ארכיון קטגוריה: מדובר בתופעה

להיכן נעלמו כוכבי הניינטיז – ד"ר אלבן, אם.סי האמר, טסמין ארצ'ר, אניגמה ועוד?

בשנים האחרונות התקאמבקו להם מיטב כוכבי הניינטיז – מטייק דת' עד לספייס גירלס. זו ההזדמנות לברר מה עלה בגורלם של חבריהם למצעדים, שחלקם העניקו משמעות חדשה למונח פתטי

 

בויז טו מן

מאיפה אתם מוכרים לי: ב-92' פתחה הרביעייה האמריקנית התנחלות חוקית במאחז ששמו מצעד הבילבורד עם להיט הסול המשגע "End of The Road". הם נתקעו שם 13 שבועות, ושברו את השיא של אלביס פרסלי מ-56'. כעבור שנה הם שברו את השיא של עצמם עם "I'll Make Love to You", שסירב להתפנות במשך 14 שבועות. וב-95', בדואט הדביק עם מריה קארי "One Sweet Day", הצליחו לנג'ס באמת עם 16 שבועות בטופ. בין לבין היו אלבומים מצליחים שמכרו עשרות מיליונים, להיטי-על, ובעיקר תחושה שההרכב הזה עומד להיות הטופ של הסול בעולם.
מתי שכחנו: בסביבות האלבום השלישי "Evolution", שמכר "רק" 2 מיליון עותקים בארה"ב (אבל לפחות היה איכותי בהרבה), כבר היה נראה שהקהל מיצה את הרעיון. שני האלבומים שיצאו לאחר מכן מכרו חצי מיליון כל אחד, וההידרדרות לא עצרה בשני האלבומים האחרונים שהוציאה הלהקה (הפעם כבר ללא מייקל מקקרי, ההוא עם קול הבס, שנטש את הספינה) – "Throwback" ו"The Remedy". לא נתעלל בגווייתה המוזיקלית של מה שנשאר מהלהקה, ורק נספר לכם שהראשון הגיע למקום 59 העצוב במצעד האלבומים בארה"ב, והשני הופץ בלעדית דרך אתר האינטרנט המינימליסטי והעוד-יותר-מעציב של הלהקה.
איפה היום: השלישייה מקליטה כיום את אלבומה השמיני (לא כולל אוספים ושאר זבלוני כריסטמס), "Masterpiece", שיופץ שוב רק דרך האתר הרשמי, ויהיה מוכן ככל הנראה לקראת סוף 2007. אם זה מנחם אתכם, ביפן הם מצליחים מאוד. נו טוב, יפן היא גרמניה החדשה במובן הזה.
האתר הרשמי: http://www.boyziimen.com (והיי, אפשר לצפות שם בקליפ של "Muzak", להתבאס מהרמה ולפכור את אצבעותיכם בעצב!).

 

 

רייט סד פרד

מאיפה אתם מוכרים לי: ב-91' הפיל ההרכב, ששמו נגנב מלהיט משנת 62', את בריטניה וארה"ב עם "I'm too Sexy". האינסטרומנטל של השיר, אגב, נגנב אף הוא משיר ישן בשם "Dance With The Devil", שמבוסס אף הוא על שיר נושן של ג'ימי הנדריקס. בהמשך שחררו את הסינגלים "Don't Talk Just Kiss", "Deeply Dippy" והטוב ביותר שלהם "Those Simple Things". בערך כאן נראה שהקהל הבין את הפרנציפ של האחים הקירחים, השריריים ועמוסי הפוזה. האלבום השני שלהם, "Sex and Travel", שהתאפיין בשירים ירודים ובעטיפה מכוערת במיוחד – אלמנט שמשום מה יחזור על עצמו עד עצם היום הזה – סימן את תחילת הצניחה החופשית.
מתי שכחנו: גם שיתוף הפעולה של ההרכב עם הקומיק רליף בסינגל "Stick It Out" לא הציל אותם מהיכחדות בתודעה הבריטית. ואז, אחרי שלושה אלבומים והצלחה דועכת, החליטו האחים לעקור מבריטניה לגרמניה – מפלטם של כל נבלי סצנת היורו-דאנס מהניינטיז ובכלל. שם הם חברו לאלכס מ-U96, וביחד איתו עבדו על האלבום הבא שלהם, "Fredhead", שכלל בנוסף לשירים החדשים, לכל צרה שלא תבוא, גם את "I'm Too Sexy" ו"Don't Talk Just Kiss". האלבום הפך להצלחה בגרמניה, שוויץ ואוסטריה, וכך הבינו האחים, שאגב, עדיין לא עשו השתלת שיער (או כישרון), מה טוב עבורם.
איפה היום: אותו דבר, רק מצליחים בנוסף גם ביפן, ועם סינגל חדש ששחררו בסוף אפריל – נו, תנחשו – "I'm Too Sexy 2007". מיותר לציין שיצא זוועת עולם, נכון?
האתר הרשמי: http://www.rightsaidfred.com (והיי, אפשר לקנות שם חולצות שלהם במחירים מופקעים!).

 

 

אם.סי האמר

מאיפה אתה מוכר לי: בסוף האייטיז, כשההיפ-הופ כבר נכנס חזק למיינסטרים, אם.סי האמר החל לתת בראש. אלבומו השני (שהיה בעצם גם הראשון, רק תחת שם שונה) "Let's Get it Started", הפך אותו לראפר-על, אבל השלישי (או בעצם השני) "Please Hammer Don't Hurt 'Em", כבר הפך אותו להרבה יותר מזה, עם להיטים כמו "U Can't Touch This" ו"Pray", ואפילו היה אלבום ההיפ-הופ הראשון בעולם שקיבל את התואר "אלבום יהלום", שזה כמו אלבום זהב אצלנו בארץ, רק פי 500. ובמילים אחרות, מכירות של 10,000,000 עותקים. ההצלחה לא פסקה שם: האמר יצא לסיבוב הופעות ענק בחסות פפסיקו, שחרר אלבום נוסף מצליח, "Too Legit to Quit", ביצע את שיר הנושא של "משפחת אדאמס", ואפילו הרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי להוריד את ה-MC משם הבמה שלו.
מתי שכחנו: ב-94', כשתרבות ההיפ-הופ קיבלה טוויסט הרבה יותר מעניין, צעיר, צבעוני ופופי, האמר ניסה את כוחו עם אלבום נוסף, "The Funky Headhunter", אבל הצליח חלקית. הנפילה המשמעותית יותר הגיעה שנה לאחר מכן, באלבום "Inside Out", שהגיע למקום – תחזיקו חזק! – ה-119 בלבד במצעד האלבומים באמריקה. אויש, זה היה מהיר.
איפה היום: האמר המשיך לשחרר עוד ארבעה אלבומים כושלים ושני אוספים. תוך כדי הוא גם התבגר, התברגן, הביא ששה ילדים לעולם, החל לעבוד כבימאי סדרות טלוויזיה ולחלטר מהצד. בתחילת 2006 שחרר אלבום אולפן תשיעי, "Look Look Look" (ללא גרסת 2006 ל"U Can't Touch This", יאמר לזכותו), שעל עטיפתו הוא נראה כמו סבא גדול ומפחיד עם מעיל ארוך ומסתורי. ועוד שלוש פעמים.
האתר הרשמי: http://mchammer.blogspot.com (זה אמנם רק בלוג מצולם ברובו, אבל היי, יש שם תמונה של האמר עם סטינג!).

 

 

ג'ון סקאדה

מאיפה אתה מוכר לי: למרות שהיו לו כמה שירים טובים, ג'ון סקאדה הוא דפנטלי זמר של שיר אחד – "Just Another Day", שיצא ב-92' ונכלל באלבום הבכורה שלו, שמכר עד כה יותר מששה מיליון עותקים בעולם והכיל גם את הסינגלים הנאים "Do You Believe in Us?" ו"Angle". בשנים שאחרי הוא זכה בשני פרסי גראמי, הוציא עוד שני אלבומים מצליחים, ובסופו של דבר המכירות של אלבומיו חצו את קו ה-20 מיליון.
מתי שכחנו: מתישהו באמצע שנות התשעים התאדה סקאדה מחיינו, אבל לא מחיי אמריקה הלטינית. הוא לא הפסיק ליצור, לשחרר אלבומים ולכתוב לריקי מרטין, ג'ניפר לופז ועוד, ואפילו לעשות קולות רקע בכמה שירים של אנריקה איגלסיאס. עד היום הוא שחרר 13 אלבומים.
איפה היום: סקאדה שחרר את אלבומו האחרון, "Same Dream", ב-2005. היום הוא עובד על הדיסק הבא בתור, ובמקביל כותב לאלבומה הקרב של כוכבת ה-WWE ליליאן גרסיה ומשמש כשופט ב"לאטין אמריקן איידול".
האתר הרשמי: http://www.jonsecada.com (והיי, אפשר גם לקנות שם פוסטר של סקאדה בגודל 2.4 על 1.7 מטר!).

 

ד"ר אלבן

מאיפה אתה מוכר לי: תכף יחגוג אלבן (אכן רופא במקצועו. רופא שיניים. שנאמר, ברררר) יומולדת 50. קצת קשה לתחזק קריירת פופ בגיל כזה – ולא, אל תיקחו את צביקה פיק בתור דוגמה, הוא על-אנושי – אבל בתחילת הניינטיז זה היה קצת פחות קשה. הוא פרץ עם הסינגלים "Hello Afrika" ו"No Coke", אבל את המיליונים עשה שנתיים מאוחר יותר, ב-92', עם המגה-להיט "It's My Life" מתוך האלבום "One Love", שבנוסף לשיר הנושא הניב גם את "Sing Hallelujah" המעצבן. ב-94' הוא ניסה לדהור על ההצלחה עם "Look Who's Talking Now", אבל נראה שהנוסחה מוצתה. הדרך למצעדי גרמניה התקצרה פתאום.
מתי שכחנו: ב-96' כמעט אף אחד כבר לא ספר את האלבום הבא של הד"ר, "Born in Africa". שנה לאחר מכן הוא הוציא גם דיסק נוסף "I Belive" וגם אוסף, אבל את הפרנציפ קלטנו כבר ב-92', והיה קשה לומר שהוא הביא בשורה שתצדיק לנער את האבק מנחיריו. אלבן לקח הפסקה, התארח בשיר של Sash! – "Colour The World", הוציא ב-2000 עוד אלבום שכשל, והיה נדמה שתכף הוא כבר מרים ידיים וחוזר לעסקי השיניים בשוודיה.
איפה היום: אחרי שלא בייש את פירמת הניינטיז ושחרר ב-2005 גרסה מחודשת ל"Sing Hallelujah" ביחד עם Yamboo, התארח אלבן בשיר החצי-ערבי "Habibi" של הזמרת מליסה, ואפילו הקליט את אלבום הקאמבק "Back to Basics", שאמור לצאת רשמית בקרוב, אבל כבר עכשיו ניתן להאזין לו באתר האינטרנט שלו.
האתר הרשמי: http://www.dralban.net (והיי, המייל האמיתי של אלבן נמצא שם! תוכלו להתכתב איתו ולהעלות זכרונות ממסיבות הכיתה שלכם ב-92'!).

 

 

טסמין ארצ'ר

מאיפה את מוכרת לי: טסמין ארצ'ר היתה ב-92' הסינדרלה שכולם אוהבים לאהוב. משומקום היא הגיעה בסערה וכבשה את המקום הראשון במצעד הבריטי עם השיר הפילוסופי הנפלא "Sleeping Satellite". ההמשך נראה מבטיח, אבל הוא הבטיח בעיקר מפחי נפש: הסינגלים הבאים של ארצ'ר – "In Your Care", "Lords Of The New Church" ו"Arienne" הצליחו פחות ופחות, וכך גם האי.פי "Shipbuilding" (94') שהכיל קאברים לאלביס קוסטלו ועוד כל מני קטעי לייב. זו היתה טעות רצינית של הזמרת הצעירה, שבמקום להכות על הברזל בעודו חם החליטה להתפנות לפרויקט צדדי. בקיצור, סינדרלה – הגיעה שעת חצות.
מתי שכחנו: האלבום "Bloom", שיצא ב-96', כבר קבר את הקריירה של ארצ'ר המתוקה באופן מוחשי בהרבה, וההיעלמות שלה לתקופה ארוכה כל כך כבר אפשרה להגיד על ההצלחה שלה קדיש.
איפה היום: שנת 2006 סימנה את הקאמבק שלה: היא חידשה את האתר הרשמי, פתחה בלוג, ואחרי משיכות ודחיות שחררה סוף סוף את אלבום האולפן השלישי שלה "On", שכצפוי כשל במכירות. אחרי ששמענו את הסמפלר שלו באתר שלה, אפשר לגמרי להבין למה. הסגנון אמנם עדין וקסום כמו אז, אבל השירים חלשים לגמרי.

האתר הרשמי: http://www.tasminarcher.net (והיי, יש שם תמונה מדליקה שלה עם קוקיות!).

האדאווי

מאיפה אתה מוכר לי: בעיצומה של סצנת הפופ-דאנס האירופאית, כלומר ב-93', פרץ האדאווי עם להיטו הגדול ביותר עד כה, "What is Love?", כולל קליפ עתידני וטקסט מטופש במיוחד, שזכה להצלחה ברוב העולם, כולל אפילו באמריקה. כעבור מספר חודשים הוציא הזמר הגרמני את "Life" הזהה למדי, את הבלדה "I Miss You" ואת "Rock my Heart", ששוב ניסה למחזר. ב-95' חזר עם אלבום חדש (למרות שהמילה חדש קצת בעייתית בהקשר שלו) – "The Drive", מתוכו להט יחסית "Fly Away", ומהנקודה הזו בזמן הפסקנו לשמוע עליו.
מתי שכחנו: ההזדקקות של האדאווי להצלחה היתה כה נואשת, עד שב-98' הוא שחרר דיסק שלישי תחת השם הפתטי "Let's Do It Again", והגיע להצלחה בינונית באירופה. בערך מאותה תקופה הוא הבין שרק מיחזור של "What is Love?" יביא לו את הישועה, ומאז הוצף השוק מדי תקופה ברמיקסים, רימייקים ושאר גרסאות שהוכיחו לנו שהוא הלך כדי להישאר. שתי דוגמאות מייצגות: ב-99' יצא הסינגל " What Is Love: Millennium Remixes", ובאוסף של האדאווי, שיצא ב-2005, נכלל השיר לא פחות מחמש פעמים, בגרסאות שונות. וזה רק על קצה המזלג. בכל זאת, יש לנו מספר עמודים מוגבל בכתבה.
איפה היום: ב-2005 הוא שחרר את "Pop Splits", שכמובן לא הצליח, ותכף ייצא אלבומו השמיני "Crucified", שלוקח אותו יותר למקומות של פופ, אר.אנ.בי, והרבה פחות דאנס. נו, לפחות זה.
האתר הרשמי: http://www.haddaway.de (והיי, אפשר לראות שם תמונות שלו עם קוצים פתטיים שחבל על הזמן!).

 

 

ווט ווט ווט

מאיפה אתם מוכרים לי: הרביעייה הסקוטית הוקמה כבר ב-82' (תחת שם אחר), אבל רק חמש שנים לאחר מכן שחררה סינגל ראשון. מאז נולדו שלושה להיטי 1#: החידוש לביטלס " With a Little Help from My Friends", הבלדה הנפלאה "Goodnight Girl" ועוד חידוש, הפעם ל- Troggs- "Love Is All Around", מתוך פסקול "ארבע חתונות ולוויה אחת". קצת אחרי ההצלחה החלה הלהקה להתפרק מבפנים – אחד החברים עזב (קאנינגהם, אם זה מאוד משנה לכם), והסולן מרטי פלו נשאב עמוק לסמים. טיפש.
מתי שכחנו: אחרי הפירוק הבלתי נמנע החלו להתפזר חברי הלהקה, וקשה לומר שהם מצאו את עצמם בחוץ. פלו שחרר שני אלבומי סולו (השני היה אלבום קאברים מגוחך לשירי ווט ווט ווט ולאלבום הראשון שלו), אבל אז הם הבינו שלבד זה לא עובד והחליטו לעשות משינה.
איפה היום: ב-2004 התאחדה הלהקה באופן רשמי, והחלה כאמור לעשות משינה – ובמילים אחרות, לחתור למקסימום כסף במינימום חידוש. לקראת סוף השנה שוחרר אוסף נוסף, שלווה בסינגל חדש ובינוני בשם "All I Want", והחברים הפריחו הצהרות על אלבום חדש לגמרי ב-2005. אחר כך זה נדחה ל-2006, ועכשיו מדברים רק על 2007. אנחנו עדיין מחכים. כלומר, בערך.
האתר הרשמי: http://www.wetwetwet.co.uk (והיי, תוכלו לקרוא שם על הדיסק החדש, שיכלול 14 שירים וייצא לקראת סוף 2007! או מקסימום ב-2008! ואולי גם ב-2009! וכו').

 

אניגמה

מאיפה אתם מוכרים לי: "Sadeness, Part I" היה הלהיט הראשון של אניגמה (מישל קרטו), ותוך זמן קצר הפך ההרכב לסופר-מצליח ולמוביל סצנת מוזיקת העולם שפרחה בניינטיז. האלבומים המלאים נמכרו היטב, ולמרות זאת מספר הלהיטים הגדולים באמת היה קטן יותר. ואם להמחיש את זה יותר בבירור, כמה שירים של ההרכב אתם זוכרים חוץ מהראשון ומ""Return to Innocence?
מתי שכחנו: קשה לשים את האצבע במדויק, אבל נראה ש"Gravity of Love", שיצא ב-99', היה הלהיט המשמעותי האחרון של ההרכב, לפחות בארץ. מאז יצא לאניגמה שני אוספים (אחד מהם של רמיקסים בלבד) ועוד שני אלבומים.
איפה היום: סקירה מדוקדקת של הקריירה של אניגמה בשנות ה-2000 מעלה תמונה די עגומה ביחס לעבר. אלבום האולפן השישי של ההרכב, שכל חבריו התחלפו במהלך השנים (לבד מקרטו כמובן), "A Posteriori", אמנם היה מועמד בפרסי הגראמי 2007 לקטגוריית "אלבום הניו-אייג' הטוב ביותר", אבל מבחינת המכירות המצב לא משהו: במצעד הבילבורד האמריקאי, למשל, הוא הגיע רק למקום ה-95, ואפילו בגרמניה, שעדיין מחבקת איכשהו את כל קרטוני הניינטיז (נו, גרמנים), הם כבשו רק את המקום ה-16.
האתר הרשמי: http://www.enigma.de (והיי, האתר כולו בגרמנית, אז לפחות תוכלו ללמוד על הדרך שפה חדשה!).

 

 

סיל

מאיפה אתה מוכר לי: את סיל הכרנו בכלל כאורח ב"Killer" של אדמסקי. זה כבר הספיק להתניע את הקריירה של הזמר הצעיר – אז עוד עם תספורת קארה-ראסטות – שהכה את המצעדים בבריטניה וארה"ב עם הלהיט "Crazy". גם האלבום השני שלו מ-94' הנפיק להיטים נאים דוגמת "Prayer for the Dying" ו" Kiss from a Rose", אבל כאן בערך זה נעצר.
מתי שכחנו: "Fly Like an Eagle"" מתוך פסקול "ספייס ג'אם" (97') עוד היה סוג של נחמה. שנה לאחר מכן שחרר סיל את האלבום "Human Being" שזכה להצלחה בינונית. כל זה גרם לו לפסק זמן של חמש שנים, וב-2003 הוא חזר עם האלבום "Seal IV", שבאופן מפתיע זכה להצלחה במצעדי האלבומים בבריטניה, ארה"ב וגרמניה והצליח להימכר ב-4 מיליון עותקים בכל העולם, אבל באורח פלא לא הצליח לייצר אפילו להיט רציני אחד. אוסף הלהיטים, שיצא קצת אחרי, כבר היה בלתי נמנע. ותנחשו מה בא אחריו: הסינגל "Killer 2005". אה, וגם וחתונה מתוקשרת עם הסופרמודל היידי קלום.
איפה היום: האומן המוערך החליט לחתוך לכיוון דאנסי יותר, וכך בדיוק ישמע הדיסק הבא שלו, "System" (שמתוכנן לצאת באוקטובר 2007), אותו הוא מתאר בבלוג שלו כטוב ביותר מאז אלבום הבכורה. ואפרופו בלוג, האתר הרשמי שלו הוא בעצם מן בלוג אחד גדול עם הרבה צילומי נוף ותמונות שלו. יפה יפה. אבל מצד שני, אפילו ל-Velvet יש הרבה יותר טוקבקים.
האתר הרשמי: http://www.seal.com (והיי, יש שם סרטון של סיל בחופשת סקי מפנקת!)

 

 

חאלד

מאיפה אתה מוכר לי: הזמר האלג'יראי, שנראה בול כמו בעל דוכן ירקות בשוק של קריית שמונה, הוציא את האלבום שלו כבר ב-85', אבל נחשף לאוזניים מערביות רק ב-92', עם הלהיט המשגע "Didi". כאן בארץ קודם הלהיט נמרצות על ידי דידי הררי, שהיה מבסוט מההקבלה לשמו כל פעם מחדש.
מתי שכחנו: דקה אחרי ש"Didi" התאייד מחיינו. סה טו.
איפה היום: ב-96' הקליט חאלד את " Aïcha", שמאז הוקלט ע"י לא מעט אומנים, כולל חיים משה שלנו, תחת השם "עיישה". עד היום הוא שחרר שבעה אלבומים (האחרון מביניהם ב-2004), שמונה אוספים (האחרון ב-2006), הקליט לפסקולים (האחרון הוא "Taxi 4", 2007). ועכשיו, ניחשתם נכון, הוא עובד על אלבומו הבא. נחמה אחת יש: הוא לפחות לא מצליח בגרמניה. כנראה שגם להם יש גבול.
האתר הרשמי: http://khaled-lesite.artistes.universalmusic.fr (והיי, יש שם גם פורום רשמי ושוקק! יחסית!).

 

 

(פורסם ברייטינג, 2008)

מזון אורגני: כך תיזהרו מרמאויות

דליק ווליניץ לא ידע את נפשו. דווקא הוא, מקים ודובר העמותה לצרכנות אורגנית, נפל בפח. רק כמה שעות לפני כן הוא שלף מהמדף בחנות הטבע ופלים מקמח חיטה, כשבגדול התנוסס על האריזה הכיתוב "אורגני". הוא שמח לקנות ופלים אורגניים סוף סוף, צירף אותם לסל הקניות ושילם מחיר נאה, אבל בבית, כשבחן יותר לעומק את הכיתובים על האריזה, גילה שהוא נפל בפח. מסתבר שכיתוב הענק "אורגני" התייחס רק לקמח החיטה האורגני ממנו נוצרו הוופלים. ושאר המרכיבים? הסוכר, השמנים, המייצבים וחומרי הטעם והריח ממש לא היו אורגניים. בקיצור, בלוף. "הרגשתי שרימו אותי", משחזר ווליניץ, "הרגשתי חסר אונים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. ציער אותי במיוחד שדווקא אני, שמכיר כל כך מקרוב את הנושא ואמור דווקא לכוון צרכנים אורגניים אחרים, ויודע עקרונית כיצד לא לטעות בדברים כאלה – דווקא אני נפלתי".

 

הסיפור של ווליניץ רק ממחיש את הבעייתיות שבשוק מוצרי הצריכה האורגניים, שבשנים האחרונות זוכה לפריחה חסרת תקדים. למרות המצב הכלכלי צריכת מוצרי הבריאות האורגניים נמצאת עדיין בעלייה, ואם תוסיפו לזה את המודעות הבריאותית הגוברת בזכות האינטרנט כלי המדיה שמקדישים מקום נרחב יותר לתחום, וכמובן השוק שמבחינתו ממשיך להשתכלל ולהתפתח, תקבלו תחום בפריחה. רק שכפי שהבנתם, יש מי שמנסה לנצל את המצב על מנת לגרוף עוד כמה גרושים לכיסו. למעשה מדובר בהרבה יותר מגרושים.
הגדרות התוצרת האורגנית אמנם די ברורות, אבל משום מה לא נראה לנו שכל בן אדם בישראל יוכל לפזם אותן מתוך שינה. אורגני, כפי שמסבירה ד"ר אורנית רז, מנכ"ל הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית, היא "שיטה חקלאית לייצור ועיבוד מזון בריא בשיטה טבעית המתחשבת בסביבה, באדם ובחי, ומבוססת על ארבעה עקרונות: עקרון הבריאות, עקרון הסביבה, עקרון ההוגנות ועקרון האחריות".
התחום האורגני צובר תאוצה בישראל ובעולם בשנים האחרונות, והוא מגלגל כ-200 מיליון שקל בשנה. המודעות הגוברת לתחום הבריאות גרמה לרבים באוכלוסייה להירתע ממזון מרוסס, מעובד או סתם כזה שנחשב לא בריא במיוחד, והם מעדיפים לשלם מעט (או הרבה) יותר עבור מזון סטרילי יותר שלא עבר התעללות אנושית על מנת לגרוף רווחים גדולים יותר. השיקול הנפוץ: עדיף לצרוך אוכל בריא במחירים מעט גבוהים מאשר לבזבז את אותם סכומים על תרופות. ואכן, לא מעט מחקרים מראים שמזון אורגני אכן בריא יותר, אולם מנגד לא קשה למצוא מחקרים המוכיחים שאין הבדל משמעותי בין אוכל אורגני לבין מזון "רגיל", במיוחד במוצרים ספציפיים. האמת, סביר להניח, נמצאת באמצע, אולם מהעדפה נובורישית ובורגנית הפך התחום האורגני לשווה לכל נפש. כמעט.
אז רגע, טבעי זה אורגני? ממש לא. מוצר יכול להיות טבעי (מוצר מעובד שמיוצר רק מחומרי גלם טבעיים ולא סינתטיים) – אבל לא אורגני. ועוד רגע, המונח הישראלי "ביו" מעיד על תוצרת אורגני? גם לא. מדובר רק במוצרי חלב שמכילים חיידקי ביפידוס ואצידופילוס, שהם חיידקים טובים העוזרים למערכת העיכול. וביו תות? הוא בסך הכל תות שהשתמשו בו בשיטות הדברה ביולוגיות, עם אויבים טבעיים. גם כשכתוב "ללא שאריות חומרי הדברה", "בלאדי" או "עשוי מקמח X אורגני" – לא מדובר במוצרים אורגניים. יש בהם אמנם איזשהו מרכיב בריא, אבל הם עדיין לא מספיק סטריליים על מנת להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של המוצרים האורגניים בישראל.
זה כמובן לא מפריע למשווקים שונים, לסופרמרקטים טבעיים או לסתם יצרנים ויבואנים של מוצרי מזון להטעות את הצרכנים באמצעים חוקיים יותר או פחות, ולגרום להם לחשוב שהמוצר שהם אוכלים יביא מזור לנשמתם. כמובן שלא מדובר ברוב, אבל התופעה בהחלט קיימת. אמנם הרבה יותר קשה להטעות צרכנים שמשתכשכים בתוך הקליקה האורגנית (ע"ע דליק ווליניץ), אבל צרכנים בעלי מודעות נמוכה, כאלה שלא בהכרח נמצאים בקשר עם הגופים האורגניים ולא מבינים בלוגואים או בתעודות אורגניות, אלא סתם נכנסים לחנות ומלקטים מכל הבא לעין בתנאי שכתוב עליו בגדול "אורגני" – הם המועדים לשלם 12 ש"ח על ענבים "אורגניים" שהמוכר בחנות ה"אורגנית" קנה בשוק כמה שעות לפני כן.

ב-2001 פרסם ידיעות אחרונות ידיעה תחת הכותרת "רמאות אורגנית בגוש קטיף". בידיעה סופר על כך שמספר חקלאים מגוש קטיף שלחו לבריטניה, לגרמניה ולמדינות אחרות באירופה מאות טונות של ירקות רגילים, שיווקו אותם כגידולים אורגניים לכל דבר, וכך גרפו לכיסיהם מיליוני שקלים. אותם חקלאים היו מעורבים בתרמית נוספת: בימים בהם נאסר עליהם לשווק סחורה לחו"ל בעקבות גילוי שיירי חומרי הדברה, הם פשוט מכרו את אותה תוצרת לשוק המקומי כסחורה אורגנית לכל דבר. "גיבורי הפרשה בישראל אינם חוששים שהאמת תתגלה", נכתב בכתבה, "הם יודעים שהתעשייה האורגנית מושתתת על יחסי אמון, שהתוצרת האורגנית המשווקת בארץ אינה נבדקת כלל, ושהסיכויים שמעשיהם יתגלו קטנים. הפיתוי בנסיבות האלה גדול, והסיכונים האפסיים הופכים את הפשע למשתלם. עובדה: עד היום לא נשלח אפילו חקלאי עבריין אחד בגוש, גם כאשר נתפס, לבית הסוהר".
מאז החוק כבר השתנה, המודעות התחדדה, הוקמו גופי פיקוח, והכלים לבדוק שמדובר בתוצרת אורגנית הפכו לנגישים יותר, אם כי עדיין לא ממש ידועים לרוב האוכלוסייה. ובכן, איך יודעים שתוצרת אורגנית היא אכן אורגנית? בישראל פועלות שלוש חברות פיקוח: אגריאור, טוב השדה וסקאל ישראל. הן ממומנות על ידי החקלאים האורגניים, המשווקים ובעלי החנויות המעוניינים בפיקוח. לכן אם רוצים להיות משוכנעים שהתוצרת או החנות מפוקחים יש לחפש את לוגו חברת הפיקוח על אריזת המוצר (או כתעודה בחנות), ואת הלוגו הרשמי של המוצרים האורגניים בישראל.
החוק האורגני, שנחקק בכנסת ונכנס לתוקפו בספטמבר 2008, הסדיר את נושא הפיקוח, הגדיר את מתן סמל הבקרה הרשמי, שרטט את סמכויות הפיקוח, וכמובן אסר עבור היצרנים שאינם נמצאים תחת פיקוח לצרף את סמלי חברות הפיקוח למוצרים. אבל מה שלא הוסדר, וזה האַבל הגדול, הוא עצם השימוש במילה אורגני.
"עד היום כל אחד היה יכול למכור כל מוצר כאורגני מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד", אומרת הילה אפללו, מטפלת נטורופתית מוסמכת, מרצה בבתי הספר לרפואה משלימה של "מכבי" וסמינר הקיבוצים, ומנהלת אתר האינטרנט "חיים אורגניים". "עם זה, מי שמכיר את החוק החדש – יודע איך לקנות רק אורגני מבלי לטעות".
ומי שלא מכיר?
"זהו, שמי שלא יודע – אפשר לעבוד עליו. זו יכולה להיות למשל חנות טבע שמוכרת ירקות בתפזורת, שלא כולם אורגניים. אם החנות היא תחת פיקוח – היום, אגב, הסופרמרקטים הגדולים נמצאים תחת פיקוח – הם לא יוכלו להכניס משהו לא אורגני ולמכור אותו כאורגני. אבל למשל חנות טבע שכונתית שלא נמצאת תחת פיקוח – אין שם אף אחד שיבדוק אותה. כשאני מעבירה הרצאות לאנשים בנושא אני תמיד אומרת להם שאם הם רוצים לקנות רק אורגני – שיבקשו מבעל החנות תעודה שמוכיחה שהיא תחת פיקוח. ואם לא – אני לא ממליצה לקנות בתפזורת דברים שהם לא ארוזים וחתומים. שם יכולות להיות 'טעויות', בוא נקרא לזה כך בעדינות".
כלומר, רק מי שחופר בנושא ומכיר את תחום הפיקוח, הלוגואים וכו' – יכול להבין מה קורה.
"היום הסופרמרקטים הגדולים נמצאים תחת פיקוח, כך ששם זה לא אמור לקרות. הבעיה מתרחשת דווקא במקומות הקטנים יותר, ששם יש יותר מקום לטעויות. רוב האוכלוסייה לא מכירה עד הסוף את החוקים לגבי הלוגואים והפיקוח. אם גם יגידו להם שהירקות בתפזורת הם אורגניים – הם לא יבקשו תעודת משלוח מחקלאי אורגני. הם פשוט ישלמו הרבה כסף, ולא תמיד יידעו שזה ממש לא אורגני. זה יכול לבוא מכל כיוון. ביקרתי לא מזמן בחנות טבע, וראיתי שמפו על בסיס שמן זית אורגני. המילה 'אורגני' כתובה שם מאוד בגדול. עכשיו אתה לא יודע אם השמפו הוא על בסיס שמן זית אורגני, או שכולו על בסיס מוצרים אורגניים. יש כאן משחק. זו דרך לקחת מוצר מסוים, להכניס בו מרכיב אורגני, ואז לקרוא לו אורגני".
גם פנינה אורן, מנהלת תחום סטנדרטים והסמכה במשרד החקלאות, האחראית בין השאר על הסמכת גופי הבקרה, לא חושבת שהחוק מונע לחלוטין את הטעיית הצרכנים. "החוק אומר שהצרכן שרוצה לקנות תוצרת אורגנית יחפש שני סמלים – הסמל הרשמי וסמל של גוף בקרה. החוק, נכון להיום, לא הפקיע את המילה אורגנית", היא מסבירה.
זה בעייתי מבחינתכם, אני מניח.
"מבחינתנו כן, זה בעייתי. נכון להיום אנחנו פועלים לשינוי חקיקה. כשניסו להפקיע את המונח אורגני לטובת החוק – כנסת ישראל לא הסכימה. בזמנו הובטחה לנו תמיכת ח"כ גלעד ארדן, שהבין את הבעייתיות שקיימת היום בחוק, אבל עד שהוא יתוקן – המסר שאנחנו מעבירים לציבור היום הוא 'חפשו את הסמלים'. אם מוצר נקרא אורגני ולא נושא את הסמלים הרלוונטיים – הוא לא אורגני מבחינת החוק".
נכון להיום, מספרת אורן, החוק חל רק על תוצרת אורגנית מן הצומח. זו בעייתיות נוספת, מן הסתם. בחודשים הקרובים אמורה להתגבש חקיקה גם בתחומים נוספים כמו מוצרים מן החי או מוצרי קוסמטיקה אורגניים, אבל אתם יודעים איך הכנסת מתנהלת בתחומים שנחשבים פחות בוערים מאשר אביגדור ליברמן ודרישותיו.
עד כמה האכיפה קיימת בכלל בתחום הזה? אם אני משווק מוצר, קורא לו אורגני מבלי להשתמש בלוגואים המדוברים – מישהו יעשה לי משהו?
"לא יעשו לך כלום. החוק אומר שמי שרוצה לשים את הסמלים – חייב לעמוד לפי הכללים. אבל ברגע שנפקיע את המילה אורגני לטובת החוק – זה ישתנה. כשרק תרצה לכתוב אורגני – תצטרך את הסמלים. זה השינוי שאנחנו רוצים לעשות. אני מקווה שעד חודש יוני בשנה הקרובה זה יקרה, אבל הכל תלוי כמובן במפה הפוליטית. לכל המאוחר זה יוסדר לדעתי בספטמבר. שינוי
החקיקה כבר מוכן, הוא התעכב רק בגלל הבחירות לכנסת".

לפני שנים ספורות ניהל ד"ר (ND) אברהם מאיר גדניה – נטורופת, הומיאופת, תזונתי ואירדאולוג – חנות טבע אי שם במרכז נתניה. באותה תקופה הוא נתקל בלא מעט בלופים, לדבריו, שניסו למכור לו משווקים שונים ומשונים בתחום הטבעי. "יש כל מני מוצרים מעובדים, תעשייתיים, שהסוכנים שלהם טענו שהם אורגניים", מספר ד"ר גדניה. "אלה היו בעיקר חטיפים למיניהם שמכילים הרבה מרכיבים. טענו בפניי שמדובר במוצרים אורגניים, והתברר לי מאוחר יותר שרוב המרכיבים שם לא אורגניים. בשבילם זה עסק, מסחר, לכן אם יש משהו אחד אורגני – הם מבליט אותו ועוזרים למוצר להימכר טוב יותר. הרי לא כל אחד שם לב לאותיות הקטנות. אבל כאיש מקצוע, כשראיתי שיש שם דברים מזיקים – כמובן שנפטרתי מהמוצרים האלה. הם בקושי טבעיים, ובטח שלא אורגניים.
"אבל אם נלך קצת יותר אחורה, השוק היום פחות פרוץ ממה שיש בעבר. בעבר כל אחד היה יכול לטעון שהוא מגדל גידולים אורגניים, והיית יכול רק להאמין לו או לא. אבל היום יש פיקוח של ארגונים שונות. הרי השאלה היא מה עושים אחר כך עם המוצרים האורגניים במקור. למשל אם לקחו אננס אורגני מיובש והוסיפו לו חומרים משמרים למיניהם – לא בטוח שזה אורגני".
איך אתה ממליץ להיזהר מדברים כאלה?
"בדרך כלל אני מזהיר מראש ואומר שאם יש סוכר במוצר – אז לא לגעת. שמן מוקשה – לא לגעת, גם אם שאר הדברים אורגניים. כך אני מנטרל את המרכיבים המזיקים, אלא אם כן זה ממש נקי, והרוב אורגני או לכל הפחות טבעי. קודם כל שזה לא יזיק. אם מוסיפים משהו מזיק – אני בוודאי שולל את המוצר, גם אם בבסיסו הוא אורגני. לפעמים מוסיפים למוצרים אורגניים-כביכול גם ממתיקים למיניהם. היצרנים כותבים כמובן 'ללא תוספת סוכר', אבל יש גלוקוז, פרוקטוז, מלטודקסטרין וכו'. זאת מן עבודה בעיניים של כל היצרנים למיניהם. אני כמובן לא מדבר עוד על התוספים המלאכותיים כמו סוכרזית, אספרטיים ודברים מהסוג הזה".
אז אם מורידים את כל אלה – כמעט לא נשאר מוצרים אורגניים באמת.
"אפשר לומר כך. הרי קשה מאוד ליצור מוצרים מעובדים ומיוצבים רק מחומרים אורגניים. אם מקפידים לייצר 100 אחוז אורגני זה יכול להיות פחות טעים או לא מושך לעין. כשמעבדים את המוצר ומוסיפים לו חומרים שונים ופחות בריאים – הוא יותר מושך לעין, יותר אכיל, יותר נמכר".
גם רונית הבר, צרכנית אורגנית ועורכת "מנטה" לשעבר, מסכימה שאם לא פוקחים עיניים – עלולים ליפול לא מעט בין הכיסאות. אבל יש לה מנגנון משלה להימנע מטריקים למיניהם. "אני כצרכנית קונה רק דברים טריים – פירות וירקות אורגניים, בשר, עוף ודגים. ואם אומרים לי שיש כאן שקדי מרק אורגניים – זה לא מעניין אותי. כי אם אעשה בבית עוגיות מקוואקר ואגוזים – אני יודעת בדיוק מה יש שם, וזה יותר טוב מכל משהו שיש ספק לגביו, אבל לך תדע מה שקדי המרק האלה עברו. הרי אין לך יתרון יחסי במוצר מתועש שהוא אורגני".
לעומת הדוברים האחרונים, בעיניה של ד"ר אורנית רז, מנכ"לית הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית, המצב בישראל די משביע רצון. לזכותה ייאמר שהמצב השתפר לא מעט בזכות הארגון אותו היא מובילה. "אחד הדברים שהארגון נתן לו יד בשנתיים וחצי האחרונות זה להסדיר את הנושא הזה בארץ. לא רק וידאנו שתהיה חקיקה, אלא דאגנו גם למודעות הצרכנים וחנויות הטבע. התקנות נכנסו רק בספטמבר, אבל אני בהחלט רואה יותר ויותר בעלי חנויות שרוצים ללמוד את החוקים ולהפריד היטב בין המדפים, כי חלק מהבלבול נעשה באמת בתום לב. זו הרי תעשייה די חדשה".
דוגמה טובה לחריגה נוספת אפשר למצוא במאמר שפרסם אביב לביא מ"מעריב" לפני קצת יותר מחודשיים, בו סיפר על הסלוגן שכיכב במוסף מיוחד של רשת המרכולים עדן טבע מרקט: "אם זה עדן טבע מרקט – זה אורגני!", למרות שכל בר דעת שביקר באחד הסניפים ולו פעם אחת הבין שנמכרים בה מוצרים לא אורגנים בעליל כמו פירות מיובשים מסוכרים, מארזי טונה, דגני בוקר וכן הלאה. לביא, אורגניסט בנשמתו ומחבר הספר "המדריך הישראלי לאוכל אורגני" (יחד עם אשתו שירי כץ), התגולל קשות על הרשת, הגדיר את ההכרזה כ"לא מעט חוצפה ודי מעט יושרה", והסביר שרבים מהרוכשים אינם מודעים לכל הניואנסים, ולכן חשים מרומים אחרי הרכישה.
לביא סבור שכיום המצב טוב, בזכות חברות הפיקוח והליווי של "טוב השדה", אבל הוא לא אומר שאין בשוליים כמה נוכלים. עם זה, הוא לא מתרגש מהם במיוחד, מהסיבה הפשוטה שנוכלים יש בכל מקום. "הבעיה היא באמת במקומות שבהם אין פיקוח", הוא מסביר, "יש כאלה שאומרים 'אני אורגני' והם לא מפוקחים ולא חברים בארגון. כלומר, הם החליטו שהם אורגניים. אגב, יכול להיות שבאמת חלקם אורגניים, אבל הם לא מפוקחים כי הם לא רוצים להיות ממוסדים או שאין להם כסף לשלם לפיקוח. אבל יכול להיות שהם נוכלים. לכן חשוב מאוד לבקש תעודה. יש היום המון חקלאים שטוענים בפני צרכנים 'יש לי גָן חקלאי', ואני אומר: תבקשו מהם תעודה. זו עבירה פלילית להתחזות, אבל זה כבר עניין של אכיפה. הרי קשה מאוד להגיע לכל אדם במדינת ישראל שעושה את זה. רמת האכיפה של החוקים בישראל – בכל המישורים ובוודאי במישורים של בריאות וסביבה – היא מאוד ירודה. לכן הצהרה עצמית של מגדל או יצרן אינה מספקת, אלא אם כן אתה מכיר אותו באופן אישי ויש לכם אמון בו".
ומה קורה עם מישהו שנתפס?
"נניח חקלאי אורגני מפוקח נתפס, ובאמת מגיעים למסקנה שהוא עבר על הכללים בזדון – מעלים אותו על טיל. אבל זה נדיר. זו קהילה קטנה, יש בה 400-500 חקלאים אורגניים, ורובם נמצאים במקום הזה בגלל התחו
שה שזה הדבר הנכון. הם לא רוצים לעבוד עם רעלים, ובמקרים מסוימים הגיעו לזה אחרי שאנשים מסביבם מתו מסרטן. להרבה חקלאים אורגניים יש סיפורים על איך הם הגיעו לבתי חולים בגלל החומרים הרעילים. לכן בגלל השקפה נכונה הם נמצאים במקום הזה. ברמה הפיזית אפשר גם לבדוק: אתה מגיע לחלקת הגידול וקולט תוך 5 דקות אם היא באמת אורגנית. אתה בודק אם יש פרפרים מעל הערוגות, ורואה איך העשבייה טופלה. אם זה עם כימיקלים – הכל מכוסח. עשבייה אורגנית מטופלת יותר ברמה הידנית. חוץ מזה בחסה אורגנית יש לפעמים עכבישים. הרבה פעמים אשתי מכינה סלט, מוצאת בחסה עכביש, ושוטפת טוב (צוחקת). אז רואים את ההבדלים".
בנוגע לסוגיית עדן מרקט אומר לביא שהוא מבין שאי אפשר להתפרנס מסופרמרקטים אורגניים נטו, לכן ההיצע צריך להיות משולב. השאלה היא רק כיצד החנות מתנהגת, ועד כמה היא מפרידה בין האזורים האורגניים לבין האזורים ה"טבעיים", ה"בריאים" ושאר ההגדרות הירוקות, וכמובן – איך היא מגדירה את עצמה. "יש שתי בעיות עיקריות", הוא אומר. "החנויות בארץ לא תמיד מסודרות באופן ברור כמו שהיה צריך להיות, ושנית, יש מודעות נמוכה אצל הציבור. כלומר, הציבור בארץ עוד לא מכיר את המכלול הזה, נכנס לחנויות כמו עדן מרקט או אורגניק מרקט, וחושב שאם הוא רואה משהו בתפזורת שלא כתוב עליו אורגני – זה עדיין אורגני, כי הרי קוראים לחנות אורגניק מרקט. כאן החנויות משחקות אותה ראש קטן. השילוב של המודעות המוגבלת של חלק מהקהל, עם הברדק של החנויות שנוח להן להתנהל כך, בעייתי. יש גם קומבינות קטנות כמו לשים שלט ענק 'טבעי!' מעל תמרים למשל, למרות שברור שתמר הוא טבעי. השאלה היא מה זה טבעי. למשל משמשים כתומים – מוסיפים להם סוכר בכמויות, והפרי רוסס, ובתהליך הייבוש הוסיפו לו נגזרות של גופרית כדי לשמור על הצבע, אז המקור אמנם טבעי – אבל אחרי העיבוד זה לא ממש טבעי. לפעמים גם כותבים על חלק מהחטיפים 'ללא שומני טראנס'. תיקח את המוצר, ומלכתחילה לא היו בו רכיבים כאלה. כאילו אמכור לך עוף ואכריז שהוא ללא סוכר".
ב"עדן מרקט" הגיבו לאייטם שלך במעריב?
"אני יודע שמה שכתבתי לא היה נעים להם, כך שהם שדרגו את רמת האמינות באופן משמעותי. אפילו דיברנו לאחר הפרסום. אגב, הם פרסמו עוד גל של פרסומות ממש ערב ט"ו בשבט, ושם הם היו כבר הרבה יותר מדויקים וזהירים".

תגובת עדן טבע מרקט: "רשת 'עדן טבע מרקט' כוללת את כל המוצרים האורגניים הקיימים בישראל. כמו בכל הרשתות המוגדרות בעולם כרשתות אורגניות, כגון אול פוד, טריידר, ג'ו ונוספים, מגוון המוצרים הינו מעורב, כלומר מוצרי מזון אורגניים ומוצרי מזון טבעיים, והנ"ל מוגדרות כרשתות אורגניות מובילות בעולם. כך גם בישראל רשת 'עדן טבע מרקט' הינה הרשת הגדולה בישראל בתחום המוצרים האורגניים והטבעיים, ומאושרת ע"י אגריאור ובפיקוחו. כמו כן 'עדן טבע מרקט' חברה פעילה בארגון לחקלאות אורגנית, אך יש בה גם מוצרים לא אורגנים, והציבור מודע לכך ע"י סימונים שיש ליד כל מוצר אם הוא אורגני או לא. לכן המסר ללקוח הוא ברור: מוצרים אורגנים משולטים אצלנו בשילוט כתום, ומוצרים שאינם אורגנים משולטים בצבע צהוב – כך שהבידול הינו מוחלט". 

דליק ווליניץ מעניק דוגמאות משלו. "בקוסמטיקה אורגנית זה הכי מגוחך", הוא אומר, "אין תקן קוסמטיקה, גם לא בחוק החדש. ואם אתה מייבא מצרפת מוצר – מספיק ש-20 אחוז מהמרכיבים יהיו אורגניים כדי שתוכל לקרוא לו אורגני. אתה יודע, דיווחו לי שבחנות בתל אביב נמכרים ענבים אורגניים מסוג מסוים, והופתעתי, כי אין בכלל ענבים אורגניים מהזן הספציפי הזה. מישהו מהעמותה דיווח לי, ואני דיווחתי הלאה לארגון החקלאים האורגני. המוכר הוזמן והוזהר שהוא לא יקבל אישור על החנות כאורגנית. הוא אמר מי שזו טעות, נתן כל מני סיפורי סבתא, אבל העיקר שנתפס. צריך להבין שהרווח מאוד גדול ברמאות מהסוג הזה".
גם ווליניץ מוטרד מערבוב התחומים בחנויות ("בקטע הזה כולם חוטאים, כולל החנויות היותר מכובדות"), ואפללו סבורה אף היא שמדובר בהטעיה. "בריאות זה מושג שכל אחד מייחס לעצמו לפי האינטרס שלו. יש כאלה שיגידו לך שטונה היא שיא הבריאות. אבל זה שמערבבים אורגני ולא אורגני תחת קורת גג אחת – זה כבר פתח לטעויות. כל הסופרים האלה מתחת לבית שמוכרים חומוס, עדשים וכאלה בתפזורת – גם זו בעיה. מה מונע מהמוכר לקנות אבוקדו מהשוק ב-3 שקל לקילו ולמכור אותו ב-12 שקל לקילו? שם הפוטנציאל לרמייה ולהונאה גדול יותר".
מצד שני, כפי שמסכמת רונית הבר, אין סוף לדבר. יש בוודאי לא מעט צרכנים שירצו לדעת באילו מים גדלו הדגים האורגניים, מה נשמו העופות האורגניים וכן הלאה, אבל זה לא יגמר. "אם אתה מתחיל לבדוק בציציות – אתה הולך ומסתבך", היא אומרת, "אלא אם כן פשוט תגדל את הפירות או העופות בעצמך".

 

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)

השרב הגדול. או: הקריירה המוזיקלית המוחמצת (במידה מסוימת) של גידי גוב

כשנולדה לגידי בת, אי שם בשלהי האייטיז, הוא רצה לכתוב שיר על המאורע המרגש. אבל מה לעשות והזמר הוותיק לא כותב בעצמו. לכן הוא פנה אל צרויה להב בבקשה שתייצר טקסט שיקפל בתוכו את כל רגשותיו ואיך שהתינוקת הצטיירה בעיניו: שפתיים של חלב, ריח של תינוקת, והבעות ואצבעות ומתיקות. הזמר הוותיק נפגש עם להב מספר פעמים, הם שוחחו שוב ושוב על הנושא, היא מעין "ראיינה" אותו, עד שבסופו של דבר הטקסט נבט תחת השם "קטנה אחת". בהמשך הוא הולחן על ידי אלון אולארצ'יק, שמספר לנו את הסיפור הזה על מנת להמחיש עד כמה זה לא פשוט לזמר שלא כותב גם לייצר חומרים חדשים. כל שיר הוא מעין פרויקט קטן, כל טקסט נולד בניתוח קיסרי, ואם הזמר גם פרפקציוניסט – זאת בכלל בעיה. והבעיות האלה מצליחות להכתיב את הקריירה המוזיקלית של גידי גוב, מסתבר.
מבט על אותה קריירה, שמאז 1991 הנפיקה שני אלבומי אולפן מקוריים בלבד (ללא אחד חדש באופק הקרוב), מעלה שלל שאלות: האם גידי התעייף? האם הוא מעדיף לפנות יותר למקומות משתלמים ורווחיים יותר? האם הפרפקציוניזם מונע ממנו שוב ושוב לאסוף חומרים חדשים בדיוק כמו שהוא רוצה? ואולי הוא פשוט מעדיף לשיר שוב את "שלל שרב" ואת "שטח ההפקר" בהופעות, מבלי להרחיב את היריעה, שזה, אפעס, לגיטימי לגמרי, אבל גם די מבאס את מי שהתאהב בצרידות הנונשלנטית שלו?

גידי (גדעון) גוב הצעיר התגייס ב-1968 ללהקת הנח"ל, ושם החלה הקריירה המצליחה שלו. תחנות עיקריות בדרך: "גזוז", "דודה", "הכבש הששה עשר", "הלהקה", "דיזנגוף 99'", "זהו זה!", השתתפות בשלל פסטיבלים לילדים ואלבומי סולו שכמעט כל אחד מהם זכה להצלחה משמעותית. אבל בשנות התשעים קרה משהו בקריירה של גוב. האלבום המקורי היחיד שלו באותו עשור, "אין עוד יום", יצא ב-91'. שלוש שנים לאחר מכן החל עידן "לילה גוב". תוכנית האירוח המוצלחת שודרה במשך ארבע שנים, ובמהלכה שר גוב ביחד עם אורחיו דואטים רבים, שרובם עלו על שני אוספים ששוחררו במקביל. זו, פחות או יותר, הייתה העשייה המוזיקלית שלו באותן שנים. נראה היה שהוא נשאב הרבה יותר לכיוון הטלוויזיה.
בתום עידן "לילה גוב" הקריירה של הזמר והשחקן הוותיק הפכה מגוונת יותר, ועם זאת מפוזרת יותר. בין הפרויקטים בהם לקח חלק: הגשת "המילה האחרונה" עם אורי אורבך בגל"צ, "גידי גוב הולך לאכול" בערוץ 8, הנחיות בטקסי פרסי תמוז, השתתפות במופעי "דני, גידי וחברים", איחודים נקודתיים של כוורת ושות' ו"לילה גוב 2" שלא זכתה להצלחה כקודמתה. ב-2003 הוא שחרר את האלבום "ריקוד ירח", שהכיל בעיקר חידושים לקלאסיקות (כולל של גוב עצמו), ורק שנתיים לאחר מכן יצא אלבום הקאמבק שלו, "בקצה ההר" – 14 שנים לאחר צאת אלבום האולפן הקודם שלו. עבור אומן שהחל את דרכו כזמר פסק הזמן הזה עורר לא מעט תהיות. האם גידי גוב איבד את התשוקה למוזיקה? מה קרה לאומן שהחל את דרכו כזמר, כשרק בהמשך המשחק וההנחיה הצטרפו לתפריט הכישרונות שלו? וחמור יותר, למה עד היום ב-2009, ארבע שנים אחרי, אין אופק לאלבום מקורי חדש של אחד הזמרים האהובים בישראל?
בינתיים, אם זה מנחם אתכם, הד ארצי משחררת אלבום אוסף משולש לגוב – "שלל שיריו" שמו. 56 שירים מכיל האוסף, שמתפרס על 36 השנים האחרונות. במקביל לאוסף משיג הזמר הוותיק מופע חדש שישלב שירים נשכחים עם להיטים מוכרים בעיבודים ותיקים או חדשים. יהודית רביץ תנהל אומנותית.
אז גידי גוב חוזר שוב לכותרות ולבמות בזכות היותו זמר. אבל השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם מדובר בעוד מחזור חומרים או בנקודה שתפתח את התיאבון של גוב לאלבומים מקוריים חדשים, הפעם בקצב קצת יותר מהיר מאשר אחת ל-14 שנים? שנאמר, הפותר נכונה יקבל במתנה חולצה ותקליט.

*

גורם בהד ארצי מספר שבהנהלת חברת התקליטים די מצטערים על ההספקים הנמוכים של גוב, אולם מבינים את המצב ולא לוחצים יותר מדי, מה גם שתמיד אפשר לשחרר אוספים, כמו המשולש החדש. מצד שלישי, הם משתדלים לא להגזים ולא סוחטים יותר מדי את הלימון, כפי שקורה לא פעם עם אומנים אחרים. בין המילים של עלתה גם ההתייחסות של החברה כלפי גוב. בהד ארצי, כך נראה, לא מתייחסים אליו כאל אומן פעיל במלוא מובן המילה שהקשר המקצועי איתו נשמר ברציפות ותוך עבודה של בניית קריירה, אלא כמן פרילאנסר שלא ממש מחויב למשהו. כשיתחשק לו – בכיף. ואם לא – לא נשב לו על הווריד. נו, זה גידי, אתם יודעים.
לעמוס אורן, עיתונאי בידור, לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והיום באתר "הבמה", יש פרשנות מעניינת במיוחד לקריירה המוזיקלית של גוב. "כמו שאני מתרשם מההיכרות עם הצד המקצועי שלו, גידי הוא אומן שההצלחה באה לו בקלות", הוא מנתח. "מאז שיצא מלהקת הנח"ל הוא התמצב ככוכב, ומאז לא התאמץ להפריך את הדימוי הזה. הכל בא לו בקלות – 'כוורת', 'גזוז', 'דודה', קריירת סולו, הכל. כל השנים האלה ההצלחה הרגילה אותו מגיל אפס במונחים של קריירה שאתה לא צריך להשקיע יותר מדי. לכן הוא פיתח לעצמו עצלנות שהוא התוודה עליה. הוא פשוט לא אוהב להיכנס לאולפן. אז נכון שהוא עשה אלבומי סולו, שזה היה המינימום ההכרחי, אבל משלב מסוים, במיוחד מתחילת החיבור שלו לערוץ 2, הוא לא היה צריך להתאמץ לפרנסה שלו במובן הזה. ימבה תמלוגים פה, ימבה רווחים שם, 'דני גידי וחברים' דופקת, אז למה שייכנס לאולפן, במיוחד כשהוא מעיד על עצמו שהוא לא ממש אוהב את זה? לאורך השנים הוא עושה את זה לעיתים רחוקות. הטלוויזיה לימדה אותו ששני האלבומים מ'לילה גוב' במינימום השקעה הניבו לו יופי של דיווידנדים. בהופעות שלו יש לו רפרטואר מפה ועד להופעה חדשה. אין לו את הרעב היצירתי הזה. מה הוא צריך עוד להוכיח? הוא לא יוצר, לא כותב, לא מלחין, אלא מבצע את מה שאחרים כותבים, ואת זה כבר יש לו. מה הוא צריך להוכיח עוד? להיכנס לאולפן, להשקיע המון בשביל שמאלבום ייצאו שני שלאגרים מוצלחים, כמו שקורה בממוצע? בשביל מה? תחשוב עליי ועליך במקומו: היינו מזיזים את קצה הציפורן?".
אבל יש עוד כמה דברים במשוואה – אהבת הקהל, ערך עצמי, הרצון לגוון וכו'.
"זה בדיוק ההבדל בין מבצע ליוצר. זה לא שלום חנוך או שלמה ארצי שיש להם דחף להוכיח את עצמם כל פעם מחדש ולזכות באהבת הקהל. חשוב להם לקבל כל הזמן הוכחה ליצירה ולאהבה שלהם, אבל גידי לא צריך את זה, ולא צריך להוכיח את עצמו. גם הנונשלנטיות המופגנת שלו היא גם חלק מהאופי שלו. הוא לא יכנס ללחצים, משברים וכאלה. הוא מסודר, מונה הכסף דופק, הכנסה יש, אשתו גם מכניסה לא מעט כסף מהתיאטרון, אז למה להיכנס ללחץ?".
הקהל בכלל צמא עדיין למוזיקה חדשה שלו או שהוא כבר הפך את עצמו ללא רלוונטי?
"אני לא חושב שהקהל צמא. תראה, אשתמש באילן גבוה מאוד, אבל באיזשהו אופן דומה ומזכיר – יהורם גאון. הקהל צמא למשהו חדש מיהורם? הוא יצא עכשיו לסיבוב הופעות חדש שזוכה הצלחה היסטרית. הוא וגידי הם אומנים שבכל מקרה הקהל יבוא להופעות שלהם. אל תשכח שיש ערכים מוספים שלא שייכים רק למוזיקה כמו הה
נהלות הבימתית, ההומור ועוד. גידי הוא פרפורמר, הוא איש במה, יש לו נוכחות. אתה לא יכול להתעלם מהקסם שלו ומהתכונות שבזכותן אנשים אוהבים אותו. כשאנשים הולכים לראות הופעה של גידי גוב – הם יודעים בדיוק מה הם יקבלו".

כמו שהבנתם, אין צורך לדאוג לפרנסתו של גוב. המעמד האייקוני שלו ממשיך לפרנס אותו היטב, ובשנים האחרונות הוא לא ממש חתם בלשכה. רק בשלוש השנים האחרונות הוא הנחה את תוכנית הבוקר של קשת, "יום חדש", היה חבר בצוות "הרצועה" של ערוץ ביפ, השתתף ב"פעם בחיים" של Yes (ונשלח לג'ונגלים של קוסטה ריקה ביחד עם גיל ריבה), הצחיק בתוכנית הסאטירה של ערוץ 10 "גם להם מגיע" וכיכב בתוכנית "הנרגנים" של "Yes ישראלי". בחנוכה האחרון הוא השתתף ב"פסטיבל שירי ילדים 2008" כאומן אורח (ואף זכה למחווה בצורת "מחרוזת גידי גוב"), ואם זה לא מספיק, ב-2008 הוא הוביל את הקמפיין המוצלח לאתר שירותי הממשל Gov.co.il, והשתתף בפרסומת לאינטרנט האלחוטי של בזק. לפי הערכות הוא שלשל לכיסו מאות אלפי שקלים בזכות הקמפיינים. כמו שנאמר, כמה טוב כמה טוב להיות Gidi.Gov ב-co.il.
אבל האם מוזיקלית גם טוב להיות גידי גוב? ובמילים אחרות, להיכן חמק לו הזמר הצרוד והמבטיח? האם מדובר בקריירה מוזיקלית מוחמצת? "גידי מוכשר גם בתור זמר וגם בתור שחקן, אז למה שיוותר על משהו?", שואל חברו אלון אולארצ'יק, שהפיק את שני אלבומיו האחרונים.
נראה שהוא יותר מוותר על המוזיקה.
"אני לא חושב. הוא עשה את 'לילה גוב', שהכיל ראיונות ומערכונים, אבל הייתה שם בוחטה רצינית של מוזיקה. יש שני אוספים מ'לילה גוב' שהם ממש על הכיפאק, מפוארים והכל. הוא לא הפסיק לשיר לרגע".
לשיר בפעם האלף את "שלל שרב" זה נחמד, אבל כדי לשמור על עניין גידי חייב גם לחזור להקליט חומרים מקוריים בתדירות גבוהה יותר.
"גידי מאוד קפדן בבחירה של החומרים. המטרה היא לשמור על איכות. אני לא גידי, לא יודע למה לקח לו כל כך הרבה זמן. אבל בכל זאת, הוא רוצה שהכל יהיה הכי טוב שאפשר. והוא לא מחפף. כשאין לו זמן ואין לו נטייה ואנרגיה – הוא פשוט לא עושה דיסק. גם את 'בקצה ההר' לקח לו הרבה זמן לעשות. אני זוכר שהתחלנו לעבוד על הדיסק בשנת 2000, וסיימנו אותו רק ב-2005 עם הפסקה נורא גדולה, כי אחרי שהתחלנו הוא עבר לאנשים אחרים, חזר אליי וכו'".
ואיך הייתה האווירה באולפן?
"זאת עבודה ארוכה וקשה, וגם אין לה כל כך מסגרת זמן ברורה. אפשר לעשות תקליט בחודש – ואפשר לעשות אותו בחמש שנים. כל הזמן חיפשנו וחיפשנו והתעמקנו. גם הייתה שם שאיפה אומנותית מאוד גדולה בזה שגידי שר הרבה שירים של עמיר בניון, וזה יצר משהו נורא רוחני. התקליט הקודם שעשיתי עם גידי, 'אין עוד יום', היה יותר בגוון רוק-פופ, אבל פה היה תקליט מורכב מאוד הרמונית, מלודית, טקסטואלית, יותר פנייה לרגש. בייחוד הייתה שם כתיבה מאוד מיוחדת של עמיר. זה היה כמו לעשות שירי ז'אק ברל, שזה לקחת יוצר אחר ממקומות אחרים ולהתעסק עם החומרים שלו".
אולארצ'יק כמובן שוקל מילים, כמו רוב המרואיינים לכתבה. נראה שברור לו שפסקי זמן כל כך ארוכים בין אלבום לאלבום, במיוחד כשמדובר בזמר שהקהל ככל הנראה צמא לחומרים חדשים שלו, הם לא הדבר הכי טבעי ומובן מאליו. אבל הוא לא יאמר את מילת המפתח שגוב עצמו יחס לעצמו בראיונות אחרים: עצלנות.
בכנות, אתה עדיין מזהה בגידי את הרעב למוזיקה?
"תמיד. אני מופיע איתו לפעמים ב'דני גידי וחברים', והוא שר שם על הבמה באופן מאוד רגשי. הוא לא מחפף לרגע, ממש כלום. יש לו רעב לשיר ולבצע ולהופיע".
וקצת פחות לאתר חומרים חדשים.
"אני לא יודע. אני חושב שהוא מחפש, אבל ממש לא יודע להגיד לך באיזו רמה. זמר שלא כותב נמצא בחיפוש תמידי. גם פרנק סינטרה לא כתב. יש לו את העניין הזה שהוא רוצה וצריך להתבטא בדברים שהוא עושה, אבל מצד שני הוא לא כותב ולכן צריך להעביר את התחושות שלו לכותבים או לסמוך על המזל וליפול על טקסט ומנגינה של מישהו אחר שיתאים".
אז לכו תדעו, יש מצב שדווקא בזכות המפגש עם עמיר בניון, שתרם לאלבומו האחרון של גוב לא פחות משבעה שירים (חלקם נכתבו במשותף עם אסף אטדגי), "בקצה ההר" יצא כבר ב-2005 ולא ב-2015. יוצרים נוספים שהשתתפו באלבום, אגב, היו שלומי שבן, יזהר אשדות, עלי מוהר ואלון אולארצ'יק. על האלבום אמר גוב בזמנו: "אני מתרגש מאוד, כבר זמן רב לא הייתי כה שמח בדבר שעשיתי, האלבום הוא האלבום הכי קרוב ללב שלי, הכי רגשי, הכי צובט אותי".
בראיון ל"דיוקן" מספר עמיר בניון, השפיץ של האלבום ההוא, שהקשר בינו לבין גוב לא נוצר באופן ספונטני. "התקשרה אליי בחורה ששמה גלית, אני חושב. לדעתי היא הייתה אחראית על איסוף החומרים. נפגשנו פעם ראשונה, גידי שמע כמה דברים, הוא מאוד אהב, ואחרי שתיים-שלוש פגישות יצא שהוא לקח משהו כמו חצי תקליט. מבחינתי זה ממחיש את העובדה שמוזיקה היא מוזיקה, ושכולם יכולים לעשות הכל. אדרבא, לפעמים חיבורים כאלה בין אנשים יכולים להוציא הרבה דברים החוצה".
ובאמת, הרבה אנשים בתעשייה הרימו גבה כששמעו על שיתוף הפעולה ביניכם.
"הרבה עד היום יכולים להרים גבה. אין מוזר במוזיקה, ולדעתי גידי אמר די יפה את מה שאני רציתי להגיד בשירים".
ברמה האישית איך אתה מסביר את זה שעבר כל כך הרבה זמן מאז האלבום המקורי הקודם שלו?
"הוא אמר שהוא פשוט לא מצא חומרים".
בכל זאת, 14 שנה לאיסוף חומרים עבור דיסק בודד?
"הוא אמר בזמנו ש-14 שנה לא הוא מצא חומרים, והוא סיפר לי שפתאום נכנסה התוכנית שלו בטלוויזיה, ודבר גרר דבר, אבל תשאל אותו. אני יודע שכשדיברו איתי על שירים בשבילו ידעתי פחות או יותר מה להשמיע לו, ואני שמח שהחיבור עבד. עד היום כשאני שומע את השירים זה משמח אותי".
אתם בקשר היום?
"יצא לנו לדבר מ
ז פעם-פעמיים-שלוש ואולי אפילו ארבע, אבל אתה יודע איך זה במדינה הזאת – מרוב הלחץ לא מספיקים כלום".
זיהית אצלו איזשהו רעב למוזיקה? הקריירה המוזיקלית שלו בשני העשורים האחרונים מלמדת שאולי כבר אין לו רעב. אולי הוא איבד את זה?
"דבר אחד זיהיתי: שלשיר הוא מתלהב, וזאת מעלה עצומה בעיניי. אז כל עוד הוא מתלהב – אני חושב שעוד יהיה לו מה להגיד, ומאמין שעוד ייפגשו דרכינו".
גם דני סנדרסון, חברו הוותיק של גוב, סבור שהוא לא איבד את הקסם. לדעתו גידי רואה את עצמו יותר כזמר מאשר כשחקן, ומבחינתו הקביעה שגידי נעלם מוזיקלית לא הוגנת, מהסיבה הפשוטה שבכל זאת הוא שחרר לא מעט אלבומים בשני העשורים האחרונים. אמנם רובם לא היו מקוריים, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מ"שירים שהתפזרו", מאוספי "לילה גוב" ומאלבום הקאברים הג'אזי "ריקוד ירח". "תראה למשל את ג'ו קוקר", מדגים סנדרסון, "הוא הוציא בשנים האחרונות בעיקר קאברים. זו עדיין עשייה. אל תשכח שבכל תקופת 'לילה גוב' גידי הוציא כמה אלבומים של דואטים מקסימים. הבחור מוציא משהו כל כמה שנים – מקורי או לא. לגבי דברים מקוריים – אל תשכח שהוא לא כותב, וברגע שאתה לא כותב יש קושי למצוא חומר טוב. הוא תמיד מציב לעצמו רף מקצועי מאוד גבוה, ואני יודע שכמה פעמים הוא היה על סף הוצאת תקליט חדש אבל לא היה שלם עם השירים. לכן הוא רחוק מלהיעלם. גידי הוא איש מולטימדיה. הכישרונות שלו מגוונים".
יכול להיות שהאוסף והמופע יעלו לו את החשק?
סנדרסון נותן תקווה חדשה ומגלה טפח. "בטח. אני רואה את זה קורה עכשיו יותר מתמיד, כי הוא לא עוסק בטלוויזיה באופן רציף. אין לו את 'לילה גוב', אז הוא יותר פנוי עכשיו לאיסוף חומר. הוא כל הזמן אוסף חומר, אבל הוא לא יוציא כלום עד שהוא יהיה שלם עם החומרים במאת האחוזים".

אם נראה לכם שהכל יותר מדי סטרילי בממלכת גוב – לא טעיתם. גידי גוב הוא לא איש שמושך יותר מדי אש. מכריו מספרים על אדם מצחיק וטיפה אדיש, על זמר ושחקן שמצד אחד מייצג את הדור הוותיק ומצד שני משתלב גם עם הדור הנוכחי (ע"ע פסטיבל שירי הילדים, החזרה הטלוויזיונית בשנים האחרונות ושיתופי הפעולה עם אומנים עכשוויים כמו שלומי שבן, רונה קינן ועמיר בניון) ולכן שומר על רלוונטיות תמידית, ומצד שני על אדם שנרתע מחשיפת יתר ומקפיד לברור את הפרויקטים בהם הוא משתתף, וכך מצליח לשמור על שווי מניות גבוה יחסית. לא מאהבת המניות כמו משנאת החשיפה, הראיונות וכל מה שביניהם. הוא לא משחק את המשחק הסלבריטאי, לא מתחנף לקהל על מנת לקבל אהבה, וגם לא מטפח פוזה של אומן מיוסר. בקיצור, בקושי מדבר. אולי מיותר לציין – לכתבה זו הוא סירב להתראיין.
"גידי הוא אדם שבמידה מסוימת טיפח סוג של אדישות", מנתח איש תעשייה ותיק, "הוא כבר עבר כל כך הרבה, ספג אהבה עצומה מהקהל, חווה את הטלוויזיה בכמה פורמטים – ממערכונים ועד להנחיה וריאליטי – שיחק בסרטי קולנוע, שר שירי ילדים והפך את עצמו לאייקון. אני זוכר שבזמנו אפילו ב'העולם הערב' (תוכנית ההומור של ארז טל ואברי גלעד ששודרה אי שם בשלהי ימי ערוץ 2 הניסיוני – ד"כ) היה קליפ לשיר בשם 'כמה טוב להיות גידי גוב'. הוא נתפס כצבר האולטימטיבי המצוי, הוא משדר קוליות, והעניין הוא שזה באמת הוא. לכן בשנים האחרונות גידי כבר לא רודף אחרי תפקידים או אחרי שירים חדשים לאלבום שהוא יקליט מתישהו בעתיד. אין לו את הטירוף בעיניים. הוא צריך איזה פוש שיעורר אותו להקליט עוד אלבום חדש".
איזה סוג של פוש יכול להניע אותו?
"לא יודע, אולי משבר אישי או מקצועי שיוביל אותו לרצות להפריח אמירות שונות לחלל האוויר. או אפילו חוויות מיוחדות שהוא ירצה לתעד בשירים. או סתם רצון להעשיר את הרשימה הדי-קבועה שלו. הוא הרי שר כבר שנים את אותם שירים בהופעות, וזה מאוד טבעי שזמר ירצה תמיד לשנות, להוסיף, להיות דינאמי. מצד שני, יכול להיות שדווקא החוויה של שני האלבומים שהוא הוציא בעשור הנוכחי, אלבום החידושים ו'בקצה ההר', דווקא חידדו את האדישות שלו".
למה דווקא הם חידדו?
"כי גידי, לאורך כל הקריירה שלו, היה רגיל לזה שתקליט חדש שלו הוא אירוע חגיגי של ממש. כשהתקליטים המוצלחים שלו יצאו בשנות השמונים, או 'אין עוד יום' בתחילת שנות התשעים, השוק היה מצומצם יחסית. לא היה אינטרנט, לא היו אולפנים ביתיים, לא היו לייבלים פרטיים, ולכן כל תקליט של אומן ותיק במעמדו היה ממש וואו עבור המדיה. אבל 'ריקוד ירח' ו'בקצה ההר' יצאו בעידן אחר. הסביבה הייתה שונה מכל מה שמוכר לו: היפ-הופ ששלט באותה תקופה, תופעת כוכב נולד פרחה, האינטרנט נכנס חזק לתמונה – עד היום אין לו אתר רשמי, אגב – ערוץ מוזיקה ישראלי קם, ועוד לא מעט אלמנטים חדשים יחסית חדרו למדיה. לדעתי הוא פשוט הרגיש לא מספיק באמצע, לא הרגיש מספיק עידוד מהתקשורת, וזו אחת הסיבות לכך שהוא לא רודף היום אחרי אלבום נוסף. הוא מרגיש, ולא מתוך תחושת מרירות, שהעולם יוכל להסתדר בכלל לא רע גם ללא אלבום חדש שלו, ולכן לא דוחף בכיוון".
עדות לאדישות של גוב לכל מה שקשור למוזיקה ניתן לראות בראיון שנערך איתו ב"פנאי פלוס" לפני קצת פחות משנה. בתגובה לשאלה "אתה מצחיק, נראה לי שאתה יצירתי, אבל אתה לא כותב לעצמך. סוג של עצלנות?", ענה גוב "אני לא יצירתי, בואי נרגיע. אם יש לי כישרון מינימלי, זה אפילו לא כישרון. אני נהנה לזהות אנשים מוכשרים וטובים, ונהנה לעבוד איתם. אני חושב שזה פותר לי המון בעיות. יש המון אנשים מוכשרים בשטחם ואני יכול לקחת אותם. לפעמים גם טעיתי ולא לקחתי ממה שהייתי יכול לקחת. אבל יצירתי? אני ממש לא. אני חתיכת… לא". כשהמראיינת איריס אברמוביץ' שאלה מה עם איזה דיסק חדש, הוא ענה בגידיגוביות אופיינית "תעשי את. תביאי לי שירים ואני אעשה", וכשהיא תהתה האם הוא לא מחפש, התשובה הייתה "מחפש, אבל זה חיפוש סיזיפי, מוחלט, 30 שנה. ולמצוא היום שירי… למרות שהוצאתי, אני חושב, לפני שנתיים דיסק עם עמיר בניון. בערך לפני שנה וחצי, שנתיים".
אגב, הראיון נערך שלוש שנים וקצת אחרי צאת האלבום ההוא. גם מכאן אפשר להסיק דבר או שניים על… תחליטו אתם.

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)

למה השמאל נכשל בבחירות

 

הרשו לי לחרוג ממנהגי ולדבר קצת פוליטיקה.

 

השמאל שואל את עצמו מדוע הוא נכשל כישלון חרוץ בבחירות. התשובות מגוונות: בגלל הפמיניזם של לבני, בגלל קדימה, בגלל שמפלגת העבודה ומרצ לא התאחדו, בגלל ברק, בגלל סבתא שלי. ועוד ועוד.

 

השמאל נכשל כי הרעיון פשוט מת. בעבר קיווינו, יחלנו, השתוקקנו לשלום, אבל כשראינו שמי שניצב מולנו היא הנהגה פונדמנטליסטית (שנבחרה כזכור בבחירות דמוקרטיות) עם אדום בלבן של העיניים, הבנו שדיבורים לא יזיזו להם ולמחרטות הקסאמים שלהם. הם ניזונים מאמונה איסלאמית ברמה הפנאטית ביותר, ולנסות לדבר איתם זה כמו לתת זר פרחים לאריה רעב, ולחשוב שאולי הוא יתחשב בעיניים היפות שלנו ולא יבלע אותנו ברגע שיתאפשר לו.

 

אז זהו, שלא. כשהשמאל הפוליטי בישראל החליט לדבוק, למרות הכל, במחשבה שהפונדמנטליזם הוא השתקפות של עצמו – כלומר ליברלי, מבין עניין, פתוח לרעיונות חדשים, מתחשב ולא מונע משאיפות אימפריאליסטיות קיצוניות וחסרות מעצורים, אלא בסך הכל רוצה חזרה לקווי 67' – הוא למעשה גזר את גורלו.

 

יהי זכרו ברוך. עד לאשליה הבאה.

 

איך הגיע קובי פרץ ממועדוני הדיכאון המזרחיים אל היכל התרבות וקיסריה?

חמש דקות לפני ההופעה הראשונה שלו בהיכל התרבות בתל אביב קרה פתאום משהו מוזר: קובי פרץ התחיל לרעוד ללא שליטה. פחד הבמה החל לפעפע בו, והזמר בעל הקילומטרז' הלא קצר אמר למעצב השיער שלו, שהיה לידו, שאם הוא היה יכול – הוא היה פשוט בורח. זו הייתה כמובן רק המשוכה האחרונה אחרי לילות ארוכים ללא שינה.
קובי פרץ (33) נמצא היום בטופ של המוזיקה הים-תיכונית בארץ, ובשקלולים שונים גם מתקרב לטופ של המוזיקה הישראלית. ההתחלה שלו הייתה נידחת הרבה יותר. את אלבום הבכורה שלו, בעל השם האופטימי "טעות של החיים", שחרר עוד לפני שירותו הצבאי, ולאחר השירות הוציא עוד שלושה אלבומים – כולם בז'אנר הדיכאון הטורקי. הפריצה הגדולה שלו אירעה לקראת סוף 2002, עם הלהיט "בלבלי אותו" שחשף אותו לקהל הרחב, ועל הדרך יצר תת-ז'אנר של טקסטים מעודנים פחות ופופיים יותר במוזיקה המזרחית. מאז שחרר עוד שלושה אלבומים – "משוגע עלייך", "כל מה שיש בי" והחדש יחסית "כמה אהבה". דרך כולם שזר פרץ את הקריירה שלו במסלול איטי אך מושקע, ובסופו של דבר היום הוא אחד האומנים הפופולרים והאהובים בישראל.
השאלה המתבקשת, אם ננקוט לרגע בשפה של "בלבלי אותו" ודומיו, מסתכמת בשלוש מילים – למה מה קרה? ובאמת, לכאורה לא ברור איך פרץ הגיע למעמד הנחשק. הרי הקול הצרוד שלו לא ממש מזכיר למשל את זה של אייל גולן, וגם החומרים שלו לא נשמעים שונים בהרבה, לפחות לאוזן לא מיומנת, מהחומרים של מושיק עפיה, ליאור נרקיס ושאר האומנים שהחלו את דרכם פחות או יותר עם פרץ, אבל בינתיים נשארו מאחור, לא ממש בדרך לקיסריה.

 

אנחנו נפגשים בביתו של קובי, בבניין מגורים יוקרתי בחולון, מהסוג שמציב שומר בכניסה שמוודא מול הדיירים את שמות אורחיהם. גם הבית עצמו מרשים במיוחד, ונראה כאילו נלקח מתוך קטלוג. פרץ ואשתו ענבל לא חסכו עליו מזומנים, והכל נראה מדוגם, מצוחצח ובעיקר יקר. מזל שאפשר לבחון את הבית מקרוב בזמן שקובי, שרק התעורר לא מזמן, מניח תפילין ומתפלל.
מיד אחרי התפילה מקבל פרץ עדכון בסלולר על כך שהדואט החדש שלו עם אישתר נכנס למקום השלישי במצעד ההורדות של סלקום. הוא לא מתרגש במיוחד. גם לא מפרצופו שנובט פה ושם מהפלזמה שפתוחה כצפוי על ערוץ המוזיקה 24. גם לא מהידיעה שפורסמה השבוע, על כך ששיר האהבה המושמע ביותר לשנת 2008, לפי נתוני אקו"ם, שייך לו – "כמה אהבה" עם 822 השמעות, לא מעט לפני בעז שרעבי, עלמה זהר, משינה ואיה כורם. יותר מאוחר אבין שאין מצב שהוא לא מתרגש. הוא פשוט מספיק מיומן כדי לא להחצין את זה.
לאורך השנים ראיינתי את פרץ כמה פעמים, לרוב טלפונית. תמיד הוא ניסה להוכיח שהוא על הגל, שהוא מצליח, שהוא לא אומן של שיר אחד, אבל הפעם הוא נראה נינוח ושלו יותר. הטייטלים "היכל התרבות" ו"קיסריה" כבר עושים את שלהם, וכבר לא דחוף לו להוכיח משהו למישהו. זה פשוט שקוף כשמש. אבל הסלידה מביקורות שליליות, מסתבר, נותרה כשהייתה.
כשאני מנסה לאתר את מרכיבי ההצלחה של פרץ ומנסה לשאול איך הדברים נראים מנקודת המבט שלו, כבר בהתחלה הוא שולף את הקלף האנושי שלו: היציבות הנפשית. "יש לא מעט שהגיעו לאיזשהו להיט והתחילו בשטויות", הוא אומר בקול צרוד של בוקר, "הם חשבו שהם על גג העולם, וזה אומר סמים, הימורים ושחצנות שהקהל מאוד לא אוהב. ואני, ברוך השם, באתי משכונה שבה ראיתי הכל, ואפילו נרצח מישהו לידי. בתור ילד בכפר שלם חוויתי דברים שלא כל אחד חווה, והבנתי שאני לא רוצה להיות במקומות האלה. הייתי יכול להיות היום סוג של עבריין, מי יודע. ברמה המשפחתית אבא שלי גם היה זמר, ולכן אמא שלי הייתה גם אמא וגם אבא. באמת, אני חייב לה את כל החיים. היא גידלה אותנו סוג-של-לבד. כי אבא יצא להופיע בלילות, חזר מאוחר, ואמא הייתה סוג של לוחמת. אז ראיתי מה האמא הזו עברה בחיים הלא פשוטים שלה, ורציתי תמיד לרצות אותה, לתת לה גאווה, נחת, שמחה. אז מה שדחף אותי להישאר ככה יציב ועל הקרקע זה הרצון לא ללכת לאיבוד. כי ללכת לאיבוד בתקופה שאתה קצת מצליח – אפשר לעשות את כל השטויות שבעולם. יוצא לי להופיע לא מעט בהפלגות, ואני רואה המון אנשים מהמרים. חלק מציעים לי סמים לפני או אחרי ההופעה בקטע של לכבד, אבל זה לא מדבר אליי. אני להופעה מגיע בכלל עם תרמוס. בבית אני מכין תה עם לואיזה ונענע, ומביא את זה איתי להופעה. אנשים לפעמים חושבים שזה משהו אחר, כי לצבע של התה יש צבע של וויסקי, אבל גם שתייה ממש לא מדברת אליי".
אני דווקא רואה כאן בר אלכוהול לא צנוע במיוחד.
"זה בשביל האורחים. למשל, ביום שישי אירחנו כאן זוג חברים ומזגתי להם. אבל אני לא נוגע בזה. אין מצב".
גם החריש העמוק של פרץ בשטח משחק תפקיד לא מבוטל, לדבריו. "התחלתי מהזבל. הופעתי בכל פאב של 50 איש ובכל מקום – מהטיילת בבת ים ועד למקומות נידחים בחיפה. הייתי סוג של רובוקופ. היה לי אמרגן לא ממש מוצלח, שאמר לי 'תשיר כמה שיותר בכייני', ולא היה לי מושג מעבר. לדיסק הראשון שלי הוא החליט לקרוא, לא פחות ולא יותר, 'טעות של החיים', כי באחד השירים על סמים נכללה שורה כזו. מי קורא לדיסק ראשון 'טעות של החיים', תגיד לי?".
ולא הייתה לך איזושהי בקרה עצמית שהדליקה נורא אדומה?
"עד גיל 21 הייתי כמו רובוקופ, אמרתי לך. לא בקרה עצמית ולא שום דבר. היום, לעומת זאת, אני אובר-ביקורתי".
מצד שני, בזמנו הסגנון הטורקי נורא הצליח. אם היית שר אז את מה שאתה שר היום – יכול להיות שזה בכלל לא היה עובד.
"לא יכול להיות – בטוח. אז זה באמת היה נכון לזמנו. הכל עניין של אופנה".
ההצלחה הגדולה נחתה עליו כאמור עם "בלבלי אותו". היום הוא מספר שבאותה תקופה הכל נראה לו הזוי, כאילו הוא נמצא בתוך חלום. אבל למרות ההצלחה בשטח, בגלגלצ לא השמיעו את השיר, ורק אחרי חצי שנה, כשכבר היה ברור שמדובר בלהיט, השמיעו אותו גם בתחנת הרדיו הצבאית, שסחפה אחריה את שאר המדינה. "לא הייתה להם ברירה", מסביר קובי, "השיר התחיל ללהוט בשטח. וכשאני אומר שטח זה אומר חתונות, מכוניות חולפות, אנשים בבתים, מועדונים. משם הלהיטים מגיעים ונבנים. כשיצפאן הזמין אותי להופיע אצלו בתוכנית זה היה בשבילי סוג של חלום. עד אז התחלתי לפני המון זמרים אחרים, וראיתי אותם מטפסים ועולים יפה. ואני, וואלק, דורך".
חשבת לפעמים לחתוך מהמקצוע?
"אחרי הצבא נפרדתי מהאמרגן הראשון שלי ומהאקסית הראשונה, ובאמת החלטתי לטוס לניו-יורק לפתוח שם דף חדש. הייתי שבור גם מהמוזיקה וגם מהאהבה. אבל אמא שלי פחדה ואמרה לי 'הקב"ה לא סוגר דלת עד שהוא פותח דלת שנייה. אל תתייאש'. ובאמת, מה שהשאיר אותי פה בארץ זאת אמא שלי. אז נשארתי. עד שבא המפץ הגדול, כמו שאני קורא לזה, עם 'בלבלי'".
"גם אחרי המפץ הגדול היה דיבור על זה שאתה זמר של שיר אחד", אני אומר לפרץ בזהירות, תוהה ביני לבין עצמי אם הוא זוכר שב-2004 ראיינתי אותו לכתבת שער ב"תרבות מעריב", ובמהלך הראיון העליתי את הטענה הזו בפניו. כשסירב לקחתי אותו לסיבוב בעזריאלי, שם שאלנו עוברים ושבים האם הם מכירים שיר אחר של קובי.
"הרבה כתבים ומבקרים שאוהבים לפרגן – לא חסר", הוא אומר בעודי תוהה האם מדובר בעקיצה, "אותם מבקרים שהיו בהיכל – עדיין היה
הם מה להגיד. מי אתה עכשיו שתבוא ותגיד שהיה ככה וככה, ושזה נראה כמו חתונה? מה זה בעצם מבקר מוזיקה? המפיק הכי גדול בעולם, שפילברג, עושה סרטים של מיליונים עם השחקנים הכי טובים וההפקות הכי טובות. מבקר, פושר קטן, יבוא לבקר סרט שלו?".
אבל אם לא אהבתי את הסרט – למה לא לכתוב את זה?
"למה לכתוב? תספר את זה לעצמך!".
אז מה, מוזיקאים אמורים להיות מורמים מהעם ומביקורת?
"מי שלא חי את המוזיקה – לא יכול להבין מוזיקה. איפה מבקרים חיים מוזיקה? נניח אותו עורך שיושב בגלגלצ או בתחנה אחרת. יושב שם חייל בן 24 ומקבל סינגלים. הוא יכול להחליט מה אנשים יאהבו ומה לא? הוא יחליט בשביל העם? דוגמה נוספת: אני למשל לא זכיתי אף פעם באף פרס, או.קיי? לא פרס, לא גביע, לא טקס פרסי עמ"י. לא זכיתי כי אף פעם לא הייתי מועמד. מכרתי יותר מכל אחד כמעט שהיה שם, הורידו בסלולר את השירים שלי כמעט יותר מכל אחד שהיה שם, ואני שווה לא פחות מכל המועמדים. זמר השנה לא הייתי אף פעם".
זה עדיין מציק לך, אני רואה.
"כל עוד מדברים עליי – משמע אני קיים. כל השאר זה סתם בולשיט. ביום שישי האחרון הייתי או שהזכירו אותי בשלוש תוכניות טלוויזיה. אגב, באחת מהן הזכיר אותי אחד, חתיכת דרעק, כתב האופנה חן אבני, שטען שאני נראה כמו בואש. פעם הוא הסתכל על עצמו? אתה איך הוא הגדיר אותי? 'סרסור מהבורסה'. הוא מחפש כותרות לעצמו, בקיצור".
הנה, הוא קיבל.
"אבל לי יש במה יותר משלו. עוד מעט תהיה לי כתבה ב'פנאי פלוס', ועכשיו אני מתראיין ל'מקור ראשון', ואני לא אוהב להישאר חייב. זה אצלי ראש דפוק. יכול להיות ככה לאשתי, לשרית היח"צנית שלי, לחבר הכי טוב שלי ולאחי. זה אני. אבל להגיד 'סרסור מהבורסה'?!".

 

לפני כחצי שנה התחתן פרץ עם בת זוגתו ענבל. היום הם עובדים על ילדים, מתחזקים ביחד מבחינה רוחנית ואפילו שומרים על טהרת המשפחה ("לא האמינו עלינו שנעשה ככה כבר בהתחלה"), ולדבריו הוא "רוצה להיות אבא לכמה שיותר ילדים". אבל מסתבר שההיכרות ההתחלתית עם ענבל לא תקתקה ממש מההתחלה. "כשהכרתי את ענבל היא הייתה בטקס מלכות היופי. מבחינתי תמיד ידעתי שמישהי שעוסקת בדוגמנות ובמשחק – אני לא רוצה. אין לי בעיה שתהיה אשת קריירה, עורכת דין, בעלת עסק, אבל מישהי שכל העולם ואשתו צריך לראות אותה בטלוויזיה עם בגדים תחתונים – זה לא אני. אמרתי לה בהתחלה-בהתחלה 'אם את מתכוונת להמשיך בתחום הזה – אין בעיה, נישאר ידידים', אבל בהמשך היא יצאה מהתחום הזה. תמיד אמרתי על עצמי, גם בגיל 18, שאני צעיר בגיל אבל עתיק בראש".
בפוליטיקה פרץ לא מתעניין ומעולם לא הצביע, בעיקר בגלל שהוא לא מאמין במערכת. וליתר דיוק, לא מאמין במס הכנסה. "איפה כתוב שאתה תרוויח נניח 100,000 ש"ח, ומתוכם ייקחו לך כמעט 60,000 ש"ח?", הוא שואל, "יש מקום כזה בעולם? לא נותנים להתקדם כאן בארץ. יש לי חבר שטס לפני כמה שנים למיאמי, והיום הוא בעל נכסים, חי טוב…".
…גם אתה חי טוב.
"אני אין לי תלונות, אבל אני עובד קשה. למשל, על הבית הזה יש לי משכנתא שאסיים בעוד 20 שנה. אם היו פחות מיסים הייתי יכול לסיים את המשכנתא בעוד 10 או 5 שנים. אחי, אני מרוויח 10 שקל ומתוכם משלם 5 שקל. זה לא הגיוני! אני עובד, אני קורע את עצמי! זה לא נשמע לי הגיוני, אני אומר לך את האמת. בגלל זה אני רואה כל הזמן בעיתונים ואצל אמנון לוי או רפי גינת שההוא מנסה לגנוב, וההוא לרמות. לא נותנים לך כאן להתקדם".
אבל אתה אולי האחרון שיכול להתלונן על זה. בשעה אחת אתה יכול לעשות מה שאנשים אחרים מרוויחים בחצי שנה.
(מחייך) "אני מממן בעצם את אלה שלא עובדים. יש אחד שאני מכיר, סוס גדול, שחותם בלשכה. אז חתיכת דרעק, לך תעבוד. אני צריך לממן אותך?".
בגלל זה אתה לא מצביע?
"לא, פשוט לא מאמין בזה באופן כללי".
כשאני מתחיל לדבר עם פרץ בעדינות על רמת ההכנסות שלו, וזורק סכומים כמו 20 ו-30 אלף שקל להופעה, הוא מביט בי עמוקות, חושב שנייה ושואל בטון חוקר אך מתגונן: "יש לך מושג כמה נשאר מ-20 אלף שקל?".
8-7 אלף ש"ח, בהערכה גסה.
"אה, כן? היום אנחנו שמונה אנשים על במה. תוסיף את הסאונדמן ואת המנהל שלי יוחאי. זה 10 אנשים. איך בדיוק יישארו לי 8,000 ש"ח?".
בסדר, אבל אני מניח שלפעמים יש לך גם פריצות, כלומר לתת 3-4 שירים על פלייבק, ללא צורך בנגנים.
"אני לא מופיע במועדונים כבר כמעט שלוש שנים. רציתי לפתוח קופה בהיכל התרבות, ואם היו רואים אותי מופיע כל שבוע – אותו אחד שראה אותי לפני שבוע כבר לא היה בא להיכל. גם רציתי לתת לקהל להתגעגע. אני ויוחאי חשבנו על זה כבר מזמן".
אבל לייבש את עצמך מהמועדונים שלוש שנים בשביל כמה הופעות גדולות זה לא הכי כלכלי.
"בחיים לא כל דבר נמדד בכסף. אני תמיד רוצה לעלות עוד שלב, עוד מדרגה".
הרווחים במועדונים, לעומת ועדי עובדים וחתונות, די פחותים, נכון?
"גם, אבל אחי, מגיל 16 אין מועדון ואין חור שלא הופעתי בו".
זה גם לא הכי כיף, לפי מה שאומרים.
"אין ספק שאירועים זה יותר מכובד, יותר כיף ויותר נעים. ליגה אחרת לעומת מועדון שהוא דחוס ומלא עשן. אני לא מעשן, וזה גומר אותי. לפעמים יש שם כאלה שמאבדים את עצמם בשתייה, ותכבד מה-תכבד".
מה זה תכבד?
"כאילו, תקדיש לי עוד שיר, ותקדיש גם שיר לסבתא שלי ולאחי ולחבר שלי. שבעתי מזה, ראיתי את כל המועדונים. זהו, צריכים להתקדם בחיים. מה היית לפני 10 שנים?".
הייתי בשירות סדיר בצבא.
"ועכשיו אתה משהו אחר. אתה לא יכול להיות טוראי במשך עשר שנים. ראו אותי הרבה בשנים האחרונות ברחוב ותמיד שאלו 'נו, איפה אתה, רוצים לראות אותך בהופעה'. יש גם הפלגות באוניות, וזה הפיצוי של המועדונים, ויש גם הופעות באילת".
בקיצור, למרות הקיטורים, אל תטעו לחשוב שפרץ זקוק לעזרה כלכלית מההורים. כמו כל אחד שמרוויח טוב מדי, גם הוא מנסה להצניע את זה. אולם פרסומים קודמים על כ-28,000 ש"ח שהוא דורש עבור כל הופעה – וסביר להניח שיש הפקות יקרות יותר – מלמדים שאין מה לרחם עליו, מה גם שהוא מעיד על עצמו שהוא מחושב מאוד כלכלית, חושב להשקיע בעתיד בנדל"ן, וכל זה בניגוד לעבר. בעבר, הוא מודה, הכסף נשרף בעיקר על פוזה ושופוני.

 

הדרך להצלחה של קובי פרץ הייתה ייחודית למדי, כך עולה משיחות עם אנשים בתעשייה. הוא לא חשש להמר בגדול, וגם הראייה של מנהלו האישי יוחאי יעיש, שעבד בעבר עם יואב יצחק, היא זו שעשתה את ההבדל בינו לבין שאר הזמרים הים-תיכוניים שמשחקים באותה משבצת אבל נמצאים בהיכל התרבות מקסימום בצד של הקהל.
"קובי ויוחאי סללו לעצמם דרך שמסתבר שהיא ניצחה", מנתח איש התעשייה נועם נתנאל (תני). "מאלבום לאלבום הוא גם דואג לא לקפוא אומנותית ולא לחזור על עצמו. אמנם אין לו את הקול של אייל גולן, אבל יש לו קול מאוד מיוחד ואופייני. זה לדעתי היתרון. הייחודי הוא זה שמשחק כאן תפקיד. זה היתרון של קובי, שהוא לא דומה לאף אחד. קובי הולך יותר לכיוון דאנסי מאשר הזמרים באותה משבצת. גם הליריקה שלו היא אחרת ממושיק עפיה, נניח. יותר סן רמו כזה".
ומבחינת הניהול מה כל כך מנצח כאן?
"האמרגן שלו עובד נכון. הוא שומר עליו, קובי לא מופיע היום במועדונים, לא מופיע בשבתות. הוא יוצר רעב אליו בזה שהוא לא נחשף בכל מקום ולא מופיע במועדונים שיוכלו להמאיס אותו. גם מבחינה חיצונית זה עובד נכון: כבר באלבום 'בלבלי אותו' עשו לו מסיבת תקליט ענקית בגן אירועים בפתח תקווה. היו יותר מאלף איש, חולקו מגינים, והייתה למעריצים הזדמנות לבוא וליהנות ממופע מלא שלו. זה יצר לו תדמית מאוד חיובית ומצליחנית. למעשה, החלק הכי חשוב בהצלחה של קובי הוא הניהול. לפני זה הוא נפל בין הכיסאות עם מפיקים ואמרגנים שלא היה להם החזון הנכון. בהתחלה אנשים הרימו גבה אחרי החיבור של קובי ליוחאי, שהיה קודם לכן המנהל של יואב יצחק. כולם שאלו איך במעמד שלו אז הוא עובר מיואב יצחק לאומן מתחיל כמו קובי. אבל יוחאי הבטיח 'אני עוד אעשה ממנו הצלחה', ובאמת קיים".
עם ניהול אחר קובי היה היום עוד זמר אפרורי לדעתך?
"אם הוא היה ממשיך לדשדש באותם מקומות ולהיות מנוהל על ידי אנשים מהסוג שהוא לקח קודם, כמו שהוא היה אז – כן. איך אמר שלמה המלך? לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".
פקטור נוסף שהוביל את קובי לפסים של הצלחה הוא כמובן יחסי הציבור שלו. היחצנית שלו, שרית בירן, צמודה אליו כבר מ-2002, ובמהלך השנים שעברו מאז היא ביצעה לא מעט מהלכים שבזמנו נחשבו ניסיוניים אולם היום הם הפכו לריטואל קבוע בשוק.
בירן מספרת שעוד לפני העבודה עם פרץ היא נחשפה אליו בפעמים בודדות, כמו בתימניאדה, אז צפתה בקהל מושבע שלו, למרות שכלל לא הכירה את הזמר המגושם עם תספורת המארינס הקצוצה, ששקל 10 קילו יותר מהיום. כשיוחאי החל לעבוד איתו על האלבום 'בלבלי אותו' הוא העביר לבירן את שיר הנושא, סיפר לה שזה הסינגל המתוכנן, ושרית, שקלטה שמדובר כאן בפוטנציאל, הסכימה לעבוד על הפרויקט. עם זה, לגבי קובי עצמו היא כלל לא הייתה בטוחה שמדובר בפוטנציאל. "לא נתפסתי על קובי", היא מודה, "לא יכולתי להצביע על הבחור המגושם והשקט הזה שהוא יהיה כזה כוכב. ואז יוחאי ביקש הצעת מחיר, ונתתי לו הצעת מחיר גבוהה. הם לא דיברו איתי מילה, לא התמקחו, ופשוט סגרו איתי חוזה. כבר אז הרגשתי שיש כאן השקעה, שזו לא חלטורה, שהם לוקחים את העבודה ברצינות. גם בהופעות יוחאי שם לקובי ארבעה נגנים על הבמה באותה תקופה. זה מאוד מכובד, ואתה גם בקושי מרוויח מזה. אבל אז יצא 'בלבלי אותו', הצליח בשטח אבל זכה להתעלמות במדיה, ואחרי חצי שנה גם במיינסטרים התעוררו.
"בן אדם שמקבל כזו חשיפה בן לילה יכול להשתגע. אבל קובי למד הכל תוך כדי – איך להתלבש, איך לעבוד על הבמה, איך להתראיין. הוא אומר תמיד על עצמו שהוא מרוקאי עתיק, אבל הוא נתן לי, אישה אשכנזייה, מרחב מחייה בעבודה לעשות כל מה שאני חושבת. אולי דווקא האשכנזיות שלי גרמה יותר למדיה להתחבר אליי, ומשם גם אליו. ברמה הכלכלית דע לך שעד היום יש לי תקציב פתוח. כל מה שאני מבקשת לעשות עם קובי – יש אישור. הם לא חסכו בכלום. היופי הוא שקובי ממושמע כמו חייל. יש זמרים שיש להם הרס עצמי והם לא יודעים לנצל את ההצלחה, וקובי הוא בדיוק להפך".
הצלחה משמעותית של בירן הייתה למתג את קובי ולהכניס אותו אל כל מדור רכילות בדיוק כשז'אנר הרכילות (שבירן מקפידה לכנות אותו "חברה") החל לפרוח בכל עיתון, אתר אינטרנט או תוכנית בידור בטלוויזיה. כבר אז היא הבינה את הפוטנציאל, לדבריה, כשבהמשך אחרים למדו ממנה את השיטה.
אני יודע שבפעמים מסוימות טפטפת אינפורמציה לא ממש מדויקת, העיקר כדי לעורר עניין.
"בוא נאמר שעוררתי פרובוקציות בשיתוף פעולה מלא של חלק מעורכי מדורים. הדוגמה הכי מפורסמת היא הצעת הנישואין לכאורה למירי בוהדנה. זה קדם לסינגל 'אני אוהב אותך'. בתקופה מסוימת גם רוברטו בן שושן הצמיד לכל דוגמנית מתחילה שלו סיטואציה שהיא כביכול החליפה מספרי טלפון עם קובי. אלה דברים שיחצנים יכולים לעשות. אני יכולה לספר לך שפונים אליי ממדורי רכילות ושואלים אם ענבל בהריון. אני יכולה להכחיש, אבל גם ככה זה נהיה אייטם – הם פשוט משערים ואז מפרסמים את הידיעה עם הכחשה. הפברוקים האלה הם לא רק המצאות של אנשי יחסי ציבור אלא גם של המערכות עצמן".
פקטור נוסף במיתוג ובשיווק של פרץ, מספרת בירן, הייתה העבודה הקבועה על יחסי הציבור. בדרך כלל כשיוצא אלבום לאומן הוא עובד עם משרד יחסי ציבור (או דרך היח"צ של חברת התקליטים שלו) לתקופה מוגבלת – לפני ואחרי האלבום. לאחר מכן הוא פשוט לא מטופל. אבל יעיש ופרץ הבינו שיש לשמור תמיד על להבה בינונית ומעלה, ועד היום הם מחזיקים את בירן גם בתקופות שבין האלבומים על מנת לעורר עניין במדיה ג
כשאין דיסק לשווק. הרי תמיד יש זמר לשווק, שזה לא פחות חשוב. "אז, באותה תקופה, היה צורך בפרובוקציות", נזכרת בירן ומיד מסייגת. "אבל היום אין בזה צורך. אני אפילו מסתייגת מאובר-חשיפה. אין יום שלא פונים אליי ומבקשים 'תני לנו משהו על קובי'. יש היום ארבעה עיתונים יומיים עם מדורי חברה, אין עיתון כלכלי שלא מחזיק מדור כזה, כי הרי גם קובי הוא עסק, אתרי אינטרנט יש בלי סוף, וכמובן גם טלוויזיה. בדרך כלל אני מסתייגת אלא אם כן זה מתאים לי. כשאין שיר חדש ברדיו צריך לייצר משהו – הלך, נסע, או משהו ספציפי כמו זה שקובי העלה מעריצה נכה לבמה, העגלה החלה להידרדר והוא שם ברקס. וזה סיפור נכון, ואעשה מזה אייטם. או יציאה לסיבובי הופעות בחו"ל. אני לא מתביישת להגיד שאני יוזמת אייטמים במדורי חברה, אבל צריכים לעשות סינון ולהבין מהי פעילות נכונה. לא בכל מחיר, ומבלי להמציא שטויות. היום אני דוחה את 'רוקדים עם כוכבים' ואומרת לא ל'האח הגדול סלבס'. היום אני לא צריכה להמציא שום דבר. פעם – כן. זה היה נכון רק לאותה תקופה. אבל קובי הוא הרבה מעבר לטאלנט שגדל במדורי חברה. התקשורת לא יצרה את קובי. הוא נישא על כפי העם".
גם התדמית המטרוסקסואלית הייתה עניין של יחסי ציבור?
"קובי הוא אדם כזה. וכן, השתמשתי בזה. גם בוויז'ואלים זה בא לידי ביטוי".
"אל קובי פרץ התוודענו איפשהו באמצע שנות ה-90 עם השיר 'את כמו אש'", נזכר עומר בן רובי, סגן מנהלת גלגלצ, שמנסה לשרטט את דרכו להצלחה. "היינו הדור שגדל כבני נוער על הז'אנר הטורקי-ערבי במוזיקה המזרחית: עופר לוי, זהבה ועוד. 'את כמו אש' שבר את השוק. בתכניות של המוזיקה המזרחית ברדיו לא השמיעו אז את המוזיקה הזו – מקסימום היו משדרים זהר ארגוב, מרגלית צנעני ו'רונה' של סמיר שוקרי – אבל הכוח של קובי היה שהוא לא נזקק לרדיו. הקהל ידע להגיע אליו, והוא ידע להגיע אל הקהל. הכוח שלו טמון לדעתי בהתמדה, באהבת המקצוע, ולא פחות מזה באהבתו את הפרסום שנלווה לכל זה. הוא לא נפל לסמים או נעלם לקהל שלו, ותמיד המשיך לעבוד, לחרוש את המועדונים, להקליט ולצבור קהל, והכי חשוב: בלי חוכמות. בז'אנר הזה זו תעודת כבוד לא לנסות להיות מיינסטרים, לא לייצר שירים לרדיו, אלא לעבוד בכפוף לטעם הקהל שלך. זה מה שקובי עשה. תבין, קובי הוא לא זמר פופ מיינסטרימי עדין כמו איל גולן או שרית חדד או אפילו משה פרץ. השירה שלו כבדה, תובענית ועדיין משמרת את הסגנון הטורקי-ערבי, אפילו אם היא נעשית בעיבוד של דאנס. מסתבר שגם היום, כאשר הפופ של אמצע הדרך בארץ הפך לים תיכוני ברובו, יש עדיין הרבה קהל שנאמן לסגנון הייחודי של קובי שחורג מההגדרות של מיינסטרים. לעומת עופר לוי, זהבה בן ואבי ביטר – קובי פרץ עובד בגדול. רק הוא נשאר בז'אנר הזה כשהקהל איתו".
גם ליאור פרחי, קולגה שזוכה בשנה האחרונה להצלחה ניכרת, מייחס את ההצלחה לקשר האמיץ בין פרץ לבין הקהל שלו. "במדינה כמו שלנו בסופו של דבר הקהל הוא זה שקובע מה יצליח ומה לא, וקובי פרץ הוא ההוכחה לכך", אומר פרחי, "הסגנון שלו, שהוא גם הסגנון שלי, אהוב מאוד בקרב הקהל, והמדיה לא יכולה להעריך בכלל את הכוח שלו. הוא יצר לעצמו מן בית של מעריצי קובי פרץ, שנמצאים בכמויות אדירות. יש לו על הקהל מן קסם, איזשהו כוח מאגי".


 

ואם חשבתם שפרץ עסוק בימים אלה בלנוח על זרי הדפנה, בטח כבר הבנתם שזה בדיוק להפך. ובשלוש מילים: החרדות, הו החרדות. "יש לי חומציות יתר בקיבה", חושף פרץ בכנות, "אף אחד לא יודע את זה, אבל אני סובל מזה שנים. עברתי טיפולים, ואני לוקח בגלל זה כדורים פעמיים ביום. עברתי בדיקות לא נעימות בכלל, אבל אמרתי לרופא: 'אין לי בעיה, תעשה לי הכל. רק אל תפגע לי בקול'. זו הדאגה העיקרית שלי בחיים. חוץ מזה שזו הפרנסה שלי והאוכל שלי – (לוקח נשימה ארוכה להמחשה) זה האוויר שלי".
אני מניח שהלחצים האלה כיכבו גם בהופעה הגדולה שלך בהיכל התרבות בתל אביב. בטח לא ישנת בלילה שלפני.
"לא רק בלילה שלפני. בתקופה שלפניי ענבל אשתי הייתה קמה באמצע הלילה, רואה אותי בטלוויזיה או על המחשב ושואלת 'מה יש לך, אתה?'. שתבין, אין יום שאני נכנס למיטה לפני 3-4 בלילה, וגם אז אני נרדם רק אחרי שעה. קשה לי להירדם מהמחשבות – מה יהיה, האם יבואו אנשים, איך יהיה. אני לא רוצה לאכזב, אנשים קנו כרטיסים ב-220 ש"ח".
ואיך היה בסוף?
"זייפתי המון שם. באמת, במיוחד בחצי השעה הראשונה זייפתי הרבה מרוב ההתרגשות. אני המבקר הכי טוב של עצמי. אבל מה שכן, ההפקה הייתה בינלאומית. זה שהזמר לא היה מאה אחוז (צוחק) זה כבר משהו אחר".
אני חייב להודות שבזמן שהתפללת הצצתי אל הפקס, וראיתי שם את הלו"ז שלך להיום. הוא נראה די מטורף. לפני פחות מחצי שנה אפילו התמוטטת מתשישות במהלך הופעה בדרום. אתה לא מעמיס על עצמך יותר מדי?
"אני מעמיס יותר מדי על הלב. אני זוכר שבאותו יום של ההתמוטטות אמרתי ליוחאי 'זהו, אני מרגיש שאני לא יכול יותר. אני מרגיש שאני הולך לאיבוד'. בכלל, נראה לי שאם הייתי אחד שאוהב אלכוהול – הייתי הולך לאיבוד. יצא לי לא פעם שאחרי הופעה מה-זה יצאתי על יוחאי, מסכן. קיללתי אותו. יוחאי אכל ממני את כל הקש בארבע השנים האחרונות".
קש או לא, קיסריה מחכה לכם בתחילת יוני. ומה הלאה?
"אולי הופעה גדולה בפריז".
בקיצור, אחרי קיסריה כמעט לא יישאר לך מה לחלום.
"לחלום? אני כבר בחלום".

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)

 

 

עוד בבלוג: ביקורת על האלבום החדש של אייל גולן, ראיונות עם שלומי שבת ומשה פרץ, וכתבה על מוזיקת הדיכאון המזרחית

להקת טיפקס 88'-2009. ומה הלאה?

"עדיף ללכת עכשיו, שלא יהיה לי מאוחר \ עדיף ללכת עכשיו, לפני שחרב על צוואר \ עדיף ללכת עכשיו, בטוח כל הטוב נגמר \ עדיף ללכת עכשיו \ מהאתמול אל המחר". (טיפקס – "עדיף ללכת עכשיו", מתוך האלבום "יושבים בבית קפה", 2001)

כלפי חוץ הכל נראה נפלא ומבטיח באותם ימים. טיפקס, אחת הלהקות הוותיקות בשוק המוזיקה הישראלי, טסה לאירוויזיון אחרי שקיבלה את הלוקסוס לקדם-אירוויזיון פרטי. השיר שנבחר, "Push The Button", עורר את הגויים מרבצם, והחדיר ללקסיקון האירוויזיוני הנדוש את סוגיית הגרעין האיראני. הלסינקי שבפינלנד צהלה ושמחה, אבל מסתבר שמבפנים זה נראה קצת אחרת. "הלהקה אמנם הפגינה באותה תקופה ביטחון ביכולת שלה להצליח גם בשוק הבינלאומי", מספר מקורב ללהקה, "אבל מקרוב היית יכול לראות שאחרי הכישלון בחצי הגמר הביטחון העצמי קצת התערער. הם עדיין המשיכו לפנטז על חו"ל מתוך תחושה שקצת מיצו את הקריירה בארץ, לפחות במתכונתה הנוכחית, אבל אחרי הכישלון באירוויזיון – לדעתי הם ידעו שזה או חו"ל או פירוק בלתי נמנע. הם ניסו את חו"ל, אבל כמו הרכבים ישראלים אחרים זכו להצלחה זניחה בלבד, ומשם לא היתה להם אפשרות אחרת מלבד לסגור את הבאסטה".

אבל אז, כאמור, זה נראה אחרת לגמרי. "אני חושב שהסחינה שלנו התבשלה מספיק טוב בסיר הישראלי, ואפשר עכשיו להציע ממנה גם קצת לגויים", חזה קובי אוז בראיון ל-Ynet. "זו התחלה של משהו חדש, והמטרה היא להופיע קצת באירופה ובאמריקה. לפי התגובות שאנחנו מקבלים אנחנו בהחלט בכיוון".
הכיוון של טיפקס, כפי שהוא הוגדר בעמוד המייספייס שלהם, היה Afro-beat, Ska ו-Pop Punk. הם כבר הקליטו כמה שירים בכיוון, אותם מיהרו להעלות לעמוד המייספייס, דגמנו בצילומי פרומו חדשים שהתכתבו עם תדמית הPאנק הרעננה, והמשיכו לעבוד על דיסק קאמבק שונה לחלוטין ממה שהורגל הקהל הישראלי לקבל מקובי אוז ומחבורת הנגנים שהקיפו אותו.
אבל אז, רחוק מעיני המדיה, החלו להיווצר בקיעים בלהקה. הסיבות מגוונות (גם אם חופפות), ונידרש אליהן לעומק בהמשך הכתבה. כל המכלול הלך והעמיק, עד שלפני חודש וקצת הנחיתו יחסי הציבור של עננה (הלייבל של טיפקס) פצצה במונחים מוזיקליים-מקומיים בתיבות המייל של אנשי המדיה בארץ. "הודעה על הפסקת פעילות טיפקס", היתה הכותרת המכובסת, ובהודעה עצמה התבשרנו כי "החל מה-1.1.2009 להקת טיפקס מפסיקה את פעילותה. עם הרגשה של מיצוי עבודתם המשותפת, החליטו חברי הלהקה על הפסקת פעילות ופנייה של כל אחד מהם לדרך עצמאית. בחודשים האחרונים קובי כותב חומרים חדשים לאלבום סולו, גל מתרכז בתפקידו כמפיק ראשי של עננה, רמי מסיים דיסק ג'אז WORLD MUSIC ובו מוסיקה שכתב לסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק וקטעים חדשים אשר טרם פורסמו".
כמובן שעל מנת למנוע בקשות לראיונות והטרדות מסוג דומה כללה ההודעה גם ציטוט מפי קובי אוז. "אני מרגיש שעשינו את שלנו", כתב בדבריו לאומה, "דרבקנו על דלת הישראליות, נכנסנו לסלון התרבותי, ערבבנו קוקטייל של פולקלור עברי מתוק וחריף, פיצחנו גרעינים על רצפת האירוויזיון והוספנו צבע מוסיקלי חדש לווילון על חלון המשקיף לים התיכון. מחקנו בטיפקס כמה גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה, נוסטלגיה ועתידנות, שחוק ודמע. אני בסך הכל מרוצה. אחרי עשרה דיסקים ועשרים שנות פעילות כל אחד הולך לדרכו. תודה לקהל האוהב, תודה לנגני הלהקה מכל הגלגולים ותודה לאמנים ואנשי המקצוע שעזרו לנו במהלך השנים. בשבילי זה הזמן לחיפושים חדשים באזורי הלא נודע. אני יוצא להרפתקאות חדשות מעבר לאופק המוכר".
הכל טוב ויפה, אבל שאלה אחת נותרה באוויר: למה באמת התפרקה טיפקס?

לפני 20 שנה בדיוק נוסדה בשדרות להקת טיפקס – אחת הלהקות הישראליות עם הקילומטרז' הארוך ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ועם מכירות של יותר מ-300,000 עותקים מכל אלבומיה עד היום. זה קרה כשקובי אוז, עד אז בעיקר קלידן להקת שפתיים, פגש את גל פרלמן בהפסקה של הופעת אופרת הרוק "מאמי" בשדרות. ביחד הם החליטו להקים להקה, דני רכט התלהב מהם לאחר שהציגו בפניו חומרים ראשונים, ומשם נסללה הדרך לחתימה בהד ארצי. אלבום הבכורה שלהם, "שביל קליפות הגרעינים" (בהפקת אלון אולארצ'יק), יצא ב-1992, בראשם כיכב הלהיט "הרבי ג'ו כפרה". משם המשיכה לדהור הרכבת הטיפקסית לאלבומים נוספים – "האחרון בעשירון התחתון" החברתי, "החיים שלך בלאפה" שלמעשה המציא מחדש את הצליל המזרחי, פסקול הסרט "כלבים לא נובחים בירוק" שהיה מן פרויקט ביניים מעניין אך לא משמעותי, "נשיקה לדוד" השורשי ועמוס הלהיטים, האי.פי המינורי "העצב עבר לגור כאן", האלבום השאפתני, החדשני והשכונתי מאידך "דיסקו מנאייק", "יושבים בבית קפה" שניסה לעצב מחדש את טיפקס הישראלית עם פחות לבנטיניות, האוסף הכפול והמקיף "כל הלהיטים", והאלבום האחרון ששחררה הלהקה "רדיו/מוזיקה/ישראלית" שבו הבלבול שאפיין את הלהקה בשנותיה האחרונות נחשף במלוא הדרו: מצד אחד היה בו ניסיון לחזור אל השפה העממית, השכונתית, הסיפורית והציורית ממנה צמחה טיפקס, אולם מצד שני השנים בתעשייה עשו את שלהן, והתוצאה כבר לא נשמעה אותנטית ואמינה כבעבר.
ברמה הכלכלית היתה טיפקס סיפור הצלחה לא רע. עד היום הלהקה מכרה יותר מ-300,000 עותקים מאלבומיה, הושמעה לא מעט ברדיו (וכפועל יוצא קיבלה כמובן תמלוגים נאים), ובנוסף הופיעה מול ועדי עובדים בתדירות מכובדת. במרוצת השנים הספיקה הלהקה להופיע שלוש פעמים בפסטיגל (עם השירים "המסיבה של גודו" ב-92', "הפילון הזה" ב-95' ו"בצלחת מעופפת" ב-01'), לזכות כמה וכמה פעמים בתואר להקת השנה. היא החדירה את להיט "איזה עולם" לפתיח של אחד הסיטקומים המצליחים בישראל אי פעם – "שמש", ובמובנים רבים ניתן לומר שקובי אוז גם גילה את שרית חדד. ב-97' טיפקס אירחו אותה בדואט "למה הלכת ממנו", מתוך האלבום "נשיקה לדוד", וארבע שנים לאחר מכן הפיק אוז את אלבומה אשליות מתוקות, וכתב עבורה את הלהיט הגדול מתוכו, "יאללה לך הביתה מוטי". האלבום נמכר עד היום בכ-180,000 עותקים – כמות היסטרית שבצדה תמלוגים מכובדים.
אפיקי תעסוקה ופרנסה אחרים היו לקובי אוז לא מעט: הוא הגיש פינת מוזיקה ב"מהקליפייה באהבה" בערוץ 2, בשנת 93', ניהל את הלייבל לבנטיני של עננה (ועבד בין השאר עם כנסיית השכל, הדג נחש, חיים אוליאל), פרסם שני ספרים ("משה חואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע") וכתב טור במוסף סופשבוע של מעריב.
"טיפקס היו בעצם הרכב של איש אחד – קובי אוז – ואני חושב שהם כנראה מיצו את זה באיזשהו שלב", מנתח מבקר המוזיקה גל אוחובסקי. "הם לא היו להקה במובן הזה שיש ארבעה או שלושה אנשים דומיננטיים כמו למשל אצל משינה, אלא אדם אחד דומיננטי, לכן כנראה שזו החלטה רק שלו".
אתה חושב שהפירוק קשור אולי לכישלון באירוויזיון?
"לא. אני לא חושב שזה קשור לאירוויזיון. הם פשוט לא התאימו יותר. רוב הלהקות בעולם מחזיקות מעמד 10 שנים, וזה ממש מספיק להן. כמעט כל להקה שמחזיקה יותר נחשבת לנס של ממש. בכלל, בשנים האחרונות טיפקס לא היתה להקה פעילה במיוחד. אולי הם הופיעו, אבל אני לא חושב שהם עצמם הגדירו את עצמם בחמש השנים האחרונות כמשהו שהיה קיים באמת. גם התקליט האחרון שלהם, 'רדיו\מוזיקה\עברית', לא היה חזק. הוא לא היה תקליט של להקה בשיאה, מה שנקרא. אם אתה בודק את זה דרך תקליטים, אז האלבום האחרון הטוב שלהם היה 'דיסקו מנאייק', שהיה אלבום מופת כזה. אחריו חשבתי שיבוא אלבום באותו סדר גודל, אבל קצת משונה ששם זה נעצר מבחינה אומנותית".
ואכן, נראה שסיבת המיצוי היא העיקרית, אבל לא של החבורה העליזה כמו של היצירתיות שתקעה יתד. היא עדיין היתה קיימת, אבל משלב מסוים כבר סירבה לזוז ממקומה. "קובי אוז תמיד שם לעצמו למטרה להמציא את טיפקס כל תקופה מחדש", מאבחן זמר בכיר שהעדיף לדבר שלא לייחוס, "ובאמת, בשנים הראשונות של טיפקס זה עבד באופן מצוין. בהתחלה כמן להקת קריקטורה, אחר כך עם הסטייל העממי והנוסטלגי אך המודע לעצמו של תקופת 'החיים שלך בלאפה' עד 'נשיקה לדוד', ואז זה הגיע לשיא עם 'דיסקו מנאייק', שבאמת הפתיע את השוק. לא הופתענו מזה בתעשייה, כי היכולות של קובי אוז היו ידועות לכולם, אבל השילוב בין סאונד מתקדם ומורכב עם חומרים שהתכתבו עם השכונות המקסימות של פעם היה באמת מיוחד".
ומה קרה בעצם מאז?
"האלבום 'יושבים בבית קפה' סימן את תחילת הסוף. באותה תקופה טיפקס הצטיירה כמי שמתחנפת יותר מדי לגלגלצ, אבל אני חושב שרבים פשוט פספסו את המהות האמיתית: טיפקס לא סתם התחנפה לגלגלצ, אלא פשוט איבדה את ה-DNA הטבעי שלה. קובי אוז הפך לתל אביבי אמיתי, התברגן חלקית, ונראה היה שגם הנושאים החברתיים כבר בעטו מתוכו הרבה פחות. כמובן שהוא לא רצה לוותר על הנושא הזה, אז הוא המשיך איתו. אבל היה כבר ברור שזה לא זה, ושהוא לא שר מתוך הנשמה. כל הנושא החברתי והפריפריאלי והעממי פשוט התמסחר. אני מאמין לקובי שזה עדיין בנפשו ובדמו, אבל הוא עצמו כבר השתנה, לכן החומרים כבר לא היו אותנטיים כמו אז".
לדבריו של הזמר הבכיר, גם החומרים ששיגרה טיפקס לאחר מכן המשיכו את קו החברתיות הממוסחרת בעל כורחה. "הלהיט 'ריקודי עמבה' היה כזה, וגם התקליט האחרון שהוציאה הלהקה", הוא מאבחן. "היה אפשר לראות עד
כמה הם להוטים לחזור אל העממיות עם החידוש לשיר המרוקאי 'ללה פטימה', שנקרא בגרסה שלהם 'תן לי חתימה', אבל זה כבר לא עבד. הדיסק עצמו, 'רדיו\מוזיקה\עברית', ניסה בכל הכוח לחזור אל הימים הטובים שלהם, אבל חוץ מלהיט אחד, 'פרח השכונות' עם עלמה זק, הוא לא ממש הצליח. ואז בא האירוויזיון, ואתה כבר יודע מה קרה מאז".

האירוויזיון נחת על טיפקס בטיימינג מושלם. אחרי שהעממיות שניסתה להתניע את עצמה לא ממש צלחה, באה תחרות השירים האירופאית והניחה בפניהם שטיח אדום לכיוון מוזיקלי אחר. זה התאים להם בול. "יש משהו מאוד חונק בלהיות להקה כל כך ותיקה, ושהקהל הישראלי מכיר אותנו כל כך טוב ויודע בדיוק למה הוא מצפה מאתנו", הסביר קובי אוז בראיון שנערך באותה תקופה. "זה מרגש לכתוב לקהל שאתה לא מכיר ואתה ממש לא יודע מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה. הכתיבה הרבה יותר משוחררת וחופשית, וההתפוצצות הזו עשתה לנו הרבה דברים".
אולם גם הכישלון באירוויזיון לא הרפה את ידי הלהקה במשימתה להמציא את עצמה מחדש בכיוון הפאנק-פופ ושאר תתי-הז'אנרים המתוכננים. באוקטובר 2007 טסה הלהקה למיני-סיבוב הופעות בארה"ב, ואם מאזין ישראלי ממוצע היה צופה בקטעי הווידיאו מתוך אותו סבב הוא היה מתקשה להאמין באותה להקה ששרה על התחנה הישנה. אמנם 'הרבי ג'ו כפרה' כיכב שם, ואמנם קובי אוז לבש חולצה של 'זהו זה', אבל הסגנון היה רוקיסטי בעליל, נותן בראש, ולא ממש פרט על נימי הנשמה.
גם רועי יחזקאל, יו"ר מועדון חובבי האירוויזיון בישראל שנכח באותה תחרות, לא חושב שהאירוויזיון עשה טוב לטיפקס, בלשון המעטה. "אני חושב שבחירת השיר 'Push The Button' היתה הטעות המרכזית שלהם", הוא אומר. "בכלל, כל השירים שלהם בקדם לא הציגו את טיפקס שהישראלים מכירים ואוהבים. הם באו בסגנון נורא חתרני, נורא מיליטנטי, נורא לא אירוויזיוני. כשבחרו בהם לייצג את ישראל אני לא חושב ש'Push The Button' היה מה שציפו מהם. לכן גם הכישלון לא היה הפתעה גדולה כל כך, ויכול להיות שזה באמת היה סממן לתחילת הפירוק. הם חשבו שהאירוויזיון יפתח להם דלת לחו"ל, אבל הקהל שצופה ומתעניין באירוויזיון לא אכל את הסגנון החדש שטיפקס ניסתה להעביר".
יחזקאל זוכר מאותו אירוויזיון בעיקר את הסנסציות שטיפקס ניסתה ליצור, את הבעיות שהתגלעו מול ההפקה הפינית ("אבל להרבה משלחות היו בעיות עם ההפקה", הוא מבהיר) ואת הניסיון לרכב על הגל כמה שיותר. עם זה, הסובבים את הלהקה הבינו כבר לפני חצי הגמר שהשיר הנבחר לא יקח את טיפקס לשום מקום. "אני לא יודע לגבי הלהקה, אבל זו היתה התחושה של אנשי המשלחת מסביב. אתה יושב שם, רואה חזרות, רואה את הכוריאוגרפיה, רואה איך הם נראים, מה הם לובשים – ומסיק מסקנות. לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שזה לא יתפוס. גם השיר לא היה הכי ידידותי בעולם, ועוד במסגרת תחרות של שלום ואחווה בין מדינות שונות. עולים לך ששה חבר'ה מוזרים על במה ושרים 'Push The Button'. נו, ברור שזה לא יעבוד".
עם זאת, דווקא ראש המשלחת הישראלית דאז לאירוויזיון, יואב גינאי, לא חושב שהאירוויזיון היה אחד מהטריגרים שהובילו לבקיעים בטיפקס. "האירוויזיון הוא בסך הכל עוד אפיזודה בקריירה ארוכת השנים של הלהקה", הוא אומר בקצרה, "טיפקס היא מהלהקות החשובות שפעלו כאן, והיא בהחלט תיזכר היסטורית כאחת החשובות בתולדות המוזיקה הפופולרית בישראל".

חיים אוליאל, אחד החברים הטובים של קובי אוז ומי שטיפח אותו עוד לפני עידן טיפקס, חש שמקור גאווה נוסף שלו ושל שדרות כבר לא קיים. הוא מצטער על הפירוק, מרעיף מחמאות על המצאת הז'אנר יש-מאין שקובי אוז הביא לעולם, אבל מאמין שידידו הוותיק ימצא את דרכו גם לבד. "כנראה שכל דבר – מגיע זמנו ללכת", הוא נאנח.
הופתעת לשמוע על הפירוק?
"האמת היא שזה לא הפתיע אותי. הרבה זמן הלהקה עמדה במקום של חיפוש. ככה זה – כל אחד מחפש את דרכו, כל אחד מגיע לגיל מסוים ומתחיל לחשוב לאן הדברים הולכים. זה תהליך מובן".
לדבריו של אוליאל טיפקס התפרקה מסיבות נורמטיביות לחלוטין – לא מתוך יחסים עכורים או משהו בכיוון. אמנם אחרי האירוויזיון נרשם שינוי סגנון דרמטי, ואוליאל מעריך שאם השינוי היה תופס בעולם – טיפקס היתה ממשיכה לדהור גם בחו"ל, אבל מאחר זה לא קרה – הם העדיפו להתפרק. "זה מיצוי", הוא אומר, "גם אני, אחרי 13 שנים בלהקת שפתיים, הרגשתי מיצוי ודריכה במקום, וכך בקריירת הסולו שלי עשיתי גם דברים אחרים עם יותר מרחב. בלהקה אתה כבול לסגנון מסוים ולדרך מסוימת, אבל בסולו יש לך יותר חופש ואפשרות לשנות יותר דברים מבלי שיגידו 'הופ, מה קרה להם, הם השתגעו?'".
אם כך, נראה שטיפקס לא השתגעה אלא הגיעה להחלטה מתוך הבשלה עצמית גבוהה, שנבעה מתוך כמה סיבות: מיצוי החיבור המוזיקלי, מיצוי השם, חוסר ההצלחה להמציא (שוב) תבלין מוזיקלי חדש, שינוי הסגנון בעקבות האירוויזיון, וחוסר היכולת לעניין את הקהל בארץ ובחו"ל באותו סגנון מעניין אך קשה לעיכול.
רק שאלה אחת נותרה: לאן הולך קובי אוז? מהלייבל "עננה" בו היתה חתומה טיפקס, אישרו שאלבום הסולו הקרוב שלו, עליו החל לעבוד בחודשים האחרונים, ייצא דרך הלייבל ולא דרך מקום אחר. ובנוגע לחומרים עצמם, גל אוחובסקי סבור שהעתיד תלוי באוז עצמו, וביכולות שלו לממש את הכוונות. "קובי אדם מאוד מוכשר, הוא רק צריך לדעת מה הוא רוצה, ולעשות את זה", אומר מבקר המוזיקה הוותיק. "הוא כתב ספרים, הוא הקים לייבל, הוא אדם שיודע להגיד מה הוא רוצה. לכן זה תלוי רק בו, ואני סומך עליו".
חיים אוליאל אומר, מתוך ידיעה, שקובי אוז יחזור למזרחיות, אבל מכיוון אחר. "אני יודע שבחומרים החדשים שלו הוא כבר נוגע גם בדברים שקשורים למסורת", חושף אוליאל. "יש נגיעה ביהדות, אלה לא מכיוון של שירי יהדות לדתיים אלא דברים שהוא חווה בצורה אחרת".
ואילו הזמר הבכיר חושב שקובי אוז ימצא את מה שטיפקס איבדה בשנים האחרונות. "הלהקה פשוט הלכה לאיבוד וניסתה לשחזר את הקסם הראשוני שעבד יפה תקופה ארוכה יחסית, עד למילניום", הוא מסכם. "טיפקס בעצם יצאה לחיפוש אחרי עצמה, ולא מצאה את הגרעין שלה. אני חושב שהיא מצאה שם הרבה דברים, חוץ מטיפקס עצמה. עם זה, יש לי תחושה חזקה שקובי, כאומן סולו חף ממגבלות, ימצא את הנוסחה החדשה".

 

 

 

טיפקס שלא הכרתם  (דעה)

תמיד הפריעה לי התדמית החלולה שהתלבשה על טיפקס בשלב מסוים בקריירה – למעשה מאז נשימותיה הראשונות. אם תבקשו היום מעו"ש ברחוב לזרוק לכם את שמות להיטי הלהקה, סביר להניח שאלה יהיו הרדודים שבהם: "ריקודי עמבה", "איזה עולם", "מה עשית?" וכל השאר. אבל האמת היא שטיפקס היא הרבה יותר מזה. צריכים לזכור גם להיטי נשמה יפהפיים כמו "התחנה הישנה", "זמנים קטנים", "סתם" ועוד, וצריכים לזכור גם את המסרים החברתיים שהתקפלו בתוכם. אמנם לא פעם המסרים חזרו על עצמם בווריאציות שונות, אבל אם לוקחים בחשבון את החדשנות שהביאה טיפקס למוזיקה הישראלית – זה מתאזן.
מי שהאזין לאלבום הבכורה הקסום של קובי אוז, "דמעות וים" (הליקון, 2004), שנכתב לאחר הפרידה מאשתו לשעבר אביטל, הבין שיש ליוצר המוכשר פוטנציאל הרבה יותר מחודד מהגימיקים של טיפקס. ומי שחפר בתוך האלבומים של טיפקס ולא רק הכיר את הסינגלים שיצאו לרדיו, ידע להעריך את האיכות שהסתתרה שם הרחק מעיני הקהל הרחב. שירים כמו "מעלה אבק", "ואתה", "כמו ספינה על מים", "בשפכת הזורם", "תזרח", "אל תשכח מאיפה באת ולאן אתה הולך" ועוד רבים אחרים הפכו את טיפקס למה שהיא, מעבר לכל ריקודי העמבה. ומבחינתי, מעבר לתדמית ולשאר הקשקושים, זו היתה טיפקס האמיתית.

דודו כהן

 

(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2008)

ספיישל מוזיקה: מופע שנות ה-80

לכל עשור יש מאפיינים ייחודיים משלו , אבל במבט לאחור, כמעט שני עשורים אחרי שהם הסתיימו, שנות השמונים נראות צבעוניות, שלא לומר צעקניות במיוחד. הטכנולוגיה התקדמה אז באופן ניכר, הערוץ (היחיד) שלנו התפתח, ולעצמנו נראינו הכי חדשניים שרק אפשר, למרות שבדיעבד בהשוואה להיום היינו די שוכני מערות.
האייטיז מעלים לנו שלל אסוציאציות תרבותיות: טייפ דאבל קסט, טרופית, גלילה רון פדר, קובייה הונגרית, פוסטרים על הקירות, שוש עטרי, ווקמן, רוקסן, תשדירי שירות נוסח "מעדן חלב בעונג רב", תקופת השיא של ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית, אריה אורגד, עפרה חזה Vs. ירדנה ארזי, אינפלציה, חטיף טורינו, מחשבי קומודור 64, הדרדסים, תמונות שחור-לבן ממוסגרות על הקירות ועוד. לכל אחד האסוציאציות שלו, אבל משום מה, נדמה לנו שאז היה כאן שמח יותר, ולו בזכות המוזיקה התוססת (עוד מילה אייטיזית קלאסית) שהקפיצה לנו את החיים והוציאה אותם מהשמרנות הפוליטית ששררה כאן באותה תקופה.
מה שאפיין את הלבוש, המוזיקה, האווירה והתרבות היה ניסיון, כך נדמה לנו, לשבור את השגרה. בלשכת ראש הממשלה ישב אז ברוב הזמן יצחק שמיר, השמרנות הסוציאלית משלה בכיפה, תהליכים היסטוריים התרחשו (סיום המלחמה הקרה, נפילת חומת ברלין), מנהיגים כמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הנהיגו את העולם, ורבותיי, זה היה די משעמם. ולפעמים גם קר ומפחיד. לכן אם שמים מולם את העליזות הצבעונית (מדי) של שנות השמונים ברמה התרבותית מקבלים איזשהו אנטיגוניזם מובנה שמוביל למחשבה שאולי רק כך חשבו האנשים שהם ישמרו על שפיות. בדיעבד נראה שדווקא הצעקנות, הרדידות והמסחור הגואה הם אלה שדווקא הוציאו אותנו משפיות. אבל זה כבר נושא לפרשנות אחרת.

הכי כוכב: מייקל ג'קסון
ללא ספק, זה היה העשור של מייקל ג'קסון, שזכה באותה תקופה לכינוי "מלך הפופ". ב-82' הוא שחרר את אלבומו "Thriller", שאוחז עד היום בתואר האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם יותר מ-50 מיליון חתיכות, וחמש שנים לאחר מכן שחרר את "Bad", שאמנם לא נמכר כמו קודמו, אבל העמיק את ההצלחה וחידד את המותג. בין לבין המציא ג'קסון את הליכת הירח המפורסמת, הקליט דואטים עם פול מקרטני (שבהמשך הפך לצ'ילבה), התנזר מראיונות תקשורתיים, שדרג את תעשיית הקליפים עם סרטונים קצרים ומושקעים, עבר מספר ניתוחים פלסטיים שסובבו את המראה החיצוני שלו ב-180 מעלות, השתתף בפרסומת לפפסי (במהלכה נשרף שיערו), גידל את הקופיף באבלס, הקים לעצמו אחוזה פרטית בסגנון לונה פארק ביתי, ובעיקר טיפח את תדמית הוואקו-ג'אקו המפורסמת שלו. אה, ובין לבין כמובן שהיו שירים. טובים ברובם, יש לציין.

מאז ג'קסון הספיק לרדת מגדולתו. בשנות התשעים הקריירה שלו עוד התנדנדה איפשהו בין מלך הפופ למלך הפלופ, אבל בעשור הנוכחי הוא כבר הספיק לרדת מרוב נכסיו, לבלות זמן איכות בבתי משפט, לשחרר אלבום אולפן כושל ("Invincible") וכמות מטרידה של אוספים בווריאציות שונות, לאבד את הקסם המוזיקלי, להפוך לקריקטורה של עצמו, להתאסלם, ולפי השמועות האחרונות גם לחוות הידרדרות רפואית במצבו. האם בסופו של דבר תסתיים הקריירה המפוארת בגרסה האמריקאית ל"האח הגדול סלבס"? לא נופתע אם כן.

הכי קיטש: Lady in Red
האייטיז היו, בין השאר, עשור הקיטש. מסיבות כיתה וריקודי סלואו מעולם לא התפרנסו טוב יותר כמו באותם ימים. הבלדות תפסו קו קיטשי במיוחד, נמרח ודביק, בעיקר בגלל הצליל הסינתיסייזרי ששלט באותם ימים, ובאופן מסוים אותן בלדות היו מושלמות, אם לא לוקחים בחשבון את אפקט המיאוס שעולה בקו ישר ככל שהבלדה מתוקתקת ומשומנת. ע"ע Air Supply.
אחת הבלדות הנטחנות ביותר הייתה, איך לא, "Lady in Red" (כריס דה ברג). איכותית קצת יותר היתה "Drive" (The Cars), מתוקה וטהורה באמת הייתה "Hello" (ליונל ריצ'י), לשיאי הצ'יזיות הגיעה "The Power of Love" (ג'ניפר ראש ואח"כ לא מעט אומנים שחידשו את המסטיק היבבני הזה) וההמונית ביותר הייתה שיתוף הפעולה בין שלל האומנים "We Are the World", שלמעשה הייתה סוג של פיגוע רב נפגעים.
בלדות נוספות נוטפות שמן סויה היו שייכות לוויטני יוסטון ("Saving All My Love For You"), Foreigner ("I wanna know what love is"), פיל קולינס ("Against All Odds"), ג'ורג' מייקל ("Careless Whisper") ועוד. כמובן שרוב האומנים האלה לא הסתפקו בבלדה אחת, כך שמדובר ברשימה ייצוגית בלבד. ראו הוזהרתם.

הכי שם המשחק: נערי חנות חיות המחמד
באייטיז המוזיקליים היו הרבה תופעות מוזרות. ללא ספק, אחת הבולטות שבהן הייתה שמות הלהקות שקמו באותה תקופה. נדמה היה שיש תחרות בין הלהקות במציאת שמות ביזאריים, וללא ספק, התחרות הזו הייתה קשה בהחלט. היצירתיים ביותר היו הפט שופ בויז – נערי חנות חיות המחמד, שבחרו בשם בעקבות עצה שקיבלו מחברים משותפים שעבדו בחנות חיות מחמד, והתלהבו מהשם כי הוא הזכיר להם שם של להקת ראפ בריטית שפעלה באותם ימים; דוראן דוראן קראו לעצמם כך על שם הדמות שגילם מילוא אושי בסרט "ברברלה" – ד"ר דוראנד דוראנד; דפש מוד לקחה את שמה ממגזין אופנה צרפתי " Dépêche-mode" (מברק אופנה); ו-UB40 הוא לא סתם צירוף אותיות חסרות משמעות אלא השם הסידורי של טופס קבלת דמי האבטלה בבריטניה.
אגב, במקרה או שלא, כל הלהקות האלה הופיעו מתישהו בישראל. האם יש לנו חיבה בלתי מוסברת לשמות בעייתיים, או שסתם הפכנו למעצמת אייטיז? נחשו בעצמכם.

הכי פרובוקטורים: פרנקי גוז טו הוליווד
פרנקי גוז טו הוליווד, בואו נודה על האמת, לא הייתה להקת המאה. גם לא העשור. גם לא השנה, וספק גם אם השבוע. אמנם היו להם להיט וחצי מוצלחים, אבל מכאן ועד למנות המטורפות של יחסי הציבור והתהודה להן הם זכו באותה תקופה יש מרחק עצום למדי.
הנקודה שהפריחה את השממה בסביבה של פרנקי גוז טו הוליווד הייתה פשוט יחסי הציבור והפרובוקציות שמהם נבנתה הלהקה. הסינגל הראשון שלהם "Relax" הכיל מילים פרובוקטיביות במיוחד ולווה בקליפ בוטה לא פחות. בתחנות הטלוויזיה והרדיו של ה-BBC הוחלט לצנזר את השיר, אבל דווקא אז הוא צבר תאוצה, זכה לעניין רב, ושורות ממילותיו אף הפכו לסלוגנים פופולרים שהודפסו על חולצות טי-שירט. במקביל הלהקה לא ממש רצתה לוותר על ה-BBC, לכן צולם לשיר קליפ סטנדרטי יותר – זה שאנחנו מכירים כיום, עם האורות הירוקים והריקודים המגוחכים.
השיר הבא של הלהקה, "Two Tribes", עורר עניין אף הוא, בעקבות התייחסות מקורית אל המלחמה הגרעינית הקרה. אחריו באו שירים ואלבומים נוספים, נרשמה אף הצלחה יחסית באמריקה, אולם שלוש שנים לאחר מכן, עם צאת אלבומם השני " Liverpool" ב-86', כבר היה ברור שפרנקי גוז טו הוליווד כבר לא תלך להוליווד אלא הביתה. גם הפרובוקציות המעטות שהם ניסו לשגר לחלל האוויר באותה תקופה כבר לא תפסו, והלהקה דעכה עד שהתפרקה.

הכי טראש: סמנתה פוקס
קחו את כל העשורים המוזיקליים חוץ מהאייטיז, קחו את כל הטראש שבהם ודחסו לקפסולה אחת. הקפסולה הזו תכיל טראש שווה ערך אולי לחודש טראש מהאייטיז. היה שם גם טראש מוזיקלי של אלקטרו-פופ מצועצע (טכנוטרוניק), היו יציאות ביזאריות שאיכשהו הפכו לשיר העשור של גל"צ (למבדה), היו מוטציות שהיו נכונות לזמנן בלבד ("yeke yeke" של מורי קאנטה), היו להיטים שנשמעו הכי מגניבים בזמנו והיום נשמעים הכי פתטיים (כל הקטלוג של מודרן טוקינג, פחות או יותר) ובעיקר היו אומנים של להיט אחד (אל תשאלו אותנו שמות, כי זה לא יגמר). כל אלה הגבירו את מינוני הטראש המוזיקלי לבלתי אפשריים, כך שאם עשיתם במקרה טעות ופתחתם את הרדיו בשעות ה"נכונות", גם שעתיים של קרצוף גוף במקלחת לא היו מספיקות להסיר את כל מה שנדבק.

הכי וואן היט וונדר: Europe, The Buggles ו-Survivor
זו אמנם לא תופעה ייחודית לאייטיז, אבל נדמה שדווקא שם, כשתרבות הפופ התפתחה, גם תופעת ה"אומן של שיר אחד" צברה תאוצה. כך הרכבים ואומנים שהביאו להיטים מפוצצים שעד היום משודרים ברדיו בתדירות נאה – נעלמו מבלי להותיר ולו להיט נוסף אחד לרפואת הנפש ורפואת הגוף.
קחו למשל את להקת Survivor, שבשנת 82' הפגיזה עם הלהיט "Eye of the Tiger" (מתוך הסרט "רוקי 3"), שהגיע למקומות הראשונים במצעדים של ארה"ב ובריטניה. האלבום שנשא את שם השיר הגיע למקום השני במצעד האלבומים האמריקאי, אולם זה שאחריו המחיש עד כמה הצניחה יכולה להיות מהירה: הוא הגיע רק למקום ה-82, וגם הבאים אחריו לא השיגו תוצאות מדהימות, כשלשיא השפל צנחה הלהקה עם אלבומה "Too Hot to Sleep" שיצא ב-88' והגיע למקום ה-187 באותו מצעד.

גם הזמרת קים קארנס לא נחלצה מגורל דומה לאחר שהצליחה בשנת 81' עם להיטה "Bette Davis Eyes", גם רוקוול לא המשיך לקריירה מפוארת במיוחד אחרי הצלחת "Somebody's Watching Me" (84'), לו עשה קולות רקע לא אחר ממייקל ג'קסון, וכך גם טוני באסיל, שלהיטה "Mickey" כיכב במצעדי 82' (ומיותר לספר מה קרה איתו בהמשך, נכון?). מפתיע לגלות ש-The Buggles זכו לגורל דומה כשלהיטם "Video Killed the Radio Star" (שאמנם יצא בסוף 79', אבל זכה להצלחה בעיקר בשנת 80') הפך להמנון ה-MTV והקליפים בכלל, אבל לא ממש עזר להמשך הקריירה של ההרכב.

הכי דיבור חדיש: בנות רק רוצות לכייף
אחד הדברים המגוחכים באייטיז היו השילוב בין השמות המופרכים ממילא של ההרכבים השונים (ר' לעיל) לבין העברית התקנית-להחריד עליה התעקשו ברשת ג' באותה תקופה. זו הייתה ממלכת המוזיקה הלועזית באותם ימים, אבל אף אחד לא חלם שם לקרוא לילד בשמו ולקרוא, נניח לסימפלי רד סתם סימפלי רד. שם ניסו להיות יצירתיים, שלא לומר ידידי העברית, שלא לומר פתטיים. כך רצף של להקות עם שמות מוזרים ממילא בחלקם הפכו לעוד יותר מוזרות. כך הפכו הפט שופ בויז לנערי חנות חיות המחמד, מודרן טוקינג גילו שהם בעצם דיבור חדיש, ניו קידס און דה בלוק היו סתם הנערים החדשים בשכונה, טירס פור פירס הפכו לדמעות לפחדים, ולשיר הביזאר הגענו כשהיה מי שהתעקש לכנות את "סטיב מילר בנד" בשם "להקת סטיב מילר בנד".
בכל מקרה, זה היה רק פרומו לשמות השירים עצמם – מ"היכן שלרחובות אין שם" (U2) ועד ל"בנות רק רוצות לכייף" (סינדי לאופר). נכון, מדובר אולי בציטוטים מדויקים, אבל יש דברים שלא מתרגמים. תשאלו את להקת קולדפליי.

הכי שכפול עצמי: מודרן טוקינג
השנים 84' עד 87' היו שנים של דז'ה וו לכל מי שהאזין מדי פעם לרדיו. בהתחלה זה היה עוד נחמד להאזין ללהיט הבכיר ששטף את הרדיו באותה תקופה, "Youre My Heart, Youre My Soul" של הצמד הגרמני מודרן טוקינג. אבל אחר כך קרה משהו מוזר: אותו שיר הושמע ברדיו אלפי, אם לא עשרות אלפי פעמים, בשנים הבאות, עד לפירוק ההרכב. אמנם כל פעם השיר זכה לשם אחר – פעם "Cheri Cheri Lady", פעם " You can win if you want", פעם "Atlantis is calling" וכן הלאה – ואמנם הטקסטים היו שונים למדי, אבל בכל זאת איכשהו כל הלהיטים של הצמד נשמעו אותו דבר.

המחדל נפסק ב-87', עם פירוק ההרכב, אולם קצת יותר מעשור לאחר מכן, ב-98', אותו שיר מיתולוגי שב לחיים, הצמד התאחד, שחרר אלבומי אוסף ועוד כמה אלבומים מקוריים (עד כמה שהמילה מקוריים יכולה להיות נכונה במקרה הזה), והתפרק סופית ב-2003. טוב, כנראה שלשיר בודד לא יכולות להיות תשע נשמות. מצד שני, אולי כן. העתיד עוד לפניהם.

הכי ניסיונות ייצוא
אי שם, אחרי ההצלחות באירוויזיונים ואחרי ההצלחה (והנפילה) של מייק בראנט, לא מעט אומנים ישראליים חשבו שלונדון מחכה להם. או ארה"ב. או משהו מעבר לנתב"ג. היו בודדים שרשמו הצלחות אמיתיות, כמו עפרה חזה ומינימל קומפקט, אבל הרוב כשלו. איכשהו, באופן מובן למדי, אותו פריט הועלם מהביוגרפיות של רובם, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את האינטרנט.
כך אפשר להיזכר בקריירות הכושלות של כריס לייף (אדם), לנה (אילנה אביטל), פנינה רוזנבלום (עם הלהיט ההיסטרי "My heart belongs to daddy", במקור של מרלין מונרו), וכמובן גם ריטה, שב-87' שחררה באירופה ובישראל אלבום באנגלית, "Breaking Those Walls", שכלל קאבר ל"רוקסן" של פוליס וגרסאות באנגלית ללהיטי אלבום הבכורה של הזמרת המבטיחה דאז -Breaking Those Walls", "The Game" "Slave Of Time" ו-"The Rain". אתם כבר יודעים מה היה ההמשך.

הכי שערורייה: מילי ונילי
אחד המקרים היותר מביכים בתולדות הפופ התרחש, כצפוי, דווקא בעשור ההוא. צמד הפופ מילי ונילי (רוב פילאטוס ופבריס מורוואן) היה אחד ההרכבים המבטיחים ביותר בסביבה. הסינגל הראשון שלהם, "Girl You Know It's True", זכה להצלחה תוך זמן קצר, וכך גם אלבום הבכורה של הצמד. להיטים נוספים יצאו מהאלבום, ולשיאה הגיעה מילי ונילי בטקס הגראמי, בו זכתה בפרס הלהקה החדשה הטובה ביותר. באותה תקופה הם מכרו לא פחות מ-30 מיליון סינגלים ו-11 מיליון אלבומים.
אבל סוף העשור היה גם סוף הקריירה שלהם, כשבשיא ההצלחה התגלה כי רוב ופבריס למעשה לא שרים כלל את שירי הלהקה, ורק מזיזים את השפתיים. אחד הזמרים שהעניק את קולו לאותם להיטים חשף את האמת, ולמרות שבהתחלה חברי הצמד ומנהליהם הכחישו מכל וכל את ה"שקרים", בסופו של דבר הם נאלצו להודות שהשקר היה שלהם, ובהמשך נאלצו להחזיר את פרס הגראמי ולהתמודד עם 27 תביעות משפטיות שהוגשו נגד חברת התקליטים שלהם.

אבל אלה היו רק תחילת הצרות: פילאטוס ניסה להתאבד שנתיים לאחר מכן, המנהל האישי שלהם ניסה להקים את הלהקה עם הזמרים המקוריים (מיותר לספר לכם מה עלה בגורל ההרכב, נכון?), ונרשם גם ניסיון של מורוואן ופילאטוס עצמם לשחרר אלבום מקורי-באמת, אולם שום דבר לא הלך. הטרגדיה העצימה כשב-98' מת האחרון ממנת יתר.

הכי לאן הוא נעלם: אילן בן שחר
"נזכר באילן בן שחר, חבל שהוא נעלם", שרו הבליינים (מאור כהן ואורן לוטנברג) בלהיטם "הכל יכול" (2003), וזו רק תזכורת למי שהיה מלך הפופ המקומי בשנות השמונים (בואו נעשה קצת סדר: קוטנר היה מלך הרוק). בן שחר היה תקליטן נחשק ובעיקר אנציקלופדיה מהלכת למוזיקה פופולרית. הוא ערך עשרות אוספים מצליחים עבור כל חברות התקליטים באותה תקופה, הקליט אלבום דאנס (שהכיל את הדואט הנזכר עם פנינה רוזנבלום) והגיע גם לטלוויזיה. משקפי השמש והקול המאנפף סייעו למתג אותו היטב. לעומת זאת, אם תקלידו היום "אילן בן שחר" ב-Youtube תקבלו תוצאות בודדות בלבד, וזאת למרות ההצלחה היחסית של תוכניתו "מוסיקה עכשיו", ששודרה בערוץ 2 הניסיוני. מה שיש הוא בעיקר אייטם הזוי מ"בין הכיסאות". נסו והיווכחו.
כיום בן שחר כבר לא פועל במדיה באופן פעיל. בשנים האחרונות ערך עשרות כותרים של מוזיקה נוסטלגית – מאוספים ליהורם גאון, חווה אלברשטיין ועוד, ועד למיטב להיטי האירוויזיון או אסקימו לימון, כשהפרנסה העיקרית היא ניהול חנות המוזיקה שלו הנקראת על שמו ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מדוע בדיוק הוא נטש את המדיה? לבן שחר הפתרונים.

הכי אוספים: יורופ, מיקס, ווקמן וטורבו
היום אוספי להיטים כמעט ולא יוצאים, אולם במבט לאחור, נראה כי תור הזהב של האוספים התפרס על שנות השמונים. מצד אחד תקליטי הוויניל עדיין שגשגו (וכידוע, אי אפשר לצרוב תקליט ויניל) לצד תרבות הפופ, ומצד שני היה די יקר לרכוש תקליטים בשביל שיר אחד (כידוע, אז iTunes עדיין לא נולד), כך שהברירה האולטימטיבית להיות מעודכן באמת הייתה רכישת אוספי להיטים.
והמבחר, הו המבחר, היה מגוון במיוחד. שלל מותגים שטפו את השוק באותם ימים, ביחד עם עטיפות שנראות היום תמימות להפליא (למרות שאז הן היו שיא התחכום), ורובם היו וריאציות על המילים יורופ ומיקס או סתם מילים חדשניות לאותה תקופה: Europarade, Supermix, Europmix, Maximum, Top Pop, Professor Mix, טורבו 1, Walkman ושלל מותגים אחרים שכצפוי נקברו מאז בפח האשפה של היסטוריית הפופ, ומאז לא נודעו עקבותיהם.

הכי מלכת הפופ: מדונה
בניגוד למייקל ג'קסון, מדונה לואיז צ'יקונה עדיין שומרת על מעמדה מאז האייטיז. אמנם היו לה פה ושם נפילות קטנות ופחות קטנות, אולם היא תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, וגם מי שחשב בשנה בה שחררה את אלבום הבכורה שלה (83') שמדובר בתופעה חולפת, הבין בהמשך שמדובר במשהו שלא עומד לחלוף מן העולם תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן יצא אלבומה השני "Like A Virgin", שנמכר עד היום ב-23 מיליון עותקים ברחבי העולם. מאז היו עוד להיטים, השתתפות במספר סרטים שנכשלו בקופות, ובהמשך גם תחושה שמדונה גמרה את הסוס. אבל בסוף העשור, באמצעות פרובוקציות פירוטכניות לא משוכללות במיוחד (קליפ בו היא מתנשקת עם ישו, למשל) מדונה חזרה לעניינים ממש כמו עוף החול, וההמשך ידוע. קריירה כל כך מורכבת הייתה יכולה להתחיל רק בשנות השמונים, כך נראה.

הכי דעכו: מה נסגר עם ליונל ריצ'י?
נכון, בכל תקופה יש את האומנים והלהקות שברור שמתישהו הם ייעלמו (מי אמר בננהרמה?), אבל באייטיז היו אומנים שגם אם היו חותמים לנו על שטר ערבות שתוך כמה שנים הם יתפיידו – לא היינו מאמינים. קחו למשל את ליונל ריצ'י, שהיה כוכב רציני והנפיק שורת להיטים. הוא אמנם עדיין פעיל היום, אבל נסו לזרוק שם של שיר שלו מהעשור האחרון; או מדנס, שסיפקה אלטרנטיבה בריטית קלילה, התברגה יפה במצעדים, אבל ראתה מבפנים את הטופ-20 במצעד הבריטי רק פעמיים מאז אמצע האייטיז?; או הרכב הפופ האלקטרוני Erasure שהיה המתחרה הבולט של הפט שופ בויז, אבל מאז אמצע שנות התשעים הפך לסוג של הרכב קאלט למעריצים בלבד?; או Culture Club של בוי ג'ורג שאחז בכמות נאה של להיטים; או הצמד המצליח Tears for Fears שהציע פופ בעטיפה איכותית יחסית; או הצמד רוקסט שנראה היה שעומד להחזיר את שוודיה אל מפת הפופ; וכמובן להקת קווין שירדה מנכסיה (ופעילה גם היום עם סולן אחר) והפסיקה לייצר להיטים, במקרה הזה ממניעים לא ממש צפויים.

הכי שם זה התחיל: U2, דפש מוד ועוד
בניגוד לאומנים שנעלמו מהרדאר הציבורי, יש לא מעט שנכנסו אליו בשנות השמונים ולא יצאו עד היום. קחו לדוגמה את הלהקה האירית U2 שאמנם הוקמה (תחת שם אחר) בסוף שנות השבעים, אבל זכתה להצלחה בתחילת שנות השמונים. אמנם מאז הלהקה איבדה מזוהרה ועל בונו שומעים בעיקר בהקשרים אחרים של זכויות אדם, אבל הם עדיין פעילים ומוערכים. איכשהו; הפט שופ בויז הצליחו לשרוד את השנים, ואלבומם האחרון Fundamental זכה להצלחה ולהערכה; דפש מוד הייתה ממייסדות ה-New Wave, שרדה עד היום ותכף תגיע אף היא לישראל; REM שנוסדה בג'ורג'יה בשנת 1980 וממשיכה להיות אחת הלהקות המוערכות בעולם, למרות שכנראה שימיה הגדולים כבר מאחוריה.
ושוב, שימו לב שכל הלהקות המוזכרות הופיעו או יופיעו בקרוב בישראל. האם זה אומר משהו עלינו או עליהם? כנראה שכן, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת לגמרי.

ולקינוח: ראיון עם פול יאנג

לאט אבל בטוח נראה שישראל הופכת למעצמת אייטיז. אפשר לומר שפשוט היה טוב בעשור ההוא, אבל ברמה הפרקטית נראה שזה בגלל בעיקר שבני הנוער באותה תקופה הם המושכים בחוטים כיום, והם אלה שאחראים על ההוצאות המחודשות של אלבומי האייטיז הנוסטלגיים (איינשטיין, סנדרסון ועוד), הרמיקסים ללהיטי אותה תקופה ("עוד נגיע" של ירדנה ארזי לדוגמה, שהיה להיט קיץ 2007) וכמובן, איך לא, הרכבת האווירית של כוכבי האייטיז שמגיעים להופיע בארץ הקודש. בשנה האחרונה הגיעו אלינו להקת בלונדי (עם דבי הארי!), UB40, blood sweat and tears, אייר סופליי, תומאס אנדרס ממודרן טוקינג, ומסתבר שהיד עוד נטויה. בדרך לכאן נמצאים ניק קרשאו (שיופיע במרץ), סיסטרס אוף מרסי (מאי), דפש מוד אחרי שכבר ביטלו הופעה קודמת לפני שנתיים וחצי בתקופת מלחמת לבנון השנייה (מאי) ו-ELO, ללא ג'ף לין (יוני). וכמובן, היהלום שבקובייה ההונגרית – פול יאנג.

בסוף החודש הקרוב (29-31 בינואר) יופיע יאנג בארץ, וידלג בין היכל התרבות ורידינג 3 בתל אביב, לבין במרכז הקונגרסים בחיפה, כחלק ממסגרת סיבוב ההופעות העולמי לקידום אלבומו החדש, ולחגיגות ה-25 לאלבומו המצליח "No Parlez". כמובן שבפלייליסט ייכללו שירים הגדולים ביותר – "Wherever I lay my hat", "Come back and stay", "Every time you go away", Love of the common people"" ועוד.
בראיון ל"מקור ראשון" לא חושש יאנג להודות שהוא בן מוצהר לעדת האייטיז. בניגוד לאומנים אחרים, שהצליחו רק בשנות אנו-באנו ומתעקשים שגם כשלא שמענו עליהם הם עשו חיל וכבשו את האולימפוס, יאנג מודה שעיקר תהילתו הייתה בשנות השמונים, ולא חושש לקחת חלק בפרויקטים שמכילים את מספר הקסם 80. עם זאת הוא עדיין חושב שהיה לו מה להציע גם בחלק משנות התשעים (אנחנו אהבנו בעיקר את שיתוף הפעולה שלו עם הזמר האיטלקי צוקרו, "Senza Una Donna"), ובטוח שיש לו מה להציע גם היום, למרות שזה לא תמיד מוצא חן בעיני חברת התקליטים שלו, כפי שהוא מדגיש לא פעם במן אקט מרדני. ואפרופו פעם, בזמנו הגיעו 14 משיריו ל-40 הגדולים במצעד הבריטי. נסו לנחש מתי זה קרה בפעם האחרונה, ובין המנחשים נכונה תוגרל קלטת מקורית של האשם תמיד.
"זה יהיה הביקור השני שלי בישראל, כך שאני מאוד מצפה ונרגש לראות מה השתנה", אומר יאנג. "בהופעות אשיר את הקלאסיקות משנות ה-80 וה-90, ואני מקווה שהקהל הישראלי ייהנה כמוני. אני מקווה לראות את בני דורי, ואולי גם דור חדש שיגלה סוג מוזיקה אולי מעט שונה, אבל עדיין רלוונטית".
מתגעגע לשנות השמונים ולמוזיקה של אז, או שמבחינתך היה טוב, וטוב שהיה?
"פעלתי לאורך שנות ה-80 אבל גם בשנות ה-90, אני כן חושב שיש איזשהו געגוע ונוסטלגיה לגבי השנים האלה. רואים את זה בכל סוגי המדיה – במוזיקה, בקולנוע, באופנה ואפילו בספרות. אלה היו שנים מעצבות מבחינה תרבותית. אני מרגיש חלק מאותה תרבות, וגאה להיות אחד הנציגים שלה. לכן מבחינתי להביא את החומר לקהל 'שלי', אבל גם לקהל צעיר שלא הכיר אותי, הוא בבחינת חזרה למשהו נעים וטוב שמשפיע מעבר לזמן ולמקום. אנשים עדיין רוצים לראות ולשמוע תרבות גם אם היא שייכת לזמן אחר. לחומרים טובים אין תאריך תפוגה, הם תמיד יהיו רלוונטיים".
באחרונה הצטרפת למופע "המיטב של שנות השמונים" עם כוכבי העשור בננהרמה, ריק אסטלי, ABC ועוד. זה לא ממתג אותך עוד יותר ככוכב עבר מהאייטיז, וקצת חוסם בפניך דרכים חדשות?
"אני לא רואה סתירה בין הדברים. שוב, אלה היו השנים שבנו אותי ואת האמנים המשתתפים במופע. אני מעדיף לראות את החלק המהנה שבפרויקט כזה, מה גם שלדעתי מופע כזה עונה על ביקוש אצל הקהל. כל האמנים השותפים הם לדעתי מדגם מייצג של תקופה טובה ובעיקר כייפית מבחינת המוזיקה. היינו ניסיוניים וחדשניים, אבל גם מהנים. מעבר לזה חזרה לתודעה מפרה גם את האומן. אני חשוף ומודע למוזיקה וחומרים חדשים. ההתנסויות החדשות שלי ניזונות מהעבר, אבל גם מההווה".
איך אתה מנתח את חוסר ההצלחה שלך בשני העשורים האחרונים? בכל זאת, היו לך כמה ניסיונות, ועדיין לא הצלחת לשחזר את ההצלחה.
"האמת היא שאני אוהב להתנסות ולקחת סיכונים שלעתים אינם עומדים בקנה אחד עם העמדה של חברת התקליטים שלי. לאנשים בחברה הייתה תפיסה מסוימת לגבי וכיוון מסוים שאותו הם רצו לנסות, בדומה לעבודה עם דיוויד בואי ומיק ג'אגר, אבל אני לעומת זאת חשבתי באופן שונה ורציתי לנסות דברים אחרים. פרויקטים שהשתתפתי בהם דווקא עלו יפה, אבל לא היו במיינסטרים ולא היו לפי הקווים המנחים של החברה שבה אני חתום".
יש לך חלומות מקצועיים שעדיין לא הגשמת?
"אני מחפש כל הזמן דרכי ביטוי חדשות ואפשרויות להתנסות במוזיקה שאני עושה. שוב, לעיתים בניגוד לדעתה של חברת התקליטים המייצגת אותי אני מנסה לעשות בחירות שונות ואחרות ולא ללכת בדרך או בתיוג שהם בוחרים בשבילי. אני מקווה להמשיך ולעשות מוזיקה, וחושב שכיום עומדות בפנינו הרבה אפשרויות מעניינות ומגוונות, בעיקר עבור אלה המוכנים לקחת סיכונים מוזיקליים. בעבר עבדתי על שני פרויקטים מעניינים – האחד בדואט עם זמר איטלקי שדווקא פרץ באירופה והצליח לא רע, והשני עם להקה אירית קלטית – פרויקט מעניין ומפרה שנהניתי לקחת בו חלק. אלה סוג הדברים שמעניינים אותי, ואני מקווה להמשיך ולחקור כיוונים חדשים כאלה".

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2009)

הפרסום הסמוי בדי.וי.די לילדים – תחילת הסוף?

גילי בר הלל הוכתה בתדהמה. לפני חמש שנים, כשבנה הבכור היה בן שנתיים בסך הכל וידע מילים בודדות בלבד, היא הביאה לו כדור מתנפח עם לוגו שטראוס שקיבלה במתנה עם העיתון היומי שרכשה. הילד בן השנתיים הביט על הכדור ואמר מילה בודדת: גלידה. במילים אחרות, הוא זיהה את הלוגו של החברה. ובמילים עוד יותר אחרות, עברו שנים ספורות ובנה השלישי של בר הלל, מתרגמת ועורכת ספרי ילדים (כולל סדרת הארי פוטר), כבר לא ראה די.וי.די לילדים מעודו. כן, היא יודעת שזה צעד גורף מדי ושייתכן כי בנה בכל זאת מפסיד משהו, אבל ההירתעות מהפרסום הסמוי כה זורמת בעורקיה, עד שכבר לא אכפת לה.
אזרח נוסף בשם אבשלום שרון לקח את הנושא צעד נוסף, ובאפריל האחרון הגיש בקשה לתביעה ייצוגית בסך 100 מיליון שקל נגד אסם, שטראוס-עלית, הד ארצי וקלסיקלטת בטענה שהחברות מפרות את חוק הגנת הצרכן בכך שהן משתפות פעולה בהחדרת פרסום סמוי בקלטות ילדים, לא פעם באופן בוטה. עורכי הדין של התובע, שמואל אהרונסון, אמיר קדרי וניצן טבנקין ממשרד אהרנסון, שר, אבולעפיה, אמודאי ושות', טענו כי "הילדים צופים בקלטות אלה פעמים אין ספור. ההורים הקונים את הקלטות אינם יכולים לדעת בעת הקנייה האם יש בקלטות פרסום סמוי. בכך מוטעים ההורים באופן אישי, ולא רק ילדיהם, באשר לטיב המוצר. ההטעיה, שמקורה בפרסום הסמוי, נמשכת והולכת בכל פעם שהילדים או ההורים צופים ויצפו בקלטות, ונחשפים אגב כך לפרסום הסמוי".
בחודש האחרון התביעה שודרגה לאחר שהמועצה הישראלית לצרכנות הגישה בקשה לבית משפט המחוזי במרכז להצטרף כתובעת ייצוגית בתביעה. בקיצור, בדיוק כמו בעולמות הילדים והחלומות – בסיפור שלנו הכל יכול לקרות.

מתוך טיף וטף. חפשו את מי עדן

הורים לילדים קטנים כבר מכירים את הסאגה הזו, שהתפתחה והשתכללה בשנים האחרונות: פרסום סמוי שלא מתקתק בדלת הראשית אלא מתגנב מהחלון, עושה קולות של חתול ומתמזג בתוכן באופן בלתי ניתן להפרדה. בעוד שאת מקבצי הפרסומות ניתן להעביר (או לפחות להבין שמדובר בחומר פרסומי-נטו) מהפרסום הסמוי אי אפשר להיפטר. הוא מפציע כשמפרסמת אחת מופיעה עם תמרוקיה ב"טיף וטף", כשטאלנט אחר מספר שתרופה מסוימת היא האולטימטיבית, וכשילדים בולסים כבדרך אגב חטיפים וממתקים במהלך סרטים רבים ושונים. כמובן שאותם ממתקים זוכים לקלוז-אפים יעילים, פן הצופים הדרדקים יפספסו את השם, המותג, המראה וכמובן גם את לוגו החברה המייצרת.
הורים רבים מרימים ידיים מול הפרסום הכפוי, ולו בשל העובדה הפעוטה שבמהלך הרכישה אי אפשר לברר אילו כותרי די.וי.די מלאים בפרסום הסמוי, ועד כמה. אתה יכול לקנות לילדך מכל טוב, לשלם מכל טוב, ורק בבית להיווכח שרכשת עבורם לא רק תכנים חינוכיים אלא גם תכנים שיווקיים בתחפושת. אפשר אמנם לברר טרם הרכישה דרך חברים או דרך האינטרנט מה "נקי" ומה לא, אבל נו, ההורה הסביר לא יטרח עד כדי כך. במקום זה הוא יעדיף לשתוק. העיקר שהילדים ירבצו מול הטלוויזיה עוד שעה-שעתיים ויאפשרו לו להתפנות לעיסוקיו החשובים באמת.
אבל אבשלום שרון לא הסכים לשתוק. עורך דינו, שמואל אהרונסון, העדיף שלא לתת לנו לדבר איתו, וסיבותיו עמו, אבל הוא גולל את נושא התביעה ללא בעיה. "קומם אותו שעושים שטיפת מוח לילדים שלו, שמצדם דורשים לצפות בקלטות האלה שוב ושוב", מספר עורך הדין. "בניגוד לאמצעי פרסום אחרים בטלוויזיה או ברדיו, שזה בא והולך – בקלטות האלה הילדים צופים שוב ושוב, כאשר הפרסומת היא חלק מהעלילה. אתה לא יכול להתגונן או לזפזפ או ללכת לפריג'ידר. זה עוקף את כל אמצעי הבקרה וההתגוננות".
מהן הדוגמאות הכי בוטות בעיניך?
"יש עשרות דוגמאות. בכל מקום כשפתאום הפרה של עלית מופיעה בסרט ומדברת אל הילדים, או כשסבא טוביה מחלק לילדים ביצי קינדר כחלק מהסרט. זה באמת בוטה".
במפתיע או שלא, דווקא שני כוכבי הילדים הגדולים ביותר להן מיוחסות הפרסומות הסמויות במינונים ובאופן ההגשה הבוטים ביותר לא ששו לשתף פעולה עם הכתבה. יעל צפיר, אשתו של טוביה, מסרה בשמו כי היו שתי קלטות עם פרסום סמוי, אולם מאז הדבר לא חזר על עצמו. "אנחנו נגד זה, וזה הכל", אמרה וסיימה בטענה שאין לה זמן. גם בשיחה מאוחרת יותר טענה שאין לה זמן.
משה דץ היה קצת פחות נחמד. "אני לא מעוניין להתראיין לכתבה. רק אומר שהתביעה לא הוגשה מעולם, ושאין חוק כזה במדינת ישראל".
החוק קיים, והוא מדבר על פרסום סמוי, ובפרט לקטינים.
"אמרתי שאני לא מעוניין לדבר על זה. או.קיי?".
עו"ד אהוד פלג, מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות שולל כמובן את דבריו הנחרצים של דץ, ומואיל לפרט. "צריך להבין במה מדובר. זו תופעה שבה חודרים מתחת להגנות של הצרכן במה שמוגדר בחוק כהטעיה. חוק הגנת הצרכן קובע במפורש: 'פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת – יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תכנה איננו מטעה'. יש לנו פה הגדרה של הטעייה. הדבר חמור במיוחד כאשר אותו קהל מטרה הוא קהל של ילדים רכים. לא רק שהם לא מוזהרים, אלא שהם גם חסרים את המנגנון שמאפשר לנתח, לסווג, למיין ולדעת להיזהר על מנת שההחלטות שלהם יתקבלו באמת מתוך בחירה חופשית ולא מוטה. לכן מדובר בתופעה חמורה מבחינת ההגינות הצרכנית. המניפולציה הזו היא דבר פסול".
מהן ההשלכות של הפיכת התביעה לייצוגית, אם זה אכן יקרה?
"כבר מההתחלה היינו בתמונה של התביעה, רק שלצערנו לא היתה לנו סמכות להגיש תביעה יצוגית באותו זמן. ביקשנו להצטרף רק כידיד בית המשפט, ורק בקיץ 2008, כשעבר בכנסת חוק המועצה לצרכנות, ניתנה לנו הסמכות להגיש תביעות ייצוגיות. לכן ביקשנו בחודש האחרון להתווסף לתיק".
את עו"ד פלג לא ממש מעניינות טענות המפיקים שרק באמצעות פרסומות סמויות ניתן לממן הפקות ראויות ומכובדות. מבחינתו הם לא הסתפקו בדלת החוקית והראשית של פרסומות מוכרזות שמשאירות בידי הצרכן את ההחלטה האם לצפות או לא, ובחרו לבצע מניפולציה על מנת לכפות על הצרכן נגד רצונו לצפות באותם טפטופים שיווקיים. "האם זה עומד בערך ההגינות?", הוא שואל רטורית.
ועדיין, מה היית עושה במקום מפיקי הקלטות והדי.וי.די?
"אני לא מפיק ואני לא בימאי. אני רק מופקד על שמירת ההגינות כלפי הצרכנים. הטיעון שהם צריכים כסף ולכן הם יעבדו על הצרכנים הוא לא טיעון שאנחנו יכולים לקבל, בכל הכבוד. הם בעצם אומרים שהם יתגנבו לדל"ת אמותיו של הצרכן מבלי שהוא יידע, כדי להשיג את המימון שלהם להפקות. התוצאה היא שהורה קונה לילד שלו קלטת לילדים, ולא יודע שהוא קנה גם איזושהי פרסומת סמויה בפנים. הילד נחשף לפרסומת, והסכומים האדירים שמשולמים עבורן מוכיחים שזו כנראה דרך אפקטיבית במיוחד. ואז הילד חוזר אל ההורים ומבקש שיקנו לו את המוצרים שהוגנבו לו דרך הקלטת".
כרגע בית המשפט אמור לקבל החלטה בנוגע לבקשה של המועצה לצרכנות להצטרף כתובעת ייצוגית בתיק. מדובר בשלב קריטי של התביעה, ואחרי ההחלטה יהיה ברור יותר לאן הרוחות נושבות.

מתוך "סוד השוקולד". חפשו את הפרה

אולי תתפלאו, אבל מהעבר השני של המתרס נרשמת, לצד חוסר רצון להגיב בנושא (בהד ארצי סירבו להעביר תגובה, ובאסם לא חזרו אלינו למרות פניות חוזרות ונשנות) גם תגובות מפתיעות. מרק עמוס, מנכ"ל קלסיקלטת, טוען שבשנתיים האחרונות החברה שבראשותו כלל לא יצרה פרסום סמוי בכותריה. אבל לא מאהבת האתיקה כמו משנאת התגמולים הנמוכים. "אם בעבר הפרסום הסמוי היה יכול להיות גורם תמיכה משמעותי – היום הוא כבר לא כזה", מודה עמוס. "החברות הגדולות הן גם לא פרטנר שבאמת מסוגל לסבסד או להוביל ליותר עשייה תרבותית. מכיוון שהם הפסיקו להיות פרטנרים כאלה – זה לא שווה אפילו את מפח הנפש שנגרם לצרכן. כמו כל דבר בחיים, אתה עושה באלנס בין התמיכה שאתה מקבל לבין העובדה שאתה משרת את החברה במתן חסות. היו זמנים שבהם התמיכה של גופים מסחריים ביצירת קלטות היתה מאוד משמעותית. כלומר, היו קלטות שפשוט לא היו יכולות לקרות לולא התמיכה. בתקופה ההיא שיתוף הפעולה תרם לצרכן הסופי במידה רבה, כי הוא אפשר לו לקבל מוצרים יותר משובחים בעשייה יותר ענפה. בשנים האחרונות יש פחות השקעה כי הם מפנים יותר כסף לפרסום בערוץ 2 ובכלי מדיה חלופים, או לתוכן סמוי בטלוויזיה".
כלומר, מבחינתך אין פרסום סמוי בקלאסיקלטת ממניעים כלכליים ולא אתיים.
"גם אתיים. פרסום סמוי שמראה ילד אוכל במבה זה לא מה שהיינו עושים, כי זה מבזה גם את המוצר, גם את הספונסר וגם את הצופה. אם היה בא גוף מסחרי שהיה בא ואומר 'אני מוכן לתמוך במוצר איכותי תמורת פרסומות לא סמויות', היינו שוקלים את ההצעה. כך הלקוח היה מרגיש עם זה יותר בסדר".
אם אתם כל כך חפים וזכים, איך בכלל השתרבבתם לתביעה?
"בגלל קלטות מאוד ישנות. הרי יש למוצרים שלנו חיי נצח. זה כמו שתראה סרט קולנוע שהופק בשנות השישים, ויש בו פרסום סמוי שהפך לחלק מהתוכן עצמו. זה לא כמו פרסומות שמוקרנות לפני ואחרי הסרט, שכבר אפשר לפרק או להוציא אותן החוצה. התביעה מתייחסת ל'מעשה בחמישה בלונים' ולעוד כמה כותרים. האמת היא שהיום כשאתה מסתכל על הפרסום הזה הוא כל כך נאיבי, כי היום הפרסום הסמוי מגיע במאסות הרבה יותר גדולות. הרי אם זה נעשה בטעם רע – בסופו של דבר זה לא משרת אף אחד, לא משיג את המטרות, ופוגע בעמדה הרגשית של הלקוח כלפי המוצר. בסופו של דבר כולנו ניזונים מזה שהלקוח אמור לאהוב את המוצר ולהמליץ עליו. אם הדבר לא קורה – גם כלכלית המהלך לא נכון".
לעומת קלסיקלטת, בשטראוס-עלית מוצאים לנכון להשתמש בסמנטיקה, וטוענים כי הם לא נותנים יד לפרסום סמוי אלא לתוכן שיווקי. "להבדיל מפרסום סמוי, הוא בולט וניכר לכל מי שמתבונן בקלטת", מסרו בחברה. "אין בתוכן השיווקי ובצורת פרסום זו כל הפרה של החוק, אין בו כל הטעיה, ובוודאי שלא נגרם בעטיו כל נזק; תוכן שיווקי היא דרך פרסום חוקית, מקובלת ושכיחה בכל תחומי החיים בארץ ובעולם, והיא אמצעי מימון חשוב המאפשר ליוצרים ליצור ומוזיל את עלות היצירה עבור הצרכן. אין כל איסור בדין הנוגע לשילוב תוכן שיווקי בקלטות ילדים, בקולנוע, בתיאטרון, במשחקי מחשב, בספרות ועוד. ההתייחסות לתוכן שיווקי בחקיקה (המכונה שם "פרסומת אגב") נעשתה אך ורק בהקשר של שידורי טלוויזיה בערוצים ממלכתיים ובשידורים הציבוריים. גם כאן מצא המחוקק להתיר שידור תוכן שיווקי בתנאים מסוימים. גם בתקנות ספציפיות שחוקקו בהתייחס לפרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים, מתיר המחוקק פניה של עוסק באופן ישיר, עקיף, גלוי או סמוי, ובלבד שהתכנים יהיו מתאימים לקטינים".
טון אחר, מתנצל פחות, מאמץ יענקל'ה קליין, לשעבר איש תקשורת וסגן עורך "מקור ראשון", והיום מפיק עסוק. ברזומה שלו רשומות שתי הפקות מושקעות לילדים – "סוד השוקולד" ו"חלב ודבש", המלמדים את הילדים מהיכן הגיעו השוקולד, החלב והדבש – כשההשקעה הגיעה הודות לפרסום הסמוי של חברות גדולות שפרסו חסות נרחבת על ההפקות – עלית, תנובה ויד מרדכי. קליין תכנן שההפקה השלישית בסדרה תהיה "דגן ותירוש", והוא כמעט חתם על הסכמים משמעותיים עם חברות ענק בתחום, אולם התביעה המדוברת השחילה לא מעט מקלות בגלגלי ההפקה, מסתבר.
לדבריו של קליין, על מנת להפיק די.וי.די איכותי ומושקע מהסוג שהוא יוצר, חייבים לשתף פעולה עם חברות מסחריות. "היום קשה להתפרנס רק מהמכירות", הוא מסביר. "כל המתחסדים שמדברים על פרסומות הולכים להוריד את הסרט מהאימיול, ואולי מצפים שמישהו יפיק להם את זה על חשבון הסבתא שלו".
לקראת הפקת "דגן ותירוש" כבר נחתם חוזה עם כרמל מזרחי, מספר המפיק הנמרץ. בתחום הדגן הוא רצה לחתום עם אסם ומאפיית אנג'ל, אולם הן קיבלו רגליים קרות. כמובן שאם התביעה תידחה – הפרויקט ייצא לדרך.
את הטענות של המתנגדים לפרסום הסמוי אתה כבר מכיר. בכנות, עם אילו טענות אתה בכל זאת מסכים?
"אני מסכים עם הטענות שאומרות שיש פרסום סמוי שהוא לא ממין העניין. ומעצבן אותי שאני רואה סרט שבו הילדים גולשים במגלשה עם במבה ביד, שזה לא דבר כזה בריא. אני כועס כשאני רואה את סבא טוביה אומר לילד 'יש לך חום? קח אקמולי'. גם כשפנינה רוזנבלום דוחפת את השמפואים שלה זה לא נראה לי לעניין. עם זה, אם תספור את הזמן שעלית קיבלה אצלי ב'סוד השוקולד' זה היה אולי 10% מהסרט. ככה זה, אין שום דרך להפיק הפקות איכותיות באופן פרטי. אף אחת מחברות ההפקה לא משקיעה סכומים גדולים כי הן יודעות שיש זיופים. לכן כשיש שת"פ עם חברה שקשורה לנושא יש לך הזדמנות להביא הפקה מושקעת ואיכותית, וכך להראות לילדים באמת איפה נולד השוקולד. אנ
חנו צורכים את השוקולד שלהם, וזו ההזדמנות של עלית להחזיר לנו משהו מהרווחים העצומים שהם עושים על גבנו, ולהשתתף בהפקות איכותיות".
ממש פילנתרופיה בהתגלמותה.
"הם לא רואים את זה ככה, אבל אני רואה את זה כמשהו מוסרי. מבחינתי ומבחינת ההפקה שלי אני עושה משהו חינוכי לילדים. לא הכל ביזנס".
גם שוקולד, כמו במבה, הוא לא הדבר הכי בריא בעולם.
"זה נכון. אבל יש הבדל מהותי. במבה זה מן ייצור מהונדס של בוטנים וכל מני חומרים לא בריאים, בעוד ששוקולד עשוי מפולי קקאו שיש בהם המון מרכיבים תזונתיים. אם לא מכניסים לשם כל מני דברים רעים, שוקולד בסך הכל עשוי מפרי טבעי ובריא".
אז זהו, שעלית כן מכניסה לשם כל מני דברים רעים.
"בסדר. המטרה שלי היא לא שילדים יאכלו יותר שוקולד וישתו יותר חלב. יש לנו מצב נתון שילדים אוכלים שוקולד. ובמצב הנתון הזה אני רק רוצה להביא לילדים סיפור אחר, ולהראות להם שהייצור של השוקולד הוא חלק ממשהו עולמי. אגב, בפרק הזה יש גם שיר על צחצוח שיניים. התקשרו אליי כמה אימהות, שהודו לי ואמרו שרק עכשיו הילדים שלהן מוכנים לצחצח שיניים".
גם בקטע על משחת השיניים, יש לציין, יש פרסומת סמויה.
"נכון, אבל אין שם צילומי תקריב של מברשת שיניים. מה, אני צריך לייצר משחת שיניים לבנה ולא ממותגת? אתה יודע שבסרטים של ג'יימס בונד הבגדים והשעונים והרכב שלו ממותגים, וכך יש להפקה הכנסה נוספת? פרסום הוא לא דבר שלילי בעיקרו. פרסום מטעה שמוביל לפעילות לא טובה – הוא הבעייתי".
אם התביעה הייצוגית תתקבל, איך אתה רואה את עתיד הדי.וי.די לילדים?
"כמו בהפקות הטלוויזיה המושקעות, רק כניסה של חסויות אינטליגנטיות ורלוונטיות תאפשר הפקה של תוכן איכותי. אם לא יהיה את זה – ירכשו סדרות בלירה וחצי מחו"ל, כמו שערוץ הופ עושה במשך שנים".
ולמה אי אפשר להסתפק בפרסומות לפני ואחרי הסרט, כמו פעם בימים הטובים?
"כי החברות היום לא ישימו כסף על זה. הן ישימו רק שקלים בודדים. תסתכל על 'כוכב נולד' – מי משלם את כל ההפקה? צובעים את הכוכב בסגול, אז סלקום משלמת. היום החברות יודעות שפרסומות לפני ואחרי – היעילות שלהן מאוד מוגבלת, לכן הן לא מוכנות לשלם על זה הרבה כסף".

מתוך "הכבשה שושנה". חפשו את הבמבה. תודו שזה קשה

ניחשתם נכון: את גילי בר הלל, שהקדישה בבלוג המצליח שלה באתר "רשימות" מספר פוסטים כועסים בנושא, הטענות האלה לא ממש מעניינות. כצרכנית נראה לה שיש כאן בעיה אתית בלשלם עבור מוצר מבלי לדעת שיש בו פרסומות, ולגלות שהוא מוצף בפרסומות. לדעתה מדובר בניצול של ילדים, כשההורים כמובן לא תמיד שמים לב. "לילדים אין כלים להבין מה זו פרסומת ומה זו לא פרסומת", היא אומרת, "אני לא אוהבת את זה משני כיוונים – גם כי אני לא אוהבת שדוחפים לילדים שלי פרסומות וגם כי זה מטשטש מבחינתם את ההבנה מה זה סיפור ומה זו פרסומת. אם הם שומעים על שלגיה והגמדים, והם חושבים על מעדן גמדים – הבעיה היא שזה הרס להם את סיפור שלגיה".
מה בפועל את עושה?
"הקטן פשוט לא ראה קלטת בחיים שלו. די הפסקתי להקרין קלטות. הגדולים עוד ראו, ואי אפשר להגיד שזה לא משפיע. כמובן שהם לא רצים מיד אחרי הקלטת ומבקשים 'אמא, תקני לי', אבל מה שכן חודר בצורה מדהימה זה זיהוי המותג. זה גיל שבו אי אפשר להסביר להם שזו רק פרסומת. ועל הזכויות שלי אצטרך להגן".
השאלה היא אם לא יוצא שכרם בהפסדם, כי בכל זאת יש דברים טובים ומעניינים באותם תכנים.
"בהחלט יש. זה מתסכל נורא. יש דברים שהייתי רוצה לתת להם, אבל קשה לי לבלוע את זה. אי אפשר להעביר את הפרסומות כי זה פשוט חלק מהטקסט. יש קלטת ישנה מאוד, 'אצבעות', שכולה פרסומת ל'גמדים' של שטראוס. אם היו מוציאים את 'גמדים' – זו היתה קלטת נהדרת. גם אין גילוי נאות, לא כתוב על העטיפה שהקלטת הופקה במימון או בחסות חברה כלשהי".
אני מניח שהילדים שלך אוכלים גמדים ממילא. השאלה היא האם הניואנס מצדיק את הוויתור הגורף על כל עולם הקלטות.
"אני לא אומרת שצריך לוותר על קלטות. קודם כל, הייתי שמחה אם הייתי יכולה לראות על גבי העטיפות אילו פרסומות יש. אם הם חושבים שאין שום דבר מביש בהכללת הפרסומות – שלא יסתירו. שישימו על העטיפה של הקלטת ושיתנו לי לבחור האם לקנות או לא. אני גם לא נגד פרסום באופן כללי, וברור לי שהרבה דברים לא היו יוצאים לפועל ללא פרסום. אני יותר כועסת על האיך – על איך הדבר נעשה בהסתר, בקלטות ילדים, ועל הצדקנות של 'מה, אבל אנחנו מעודדים אותם לצרוך מוצרי חלב'. אחד הדברים שהכי הטריד אותי היה פרסומת לאקמולי – תרופה! – בסבא טוביה. הציגו את זה כאילו אקמולי מרפא כל דבר. תאר לך שהיתה פרסומת כזו לתרופה למבוגרים בלי הערה של 'רק באישור רופא' וכו'. אנחנו עושים שטיפת מוח לילדים שאקמולי פותר הכל, ועוד במסגרת סיפור. אומרים שאיכות ההפקה היתה יורדת ללא הפרסום, אבל ראיתי קלטות מצוינות גם בלי פרסומות. אפשר לארגן חסויות שיכנסו בצורה קצת פחות טורדנית ופולשנית. אפשר גם לייקר את הקלטת".
ואז את תקני, אבל אחרים, שיש להם קצת פחות כסף, כבר לא יקנו.
"זה רק מדגיש את העניין שיש פה ניצול של העובדה שזו הפכה לנורמה, לסטנדרט".
רוב ההורים שאת מכירה הם כמוך או אדישים יותר?
"כשאתה נעשה הורה אז הרבה פרנציפים ועקרונות יפים מפנים דרך לצרכים פרקטיים. יש הורים שבכלל לא רצו שהילד יראה טלוויזיה, אבל אז הבינו עד כמה קל להושיב אותו מול טלוויזיה. ללא יוצא מן הכלל, כל ההורים שאני מכירה היו מעדיפים קלטות ודי.וי.די ללא פרסומות. כמה הם מוכנים להילחם עבור זה – זה כבר עניין של עייפות החומר".

יובל המבולבל. הפעם אין מה לחפש

אולי תתפלאו, אבל הצרכנים הרדיקלים שביניכם בוודאי ישמחו לשמוע שמעבר להכאה על חטא של חלק מהמרואיינים לכתבה, יש גם כאלה שמתחילת דרכם חרטו על דגלם את הניקיון השיווקי. קחו לדוגמה את יובל המבולבל, שהחליט שלא לכלול כלל פרסומות בדי.וי.די החדש שלו – לא גלויות ולא סמויות. ממש כלום. נאדה. גורנישט. "היום להוציא קלטת שתהיה רווחית זה מאוד קשה, אבל יש דבר הרבה יותר חשוב מכל העניין הזה, והוא מה נותנים לילדים", מסביר את המהלך יובל שם טוב, "הילדים צופים בדי.וי.די, במיוחד של אומן מוכר, מאות אם לא אלפי פעמים. הדברים נכנסים להם למוח באופן כזה או אחר, וזה היה השיקול שלי לא לעשות אף תוכן שיווקי גלוי או סמוי מהסיבה שמדובר בשטיפת מוח עבור הילדים. הרי ההורה רוצה לקנות משהו אחד, אבל בהרבה מקרים הוא מקבל דברים סמויים שהוא לא היה רוצה לקבל. לעשות פרסומות לא סמויות שעוד אפשר להעביר – זה מתקבל על הדעת. אבל פרסומות סמויות זו שטיפת מוח. העיקרון הזה יותר חשוב לי מאשר לעשות עוד קצת כסף. חוץ מזה, כל די.וי.די מוצלח באמת יכול לכסות את עצמו. אולי זה יקח קצת יותר זמן, אבל הוא יכסה. בדי.וי.די הראשון שלי הושקעו 150 אלף ש"ח, בשני 250, ובחדש השקענו כבר 700 אלף ש"ח אני חושב שאומן ילדים שבאמת רוצה להצליח לא תמיד צריך להסתכל על התמורה המיידית שלו. הרי בעקבות זה שהדי.וי.די מצליח זה מקדם לי הופעות ודברים אחרים. לכן אני באמת מאמין שאפשר לעשות את זה מצוין גם בלי חסויות".
יבואו אומנים ויגידו שבמעמדך זו לא חוכמה להתנער מהפרסומות. כיום אתה נמצא בשיא, אבל מה יעשה אומן מתחיל?
"גם בדי.וי.די הראשון שהוצאתי לא היו פרסומות סמויות, ואז ברור שלא היה לי כסף. אבל זה הביצה והתרנגולת. אפשר להגיד שאם לא אעשה פרסומת סמויה – לא אוכל לממן את הדי.וי.די. מצד שני, פרסומות סמויות ייצרו אנטגוניזם כלפיך. לכן אם אתה מאמין בעצמך – תלך על זה בלי פרסומות".
אז כבר לא נראה אותך משמח ילדים עם איזו ביצת קינדר?
"ממש לא. אני מעדיף לפרסם שמחה ואומץ לב מאשר במבה או ביסלי".

 

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2009)

 

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית  וכו'. וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

כבר לא רק השלמת הכנסה: ישראלים עושים חיל ב-eBay

לא מעט ישראלים גילו שאפשר לעשות כסף באתר eBay. הכל הולך, אפילו גיטרות וירטואליות ואבנים פשוטות. נו מה, שהם לא ינסו?

אלי שמעוני, קצין משוחרר מחיל האוויר, חיפש איך לעשות כסף טוב. הוא הקים עסקים עצמאיים בתחום המחשבים, הרים עיתון מקומי והקיץ עוד כמה עסקים קטנים, אבל בסופו של דבר הבין שקשה מאוד להצליח מסחרית, ותוך כדי נתקל בלא מעט בעיות אמון מול ספקים, לקוחות ומה שביניהם. הוא ניסה תמיד לחפש את הישועה, את אותו עסק שמאידך יביא לו את הכסף הגדול, אבל לא ראה יעד כלשהו באופק. עד שאחד הלקוחות שלו בתחום המחשבים סיפר לו על הצלחתו ב-eBay. שמעוני, כמו כולם, היה סקפטי והסביר לו שחבל על הכסף. אותו לקוח הראה לו באותות ובמופתים עד כמה הוא עושה חיל באתר המסתורי והבינלאומי הזה, ושמעוני השתכנע. "למה שלא אעשה את זה גם?", הוא משחזר היום את המחשבה שניקרה במוחו.

 

 

היום אלי שמעוני הוא בעליו של עסק הפועל ב-eBay ומעסיק לא פחות מ-8 עובדים. זה התחיל בסך הכל לפני שלוש שנים, ב-2005, כשכמעט ולא היו ישראלים באתר המכירות. הוא חפר במערכת, החל ללמוד אותה לעומק, חטף סטירות לדבריו, נכווה לא פעם, אבל המשיך להתעקש כי היה ברור לו שיש פוטנציאל בפלטפורמת המסחר העולמית בה רשומים היום יותר מ-250,000,000 משתמשים. אז בחודשים הראשונים הוא מכר בעיקר מוצרי יד שנייה מהבית שלו, מבית הוריו, וגם פריטים שנשארו בחנויות המחשבים שלו, שסגר בינתיים. "כשסיימתי למכור הבנתי שלא צריך יותר לחפש למי למכור, כי המשתמשים הרי כבר קיימים. עכשיו נותר לחפש מה למכור", הוא אומר ומספר שמדובר בשינוי מחשבתי לא פשוט. קשה לתפוס שביזנס מסתכם בלאתר מוצר ולא בלאתר לקוחות כמו בעולם הרגיל. "הרי ב-eBay אתה מתעסק בלהביא אליך את האנשים שמעוניינים ממילא במוצר. השיווק הוא על בסיס חיפוש. כשהבנתי את זה התחלתי לאתר ולחפש מוצרים. בהתחלה מכרתי מוצרי ים המלח. אבל מאז המון אנשים נכנסו לנישה הזו והמוצר כבר נשחק. אחר כך הגעתי ליודאיקה ושופרות תימניים. גם שרשראות כסף עם שמות של אנשים היו נישה חזקה. אבא שלי פשוט צורף והוא יצר לי את זה. אז אם הוא היה מוכר אחד בשבוע בחנות שלו, אני מכרתי 10 כאלה בשבוע".
באותה תקופה הגיע שמעוני להכנסה נאה של כ-1,500 דולר בחודש. המספר הלך ותפח, עד שהוא הבין שניתן ליצור מזה ביזנס אמיתי. הרי eBay מגלגלת יותר מ-60 מיליארד בשנה, והוא מכר רק ב-20,000 דולר בשנה. כך הוא אימץ שיטה חדשה, פשוטה אך אפקטיבית בעליל: לאתר מוצרים מבוקשים מתוך המערכת עצמה. הוא איתר את הספקים של אותם מוצרים, החל לעבוד איתם, וכך הרכיב סל מוצרים משמעותי שהלך וגדל מחודש לחודש. תוך כדי הקים את "המרכז הישראלי למסחר ב-eBay" (/www.ebayhelp.co.il) אשר מעניק תמיכה לכל ישראלי שמנסה לנווט בתוך מפלצת המסחר המרתקת הזו. קפיצת מדרגה נוספת ביצע לפני שנה. עד אז עבד מהבית, אבל באותה תקופה שכר משרדים בבני ברק, העסיק 8 עובדים, והפך את המסחר ב-eBay לעסק של ממש. באיזה סדר גודל בדיוק? בשלב הזה הוא כבר מעדיף שלא לנקוב במספרים.

*

אם הכתבה הזו נשמעת לכם נלהבת מדי, אתם לא טועים. הסקפטיות שלנו בתחילת העבודה על הכתבה התחלפה בתחושה שאם מתישהו נמצא את עצמנו מובטלים, לא נחשוב פעמיים ונצלול עמוק אל תוך העולם המסחרי הגלובלי החדש. היינו מונים כאן את היתרונות, אבל תכף תגלו אותם בעצמכם. היינו מונים גם את החסרונות, אבל במידה ואתם עובדים לפי הספר ועושים את זה טוב – הם כמעט ולא קיימים.
קצת רקע: eBay הוא אתר מכירות אמריקאי עם שלוחות במדינות רבות בעולם. ניתן לקיים דרכו מסחר לאומי ובינלאומי, בדרך כלל במחירים זולים יותר מאלו שמודפסים על תוויות המחיר בחנויות הקרובות למקום מגוריכם, בעיקר בגלל ששרשרת ההפצה מתקצרת באופן ניכר. האתר נוסד בספטמבר 95', ועם השנים הלך וצמח. מדי יום מוצעים באתר עשרות מיליוני פריטים מכל סוג שתרצו – החל מכרטיסי זיכרון ועד לענתיקות למיניהן. החל מתקליטים נדירים של הביטלס ועד לספרי תורה מהמאה ה-17. החל מאייפון 2.0 ועד לווקי-טוקי. הכל מכל כל, כשבחגיגה הזו משתתפים יותר מ-250,000,000 לקוחות רשומים מרחבי העולם. ובמילים אחרות, אם אנסה למכור סתם אבן שמצאתי ברחוב, כנראה שבין 250,000,000 לקוחות פוטנציאליים יימצא האידיוט שיסכים לשלם עליה 11 דולר. וזו לא דוגמה, אגב. זה בדיוק מה שקרה לשמעוני כשבערוץ 10 ביקשו ממנו, במסגרת כתבה על התופעה, לנסות למכור כמה מוצרים לא ממש נחוצים.
החשש הישראלי מקומבינות, רמאויות או סתם משלוחים שלא הגיעו ליעדם יכול להירגע מכמה בחינות. קודם כל, התשלומים באתר נעשים באמצעות שירות PayPal כשמספר כרטיס האשראי שלנו לא עובר כמובן לסוחר. שנית, אפשר לבטח את המוצרים בעלות נמוכה. שלישית, אפשר לבחון את הרזומה של המוכר על ידי דירוגים שהוענקו לו בעבר מרוכשים קודמים. ואלה רק חלק ממנגנוני הבטיחות באתר.
זו גם רק ההתחלה של הישראלים ב-eBay, מסתבר. כיום מספר סוחרי הכחול-לבן המקצועיים ברשת נאמד בכ-100, ואל תתפלאו אם תוך שנתיים-שלוש המספר יטפס לכמה אלפים טובים. המעגלים מתרחבים כל הזמן, מאות ישראלים לומדים בכל זמן נתון קורסים המלמדים כיצד לנווט ב-eBay, ונראה שזו הולכת להיות בעיני רבים חלופה בכלל לא רעה לפתיחת עסק במרכז המסחרי, לא כולל הסיכונים הנלווים של רכישת סחורה, שכירות, שיפוצים וכו'.
אחד המוסדות המלמדים את השיטה הוא מכללת קליקים. מנהל אותה רן ארוסי, והמטרה לדבריו היא "כיצד לייצר מקורות הכנסה נוספים מהאינטרנט, במטרה להשתחרר ממרוץ העכברים היומיומי". ארוסי הכיר את eBay, כמו כולם, די במזל, כשחבר ביקש ממנו למכור סטוקים של מיני-דיסקים שהצטברו אצל חבר אחר במחסנים בניו ג'רזי. הוא והשותף שלו באותם ימים לחברת בניית אתרים מכרו את כל הסטוק ב-eBay ועל הדרך התגלחו על השיטה, ומאז הוא נמצא עמוק בתחום – מצד אחד מלמד את רזי המסחר, ומצד שני משמש כמוכר פעיל בעצמו. בקטלוג שלו נמצא כל מה שהוא זיהה כטרנד – אייפודים, נעליים, בגדים וכו'. "אני משתמש בכלים למחקר שוק, ואז בודק אם אני יכול למצוא ספק שימכור לי את הסחורה הזו. אם אני רואה למשל שאנשים רוצים נניח לקנות פלייסטיישן ומוכנים לשלם עליו 500$, אני בודק אם יש ספק שיוכל למכור לי את זה בפחות. אני גם מעדיף לעבוד עם דרופ שיפרים, שהם בעצם ספקים שאתה מתחייב כלפיהם ליחידות בודדות, וברגע שאם נניח מישהו מבריטניה קנה ממני נעליים, אני מבקש מהם לשלוח לכתובת שלו נעל מדגם כזו וכזו, מבלי שזה יעבור בכלל דרכי
באופן פיזי. זו לדעתי הדרך לעבוד ב-eBay. להחזיק מחסנים וסטוקים זה פחות מעניין ומגניב".
בוא נדבר מספרים. כמה אפשר להרוויח מזה?
"אם אתה רציני ואת משקיע בזה כפי שאתה משקיע בכל עסק אחר, בשלוש-ארבע שעות ביום ויכולת התמקחות טובה עם ספקים, אין סיבה שתרוויח פחות מהמשכורת הממוצעת במשק. אבל כמובן שזה תלוי במוצר. יש לי תלמידים שמוכרים טבעות ויהלומים, אחרי שמצאו ספק בבורסה ברמת גן. הם מוכרים אמנם 2-3 מוצרים ביום, אבל כל אחד מהם מביא איתו רווח של 300 דולר, ולפעמים גם 800 דולר. אם אתה מתכנן לעשות ביקור שבועי בשוק הפשפשים ולהעיף אותם ב-eBay – יהיו לך אחלה דמי כיס, אבל לא יותר. אם אתה עובד עם שיטות, נכנס לכלי מחקר, בודק מה אנשים רוצים לקנות, בודק כמה הם מוכנים לשלם על זה, הולך ומוצא ספקים שמוכרים לך בפחות – זו אפקטיביות שתביא לך הכנסה רצינית יותר. היופי פה הוא שאתה עובד בשוק מוכח. אתה לא סתם מוכר פטישים, אלא מוכר כי אתה יודע שרוצים לקנות פטישים. כמעט אין לי כאן הימור. אפיק אחר הוא ניצול הפרשי המחירים בתוך אתר ה-eBay השונים. יש הרי eBay בכל מדינה עם שוק גדול. אז שים לב: ליוויס 501 נמכר ב-50 יורו בפולין, אבל ב-eBay גרמניה אפשר להשיג את אותו דגם ב-25 יורו. אז יזם טוב יתחיל לקנות מהגרמנים ולמכור לפולנים. אתה פשוט קונה מהגרמני ומבקש ממנו לשלוח ישירות לפולני במקום אליך לארץ. זה הקסם כאן, לא לשבת בתוך מחסן ולהתעסק בסטוקים אדירים".
מהם המוצרים עם מרווחי הרווח הגדולים ביותר?
"ענתיקות, כי תיאורטית לא היה לזה עלות. אבל במוצרים חדשים מתח הרווחים הכי גדול הוא באופנה וקוסמטיקה – איפור, בשמים וכו'".
יש הברקות של ממש שהופכות ללהיטים?
"ראיתי שמישהו מכר ניירות ריקים ובכותרת 'קורות החיים של…' ושמות של סלבס מטומטמים. אחד המרצים שלי מכר 'כלום'. בפעם אחרת מכרנו Air Guitar, כלומר גיטרה לא נראית. יש אנשים מנסחים את זה באופן הומוריסטי, ותתפלא, לפעמים יש לזה קונים. אבל עסק ב-eBay לא יכול להתקיים על גימיקים שכאלה".
לאיזה סכומים מגיעים הלידרים הרציניים?
"יש אנשים שעושים משכורת של כמה אלפי שקלים בחודש. אני מניח שכך קורה עם רוב האנשים במהלך השנה הראשונה. אבל אנשים שיותר משקיעים ועשו שילוב של בחירת נישה טובה ומיקוח טוב עם ספקים, מגיעים להרבה יותר. היה לי תלמיד שמכר אלות הגולף בתקופות הקיץ. הוא מכר רק אלה או שתיים ביום, אבל על כל אחת היה לו 500 דולר רווח".

 

הרומן של עדי פיניאן (30 מטבריה) עם eBay לא התחיל ברגל ימין. הוא הזמין שעון יקר של קרטייה ב-98', אבל אז גילה שמדובר בזיוף. הוא אמנם הגיש לאתר תלונה נגד המוכר וקיבל את כספו בחזרה במלואו, אולם הטעם המר נשאר. רק בתחילת העשור אשתו הטרייה הכניסה שוב את האתר לבית לאחר שרכשה שתי זוגות משקפי שמש של גוצ'י בעשרות דולרים, למרות שבארץ המחיר עמד על 1,800 ש"ח ליחידה. תוך זמן קצר המכרים התחילו להתעניין, ואשתו של פיניאן מכרה את שתי זוגות המשקפיים ברווח מכובד. המהלך הזה גרם להם לחשוב קצת יותר לעומק על eBay, ולנסות להפוך לסוחרים מהמניין. אולם עבודתו של עדי בחברת אלקטרוניקה שמוכרת מוצרים דרך האינטרנט לא ממש אפשרה לו להמשיך בקריירה הזו, אם כי בתקופה מסוימת הוא דאג לעבוד בזה בשיטת הפה והאוזן. כל תושב טבריה שרצה, נניח, חיישן לרכב, פנה אליו ישירות, והעדיף לשלשל לידיו 200 שקל מאשר להמתין לחסדי המוסכים המקומיים, שמכרו מוצרים מקבילי הרבה יותר ביוקר.
מה הכי כדאי היום למכור ב-eBay?
"כסף ישן מלפני 200 שנה, למשל. ב-eBay יש אספנים שמוכנים לשלם על שטר ישן ונדיר גם 20,000 דולר. שם זה טירוף. בטלוויזיה הראו מישהו שמכר אבן ב-11 דולר (הכוונה לשמעוני כאמור – ד"כ). שמעת כמה נמכר הכדור של דיויד בקהאם שעף לקהל? 28,050 יורו. החליפה של אנג'לינה ג'ולי נמכרה בעשרות אלפי דולרים. מוכרים שם גם איברים, קרנית לעין וכאלה. מה שאתה לא רוצה".
משתמש נוסף ב-eBay הוא ההיסטוריון ד"ר עופר נור, אשר מלמד באוניברסיטת תל אביב קורס על eBay כיישות פוליטית. האג'נדה שלו גורסת שלאתר הסחר יש חשיבות פוליטית ולו משום העובדה שברחבי העולם יש כחצי מיליון מוכרים שזהו מקור פרנסתם העיקרי או הבלעדי. "הם מפרנסים משפחות", הוא מסביר, "תכפיל בארבע – וזו כבר מדינה קטנה. לתושב שווייץ שמוכר שם, eBay חשובה ורלוונטית הרבה יותר משווייץ עצמה".
ד"ר נור אינו סוחר רגיל. הוא מוכר מוצר אחד בלבד: ספר אלקטרוני (eBook) אותו כתב. "זה התחיל מזה שקניתי אחד כזה ב-eBay ב-10$", הוא משחזר. "אחרי שקראתי חשבתי שאני יכול לכתוב ספר יותר טוב. החלטתי לכתוב ולהציע אותו למכירה, נראה מה יהיה. עשיתי את זה, וזה הצליח. עד היום הוא מכר הרבה אלפים. המחיר נע מ-12 ל-15$. העניין הוא שבכלל אין לי עלויות, כולל לא עלויות משלוח. אבל רוב האנשים ב-eBay לא מוכרים אינפורמציה אלא מוצר שהם שולחים בדואר".
ועל אילו תחומים נכתבים בדרך כלל אותם eBooks?
"על כל דבר שמעניין את האנשים. הספר שלי הוא בנושא נסיעות ותעופה. הספר הכי מצליח באתר הוא 'איך להצליח למכור ב-eBay'".
חשבת להתקדם לעמדה של סוחר אמיתי? הרי את הידע כבר יש לך.
"אני מרצה באוניברסיטה, אז אין לי כל כך חשק להתעסק בזה, אבל לישראלים יש תחומים מסוימים שבהם הם יכולים מאוד להצליח, והם כבר מצליחים. אתן לך דוגמה שאולי תעניין חלק מהקוראים: תכשיטים ויהלומים. זו הצלחה היסטרית ב-eBay. בהתחלה אף אחד לא האמין שאנשים אכן יקנו יהלומים דרך האינטרנט, כי הרי זה עניין של אמון, אבל זה פשוט עובד. זה גם לא כבד פיזית למשלוח. המאמץ הוא להשיג מוצר שיש לו ביקוש, ואתה יכול להמשיך ולהשיג את המוצר הזה. זה לא קורה ביום אחד. צריך להתאמץ. בהתחלה לא מוכרים המון, וזה מתפתח לאט לאט. אין מישהו שמיד הצליח. במקרה הטוב מדובר ב-3-4 חודשים של ניסוי וטעייה, ואז זה מתייצב ורץ. אין פה ניסים".
כדוגמה קלאסית לאפשרויות הבלתי מוגבלות של eBay מספר ד"ר נור על חנויות הצילום באלנבי, תל אביב. פעם, הוא מספר, היו במקום לא מעט חנויות צילום, אבל בעידן הדיגיטלי הן מצליחות הרבה פחות. "הסוחרים יושבים שם כבויים. הם חושבים שאין למוצרים שלהם ביקוש כי הם לא מבינים בסחר דיגיטלי. עם קצת אינטרנט וקצת מוטיבציה הם היו יכולים לחסל את כל המחסן הזה של העדשות, המצלמות, החצובות ועוד דברים שנראה להם שהם לא שווים כלום. אגב, היום יש ביקוש גבוה במיוחד לטלפונים הסלולרים ולאביזרים שלהם".
ידוע. הקנייה הראשונה שלי היתה מעמד לסלולרי לרכב. בארץ הוא עלה 300, וב-eBay 70 ש"ח.
"הסוחרים הרגילים כאן עושים קופה על המוצרים האלה כי אתה ממש זקוק להם. אבל עלות הייצור שלהם נמוכה ביותר. לפעמים גם המכונית שלך לא זזה בגלל איזה בורג. בעולם הרגיל זה עולה ביוקר כי אין אופציות אחרות, אבל ב-eBay זה עולה גרושים. היתרון אצלנו הוא שהדואר בישראל הוא מהזולים בעולם, וזה מחפה על החסרונות האחרים. אם אתה אומן שעוסק באומנות מסוימת אפשר למכור גם את זה. זו אופציה מצוינת".

נחזור לאלי שמעוני. המטרה העיקרית של המרכז הישראלי למסחר ב-eBay, בראשותו הוא עומד, היא להגדיל את מעגל הישראלים באתר הסחר. באתר של הארגון יש פורום שאלות-תשובות, מאמרים בנושא, חדשות וכו'. מעבר לכך הוא גם מעביר קורס בן 7 מפגשים על מנת ללמד את התורה כולה, או לפחות חלק ממנה. הוא מספר בגאווה שמאז שנת 2005, בה הקים את המרכז, המילה "איביי" בעברית הרבה יותר נפוצה בגוגל-טרנדס מאשר לפני. בנוסף מפעיל המרכז לובי להקמת אתר eBay מקומי, פעל על מנת לאפשר העברת כספים לחשבונות בנק ישראליים (פעולה אלמנטרית שלא היתה קיימת עד לא מזמן) וכן הלאה.
בוא נדבר קצת פרקטיקה. הקורא יצחק רוצה להתחיל מחר ב-eBay. מה כדאי לו למכור, מה הכי לוהט היום?
"את כל הנתונים האלה אפשר לראות ב-eBay עצמה. מה שהולך הם מוצרי אלקטרוניקה, מוצרי ספורט, מוצרי קאמפינג וטיולים. נושא התכשיטים מצליח מאוד, אבל יש שם גם תחרות גדולה מאוד. ויש כמובן טרנדים עונתיים כמו מתנות לחגים. מוצרי תינוקות גם מאוד חזקים – משחקים לילדים, צעצועים, ספרים. יש בערך 55,000 קטגוריות ב-eBay. לא חסרים מוצרים מבוקשים. המערכת גם מציגה לך בכל זמן נתון איזה מוצר מבוקש, באיזו תדירות ובאיזו רמה".
כמה ישראלים פועלים ב-eBay להערכתך?
"יש כמה עשרות אלפים קונים ישראלים שמבצעים רכישה מינימום אחת לשנה. מוכרים ברמה כזו או אחרת יש 5,000. זה מעט מדי. בוא נגיד שסוחרים מקצועניים יש אולי 100, וברמה שלי יש לא יותר מ-20. רוב הסוחרים מה-5,000 מוכרים בזעיר אנפין".
מה הסיכויים להתרסק?
"בעיניי הם אפס. אתה יכול למכור בק טו בק. סוגר עם ספק, בודק שיש לו זמינות, וכשיש הזמנה אתה מזמין מהספק ואז שולח מיד לקונה, או אפילו דואג לכך שהספק יעשה דרופ-שיפינג וישלח ישירות לרוכש. כך איך לך סיכון. הסיכון היחיד הוא עלות הצגת המוצר למכירה, הנעה בין 15 סנט ל-4 דולר. אם אתה לא מוכר את המוצרים אתה יכול להפסיד. אבל אני טוען שגם זה לא סיכון, אם אתה בודק לפני כן מה ההיצע ומהם מחירי השוק. אם ההצעה שלך טובה במחירים טובים, אין סיבה שלא תמכור. אבל בכל מקרה, כמובן שזה גם לא בא בקלות. צריך להשקיע זמן בפול טיים ג'וב. אי אפשר לחשוב שעובדים חצי שעה ביום ועושים מיליונים. זה לא יקרה".
כחלק משיחות הרקע לכתבה שוחחתי עם מוכר ישראלי ב-eBay שאמר שגם רווח של 30,000 ש"ח הוא לא בשמיים.
"בוא נגיד שאני לא שולל את הדברים שלו. ממש לא".
ו-50,000 ש"ח זה בשמיים?
"אני לא רוצה לתת מספרים. גם לא נכון להציג את זה כך. מי שמשקיע – מקבל. זו השיטה. אם תשקיע יותר – תקבל משכורות גבוהות. צריך יכולת, צריך להיות פלפל, אחד שיודע לתקתק. להגיע ל-1,500 דולר בחודש כל אחד יכול, גם איזו סבתא. אבל המספרים הגדולים זה התקתקנים שרצים מהר, עובדים עם עוד ועוד ספקים, חושבים כל הזמן איך להגדיל את העסק. הם יכולים להגיע למשכורות מאוד גבוהות, ללא ספק".
ושאלה שבוודאי תטריד את כל מי שיקרא את הכתבה: אם מדובר בעסק כל כך משגשג, למה אתה דואג להכשיר אנשים שבבוא היום יהיו מתחרים שלך, או להמליץ בכל פה על כניסה ל-eBay? יגידו אחרים: תעשה את הכסף שלך ותשב בשקט. למה לגלות לכל העולם את רזי המקצוע?
"זו באמת שאלה קבועה, אבל אנחנו לא מגלים פה איזשהו סוד. בתוך eBay עצמה יש eBay University עם הדגמות וכאלה. אנחנו רק מלמדים בעברית כדי לחסוך זמן. אם יש בעולם מיליוני מוכרים פעילים, אתה חושב שעוד 5,000 ישראלים יזיזו למערכת כולה? יש מקום לכולם".
כאן צצה שאלת המפתח מהו באמת היתרון היחסי שלנו כישראלים. רוב המרואיינים לכתבה טוענים שיש לנו יתרונות, אבל הם קלושים עד נטחנים. עדי פיניאן מספר שאפשר למכור מים מהכנרת בגלל שישו הלך עליהם כביכול. גם לאבן מהכנרת הוא מעריך שיהיה ביקוש (אם כי הוא עדיין לא ניסה). הרי יש לא מעט נוצרים בעולם שהיו מתים לאיזו מזכרת קטנה ומוחשית מהכנרת, אבל לא יגיעו עד ישראל כדי להשיג אותה.
ארוסי, לעומת זאת, נשמע הרבה פחות נלהב. הוא לא חושב שאפשר לדפוק קופה נאה ממים מהכנרת, והייחודיות לדעתי טמונה דווקא ביודאיקה, בתכשיטים ובמוצרי ים המלח שאמנם שחוקים לדבריו, אבל עדיין נמכרים יפה, למרות שלא כדאי להתעכב עליהם יותר מדי. "כל ישראלי אומר 'אני אמכור את מוצרי ים המלח', אבל כשהוא נכנס ל-eBay ברור לו שיש עוד המון אופציות, וחבל להיתקע דווקא שם", הוא מסביר.
גם שמעוני חושב שמביני עניין לא נתקעים על מוצרי ים המלח. את המים מהכנרת הוא ראה שמוכרים, אבל מאוד בזול, בגלל ש"יש הרבה מוכרים שחושבים שהם המציאו את הגלגל ורוצים למכור מים כדי להתעשר". גם ממוצרי נצרות הוא לא מתלהב, בגלל שהביקוש לא גבוה. "עם זה, תמיד יש הפתעות", הוא אומר, "כמו הפעם ההיא שניסיתי למכור אבן פשוטה מהרצפה ב-11$, כחלק מהכתבה בערוץ 10".
מי קנה דבר כזה, באמת?
"בחור מארה"ב, אין לי מושג למה. לא שאלתי. אני לא שואל יותר מדי שאלות, רק עטפתי יפה את האבן, כדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו".

 

(פורסם במקור ראשון, נובמבר 2008)

על סוד ההצלחה החמקמק של יהודה פוליקר (וד"ש לג'ורג' מייקל)

"לדעתי, פוליקר הוא מזן שאולי נכחד או שהולך ונכחד!!! הכסף לא עולה לו מעל האוזניים!!! אנשים כיום הופכים עבדים לכסף – פעם אספנו בולים, גוגואים, עטיפות של מסטיקים, גולות, פורפרות וכו', והרגשנו הכי "עשירים" ומאושרים!! כיום אנשים אוספים כסף – הופכים לעשירים אבל לא למאושרים" (אחד הטוקבקים בכתבה ב-Nrg על סירובו של פוליקר לגאידמק)

עם כל הכבוד למוקי, הדורבנים, מאיה בוסקילה ועוד כמה אומנים מהליגה הבינונית, גאידמק ידע שבאירוע יום העצמאות שלו הוא חייב להביא תותח אמיתי. לא סתם זמר מצעדים, לא עוד זמרת פופ שעשתה שניים וחצי להיטים רותחים ומאז נמוגה. לא סתם. הוא ידע שצריך להביא מישהו תותח במיוחד, מישהו שילהיב גם את המנפנפים בעשור החמישי לחייהם, ויריץ אותם ואת כרסם המתפקעת מהמנגל אל הבימה המרכזית. מישהו עם קלאסה. או קלאסיקה.
יהודה פוליקר היה אחד מהפייבוריטיים של אנשיו של גאידמק (כי אתם הרי לא מצפים שהאוליגרך הרוסי עצמו באמת מחזיק בהעדפות משלו במוזיקה ישראלית). לפי פרסום באתר Nrg הוצע לו אף סכום דמיוני המתקרב לרבע מיליון דולר. לא, זו לא טעות: בערך מיליון שקל. לסכום שאנשים מרוויחים במשך חצי חיים סירב פוליקר – ועוד בעבור כמה עשרות דקות על הבמה.

 

 

יהודה פוליקר וברי סחרוף

 

אחרי ההלם הראשוני מהסירוב האמיץ (לא מעט אומנים, תהיו בטוחים, היו מוכנים לשיר סרנדות מתחת לחלונו של גאידמק במשך חמש שנים תמורת רבע מהסכום הזה), נשאלת השאלה: רגע, על מה בעצם? כי עם כל הכבוד לפוליקר, היחיד שקיבל הצעה דומה הוא שלמה ארצי – זמר מצליח יותר, קיסר קיסריה, שרק לאחרונה שחרר אלבום חדש ומצליח. רמי קליינשטיין וריטה, שקיבלו הצעות נמוכות יותר (בסך הכל 170-200 אלף דולר לפי הפרסומים) דווקא נענו להצעה, או שמא לסכומים המפתים, אבל גם הפנייה אליהם מובנת יותר: הם לפחות אומנים פעילים; קליינשטיין שחרר לפני שנתיים את אלבומו "הרבה פנים", וריטה העלתה את המופע הגרנדיוזי בחסות סלקום, "One" (שעלה גם לדיסק ולדי.וי.די) רק בשנה החולפת. אמנם שניהם לא שוסים כאלה גדולים מאז המילניום, אבל בכל זאת, לפחות יש להם עשייה בעברית.
ופוליקר? אין לו אתר אינטרנט רשמי משלו, בעיתונות הוא מוכרז כנעדר של כבוד, אלבום האולפן העברי האחרון שהוא הוציא היה "איך קוראים לאהבה שלי" (2001). קולטים? אחרי שש שנים בלי חומרים חדשים בעברית כל אומן אחר היה נחשב כבר מזמן ל-Has Been ונדחק לשולי ההיסטוריה אחרי תקופה כל כך ארוכה של חוסר מעש מוזיקלי חדשני, אבל הפלא ופלא – לא רק שפוליקר מצליח לשרוד ולהתבסס במעמד הכמעט אלילי שלו, הוא ממשיך להופיע בתדירות נאה, הפורום שלו באתר תפוז שוקק פעילות כאילו ממש עכשיו צועד במצעדי הלהיטים להיטו האחרון, בעיניי המגזינים הוא נחשב תמיד מרואיין נחשק ובלתי מושג, ואפילו פנאי לסרב להצעות של מיליון ש"ח עבור פחות משעה הוא מוצא.

*

כדי לבדוק את ההצלחה המתמשכת והלא-אופיינית של פוליקר שווה לנסוע אחורה בזמן אל תוך הביוגרפיה הייחודית שלו, שמסבירה מדוע הוא אוחז במעמד נחשק בלי לעשות יותר מדי כל כך הרבה זמן – ממש, אגב, כמו ג'ורג' מייקל, גם הוא זמר ותיק עם זיפים נצחיים ומוצא יווני – שנשאר תקוע במיינסטרים הבינלאומי למרות שלא הוציא אלבום ראוי מאז אמצע שנות התשעים.
את הקריירה שלו החל פוליקר (57) בכמה להקות אלמוניות – הנמרים, ברקת וכו' – ולא רבים יודעים שגם כנגן בלהקת הליווי של צביקה פיק. בהמשך הוא הקים את להקת בנזין, שהתפרקה בתום שני אלבומים בלבד, אבל הקריירה המשמעותית ביותר שלו החלה רק באמצע שנות השמונים, כשהחליט לשלב בין רוק למוזיקה יוונית. אלבום הבכורה שלו "עיניים שלי" נמכר ב-70,000 עותקים. שנה אחרי שחרר אלבום הופעה (ברובו), וב-88' יצא "אפר ואבק", שהוקדש ברובו לטקסטים העוסקים בדור השני לשואה, ונחשב לאחר מתקליטי המופת בתולדות המוזיקה הישראלית. בפרויקט מיוחד של המוסף "7 לילות" אף הוכתר כאלבום הישראלי הטוב ביותר מאז ומתמיד.
גם האלבום הרביעי של פוליקר, "פחות אבל כואב", היה הצלחה מסחררת, אבל את כל זה קטע מותו של בן דודו, קובי פוליקר, שנהרג בצבא אחרי שחבר ליחידה הטיח קסדה בראשו. כפועל יוצא גנז פוליקר אלבום אתני שהיה מיועד להפצה באירופה, ופרש מהופעות חיות למשך תשעה חודשים. כשהוא חזר הקדיש לו העיתון המנוח "חדשות" את רוב מוסף יום השישי שלו, מה שרק העצים את ההילה סביב הסופרסטאר. כאן למעשה התחילה החמקמקות של פוליקר, שהיה עד אז אומן נגיש ו"נורמלי". החל מאותה תקופה הוא מיעט להקליט, שידר אווירה מדוכדכת יותר, ואפילו אלבומו הבא, שהוקדש באופן צפוי לקובי ז"ל, היה אינסטרומנטלי ברובו.
האלבום הכפול "הילד שבך" (95') היה פחות או יותר האחרון המצליח-באמת של פוליקר. ליווה אותו אמנם מסע הופעות מוצלח, אבל מבחינה אומנותית נראה שכאן מוצתה ההיסטריה סביבו. האלבום הבא "מוקדם אולי מאוחר" היה שוב אינסטרומנטלי, זה שאחריו, "איך קוראים לאהבה שלי" (01') הצליח אבל לא בטירוף, והתחנה הבאה היתה אוסף (03'). בחודש האחרון יצא אלבום יווני משותף לפוליקר ולמשורר היווני מנוליס רסוליס, שהופץ ביוון ואחרי שלושה שבועות גם בישראל, אבל שוב – זה לא הדבר האמיתי שיגרום לביקור נוסף של הזמר הוותיק בפנתיאון המוזיקה הישראלית.

 

התחושה היא שהמזל העיקרי של פוליקר נובע מהטיימינג המטורף שלו. הוא הצליח בתקופה בה לא היו כוכבים נולדים, והקהל הישראלי היה בעל סבלנות של יותר מ-15 שניות. אמנם רוב בני דורו נכחדו ביחד עם מפץ הגלגלצ הגדול, אבל פוליקר שרד את עידן הקרח בעיקר בזכות המאסטרפיסים הוותיקים שהוציא. בתקופה ההיא כל מי שהגיע למעמד מסוים נחקק לנצח בתודעה הציבורית, במיוחד אם דאג שלא לשרוף את עצמו מבחינה תקשורתית. אז, בעידן של ערוץ 1 שידע להחשיך מדינה שלמה כשסתם התחשק לו, המירכוז של ההצלחה היה דומיננטי מאוד, ומי שהצליח – אשכרה הצליח. היום, מיותר לציין אולי, המצב שונה לגמרי, והמדיה ממהרת להמליך מלכים, ולערוף את ראשם ברגע שהכתר מונח עליו. מאיה בוסקילה של אתמול היא לא מאיה בוסקילה של היום, ואתם מוזמנים להחליף את השם בנינט, רוני, עברי לידר ועוד.
למרות שנהוג ללגלג על ההעדפות של הקהל הישראלי, מבט חטוף ברשימת האומנים הנצחיים – אהוד בנאי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ארקדי דוכין ועוד – מלמד שאת האומנים שלו מעדיף הקהל מיוסרים, פגיעים, עמוקים ומהורהרים, וכאן משתלב היטב פוליקר, שמעולם לא נתפס כנהנתן, בעל פשרות מוזיקליות או כזה שנעתר לפסטיגלים או לשיתופי פעולה שלא ממש הולמים את המעמד. הכל היה תמיד מוקפד, רציני, שלא לומר איכוצ'י.
וזו כמובן לא היתה תחפושת. פוליקר הוא באמת איש של צער: צער השואה, צער מות בן דודו קובי, צער הגמגום, צער החיים, צער שאצלנו אוהבים. באחרונה הוא התראיין לחדשות ערוץ 10 וסיפר שהיום הוא אדם הרבה יותר חופשי, ואפילו מהגמגום הוא (כמעט) נפטר. החיים מחייכים אליו יותר, והוא מצדו אדם שלם יותר.
פוליקר מודל 2007 – סליחה על הקלישאה, כן? – לא רודף אחרי הכסף. הוא מרוויח יפה מהתמלוגים, ממלא אולמות כמעט בלי להתאמץ או להוציא דיסק ישראלי שיתניע מחדש של הביקוש, ומתפנה אפילו לפרויקטים בשביל הנשמה, כמו האלבום החדש עם המשורר היווני רסוליס. אז נו באמת, נראה לכם שרבע מיליון דולר יוציאו אותו מהפוקוס?

 

(פורסם במקור ראשון מתישהו ב-2007 .רלוונטי גם היום, מן הסתם)