבר להב-אלגרסי הייתה מתארת לעצמה שאף תמכור לבוטיקים גדולים ונחשבים בחו"ל, אבל מסתבר שאחרי Etsy יש תחנות נוספות בהצלחה. "כרגע אני עובדת על קולקציה חדשה, אחרי שבוטיקים ברחבי ארה"ב, קנדה ואירופה ביקשו להזמין את המוצרים שלי", היא מספרת. "עד עכשיו לא הייתה לי אפשרות לשווק לבוטיקים יותר גדולים, אבל עכשיו אני עובדת על קו יותר גדול, ובחודשים הקרובים אתחיל לשווק לבוטיקים. אם עד עכשיו יצרתי מוצרים שהם One of the kind, עכשיו זה יהיה אחרת. עד עכשיו יכולתי לספק עשרה מכל פריט, וגם זה בדוחק. כרגע אני יכולה לספק יותר את הבובות, למשל, אבל יש גם בקשה להזמין טקסטיל לחדרי תינוקות. עד עכשיו עבדתי עם בדים שהיו לי בכמויות קטנים, אבל עכשיו אני עובדת עם בדים שניתן לקנות בכמויות גדולות יותר".

את כל זה את עושה לגמרי לבד?

"כן, אבל התכנון הוא לשכור מישהי נוספת שתתפור ביחד איתי".

נראה לי שבסוף תפריחו מחדש באמצעות Etsy את תעשיית הטקסטיל בארץ.

"הלוואי. החלום שלי הוא להעסיק אימהות במצב שלי עם ילדים, שבאמת יתפרו בארץ, וכך נייצא לחו"ל דברים ישראליים".

מוצר מבית Yoola

סיפור הצלחה נוסף שייך ליעל פלק, בת 41 מיהוד, נשואה + 2, שברשת מוכרת יותר בשם Yoola. זו גם שם החנות המשגשגת שלה, בה נמכרים תכשיטים סרוגים יפהפיים, כשעד לשעת כתיבת שורות אלה נמכרו בה יותר מ-1,000 פריטים.

מעניין לגלות שפלק מחזיק ב-Day Job כבעלת משרד עיצוב תעשייתי מזה 15 שנה. העסק המניב שלה ב-Etsy הוא למעשה עבודה נוספת שהחלה בסך הכל לפני שנה וחצי, אחרי שאחותה פתחה חנות (שלא ממש זכתה להצלחה), המליצה לה להצטרף, והשאר היסטוריה.

את מספיקה לשלב בין שתי העבודות?

"בוודאי. העבוד ה ביום היא במשרד העיצוב. Etsy אמנם קצת גולש לי לתוך היום ברמה של דואר, משלוחים ורכש, אבל בעיקרון אני מכינה את התכשיטים בערב ובסופי שבוע, בדרך כלל מול הטלוויזיה. ובכלל, הרבה מהעיסוק הוא לא בהכרח היצירה עצמה אלא מה שמסביב – שיווק, פטפוטים עם לקוחות וכו'. יש הרבה חיי מחשב סביב זה. יש כאלה שאומרים שהיצירה עצמה מתגמדת לעומת הזמן שצריך להשקיע בכל מה שמסביב".

אז זה בעצם סוד ההצלחה – כל המסביב הזה?

"סוד ההצלחה הוא המכלול, אני חושבת. קודם כל צריך מוצר טוב. העיצוב צריך להיות טוב, התדמית – צילומים, שמות, תיאורים, המיתוג – ואחר כך צריך לתת שירות טוב, לדעת לעשות מבצעים, לשמור על קשר עם הלקוחות. זה עולם תחביבי, אבל בסופו של דבר יש בו את המרכיבים שיש בכל עסק, רק בזעיר אנפין. מה שמעניין זה שמעבר למכירות – אגב, השבוע עברתי את ה-1,000 – העסק הוא למעשה פתח לקשרים אחרים. היום גלריות ובוטיקים פונים מרחבי העולם, אני מופיעה בכתבות בעיתונים שונים בעולם ובאינטרנט. זו במה, ויש יוצרים שהבמה הזו מרחיבה ומפרה אותם. גם אותי. כשהבנתי שיש לי קהל, זה העשיר את היצירה עצמה".

ממה שאת רואה מסביבך, אפשר ממש להתפרנס מזה?

"אני מכירה כמה מוכרות שברור לי שמבחינת היקפי המכירות שלהן – זה מקור פרנסה לכל דבר. יש המון שחושבים שהם יודעים איך לעשות שזה יצליח, אבל זה בכלל לא פשוט. זה לא שיש תשובה ברורה. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד אם תצליח או לא. זה נכון גם לגבי בתי קפה – יכולים להיות שניים מאוד דומים, אבל רק אחד מהם יזכה להצלחה".

ועדיין, אני מניח שיש לא מעט מאוכזבים.

"בוודאי. יש לאנשים תפיסה שגויה שזה נורא קל, ושזה לא דורש זמן, שכר דירה וכו'. אבל יש כאן אלמנט מטעה, כי זה כן מצריך זמן ומצריך השקעה בדברים שכל עסק צריך להשקיע בהם – כרטיסי ביקור, מדבקות לאריזות וכו'. ככה אני תופסת את זה, מבלי לעשות לעצמי הנחות בגלל שזה אינטרנטי. אנשים חושבים שהם יבואו, ישקיעו באופן חד פעמי בהעלאת המוצרים – וזה ירוץ לבד. אבל זה צריך להיות מושקע, טוב ואיכותי".

אז הבנו שאפשר להתפרנס מזה. אבל כמה בדיוק, במספרים?

"אפשר להוציא מזה הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק – גם 8 או 10 אלף".

לפני שאתם מנגבים את הריר מעל דפי העיתון (ובמקביל לא שוכחים שמדובר במתי מעט שזוכים להצלחה כזו – בדיוק כמו בכל תחום בחיים), קחו בחשבון שמי שהאנגלית שלו לא נמצאת ברמה גבוהה – כנראה שזה לא העסק בשבילו. עיין ערך שושנה מתחילת הכתבה. "זה נראה לי בגבול הבלתי אפשרי", מחדדת פלק. "נגיד שמישהו כותב לך את הטקסטים הראשוניים לתיאור המוצרים. נגיד. אבל אח"כ אתה צריך להיות בקשר יומיומי עם הקונים. זו שואלת משהו, ההיא אומרת שהמוצר קצת שונה מהתמונה וכו'. לא צריכים להתבטא בצורה שייקספירית, אבל אתה יודע, זה שירות לקוחות. מי שלא מסוגל לעשות את זה – זה יכול להיות נטל ויכול גם לייצר משברים, אם אתה לא יודע מה כל מילה מעבירה בדיוק. אימיילים שלא כתובים היטב תמיד יכולים ליצור אי הבנות".

בינתיים פלק מתכננת להרחיב את העסק, בדיוק כמו כל עסק אחר שזוכה להצלחה. "לא מזמן התחלתי למכור בחנויות מוזיאון גם בארץ וגם בחו"ל, כמו מוזיאון חיפה", היא מספרת. "לא הייתי מגיעה לשם מבלי לעבור את תהליך ההתמקצעות ב-Etsy. מבחינתי זה מסלול עלייה. תמיד אמשיך למכור באתר ללקוחות פרטיים, כי זו חוויה. אבל ברור לי שזה פתח למכור יותר לחנויות בחו"ל, ותוך כדי למתג את Yoola. בהחלט נוכחתי לדעת שזה אפשרי".

יעל Yoola

עם כל האידיליה, נראה שכדאי לחזור לקרקע. זוכרים את שושנה בת ה-60 מתחילת הכתבה? אז מסתבר שאצלה העניינים לא הכי פורחים, ואילו מאגרי הסבלנות עדיין מלאים. "את האמת, היו שלושה חודשים שבהם החנות הייתה פשוט מתה", היא מספרת על התקופה הראשונה לפתיחת החנות. "לא הייתה אפילו מכירה אחת. יש באתר מן קטגוריה שמראה מכירות שבוצעו עד עתה, ומולן חנויות שמעולם לא רכשו מהן. כל הזמן הציק לי שאני שם, זה היה מן אות קין. אבל בסוף נחלצתי משם".

מהו הקושי הגדול ביותר מבינתך?

"ידוע שהאל"ף בי"ת הוא החשיפה והפרסום, אבל קשה לבלוט כשיש אלפי חנויות בכל תחום. בכלל, הרעיון הוא להשתלב ב'אוצרות' שבאתר, ובשביל זה צריכים להקדיש המון זמן".

במאמר מוסגר נספר לכם ש"אוצרות" הוא שמה של אחת הפעילויות החברתיות הפופולריות ב-Etsy. לא נכביר כאן מילים על שלל הכללים המסועפים והמורכבים של ה"אוצרות", אבל רק נאמר שבסוף אותה פעילות נבחרים מוצרים המופיעים בעמוד הראשי של האתר, וזו אחת משאיפות-העל של כל בעל חנות.

"אחרי שלושה חודשים נמכר המוצר הראשון שלי", מספרת שושנה. "אחר כך קיבלתי הזמנה טלפונית, ועד היום היו ארבע הזמנות בסך הכל. יכולתי להישבר כבר מזמן – גם מזה שלא קנו בחודשים האחרונים, וגם מהמחשבה מי אני כשיש אלפים כמוני. אבל אני מאוד מאמינה בעצמי, ומאמינה שהמוצרים שלי יתפסו. אולי זאת אשליה, אבל כשיש אמונה כזאת – מחזיקים מעמד".

ובכל זאת, אם נחשב את הזמן שהשקעת עד עכשיו מול ההכנסות, בטח נגלה שעד כה הרווחת בערך 15 אגורות לשעה, לא?

"יכול להיות, כן. מה שכן, אני עושה דברים שאני אוהבת לעשות. לא אגיד שאני לא רוצה להרוויח, אבל מבחינתי אני לא תלויה בחנות הזו. יש לי את הפנסיה שלי, ואני עובדת עוד חצי משרה. Etsy זה לא הפת לחם שלי. אגב, יש לי עוד הוצאות שקשורות בתפעול החנות. אני לא מצלמת את המוצרים, ויש סטודנטית שעושה לי את הצילומים של המוצרים בתשלום. כך שמעבר לחוסר הרווח, יש גם הוצאות".

אם היית חוזרת אחורה בזמן, היית חוזרת על החוויה העדיין-לא-משתלמת?

"הייתי חוזרת על זה כי זאת לא הפת לחם שלי, כאמור. כל החיים רציתי להגיע לחנות שעוסקת בתחום הזה, אבל אף פעם לא היה לי גב כלכלי או את הפריווילגיה לשבת בבית ולעשות את זה. היום, בזכות האינטרנט, אני יכולה להרשות לעצמי להתעסק בדברים כאלה. זו סוג של פריווילגיה".

ועד מתי תמשיכי לנסות?

"אההה, כרגע יש לי נשימה ארוכה. מה אגיד לך? (נאנחת) יכול להיות שעם אחד המוצרים יהיה קליק. יש גם אומנים שפתאום הקהל נדלק על אחד המוצרים שלהם, ואז הם מייצרים הרבה ממנו. בכל מקרה אני תמיד מנסה, לא מתייאשת, וגם אחרי נפילה – אני קמה. אף פעם לא מרימה ידיים".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)

שנה וקצת, 100 פוסטים, 100,000 כניסות. הבלוג So far

1. למה אנחנו כאן. ובכן, לפני שנה וקצת הקמתי את הבלוג הזה ב"רשימות". האמת היא שעד אז לא ממש חשבתי שאקים בלוג. הרי אני כותב במספיק מקומות, ומצליח לנקז פחות או יותר את כל ה-input שלי ל-output הולם. אמנם יש לי מחשבות והרהורים על עולם העיתונות, על סצנת המוזיקה הישראלית וסתם עניינים אישיים, אבל גם היום אני לא חושב שכדאי לי לתרגם את כל אלה לבלוג אישי. זה יותר מדי זמן, פחות מדי קוראים (אני מניח), ובקיצור, בלוג אישי זה לא אני. לפחות לא בגלגול הזה. ואם מתישהו אתחרט, תמיד אפשר להיכנס לפוסט הזה ולשנות לפי הצורך.

אבל כשראיינתי את עמיר בניון לכתבת שער ב"רייטינג", אי שם במאי 2008, נורא הצטערתי שכעבור שבוע אף אחד כנראה לא יקרא את הראיון. הבנתי שהוא יעלה אבק במדפי הארכיונים, והיה לי באמת חבל. ואז עלה לי הרעיון הלא-מהפכני, להקים בלוג, להעלות אליו כתבות שכבר פורסמו במקום אחר, וכך להעניק חיי נצח לטקסטים מוצלחים ו\או מעניינים בעיניי. מעבר לזה, אני מכיר לחלוטין בחשיבות המיתוג העצמי, לחיי העבודות שעוד יבואו, כך שיש מצב שזה אפילו יועיל (למעשה, בזכות הכרטיס המוזנח שלי בקפה דה מרקר קיבלתי הצעת עבודה מאחד ממקומות העבודה הנוכחיים הכי אהובים שלי – Feelternet. ובעברית צחה, פילטרנט). אז יאללה, חשבתי לעצמי, זה לא כזה סיפור – להעלות כתבות במקביל לפרסום שלהן.

רק מה, לא לקחתי בחשבון את הסטייה המעצבנת שלי – סקרנות מתחדשת לראות כמה צפיות היו לכל כתבה. לפעמים כשאני מעלה לכאן כתבה, יש מצב שביממה הקרובה אכנס 10 פעמים כדי לראות כמה נכנסו. שריטה שכזו. אבל כמו שאמרו חכמינו, שאלה יהיו השריטות שלנו.

2. הכישלון. לא שבאמת חשבתי שזה יקרה, אבל מקץ 100 פוסטים ו-100,000 כניסות (זה קרה כמעט במקרה, אגב) אין כאן קהילה ממשית סביב הבלוג. יש מגיבים קבועים פה ושם (היי אייל. אתה לא חייב לענות), יש אורחים לרגע (היי צ'יקי ודרור), יש קולגות שטורחות להתעדכן (היי אור), אבל יש בסך הכל 12 מנויים לקבלת עדכונים במייל. למעשה, רוב הכניסות לכאן מגיעות כמובן מגוגל. בדרך כלל כשאני מעלה פוסט, כעבור 24 שעות הוא מתייצב על 150-350, ולפעמים גם 600 כניסות, אבל הביג-מאני מגיע מגוגל. תכף מספרים.

הקושי להעמיד כאן קהילה די טריוויאלי: הרי אני ממילא לא משקיע בכתיבה אישית, ממילא עושה העתק-הדבק לטקסטים שכבר פורסמו במקומות אחרים, לכן גם התגובות נוגעות בדרך כלל למושאי הכתיבה עצמם. אין חוט מחבר בין האייטמים, לבד מהעובדה שרובם עוסקים במוזיקה, יהדות, אינטרנט, טלוויזיה ומה שמסביב (למרות שיש גם נושאים חריגים), וזה נורא מובן. כאן ב"רשימות" אני עוף חריג בגלל חוסר האינטרקציה הסביבתי, ובכלל, אני מודה שאייטמים של גלעד כהנא ליד אריאל זילבר, או הרמאויות בשוק האורגני לצד ישראלים שעושים חיל ב-eBay, הם לא ממש רצף הגיוני.

זה כאמור המחיר של לפרסם בלוג לא אישי, אבל מצד שני, בגלל תחומי העיסוק – גוגל די אוהב את "הפואטיקה של הפופ", מסתבר.

 

3. בואו נדבר מספרים. הכתבות הכי נקראות בבלוג הן ראיון עם עלמה זהר (כ-8,700 כניסות), ראיון עם עמיר בניון (6,000), ביקורת על שולי רנד (5,700), ביקורת על האלבום של עלמה (3,500) וכתבה על ההארדקור המזרחי (3,000). הכתבות הכי פחות נקראות הן ראיון עם אונילי (216) וראיון עם פילוני (371). בלטו לטובה בין לבין: ביקורת אלבום של ברי סחרוף ורע מוכיח (1,300), ראיון עם אברי גלעד (1,140), ראיון עם בן סנוף (2,250), ראיון עם קובי פרץ (2,700), הפרסום הסמוי בדי.וי.די לילדים (2,000), שאלון עם דניאלה לונדון-דקל (1,100), עיתוני הילדים של פעם (1,900), ראיון עם אריאל זילבר (1,500), ראיון משותף עם זאב רווח ויהודה ברקן (2,100), כתבת נושא על תופעת פריחת המוזיקה היהודית (1,700), ראיון\שאלון עם שלמה ארצי (1,200) ושאלון עם שי גולדן (850).

ביום ממוצע יש לפוסטים השונים בבלוג בערך 300 צפיות. כמובן שאם אני מעלה פוסט חדש – הכמות גדולה בערך פי שניים.

 

4. תגיבו, משהו. ועכשיו בקשה: אני יודע שזו לא בדיוק קהילה קיימת, ואני יודע שרוב הסיכויים הם שרמת החיבור הרגשי שלכם לבלוג הזה לא נמצאת בשמים, אבל בכל זאת מעניין אותי לשמוע – קודם כל, מי קורא את הבלוג. בכל זאת, אני מניח שיש כמה עשרות או מאות קבועים, מעבר למגגלים שנותנים בחד פעמית. האם אתם מגיעים דרך רשימות, דרך ה-RSS, דרך המועדפים; מה אוהבים יותר, מה פחות, וכמובן הצעות מה הלאה.

 

בכל מקרה, יצאתי ל'חופשה' של כמה חודשים מעדכוני הבלוג. כמה עבודות חדשות ומרתקות עומדות על הפרק (בנוסף על הנוכחיות), ונראה לי שכדאי להתאוורר. ניפגש כשניפגש.

 

דודו

נו טיונס. או: מה יעשה האייפון לתעשיית המוזיקה הישראלית?

איזה כיף שמגיע האייפון לישראל? אז זהו, שלא כולם מבסוטים. בייחוד לא חברות התקליטים וזמרי הרינגטונים שלא יוכלו להציע לכם להוריד את החדש של משה פרץ למכשיר דרך הפורטלים הסלולרים הגדולים. אליה וקוץ בה

 

אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, האייפון ינחת כאן באופן רשמי בתחילת ספטמבר. שלוש חברות הסלולר הגדולות נמצאות בחגיגה, ואם הן אכן יצליחו למכור את הכמויות המטורפות כפי שהתחייבו בפני אפל – תוך כמה שנים לכל בנאדם שלישי יהיה כאן אייפון. אבל לצד כל זה עולה חשש מפני מה שהמאניה האייפונית עלולה לחולל לתעשיית המוזיקה הישראלית.
ובכן, עד היום המפעילות הסלולריות מכרו מכשירים עם דפדפן שמוביל לדף הבית שלהם. כלומר, קנית מכשיר כלשהו מסלקום, מפלאפון או מאורנג'? תתחיל להתרגל לדף הבית שלהם, וכמובן שמשם תוריד מוזיקה, וידיאו, משחקים וכו'. אלא מה, שהתנאים של אפל קשוחים הרבה יותר. לא מזמן כבר פורסם שאפל לא תתיר לחברות הסלולר בישראל להטביע את הלוגו שלהן על גבי האייפונים. קל וחומר שהיא לא תעניק לחברות הסלולר הישראליות – בדיוק כפי שהיא לא נתנה לאף חברה בעולם, ככל הידוע לנו – את הפריווילגיה להציע לגולשי האייפון חנות משלהן. אז מה האופציה, להוריד אך ורק מ-iTunes? זהו, שגם זה לא פשוט. כרגע השירות לא פתוח לישראל. כנראה שזה יקרה בהמשך, אבל זה ייקח זמן. בינתיים, עד שזה יקרה, נראה שהורדות המוזיקה ייפגעו באופן משמעותי למדי.

"השאלה העיקרית היא האם ומתי ייפתח ה-iTunes להורדת תכנים מישראל", אומר גבע קרא עוז, לשעבר סמנכ"ל התוכן של לוגיה והיום יועץ עצמאי בתחום הסלולר. "אם וכאשר השירות ייפתח, חברות המוזיקה הישראליות יוכלו להעלות אליו תכנים. גם במקרה כזה, סביר להניח שההכנסות שהן יגרפו מהורדות מה-iTunes יהיו נמוכות מההכנסות שהן יאבדו בשל מעבר משתמשים ממכשירים עם פורטלי המפעילות למכשירים שבהם פועלות החנויות של אפל. בפורטלי המפעילות המוסיקה מקודמת ומשווקת, מה שלא יקרה בחנות של אפל".
אם אכן האייפון חוסם את תכני מפעילות הסלולר, למה הן בעצם הביאו אותו? הרי זו ירייה ברגל מבחינת התכנים העצמאיים שהן משתדלות כל כך לדחוף.
"הן הביאו אותו משום שהלקוחות רוצים אותו, ומשום שזה מכשיר מצוין. חוץ מזה, המפעילות ימשיכו להרוויח מחבילות הגלישה שהן ימכרו עם המכשיר. יש להניח שהן ימשיכו להרוויח גם ממכירת התכנים דרך אפל, משום שהן יגבו 30% בעבור שירותי הבילינג, כך שלא צפוי להן אבדן הכנסה משמעותי אם בכלל. מי שצפוי להיפגע, לפחות בטווח הקצר, הם הזמרים, כותבי השירים וחברות האגריגציה למיניהן".

בינתיים נראה שבתעשיית המוזיקה לא ממש מודעים לבעיה המסתמנת. ככל הנראה, יימצא פיתרון עקיף לחלק מהאומנים הבולטים, בצורת אפליקציות אייפון (כמו בחו"ל), שדרכן ניתן יהיה להוריד שירים, להתעדכן בחדשות, לרכוש כרטיסים להופעות וכו', אבל המחיר הגבוה של האפליקציות (10-30 אלף דולר) תותיר את התענוג רק לאומנים הגדולים ביותר. מעבר לכך, האפליקציות "ייקבעו" את הגולשים לאומנים ספציפיים בלבד שהם עצמם בחרו. כלומר, כבר לא יהיו הורדות ספונטניות לאחר חשיפה אקראית למוזיקה חדשה דרך אתרי המפעילות הסלולריות הגדולות, כמו שקורה היום. יכול להיות שאייל גולן ימשיך למכור רינגטונים כמו גרעינים בזכות האפליקציה שלו שבטח תופץ בהמשך, אבל לכל השאר – כולל לאומנים חדשים שעד היום היו יכולים להצליח בקלות הרבה יותר גדולה, יהיה מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. לפחות עד שאפל תואיל בטובה להשיק את iTunes גם בישראל.
בפלאפון וסלקום סירבו להגיב לדברים, ובאורנג' לא הגיבו לפנייתנו עד מועד סגירת הגיליון.

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

האלבומים הכי מסקרנים תכף כאן: ירדנה ארזי, אביב גדג', הראל סקעת ונינט

נינט. טוב, מה אפשר כבר לכתוב על נינט שעדיין לא נכתב? לא הרבה, האמת, אבל ברור שהאלבום השני שלה, שייצא בקרוב, די יכריע את כיוון הקריירה שלה לשנים הקרובות. האם היא תשכנע אותנו שהרוקנ'רול הוא דרך חיים אמיתית ולא סתם גחמה שנועדה לקושש קצת הערכה? האם השירים יישרו קו עם היכולות הקוליות שלה ולא רק יהיו "נחמדים" כמו באלבום הראשון שכמעט כולם מעדיפים לשכוח? והאם המהות שלה תשתנה מסלבית-על לזמרת רוק שקצת קשה לפגוש בהקשרים שלא קשורים למוזיקה? בינתיים נראה שהכיוון חיובי (ע"ע הסינגל החדש שלה "מדברים"), אבל דבר אחד בטוח: פולמוס נינט יחזור ויציף אותנו, לפחות לכמה רגעים. מה שמחזיר אותנו לשאלה בראש הטקסט.

ירדנה ארזי. מוזר מאוד, אבל אם אפשר למדוד פופולריות על פי פעילות בפורומי מעריצים, ירדנה ארזי לא ממצמצת בכלל מול נינט. הפורום הרשמי שלה בתפוז סוער וגועש לעומת הפורום המנומנם באתר הרשמי של טייב, מה שמראה שרזומה מוזיקלי ארוך בכל זאת עושה את שלו. בכל מקרה, ארזי, שלא שחררה אלבום אולפן מאז 1995, תחזור תכף עם אלבום חדש בהפקתו המוזיקלית של יהודה פוליקר (כן, כן) וכאומנית של פונוקול, שבכלל מתחדשת לאחרונה עם כמה פרויקטים מעניינים כמו האלבום השלישי של דיקלה. בכל אופן, אחרי הצלחת הרמיקס של דור דקל ל"עוד נגיע" לפני שנתיים נראה שהתיאבון של ארזי הלך וגבר, ובמקביל נראה שגם אצל הקהל יש תיאבון לא קטן ואפילו געגועים לא מעטים. אנחנו מהמרים על להיט לא קטן. ובעיקר מפתיע.

אביב גדג'. אלבום הסולו הקרב של אביב גדג', "תפילה ליחיד", יהיה מעניין במיוחד, ולו בגלל העובדה שבדיוק בניגוד לנינט, שמענו ממנו ועליו פחות מדי בשנים האחרונות. מאז פירוק אלג'יר ב-2006 גדג' נעלם באופן יחסי, ורק שנתיים לאחר מכן החל להופיע עם חומרים חדשים לקראת אלבום הבכורה. הסינגל שיצא ממנו, "עיר בלי זיכרון", כבר עורר תיאבון וביקורות חיוביות במיוחד, וסימן את הכיוון החדש – כלומר, הישן. עדיין בועט, עדיין מחוספס, בעיקר עדיין לא מתפשר.

 

הראל סקעת. אומרים שהיצירות הכי טובות של אומן מגיעות אחרי תקופת משבר, ולפחות לפי שני הסינגלים הראשונים של הראל סקעת מתוך אלבומו השני, קצת קשה לראות את זה קורה. הוא אמנם שבר את ההגה לכיוון יותר רוקיסטי ב"מובן לי עכשיו" היה שיר די טוב, אבל הסינגל שבא אחריו, "בואי היום", אמנם המשיך את הקו הרוקיסטי, אבל נשמע יותר כמו שיר פופ קליל שהולבש עליו ביצוע עתיר גיטרות.
בכל מקרה, סקעת הוא זמר נהדר. אני פחות מתרגש מהנטייה שלו כלפי הרוק, ויותר מצפה לשירים עצמם. כנראה שהטקסטים באלבום השני שלו יעסקו לא מעט בתקופת השפל שחווה במהלך המשפט המתוקשר עם הד ארצי, ומעבר לצהוב עצמו, מעניין לראות מה זה באמת עשה למוזיקה, ובעיקר לנשמה שלו.

 

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

דעה: רוב החתונות של היום איבדו כל משמעות

 

חתונה זה אירוע חשוב ומרגש, אין ספק. אבל בין הריבים על צבע המפיות, השמלות שמתחלפות כמו גרביים, הריקודים הבהמיים, האלכוהול שנשפך כמו מים והתלונות של האורחים על האוכל – משהו הלך לנו לאיבוד, לא?

 

עונת החתונות כבר כאן, והיא לוהטת. בחודש הנוכחי יש לי חמישה אירועים ביומן, והאמת היא שבניגוד להלך הרוח הכללי בציבור, שברובו רואה בהזמנה כמעין חובה מטרידה ומבאסת – אני שמח על כל זוג שמתחתן. בכל זאת, בית חדש מוקם בישראל, אהבה חדשה מקבלת תוקף רשמי, וזו הזדמנות מצוינת להיפגש עם בני משפחה וחברים מהעבר שביומיום אין קשר רציף איתם. שלא לדבר על דמעות ההתרגשות שיכולות להתלבש לי על העיניים בכל חופה.
אבל משהו קרה בתקופה האחרונה. אני פחות נהנה מחתונות, פחות מתרגש מהמעמד, והאמת היא שאפילו די סולד ממה שקורה בחלק מהן. זה כמובן נטול הקשר דתי – יש חתונות חילוניות מרגשות ומלאות תוכן, ומנגד יש חתונות ריקניות של דתיים, ולהפך. השאלה האמיתית היא מה עושים מהחתונה – טקס אמיתי ומלא משמעות מרגשת או סתם הזדמנות לקרחנה נהנתנית וריקנית שבסופה מחכה פתיחת המעטפות ומילוי קובץ האקסל?
איך כל זה מתבטא בדיוק? שאלה טובה.

הניגודים: אחד בפה ואחד בלב

מצד אחד החתן והכלה מזמינים אורחים על מנת שיחגגו איתם בשמחתם, מצד שני חלק גדול מהמוזמנים מתייחס אל ההזמנה בתור "קנס"; מצד אחד כולם מתכנסים בשביל החופה, מצד שני רוב הקהל לא ממש מתעניין במה שקורה שם ומעדיף לפטפט, לנשנש פסטלים ולא לספור את הרגעים האלה; מצד אחד הכלה והחתן נשבעים אמונים זה לזו, מצד שני אחרי שעה קלה אפשר לראות איך הכלה רוקדת בחושניות סלואו עם החבר הכי טוב של החתן, ואיך החתן רוקד סלואו רומנטי לא פחות עם החברה הכי טובה שלה (כל זה כמובן אחרי שהכלה עינטזה לצלילי השיר הפרחי "עיוני לא בוגד", ואחרי שכל השתויים ובעלות מחשופי הענק קפצו באקסטזה לצלילי "אין לנו על מי להישען אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים!"). ועוד ניגוד: למרות שכולם מתכוננים ומצפים לערב הזה, כבר במחציתו מספרת אמה של הכלה לכל מי שרק רוצה לשמוע עד כמה היא מחכה כבר שכל זה יגמר. רגע, למה בעצם התכנסנו כאן?

המשמעות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

פעם הכניסה לחיי הנישואין הייתה דרמטית והיוותה שינוי של ממש בחייהם של החתן והכלה. היום? חלק גדול מהזוגות חיים ביחד לפני החתונה, ישנים ביחד לפני החתונה (ודי לחכימא) ובקיצור – החתונה הופכת עבורם מרעידת אדמה בחיים לאירוע תקוע ש"חייבים לעשות".
זה לא ממש משנה את אורח החיים היומיומי שלהם (בדרך כלל מלבד הרצון להביא ילדים לעולם, שזה כמובן נהדר בפני עצמו), זה לא גורם להם להרגיש שהם נכנסים לעולם חדש וכן הלאה. הם בסך הכל ממשיכים את חייהם הקודמים עם איזושהי חותמת חברתית מהסביבה. זה עדיין יפה ומרגש, ואי אפשר להקל בחשיבות הנישואין גם לזוג שלפני כן גר ביחד במשך ארבע שנים, וזו זכותם המלאה כמובן. בכל זאת – כל החוויה קצת פחות מיוחדת.

המקוריות: שכולם יזכרו ולא ישכחו

כל אחד רוצה שהחתונה שלו תהיה הכי מדהימה וכל אחת רוצה ששמלת הכלה שלה תהיה הנושא שעליו ידברו גם בעוד כמה שנים. לשם המשימה הקדושה הזו מבזבזים בלי אבחנה כסף שיוכל לעזור מאוד ב"חיים האמיתיים": שופכים מנוע, מתווכחים בלי סוף על הצבע של המפיות, מתכננים איך הכלה תחליף ארבע שמלות בערב וכן הלאה. עם יד על הלב – בכמה חתונות בעשור האחרון אתם זוכרים משהו ממש בולט, מלבד העובדה המצערת שכולם חיכו שעה עד שיגישו את הקינוחים?
תודו שרוב החתונות זהות: רוב שמלות הכלה דומות מאוד, הכניסה לחופה עם מוזיקת השופרות כבר בנאלית בטירוף, הריקודים תמיד נראים אותו דבר ובקיצור, כמה שהזוג לא יפרפר באוויר – שום דבר לא משנה. מה שזוכרים זה רק את ההתרגשות, אם הייתה או לא, ולא את המגנטים שחולקו או את מפל השוקולד. אם אין באירוע נשמה – שום דבר לא יעזור.

הקייטרינג: חופה כמו חול ואין מה לאכול

גועל נפש גדול במיוחד מתבטא ביחס של רבים מהמוזמנים לאירוע כאל סוג של מסעדה. כבר יצא לי לשמוע בהשתוממות ובפליאה כמה וכמה מוזמנים שהטיחו בהורי החתן-כלה שהמנה בכלל לא הייתה משהו, שהם היו צריכים להשקיע יותר, שהאורחים ציפו למלא את הכרס ופתאום גילו שיש בעיקר גורמה וכו'.
כשמגיעים לאירוע של אחרים ומגלים משהו מצומצם יותר – לא נראה לי שזה צריך להזיז לנו. אולי אין להם מספיק כסף? אולי חשוב להם להשקיע את הכסף בדברים אחרים? יש כאלה שרואים את זה כפגיעה בכבוד האורחים וכחוסר תמורה לצ'ק. מבחינתי המתנה היא מתנה – נטו.
לפני כשלוש שנים הייתי בחתונה של חבר במהלכה לא הוגשו סלטים חוץ מאחד סמלי בכל שולחן. למרבה הפליאה זו זו הייתה שיחת הערב: לא הזוגיות, לא האנשים עצמם, לא החופה המרגשת – כמעט כל מי שישבתי לידו דאג לפלוט הערה נבזית על הסלטים. מה קרה? חסרים סלטים בעולם? באתם למסעדה או לחתונה? למה כולם עסוקים רק בקיבה שלהם וב"תמורה" שהיא קיבלה או לא?
כמובן שגם חלק מהמתחתנים עצמם אשמים – הם מזמינים מנות יקרות בטירוף, ואז מצפים שכל העולם ואשתו יכסו להם את עלויות החתונה. מספיק לראות את הסיפור הזה שפורסם בזמנו ב"גלובס", כדי להבין עד כמה אנשים יכולים להפוך חתונה לעסק כלכלי נטול בושה. אני מתקשה להבין: אנשים מארגנים חתונות כדי שאורחיהם ייהנו או כדי שהם יכסו עבורם את העלויות?

האלכוהול: מישהו יודע איפה כאן הבר?

חשבתם פעם למה בעצם כל החבר'ה של החתן-כלה כל כך מתכוננים לאותו רגע מיוחד, אבל דווקא אז משתכרים עד לרמות שבהן מאבדים את עצמם, או לחילופין מקיאים בפרהסיה? הם לא כאן כדי לזכור את הרגעים ולשמוח מכל הלב, בלי עזרת חומרים חיצוניים?
ועוד לא דיברנו על תעשיית האלכוהול שהתפתחה סביב החתונות – נערות האלכוהול-בר התורן מסתובבות בין הרוקדים המזיעים ומשקות אותם בלי סוף; אחיו של החתן מסתובב בין כולם ומוזג משקאות חריפים ב"כבוד"; וכמובן שגם לפני החתונה נשלח ה"עוזר" התורן ליפו או לאיזה כפר ערבי כדי לקנות בזול כמה קרטוני רד-בול. חסר רק שיביאו מזבח, ירכיבו עליו בקבוק ענק של וודקה, וירקדו מסביב.
מאחורי כל ההוללות הלא נעימה הזו מסתתר מסר אחר מבאס במיוחד: אנחנו לא יכולים לשמוח בלי כמה גלונים של אלכוהול בדם. זה לא בא לנו בטבעי, וזה בעיקר עצוב.
זו השורה התחתונה: אנחנו כבולים במוסכמות חברתיות, לא חושבים כלל על משמעות האירוע, מתלוננים על האוכל והופכים את כל קונספט החתונה מאירוע שנועד לשמוח בשמחת הזוג המאוהב לערב של פוזה, אלכוהול, ריקודים שטופי מראות לא צנועים (לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים", כמובן), ראוותנות, פנקסנות, התחשבנות של כמה-הוא-הביא-לי, ומינימום נשמה בין לבין.
גם החתונה שלי הייתה קצת כזו, לצערי. בזמנו לא חשבתי יותר לעומק. אם אתם נמצאים לפני השלב הגורלי הזה בחיים – כדאי שתחשבו קצת יותר.
 

(פורסם ב-mako, יוני 2009)

אתם לא בוגדים? אל תהיו כל כך בטוחים

אתה גולש בלילות באתרי פורנו מבלי שאשתך יודעת? את לוטשת עיניים בכל בחור מזדמן וחושבת "מה הייתי עושה לו"? דודו כהן אומר: תתעוררו, מדובר בבגידה. נכון שלא פיזית, אבל תודו שבני הזוג שלכם היו נכנסים להלם אם יודעים מה עובר לכם בראש

http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-0922fdc7c493121004.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=2098279391

דברים שקורים רק במילואים

רק במילואים אתה מגלה שעדיין יש בעולם אנשים ששמם שרגא.

רק במילואים אפשר לקנות פחית דיאט קולה ב-3.5 ש"ח.

רק במילואים אוכלים ביצים קשות בשש בבוקר.

רק במילואים אתה לא נגעל לשטוף את הידיים בסבון כלים זול (כלומר נגעל, אבל איזה ברירות כבר יש לך).

רק במילואים פוגשים טיפוסים עב"מיים, שככל הנראה לא בהכרח קיימים במציאות.

רק במילואים לכל בלונדיני קוראים ג'ינג'י.

רק במילואים הבוס הגדול שלך, שכולם משחרים לפתחו, הוא איזה סטלן עם קוקו שבדיוק חזר משנתיים בהודו.

רק במילואים דברים חסרי ערך באזרחות – נביעות ליטר וחצי, נייר טואלט ומטען של נוקיה – הופכים ליקרים מפז.

רק במילואים אתה על הרגליים כל היום, ורק בלילה נזכר ומגלה שבעצם לא עשית כמעט כלום היום.

רק במילואים פוגשים אנשים – זה ממש לא יאומן – שדווקא שמחים לישון באותו אוהל עם עוד עשרה גברים לא מקולחים, שמדברים מתוך שינה ונוחרים כמו מקדחת קונגו על טורבו.

רק במילואים אתם מבזבזים שש שעות במטווח, תחת השמש הקופחת, כדי לירות שניים וחצי כדורים.

רק במילואים אתה מצטער שאין לך סנייק בסלולר.

רק במילואים אתה שמח לשלם לגזלן 12 ש"ח עבור ארטיק קרח בטעם דובדבן.

רק במילואים כולם בחדר האוכל הופכים פתאום לצמחוניים.

רק במילואים, הכי בניגוד לחיים האמיתיים, מי שעושה פחות מרוויח יותר.

רק במילואים מעכבים את כולם לצאת הביתה במשך ארבע שעות, רק כדי לא להגיד בסוף כלום, ויאללה, אתם משוחררים.

רק במילואים אומרים לך להביא תיק לחודש, ובסוף משחררים אותך לאפטר כבר באותו ערב.

רק במילואים אתה נשבע שזו הפעם האחרונה. 

רק במילואים אתה יודע שהפעם הבאה עוד בוא תבוא.

חרדים שלא עומדים בצפירה? לא אסון בעיניי

http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-643527cbe52e021004.htm

 

ובקשה קטנה – לפני שאתם מתמלאים חרון זעם קדוש – תקראו את הטקסט עד תומו.