ארכיון קטגוריה: מדובר בתופעה

דבר לילדים, הארץ שלנו, פילון, כולנו, אותיות, מעריב לנוער ושות' – על עיתוני הילדים של פעם (והיום)

ילדי הפוסטר
בידורי או חינוכי, מתחנף או תעמולתי, עיתון הילדים החביב עלינו או על הורינו הגיע אלינו פעם בשבוע, וכמה שחיכינו לו. מה קורה עם עיתוני הילדים והנוער היום? ומה חושבים עליהם העורכים של פעם? (פורסם ב"מקור ראשון", אוקטובר 2008)

 

אורי אורבך הצעיר לא היה ממש מרוצה מהתנאים עד לגג, ואולי היה צריך אפילו לומר תודה שבכלל יש גג. אבל זה היה בשבילו עניין של מסירות נפש: להוציא לאור מדי שבוע גיליון של 'אותיות', העיתון ששינה את פני עולמם של הילדים הדתיים בישראל. אורבך העורך, ועוד שני עובדים ורבע, ישבו במשרד קטנטן שחלק מהזמן שכן בחדר צדדי של בית דפוס, בדרך לשירותים. את החומרים מהכותבים קיבלו בכתב יד שהיה עליהם לשבת ולפענח. גם נושא השכר היה בעייתי. לא גובה הסכום כמו האתגר לקבל אותו בכלל.
זה, פחות או יותר, מה שמספרים כל עורכי עיתוני הילדים והנוער של פעם. רבים מאיתנו זוכרים עד היום את עיתוני ילדותנו: הם מילאו חלק מרכזי בחיינו התמימים, בעידן שבו הטלטקסט היה הדבר הכי חדשני בסביבה. אבל נראה שזה לא ממש עזר להם, ולמעשה כולם נסגרו או עברו שינויים מפליגים שמקשים אפילו על מייסדיהם לזהות את הצאצאים.

 

 

 

הקרמלין ולאה גולדברג

עיתון הילדים הפופולרי הראשון בארץ ישראל היה 'דבר לילדים', שהחל להופיע בנפרד מעיתון האב ההסתדרותי ב-1936. ב-1945 החל להופיע 'משמר לילדים', ושש שנים לאחר מכן גם 'הארץ שלנו', לבקשתו של הילד עמוס שוקן מאביו גרשום. הילדים הדתיים-לאומיים קראו את 'הצופה לילדים', שהופיע אף הוא כחוברת עצמאית. מבוגרים רבים מתרפקים היום על אותה רביעייה מובילה, אולם היו לה גם צדדים מחמיאים פחות: עיתוני הילדים ההם עסקו במרץ בהכוונה פוליטית.
"'משמר לילדים', שהיה קשור למפ"ם, אחז באוריינטציה סוציאליסטית חזקה, ובראשית שנות החמישים נטה מאוד לכיוון ברית המועצות", מפרטת ד"ר רימה שיכמנטר, שחקרה את עיתונות הילדים של ראשית המדינה. "'דבר לילדים' היה פועלי גם הוא, אבל הרבה פחות קיצוני ולוחמני. הוא ניסה להציג חזות ממלכתית יותר. 'הארץ שלנו', כעיתון-בן של 'הארץ', ניסה להיות המענה הבורגני לעיתונות הפועלית. הוא היה הרבה יותר מגזיני. האחרים התבססו על ציירים, ואילו הוא הביא יותר צילומים. היו בו יותר כתבות ופחות סִפרות. הוא ניסה כביכול להתנער ממעורבות פוליטית, אבל גם זו היתה אמירה פוליטית. היו לו נטיות יותר ליברליות, אוניברסליות".
אפילו בחירת הסיפורים בעיתונים, אומרת שיכמנטר, היתה אידיאולוגית. "למשל, ב'משמר לילדים' היה תרגום מסיבי מסיפורת סובייטית-אידיאולוגית. יעקב רבי כתב שם בשנות הארבעים והחמישים מדור שבועי בענייני דיומא, שלפעמים נשמע כאילו הוכתב מהקרמלין. עם מותו של סטלין אף פורסמה הודעה: 'שמש העמים איננו'. גם ב'דבר לילדים' היתה הכוונה ברורה במדורי האקטואליה".

 

הקוראים אז לא היו מספיק מתוחכמים כדי לא להבחין בתעמולה?
"זה לא עניין של מתוחכמים או לא. כולם הבחינו בתעמולה, אבל לא חשבו שזה לא ראוי לילדים. חינוך פוליטי נתפס אז כרצוי ומקובל. עיתוני הילדים השקיעו המון מאמצים בחשיפת הקוראים לעניינים פוליטיים ואפילו לקנוניות פוליטיות. ב'משמר לילדים' יש אפילו הסברים מסובכים על קונספירציות. חשוב לציין שהעיתונים האלה, במיוחד 'משמר' ו'דבר', היו במות למיטב יוצרי ספרות הילדים של התקופה. לצד האוריינטציות הפוליטיות המובהקות הם ניסו להיות נושאי דגל הספרות. הם לא היו רק אידיאולוגיים". לאה גולדברג, למשל, הרבתה לכתוב ב'משמר לילדים' וב'דבר לילדים', ופנחס שדה פרסם בתדירות גבוהה ובשמות עט ב'הארץ שלנו'.

עידן העיתונות המגויסת החל להתעמעם במחצית השנייה של שנות החמישים. בתקופה זו החל להופיע השבועון 'מעריב לנוער', ותרבות הפופ החלה לחלחל לישראל. מעט לפני כן, בשנת 52', הוקם 'אצבעוני' שהיה אף הוא חף ממפלגתיות. עד שנות השמונים המכירות של השלישייה הוותיקה צנחו בהתמדה. הקוראים הצעירים החלו להעדיף בשער שלהם את עפרה חזה על פני מודעות אבל על לכתו בטרם עת של סטלין.

 

כולנו יודעים כתיב וכתב

עם 3,000 קוראים בלבד לכל עיתון, 'דבר לילדים', 'משמר לילדים' ו'הארץ שלנו' הבינו שאין להם זכות קיום בנפרד. כך נולד ב-1985 העיתון המאוחד 'כולנו'. לעורך מונה דוד פאיאנס, עורך 'דבר לילדים'. התוצאות היו מרשימות: מתפוצה של 9,000 עותקים בשבוע לשלושת העיתונים ביחד, טיפס העיתון הפופולרי ל-42 אלף בתקופת השיא, לקראת סוף שנות השמונים. אולם המספר השתנה ל-24 אלף אחרי שמשרד החינוך אסר על כניסת סוכני מכירות של עיתוני ילדים אל בתי הספר – החלטה שהתבררה בדיעבד כמכה לענף כולו.
לאחר שבע שנים בתפקיד ביקש פאיאנס לפרוש, ובמקומו מונה קובי ניב, אך עד מהרה פרש גם ניב שכן העיתון נמכר לאחד הכתבים שלו, אורן ציבלין. בימי ציבלין העיתון הלך ודמה ל'מעריב לנוער'. בשנת 2000 הוא נסגר. "לא עקבתי אחריו בתקופה הזו", אומר פאיאנס. "בכל זאת, אחרי 19 שנים בעיתונות הילדים עייפתי מזה".
עד כמה הרצון לחנך את קוראי 'כולנו' היה מרכזי?
"'כולנו' לא היה עיתון דידקטי בעיקרו. 'דבר לילדים' היה בעל מגמה לחנך, כי זה הקו שבשעתו הנחה את ברל כצנלסון כשהוא יסד את העיתון. הוא אמר שזה צריך להיות חבר כתוב שיחנך. נושא החינוך ירד במשך השנים, והמגמה היתה יותר לתת הנאה ומידע. ב'כולנו' היו דברים כמו פופ, שאם הייתי מכניס ב'דבר לילדים' המייסדים היו חוטפים שבץ. לא חשבנו שהעיתון צריך לחנך, אלא ההורים ובית הספר. העיתון צריך להיות דבר שנעים לקרוא".
העורך המיתולוגי, שהיום נמצא כבר בעידן הפנסיה שלו, זוכר לחיוב במיוחד את הכת"צים (כתבים צעירים) של העיתון. "סיון רהב למשל. הכת"צים לא עשו פדיחות משום, שלתפקיד נבחרו ילדים מוכשרים במיוחד. חלק מהכתבות היו מדהימות".

 

שילמתם להם?
"לא, מה פתאום! זו הכשרה וטיפוח, אז מה פתאום כסף? לא היינו דור חומרני שבו הכול נמדד בכסף. ראינו בזה ייעוד לטפח כישרונות צעירים. שילמנו את ההוצאות שלהם והסענו אותם למקומות שהיה צריך להסיע. בשבילם זה היה כבוד גדול להיות עיתונאי צעיר. גם השקענו בהם ושמרנו איתם על קשר קבוע, הסברנו מה כדאי לשפר".
פאיאנס סבור שעידן הטלוויזיה, המשחקים האלקטרוניים וכמובן האינטרנט הרגו את רוב עיתוני הילדים. "אתה רואה את זה, אגב, גם בתוצאות הלימודיות. כשהיה עיתון קראת את הכתבות, וזה גם עזר לך בלימוד כתיב. התופעה של שגיאות הכתיב והסגנון הקלוקל לא היתה אז בכלל. בטלוויזיה לא מלמדים אותך איך לכתוב, והיום גם ילדים בגיל מבוגר יחסית עדיין כותבים בשגיאות".

יש מקום לעיתוני ילדים ב-2008?
"תמיד היה ותמיד יהיה. העניין הוא שהיום לא מכוונים את הילדים לקרוא אותם. כתוצאה מכך הם הפכו בלתי רווחיים, וכיום על כך קמים ונופלים עיתונים. לדעתי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
גם משניות יכולות להיות קומיקס
המקבילה הדתית ל'כולנו' היתה 'אותיות', שהופיע תחילה בעריכת אורי אורבך (וסגניתו המוצלחת במבי שלג, שבהמשך לקחה פיקוד). העיתון יצא לדרך לאחר שחבר'ה צעירים יוצאי ישיבת מרכז הרב, שהקימו הוצאת ספרים ושמה 'נחלה', הציעו לאורבך להקים את המיזם. כעבור חודשיים, בקיץ 1987, העיתון כבר נחת בדוכני העיתונים, בהתחלה כדו-שבועון, לאחר מכן כשבועון, ולאחר שנקלע לקשיים כלכליים – שוב כדו-שבועון.
"עיתון הילדים הדתי היחיד שיצא עד אז היה 'זרקור', שקיים עד היום ופונה יותר לציבור החרדי-חרד"לי", מסביר אורבך. "רצינו לעשות עיתון שפונה יותר לציבור הציוני-דתי, שיהיה יותר קליל מבחינת התוכן. העיתון היה צבעוני, וזו בכלל היתה תחילת תקופת הצבע. הוא התייחס למדינה ולספורט ולטלוויזיה וליהדות ולהומור, שזה היה חידוש גדול. מילאנו נישה שהיתה חסרה בבירור. לתלמידי הממלכתי-דתי לא היה עיתון מובהק".
"היינו ממש שניים-שלושה אנשים: אני, במבי ועורך גרפי. היתה מגיהה ברבע משרה, שלימים הפכה לאשתי. מסביב היו גם שי צ'רקה ואורי פינק, שדי התחילו את דרכו בעיתונות אצלנו. אז גם היה יותר קשה לעבוד, כי לא היה לכל אחד מחשב. לעיתון לא היה המון כסף. הוא עבר גלגולים ומשברים כלכליים, כדרכם של עיתונים. מ'נחלה' הבעלות עברה אל 'כולנו', לא לפני שהעיתון נסגר לחודשיים. אחרי עידן 'כולנו' רכשה אותו 'מעגלי אורות' של חנן פורת וחיים פלק, שממש הצילו וחילצו אותו מהמשבר. אחר כך הבעלים היו ספריית בית-אל. העיתון מחזיק, ואפילו הקימו את 'סוכריות', עיתון לילדים קטנים יותר".
עורכת העיתון בשנים האחרונות היא לירון נגלר-כהן. לפני שנה חגג 'אותיות' עשרים שנה, ולרגל המאורע התקבצו כל העורכים לדורותיהם למקום שבו צולמה תמונת השער הראשונה, גן הוורדים של הכנסת, ושחזרו אותה – כלומר החזיקו, כמו הילדים דאז, אותיות גדולות המרכיבות את שם העיתון. אורבך מספר שגם בשנים האחרונות השתדל לתרום לעיתון, למשל בקומיקס משותף עם שי צ'רקה, בגלל הקשר הנפשי שלו למיזם.
'אותיות' הוא כבר לא מה שהיה פעם. אפילו לא רואים אותו בחנויות.
"כי הוא בעיקר עיתון למנויים. אבל כן, הוא עבר שינויים. היום השוק תחרותי מבעבר, והגירויים האחרים גדולים יותר. אז היתה בזה יותר ראשוניות. עצם העיתון היה חידוש. 'אותיות' הראה ומראה שאפשר לעשות עיתונות לציבור דתי ברמה שלא נופלת מעיתונים אחרים. היה לנו מדור פרשת שבוע שחגי סגל כתב בצורה חדשותית, היה הקומיקס המשנאי של שי צ'רקה 'בבא' – כלומר יצקנו תכנים של יהדות ומסורת בקנקנים חדשים בצורה מקצועית. זה החידוש העיקרי. וגם זה שלא פחדנו להעז. זה ההישג של המערכת עד היום, ועובדה ש'אותיות' מחזיק יותר מעשרים שנה".
היתה תחרות עם עיתוני הילדים החילוניים?
"העיתונים החילוניים יותר התחרו עם הטלוויזיה. אצלנו עדיין יש, אני רוצה להאמין, תמימות. לא התחילו להתבייש לחנך. ויש גם העניין של השבת, שבה קוראים יותר עיתונים".

 

 

ווקמן לכל קורא

'כולנו' ו'אותיות' היו עיתוני ילדים אהובים אבל צנועים יחסית. 'משהו', לעומת זאת, היה מגזין בוטיק. רובו הודפס על נייר צבע, היתה לו גרפיקה מהסרטים, קוראיו זכו לשלל צ'ופרים כמו מדבקות עם כיתובים בנוסח קבוע – "דיבור חדיש זה משהו!", "דורון מזר זה משהו!" וכן הלאה – והתחושה היתה שמדובר בעיתון ממש מפנק, מעבר לתכנים האיכותיים שהוא העניק לקוראיו. מפנק כמו, נו, כוס תה: הבעלים היתה חברת 'ויסוצקי', ולקומיקס המוצלח שפרסם שם מישל קישקה קראו 'מיסטר טי'.
'משהו' נולד כשב'עולם האישה', גם הוא בבעלות ויסוצקי, החליטו להקים מדור לילדים. ההתלהבות גאתה ובישיבה כלשהי מישהו זרק, "אם כבר, למה לא להקים עיתון שלם לילדים?".
"זה קורה רק פעם בחיים שנותנים לך משאבים ואומרים לך 'הנה, לך תקים עיתון'", מספרת בהנאה גלויה העורכת-המייסדת עפרה גלברט-אבני. "היינו במערכת רק שלוש עובדות, ונעזרנו בפרילנסרים מבחוץ שהגשימו את המשאלות שלנו. היה פשוט כיף. זה היה העיתון הראשון לנוער שיצא בצבע על נייר כרומו מושקע, עם כל המדבקות והפוסטרים והשטויות. בגללנו 'מעריב לנוער' עבר לצבע, בגללנו 'כולנו' הרחיב את הצבע, ובגללנו יצא 'מעריב לילדים'. ניערנו את כל עיתוני הילדים והנוער של אז. אני זוכרת את הקרבות, את נציגי העיתונים שנכנסו לכיתות והתחרו מי יציע צ'ופרים גדולים יותר למנויים – ברמה של ווקמנים וילקוטים יוקרתיים. זה היה מגעיל בעיניי. העתיקו מדורים, העתיקו צ'ופרים. הקושי שלנו היה שלא עמד מאחורינו עיתון, כך שלא קיבלנו פרסום חינם כמו שקיבל למשל 'מעריב לנוער' ב'מעריב'".
המקוריות, התעוזה והצ'ופרים לא עזרו ל'משהו' לשמור את ראשו מעל המים. גם לא המדגמים שערך לקראת הבחירות לכנסת, ולא החדשנות במעבר למחשב ("אני זוכרת שנסענו כולנו לקורס מיוחד ללמוד את מעבד התמלילים איינשטיין") ואפילו לא תחושת השליחות ("היום כל אחד אומר שליחות, אבל זה באמת מה שהרגשנו"). "משהו" הופיע שנים אחדות ונסגר בראשית של שנות התשעים בגלל בעיות כלכליות. כן, שוב אותה סיבה מסחרית של מינון מודעות נמוך. גלברט-אבני מספרת שהם רצו להישאר באותה רמת נייר, היקף ופינוקים, אבל זה עלה הרבה כסף, והבעלים לא עמדו בזה.
"ניסינו לכוון גבוה", היא מספרת. "למשל במדור 'משהו שכדאי לדעת' בדקנו איך עושים נייר ואיך עושים שוקולד – הלכנו לבתי חרושת ופשוט ראינו איך מייצרים. היה גם מדור 'משהו בתשובה' שבו פרסמנו שאלות מעניינות של ילדים – איך מנווטים, איך עושים סנפלינג וכן הלאה. זה היה חידוש, שלא עסקנו רק בפופ וביחסים. נראה לי שהילדים אז היו חושבים יותר. אני מדפדפת עכשיו בגיליונות שלנו ורואה כתבות נהדרות: איך מאמנים כלבי משטרה, איך ספרי ילדים יכולים להפוך לכלי משחית אפרופו השואה, ועוד ועוד. התייחסנו לילדים ברצינות. זה נמכר יפה עד שצצו מתחרים. תחרות זה דבר טוב, אבל לפעמים היא מקצצת כנפיים. לכן מבחינה מסחרית לא עמדנו בתקציב".
היום היית חוזרת על ההרפתקה?
"לא. כי הזמנים השתנו. היום אני יותר משקיעה את היכולות שלי בכתיבה ועריכה של ספרים. אני מאמינה שספרים יישארו, על אף כל התחרות מסביב. עיתון הוא לא משהו שנשאר".

 

הפיל ממשיך לעופף

דמות בולטת שבהחלט נשארה בעיתונות הילדים והנוער, ואף העמיקה את אחיזתה בה, היא איטו אבירם, שעד היום עבר בערך את כל תחנות עיתוני הילדים. הוא התחיל ככתב נוער ב'מעריב לנוער', התקדם שם לתפקידי כתב בכיר ועורך משנה, ערך את 'ראש 1', ובהמשך גם את 'ראש צעיר' ו'טבע הדברים'. היום הוא עורך 'פילון' המחודש ואף שותף לאורן ציבלין בבעלות עליו. בעבר עבד ציבלין מתחת לאבירם ב'מעריב לנוער' ככתב צעיר.
'פילון' ההיסטורי נולד באמצע שנות השבעים. במהלך שנותיו כדו-שבועון הוא נסגר ונפתח כמה פעמים, אבל איכשהו הצליח לשרוד, גם בזכות תמיכה כלכלית לא מבוטלת מבנק דיסקונט – עד הסגירה הסופית ב-1993. לפני שנה הוקם מחדש, שוב כדו-שבועון. "אנחנו מנסים לעמוד בסטנדרטים המאוד קשוחים של העיתון מהגלגול הקודם", אומר אבירם. "כמובן, עברו 15 שנה והסטנדרטים אחרים לגמרי. אבל עדיין זה עיתון מאוד מאויר, שלא מנסה להכניס את הילדים לעולמות המבוגרים, ומתעסק בעיקר בעולמות של פנטזיה ודמיון. הוא מיועד לבני ארבע עד שמונה, ואנחנו מאמינים שעיתון לגיל כזה צריך להיות תמים ומנותק מהמציאות המסחרית. אין אצלנו מותגים, ידוענים, או כל דבר אחר מהסוג הזה. יש לנו הקומיקס 'סופר פילון', שהוא ההקשר היחיד למותג, וגם זה לא ממש. הוא עוסק בכסף ובחסכונות כמשהו תדמיתי לדיסקונט, אבל לא יותר".

 

 

יהיה מיותר לשאול אם מבחינה כלכלית זה משתלם?
"מישהו אמר לי פעם שעיתון ילדים אף פעם לא משתלם. יש בזה אמת. אני הרבה בענף הזה, ותמיד היו בעיות. ב'מעריב לנוער' היו כמה שנים טובות, שבהן אפילו תמך בעיתון האב 'מעריב', במקום שזה יהיה להפך. 'פילון' מצליח להרוויח טיפה, בעיקר הודות לזה שבנק דיסקונט קונה מאיתנו כ-10 אלפים מנויים מדי חודש. זו אחת הסיבות שאנחנו כיום עיתון הילדים הגדול ביותר. יש חודשים שבהם אנחנו מדפיסים 50 עד 70 אלף עותקים. גם חברות גדולות אחרות רוכשות מאיתנו כמויות גבוהות של גיליונות מפעם לפעם, וזה בהחלט עוזר. יסוד הכרחי נוסף הוא שיתוף פעולה של הורים; אין צ'אנס שילדים לבד ירצו אותו ללא עידוד ההורים".
ומבחינתך האישית, זה לא ממצה להישאר כל כך הרבה שנים בענף, ועוד ללכת כביכול אחורה בגיל – מצעירים לילדים?
"זה מאוד מתאים לי מסיבה אישית. אני אב לא רק לילדים מבוגרים אלא גם לזוג תאומים, בן ובת, בני חמש וחצי. לאחרונה התחלתי גם לכתוב סיפורים לג'רוזלם פוסט. האמת היא שאני מסתדר מצוין, זה מתאים לי. אני גם עושה דברים אחרים בחיים. יש לי אתר חדש, 'התרשמות', שפונה ברובו למבוגרים".
תחנה נוספת בקריירה הארוכה של אבירם היתה עריכת 'ראש צעיר' בראשית העשור. לפני שלוש שנים גם הוא נסגר. "הוא היה מלכתחילה עיתון דל תקציב", מסביר אבירם. "הוא יצא פעם בחודש ועמד בראשו אדם נחמד שבינו לבין הבנה בדינמיקה של הוצאת עיתונים המרחק היה רב. תראה למי בעצם יש עיתונים היום: יש 'אצבעוני' שפשוט ממחזר חומרים בקביעות, ויש עיתונים שיש להם אבא כמו 'מעריב' ו'ידיעות'. מתי ראית שמישהו הביא עיתון חדש? מה שאורן ציבלין ואני עשינו לא שכיח. הקושי שלנו נבע מתרבות התשלומים בארץ. גופים משמעותיים ששיתפו איתנו פעולה לאורך כל השנה עדיין לא שילמו לנו אגורה אחת, ומושכים חוב כבר שנה. אין בושה, ממש אין. חשוב לציין שזה לא כולל את דיסקונט, שנותן לנו סכום יציב".
אם זה ימשך ככה, גם פילון ייעלם?
(נאנח) "אולי".

 

כשמעריב לנוער עסק בנוער

תחום עיתוני הילדים רחב למדי – לא הזכרנו, למשל, את 'דובון' ואת 'פשוש', את 'עולמו של דיסני' ואת 'מקור לילדים' שלנו – ואילו בתחום הנוער היו כאן בעיקר שני עיתוני נוער. 'מעריב לנוער' הוותיק, ו'ראש 1' מבית 'ידיעות', שהוקם ב-88', צלע בתחילת דרכו, אולם בסופו של דבר הצליח להדביק את הפער בינו לבין 'מעריב לנוער', ואף עבר אותו במעט בסקר טי-ג'י-איי שנערך ב-2006, האחרון עד כה שבדק את הנושא.
תור הזהב של 'מעריב לנוער' נרשם בעיקר בשנות השמונים, בימי העורך המיתולוגי אמנון בירב, שערך אותו בין 72' ל-93'. תפוצת השבועון זינקה מ-4,000 ל-100 אלף בתקופת השיא. כשבירב נכנס לתפקיד הוא מצא לדבריו עיתון קטן, כמעט ללא מדורים, ועם כתיבה ארכאית. "התנאי שלי לקבלת התפקיד היה להגדיל את העיתון ב-50 אחוז, לעבור לכריכה צבעונית, ולמנות, לראשונה, מנהל מחלקת מודעות שיאפשר את כל זה כלכלית".
העיתון החל להעסיק כותבים אטרקטיביים כמו איטו אבירם, אורן ציבלין, סמדר שיר ומשה יהלום, והשיק את מדור הקומיקס של אורי פינק, 'זבנג', שממשיך לנשום עד היום בצורת עיתון קומיקס נפרד. ההצלחה היתה מסיבית (תכף איטו אבירם ירחיב עליה), אולם פרישתו של בירב מעריכת העיתון נשמעת מסעירה הרבה פחות. "כשנמרודי רכש את מעריב הוא הציע לכל הוותיקים בעלי המשכורות הגבוהות תנאי פרישה שאי אפשר היה לסרב להם. אז אני ועוד 25 עיתונאים במעריב לא סירבנו", הוא אומר בחיוך.
מה דעתך על מעריב לנוער של היום?
בירב: "האמת היא שאני כמעט לא רואה אותו. בפעמים הבודדות שאני כן רואה, אני חושב שהוא למעשה מדשדש בין הרצון להיות פופולרי לבין הקשיים המובנים להתחרות בעיתונים אחרים וגם בגופים שלא היו אז – טלוויזיה רב ערוצית, אינטרנט ועוד. אבל לא צריכים להרים ידיים, צריך להילחם. יש מקום לעיתון נוער, אבל אולי באמת צריכים לפנות אל הנוער בדרך אחרת. אם זה היה תחת אחריותי הייתי לוקח את העיתון לכיוון הרבה יותר דידקטי ממה שהוא היום. כשהסתכלתי על העיתון בשנים האחרונות לא מצאתי מה לקרוא. היו הרבה תמונות, הרבה צבע, הרבה כוכבים, אבל מעט תוכן".
פאזה דידקטית תצליח בעידן כל כך רדוד?
"נוער שלוקח עיתון ביד רוצה למצוא חומר קריאה מעניין שמתאים לו. אלה שלא מחפשים חומר קריאה יסתפקו ממילא בטלוויזיה ובמחשב. לכן אני מאמין שדווקא היום חומר קריאה רציני ומעניין הוא הפתרון לעיתון בכלל, ובוודאי לעיתון נוער".

 

 

גם איטו אבירם לא נשמע נלהב במיוחד מעיתוני הנוער של היום. הוא לא בטוח שבמערכות העיתונים יש הבנה לערך המוסף שמוצרי הדפוס אמורים לספק בהשוואה למדיה האחרת. "רכילות ומסחור זה לא מה שיתן את הפוש", הוא חורץ. "הייתי עושה את זה אחרת. אבל אתה יודע, יכול להיות שפג תוקפי במובן הזה. צריכים להציע משהו שונה לגמרי, אבל איכותי. לא בורקס להמונים. למוצר איכותי תמיד יהיו קוראים".
אבירם מספר שהיום 'מעריב לנוער' ו'ראש 1' (שאותו ערך בשנות התשעים) לחלוטין לא מדברים אליו. "אני לא רוצה להגיד שאני בז להם, כי אני בסך הכול מכיר את הדינמיקה שעומדת מאחורי השיקולים של הכותבים והעורכים. אבל אני פשוט מרחם עליהם. וגם על הקוראים. הילדים שלי לא יתייחסו לעיתונים כאלה בכבוד. בתקופה שלנו העיתון התעסק בנוער. הכתבות היו על נוער – על ילדה יוצאת דופן, על צרות של ילדים, על תופעות של נוער. אנשים שלחו מכתבים למערכת וממש התחננו שנכתוב עליהם סיפורים. אלה הסיפורים שהדליקו שבוע אחר שבוע את הקוראים שלנו.
"באותה תקופה היה מדור בידור קטן שערך יוסי חרסונסקי. בהמשך עברנו לשערים של כוכבים כמו מייקל ג'קסון, אבל הנושא היה עדיין בפרופורציה. היום תפתח עיתון ותראה שכולו ליקוק אחד גדול לכוכבים האלה. למה היום אין סיפורים כמו 'יעל ואני'? אפילו הגרפיקה שם בלתי אפשרית ומקשה על הקריאה. יוצרים עימוד תזזיתי בגלל שכביכול גיל הנעורים הוא תזזיתי, וזו טעות. אבל מה לעשות, היום הגרפיקה שולטת, לא המילה הנאמרת. מנהל הפרסום הוא המחליט. העורך הוא רק עוד אחד ממקבלי המשכורת שם".

 

ראש אחד מעל המים

קצת מפתיע לשמוע, אבל רק בדיעבד הבין אבירם את הווליום של ההצלחה, כהגדרתו. בימי השיא של 'מעריב לנוער' הוא היה בשנות השלושים בחייו, ולדברו לא קלט את משמעות החדירה של עיתונו לחייהם של רבבות בני נוער. "אני זוכר שתמיד היתה במערכת תחושה של 'או-קיי, אנחנו מגיעים אל הנוער, אבל זה כלום לעומת העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות'. בדיעבד אני חושב על כך שעסקנו בכמויות אדירות של תגובות שכל הזמן הגיעו, בעיקר בצורת מכתבים למערכת. פעם בשנה, כשבחרנו כתבי נוער, הגיעו גם 5,000 מכתבים – כמות שממלאת כמה וכמה שקי דואר ענקיים ודחוסים. לא היתה לנו שום אפשרות למיין הכול".
כולם רצו להיות כתבים?
"התואר 'כתב נוער' הקנה לך יוקרה וזוהר, ואם ידעת להשתמש בו כהלכה יכולת להגיע לתקשורת גם אחרי כן. בגלל זה היתה התנפלות. ההצלחה הגיעה גם בגלל שאנשים הכירו את שמי, שלחו מכתבים, שלחו פקסים. למזלי לא היו סלולריים ואמצעי הטרדה אחרים. קבוצות תלמידים, כיתות שלמות, היו מגיעות לסיור בדפוס מעריב. התנאי של הילדים היה שאחרי הדפוס מגיעים לדבר איתי. הנוהל היה שהיו מתקשרים אליי, הייתי יורד למטה, נכנס לאולם, מחייך, אומר שני משפטים, קוצר את התהילה שאז לא הייתי מודע לה, ואז חוזר למעלה וממשיך לעבוד כמו פקיד טוב".
בכלל, הוא מוסיף, "האווירה בעיתון היתה מצוינת. העורך אמנון בירב היה אישיות של ממש, האבא של כולנו. זו אווירה שקצת קשה לראות במקומות עבודה אחרים. היו גם אירועים משפחתיים שבהם כולם השתתפנו. עד היום זה קורה אצל יוצאי העיתון מאותם ימים. אמנון חגג לא מזמן 70, וכולנו הגענו. לעומת זאת, ב'מעריב לנוער' של היום לא זוכרים אותי, אולי בגלל שהעיתון עבר הרבה תהפוכות. מעולם לא התקשרו אליי, מעולם לא ערכו איזשהו כנס מחזור. את הפנסיונרים של הצבא, המשטרה וחברות היי-טק, לא שוכחים. אז יש אנשים שיודעים להעריך את הדור הקודם, ויש כאלה שממשיכים הלאה".
ב-92' יצא אבירם לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות. לאחר שחזר ב-94' קיבל הצעה לכתוב ב'מעריב' עצמו, אולם העדיף ללכת על הצעה מעניינת יותר: לעבור לצד השני של הכביש ולערוך את 'ראש 1', מבית 'ידיעות אחרונות'. התקופה הזו היתה הרבה פחות מוצלחת מבחינתו. לא היתה שם אותה אווירה, ופתאום התחוור לו שהעורך, איך לומר, לא ממש עומד בראש העיתון. "היתה שם מנהלת, בחורה שלמדה שיווק, והיא נתנה את הטון וקיבלה גיבוי מ'ידיעות אחרונות'. הפכתי למין מנהל תוכן, לא יותר, שצריך להתיישר לפי רצונותיה של אשת שיווק.
"אחרי שעזבתי המצב החריף. העורכת אחריי היתה בוגרת לשון באוניברסיטה שעבדה שנתיים כמגיהה בעיתון, ואז הפכה לעורכת ראשית. הייתי המום. זה הרי התחיל מאוריאל אופק, ברל כצנלסון ואחרים, שהיו אבות עיתוני הנוער הראשונים. לא שאני מציב את עצמי לצידם; אני שייך לאיזשהו דור ביניים. אבל לא ייתכן שאדם שכל ניסיונו הוא שנתיים הגהה יהיה עורך עיתון".

 

הומור שחור וערכי ציונות

אלון צרפתי, עורך 'מעריב לנוער' ו'מעריב לילדים', דוחה את הטענות על הידרדרות. "כצרכן אובססיבי בנערותי של 'מעריב לנוער' בעריכת בירב, אני לא זוכר שהמגזין פרסם כתבות על מדע וטבע", הוא אומר. "שעריו עוטרו בצילומי סלבריטאים, ובתוכו היו כתבות עם הרבה תמונות והרבה כוכבים. אני יכול רק לשער שאמנון בירב השכיל בזמנו להבין שאם הוא לא יתקדם עם הראש של בני הנוער הוא יאבד אותם. זו הסיבה לדעתי שהוא יזם את תחרות 'נערת השנה' ואת המדור 'על בנים ועל בנות', שנחשבו לפורצי דרך וגרמו לרבים מההורים להחרים את העיתון. ובקשר לאיטו אבירם, אני מקווה שהוא ימשיך לעשות חיל בעריכת 'פילון'".
אתה שייך לאסכולה שרואה בעיתוני הנוער מוצרי פופ ובידור לכל דבר, או לזו שמאמינה שיש לחדד בה את הפן החינוכי?
"כדאי להפריד בין עיתוני נוער וילדים. ילדים צמאים למידע בסיסי, וקל יותר לגרום להם לקרוא. לכן ב'מעריב לילדים' אנחנו מפרסמים כתבות רבות שמעשירות את עולמם, כגון כתבות ומדורים בנושאי מדע וטבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, העשרת השפה העברית, לימוד אנגלית ועוד. כשמגיעים לגיל הנעורים, מתברר שבני הנוער לא קונים את הדידקטיות הזו. וכאן יש באמת התלבטות: האם לדחוף להם כתבות על מדע וטבע ולקחת בחשבון שהם פשוט לא יקראו אותן, או לתת להם כתבות שמרתקות אותם, בין היתר על גיבורי התרבות שלהם.
"אנחנו מנסים לשלב בין הדברים בחוכמה: כתבות על סלבריטאים לצד כתבות על תופעות טבע, על בני נוער שמתנדבים, על סובלנות, דימוי עצמי, חינוך ועוד. השער היה ויהיה צילום של כוכב, כי זה מה שהקהל רוצה, אבל בתוך העיתון יש מגוון עצום. אולי בעיני מבוגר מדובר בחומרים רדודים ובגיבורי תרבות שטחיים, אבל לא הוגן לשפוט את זה במשקפיים של מבוגר.
"ומעל לכול, חשוב לזכור: ייעוד מרכזי שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא החזרת חדוות הקריאה. ואם הדבר ייעשה באמצעות כתבות על נינט ועל הראל סקעת – שיהיה. אחרי שבני הנוער יתגברו על מחסום הקריאה, יהיה להם יותר קל לקרוא ספרות עשירה יותר".
הובלת לאחרונה שינוי גדול ב'מעריב לנוער'.
"בעקבות מחקרים, סקרים וקבוצות מיקוד שביצענו הגענו למסקנה שבני הנוער מחפשים מענה לכמה צרכים עיקריים, שחסרים להם באינטרנט או בעיתונים של 'גדולים': הומור שחור, התעסקות בבעיות שלהם – אהבה, דימוי עצמי, החברה ואני – וכן תרבות, אופנה, מחשבים ושעשועונים. 'מעריב לנוער' החדש מאגד בתוכו את כל הצרכים האלה לכדי 100 עמודי כרומו, עם השתתפות אקטיבית של בני הנוער. החזרנו את כבודם של כתבי הנוער, והם כותבים ועורכים את מרבית חלקי העיתון. אנחנו בעצם רק מפקחים ממעל. גם הקוראים עצמם כותבים חלק נכבד במגזין, כיוון שלבני הנוער יש רצון עז לכתוב, ורובם מחפשים במה ראויה.
"במגזין יש מומחים שעונים על שאלות ומייעצים, כמו יובל עילם שעונה על שאלות בנושאי גיוס לצבא, רופאי בית החולים 'איכילוב' שעונים על שאלות בנושאי בריאות ומיניות, ופסיכולוגית קלינית שעונה על מצוקות אישיות. אין במגזין גסויות, ואנחנו מקפידים להיות נאמנים לערכי המוסר, הציונות והסובלנות. מעבר לכך, לשמחתי המגזין היה ונותר רווחי, ומאז שהשקנו את המוצר החדש יש עלייה עצומה של מנויים ושל קונים בקיוסקים. זה רק מוכיח כמה גדול הביקוש לעיתונות נוער היום".
מה ההבדל העיקרי בין 'מעריב לנוער' מודל 88' ומודל 08'?
"לגבי תכנים, אני לא חושב שיש שוני של ממש. רוב המדורים שהיו בעבר פופולריים, עדיין נחשבים כך. מה שהשתנה מאז הוא בעיקר זהותם של גיבורי התרבות. במקום ירדנה ארזי יש כתבה על נינט, במקום שער עם דודו טופז יש שער עם צביקה הדר, ורק במקום צביקה פיק יש עדיין צביקה פיק".

אם החיוך שלך שווה מיליון או דולר (על המרוויחנים הגדולים אך הלא מוכרים בתעשיית הבידור בישראל)

הם לא מופיעים כמעט בטלוויזיה, גם לא במדורי הרכילות. ספק אם תזהו אותם ברחוב. אז איך הם הגיעו לרשימת המרוויחים הגדולים של עולם הבידור הישראלי?

 

הייתם מזהים ברחוב את ציון גולן? אם לא, אל תרגישו שאתם לא בעניינים. לא משמיעים אותו ברדיו, לא רואים אותו על שערי מגזינים, הוא לא משתתף בתוכניות אירוח – ובכל זאת, גולן הוא אחד הזמרים המצליחים בישראל בז'אנר התימני, ונהנה מקהל מעריצים לא קטן גם במדינות ערב. הזמנת הופעה שלו בחתונה, עם להקה מלאה, עולה כ-7,500 שקלים. הופעה עם אורגניסט תעלה לכם 4,000 שקלים. ההערכה בתעשייה היא שגולן מופיע 15 פעם בחודש. חשבון פשוט מלמד על רווח של קרוב ל-100 אלף שקלים בחודש ברוטו, רק מהופעות. תוסיפו הכנסות ממכירת דיסקים, ותגיעו לחשבון בנק שיכול להסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2.

גולן הוא אחד מתוך שורה של זמרים, בדרנים, מפעילי ימי הולדת וקריינים שנמצאים בפסגת המרוויחנים של הבמות הישראליות, אבל לא זוכים כמעט לחשיפה תקשורתית. הצצה אל לוח ההופעות שלהם – וגם אל הסכומים הנגזרים ממנו – מלמדת לא רק על הקשר הרופף בין אהדת הקהל לבין אהדת כותבי הביקורת, אלא גם על המנגנונים שמייצרים את הכסף האמתי בתעשייה המקומית. שלא תבינו לא נכון: חשיפה תקשורתית מקדמת מכירות, ומכירות עושות את מנהל סניף הבנק מרוצה; אבל הקשר הזה, מתברר, אינו הרמטי. בזמן שזמרים ובדרנים בעלי מוניטין של כוכבים גדולים מתקשים לחסל את האוברדראפט ולפעמים מגיעים אל סף העוני, מסתובבים בינינו אלמונים כמעט מוחלטים, שגורפים עשרות אלפי דולרים בחודש.

 

אלבומו האחרון של ציון גולן. מסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2

לא תמיד דחוף להם לספר על זה, כמובן. אתם יודעים, עין הרע. ומס הכנסה. "אני מרגיש שכשאני הולך ברחוב, אנשים מסתכלים עלי וקצת מרחמים", אומר זמר ישראלי, שבעבר הופיע כמעט כל שבוע על המסך הקטן בסלון שלכם, והיום מתמקד בהופעות סגורות. "אולי זה רק בראש שלי, אבל בגלל שפעם הייתי בלי סוף בטלוויזיה, והיו לי לא מעט מעריצות, אנשים חושבים שאני בקושי מתפרנס. אבל מה? אני יודע שאני מרוויח בחודש חצי מהמשכורת השנתית של כל אלה שמסתכלים עלי ברחמים, כאילו אין לי מה לאכול".

מתוקה מתקתקת

זמר חתונות פופולרי אחר, שגם עליו לא בדיוק הייתם מאמינים, הוא עמירן דביר – סטאר חרדי שמופיע בעיקר בחתונות אשכנזיות, ומככב גם בקהילות יהודיות בעולם. דביר גובה מחירים די גבוהים עבור שירותיו: עשרת אלפים שקלים להופעה בליווי חמישה נגנים. המחיר להופעות בחו"ל אפילו גבוה יותר.

או קחו את שיקו חייק, זמר מזרחי שהחל את דרכו לפני עשור תחת השם "המסתורי", במחלקה המזרחית שהוקמה באותה תקופה בחברת התקליטים 'הד ארצי'. מאז הספיק חייק לשחרר תשעה אלבומים, ולבסס את מעמדו כזמר שאמנם זוכה לבמה מינימלית ביותר במדיה, אבל מצליח היטב בשטח.

שיקו חייק. 100 אלף ש"ח מסינגל אחד

"הסלולר הוא זירה פתוחה באמת", מסגיר חייק את סוד ההצלחה. "שם השירים שלי נמצאים ליד אלה של עברי לידר, למשל, והקהל עצמו הוא זה שבוחר את מי להוריד, בלי שעורכים מוזיקליים יקבעו לו מה לעשות. לפני שנתיים רציתי להופיע בערוץ 24 עם שיר חדש שלי, 'מתוקה', ולא רצו שם לשמוע על זה. נלחמתי, ובסופו של דבר הזמינו אותי. בשלושת החודשים הבאים הורידו את השיר 50 אלף פעם בסלולר. מבחינת כסף קיבלתי כמעט 100 אלף שקלים מהסינגל הזה בלבד".

אני לא זוכר שהוא הושמע אי פעם בגלגלצ או ברשת ג'.
"אז תאר לך מה היה קורה אם 'מתוקה' היה מושמע בעוד מקומות, חוץ מאשר בערוץ 24. אם רק מההשמעה שם 50 אלף אנשים הורידו את השיר, כמעט ללא פרסום, כמה היו מורידים אילו היה פרסום? שיר נוסף שלי, 'טיפה של אושר', הגיע ל-70 אלף הורדות. לנינט טייב עשו קמפיין ענק, אבל את שיקו חייק לא לקחו לשום קמפיין. מה היה קורה אם היו נותנים לי קמפיין כזה? אולי היו מורידים את השיר 400 אלף פעם".

חייק טוען שהאלבומים שלו מכרו בין 50 ל-100 אלף עותקים. באשר להופעות, הוא מודה שאינו מופיע כל ערב, אבל הופעה אחת בשבוע לפחות יש לו, ומחירה בין 7,000 ל-15 אלף שקלים, תלוי בסוג האירוע. "יש לי הרכב של שמונה נגנים שאני מפרנס בכבוד", הוא אומר, והטלפון הסלולרי שלו מצלצל, בפעם השלישית במהלך השיחה. "אתה רואה? הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. ברחוב קופצים עלי, מבקשים חתימות".

ממה עוד אתה רואה כסף?
"אני גם מפיק אמנים. למשל, הפקתי מוזיקלית את הדיסק החדש של שלומי סרנגה. אני מפיק קליפים לבד. שתבין, אני איש תעשייה בלי חברת תקליטים ובלי ערוץ 2, ושורד ברוך השם. אם לא היה לי כסף, לא הייתי קונה מאזדה 6 חדשה, לא הייתי מעסיק שמונה נגנים, לא הייתי מוותר לאשתי על הבית אחרי שהתגרשתי, לא הייתי לובש את הבגדים הכי יקרים שיש, לא הייתי עונד על היד שעון שעולה עשרת אלפים שקל, ולא הייתי משקיע בכל אלבום שלי מינימום 100 אלף שקל".

יהיה נכון לומר שאתה מרוויח יותר מ-15 אלף דולר בחודש, עם חשיפה תקשורתית כמעט אפסית?
"תעשה חשבון לבד. יכול להיות שלא, יכול להיות שכן, ויכול להיות שגם כפול מזה".

בוכטה בפנמה

נועם נתנאל ('תני'), איש התעשייה המזרחית ובעל מדור הרכילות הפרסומי במוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות', אומר שהמקרה של חייק לא ייחודי. "בתשעים אחוז מהמקרים התקשורת מפספסת, כי תשעים אחוז ממה שמשמיעים לא הולך בחתונות ואירועים", הוא אומר. "כל מי שמגיע לחתונות רואה שיש שירים שבכלל לא מושמעים ברדיו, אבל באירועים הם ממש להיטים. שם הזמרים עושים את הכסף הגדול – וגם ממופעים סגורים של ועדי עובדים. מקור הכנסה חשוב נוסף הן רשויות, עיריות ומתנ"סים, שעושים מופעים חגיגיים למיניהם.

"נישה אחרת שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות היא הופעות בחו"ל. זמרים יוצאים להופיע בפני קהילות יהודיות וגם לאירועים פרטיים. יש הרבה עשירים ואוליגרכים שמזמינים זמרים מכל הסוגים, כולל די אלמונים. דודו אהרן, שרק התחיל לא מזמן, נסע עם צוות נגנים לפנמה. זה בוכטה של כסף, כי אתה נוסע לכמה ימים ויכול לקיים שם כמה אירועים, מעבר לאירוע המסוים שאליו הוזמנת. אבי גואטה לוקח עבור שרית חדד 30-35 אלף דולר להופעה באירוע בחו"ל. אז הצעירים אמנם מרוויחים פחות, אבל עדיין יפה מאוד".

ה"יפה מאוד" הזה מגיע כאמור גם מוועדי עובדים. למרות הדימוי הירוד, מסתבר שזו האופציה המועדפת ביותר על זמרים מכל הליגות. אמנם לא היא אינה נותנת חשיפה תקשורתית, אבל התשלום נסגר מראש, ולא צריכים לפתוח קופות ולעשות שמיניות באוויר כדי למכור כמה שיותר כרטיסים. "עם אמנים פחות מוכרים אנחנו מתמקחים", אומרת מנהלת אגף משאבי אנוש בחברת אנרגיה גדולה, "אבל מהיכרות עם השוק למדתי שגם אמנים זוטרים חולבים כסף טוב מוועדי עובדים. הסיבה פשוטה: לא תמיד הוועדים מקצועיים בנושא הזה ויודעים לנהל משא ומתן ביעילות. לפעמים הקופה שלהם מלאה, אז הם מרשים לעצמם להיות לארג'ים עם אותם אמנים, וכמובן עם גדולים יותר. ועדי העובדים הכי לארג'ים, אגב, נמצאים בחברות הממשלתיות. שם יש הרבה כסף, ומספיק שיו"ר הוועד או מי שמנהל את המשא ומתן נדלק על איזה אמן שכמעט אף אחד מכיר – והאמן הזה כבר יגיע ויקבל כסף טוב. לפעמים משלמים אפילו 5,000 דולר להופעה אחת של אמן בינוני ומטה".

15 אלף דולר לקריינות

אפיק רווחי נוסף, שאינו מושך כותרות, הוא קריינות. קמפיין חד-פעמי יזכה את הקריין בסכום של 600 עד 800 דולר. הקריינים הבולטים בשוק, כמו גל נדיבי, נעם אבירם וגל נדיבי, יכולים לגרוף יותר מעשרת אלפים דולר לחודש.

את נדיבי אתם בטח מכירים מפה ומשם. הוא מנחה קצת בטלוויזיה, מגיש פינת גאדג'טים בתוכנית בוקר, כותב עליהם, מרצה בחוג לתקשורת במרכז הבינתחומי ולשעבר מנחה 'זומביט' בטלוויזיה החינוכית. רזומה נחמד, אבל לא הייתם חושבים שאת הקופה הוא ידפוק דווקא מפרסומות.

"הקריינות מאפשרת לי לעשות דברים שאני אוהב", מספר נדיבי. "אני מנגן בגיטרה, עושה ספורט ועוסק בתחביבים אחרים. כשעיצבתי לעצמי את הקריירה לא חשבתי להיות קריין. עבדתי הרבה שנים ברדיו תל-אביב, ולתחום הקריינות התגלגלתי כחלטורה צדדית. לאט לאט זה הפך לדבר העיקרי. אם אתה קריין מצליח, אתה מייצב בסיס של לקוחות קבועים, כאלה שמביאים הרבה קמפיינים. ההשקעה היא דבר משתנה, זו לא עבודה של תשע-עד-חמש. לפעמים הנסיעה לאולפן לוקחת יותר זמן מהעבודה עצמה".

נדיבי סירב לנדב פרטים על סכומים, אולם קריין אחר הסכים,
תחת עילום שם, לשתף אותנו בהכנסותיו. הוא שייך לליגת הביניים, ולכן מרוויח "רק" כ-9,000 דולר בחודש. להערכתו בכירי הקריינים מגיעים ל-15 אלף דולר בחודש ללא מאמץ מיוחד.

נהג צמוד

לישראל קטורזה יש שם של סטנדאפיסט מצליח, אבל די נדיר לראות אותו בטלוויזיה. קטורזה, מתברר, מעדיף לבלות את הערב בהופעה סגורה ורווחית של ועד עובדים. הוא פשוט לא צריך את המסך הקטן. "קטורזה הוא אחד הבדרנים המבוקשים לתוכניות טלוויזיה", מספר מפיק, "אבל לרוב הוא מסרב, בזמן שהקולגות שלו מחזרים על הפתחים של התוכניות. השיקול שלו פשוט: לא לחשוף את כל הבדיחות, ולהשאיר ציפייה להופעה עצמה. את הסכומים המדויקים שהוא מרוויח קשה לדעת, אבל אני משער שהוא חוצה בקלות את ה-50 אלף שקל בחודש".

יניב המגניב. 7,000-8,000 ש"ח להופעה

בדרן נוסף שלפי ההערכה מגיע לסכומים האלה, או לפחות הגיע אליהם בקיץ האחרון, הוא יניב המגניב (יניב אנג'ל) – כוכב ילדים קופצני שהחל בתור עוד מקבילה ליובל המבולבל, ולאחרונה צבר תאוצה משל עצמו. השנה הוא הוציא די-וי-די ראשון ('בחצר של יניב המגניב') שזכה להצלחה, אבל אם תחפשו אותו בטלוויזיה – אין מצב שתמצאו. בערוץ 'הופ' לא משדרים את השירים של המגניב ("שמו לי רגליים", כמו שהוא מגדיר זאת). זה לא הפריע לו לרוץ במשך הקיץ מטבריה עד אילת, עם נהג צמוד, בקצב של שתי הופעות ביום. "אתה יכול להיכנס לאתר שלי ולראות את לוח ההופעות", הוא אומר. "כמובן, חלטורות לא מצוינות שם. רק בשבועיים האחרונים היו לי 18 הצגות, והיו גם ועדי עובדים. עכשיו בדיוק סיימתי מופע ביהוד – פתיחה של משהו, לא יודע אפילו מה זה היה".

בכירים בענף מעריכים שעל כל הופעה אתה דורש בין 3,000 ל-4,000 שקל. אלה הסכומים?
"אתה יכול להתקשר להפקה שלי ולשאול כמה עולה להביא את יניב המגניב. יענו לך שזה בין 7,000 ל-8,000 שקל".

כלומר, אתה בקלות מרוויח יותר מ-50 אלף שקלים בחודש.
"אין אמן בארץ שיודע בוודאות שמחר תהיה לו עבודה. יש רק תקופות. בחודשים האחרונים באמת היה אחלה, אבל אתה יודע, יש חודשים ככה ויש ככה".

לא ענית על השאלה.
"אני לא יכול לדבר על זה, אבל כל ילד יודע לעשות את החשבון".

 

(פורסם במקור ראשון, אוגוסט 2008)

אין השמעות ברדיו? לא נורא, האומנים הישראלים מוצאים נחמה בסלולר

לא צריך סופשבוע רגוע בגלגלצ ולא חוזה מורכב בהליקון: יוצרי המוזיקה הישראלית גילו שהטלפונים הסלולריים מאפשרים להצליח ולהרוויח בגדול גם אם דלתות הפלייליסט נותרות סגורות. כי איך אומרת הזמרת מיטל פטש – העם מצביע באצבעות

 

לנוי אלוש ודור דקל, חברי ההרכב 'חובבי ציון', היה ברור מהתחלה שתחנות הרדיו לא יעשו חיים קלים לשיר החדש שהקליטו, 'רוצה בנות'. הטקסט היה פרובוקטיבי, הסגנון פרחי, הלחן התבסס על להיט שוודי מזיע, והארומה הכללית לא ממש הדיפה ניחוחות של תו תקן בריטי. הפתרון מבחינתם היה לצעוד במסלול הפוך: במקום להתחיל ברדיו, ורק אז להגיע לסלולר, לאינטרנט ולשטח, הם בחרו להתחיל דווקא משלוש האופציות האחרונות, עם דגש על הסלולר.

תוך זמן קצר הופק, אם אפשר לקורא לזה כך, קליפ לואו-טקי ל'רוצה בנות', שכיכב בשלל אתרי הווידאו ברשת. משם הדרך למקומות הראשונים במצעדי ההורדות בכל חברות הסלולר היתה קצרה במיוחד. מבלי ששודר בגלגלצ ולו פעם אחת, הפך השיר הקליט לדייר קבע בטלפונים של צעירי ישראל.

 

חובבי ציון. סינגל פלטינה בפלאפון

אלוש ודקל למעשה יצרו תקדים ישראלי, כשהתחילו בניו-מדיה ורק אחר כך נאלצה האולד-מדיה לקבל ולשדר אותם. "כשראינו את עצמנו בראש רשימת ההורדות זו היתה הרגשת ניצחון, כאילו עשינו אקזיט בהיי-טק", משחזר אלוש. "כאילו המצאנו איזשהו פטנט, ועד שכולם יגלו אותו אנחנו כבר נהיה בשלב מתקדם יותר. לא השתמשנו ברדיו, לא ליקקנו לאף אחד, ובסוף הגענו לטופ. ממש הרגשת ניצחון, עד כמה שזה ישמע מצחיק כשמדובר בשיר כמו 'רוצה בנות'".

במקביל ליקום הגלגלצי המוכר הופך עולם הסלולר ליקום מוזיקלי בפני עצמו. זה אומר שמאיר בנאי יכול למכור אלפי עותקים בשבוע מדיסק הפיוטים החדש שלו אבל לקבל התייחסות מינורית בלבד מצרכני התוכן הסלולר – ומנגד ראפר כמו אלון דה-לוקו ירביץ מאות אלפי שקלים מלהיט סלולרי אחד, אף שזה שודר אולי פעמיים וחצי בגלגלצ, במקרה הטוב.

דה-לוקו הוא כבר שם מוכר גם מחוץ לקהילה הטלפונית, אבל מי שעדיין שומרת על אנונימיות יחסית היא הזמרת הצעירה לי פישמן, "הקמע של בית"ר ירושלים", שהקליטה עבור קבוצת הכדורגל גרסה מחודשת ללהיט החסידי "אנחנו מאמינים". השיר צבר פופולריות באותו מקום חמקמק העונה לשם "השטח" ובסופו של דבר הצליח להתברג בצמרות מצעדי הרינגטונים, ולהפוך את פישמן לזמרת אולי לא מאוד מוכרת, אבל הרבה יותר מסודרת כלכלית.

"לא הייתי פורצת באותה מהירות לולא הסלולר", מודה פישמן. "'אנחנו מאמינים' הוא שיר אהבה לאל, ודרכו למדתי המון על הרדיו. מסתבר שהעם כן רוצה שירי אמונה כאלה, גם אם גלגלצ לא. זה ממש מהפך, כי מי שמצליח הוא מי שהקהל מעדיף, לא מי שהעורכים ברדיו מעדיפים. ממש קול העם". עורכת ברדיו תל-אביב, מספרת פישמן, אמרה לה בזמנו שהשיר לא 'א?ין', ושהוא טוב אולי לבר-מצוות. "יצאתי משם בבושת פנים, אבל היום ברור שזה היה פספוס מוחץ שלה: היא לא הבינה שהשיר הזה הולך לכבוש את המדינה".

 

לי פישמן. "לא הייתי פורצת באותה מהירות לולא הסלולר"

יותר טוב ממינה צמח

גם השם KNOB, ההרכב של בני הזוג מיטל פטש וניב כהן, אולי לא אומר לכם יותר מדי, אבל אם תשמעו את השיר המוביל שלהם – בהחלט ייתכן שתתחילו לזמזם אותו מתוך התת-מודע. לא פלא: השיר מנוגן לא מעט במועדונים ובברים, וכפועל יוצא גם בסלולר. "זה מאוד מפתיע, הפער בין מה שקורה ברדיו לבין מה שקורה בשטח", אומר כהן. "אתה שומע את השיר בוקע מטלפונים, במסיבות וכו', ומצד שני, ברדיו קצת פחות".

"היום אנשים ניזונים בעיקר ממה שמשודר ברדיו", מוסיפה פטש, "וברגע שלא משמיעים אותך בתדירות מאוד גבוהה – מיד מפרשים את זה כאילו אתה פחות פופולרי, אולי אפילו לא קיים. הרינגטונים הם העדות לכך שיש לך קהל שמצביע באצבעות, וממש מבקש לשמוע אותך. תמיד טוב שיש עוד אפיק בנוסף לרדיו, אינדיקציה אמיתית של פידבק חיובי למוזיקה שלך".

סביר להניח שהייתם מצליחים הרבה פחות לולא הסלולר.
"היינו מגיעים הרבה פחות למודעות של האנשים, בהחלט. עניין הסלולר מאוד משמעותי, מה גם שהוא תופס חלק נכבד בתמלוגים שמקבלים האמנים. לדעתי גם לא יעבור הרבה זמן עד שהסלולר יתפוס את המקום של חברות התקליטים".

אפרופו תמלוגים, אתם מקבלים יותר מהרדיו או מהסלולר?
"חד-משמעית: מהסלולר, במאות אחוזים יותר. כשיש לך 30-20 אלף הורדות, ההשמעות ברדיו לא יכולות להשתוות לזה, אלא אם כן אתה מקום ראשון בפלייליסט של גלגלצ וממש נטחן כל היום".

האמן הצעיר רז חדד קיבל דחיפה רצינית במסלול דומה. הוא אמנם הצליח קודם בקטנה במקומות הייעודיים לז'אנר שלו, הים-תיכוני – מועדונים, תחנות רדיו מסוימות וכדומה – אבל את בחשיפה המשמעותית זכה כשלהיטו 'תודה לך' השתחל אל המקומות הראשונים בכל מצעדי הרינגטונים וההורדות.

"הסלולר נתן לשיר עוד דחיפה", הוא אומר. "כשאתה נכנס למלחמה ותוקף בכל החזיתות – אתה יותר חזק. זו היתה חזית מאוד חזקה וטובה, וגם כסף מצוין, לא רק טוב. מעולה שיש גופים כאלה. המדינה ממילא קטנה ולא קל לאמנים, אז טוב שיש אפיק נוסף להרוויח ממנו".

וכמו בכל תחום, גם כאן יש מלך. אלון דה-לוקו הנזכר לעיל זכה בשנתיים האחרונות לתואר "מלך הרינגטונים הישראלי", אחרי ששיריו בווריאציות השונות – רינגטונים, טרוטונים, Mp3, שיר בהמתנה וכו' – גרפו כ-700 אלף הורדות.

בתחילת הדרך, הוא מספר, קיבל תשובות שליליות מחברות התקליטים הגדולות, אבל היה לו ברור שהמוזיקה שלו תתפוס בסופו של דבר. "חשבתי שאתה מקליט אלבום, מוציא אותו, אם זה טוב ישמיעו אותך – ואם לא אז לא. אבל בהמשך למדתי עוד דברים על התעשייה החמודה הזו, למשל שאתה יכול להיות גם אילם, אבל אם יש לך יחצ"ן טוב וקשרים טובים, השיר שלך יקבל קידום חזק בתקשורת".

אלון דה לוקו. 400 אלף ש"ח מלהיט בודד

איך נכנס לכאן עניין הרינגטונים?
"מצעדי הסלולר נתנו לי את היכולת להגיד שהקהל הוא זה שקובע. הרי הסלולר הוא המדגם הכי מייצג. אם מינה צמח עורכת רק סקרים, הסלולר קרוב יותר לתעודת זהות של הציבור. מאות אלפי הורדות שיש לי עד היום זה כוח, שאפילו מסמל עידן חדש. גם אם הדיסק שלך לא נמכר בגלל שאין הפצה מספיק טובה, עדיין יש הכנסות מההורדות".

מוזיקה בתוך אבטיח

הפוטנציאל הכלכלי הביא את דה-לוקו להקים חברת ניו-מדיה משלו, 'I And I', שעובדת מול חברות הסלולר ללא תיווך, ואפילו מוכרת תכנים של אמנים אחרים החתומים בה. דה-לוקו מוכן לספר שלהיט-על בודד יכול להניב הכנסות של כ-400 אלף ש"ח. "בתור אמן או איש עסקים אתה צריך לאכול מהצלחת הראשונה הכי קרובה, וזה המהלך שעשיתי", הוא מסביר את ההיגיון בהקמת חברה משלו. "לא היה אכפת לי שיאכלו ממני, אבל ברגע שאוכלים יותר מדי – צריכים לקום ולהגיד שאין לי בעיה להתחלק, אבל יש גבול".

עם מספרים כאלה מטורפים, איך זה שאנחנו לא רואים יותר מדי אמנים נוהגים במרצדס?
"אפשר להרוויח סכומים כאלה בתנאי שה'מאסטר' (עותק המקור) שייך לאמן ולא לחברת התקליטים, וגם בתנאי שהוא כתב והלחין את השיר. אמנים שאחרים כותבים להם צריכים לקחת בחשבון גם את השיקול הכלכלי – הם מקבלים רק אחוזים קטנים מהסכום הגדול. (צוחק) ככה הם בחיים לא יגיעו למרצדס".

אמן נוסף שהקים חברת תוכן משלו – 'תאקט אינטרקטיב' – הוא קובי שמעוני, הלוא הוא סאבלימינל. חלק גדול מהאמנים שחתומים אצלו זוכים ליחס פושר מצד המדיה, אבל גוזרים לא מעט קופונים דרך הסלולר. "השיר שלי עם ווייקלף ז'אן, 'In Tel Aviv', לא נכנס לאף פלייליסט", מספר שמעוני, "אבל הוא להיט מסיבות ומועדונים היסטרי, ועד עכשיו עשה יותר מ-100 אלף הורדות לסלולר ב-Mp3. האלבום שלי, שמכיל שישה להיטים, הגיע לתקליט זהב, כלומר 20 אלף עותקים – אבל אותו להיט מתוכו בפני עצמו נמכר פי חמישה. אגב, מבחינת האמן עצמו, הרווח על הורדת שיר סלולרי שווה למכירת אלבום שלם".

הצל ואיציק שמלי, שחתומים אצלך, נתפסים כמצליחים ברמה בינונית בלבד, אבל עושים יופי של הורדות בסלולר. איך אתה מסביר את הפער הזה?
"הייתי הראשון שצעק על חברות התקליטים הגדולות בפגישות בחדרי חדרים. הסברתי שקיימת אבולוציה ואי אפשר להילחם בה. לא יעזור להילחם בניו-מדיה, כי היא תנצח. אין מצב שמישהו יכבה את זה. אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?

"כשאתה מוציא דיסק, יש הוצאות על דפוס, פלסטיק, שליחים, אנשים שבאופן עצמאי מכניסים את העטיפות לפלסטיק, מפיצים, סבלים, נהגים, משווקים – כל זה בשביל למכור את הפלסטיק. אבל כשאתה מוכר קובץ דיגיטלי אתה פשוט מעלה אותו למאגר, וכשמישהו קונה אותו הוא לוחץ על כפתור ונגמר הסיפור. ככה חתכת 200 אנשים שעובדים על זה בדרך".

המדיה תיישר קו עם הסלולר?
"זה לוקח זמן. מישהו גנב להם את התפקיד ומשך להם את השטיח מתחת לרגליים. בעבר המדיה החליטה מהו הקו, וכל העם היה מתיישר לפי זה. עכשיו בא איזשהו גורם, עקף את הרדיו והוכיח שהוא מחובר לראש של האנשים באופן ישיר. אני חושב שיהיה נכון מבחינת הרדיו ליישר קו, כי אלה פשוט נתוני האמת".

את נתוני האמת האלה פגש לא מזמן שמעוני בסיטואציה מפתיעה. הוא בילה במועדון ביחד עם 3,000 אנשים אחרים, כשלפתע קרסה מערכת החשמל, והמקום הוחשך והושתק באחת. תוך שניות ספורות התרחש משהו מוזר: כל הקהל התחיל לשיר בבת אחת את 'אנחנו מאמינים', שחדר לתודעה החילונית בזכות לי פישמן. "הקהל, שלא היה ירושלמי או אוהד בית"ר, לא שר שירים שלי או של חביבי גלגלצ אחרים", מספר שמעוני, "אלא דווקא את השיר הזה, שלא הושמע כמעט ברדיו ובטלוויזיה. זו אחת ההוכחות הטובות לכך שהקשר בין השטח לסלולרי הדוק במיוחד".

 

סאבלימינל. נתוני האמת

כדוגמה נוספת מביא שמעוני את 'הצל' (יואב אליאסי), שצונזר כמעט לחלוטין עם הסינגל האולטרה-פרובוקטיבי שלו 'המענטזת', מה שלא מפריע לו להופיע כל יום. "כמעט אין מסיבה, דיסקוטק או חתונה שעוברים בלי השיר הזה", אומר שמעוני. "השיר הוא הצלחה, והקריירה של הצל מצליחה. בכלל, אמנים שמצליחים בסלולר הם ללא ספק אלה שמצליחים מאוד ברחוב. לך תראה מי יותר בולט בבתי הספר, בבתי הקפה ובאזורי הבילוי של הצעירים. יש זמרים שמופצצים ברדיו אבל לא יכולים להרים הופעה של יותר מחמישים איש, ומנגד אמנים שלא היו בכלל בפלייליסט של גלגלצ – כמו שריף, אלון דה-לוקו ובוסקילז – שמפרקים לך אולמות גדולים פי מאה.

"מעבר לזה, הכי חשוב הוא שפתאום נהיו נישות. פעם, אם לא היית סופר-מיינסטרים אלא אחד שעושה רק ראפ או רק פאנקי סבנטיז – לא היית מצליח לשרוד. היום, כשקיימות כל הבמות האלה, פתאום יש לך מקום. פתאום אתה רואה אנשים שמככבים בנישה הספציפית שלהם, וזה מספיק להם. הנושא הזה חשוב, כי הוא משאיר את האמן יותר קרוב לאמנות ולאמת שלו".

ההזמנה הגיעה באיחור

עיון קצר ברשימת להיטי הסלולר בחברות השונות מעיד כי שני ז'אנרים פופולריים במיוחד: היפ-הופ ומזרחי. במיוחד בתחום השני אפשר לפגוש בשמות שיש שחשבו בטעות כי הם כבר טמונים בבית העלמין של ההצלחה: עופר לוי, לידור יוספי, מושיק עפיה וישי לוי, לצד שמות חדשים ולוהטים כמו משה פרץ, רז חדד, דודו אהרון ועוד.

"בוא ניקח אותי לדוגמה", ממחיש מושיק עפיה, שכרגע מככב במצעדי ההורדות עם 'גן העדן שבלבך' – דואט שלו עם שלומי סרנגה. "יש לי שירים ש-100 אלף איש יורידו בסלולר, ומצד שני לא תשמע אותם אף פעם בגלגלצ. זה מראה שחלקים גדולים מהמדיה לא באמת מחוברים למציאות. גם הטלוויזיה דוחפת אמנים ספציפיים מאינטרסים אישיים – חברה מסוימת שמכירה הפקה מסוימת וכו', וזה די שקוף. הרי מה זה הסלולר? הוא בסך הכול נותן לך גישה להוריד דברים שאתה אוהב. ללהיט שלי 'אני לא זמין' היו 460 אלף הורדות. 90 אחוז מהאנשים ברחוב מכירים את השיר שלי 'אין היגיון באהבה', אבל תקשורתית הוא לא עשה שום דבר".

היית נמצא בבעיה לולא הסלולר?
"אין ספק שזה סוג של ביזנס נוסף, אבל אני מחכה שהאטימות במדינה תיעלם סוף-סוף, וייכנסו למדיה אנשים שבאמת מבינים מה קורה בשטח. בינתיים אין ספק שרוב המוזיקה עברה לסלולר. אם אתה רוצה לשמוע שיר של מושיק עפיה – אתה כבר לא צריך לחכות לנצח לגלגלצ, אלא תשלם שקל וחצי, לא יודע כמה, ויש לך את השיר לתמיד".

ובכל זאת נחזור לשאלה – היית מסתדר בלי האפיק הזה?
"אני לא חושב שהקריירה שלי מתבססת רק על הצלחה בסלולר. קריירה היא דבר מורכב – יש גם הופעות, הפקות ואלמנטים אחרים. אם לא תהיה לך קריירה מוצלחת ולהיטים טובים, גם בהורדות אתה תצלול. צריך להצליח בשטח".

אפשר להתעשר מהסלולר?
"המפיקים יכולים להתעשר ממנו, לא האמנים. את השיר החדש 'גן העדן שבלבך' הוצאתי כמפיק, לראשונה בקריירה שלי, אז אם נקיים שיחה בעוד שנה אוכל להגיד לך כמה באמת מרוויחים מזה המפיקים. עד היום לא היה לי חלק בנתח הזה, לצערי הרב".

מושיק עפיה. צריך גם להצליח בשטח

ויש כאלה שזוכים בנתח, גם אם באיחור ניכר. בשנת 2000 שחרר אורי בנאי את אלבומו 'פרפרים', ששיר הנושא שלו הפך ללהיט מיידי ברדיו. לעומת זאת הסינגל שיצא בהמשך, 'הזמנה לחתונה', זכה להתעלמות תקשורתית כמעט גורפת. למרבה ההפתעה דווקא בחודשים האחרונים, יותר משבע שנים אחרי צאתו לאור, הוא החל לתפוס מקום של כבוד ברשימות הורדות הרינגטונים. "'הזמנה לחתונה' די נחסם על ידי השיר 'פרפרים' עצמו, שהושמע בלי הכרה", נאנח בנאי כשמזכירים לו את ההחמצה ההיא. "בשנים האחרונות 'הזמנה לחתונה' מושמע בברים ובחתונות בצורה מאסיבית, משם הוא פרץ לרינגטונים ובהמשך גם לרדיו".

הפתיע אותך שהעלו את השיר מתהומות השכחה?
"זה בעיקר שימח אותי. לא קורה הרבה ששיר פורץ דרך מקומות אחרים לגמרי, ולא דרך הרדיו".

אנחנו הפלייליסט העתידי

כל זה לא אומר שהאפיק הסלולרי חף מבעיות ומעניק שוויון הזדמנויות לכול. נוי אלוש מ'חובבי ציון' סבור שכרגע הסלולר פתוח רק לסוג מסוים של אמנים. זמרים שעושים מוזיקת מיינסטרים רגילה, נטולת גימיקים – איה כורם או בועז בנאי, לדוגמה – עדיין חייבים את הרדיו כדי להצליח.

"שירי מימון יכולה לחתום עד מחר באורנג', אבל אם 'יותר טוב לסלוח' לא היה מנוגן ברדיו, האמהות שלנו או אנשי ההיי-טק ששומעים רק גלגלצ ברכב ולא מסתובבים בפורטלים הסלולריים, לא היו מכירים בכלל את השיר הזה", חורץ אלוש.

"ביום שלסלולר יהיה כוח להמציא רדיו משל עצמו, והוא ירים פורטלים יותר מסודרים ברשת – אולי תהיה לו יותר השפעה על המדיה הישנה. כרגע, אם אין לך גימיק או גרעין מאוד קשה של קהל, אתה עדיין בבעיה בערוץ הזה.

"אנחנו ב'חובבי ציון' החלטנו ללכת על מוזיקה זולה יחסית. ברור לנו שזו לא פסגת האמנות, אבל אנחנו יודעים גם לאן זה יכול להוביל אותנו, ועד כמה הוא יכול למתג אותנו כצמד מפיקים. במסגרת תקופת המעבר אנחנו מרשים לעצמנו לעשות כל מיני פרויקטים שמשתלמים כלכלית, מה שמפרנס את המוזיקה האחרת, האיכותית יותר, שאנחנו עושים".

ואפרופו פרנסה, 'רוצה בנות' גלגל לדברי אלוש יותר מ-1.5 מיליון שקלים. צמד היוצרים לא שלשל לכיסו אחוזים גבוהים, מכיוון ש"חברות הסלולר חותכות חופשי בתמלוגים, ולוקחות חמישים אחוז עוד לפני שהתחלת לדבר. מתוך זה הולכים גם תמלוגים למחברים ולאקו"ם. יש סוכני רינגטונים שמקבלים את חמישים האחוזים הנותרים, ומהסכום הזה הם לוקחים 40-20 אחוז. בסופו של דבר מה שנשאר לך הוא לא סכום כזה גבוה".

אז כמה אתה הרווחת אישית מ'רוצה בנות' במישור הסלולרי?
"מדובר על עשרות אלפי שקלים נטו, אבל זה באמת משהו שמגיע אחת לכמה שנים. אם אצליח שוב לעשות להיט בסדר גודל כזה אבין אחד משני דברים: או שהמזל ממש אתי, או שאשכרה יש לי את זה".

מנהל אגף התוכן בחברת פלאפון, מוטי כהן, אומר כי עוצמתה של השפעת הסלולר על שוק המוזיקה מאוד ייחודית לישראל. התופעה קיימת כמובן גם בחו"ל, אבל כאן הרבה יותר. "את שוק הסינגלים המצאנו מאפס. בישראל, בניגוד למדינות רבות בעולם, לא נמכרו מעולם סינגלים בצורה מסודרת. לפני שלוש-ארבע שנים אמן היה צריך להפיק אלבום שלם כדי להציע אותו לצרכן. אי אפשר היה למכור שירים בודדים, אבל היום בהחלט כן. מעבר לכך, באנו עם תפיסת תוכן הפוכה לזו של המדיה הישנה, שבה אנשים שיושבים בחברות התקליטים ובתחנות הרדיו מחליטים לקדם חומרים מסוימים, וזה מה שקורה. הרבה אמנים, בעיקר מהז'אנר המזרחי, לא עברו את הקו הזה. אנחנו בעצם פתחנו את החנויות שלנו לכל מגוון התכנים, נתנו ללקוח לבחור, וגילינו שיש ביקוש לכל סוגי המוזיקה ולא רק למיינסטרים של שלמה ארצי, ריטה, משינה ואחרים. פתאום הסתבר שיש גם ביקוש מאוד גבוה לז'אנר המזרחי, שלמעשה קופח עד היום, ואז החלה תנופה של עשייה.

"תופעה נוספת היתה היחלשות הכוח של חברות התקליטים המסורתיות והגדולות. בשוק נוצרו שחקנים חדשים שאפשר לקרוא להם מייצגים דיגיטליים – באים אליהם אמנים שיש להם החל משיר ועד לאלבומים שלמים, ואותם מייצגים מנהלים בעבורם את נושא הזכויות הסלולריות ואת השיווק. השחקנים הללו הם למעשה חברות התקליטים החדשות. הם יודעים ליצור את כל מגוון הז'אנרים ולעשות מהם עסקאות".

עד לפני זמן לא רב, מספר כהן, כשני שלישים מהחומרים שהצליחו בחברות הסלולר בכלל לא קיבלו ביטוי ברדיו. בינתיים התהפך הגלגל: "אם לפני שלוש שנים חברות הסלולר עקבו אחרי גלגלצ, היום גלגלצ עוקבת אחרי הסלולר, ובהחלט מתחשבת בבחירות הקהל שמגולמות אצלנו. אנחנו מהווים אחד השיקולים המרכזיים בשאלה האם להכניס אמן לפלייליסט. הגענו למצב שבו אנחנו הפלייליסט העתידי. עשרות אמנים וחברות מידפקים על דלתותינו כדי להפיץ את התכנים והמוזיקה שלהם ברשתות הסלולריות, מתוך הבנה שזה מייצר המון כסף, המון באזז והכרה, ומשם הדרך סלולה גם אל הפלייליסטים וחברות התקליטים". 
 

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2008)

איזה דיכאון! (על הצלחת מוזיקת ההארדקור המזרחית הרחק מעיני התקשורת)

הרחק מתשומת הלב התקשורתית נהנית מוזיקת הדיכאון מפריחה חסרת תקדים, בעיקר אצל בני נוער. כוכבים כמו ראובן המלאך וחנן ילד הפלא, ושירים כמו 'על טעויות משלמים' ו'סבלתי ואסבול', מוכרים מאות אלפי אלבומים ומפוצצים מועדונים. אז למה הזמרים לא מפסיקים לבכות?

"שונא רוק ומטאל! מזרחית בדם, דיכאון זה הסם!" (הודעה בפורום 'מזרחית ודיכאון', אתר FXP.CO.IL)

באי חתונה שגרתית במוקטעה ברמאללה נחשפו לפני כחודש למחזה מפתיע: על הבמה עלה זמר ישראלי עם חולצה שעליה הדפס מגן דוד. האיש אמנם לא יהודי בעיניהם (אביו דרוזי ואמו יהודייה), אבל "היה צריך להיות שם כדי לראות את ההערצה שלהם לתמיר גל" – כפי שהיטיב להעיד, ובכן, תמיר גל עצמו.
גל יודע לספר שתג המחיר שלו הוא 12 אלף שקלים להופעה. אחרי הוצאות ומע"מ, הוא נשאר עם 7,000 ביד. "זה הרבה יותר מאשר קובי פרץ או ליאור נרקיס", הוא ממשיך ושולח עקיצה, "כי לי אין ניהול אישי, יחסי ציבור ודברים כאלה".
ברוכים הבאים לסצנת מוזיקת הדיכאון. ובהחלט, זה המקום להיות דרמטיים: אי שם הרחק מהעין התקשורתית פועלת לה תעשייה ענפה. יש בה הרבה כסף, זמרים נערצים, ולא מעט דמעות. דבר אחד אין לה: סיקור תקשורתי. השחקנים הבולטים שלה מעדיפים לכנות אותה 'מוזיקת נשמה', ולא מדובר בקטנוניות סמנטית. מבחינתם, הכינוי 'מוזיקת דיכאון' מסמן את ההתנשאות ואת ההתעלמות של כלי התקשורת המרכזיים מהאמנות שלהם.

 

לא בטוח שהם לגמרי טועים. האלבומים של תמיר גל מופצים במאות אלפי עותקים (כולל הורדות לא חוקיות באינטרנט). הוא מרוויח יותר מהרוקרים המיוסרים שמככבים על שערי '7 ימים'. הרינגטונים שלו, כמו המנון האליפות האחרונה של בית"ר, נמכרים כמו פיתות חמות. אבל אם תבקשו מעורכים בכירים בגלגלצ או ברשת ג' למנות שלושה מלהיטיו – לא בטוח שיעברו את המבחן. הם גם לא יכירו, מן הסתם, את חביב שאשא, ראובן המלאך, תמיר סולטנה, ניבין, ליאת בנאי, שיקו חייק, יובל פרי, דורון עג'מי – כולם שמות גדולים בסצנת הדיכאון.
זה לא שאין לזמרי דיכאון סיכוי לפרוץ. זהבה בן, מושיק עפיה, קובי פרץ וליאור נרקיס התחילו את הדרך בסצנה, אלא שבהמשך הבינו שהדרך היחידה להגיע לזרם המרכזי היא להתנער מהצלילים הבוכיים ולחתוך למחוזות הכפיים הים-תיכוניים. המהפך הזה זיכה אותם בתווית הנוראה מכל בסצנת הדיכאון, 'משתכנזים'. זמרי דיכאון שנשארו בתחום יצהירו שהם לעולם לא ימירו את כבודם תמורת כסף.

לא בשביל הפוזה

יוסי פרץ, חובב מוזיקה בן 20 מנתניה, מספר שכמעט כל החברים שלו אוהבים את מוזיקת הדיכאון. "נכון שבטלוויזיה לא מראים אף פעם את ראובן המלאך, למשל, אבל זה לא מזיז לי. אפשר להוריד את כל הדיסקים שלו באינטרנט בקלות, ולא חסרים אתרים ופורומים בתחום".
נראה שזו בעיקר מוזיקה של בני נוער, לא?
"נכון שרוב הצרכנים שלה נמצאים בגילאי העשרה, אבל אני מכיר גם כמה בני 30 פלוס שממשיכים לשמוע את אבי ביטר, יוסי עדן וכל השאר. צריכים להבין שזו מוזיקת נשמה. היא באמת נוגעת בנשמה, לא סתם מדברת על קשקושים. כמעט כל אחד עבר אהבות נכזבות, ובמוזיקה הזו הוא יכול ממש להרגיש את עצמו, כאילו הטקסט נכתב עליו".
זו בדיוק הבעיה, שהעולם לא כזה עגום.
"נכון, אבל כשאני שומע שיר של משינה – זה אולי נחמד ומקפיץ, אבל לא באמת מרגש אותי. וכשאני שומע במחשב שיר של ניבין, ברור לי שהיא שרה מתוך הנשמה. זה לא סתם בשביל הפוזה או הכסף, כמו אצל אמנים אחרים. בגלל זה גם לא תראה אותה יום אחד עושה קרחת בפרסומת לפלאפון".
אף אחד גם לא ייקח אותה לפרסומת, אפילו לא חינם.
"אם בהנהלה של פלאפון יעשו מחקר מעמיק על ההעדפות של בני הנוער, לאו דווקא הצפונים, אני בטוח שהם יקבלו בום לפנים".
אז איך בעצם המוזיקה הזו מתפשטת ללא גיבוי תקשורתי? פרץ מסביר שזה קורה בצורה הקדומה ביותר: מפה לאוזן. מספיק שאחד החברים שלו הוריד דיסק חדש של זמר לא מוכר והתלהב ממנו – והשמועה תתפשט כאש בשדה ICQ. כן, גם לתוכנות המסרים המיידיים יש חלק לא מבוטל בהפצת הבשורה. פשוט שולחים לינק להורדה לכל רשימת התפוצה ומבקשים "תעבירו הלאה!!! מי שלא מעביר – אין לו לב!!!1"
אחת ההצלחות המפתיעות והייחודיות של השנים האחרונות רשומה על שמו של אבי גואטה (לא המנהל האישי של שרית חדד) – צעיר בן 22 שהקליט באופן עצמאי לחלוטין כמה שירים, המיר אותם לפורמט mp3, העלה לאינטרנט, ומשם יצא שמו לירכתי ארץ. שיריו 'את זה עולם', 'סיפור של אהבה' (עם סיון אדרי), 'על טעויות משלמים' (עם יניב) ו'סבלתי ואסבול' (עם דורון עג'מי) הפכו ללהיטי ענק שמככבים באימיול ובאתרי שיתוף, ללא דיסק בחנויות או אתר רשמי. לאינטרנט יש תפקיד משמעותי בפריחת הז'אנר, אבל גם בסצנה המסורתית יותר של החתונות לא חסר דיכאון, שלא לדבר על מועדונים כמו 'ארצנו', 'השמוטקין 8', 'סילבר בר', 'התעשייה' ו'רונקי בר'.

זה הכול קונספירציה

ירמי קדושי הוא אחד מאנשי המפתח בתעשיית הדיכאון. יחד עם שותפו הוותיק ימין מסיקה הוא מנהל את חברת 'הפקות המזרח' (תחת הסלוגן 'הברירה התרבותית שלך!'), מתחזק את האתר http://www.hamizrah.com, ומאחוריו שלל קליפים והפקות סרטי קולנוע באורך מלא בכיכובם של אבי ביטר, תמיר גל, משה כהן ואחרים. הוא גם מייצג את זמרי הדיכאון מול חברות הסלולר. בקיצור, תעשייה של איש אחד, ורק אל תגידו לו שהתאגיד הזה קשור בדיכאון.

 

"המונח הזה לא מקובל, פוגע ומעליב", אומר קדושי בתוקף. "בכל הקטגוריות, וגם בסלולר, קוראים לזה 'מוזיקה מהנשמה'".
אבל העם עצמו קורא לזה 'מוזיקת דיכאון'.
"זה הושרש על ידי התקשורת, משם זה הגיע. למעשה, מישהו דאג להכניס את המילה הזו ללקסיקון. אבל אל תשכח: דיכאון זו מחלה, לא משהו חיובי. הרי גם זמרים אחרים בז'אנרים כמו רוק שרים מוזיקה עצובה מאוד, ואף אחד לא קורא לזה דיכאון".
מאפייני הז'אנר שלו, אומר קדושי, הם בעיקר הטקסטים שנמצאים בגובה העיניים ומדברים אל אותו יצור חמקמק הנקרא 'העם' בנושאים קבועים למדי: גירושין, פרידה, הימורים ושאר אי נעימויות. "בתור כותב אני יודע שהכי חשוב לספר סיפור. זה מדבר מאוד אל הקהל. חוץ מזה, הכלים במוזיקה המזרחית עשירים הרבה יותר. יש הרבה כינורות, למשל. יש יותר השקעה בלחן. יש הרבה רגש. המוזיקה הזו צמחה מהשטח, והעובדה היא שלמרות שלא נותנים לה חשיפה, הביקוש גדול".
כמה גדול?
"קשה לאמוד את הקהל. יש הרבה זיופים, הרבה הורדות. אבל אתה רואה ברחוב, במועדונים, באהדה של הקהל. התקשורת חיה עם התכנים שלה, כאילו שהם מייצגים את המדינה. אין באמת תחרות חופשית, אין כלכלה חופשית. יש קבוצה קטנה שרוצה להכתיב לנו מה לשמוע".
אתה גולש לקונספירציות. אם שיקו חייק היה מביא לתוכניות אירוח 30 אחוזי רייטינג, היו מזמינים אותו.
"זה לא נכון. ברדיו ובטלוויזיה לא מעניין אותם מי יביא רייטינג, כי יש להם כבר רישיון, ואין להם תחרות אמיתית".
נו באמת. יש תחרות בין ערוץ 2 לערוץ 10. יש תחרות בין גלגלצ לרשת ג'.
"אתה יודע טוב מאוד שהם די דומים, ופונים אל אותו נתח שוק. הם גם מביאים תכנים די דומים. אם היו עוד ארבעה או חמישה ערוצים פרטיים, המצב היה שונה".
יכול להיות שהשמות שהזמרים בוחרים לעצמם לא ממש מסייעים. 'ראובן המלאך', 'איציק הג'ינג'י', 'חנן ילד הפלא'.
"המממ… תשאל אותם. המוזיקה המזרחית מתקיימת וחיה מרחש הקהל. צריך קצת גימיקים כדי להגיע לקהל. במוזיקות אחרות, שהקהל שלהן שבוי, קוראים לאמנים בשמם".
"גלגלצ היא תחנת להיטים ששואפת לשדר את השירים הבולטים והטובים ביותר בכל ז'אנר", אומר בתגובה עומר רובי, סגן מנהלת התחנה. "רוב הזמרים שהזכרת בכלל לא שולחים אלינו סינגלים, ובהחלט יש לכל שיר, בכל סגנון, אפשרות להיות מושמע בתחנה. התנאי לכך הוא שמדובר בשיר שפונה לקהל הרחב של מאזיני גלגלצ, לנהגים ולחיילים בעיקר. מה שבטוח – שירים שמצליחים באינטרנט או בהופעות הם לאו דווקא השירים הרדיופוניים ביותר, כמו שלהיט ברדיו לאו דווקא יהפוך ללהיט במועדונים".
הזמרים המובילים בז'אנר הדיכאון טוענים למכירות של מאות אלפי עותקים.
"חלקם באמת פופולאריים בקרב חובבי הז'אנר. הם כמו הרוק הכבד, הג'אז הווקאלי, הטראנס, מוזיקת העולם, מוזיקה קלאסית ועוד סגנונות, שיש תחנות רדיו אחרות שמתמקדות בהם. זו לאו דווקא מוזיקה שפונה לקהל הרחב, לבני כל הגילאים והטעמים. וזה, אגב, לא לגנותם של האמנים האלה, לפעמים אפילו להיפך. לפעמים גלגלצ משדרת גם שירים שהפכו ללהיטים בתחנות רדיו אחרות או בהופעות. אם השיר חוזר ונשנה למשל בבקשות של חיילים שבוחרים שירים בתכנית היומית 'קולות החיילים', אנחנו נשמיע אותו. לשירים שהזכרת זה עוד לא קרה".

300 אלף עותקים, בלי הזיופים

למרות ההצלחה הגדולה, אפשר לשמוע מרירות מסוימת בקולו של תמיר גל. "אם הייתי מקבל במה כמו שצריך – הייתי עושה בחודש מיליון שקל, אחרי מס הכנסה. אני כבר 22 שנה על הבמות, 15 שנה עם קליפים וסרטים. אני שומר על הקו ועל הרמה שלי, וגם על המיקום שלי. התמדתי במוזיקה מזרחית נטו, לא כמו אחרים שלקחו לכיוון אחר, ים-תיכוני יותר".
אבל זמרים כמו מושיק עפיה מצליחים מאוד.
"אם תשווה לדיסקים הראשונים שלהם, תראה שההערצה כלפיהם ירדה בשלושים אחוז. היום הם מדברים יותר לקהל אשכנזי כזה. כשאני מסתובב בטיילת בת-ים, אני לא שומע מהמכוניות את השירים העכשוויים של קובי פרץ ושל מושיק עפיה, אלא את השירים הישנים. וגם את השירים שלי. עכשיו יצאתי עם שיר דיכאון על חבר שלי שנפטר מדום לב. כבר חודש השיר מדורג במקום הראשון באתר המזרחי 'טריבונה', וזה בלי תקשורת".
גל טוען שאלבומו 'דמייני', שיצא לפני שמונה שנים, מכר 300 אלף עותקים, ללא הזיופים. כשביקשתי הוכחות, הוא טען לקיומן של קבלות מ'דפוס רפי' שמאשרות שזה מספר העטיפות שהודפס, אבל לא הציג אותן. אסור להתבלבל: אפילו אם גל מגזים מעט, מדובר באחד הזמרים הנמכרים בארץ, וגם בכוכב קולנוע. סרטו 'תני סימן חיים' (בהפקת 'הפקות המזרח') זכה לכמה עשרות אלפי צפיות לפחות.
אז למה לא משמיעים אותך ברדיו?
"למה אני תמיר גל. למה אני מזרחי. זו הסיבה. היה לי סרט בקולנוע, שברתי קופות, למה אף אחד לא התייחס? בטח ראית את אסי דיין בטלוויזיה, שנותנים לו חשיפה עם כל זה שהוא משתמש בסמים ורוצים לעזור לו. אבל אני, לו הייתי נרקומן – היו קוברים אותי עוד יותר. כשמדובר באשכנזים, במאפיה, באנשים שקשורים לצלחת – הכול הולך אחרת. לפני שנה הופעתי במועדון 'אדום שש'. כרטיס עלה 120 שקלים בלי שתייה, והגיעו 3,000 איש. באתי עם לימוזינה. למה אף אחד לא רשם על זה? כי פחדו לרשום מה המזרחית עושה באמת. תאמין לי, אם היו קוראים לי תמיר קרשבסקי, היתה לי תהודה גדולה הרבה יותר".
תראה, אני לא מהמאפיה האשכנזית כביכול, ובכל זאת אין לי מושג מה הדיסק האחרון שלך. הסיבה פשוטה: אין לך יחסי ציבור. כל ההצלחה שלכם מתרחשת בתוך גטו שבניתם לעצמכם.
"וכשלקחתי יחסי ציבור, למה לא התייחסו? לא משנה מה אני עושה, לא מתייחסים".

ילד פלא מאוכזב

גל מסתדר מצוין גם בלי תקשורת, אבל זמרים אחרים זקוקים לה הרבה יותר. הקריירה המדשדשת של חנן ילד הפלא היא אחת הדוגמאות. "אני זמר כבר 20 שנה, מגיל שמונה", הוא אומר. "התחלתי כילד פלא, ומאז אני עם קלטות ודיסקים בשוק. אבל אני לא מקבל חשיפה בכלל. ז'אנרים אחרים אתה שומע בטלוויזיה, ברדיו, בכל מקום. אז נכון שיש לי קהל גדול ומורידים אותי באינטרנט, אבל זה לא מה שצריך להיות".

 

אולי הבחירה בז'אנר הדיכאון לא היתה מוצלחת?
"זה מה שאני יודע לשיר, על זה גדלתי מילדות, זה מה שעשיתי כל חיי. בשביל שישמיעו אותי ברדיו לא אחליף את המוזיקה שלי. אם הקהל מגיב ואוהב, למה הז'אנר לא נכון? אבל האמת היא שאני מאוכזב. אני לא דורש יותר מדי. קצת רדיו, שמדי פעם ידברו עלי. גם זה לא קורה".
אולי הבעיה בשם שלך. הוא משדר משהו לא ממש מקצועי.
"האמת היא שזו סטיגמה. היום אני כבר לא מופיע כילד הפלא, אבל מכירים אותי בשם הזה מאז שאני ילד. יש עוד זמרים שקוראים להם חנן, כך שזה נועד קצת למתג אותי. לפעמים בעלי המועדונים מתעקשים לרשום אותי ככה, שלא יחשבו שזה מישהו אחר".

 

(פורסם במקור ראשון, יוני 2008)

________________________________________________

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן

רק במוזיקה המזרחית (זהירות, סוג של הומור!)

כל הדברים שאפשר למצוא רק, אבל רק, בז'אנר המזרחי

 

רק בז'אנר המזרחי יש תקופות לגמרי מתות, שאי אפשר אפילו למלא בהן מדור נורמלי.

רק בז'אנר המזרחי כל מסור חלוד זוכה לכינוי "הזמיר".

רק בז'אנר המזרחי הכינוי "זמיר" שורד כבר כמה עשרות שנים, ללא חלופות באופק.

רק בז'אנר המזרחי כל יום קם מלך חדש, למרות שהמלך הקודם בכלל לא נפל.

רק בז'אנר המזרחי יכולים לחדש שיר יומיים וחצי אחרי שהוא יצא.

רק בז'אנר המזרחי עיתונאים צריכים לרדוף אחרי זמרים ומנהלים אישיים כדי לקבל דיסקים או סינגלים.

רק בז'אנר המזרחי העיתונאים גם צריכים להגיד תודה יפה.

 

רק בז'אנר המזרחי יש פורמט כמעט קבוע לחלק מעטיפות הדיסקים – אותו פונט, אותו גב עטיפה, אותה אריזת קרטון וכו'.

רק בז'אנר המזרחי ממשיכים לקרוא לסינגל "די.ג'יי".

רק בז'אנר המזרחי אפשר למצוא שגיאות כתיב קטסטרופליות בעטיפות הדיסקים.

רק בז'אנר המזרחי שופכים ים כסף על שטויות, אבל מתקמצנים על הגהה.

רק בז'אנר המזרחי אפשר למצוא חסויות שונות ומשונות על עטיפת הדיסק – חברות קבלניות, סלטים, מוצרי אלומיניום – מה שבא, ברוך הבא.

רק בז'אנר המזרחי כותבי הטקסטים טוענים שמדובר ביצירות מופת.

רק בז'אנר המזרחי כל דרדק שמכר 150 עותקים, לא כולל דודים וסבתות, מכריז על מכירות של "300,000 חתיכות מינימום".

רק בז'אנר המזרחי אין אסמכתא לכלום.

רק בז'אנר המזרחי נעלבים כשאתה מבקש אסמכתא. כנראה שהם יודעים למה.

רק בז'אנר המזרחי אתה מגלה שאותו זמר שכבר שנה שלמה שר בברים בת"א, בעצם כבר עובד על התקליט העשירי שלו.

רק בז'אנר המזרחי התקליט העשירי שלו נשמע בדיוק אותו הדבר.

רק בז'אנר המזרחי מחדשים שירים של נעמי שמר ודורית ראובני.

 

רק בז'אנר המזרחי צצות כל יומיים תחרויות "כוכב נולד" קיקיוניות יותר או פחות, כשבסופו של דבר זוכה בהן איזה חייל מאשדוד, שהגיע למקום השביעי בגמר "המלך הבא" בערוץ בריזה ז"ל.

רק בז'אנר המזרחי לא מפסיקים לשכוח את "המלך הבא".

רק בז'אנר המזרחי המנהלים האישיים רואים את עצמם יותר סלבס מהזמרים שלהם.

רק בז'אנר המזרחי שם המשפחה גואטה הוא הנפוץ ביותר.

רק בז'אנר המזרחי כל אחד ששם משפחתו גואטה תופס טרמפ וטוען שהוא אח של אבי, משה, אלי או ווטאבר.

רק בז'אנר המזרחי יש כאלה שבטוחים עכשיו שיש מישהו כזה, בשם ווטאבר גואטה.

רק בז'אנר המזרחי איציק ג'והן מרשת ג' הוא המלך.

רק בז'אנר המזרחי עדיין יש תכניות רדיו עם ד"שים.

רק בז'אנר המזרחי היוצרים מגדירים את השירים שלהם כ"חיבור בין מזרח למערב" ובטוחים שהם מה-זה רהוטים ומקוריים.

רק בז'אנר המזרחי רוב הסאב-טקסט של השירים חבוי בשמו של המבצע.

רק בז'אנר המזרחי עושים כסף ממש טוב, בעיקר במועדונים.

 

רק בז'אנר המזרחי זמר יכול לפלוט שטויות בעיתון, ואיכשהו זה יראה די טבעי ולא מסעיר במיוחד.

רק בז'אנר המזרחי מנשקים לעמוס אורן מ"ידיעות אחרונות", שכותב על התחום, את כפות הרגליים.

ורק בז'אנר המזרחי לא יודעים מי זה בכלל דודו כהן מ"מעריב".

 

(ותודה לאמיר עמרמי, שמעון כהן ואבי שושן)

(פורסם בתרבות מעריב, 2005)

 

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן.

פריחת המוזיקה היהודית: פתאום קם אדם בבוקר ואומר אשריך

לפני עשר שנים בדיוק עבד שולי רנד על אלבום פיוטים חדש, כששותפו המוזיקלי לעשייה היה אהוד בנאי. החומרים היו כתובים, הסקיצות מוכנות, אבל אז חשב רנד "רגע, את מי זה יעניין בכלל?". אותה מחשבה הובילה אותו לגנוז את האלבום, וצחוק הגורל הוא דווקא עכשיו, כשהחליט בסופו של דבר לשחרר אלבום אישי בגוון יהודי, תעשיית המוזיקה הישראלית כבר לא מפחדת מפיוטים או לחלופין מטקסטים בעלי זיקה ברורה למקורות.
בישראל של הרוב המוחלט מ-60 השנים הראשונות אף אומן נורמלי לא העז לדבר בקול על אמונה ויהדות. חלק מהאומנים שחזרו בתשובה, דוגמת אביתר בנאי, אף חששו לדבר על המהלך, מדאגה שיתפרש כהטפה או סתם כקיצוניות. ברדיו התנגנו בעיקר שירים על אהבה, בדידות ולפעמים גם פוליטיקה, אבל במדינה שהוקמה על בסיס המקורות, ולא באוגנדה – המקורות נחשבו למוקצה באומנות, להוציא הבלחות קטנות פה-ושם. גם כשדובר על יהדות – הטקסטים הגיעו ממקום של פטרונות וניכור ("היא חזרה בתשובה", מתי כספי), ליצנות ("יחזקאל", החלונות הגבוהים) או סתם ניחוחות זרים ומנוכרים.

 

אבל בשנים האחרונות מתרחשת תזוזה מהירה לכיוון הטקסטים מהמקורות, ותוך כדי נכתבים גם חומרים אישיים, מקוריים וחדשים לחלוטין שמתכתבים עם היהדות באינטנסיביות. את הצעדים הראשונים ביצעו עמיר בניון (שאת "עיניה", למשל, כתב על עיני לאה אמנו) ועובדיה חממה, שלאורך כל השנים לא הצליח לפרוץ את מעטפת הפלייליסט, ורק הביצוע במניין של "אנא בכוח" הכניס אותו לתמונה – ובגדול. שני האחרונים, אגב, עובדים בימים אלה על אלבומים חדשים בנושא הגאולה. אחריהם נכנסו לתמונה בזה אחר זה מאיר בנאי, שהוציא לאחרונה אלבום פיוטים מצליח; שלמה גרוניך שהלחין מחדש טקסטים מהמקורות וגיבש אותם לאלבום "מסע אל המקורות"; עובד טובי (שהתפרסם בשנות השמונים עם "ברווזים, בואו הביתה") ששחרר את אלבומו השני והמעניין "הכל לטובה"; שולי רנד, שבפסח האחרון ראה אור אלבומו המופלא "נקודה טובה", ועוד רבים כמו שי גבסו ויהודה סעדו, שנוגעים באמונה בחלק מיצירותיהם. כמובן שהסצנה היהודית-שורשית (של אומנים שמאז ומתמיד היו דתיים) ממשיכה לפרוח, אם כי היא נתקלת עדיין בבעיות גדולות יותר לחדור אל הפלייליסט. על בכיריה נמנים גד אלבז, "בין השמשות", "המדרגות", יונתן רזאל, אודי דוידי ועוד. תוסיפו לזה את פריחת ז'אנר הפיוטים אותו מובילים אומנים כמו ברי סחרוף, מיכה שטרית, ערן צור, אהוד בנאי ואחרים, ותקבלו מהפכה של ממש. לא פחות.

 

שוברים פירמידות

"אולי יש היום פחות התכחשות ליהדות", מסביר עמיר בניון את פריחת התחום. "במקרה הספציפי שלי פשוט המשכתי לכתוב שירים כמו שכתבתי כל החיים, ממש כרגיל. אבל קח בחשבון שכשאתה מתחזק יותר, גם היצירה שלך הופכת עמוקה יותר ומגיעה מאותם מקומות. היום אנחנו רעבים, צמאים, רוצים את השירים האלה, רוצים אמת במוזיקה. כבר נמאס לנו שמשקרים אותנו אפילו במוזיקה. יש כל מני שירים או סגנונות כאלה ואחרים שהם יפים, אולי מגניבים, אבל כבר לא כל כך שייכים לבית ספרי. ולהגיד לך יותר מזה? באופן כללי, קצת יותר נסתר, זה תמיד היה ככה. היום לאנשים פשוט יש אומץ יותר להשמיע את זה. זה לא שלא היתה מוזיקה יהודית – היתה מוזיקה. אבל היום רק משמיעים אותה. אז זה היה מוקצה. אבל כנראה שאומנים מרגישים היום שיש פתח, שקורה משהו, והם פשוט נכנסים דרכו. אולי גם לעורכים מסוימים יש יותר זיקה לדת, והם יכולים להשפיע יותר מהטעם שלהם, בניגוד לעורכים קודמים שהטעם שלהם לא היה בדיוק זה. זה כמו הטקסט באחד השירים שיופיעו בדיסק הבא שלי: 'אנשים כבר רוצים את המשיח שלהם'. עד היום בכל נושא ובכל תחום הגרעין החזק השולט היה בעצם מיעוט, ומנגד היו עבדים. בדיוק כמו פרעה ובני ישראל. עד היום זה ככה, אבל אנשים מתחילים היום לתת בעיטות מלמטה למשלה ולשבור פירמידות שעד היום כפו עליהם. אז זה נותן בעיטה, וההוא נותן עקיצה, והשלישי דוחף – והכל ביחד משפיע".
בניון מקווה מאוד שכל זה לא נמצא בגדר תופעה חולפת, והוא עצמו יהיה שמח במיוחד כשרוב המוזיקה היהודית תהיה חדשה ומקורית בעליל. "זה יפה לקחת ולהלחין את מזמורי תהלים ואת שיר השירים, אבל אני לא דוד המלך, ואני רוצה לכתוב את הרגשות היהודיים שלי בתוך השיר. להיות עמיר, לא דוד המלך. זו תהיה הצלחה אמיתית באמת. כי אם אדם כותב על עצמו, הוא מונח בתוך העולם האמוני ובעצם כותב את הלב שלו. לא שיש לי בעיה עם זה ולא שזה רע, אבל עם כל זה שהטקסטים מהמקורות נשארים לנצח נצחים, כל מה שאותו אומן משאיר למאזין זה לחפש איזה זמר שר יותר טוב את השירים מהמקורות. אבל הוא עצמו לא יוצר משהו חדש לגמרי".

 

 

 

 

 

 

 

גם שולי רנד, שחקן ועכשיו גם זמר – נותן זכות קדימה לטקסטים מקוריים. בכלל, מקוריות היא הצד החזק שלו: שלא כמו אומנים דתיים אחרים הוא לא חושש לשיר על היצר הרע, לספר על ויכוחי אמונה סוערים בינו לבין משורר מפורסם, וגם לשאול את הקב"ה "אייכה?". צילומי הפרומו לאלבום החדש שלו לוקחים את המקוריות צעד אחד קדימה, כשבאופן לא שגרתי העדיף רנד להצטלם בבריכה – צולל, מנגן על גיטרה או סתם שוחה. ובדומה לבניון, גם הוא לא מופתע מהטרנד החדש. "מכיוון שאני נמצא בתוך קהל של אומנים בעלי תשובה – ידוע לי שזו סצנה שקיימת כבר כמה שנים", הוא אומר. "יש בעלי תשובה מאוד מוכשרים, שבינם לבין עצמם נוצרה מן סצנה שלא הופתעתי שהיא יצאה החוצה. כל השנים אמרתי 'רבותיי, זה עוד יצליח, כי זה פשוט טוב'. אלה חומרים שיש בהם הכל – עומק ואפילו מקצבים שמתאימים לכל מה שמצליח מסביב. אני משווה את זה למוזיקה שחורה, שנכנסה מלמטה כי היא היתה באמת אמיתית, אמינה ובריאה".
מצד שני, הפלייליסט והרדיו החילוני הם לא המקום האורגני עבור אומנים כמוך. עובדה שביקשת במפורש לא להשמיע את השירים שלך בשבת, ובסופו של דבר היה מי שהשמיע.
"זו נקודה מאוד כאובה. מצד אחד אני מאוד לא רוצה לבוא ולהגיד לאנשים 'אל תשמעו בשבת'. מצד שני, כשמשמיעים בשבת זה כואב לי מאוד. אמנם היה רעש גדול כשחלק לא התחשבו בבקשה, אבל ממה שאני יודע – הרוב המוחלט נענה ולא השמיעה".
הרוב המוחלט שמתחבר בכיף לתופעה המרעננת כולל גם את יואב קוטנר. "קודם כל, ההצפה של החומרים היהודיים פשוט נהדרת", הוא מפרגן. "אני חושב שבכלל, חיפוש הזהות הוא אחד הדברים שהכי מפרים את המוזיקה. וחיפוש זהות יכול להיות גם כשיהודה פוליקר הולך ליוון, ודויד ברוזה חוזר לשורשים הספרדיים שלו, וברי סחרוף פתאום מגלה את המוזיקה הטורקית. כל זה הופך את הצליל ליותר מגוון ומעניין. זה נותן טעם נוסף למוזיקה. אותו דבר גם בטקסטים, כל עוד זה לא הופך להיות משהו סגור שמיועד אך ורק לקהל מצומצם – יש למשל שירים שאני לא יכול להשמיע ברדיו, כי הם שירי קודש ממש – זה מעולה. הרבה אנשים מגלים על עצמם דברים שהם שומעים בשירים האלה".

איש של שאלות

שלמה גרוניך, לעומת קודמיו, נשמע הרבה יותר קרבי, ואת פריחת הסצנה היהודית הוא מייחס דווקא לרדידות המוזיקלית מהשנים האחרונות, שהובילה מוזיקאים שכמותו אל חיק השורשים. "הכל התחיל במקום בו לרוב אמונה מתחילה", הוא משווה. "הפנייה לכוח, לאל, מתחילה כשהאדם חלש. לפני כן אתה מרגיש שהמשענת עליה נשענת רופפת, והכל מעורער. ואז אתה פונה אל הכוח הגדול. גם החזרה של הרבה מהיוצרים הישראליים אל המקורות נובעת מהרדידות האיומה שבה אנחנו נמצאים מזה כמה שנים, שהולכת ונעשית גרועה מיום ליום. הרייטינג מכתיב את חיינו, הממוצע הרחב ביותר הוא הדבר שמצליח ולא הדבר האיכותי. הדור הולך ופוחת, התרבות מפרפרת, משוועת להשקיה, וכל יום זה נעשה יותר גרוע עם עוד יותר תוכניות טלוויזיה מהסוג הקלוקל. כל זה מביא את האומנים למשהו חזק שאין עליו עוררין – נקי, טהור ואיתן כמו מילות הנצח של התנ"ך, שלוקחות את האדם הרחק מהטריפ האישי והקטן שלו עם עצמו, ופותחת אותו למשהו הרבה יותר עמוק ששייך למסורת ולמורשת ולסביבה ולאדמה שלנו".

 

 

 

 

 

 

איך אתה הגעת ליהדות?
"בעצם כל חיי היו רצופי אירועים שרמזו על כך שגרוניך ימצא את ההשראה שלו במקורות. זה התחיל בכל מני שיתופי פעולה שעשיתי בהיותי צעיר, כמו 'שיר השירים' שכתבתי ותזמרתי ללהקת מחול ענבל. הלחנתי גם פסוקים אקראיים כדי לשובב את נפשי במים צלולים. גם העבודה שלי עם מקהלת שווא נמצאת בעצם בתוך מסגרת האמונה, בהקשר של השייכות הדתית לעם הזה ולדת שלנו. יצירות קלאסיות אחרות שכתבתי, כמו 'מגדל בבל' – הכל מתחיל שם. לפני שלוש שנים, כשקיבלתי לידי תפילה בת 1,800 שנה, 'אילו פינו מלא שירה כים', פשוט התרגשתי כל כך, והרגשתי שפורץ איזשהו מעיין בתוכי – התחברות שאין עליה עוררין, שצריכה לקרות. מן ייעוד, שליחות, מעבר לחיפושי הזהות העצמיים שלי כפרט".
נשמע שאתה מתחזק גם במובן הדתי.
"לא. אני יודע שזה נשמע ככה, כי באמת בכוונה וברוח ובהשראה ובחיבור – זה טוטאלי. אבל אני לא חוזר בתשובה. לא יודע למה לא. המצפן האישי שלי בפנים מראה לי שזה לא הולך לשם. אני איש של שאלות, לא של תשובות. אבל זה לא הופך אותי לפחות קרוב אל בורא עולם, שאליו מתפללים מקיימי המצוות".
למה עד היום פריצת המוזיקה היהודית לא התרחשה, לדעתך?
"כי הגיעו מים עד נפש. בשנות השבעים היתה השראה למוזיקאים, היה חיפוש אמיתי אחרי איכויות, היתה סקרנות אמיתית שלא קשורה לפלייליסט, וככה נוצרו דברים קלאסיים, נצחיים. היום אבוי לנו בגלל הפלייליסט הזה. תאר לך שהיה פלייליסט בימים של שנות השבעים כששלום חנוך, יוני רכטר ומתי כספי, יצרו את היצירות הנצחיות שלהם. זה לא היה עובר היום. הרדידות הקצינה ותפחה, ואז פרץ הנחשול היהודי, שגם מלכד אותנו כעם, בלי קשר לדתי או לא דתי. זה הקוד הגנטי שלנו, זו הזהות שלנו, זה הכוח שלנו".
לעומת גרוניך, יש אנשים סקפטיים הרבה יותר באשר לחלחול של המוזיקה התורנית אל פסקול חיינו. אחת מהם היא חנה פתיה, עורכת אתר "פיוט" (www.piyut.org.il), שהיה בין הקטליזטורים לגל הנוכחי. "אני מסכימה שהטקסטים היהודיים פורחים, אבל המוזיקה היהודית ככלל לא הצליחה לפרוץ באותה רמה", היא מנתחת. "היום הרבה יותר קל לפרוץ עם טקסטים יהודיים במיוחד אם אתה מוכר, מוערך ולא מקוטלג, כמו ברי, מיכה, אהוד ושולי. אבל לכל השאר הרבה יותר קשה".
עובדיה חממה דווקא פרץ למרות שלא היה מוכר.
"נכון, אבל הוא די יוצא דופן במובן הזה. כנראה שזה בגלל המילים של 'אנא בכח', שאין שוות להן בעוצמה. גם הלחן פשוט מדהים. אבל בגלל שהטקסט לא הכי מובן באופן המיידי – אני לא בטוחה שאנשים זיהו את השיר דווקא כטקסט דתי. ליוצרים דתיים אחרים כמו אודי דוידי, עדי רן, בין השמשות והמדרגות הרבה יותר קשה לפרוץ. כדי לפרוץ צריך בעיקר לעבור את המבחן של גלגלצ, ושם עדיין קשה לקבל יוצרים דתיים במקור. בגלגלצ לא יגידו 'לא' לאביתר או לאהוד, אבל בהחלט יסרבו ליצחק פוקס, שהוא יוצר טוב ופופולרי מאוד בציבור הדתי. הלחנים שלו לא נופלים מאף אחד.
"עם זה, אני חושבת שגם הקבלה שלהם תגיע מתישהו. סופה של האמת ושל המוזיקה הטובה באמת לחלחל. כמו שנושא הפיוטים התחיל ממש מלמטה, מההתעניינות של אנשים למקורות ולזהות יהודיים, והגיע למעלה, כך גם יקרה למוזיקה היהודית החדשה, שבסופו של דבר תגיע אל מקומות ההשמעה היותר ממסדיים. אני רוצה להאמין שגם הפיוט יחדור עוד ועוד. אי אפשר להבין איזה יופי יש בפיוט, וקשה להאמין גם שאותם טקסטים נכתבו לפני אלפי שנים. אי אפשר לחשוד למשל בערן צור שהוא הופך להיות דתי, אבל יום אחד שאלתי מה תפס אותו בפיוט. הוא ענה 'המילים, המילים – הן פשוט יפהפיות. אי אפשר שלא להרגיש את העוצמה שלהן. אתה מרגיש שאתה פשוט רוצה לשיר את השיר הזה'".

ביטלס והרבנים

עובדיה חממה, ממבשרי הגל החדש, חושב שלהצלחת המוזיקה היהודית יש כמה סיבות, שעיקרן מבוסס על המשפט "הבשיל הרגע, ועת רצון ליין נושן בכלי חדש". "שנים ארוכות המוזיקה היהודית פעלה כבתוך גטאות", מקדים חממה, "מוזיקה חסידית מדי של חצר זו או אחרת – ומנגד מוזיקה מזרחית ועדתית מדי שלא הצליחו לקרב רחוקים .שורשי הגל הנוכחי הם בין היתר 'הברירה הטבעית' ואהוד בנאי. יש אף רובד קדום יותר של שירי קרליבך וניגוני חב"ד, וכמובן אוצר הפיוטים שעבר מדור לדור. גם פועלו של אביהו מדינה והנגיעות של עוזי חיטמן ז"ל היוו חוליה חשובה בהפיכת מוזיקה יהודית למוזיקה רווחת".
מצד שני, הדור הנוכחי מתכתב הרבה יותר עם מוזיקה מערבית.
"המפץ הגדול מקופל לדעתי בדור האחרון של החוזרים בתשובה שגדלו על הביטלס, פינק פלויד, בוב דילן ומוזיקת הרוק האיכותי. הפיכתם לאנשים דתיים ואף חרדיים לא השכיחה מהם את המוזיקה המופלאה עליה גדלו. להיפך – אף בעצת הרבנים הם ראו מצווה בשימוש במתנה האלוקית שניתנה להם, אולם רק ככלי שרת לקדושה. וכך נוצרו מיני חיבורים של עולמות כמעט מנוגדים של טקסטים יהודיים ומוזיקה מערבית – חיבור ניגודים שיצר דבר שלישי חדש. במקביל עולם המוזיקה המוכר לנו מתחיל להקיא את עצמו לדעת מרוב הרעש וצלצולי הכזב, כשהאוזן והנשמה מבקשות אור אמת"

 

 

 

 

 

 

 

יכול להיות שזה טרנד שעוד יחלוף?
"אמת איננה אופנה מתחלפת. כל אופנה חיה על זמן קצוב וקצר, ואילו האמת היא נצחית. באופן אישי, אחרי שטעמתי מן המים המתוקים, ודאי שארצה עוד ועוד. יש קושי גדול במעבר משירי קודש לשירי חול. זה פתאום מרגיש סתמי כל כך ומדגיש, את הצורך להתחדד ולכוון גבוה ככל שניתן. עלול להיות מצב של היצף בשירי קודש וניסיונות לרכב על הגל בכל מחיר, וזה בוודאי ימאיס ויפגע בטעם הטוב, אולם בסופו של דבר אני מאמין במציאות שהולכת ומתבררת לטובה".
אתה יוצר, במקביל למוזיקה בגוון היהודי יותר, גם מוזיקה שעוסקת בנושאים קצת יותר "סטנדרטיים". מה ההבדל בין העבודה על שני סוגי היצירה?
"אין ספק שכל חיי התאמנתי בלעשות מוזיקה – טובה ככל שתהיה – רק בכדי לקבל את הזכות להלחין את 'אנא בכח'. אורך וגודל ההמתנה, ההתבשלות והציפייה הם כגודל הרגע. היה שווה כל רגע, ואינני מרגיש שום חסך ביחס לאותן 20 שנות יצירה עלומות, שכאילו היו כלא היו. מכאן ש'אנא בכח' חייב לשמש עבורי מגדלור. אינני יכול לזייף בכלים שניתנו לי. זה לא פשוט, משום שאכן אני יוצר גם מוזיקה לטקסטים מאוד אישיים, ואפילו עובד עם זמרות.זוהי צומת לא פשוט בשבילי, ומי שמכיר אותי מודע ללבטים והתחבטויות הנפש. למשל הפרויקט החדש של שירי ערש לפעוטות וילדים בביצוע שרון רוטר – יש פה בעיה עקרונית של זמרת שלא יכול להיות מקובל על החרדים. אבל יש פה גם את הפתרון: לילדים ולאמהות אין בעיה לשמוע זמרת מכל היבט הלכתי. אולם במקום להתווכח עם החרדי שלא יקשיב לזה ולהרבות מחלוקת, ההחלטה שלי היא פשוט להוסיף אור, וכנראה שנקליט את האלבום גם בשירת ילדים או גברים.
"בכל מקרה, בניתוח של יצירתי לאורך כך השנים תמיד שמרתי על אמירה נקייה וטוהר. יצרתי מתוך התייחסות למוזיקה כערך עליון, ממש לשם שמים. הרי לא היה לי שום אינטרס אחר מלבד השאיפה לגעת בנשמה דרך המוזיקה. לא חיפשתי פרסום ותהילה, ולא הותרתי אחרי יצירה מבישה. אינני אדם דתי או אדם חילוני. האמונה בוערת בי וברורה לי כשמש. אני חי ופועל בתל אביב, ומתוך שאיפה לאחדות הניגודים אצמיח פירות יצירה ייחודיים שיכולים לאחד ולגשר בין עולמות. אני פועל בדיוק מתוך שליחות קדושה זו".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2008)

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן

תעשה לי להיט: המדריך לפלייליסט

1. קומו והתהלכו בארץ
(כי אם תרימו לרגע את הראש תגלו שיש עוד מקומות חוץ מתל אביב)

או, מזמן לא דיברנו על מדינת סדום ותל אביב. הרגל מגונה של לא מעט אומנים הוא להתרכז בעיקר בה. אמנם זרועותיה הפתוחות מלטפות כמעט כל הרכב שיקי שמרביץ באורבניות ומקבל כתבה ב"טיים אאוט", אבל היי, אל תשכחו שרוב תושבי הארץ לא גרים בתל אביב, לא יודעים מה זה בדיוק אורבניות וחושבים ש"טיים אאוט" הוא חטיף שוקולד חדש שמתחרה ב"פסק זמן". ועוד של "כרמית".
איה כורם: "תל אביב היא כזו בועה, וזה שמכירים אותך בתל אביב לא אומר שמכירים אותך בשאר הארץ. מבחינתי, אני ממש בנקודה הזו. אני מתרכזת עכשיו להופיע גם מחוץ לתל אביב, כדי שבכל הארץ יכירו אותי טוב. אם אתה מחפש להיות אומן שיישאר ולא רק אומן שיכניס שיר לרדיו, פשוט חייב להופיע בכל חור. יש המון דוגמאות לאנשים עם כמה להיטים ברדיו, שבהמשך פשוט נעלמו. תל אביב היא בסך הכל עיר אחת, למרות שאנחנו תמיד שוכחים את זה. אתה לא יכול לקחת את תגובת העיר הזו אליך בתור משהו כללי".

 

 

 

 

 

 

2. נסה להיוולד למשפחה הנכונה
(למרות שבמדיה לא תמיד אוהבים נפוטיזם)

לפי היהדות, כל נשמה בוחרת את הוריה. אז אם כבר באותו שלב צבירה היתה לכם חיבה יתרה למוזיקה ולא בחרתם איזה אבא כמו צביקה פיק, שלמה ארצי או אפילו אבי טולדנו – אכלתם אותה. עם זאת, טבלה סטטיסטית מהירה ולא רצינית שהכנו בחופזה מוכיחה שלא תמיד הבנים-של והאחים-של וגו' מצליחים לעשות את זה נכון. דוגמאות: טל טולדנו, סימה דוכין, אתי לוי. מצד שני, את שרונה פיק, שיר לוי ובן ארצי אתם כן מכירים.
מנור שבת, צלע מהצמד פופ-אפ ובתו של שלומי שבת: "באיזושהי צורה זה עוזר. בכל מקרה, מזיק זה לא. אבל יש מצבים שמסתכלים עליך באור שונה ומצפים ליותר. כלומר, יש לך מן הסתם יותר אחריות מאומן מתחיל אחר. זה כמובן קרש קפיצה לעולם הזה, אבל זה גם מציק ברמה מסוימת כשאומרים שהכל פרוטקציות. מסתכלים עליך ובוחנים אותך תמיד הרבה מעבר לזמר מתחיל רגיל, אבל לקחתי את זה בחשבון, ומבחינתי זה חלק מהספורט, חלק מהאתגר. נכון לעכשיו אני 'הבת של שלומי שבת' כי לא הוכחתי את עצמי לבד, אבל אולי עם הזמן יגידו (צוחקת) 'שלומי, אבא של מנור שבת'".

3. נסו לארגן דואט עם זמר לוהט
(עם זאת, אל תשכחו: פחי הזבל של הרדיו מלאים בדואטים עם תותחים)

זה תמיד יכול לעזור, לפחות לאגו, אם כי קחו בחשבון שכבר היו כמה אמנים שהצליחו לתקתק דואטים שלא נודע כי באו אל קרבנו עם שלומי שבת, מתי כספי, שלמה ארצי, יואב יצחק, רוני דואני, ואפילו אריק איינשטיין. זה לא מבטיח לכם כלום, אבל צריכים לזכור שגם היו כמה אומנים שפרצו לקהל הרחב לא מעט בעזרת הטריק הוותיק הזה: שרית חדד, דין-דין אביב, גד אלבז, זהבה בן, פישי הגדול ועוד.
שחר סוויסה, שמככב עם טיפקס בלהיט "האהבה הראשונה": "הצעתי את הדואט דווקא לטיפקס, כי ידעתי שזה יכול להיות החיבור הכי מוצלח. בכלל, דואט יכול לקדם זמר בצורה מטורפת. אם זמר מאוד מפורסם מסכים לעשות את זה איתך, הדואט יכול לקחת אותך למקום אחר, במיוחד אם אתה כתבת והלחנת את השיר. הרי אם לעורך ברדיו מגיע סינגל של אומן צעיר לבד, לעומת סינגל שבנוסף כתוב עליו שם של אומן ידוע ומוכר – זה אחרת. מתייחסים לזה בצורה שונה, ואין מה לעשות. ככה זה עובד".

4. שקלו קאבר איכותי לשיר ש"כולם אוהבים"
(למרות שזו הדרך הקלה והבטוחה להתמתג כג'אנק)

קאברים הם האופציה הכי קלה, ובדרך כלל גם הכי מועדפת, לתקתק להיט. או נון-להיט, במחשבה שנייה. בשנים האחרונות להטו במיוחד החידושים ל"זה היה ביתי", "חום יולי אוגוסט", "הפרח בגני \ טורו", "סוד", "דרך המלך", "לא יכול", אבל מצד שני היו לא מעט חידושים שלא ממש שמעתם עליהם, וגם אם כן – לא נזכיר לכם אותם כדי שהם לא יחלחלו חלילה אל הנוראים שבסיוטיכם.
הנרי, שחידש ביחד עם ניקה את "בגידה" של ריטה: "קאבר הוא לא מתכון סודי להצלחה. עושים את זה כי אוהבים את השיר הספציפי, לא בתור הימור בטוח להצלחה. בכל מקרה, לכל מי שמתכנן קאבר – כבדו את המקור ודעו אותו היטב. באתי אל 'בגידה' אחרי ששמעתי אותו מאז שהייתי ילד ולמדתי את כל הניואנסים שלו. ניסיתי לנסות לשמור על הרוח שלו ולא לעשות לו עוול. מצד שני, יש את ממד הזמן והחדשנות, וצריכים להתחשב בו. ניסיתי להביא את השיר למקום שבו הוא היה נשמע אם היה מוקלט היום. כשדיברתי עם רמי וריטה התברר לי שהיה נורא קשה להפיק את השיר. בזמנו כולם נגנבו מההפקה, לכן הלכתי על הפקה טובה דומה. כמו שהשיר חידש אז – השתדלתי לחדש בעצמי".

5. שימו דגש על יחסי הציבור
(אבל קודם בדקו שיש לכם ביד מוצר באמת שווה)

היום, יותר מתמיד, היח"צנים מנתבים את התקשורת, ובחלק מהמקרים אפילו עושים ממנה מריונטה. לא חסרים מקרים של אומנים בינוניים שנדחפים באגרסיביות ע"י מחלקות הפרומו, סיפורים על מנהלי חברות תקליטים שאיימו בחרם סינגלים על גלגלצ אם שיר מסוים לא יכנס לפלייליסט, ושאר בעלי עניין שמצביעים ומשפיעים. מצד שני, מסתובבים לנו בין הרגליים המוני אומנים צעירים, מוכשרים ולא מוכרים, שרק בגלל היעדרו של יח"צן נשכני בסביבה – עדיין לא שמעתם עליהם. הפסד שלכם.
עופר מנחם, מנהל מח' יחסי הציבור בהד ארצי: "יחסי ציבור הם חלק חשוב בהצלחת מוצר, אך הם רק חלק מההצלחה ולא המפתח העיקרי. גימיקים הם לא מה שהופך מוצר למצליח. היום החלק החשוב ביחסי ציבור הוא קודם כל לבחור את הסינגלים הנכונים שייצאו ולדעת לדחוף אותם ברדיו. ברגע שפרצת את מחסום הרדיו, זה המפתח להמשך ההצלחה – כתבות, התעניינות מצד המדיה, קליפ ב-24, אירוח בתכניות טלוויזיה וכו'. לגבי מוצר נחות עד בינוני עם יח"צ מעולים – אני חושב שכמה שיחסי הציבור יהיו טובים, זה בסופו של דבר 'הר שמוליד עכבר'. היחצ"ן אולי מצליח לגרום להרבה רעש מסביב, אבל הקהל לא יקנה את זה. המדיה אולי תשתתף בחגיגה, הצרכן פחות".

6. אם אתם יוצאי כוכב נולד – לא פיינאליסטים – הסיכויים שלכם נמוכים במיוחד
(ואל תאמינו לכל מי שטוען אחרת)

היום כל אומן ממורמר שמכבד את עצמו מפזם את המנטרה ש"היום כל שוק המוזיקה זה כוכב נולד". עובדתית זה ממש לא נכון, ודי הפוך למעשה. רוב פליטי התוכנית, לא כולל הפיינאליסטים כמובן, עדיין מבטיחים שהם "או-טו-טו מוציאים את הדיסק", וסביר להניח שרובם יפזמו את ההבטחה הזו גם בעוד חמש שנים. הם אולי מופיעים פה ושם, אבל מהרדיו, מהטלוויזיה ומהרדאר הציבורי הם נעלמו כמעט לחלוטין. כי מתי שמעתם בפעם האחרונה על ומהאחים צנחני, מורן גמליאל, שירלי לילו או אוהד אלישע? אולי זה
יקרה וכו', אבל בינתיים הם די סובלים, כך נראה, מיחס טיפה מזלזל ששמור בעיקר לפליטי ריאליטי.
בן שרעבי, "כוכב נולד 1" במיל': "הפרסום ותשומת הלב נמשכים אל הפיינאליסטים, כך שאנחנו, כלומר כל השאר, היינו קצת יותר שוליים. אם זה מבאס, פוגע בנו או מוריד את אחוזי ההצלחה בהשוואה אליהם? התשובה היא כן. הטלוויזיה היא מקור כוח מאוד חזק, וכשהיא מפנה את אור הזרקורים כלפי הפיינאליסטים הגדולים – כל תשומת הלב הולכת אליהם, ואנחנו אלה שצריכים לגשת, לנסות וכן הלאה. מצד שני, להיות כל שבוע בערוץ 2 לא קורה כל יום, וזה נתן לי קצת פתח, אבל גם אם תתפרסם ותצליח – לא תגיע למימדים של אותה שלישייה".

7. אל תנסו לכתוב להיט
(כי שיר שנתפר בול לפלייליסטים בדרך כלל גם לא מצליח לפגוע)

בדרך כלל זה מביא לסתם גיחוך, אבל לעתים קרובות מדובר במפגעים אקולוגיים של ממש: סינגלים שנתפרו לרדיו כלהיטים בטוחים. בדרך כלל העטיפה ג'אנקית, העיבוד מנסה לחקות משהו אחר שהצליח לרוב לפני שנה וחצי ומעלה (פופ נוסח רוני, היפ-הופ משולב במזרחית, והמהדרין מוסיפים את אפקט הווקודר המאוס). הזמר\ת מנסים לשחק אותה כוכבים מלידה, והכל נראה כאילו מישהו זרק את החץ ותוך כדי ניסה לצייר את המטרה: פלייליסט.
גלעד כהנא, סולן הג'ירפות: "החוק לייצר סינגל בעיניי הוא שאין לאומן שום מושג מהו סינגל. זו מילה בלתי אפשרית, חמקמקה, ובפירוש אי אפשר לכוון לשם. אין אנשים כאלה, אולי יש רק אומן אחד באיסלנד שניסה ופגע. היוצר צריך לכתוב שירים, ואם יהיה סינגל הוא יגלה את זה רק בדיעבד. הרבה פעמים סינגל הוא שיר שנכתב בכלל תוך שלוש דקות בסך הכל. אני אומר לכל יוצר שהיצירה שולטת ביוצר ולא להפך. מי שחושב שהוא שולט ביצירה פשוט חי באשליות. בקיצור, הדרך הכי בטוחה לא ליצור להיט הוא פשוט לנסות ליצור להיט. לכן צריכים פשוט ליצור הרבה שירים, ואז הסינגל יבוא וכבר יגיד לך 'היי, אני סינגל'".

 

 

 

 

 

8. דברו קצר
(שחררו מחלומות על פתיח של דקה וחצי)

טראקים בני שש או שבע דקות הם נחמדים מאוד כשלעצמם, ואפילו כמה מידידינו הטובים, אבל קחו בחשבון שהם לא ממש ידידיו הטובים של הרדיו. נדיר מאוד, אם בכלל, שלפלייליסטים נכנסים שירים כאלה. שם מעדיפים – בדיוק כמו רוב הקהל – את השיר קצר, פשוט וקולע. יצירה מורכבת? זה כבר לבית, באוזניות, לבד. הרבה פחות לרדיו. אז אם כבר להתחכם, תתחכמו לחברים שלכם.
רון הופמן, סינרגיה: "הייתי ממליץ במיוחד לא להיתקע בפתיחות יותר מדי ארוכות. אל תתנו לפתיח יותר מדי זמן עד שתגיעו לפואנטה. שיר שלוקח לו דקה וחצי כדי להגיע למשפט הראשון של הסולן – לא יעבוד. המאזין ברדיו צריך להבין מהר מה קורה. צריכים מקסימום 30 שניות פתיחה של שיר עד שיבינו מה קורה. זה יכול להחזיק אולי כרצועה באלבום, אבל לא כסינגל שנשלח לרדיו. היחצניות שלנו והד ארצי ידעו להגיד לנו בזמן הנכון לא להוציא שירים כאלה לרדיו, והיה לנו מזל, למרות שאם מתעקשים אפשר להוציא גרסת רדיו מקוצרת יותר".

9. אל תהיו מקובעים על סגנון
(מצד שני, אל תתפזרו)

לא מעט להקות תקועות היום על סגנון ספציפי, או כי זה מה שהם פשוט רוצים, או בגלל ש"זה עובד" או בגלל סתם קיבעון. כך יוצא שאלבום שהוכרז מראש כאקוסטי יכיל גם שירים שלא ממש מתאימים לקו, או להקות רוק כבד שיכולות לוותר כמו כלום על שיר פופ נפלא. אל תעשו את זה, אחים שלו.
אייל מזיג, הדורבנים: "מבחינה סגנונית, אף פעם לא נתקלנו במצב שאנחנו אומרים 'או.קיי, זה שיר יפה אבל לא בסגנון הנכון'. אין דבר כזה, כי שיר יפה הוא שיר יפה. אין אדם שאוהב רק סגנון אחד. לכן הייתי מציע לכל אומן להתפרס על סגנונות, לחפש את עצמו בכל מני מקומות. כולם חושבים שאנחנו להקת דיסקו, למשל, ואנחנו ממש לא. הדיסקו הוא רק איזה פן שהיה אצלנו, והשיר הראשון שהוצאנו לרדיו היה כזה. המשכנו איתו, אבל לא הפסקנו לשיר פופ, בלדות או אפילו סגנון ארצישראלי. בדיסק החדש יש אפילו בוסה-נובות ושירים נוסח ג'יפסי קינג, כי כאמור, לא ננעלנו לסגנון ספציפי".

9. אל תזלזלו בחשיבות הקליפים
(לא צריכים למכור את עצמכם ביוקר בשביל זה. אפשר גם בזול)

אמנם ערוץ 24 הוא בודד במערכה של הקליפים, ואמנם יש לו לא מעט תחלואים (מה זה "הגוזניקים" האלה?!), אבל אל תתפתו לסגידה הגלגלצית, בה לוקים רוב כלי התקשורת, שמיד טוחנים כל שיר שקיבל שם פלייליסט, אבל לא ממש מחזיקים מרשימת השידור של 24. בכל זאת, צריך גם שיכירו את הפנים שלכם. גם אם הן כשלעצמן לא להיט גדול. 
יואב קוטנר, העורך הראשי של 24: "עדיף להשקיע טיפה יותר בקליפ ולעשות אותו ברמה מקצועית. עדיף קליפ אחד טוב מאשר שלושה בינוניים. אל תשכחו שבימינו הפריצה לתודעה הציבורית היא לא רק ברדיו. את 'בית הבובות', למשל, השמענו עוד לפני שהשמיעו אותם ברדיו, וכך גם 'אלג'יר'. גם כל הקליפים הטובים של ההיפ-הופ מושמעים בטלוויזיה הרבה יותר מאשר ברדיו. אגב, קליפ טוב לא חייב לעלות הרבה כסף, אלא כזה שעשוי בצורה מקצועית. למשל, 'ארוץ אליך' של שרון רוטר היה זול, אבל היה לו רעיון מדליק. בסופו של דבר, הכי טוב ואידיאלי לאומן זה שיש לו להיט גם ברדיו וגם בטלוויזיה".

 

 

 

 

10. תשקיעו בהפקה
(ושלא תעזו להישמע כאילו אתם שרים בתוך בית שימוש)

אל תזלזלו בשום אופן בהפקה. או בשירה. בעצם, לא בריא לזלזל במשהו בכלל, באופן כללי. מבט חטוף בפלייליסטים המובילים במדינה מוכיח שאף אחד מהשירים שנמצאים בתוכם לא מוקלט גרוע, לא מושר גרוע, וגם אם פעם זה סוג של קטע – היום זה נשאר רק בגדר קטע. לא יותר.
עופר מאירי, "מטרופולין": "אני חושב שמאוד חשוב שמבחינה טכנית השיר יהיה מוקלט טוב, במיוחד השירה. אסור שהיא תוקלט באיזה בית שימוש בבית או בסתם חדר. שירה היא הדבר הכי חשוב, ויש היום דווקא נטייה לזלזל בדבר הזה. בגלל שאנחנו מתחרים עם שוק בינלאומי מאוד עשיר בהפקות שהאוזן הישראלית התרגלה אליהן, צריכים להיזהר מהפקות מחופפות. יש היום הרבה הפקות מיינסטרים שנשמעות כמו חדר חזרות. לדעתי שילוב נכון בין הקלטה אקוסטית להקלטה אלקטרונית הוא דבר שעובד במשך הרבה שנים – התייחסות למוזיקה אקוסטית כאילו היא אלקטרונית ולהיפך. העירוב הזה הוא בדרך כלל סוג של מפתח למשהו מאוד חזק היום. אפילו קולדפליי, שנשמעים אקוסטיים, מתבססים על הרבה עבודת מחשב מהודקת בהפקה, ולדעתי זה מאוד חשוב בשיר".

11. תנסו לרגש
(המלצה חמה: גיטרה אקוסטית)

גם הפקות שונות יכולות לקחת את אותו שיר לכיוונים שונים לגמרי. מה שהיום אוכל פלייליסט הוא בעיקר שירים שמרגשים באיזושהי צורה. להעלאת הריגוש מומלץ להשתמש בכינורות, קלידים, עלייה לקראת הסוף, רגעי שיא וכמובן הפקה שזורמת יופי עם האוזן. מצד שני, כמובן שזו לא נוסחה, ואף אחד לא מבטיח לכם כלום. במיוחד לא אנחנו.
אורי זך, מפיק מוזיקלי מוביל: "הקהל הישראלי, בעיניי, אוהב זמרים יותר מאשר הוא אוהב מוזיקה ועיבודים. לכן המפיק צריך להוציא את הזמר או הזמרת ממש מלכים. גם אם ההפקה המוזיקלית מדהימה ומטורפת, והזמר נבלע בתוכה ולא יוצא החוצה – לפחות בעיניי פספסת את המטרה. גם עם מירי מסיקה, איה כורם ותמיר חיטמן השתדלתי שהפלייבק יהיה הבגד שלהם ולא הם יהיו הבגד של הפלייבק. מבחינת סטייליג צריכים כל הזמן להתחדש, כי העולם הזה מאוד אוהב שינויים וחידושים, ואישית אני מאוד אוהב לערבב בין ז'אנרים, כמו פופ, אקוסטי ואתני. בנוסף, הקהל הישראלי אוהב בעיניי או לאהוב או להתרגש. בשביל ריגוש צריכים גיטרה אקוסטית – דבר מאוד אהוב שירשנו מתרבות המדורה של הפלמ"ח, ובנוסף גם כינורות ובס-תופים עדינים יחסית".

 

(פורסם ב"רייטינג", יוני 2006)

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן