ארכיון קטגוריה: ראיונות

שלח\קבל עם רונאל פישר. "אני שחור או לבן. שונא את האפור"

1. למה רונאל?
"הייתי צריך להיוולד בת ולהיקרא על שם סבתי שרה. כשנולד בן, הציעו שר-אל, אבל הבינו מיד שמדובר בשם מזוויע. אחותי טוענת שאלוהים שמח ביום בו נולדתי, ואין לי מושג על נסמכה כשקבעה זאת. וכך נולד השם רונאל. שמחת האלוהים. יכול להיות שכל הסיפור הזה לא נכון, אבל זה מה שסיפרו לי כשהתבגרתי ושאלתי. שנים סבלתי בגלל השם, ועד היום מעוותים את שמי ומכנים אותי רנואל, רונלד ושמות אחרים שאין לי שום קשר אליהם".
2. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"עומד עם תפוח מקולף ובננה מופשטת במטבח, ומביט על אימי. זה זיכרון כל כך חזק, עד שאפילו אם כולו המצאה שלמה שלי, אני מוכן להיהרג על אמיתותו".
3. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שאני חרדי. שכל אדם במאה שערים פחות דתי ממני. שאין אף אדם בעולם כולו שמאמין בשם ואוהב אותו יותר ממני. שאין משמעות לחיים בעיני ללא קריאת עמוד או שניים בתורה כל יום, להבדיל מהגמרא או התלמוד, שכבודם במקומם מונח אף הוא".

 

4. מה היתה העבודה הראשונה שלך?
"עוזר לחנווני בחנות מכולת. הייתי בן 9 או 10, כמדומני. נורא רציתי חכה כדי לצאת לדוג. עבדתי כל החופש הגדול, הרווחתי 70 לירות וקניתי חכה שאותה אני שומר עד היום. היא לא שווה כלום. לא אז ולא היום. אבל קניתי אותה בזכות יכולתי להסתיר את הגבינות הטריות בסוף המדף ולהעמיד בשורה הראשונה את הגבינות הישנות, כדי שהחנווני לא יפשוט את הרגל".
5. כשאתה הכי רוצה להתפנק…
"אני מבקש מאשתי שתאהב אותי או יוצא לדוג או קורא בתורה. על שלושה דברים העולם עומד: על רעייתך, על דיג ועל תורה. כל מי שחושב אחרת, פשוט לא מבין שום דבר".
6. מה הדבר הכי כייפי שעשית במהלך הקריירה?
"המונח 'כיף' קשה לי, אבל אוכל לומר מה גרם לי לריגוש עצום. ייצגתי כעורך דין תלמיד שנשלח בניגוד לרצונו לבית ספר לחינוך מיוחד. הוא כתב מכתב לשופט. מאוד מרגש. במהלך הדיון עסקנו בשאלות משפטיות כבדות, אבל צילו של הילד עמד כל הזמן לנגד עיני ולא הרשתי לבית המשפט לשכוח לרגע שאנו עוסקים בו ובחייו, ולא אך ורק בשאלות משפטיות תיאורטיות. זה הוכיח את עצמו. בית המשפט אסר על העירייה ומשרד החינוך להעביר את הילד לחינוך מיוחד. אני מאוד גאה בזה ונרגש גם היום מן העניין. אגב, הילד מצליח מאוד היום בבית הספר הרגיל".
7. ומה הדבר הכי מביש?
"אין מביש, אבל יש דברים שאני מצר עליהם. העלבתי פעם את הזמר שלמה ארצי משום שפירשתי לא נכון דברים שכתב עליו העיתונאי אהרל'ה בכר ז"ל. שנים לא עמד לי כוחי להתנצל, ובכל הזדמנות שיש לי אני שולח לשלמה אנשים כדי שיגידו לו ששגיתי. זו הייתה יהירות מצדי, ואני חש עם זה מאוד לא נוח".
8. אם לא היית מתפרנס מעריכת דין וטלוויזיה, בטח היית…
"אני לא מתפרנס מהדברים שאני עושה בטלוויזיה. מדובר מבחינתי בתחביב, בדיוק כמו דיג. פרנסתי כולה על עריכת הדין. אם לא הייתי מתפרנס מעריכת דין, קרוב לוודאי שהייתי מתפרנס מדייג. ואם לא היה בדייג מספיק כדי לכלכל את משפחתי, בוודאי הייתי עוסק בהוראה, שזה החלום הגדול שלי. אילו ניתן היה בישראל של היום להתפרנס כהוגן מהוראה, אין לי צל של ספק כי הייתי עוסק רק בכך".
9. איך הקשר שלך עם ההורים?
"אין לי הורים. שניהם הלכו לעולמם בזה אחר זה בפער של שנה או פחות, לפני מספר שנים. בחייהם היה לי עמם קשר מיוחד. אבי היה פלמ"חניק ואיש מחוספס למדי, איש שעבר את התופת של אושוויץ ונותר בחיים. הוא השתדל לא להיות הרבה בבית. הוא היה זקוק למרחבים. לאוויר צח. מקומות סגורים, משרדים, היו מוציאים אותו מדעתו. אמי היתה אישה נבונה מאוד ויושבת אוהלים. תן לה חומר קריאה טוב – והיא לא זקוקה לשום דבר אחר. עם כל אחד מהם היתה לי מערכת יחסים שונה ומרתקת. הם חסרים לי מאוד, ונדמה לי שלעולם, כל עוד אני חי, לא אשלים עם אובדנם. הם מתו לי מהר מדי".
10. מה הצבעת בבחירות האחרונות?
"אני לא מתחמק מתשובה ישירה, אבל כיוון שממילא אינני אדם פוליטי, אין משמעות למפלגה שבחרתי לתת לה את קולי. יש משהו מאוד לא מגובש בזהות הפוליטית שלי, וזאת בניגוד לעניינים אחרים הנוגעים לחיי. יכול להיות שיום אחד זה יקרה ואז יהיה לי הרבה יותר קל להשיב לך על זה, כי אז תהיה לזה גם משמעות".
11. אם היית ראש הממשלה, מה היתה ההחלטה הראשונה שלך?
"זהו, שלא הייתי ולא אהיה ראש ממשלה כי אינני יודע מה לעשות דבר ראשון וגם לא אחרון. אין על מה לדבר בכלל. אולי יום אחד ארגיש שאני יודע מה לעשות, ואז אוכל להשיב על שאלות מהסוג הזה. בגדרי אמירה פילוסופית בלבד, אני יכול לומר לך שהייתי מזמן אליי את שר או שרת החינוך, ומבקש מהם לחייב את המורים ללמד את יציאת מצרים ומעמד הר סיני כהיסטוריה המחייבת של עם ישראל ולא כסיפור נחמד, כפי שמלמדים זאת היום בבתי ספר חילוניים. כמובן שאחר כך לכל תלמיד תהיה הזכות לבחור מה לעשות עם זה".

 

12. 1987 או 2007?
"תמיד קדימה. 2007 יותר טובה מ-1987, ו-2008 תהיה יותר טובה מ-2007. אני גם מאלה שלעולם לא אומר בסוף שנה 'תכלה שנה וקללותיה'. אין שנה מקוללת. יכולה להיות שנה יותר טובה או פחות טובה, אבל אסור להגיד מקוללת".
13. מאיזו תכונה שלך היית מת להיפטר?
"מוחלטות. טוטאליות. לעיתים רבות מדי אני מוצא את עצמי בקצוות. שחור או לבן. אני שונא את הצבע האפור. הוא מסמל בעיני בינוניות, חוסר החלטיות. לפעמים נדמה לי שזו עמדה קשוחה מדי בחיים, ודווקא עדיף להיות כמו אותם אנשים היודעים לדבר במונחים של איזון, של גם מזה וגם מזה".
14. אם היית מראיין את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך ברונאל פישר?
"שום דבר. אין לי שום שאלות לעצמי. לא משום שאני יודע הכל על עצמי, אלא משום שאני לא מעניין את עצמי. בכלל, יכולת התבוננות אינטרוספקטיבית היא תכונה שאינה זרה לי. אני מבלה תדירות בביקורי בית אצל נשמתי ומוחי, ועל כן לא מצליח לייצר שום עניין מיוחד או חריג במה שקורה שם".
15. מהי הפאדיחה הכי גדולה שהיתה לך בחיים?
"בטירונות גבעתי. הייתי צריך לצעוק 'רימון' באימון על יבש, כדי שכולם ישכבו על הרצפה, ולא יצא לי. נתקע לי גמגום אינסופי. מבחינה תיאורטית, כל המחלקה נהרגה. זה היה מביך למדיי".
16. איזה רינגטון יש לך בסלולרי, ולמה?
"לא יודע מה זה רינגטון".
17. ערוץ 2 או ערוץ 10?
"ערוץ 2, כמובן. ולא סתם ערוץ 2. קשת בלבד. אבי ניר, מנכ"ל קשת, הוא אדם שאני חש מחויבות עצומה כלפיו, אף על פי שמבחינה משפטית אני חופשי כציפור. אני לא מה שנהוג לכנות 'טאלנט' של מישהו. אני אפילו לא טאלנט של אשתי, שחושבת לעתים שההופעה שלי בטלוויזיה מיותרת לחלוטין".
18. מה היה הספר האחרון שקראת?
"שבתי לקרוא ב'תשע קריאות תלמודיות' של לוינס בפעם השלישית, כי הספר הזה מסרב למצות את עצמו. אבל סיימתי במקביל את 'אלבר קאמי: חייו' של טוד. קאמי הוא אדם שמרתק אותי ללא גבול. אני מוכן להמשיך ולקרוא עליו כל מה שאפשר. אגב, אמנם לא נשאלתי על כך, אבל אילו היו שואלים אותי איזה ספר הוא הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם, הייתי קובע ללא היסוס: 'היצירה' של אמיל זולא. אני חוזר אל הספר הזה אחת לכמה זמן, ונדהם בכל פעם מחדש מהעוצמות שבו".
19. מה התגובה הראשונית שלך כשאתה רואה ג'וק ענק על השיש במטבח?
"צועק לאשתי בהיסטריה. היא ממונה על חיסול ג'וקים בבית. אני מדבר על הגדולים. אני ממש לא מתלהב מהם. עם הקטנים אני יודע להסתדר יפה מאוד".
20. מה הכי לא נוח לך בבית שלך?
"הכול נוח, נעים, חם ומתוק. אין ולא יכול להיות דבר בלתי נוח בבית. עצם העובדה שמדובר בבית של המשפחה שלך, הכול נעשה מיד נוח. אי נוחות ובית הן מלים סותרות וצירוף בלתי אפשרי מכל בחינה. מנטאלית, הרבה יותר מפיזית, הבית הוא המקום הנוח ביותר בעולם".
21. מה אתה אוכל רק לשם הבריאות, ולא בגלל שזה טעים?
"שום דבר. אני חסיד שוטה של אוכל טעים. בעיקר זה של אשתי. לצערי, היא לא מבשלת די, אבל כאשר היא טורחת – אין דבר שיתחרה ביכולותיה המופלאות. אני סבור שאסור לאכול דברים לא טעימים. זה עושה מצב רוח רע וגם לא בריא במיוחד. אף אחד לא יעבור את השכל שלי בשלום עם ניסיון שכנוע, שיכול להיות אוכל לא טעים אבל בריא. אם הוא לא טעים אז הוא גם לא בריא. אם לא לגוף, אז לפחות לנפש".
22. מתי בפעם האחרונה היית מאושר?
"לפני דקה ממש. יש שלושה אנשים, שזהותם סודית ושמורה רק עמי, שבורא עולם העניק להם 'בייגלה'. כלומר, מן עיגול כזה נסתר של מלאכים מעל לראשם. איפה שהם לא יהיו ומה שהם לא יעשו, לעולם יהיה אור גדול סביבם. לפני דקה פגשתי אחד מהם לצורך נסיעה לחו"ל בענייני עסקים. זה היה נפלא. זה האושר בהתגלמותו".
23. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"מי יכול לדעת. אולי אתפנה לגדל את ילדיי, שממילא יהיו כבר גדולים מדי. אולי ארצה לעשות למען הציבור, מה שכרגע אינו בא בחשבון. אולי אחיה בחו"ל. אולי אהיה בקבר. אסור לנבא. אי אפשר לנבא. אני יכול לומר לך שעשיתי כל מה שרציתי בחיי. אין לי עוד כל שאיפה או מטרה או רצון או חלום להגשים, אבל אסור להבין מזה שאני משועמם. השגרה היא המתנה הנפלאה ביותר שניתנה לאדם, והוא צריך לדעת לכבד אותה ולחבק אותה בשתי ידיים. מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, אין לי רגע דל אחד בחיי, אז אולי השגרה שלי קצת שונה משל אחרים".
(פורסם במקור ראשון, 2007)

שלח\קבל עם נעה דיין-ירון. "קיבלתי עיניים במתנה"

1. למה נועה?
"בת צלופחד. אמא שלי מספרת שעוד לפני שהבדיקה אישרה שהיא בהריון, ועוד הרבה לפני שהיא ידעה אם יש לה בן או בת, היא מצדה כבר ידעה בבירור שיש לה בבטן נועה".
2. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"שחיתי עם דולפינים".
3. ומה הדבר הכי מביש?
"שחיתי עם דולפינים".
4. אם לא היית מתפרנסת ממה שאת עושה היום, מה היית עושה?
"אני אימא לשישה ילדים, ברוך השם. הם מלכלכים בגדים כל יום לפעמים פעמיים, רעבים שלוש פעמים ביום, כל יום, וצריכים גם חיבוקים ונשיקות, וגם עזרה בשיעורים לפעמים. אז ככה שאני לא ממש מתפרנסת הרבה מחוץ לבית, אין לי פשוט זמן וכוח לזה. ולשאלתך, לא הייתי מחליפה את העבודה הזו בשום דבר אחר בעולם".

 

5. איך הקשר שלך עם ההורים?
"ברוך השם, מצוין. על אף כל הקשיים והמכשולים, ויש רבים כאלה במשפחה שלנו, אני חושבת שאנחנו עושים עבודה לא רעה בכלל. הלוואי על כל המשפחות של בעלי התשובה".
6. אם היית ראש הממשלה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שלך?
"להתפטר כנראה, ולמנות את בעלי במקומי, הוא הרבה יותר מתאים ממני".
7. מאיזו תכונה שלך היית מתה להיפטר?
"משתי תכונות שהולכות תמיד ביחד – עצבות ועצלות. יש לי מהן הרבה, ואני במלחמה יומיומית איתן – האם להישאר גוש עפר כמו שהן רוצות, או לנצח אותן ולהצליח להתרומם קצת למעלה".
8. אם היית מראיינת את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך בנעה ירון?
"הייתי שואלת: 'מה רבי נחמן מברסלב נתן לך במתנה שהיית מוכנה להשאיר בשבילו את כל העולם מאחורי הגב, וללכת אחריו הליכה עיוורת בלי להסתכל אחורה?'. הייתי עונה: 'עיניים'".
9. איזה רינגטון יש לך בסלולרי?
"יש לי טלפון כשר למהדרין, אין בו רינגטונים. יש בו או פפפרררר פררררר או גלינג גלינג גלינג או טרילילי טרילילי טרילילי. אני בחרתי את הפרררררר פררררר. זה הכי מתאים לאופי שלי".
10. ערוץ 2 או ערוץ 10?
"לא זה ולא זה! אין לי טלוויזיה כבר שנים. היתה לי טלוויזיה ענקית ומשוכללת, וברגע של הארה לפני 11 שנה, בעסקה מפוקפקת עם טיפוס מפוקפק בלי חשבוניות, החלפתי אותה תמורת מזגן. עסקת חיי".
11. מה היה הספר האחרון שקראת?
"'לוחמי התמורות – קורות המלחמה האחרונה' של הרב ארז משה דורון. זה ספר פנטזיה שמבוסס על חכמת הקבלה, ומתאר את המלחמה האחרונה לפני בוא הגאולה. אנחנו, אגב, נמצאים בעיצומה של המלחמה הזו ממש עכשיו. ספר מומלץ ביותר".
12. מה את עושה כשאת רואה ג'וק ענק על השיש במטבח?
"צורחת, קופאת, מזיעה בכל הגוף, מפנה את הילדים מאזור הסכנה, וקוראת לבעלי. הוא בעל עקרונות כמובן ומסרב להרוג אותו, מבטיח לנסות רק להרחיק אותו בעדינות לחדר המדרגות. זה לא מספיק טוב בשבילי. בלית ברירה בדרך כלל אני לוקחת בסוף נעל גדולה – לא שלי – והורגת אותו במכה. אחר כך מספרת לפחות לשתי חברות בטלפון, כולל כל רגעי המתח והמשבר, בשביל להירגע".
13.מה את אוכלת רק לשם הבריאות, ולא בגלל שזה טעים?
"סעודה רביעית במוצאי שבת. יש עצם קטנה ושמה עצם הלוז, שניזונה רק מהסעודה הזאת. כתוב שמהעצם הזאת יבנה שוב הגוף בתחיית המתים. וחוץ מזה, זו הסעודה של דוד המלך וזו סגולה ללידות קלות, ככה שאני משתדלת."
14. מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?
"כשהספר שלי, 'מקימי', יצא לאור. עבדנו עליו כמעט שלוש שנים ארוכות ולא קלות. כשנכנסתי לחנות ספרים בתל אביב כמה ימים אחרי שהוא יצא וראיתי אותו עומד על המדף בין כל שאר הספרים, היה לי רגע כזה – לא יודעת אם של אושר, אבל בהחלט של סיפוק והתרגשות גדולה".
15. איפה תהיי בעוד 10 שנים?
"רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום… אבל אם הוא שואל לדעתי, אז אני מאוד מקווה שאהיה עם בעלי, בריאים ושמחים, בחתונות של הילדים שלי ובבריתות הראשונות של הנכדים שלי. ואמרו אמן".

(פורסם במקור ראשון, 2007)

"אני לא שייך גם ללא-שייכים". ראיון עם ידידיה מאיר

זה בכלל לא פשוט להגיש תוכנית זוגית, מהרהר בקול ידידיה מאיר במהלך הראיון. הרי אם אורי אורבך ועירית לינור היו למשל מפגינים בזמנו חוסר תקשורת ב"המילה האחרונה", המאזינים היו פוטרים את חוסר האידיליה ב"טוב, הזוגיות הרדיופונית שלהם לא משהו". אבל איך תגיבו כשתשמעו חריקות זעירות בתוכנית הרדיו המשותפת של סיון רהב-מאיר וידידיה, בעל ואישה כדת משה וישראל, המשודרת מדי יום שישי ב-12:00 בצהריים בגלי צה"ל? "תמיד עלולים לחשוב 'זה לא עובד, היא לא מקשיבה לו, הוא לא מקשיב לה, הוא לא מכבד אותה'", אומר מאיר. "וזו לא זוגיות רדיופונית, זה באמת".
ובכן, הדרך לעקוף את כל הבעיות שעלולות לצוץ היא פשוטה אך מסובכת: פשוט לבעוט את אלמנט הספונטניות מהתמונה. "התוכנית כתובה רובה ככולה. אנשים לא יודעים את זה כי זה באמת נשמע כמו שיחה בינינו", מגלה מאיר. "אבל מדי שבוע אנחנו כותבים את התכנית ובעצם מקריאים אותה, עם תוספות ספונטניות כמובן. זה נורא עדין, כי בעצם הדיאלוג לא יכול להיות יותר מדי רומנטי כי הוא יהיה דביק, וזה לא יכול להיות ענייני ממש כי אז יגידו 'תראו איך הוא קר כלפיה'. מישהו אמר לי השבוע 'רבת איתה, נכון? שומעים בקול שלך'. ולא, לא רבנו… אבל בכל מקרה, תמיד צריכים להשלים עד התוכנית ביום שישי (צוחק)".

ההתנהלות הזו היא דוגמה טובה לקריירה התקשורתית של ידידיה מאיר. הכול זורם וחינני, אבל גם מתוכנן ומחושב. למרות שהוא עובד במדיה החילונית, לא תראו אותו מכופף את ההשקפה שלו כדי לרצות מישהו. למרות שבא מבית דתי-ציוני (ועוד משושלת הרב קוק) הוא בכלל חרדי. למרות שהוא ואשתו סיון לא חושפים את שלושת ילדיהם ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2, הם מתפרנסים בין השאר משם. למרות שהוא די סולד מהמדיה החילונית, הוא הצליח להתברג לתוכה תוך שהוא שומר על שם נקי איכותי. ואם נדבר בשפת הקטלוגים, אומר ידידיה, יש את השייכים ואת הלא שייכים. "עו"ד יעקב ויינרוט אמר בעבר שגם למחנה הלא-שייכים, הוא מרגיש לא שייך. אבל אני אפילו למחנה הזה של ויינרוט לא בטוח שייך", הוא אומר. "מבחינת הזהות המגזרית שלי הייתי יכול לומר לך שאני לא מחובר לאף אחד, אבל זה להפך. אני באמת מרגיש מחובר לכולם. הנה, כאן ברמת השרון עיר מגורינו אני זוכה להיות קשור גם לרב העיר הרב יעקב אדלשטיין, שהוא דמות מופת בעולם החרדי-ליטאי, גם לשליחי חב"ד וגם לגרעין התורני הנפלא שפועל פה. מצד אימא שלי אני הנכד של הרב שלמה קוק שהיה הרב של רחובות, והיה אחיין של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבא שלי מגיע ממשפחה דתית-לאומית כזו. סבא שלי, אהרון מאיר, היה מנכ"ל בנק המזרחי. כשהייתי ילד שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. הסתכלתי מצד אחד על משפחת הרבנים, ומצד שני על הסבא הבנקאי, ושניהם נראו לי אטרקטיביים, אז עניתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות הרב של בנק המזרחי. זה די מה שהייתי בסוף – שילוב של הכל".

*

כבר לפני כמה שנים טובות סומן ידידיה מאיר (33) כאחד מאנשי התקשורת המוכשרים בסביבה, אבל נדמה שבחודשים האחרונים שומעים עליו יותר ויותר – התוכנית הזוגית עם סיון בגלי צה"ל, תוכנית המוזיקה היהודית שהגיש עד לאחרונה בערוץ 24, המדור "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", הופעה מדוברת ב"המקור" של שלח ודרוקר, וכמובן תוכנית הבוקר שלו "התעוררות" ברדיו קול חי, אותה הוא משדר מאולפן מיוחד שהוקם בביתו במיוחד. "הייתי יכול להגיש את התוכנית בפיג'מה," הוא צוחק, אבל זה לא קורה, כי לפני התוכנית הוא מתפלל שחרית בבית הכנסת "עונג שבת" ברמת השרון ואז חוזר הביתה. "אם צריך לחתל את הילד אני שם שיר ארוך במיוחד… סתם, סיון אחראית על ארגון הילדים בבוקר לגנים. אין לי מושג מה קורה בשעתיים האלה מאחורי דלת האולפן הסגורה".

הג'ינג'י המזוקן קלות, שנראה כמו ילד טוב נחלאות, החל את דרכו המקצועית עוד כשלמד בישיבה כעורך מוזיקלי ברשת א' ("אמא שלי מספרת שהיא כל כך רצתה לשמור עליי בקדושה ובטהרה, שבחודשים הראשונים אחרי לידתי היא לא שמעה רדיו בנוכחותי. זו כנראה סגולה לבן שיהיה שדרן רדיו"). לאחר מכן החל לכתוב בשבועונים החרדיים "משפחה" ו"בקהילה", ולמרות שבצה"ל שירת ברבנות הצבאית, אחרי שנה וחצי עבר ל"במחנה" לאחר ששלח בפקס למערכת השבועון הצה"לי כמה טקסטים שכתב.
בשנת 2000, ביום שבו השתחרר מצה"ל, ייסד ביחד עם עוד כמה חברים את "אפעס" – מן ניוזלטר אינטרנטי שנשלח לרשימת תפוצה מצומצמת וברנז'אית. אחרי שנים ספורות הציע להם רוגל אלפר, שבדיוק התמנה לתפקיד עורך מוסף הארץ, להעתיק את מקום משכנם אל רחוב שוקן ("כבן למיעוט נרדף, זה היה ריגוש גדול שדווקא העיתון הזה נותן לנו הזדמנות כזו"). הפורמט השתנה כמובן ממאמרים לכותרות פאנץ' סאטיריות, ולאחר כמה שנים עבר המדור ל"ידיעות אחרונות". במקביל הוא פיתח קריירה רדיופונית מצליחה ברדיו קול חי, ועכשיו כאמור גם בגלי צה"ל.
אני מניח שבהתחלה הייעוד שלך היה להיות תלמיד ישיבה. למה זה לא עבד?
"הייתי תלמיד ישיבה לא טוב. מאוד רציתי, אבל היה לי קשה להתמסר ללימוד באמת בכל מאודי. הלוואי שהייתי זוכה. אומרים לפעמים שתלמידי ישיבות הם פרזיטים, יושבים ומתנדנדים כל היום, וזה לא נכון. ברור שיש משועממים, אבל יש בי הערכה למי שבוחר במסלול אמיתי של 'תורתו אומנותו', כי זה באמת מאוד קשה ותובעני. אפילו כשאתה בצבא, קורע את עצמך ומסכן את החיים במשך שלוש שנים – בסוף זה נגמר. אבל ההתחייבות לחיים התורניים משמעותה להתנתק מהוויות העולם ולהתמסר באמת לעבודה רוחנית, למען עם ישראל".
לתפקד כיהודי חרדי שמשדר וכותב גם מתוך מדיה חילונית זה לא פחות קשה, אני מניח.
"זה אתגר אחר. אתן לך דוגמה אקטואלית: החניון בירושלים. תראה, ברור שאני בעד שמירת שבת, וגם בי יש משהו שצועק מבפנים 'שאבעס!'. מצד שני, אני כן 'סופר' את החילונים, בניגוד למפגיני העדה החרדית. אני מכיר אותם, אז מה זה לצעוק 'שאבעס'? תסביר, תדבר. לפעמים בכיכר השבת קל לחשוב שהחילונים הם גויים כאלה, חלילה. לא רלבנטיים. מצד שלישי, אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שהדיווחים על החרדים שצועקים 'שאבעס' מגעילים אותי, מי שעושה דבר חמור יותר, באמת, הוא זה שנוסע בשבת. אז מה, הבעיה שלי היא עם איזה אחד מ'תולדות אהרון' שצועק 'שאבעס' ולא אומר את זה יפה, או שהבעיה האמיתית היא עם מי שנוסע בשבת?".
אז עם מי הבעיה, באמת?
"או, אז פה מגיע הצד הרביעי: האם אני רוצה לכפות את זה על החילונים? מה פתאום לכפות? ולמה האלימות והקללות? אז בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה שהחניון יהיה פתוח בשבת, אבל החילונים מעצמם לא יחנו בו. אני לא מאמין בכפיה. יותר מזה, כשהייתי בירושלים באחת השבתות האחרונות וראיתי את ההפגנה של החילונים, יכולתי להבין אותם. המפגינים של 'התעוררות' הם לא איזה שולמית אלוני. הם חבר'ה צעירים כאלה שלדעתי 50% מהם חוזרים בתשובה תוך עשר שנים. בעולם הישיבתי זה נקרא 'מבקשים' – אנשים שהדבר מעניין אותם, הם לא הרשע מההגדה של פסח. הרי מי שיוצא מהבית להפגין הוא אכפתי, מתעניין, לא אגואיסט, לא שקוע בעצמו. אז הרגשתי מחובר גם אליהם פתאום.
"ומנגד, היה גם איזה רב ציוני דתי, שאמר באיזה כנס 'מבחינתי, כאדם דתי, לנסוע בשבת זה איסור דאורייתא, אבל צריכים לדעת שיש חילוני שנוסע בשבת, וצריכים לתת לו פיתרון'. סליחה, אם ככה מדבר הרב – מה יגידו נערי הציונות הדתית? כאילו את אותו רב כאילו לא מעניינים החילונים, כאילו המצוות בכלל לא בשבילם, וצריכים למצוא להם איזה פיתרון. מה זו הבדלנות הזו? שניכם מחויבים באותן מצוות. הרב קוק, שאותו רב ודאי רואה את עצמו כממשיכו, היה קודם כל מתעלף נוכח חניון פתוח בשבת בירושלים. בסדר, אני לא בעד כפייה דתית, אבל אם הרב יושב ומדבר ככה – מה יעשה התלמיד?". 

בניגוד לרוב חבריו הדתיים במדיה, מעניין לגלות שמאיר לא גולש למחוזות הקונסרבטיביים סלאש חפיפניקיים של חלק מהם, ואפילו לא נמצא בכיוון. אמנם לא בטוח שהרב הראשי לישראל היה חותם בשתי ידיים על כל הבדיחות שלו ב"אפעס", אבל מאידך הוא מקפיד על מודעות עצמית ואחריות על כל דבר שהוא עושה. זה אומר שלא תראו אותו מופיע בתוכנית בידור כשמאחוריו פוסטר של בר רפאלי, לא תראו אותו מתבזה כדי לקבל שלוש דקות באיזו תוכנית פריים טיים, וגם כשליאור שליין זרק לכיוונו במהלך ראיון הערה מאוד חצופה ולא צנועה על סיון, ידידיה לא ניסה להתנחמד אלא הבהיר בקור רוח, וללא חיוך, שהוא לא מוכן להגיע למקומות כאלה. בכלל, הגבולות ההלכתיים מאוד ברורים לו: "אני מודה, לא באתי לתקשורת כדי לנגח את העולם הדתי. אם אתפלל מנחה ולא אכוון באמצע, או שאסמס באמצע חזרת הש"ץ, זה חטא פרטי שלי. אבל כשאתה כותב ומשדר למאות אלפי קוראים – זה אחר לגמרי. יש לך אחריות ציבורית. עד כדי כך. יותר מדיי פעמים אני קורא מאמרי קיטורים נוסח 'בבית הכנסת זרקו עליי סוכרייה' או 'הרב לא חייך אליי'. סליחה, אבל מי שקורא אותך ב'ynet' או ב'Nrg' לא היה בבית כנסת כבר עשרים שנה, אז מה את רוצה ממנו עכשיו עם תלונותייך המלומדות על גובה המחיצה?".
אחת השאלות בהן ידידיה עוסק רבות היא "מיהו ישראלי?". "בערב יום כיפור ופסח", הוא אומר, "מתפרסמים בדרך כלל סקרים על הרגלי היהדות שלנו, ואתה רואה שהנתונים מטורפים – 80% לא אוכלים חמץ בפסח, 70% הולכים לבית הכנסת ביום כיפור וכן הלאה. עכשיו, אני מסתכל על ידידי החילונים שמקיפים אותי, ושם לצערי המגמה ממש הפוכה: כמעט 100% לא צמים ביום כיפור ו-100% אוכלים חמץ בפסח. ההסבר מאוד פשוט: קבוצת המדגם שלי היא קבוצה של עיתונאים. והמצב בעיתונות ממש לא משקף את המצב שבעם. אלה שעורכים את העיתונים לא מייצגים את רוב הישראלים. נהוג להתייחס אל יאיר לפיד כאל 'הישראלי האולטימטיבי'. מצטער, אבל הוא חילוני, אשכנזי, תל אביבי, עשיר. זה סוג אחד של ישראליות, ממש לא מייצג. ישראלי הוא…".
אני.
"נכון, אתה הישראלי. גם יהודי במלוא מובן המילה, וגם מחובר היטב לישראליות. וזה משגע אותי בכל פעם מחדש. אתה יודע, כשהגעתי ל'ידיעות' בפעם הראשונה שאלתי איפה באזור אפשר להתפלל מנחה. אמרו לי 'מה הבעיה, יש פה בית כנסת'. הופתעתי לגלות שיש שם באמת, בקומת מרתף, בית כנסת מסודר עם סידורים, ספרים והכל. יש אפילו מניין. אבל מי מתפלל שם, כמובן? עובדי המודעות והדפוס. נחום ברנע לא מתפלל. לא שציפיתי, אבל ככה זה בכל העיתונות".
לגבי השאלה הקבועה אך מחויבת המציאות אודות גבולות הסאטירה, עונה ידידה שמדובר בגבולות הטעם הטוב. צנזורה מלמעלה אין לדבריו, אבל ברור שב"ידיעות" מעדיפים שלא לפרסם בדיחות שואה ושכול.
אבל בכל זאת, יש את רוח המפקד. אתה לא חושש לבד מיוזמתך לצחוק נניח על חברת HOT, שחלק ממנה נמצא בבעלות "ידיעות"?
"אולי אני הורס לך קונספירציה, אבל לא, זה לא קיים. המדור נכנס כמו שהוא. העריכה שהוא עובר במערכת היא ברמת ההתייעצות החברית".
אחד הגילויים של מאיר במהלך שנות אפעס היה שהסאטירה בעצם לא ממש פוגעת, אלא לפעמים מחמיאה. לפחות לחלק מהמטופלים. כך לדוגמה כשייסד את פינתו הפארודית של אמנון אברמוביץ', שנפתחת כל פעם במילים "אומר זאת כך, יונית", הוא סבר לתומו שאברמוביץ' לא יוצא מהבית מרוב בושה, אבל יום אחד פגש אותו במסיבת יום ההולדת של אהרל'ה ברנע, ואז הבין. "תמיד חשבתי 'הרי מתישהו אפגוש אותו, וזה בטח יהיה לא נעים, אבל מה לעשות'. אבל דווקא כשנפגשנו הוא אמר 'בוא הנה, בוא הנה – בשבוע שעבר זה היה ענק, אבל למה השבוע הקטע לא פורסם?'. כלומר, הבנתי שאם אתה מצטט מישהו ואפילו קצת לועג לו – זה סימן שהוא תפס, סימן שהוא משהו. הנה, היה מערכון על סיון ב'שבוע סוף'. הדבר היחיד שממנו נפגענו הוא שזה שודר בשבת. חוץ מזה, בכיף. שיעשו גם דמות ב'ארץ נהדרת'".
לא פעם גם הרב עובדיה השתרבב למדור. אתה בטח מכיר יותר טוב ממני את דברי חז"ל על מי שמלעיג על תלמידי חכמים.
"העובדה שהוא חלק מהמדור רק מעידה שהוא חלק מהישראליות. אגב, לא הייתה שום התייחסות ארסית אליו, רק אזכור של השפה שבה הוא משתמש. שוב, זה דווקא מראה שהוא נוכח, שמתייחסים אליו, שמדברים עליו".
אני לא בטוח שהוא מאוד יתרשם מהתירוץ הזה. כלומר, לא נראה לי שהרב עובדיה או חסידיו צריכים את "אפעס" כדי להבין שהוא משהו.
"אני לא לוקח איזה תלמיד חכם אלמוני ומנותק מהעולם ומתחיל ללעוג עליו בעיתון. הרב עובדיה הוא דמות ציבורית ידועה ומשפיעה, חלק מה-DNA של כולנו. מדי כמה שבועות הוא מספק כותרת גדולה וצבעונית מתוך הדרשה השבועית שלו, אני באמת לא מבין מה הבעיה להתייחס לכך".
ומה עם יאיר לפיד?
"כשכתבנו ב'הארץ' הייתה פארודיה קבועה עליו. הקטע של יאיר לפיד נפסק ברגע שעברתי לידיעות אחרונות, כי העורכים אמרו 'אי אפשר, זה בטח פוגע בו'. פגשתי אותו לא מזמן במקרה בבית קפה, והוא וליהיא שאלו 'לאן זה נעלם? זה היה כזה מקסים'. אגב, יש גם שר בכיר לשעבר, מממשלת אולמרט, שנהג להתקשר אליי מדי שבוע ולתת לי בדיחות ל'אפעס'".
הכותבים הראשיים של המדור הם עורך הדין הדתי ממודיעין גיל סלוביק ונילי אושרוב מסביון, חברת תנועת "פרופיל חדש". "יש לצידם מערכת שכוללת עוד כותבים רבים, שרובם עורכי דין וכלכלנים. יש גם מישהו שעובד במפעל לצילומי אוויר. זה נורא מצחיק, אלה אנשים רגילים שהסטייה שלהם היא לכתוב בדיחות", הוא אומר בנימה מבודחת.
בהמשך הוא יו
דה שהוא עצמו לא ממש "אינטלקטואל", לדבריו. "לא יודע אם אתה צריך לכתוב את זה, אבל אין לי בגרות, אני לא יודע את לוח הכפל בעל פה למעט כפולות של 5, 6 ו-9, ואני לא יודע אנגלית".

לא בכל ראיון מזדמן לשמוע את המרואיין מתייעץ עם אשתו בלייב לגבי תוכן הראיון. אבל נו, כבר סיכמנו שידידיה וסיון הם לא בדיוק הזוג הסטנדרטי. עם סיון יש לי היכרות שטחית כבר כמה שנים, אבל כשביקרתי בביתם ברמת השרון, שוחחנו הרבה יותר לעומק. סיון לא קיבלה אישור מחדשות ערוץ 2 להתראיין, אבל בואו נאמר שאם הדברים שנאמרו היו עולים על הכתב, הייתם מקבלים בשבוע הבא כתבה נוספת ומרתקת במיוחד. אז רק נסכם שבביתה היא נראית לא פחות רשמית-אך-לבבית מאשר בשבתה על כסאו של עודד בן עמי.
סיפור ההיכרות שלהם, למקרה שלא שמעתם, התחיל כך: חבר טוב הזמין את שניהם למסיבת יומולדת, ודחה אותה בגלל שניהם מליל שישי למוצאי שבת (סיון החלה בדיוק לשמור שבת). במסיבה עצמה הוא הכיר בין שני הדוסים הצעירים שלמענם הזיז את האירוע, והשאר היסטוריה. "אפילו לא היה צריך לשלם כסף לשדכנית", מסכם ידידיה.
איך זה לחיות בזוגיות כזו? האמת היא שמבחוץ זה נראה גם מאוד כיף, וגם מוזר.
"כן, ענית יפה את התשובה. אבל זה בעיקר כיף. יש הרבה מודלים של זוגיות, אנחנו חיים בערבוב מקסימאלי של בית ועבודה וילדים. הכול ביחד. אני חושב שאם הייתי צריך לעשות את 'אפעס' לבד ואשתי לא הייתה מבינה בזה, זה היה פשוט קשה. שתבין, היא אפילו באה איתי לפעמים לבית 'ידיעות אחרונות' ביחד עם התינוק. אני צריך פידבק תמידי ממנה, וגם היא ממני".
ובכנות, אתה חי בשלום עם זה שהיא מפורסמת יותר ממך?
"כתוב שאדם לא מתקנא בבנו ובתלמידו, ואני חושב שגם באשתו. אני רגיל לזה. קורה שאנחנו מגיעים להשקות או מסיבות, ויש שם צלמי פפראצי. כשמצלמים אני לרגע מרגיש כמו יהודה ונינט, אני כמובן אומר לעצמי 'טוב, בעיקר מצלמים את סיון, אבל גם קצת בגלל שאני כאן'. אז תראה, יש כאלה שרק בעולם האמת מבינים שהם חיו באשליה, אבל אני זוכה לזה כבר בעולם הזה. כי יש אירועים שאליהם אני מגיע לבד, ואז הצלמים יושבים ככה באדישות עם המצלמה תלויה על הצוואר ושואלים בעייפות 'ידידיה, איפה סיון? למה היא לא הגיעה?'. הם אפילו לא מזייפים, וזו עוד מצלמה דיגיטלית. יא קמצנים, מה הבעיה להרביץ פלאש? אתה יודע, גם פעם היו אומרים עליי 'הנה הבעל של', אבל היום כבר אומרים 'הנה סיון רהב מאיר'. וברצינות: אני לא חי באשליות, אני יודע שזה הרבה בגללה. אבל לפעמים מדברים איתה ומתעלמים ממני, כאילו אני לא שם, וזה קצת מעצבן אותי. כשהאפיפיור היה בארץ היינו בקבלת פנים, והיה שם איש בכיר, מנהל לע"מ או משהו כזה, והוא דיבר איתה ובכלל לא איתי. כאילו, מי אני, מי הישיבה-בוחער הזה שלידה. אבל תשמע, זה הגיוני. היא מערוץ 2, היא מצליחה יותר, מפורסמת יותר".
יוצא שאתה גם שומר על הילדים יותר, אני מניח.
"לא בהכרח. יש לנו את ההורים של סיון. עברנו מירושלים לגור לידם גם בגלל שהם עוזרים לנו הרבה עם הילדים, ויש גם מטפלת מקסימה, איילה, שהייתה המטפלת שלי בילדותי. היא חלק מהמשפחה. אנחנו גם נעזרים בבייביסיטריות כמובן".
ההורים של סיון לא דתיים. איך אתם מסתדרים עם זה, למשל ברמת הכשרות או במידת החשיפה של הילדים לטלוויזיה?
"זו הוכחה שהרבה מהדברים בחיים קשורים ביחסי אנוש, לפני כל אידיאולוגיה. כל אלה שאתה קורא עליהם בעיתונים, 'לא מדבר עם בנו מאז שחזר בתשובה', לא קיים אצלנו. לגבי טלוויזיה – הילדים שלנו לא רואים טלוויזיה. יש לי מכשיר בחדר העבודה, אבל אין בסלון או משהו כזה. הם רואים לפעמים קלטות ילדים כמו 'יוסף המספר', 'ניצוצות של קדושה' ו'שלום לך אורחת' במחשב, ובמינונים מאוד נמוכים ומבוקרים. וכשהם נמצאים אצל ההורים של סיון, הטלוויזיה שם כבויה. יש להורים של סיון סט כלים כשר למהדרין, ואימא שלה אפילו מבשלת לנו שם סירים טעימים במיוחד. לסעודות שבת אצלנו הם באים ברגל. כשאנשים אנושיים – והם מקסימים בעיניי, באמת, לא רק כאמירה בעיתון – אז מסתדרים, ובכלל, אני לא רואה אותנו כ'חרדים' מול 'חילונים'. אנחנו חיים יחד איתם את כל הווי החיים היהודי, מבניית סוכה וקניית ארבעת המינים דרך הדלקת נרות חנוכה. החותן שלי בדיוק תיקן לנו בשבוע שעבר את השעון שבת, עשר דקות לפני שבת".
אפרופו הטלוויזיה, די מצחיק שסיון עובדת בטלוויזיה ואתה ב'ידיעות אחרונות', ושניכם לא חושפים את הילדים למקומות שמפרנסים אתכם.
"למה, שיפוצניק צריך לקחת את הילד כל יום לעבודה? להביא הביתה שפכטל? אנחנו עובדים בתקשורת, אבל אלה לא כל חיינו, ויש תכנים אחרים שלאורם אנחנו משתדלים לחנך את הילדים, וגם את עצמנו. ג'קי לוי אמר פעם דבר מאוד יפה, שכל מי שרואה דתי בתקשורת שואל איך זה לעבוד שם מבחינה מצפונית. אבל סליחה, כשאתה פוגש עורך דין דתי, שכל העבודה שלו היא תככים ופיתולים, אתה לא שואל אותו איך זה להיות עורך דין דתי. כנ"ל לגבי איש עסקים דתי שעושה שטיקים. רק לגבי עיתונאי שואלים אם יש בעיה".
ואם נחזור לסיון, מסתבר ששיתוף הפעולה ביניהם רחב יותר ממה שחשבתם. מעבר לתוכנית המשותפת ולעריכת "אפעס" מספר ידידיה שהוא משמש כצלם שלה לעתים רבות – בעיקר בכתבות מהזן הרגיש: הראיון הבלעדי עם משה טלנסקי, סיקור ברית הנין של אורי זוהר ואריק איינשטיין, החזרת הפתק של ברק אובמה לכותל המערבי וכן הלאה. הוא עושה את זה ללא קרדיט, אך בידיעת מערכת החדשות של ערוץ 2. ואם זה לא מספיק, היא החברותא שלו לשיעורי תורה ("אני לא לומד מספיק, לצערי"). כרגע הם לומדים ביחד חסידות, את "עלי שור" של הרב שלמה וולבה וגם את "אמונה וביטחון" של החזון איש.
על מה חילוקי הדעות שלכם?
"זה לא בא
ת ראיון אישי חושפני סנסציוני", הוא מזכיר לי, "בשביל זה באתי ל'מקור ראשון' ולא לאיזה מוסף צהוב. ברור שיש חילוקי דעות. זוגיות והורות הם אתגרים שמלמדים אותך הרבה סובלנות והתחשבות. יש כמובן הבדלים שנובעים מכך שסיון היא חוזרת בתשובה ואני דתי מבית, וגם סתם הבדלים של יום יום, למשל במוזיקה חסידית – מדי פעם אני רוצה לשמוע עמיר בניון בדרך, והיא אברהם פריד".

הוא יודע שזו קלישאה לדבר נגד ה"בורות" בנושאי יהדות, אבל לא יכול להתאפק. נראה שזה באמת מטריד אותו.
איפה אתה רואה את הבורות ביומיום?
"בכל פעם שיש בר מצווה בבית כנסת שלנו ברמת השרון. אגב, גם השר גלעד ארדן מתפלל שם בשבתות, והילדים שלנו נמצאים באותם גנים. בכל אופן, כל פעם בבית כנסת אפשר לראות כמה לנוער הישראלי אין שום מושג על הדת והלאום שלו. הצעירים של רמת השרון סופר מעודכנים, דוברים מיליון שפות, ומבחינה תרבותית מחוברים לכל דבר בעולם, עד שזה מגיע ליהדות. אתה רואה נער בר מצווה עולה לתורה, המנגינה לא מוכרת לו, אין הדהוד, זה לא מזכיר לו שום דבר. פעם אחת היה אצלנו ילד שעלה לתורה, הגבאי עשה לו 'מי שברך' והגיע לקטע של 'בעבור שיתרום…' ואז חיכה שהילד יגיד כמה הוא תורם לבית הכנסת. עכשיו הילד, אין לו מושג מה קורה. הוא מסתכל על האבא, והאבא נמצא בפעם השנייה בסך הכל בבית הכנסת. בפעם הראשונה הוא היה בבר מצווה שלו. ואלה אנשים אינטליגנטים… ואז הסבא, שעוד זוכר משהו, לוחש לו 'תגיד עשר פעמים ח"י'. ואז הילד אומר 'חי, חי, חי, חי…'. זה משהו שראיתי במו עיניי. הילד פשוט אמר עשר פעמים חי. זה היה מאוד מצחיק, אבל גם מדכא. זה ניתוק בין העם לבין מהותו. בשבוע שעבר, למשל, סיימנו לשדר את התוכנית שלי בערוץ 24, וכשיצאנו מהאולפן ביום שישי בצהריים, בסוף התוכנית, הצלם אמר לנו 'חבר'ה, כשאתם עושים את הקידוש הלילה – תחשבו עליי שאני פה' בכאב כזה. כמעט בכה. הוא נשאר שם, כי הערוץ ממשיך לשדר אל תוך הלילה, אל תוך השבת, עוד ועוד תוכניות. אמרתי לו שהוא נשמע לי כאילו הוא חי בתקופת האנוסים, והוא אמר 'נכון'. אמרתי 'תגיד להם שאתה לא עובד בשבת'. הוא ענה 'כן, אבל פה זו חבילה שלמה. אי אפשר, זו המשמרת, ואני חייב'. אתה מבין? האיש הזה הוא הישראלי המצוי, אדם שבסך הכול רוצה לעשות קידוש עם המשפחה שלו. מה, בגלל שמשדרים בטלוויזיה בשבת – הוא צריך לעבוד? בשביל זה קמה מדינה יהודית, כדי שצלם עצוב יישאר באולפן וישדר בשידור חי בליל שבת לעם ישראל תוכנית מוזיקה? אבל אם אתה אומר 'אל תעבדו בשבת' או 'תסגרו את החניון' אתה יוצא לא נאור. עולם הפוך".

(פורסם במקור ראשון, יולי 2009)

"פעם רציתי להיות כמו כולם". ראיון עם מיכאל גריילסאמר

עם שם מפוצץ כמו מיכאל גריילסאמר וראסטות א-לה מארלי, זה היה רק עניין של זמן עד שהבחור יעשה קצת באזז עם "לא נרדם (אשתי היקרה)". תכירו את האיש שחימם את מייסי גריי

 

לא בטוח ששמתם לב, אבל מתחת לאף מתבשל לנו מיכאל גריילסאמר. אמנם רבים לא מקשרים את השם לפרצוף, אבל בגלגלצ הוא כבר נטחן, הבאזז סביב השירים שלו הולך ומתעצם, וכמובן שגם ההופעות בהתאם. יש לו בסך הכל שני סינגלים בחוץ – "לא נרדם (אשתי היקרה)" ו"יאללה בואי (אהבה נצחית)" – אבל כבר עכשיו הדיבור מסביבו הופך למשהו מוחשי באמת.
גריילסאמר (28), ירושלמי במקור וגם עכשיו, התחיל לנגן בכינור כבר בגיל 5. הוא כתב שירים לקראת סוף גיל העשרה, ולקראת סוף השירות הצבאי שלו הצטרף ללהקת "קטיפה שחורה" בתור כנר אירי. בהמשך טס להודו ("שם הסתבך לי השיער לראסטות"), שכמיטב המסורת גרמה לו לעבור שינוי משמעותי. "התקופה של הצבא לא הייתה קלה בשבילי, ופתאום כשנחתי במקום רגוע כמו הודו – השלווה שם נפלה עליי כמו מכה. עד אז היו בי הרבה כעסים, ושם הם פשוט פגו".
מה היו הכעסים בדיוק?
"השירות הצבאי שלי, ביחידת קישור שתיאמה בין צה"ל לבין הפלסטינים, לא היה קל, כי במהלכו פרצה האינתיפאדה. היינו ממש באמצע, בטווח הירי".

 

אחרי גלולת השאנטי של הודו חזר גריילסאמר לארץ, התמקם בתל אביב, קיים ערבי ג'אם סשן בסלון דירתו השכורה, ואנשים באו לצפות בו בחינם כמעט מדי יום. הוא הכיר את אשתו (היקרה) שמרית דרור, אחרי תקופה נולד בנם הבכור לביא (על שם האריה של ירושלים ו"Lion in Zion". ברצינות), הכיר את אסי איילון, שבאותה תקופה עבד על הפקת אלבומיהם של מוש בן ארי ועלמה זהר, ומאז התחבר לחבורה, ניגן עם השניים, חימם את ההופעה של מייסי גריי ועשה עוד המון דברים שאם נפרט אותם האייטם יתחיל להיראות כמו רשימת מכולת.
בוא נדבר על דברים חשובים באמת: מאיפה המבטא הצרפתי?
"אבא שלי מפריז ואמא שלי מבריסל. הם החליטו לדבר איתנו רק צרפתית, כדי שנדע את השפה. עד היום אני מדבר עם האחים שלי בצרפתית. כשאנחנו נמצאים ליד אנשים ומדברים בעברית – זה נורא מצחיק. לכן יש לי מבטא. פעם הייתי נעלב כשהתייחסו לזה, כי רציתי להיות כמו כולם, אבל היום אני מבין שזה אייטם טוב ומתחבר לשוני".
גם גריילסאמר זה וואחד שוני.
"יש רק 300 איש בעולם שנקראים גריילסאמר. זה בכלל שם של כפר קטן בצרפת. השם במקור היה כהן, אבל היהודים באירופה החליפו אותו בגלל האנטישמיות ולקחו במקומו של השם של הכפר. יש הרבה וריאציות לשם הזה, החברים שלי משנים אותו בכוונה כדי להסתלבט".
גריילסאמר נכנס לאולפן לפני שנה, והקליט את כל השירים לאלבום הבכורה הקרב שלו תוך זמן קצר יחסית. ככה זה כשלא אוהבים להשאיר דברים פתוחים. למעשה, אם תשאירו לידו בקבוק קולה פתוח – תבינו עד כמה הוא לא סובל דברים פתוחים. שוב ברצינות. "זה נכון", הוא מאשר את השמועה. "אני תמיד רודף אחרי מיצוי. לא יודע, יש בי משהו כזה. מהרגע שהתחלתי את האלבום הייתי חייב לסיים אותו במהירות. שום דבר לא עומד בדרך שלי. לכן אני צריך גם לסגור דלתות בחדרים ולהיות במצב סגור. אולי זה עניין של שליטה, לא יודע. בנוגע לבקבוקים, בגלל זה אני שותה רק מים ומשקאות טבעיים. אם שמים לידי בקבוק מוגז פתוח זה פשוט מעצבן אותי".
בטח עכשיו לא תוכל לחכות עד שהראיון יתפרסם, אפרופו דברים פתוחים.
"אני לא יכול לחכות, לכן אשמח אם תשלח לי את זה במייל כבר בעוד שעה".
כן, תכף. ומה עם הסגנון המוזיקלי שלך – רוק-פולק-רגאיי-עם-כינור זו הגדרה שמקובלת עליך?
"אההה, כן, האמת היא שכן. אומרים לי שזה הדבר הכי רענן שיש היום, ומי שיצא לו לשמוע את האלבום, שייצא לקראת החגים, אומר שזה כיף, מגוון במיוחד, כולל המון סגנונות – אחד בלדה, אחד דאנסהול, אחד רוק. אבל דבר אחד מחבר בין הכל – הכינור".
מה שהוסיף לרעננות זה בטח הראסטות. בטח לא תוריד אותן בעתיד הנראה לעין.
"אני בדיוק מתלבט לגבי זה. הבן שלי מושך לי אותן, וזה כואב מאוד. אני גם צריך להתרענן קצת באופן כללי, אז, איך לומר, תתכוננו לשינוי".

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

חדר בבית לצדיק ר' דוד ומשה: סיפורה של משפחת בן חיים מצפת

לפני 32 שנה חווה אברהם בן חיים מצפת התגלות של צדיק יהודי ממרוקו שנפטר לפני 800 שנה, רבי דוד ומשה. הוא הקדיש לצדיק חדר בביתו, שאליו בא קהל רב, ומאז יש בין בן חיים לצדיק דיבור יומיומי על נסים שבשגרה. פרופ' יורם בילו מהאוניברסיטה העברית עקב אחרי התופעה במשך כמה שנים: "אני מאמין שהצדיק הוא חלק מעולמו של אברהם, ומעולמם של מאמינים רבים אחרים. אינני חושב שהוא ממציא את הדברים"

 

כשאני נכנס אל ביתו של אברהם בן חיים בשיכון כנען שבצפת ורואה אותו יושב 10 מטרים ממני, כמעט שרוע בסלון שממול, מסמן לי אינסטינקטיבית לפנות ימינה, ברור לי שיש בתנועת היד הזו משהו כמעט אוטומטי. כך הוא יושב בוודאי יותר משלושה עשורים, ומסמן לכולם – ימינה, ימינה. לא לכאן, ימינה. ככה זה כשבדיוק בכניסה לבית הצנוע שלך, בפנייה השנייה ימינה, שוכן לו חדרו של אחד מגדולי הצדיקים של מרוקו – רבי דוד וּמשה.
מאז שנת 73' השתנו חייה של משפחת בן חיים מקצה אל קצה, הכל בגלל סדרת חלומות – ומאוחר יותר התגלויות, לפי אבי המשפחה – חוזרות ונשנות, של הצדיק ממרוקו. לפני כן, ועד ליציאתו לגמלאות, שימש אברהם (75) כפועל פשוט בקרן קיימת לישראל. אב ל-10, קשה יום שעלה לישראל בשנת 55'. הקשר היחיד שלו אל הצדיק שמאכלס היום את ביתו היה רק דרך סיפורים למיניהם. קברו לא נפקד לעתים קרובות – מעולם לא ע"י אברהם עצמו – מאחר והוא שוכן בסביבה הררית, סלעית ורחוקה, אבל זה לא הפריע לשרשרת סיפורי הצדיקים לשגשג ולפרוח.
"הוא היה עושה הרבה ניסים", מספר אברהם ומעניק דוגמה מייצגת לסיפור ששמע כבר בילדותו. "פעם היה עשיר גדול במרוקו, שמכר סחורה של שוק שחור, שאסור למכור. הלשינו עליו, והשלטונות תפסו את הסחורה שלו – שקים של תה, סוכר וכו'. סגרו לו את החנות, שהיתה גדולה, כמו סופרמרקט. קשרו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר. אז באה אליו אישה זקנה, אמרה לו 'תשמע, קח את הנר הזה, תדליק אותו. תגיד 'רבי דוד ומשה, תעזור לי'. אמר העשיר: 'אם הצדיק יעזור לי ולא יקרה לי שום דבר – אתרום חצי מהסחורה שלי לצדיק, ואעשה לו כביש לקבר'.
"ככה היה. למחרת השומרים פתחו את החנות שלו, באו אל שקי התה – מצאו בהם שעורה, חיטה וקמח, שהיה מותר למכור. חיפשו, חיפשו, לא מצאו כלום גם אחרי שקרעו את כל השקים. אז סגרו את החנות, אמרו לו 'אנחנו מבקשים ממך סליחה שעשינו את הדברים האלה'. בלילה בא הצדיק בעצמו אל העשיר, אמר לו 'תדע לך, אני הצלתי אותך. עכשיו תלך, תפתח את החנות שלך ותמצא את הסחורה כמו שהיא היתה – עם התה והסוכר'. ובאמת, פתח העשיר את החנות, ומצא את הסחורה המקורית שלו".

 

אברהם בן חיים בחצר ביתו. צילום: ברוך גרוסוולד

פרטיו ההיסטוריים של רבי דוד ומשה אינם ידועים עד היום. לא יודעים באיזה גיל הוא נפטר, לא ידוע מה היה שם משפחתו, וגם ההיסטוריה האישית שלו (נשוי? ילדים?) יותר מעורפלת מאשר ברורה. מה שכן ידוע זה שהוא נפטר בשנת 4,922 לבריאת העולם, כלומר 1,171 לספירה הנוצרית. הוא נולד ולמד בירושלים, ומהר מאוד הפך לאחד מחכמיה. בהמשך התבקש לצאת למרוקו על מנת לאסוף כספים עבור תלמידי הארץ, בעיקר עקב היותו ענו ודרשן מובחר. הוא עלה למרוקו, והפך במהרה לצדיק מפורסם אשר מתפלל ונענה עבור חולים, זוגות חשוכי ילדים ושאר בעלי צרות. בהמשך פרצה מגפה פשטה בקרב יושבי הכפר תמסטינת – יהודים ומוסלמים, ללא הבדל. "מה עשה?", שואל בן חיים בקול דרמטי, "הרים את הראש שלו לקב"ה, אמר שהוא מוכן למות בעצמו, כדי לכפר עליהם. יצאו מלאכים עם תכריכים, יצא מעיין שמה, הוא טבל במעיין, הלך לאיפה שהיה הקבר שלו, חפר את הקבר, לבש את התכריכים, ירד אליו ומת. השליח שלו היה ערבי, ילד קטן. הוא חזר אל העיר, מצא את כולם בריאים והתחיל לבכות. סיפר להם מה קרה, והם אמרו 'לא, אתה הרגת אותו'. הילד לקח אותם למקום של הקבר, ואמר 'רבי דוד ומשה, אני לא עשיתי כלום. אני מבקש עכשיו שתראה את עצמך'. ואז נפתח הקבר, ראו אותו, והוא עוד פעם התכסה".
אתה משוכנע במאת האחוזים שהסיפור הזה נכון ולא עבר גלגולים ותוספות שונות?
"לא, לא, זה נכון. בטח".
בשנת 73' החל הצדיק לבוא אל אברהם בחלום. בראיון הוא מסרב לפרט, בפעם המאה-אלף ככל הנראה, את השתלשלות האירועים, ומבקש שאקרא את ה"הודעה לציבור" שפרסם בזמנו, ושמחולקת עד היום לבאי המקום. גם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא מבקש שאקל עליו, ובנו עמי, הבן היחיד המתגורר עם הוריו, אשר נמצא במהלך הראיון כולו, מסביר כי הגיל עושה את שלו, מה גם שמאז עברו 30 שנה.
לא היתה לי ברירה אלא להסכים, לכן הרי כמה מעיקרי ה"הודעה לציבור" המקורית:
"אני, אברהם בן חיים הגר בשיכון כנען 172 בצפת עיר הקודש, זיכני ה' לראות נפלאות, וכפי שצוותי הנני מביא לידיעת כבודכם בשורה מאת הצדיק רבי דוד ומשה זצ"ל, שנגלה אלי פעמים רבות. בחלומי הראשון ראיתי והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלאך. הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים הגבוהים, ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה. בהגיעי לרחבה ישב לארץ ואמר אלי: 'ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולא שלי, ושואל אני אותך – למה עזבוני ונטשוני יוצאי מרוקו? היכן כל הרבבות – אוהדיי ונאמניי?'. עניתי לו: 'וכי אתה רוצה שיבואו חזרה מישראל למרוקו, כדי לקיים את ההילולא?'. האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל: 'מהו המקום הזה?'. עניתי לו: 'זהו ביתי'. הצדיק המשיך ואמר: 'במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מדי שנה בשנה (…) אני האיש שנגליתי לאוהבי במרוקו – אני רבי דוד ומשה! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה' יום יום לשמור על חיילי ישראל ועל גבולות הארץ! אם כך, מדוע עזבוני יוצרי מרוקו? עתה הנה אנוכי בארץ הקודש, ומבוקשי הוא שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי'.
כעבור יומיים חזר ונגלה אלי בחלום, בשעה שהייתי שוכב על מיטתי נים ולא נים. העירני ואמר אלי: 'בני, טעית בספרך לאנשים שראית אותי בחלום. היה עליך לומר להם כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר, אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: אני עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש. ועתה זאת עשה:
א. קבע לך מקום אשר בו ידליקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו – ידליק נר אחד.
ב. ליד מקום הנרות תניח קופה, וכל אחד יתנדב לפי רצונו ויכולתו.
ג. כל הקרב למקום הנרות ייגש ביראה, באהבה ובלבב שלם.
ד. כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו.
ה. אין לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה, אלא כל הרוצה ידליק נר, ובלבד שיהיה נקי, כאמור.
ו. המקום יהיה פתוח לקהל לילה ויום.
ז. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים.
ח. ההילולא שלי תתקיים בליל ראש חודש חשוון. חל ראש חודש חשוון ביום שישי – תתקיים ביום חמישי שלפניו.
ט. הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להיכנס למקום הזה.
י. בתרומות שיצטברו בקופה תרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל.
(…) "בואו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם", סוף ציטוט.

"גם כאן בארץ יש אנשים שראו אותו ממש", מטעים בן חיים אחרי שאנחנו קוראים ביחד את ההודעה לציבור. אני מספר לו על המקרה האישי שלי (ר' מסגרת), והוא לא נראה נרעש במיוחד. נדמה שסיפורים כאלה הוא שמע במאות, אם לא באלפים. גם העובדה שאני קרוי על שם הצדיק לא גורמת לו למחוות פנים או גוף יוצאות דופן במיוחד.
הבן עמי מצטרף לשיחה: "אבא שלי חלם את הצדיק כמה פעמים, והרי אומרים שחלום שחוזר על עצמו יותר משלוש פעמים – אתה כבר צריך לבדוק אותו ברצינות. אחרי החלום השלישי שבו הצדיק ביקש ממנו להקים עבורו חדר בבית – אבא שלי החליט לקחת את זה על עצמו. הוא סיפר על כך לאמא שלי, ושניהם החליטו שהם עושים את זה. אמא שלי לא אמרה לו ישר 'אין בעיה'. בכל זאת, אתה מבין מה הקשיים. גם אנשים שבאים מבחוץ לא מבינים, אומרים לנו 'מה, איך לא מפריע לכם שאנשים נכנסים אליכם הביתה?'. אבל לא. הקדשנו את כל הבית הזה לצדיק, וכל מה שאנחנו עושים – נעשה לכבוד הצדיק. במהלך השנים גם הבית התרחב, הוספנו חדרים ואבא שלי קנה את הדירה הסמוכה, שלא היתה מאוכלסת".
בהמשך מספרים השניים שלא רק יוצאי מרוקו מגיעים למקום, אלא בני כל העדות. "אפילו רוסים", ניעור אברהם, "תבוא היום ב-1:00 בלילה, ותראה. הם כבר התקשרו, ביקשו להגיע מאוחר".
עמי, היית בן שנה כשהבית שינה את ייעודו. היה לך מוזר לגדול לתוך מקום המוני כזה, או שראית בזה משהו טבעי?
"יכול להיות שאם הייתי בגיל של האחים הגדולים שלי, שהיו כבר נערים כשכל זה התחיל, זה היה לי מוזר".
להם זה היה מוזר?
(שותק) "תשמע, בטח שהיה להם מוזר. אחת השאלות שאבא שלי שואל את הצדיק היא 'ואם יבואו ויגידו לי שאני סתם אומר את זה?'. אז הוא ענה לו 'מי שיבוא ויגיד לך את זה – אני בעצמי אבוא אליו ואגיד לו שזה לא נכון', כך שאין אנשים שנשארים בספקנות".
אברהם, ולמה לדעתך הצדיק בחר בכלל דווקא בך?
"לא רק אתה שאלת את השאלה הזו. אבל הרבה אנשים שבאו לפה אמרו שגם אם הצדיק היה נגלה אליהם – הם לא היו עושים רבע ממה שאני עושה. זו התשובה שלי".
עמי: "לקח לצדיק 18 שנים לחפש אותו".
למה 18?
"משנת 55', כשהמשפחה עלתה ארצה, ועד 73', בה נגלה הצדיק. עד היום הוא נגלה להרבה אנשים, ממש בדמות אדם. יש סיפור על קבוצה של מטיילים בהילולה של ר' שמעון בר יוחאי, שתכננה להגיע לפה מאוחר יותר. מפה הם היו אמורים לנסוע לטבריה, וכך לסיים את המסלול שלהם. המדריך שלהם הבטיח להם שהם יבקרו בשלושת האתרים, אבל הם לא עמדו בזמנים. בסוף הוא הודיע להם שהם לא ייסעו לצפת, אלא יגיעו ממירון הישר לטבריה. אף אחד לא דיבר, אבל מישהו מהם קם, ואמר 'מה, הבטחתם שנוסעים לצפת' וממש התעקש, אבל המדריך – שום דבר, הוא לא היה מוכן אפילו לשמוע אותו. הם נסעו עד לצומת כורזים, ראו איזה בן אדם מבוגר עומד בתחנה. המדריך ביקש מהנהג לעצור לו טרמפ. שאלו אותו לאן הוא צריך, והוא ענה 'לאיפה שאתם מגיעים – אני אסע אתכם'. אומרים שהוא עלה על האוטובוס, ונהיה אור בתוכו. הוא הלך וישב דווקא ליד הבן אדם הזה שהתעקש לנסוע לצפת. האנשים באו, 'רבי, תברך אותנו, תברך אותנו', אבל הוא אמר להם 'כשנגיע לטבריה – אני אברך את כולכם'. אומרים שהם הגיעו לטבריה, והוא ירד מהאוטובוס ובא ללכת. אמרו לו 'כבוד הרב, אמרת שתברך אותנו!'. הוא ענה 'מי שרוצה שאברך אותו – שיבוא אליי לצפת' ונעלם להם מול העיניים".
מתי זה היה?
"לפני 10 שנים, משהו כזה. האנשים האלה באו לפה, כל הקבוצה".
אברהם: "הם באו בגלל שהאוטובוס התבלבל, נסע בדרך אחרת, ובסוף הם מצאו את עצמם כאן בצפת, אחרי שהוא ירד. סיפרו לנו את הכל".

אם אברהם בן חיים היה מדבר רק על חלומות – ניחא, אבל עכשיו הוא כבר מספר על שיחות בהקיץ עם הצדיק. העיקשות שלו מתבטאת בפז"מ שצבר המקום הזה: 30 שנה. אדם שחולם, או אחד שלא ממש בטוח במה שהוא מאמין בו – לא מקדיש את ביתו למטרה כלשהי. ואם אתם מתחילים לחשוב על המישור הכספי – כדאי שתרדו מזה. בן חיים מתלבש בפשטות אבסולוטית, וביתו הפשוט, הספרטני כמעט, לא בדיוק מרוצף זהב, אם להתבטא בעדינות. רוב ההשקעה, אם ישנה, באה לידי ביטוי במחסנים המכילים ציוד להילולה ובמרתף מתחת לבית, המשופץ אף הוא לצרכי ההילולה. כרגע העבודה שם מוקפאת, בגלל חוסר במזומנים.
הציניות העיתונאית שבכל זאת ניסיתי להביא נבלמה בשלב התהייה לגבי המקטרגים למיניהם. לבוא אל בן אדם שחי, נושם ולדבריו מדבר עם הצדיק על בסיס כמעט יומי מזה 32 שנים, ולשאול אותו מה דעתו על אלה שטוענים שהכל המצאה או דמיון, זה כמו לבוא אל הרמטכ"ל דן חלוץ ולשאול אותו מה דעתו על אלה שטוענים שחיל האוויר מיותר. בטחונו של בן חיים כה גדול, עד שכשאני שואל אותו בעניין הלא-מאמינים, הוא מבטל זאת בהינף יד וטוען שכל אלה – הצדיק בא אליהם בחלום ומוכיח אותם. עכשיו לכו תתמודדו עם טענה כזו. "כל מי שמדבר – מקבל", הוא אומר.
מה מקבל?
"מקבל סימן ושותק".
מעבר לכוונות הטובות, ברמה היומיומית צורת החיים הזו לא קשה מדי? היום, למשל, כשתגיע הקבוצה ב-1:00 בלילה, זה יפיל עליכם מעמסה לא קלה.
"מתרגלים".
עמי: "יש אנשים שעושים פה סעודות שלמות. הם באים לפה עם המשפחות שלהם, הנשים שלהם, ויושבים פה יום, יומיים, כאן בתוך הבית. מי שרוצה – יכול לבוא לפה לעשות סעודת נדר. יש לנו פה סככה גדולה, והם יכולים לשבת גם בחוץ".
אברהם: "כשבאים בשעות מאוחרות בדרך כלל מודיעים לנו. הרוב מגיעים מאוחר בימי חמישי או בראש חודש. הבית תמיד פתוח".
פעם פרצו לכם לבית? הדלתות הרי פתוחות רוב הזמן.
"בלילה הדלתות נעולות. אם מישהו בא ורוצה להיכנס – הוא פשוט דופק בדלת, ואנחנו מתעוררים ופותחים לו".
אברהם: "פעם היתה לי חתונה של אחד הבנים, והיתה פה זקנה שלא רצתה ללכת. נתתי לה להישאר, והיא הבטיחה להישאר רק בחדר ולא להכניס אף אחד. בלילה היא ראתה איזה זקן נכנס. אמרה לו 'אל תיכנס, אנשי הבית לא פה'. ענה לה 'את לא יודעת שאני שומר פה? זה הבית שלי. אני רבי דוד ומשה, ואף אחד לא יכול לנגוע כאן".
איך הוא בכלל נראה, רבי דוד ומשה? שמתי לב שבחדר שלו אין בכלל תמונות שלו.
"לא, לא. אסור".
עמי: "הוא נפטר לפני כ-800 שנה, ואז כמובן שלא היו תמונות. גם ציור שלו אין. אבל אלה שראו אותו שומרים לעצמם את הזיכרון שלהם. הם לא רוצים להוציא את זה".
למה, מה הבעיה?
"אולי בקשה שלו".
ולמה אתה לא יכול לספר איך הוא נראה, אברהם?
"אסור. זה סוד. סודות אסור לגלות".
עמי: "היו הרבה אנשים שהגיעו לפה וסיפרו שהם ראו אותו, ותיארו אותו לאבא שלי. כשהם התחילו לתאר אותו, הוא אמר להם 'כן, זה הוא'".
אתם עצמכם ראיתם אותו כאן בבית?
"אנחנו, בתור ילדים, עוד לא הגענו לזכות הזו".
ואתה, אברהם?
"אני מדבר איתו, אני יושב איתו. לפני כל הילולה שאנחנו עושים, אנחנו מדברים – כמה אנשים צריכים לבוא להנה, איך תהיה ההילולה, עושים את התכנית של ההילולה, מה צריך לקנות – כמה בשר חלק, כמה אוכל. הוא יכול להגיד 'אל תעשה ככה, תעשה פחות'. ההילולה נמשכת אמנם רק יום, אבל לפניה יש בלגן והתכוננות של חודש".
עמי: "אני זוכר שלפני שלוש שנים היתה האינתיפאדה, ואז לא ידענו אם יבואו אנשים להילולה. שאלתי את אבא שלי כמה צריך להזמין בשר, כמה לחמניות, כמה שתייה. הוא אמר 'תן לי לבדוק את זה', ולמחרת בא אליי ונתן לי פרטים מדויקים. היה ברור לי שלא יחסר אוכל, וגם שלא יישאר מיותר. הצדיק גם אמר שלא יבואו הרבה אנשים, שיבואו קצת מפה, קצת משם. וכל מה שהוא אמר לו – ראינו את זה בעיניים שלנו. הוא אמר שיבוא רק בן אדם אחד מירושלים – ובאמת היה רק מישהו מירושלים. הוא אמר גם שמי שיבוא להילולה, 'אני אישית אשמור עליו'".
עמי: "צדיקים במיתתם נקראים חיים. הם יושבים איתו כמו שאתה יושב איתו עכשיו. לפעמים מגיעים לפה אנשים שיש להם בקשה מיוחדת. בלילה הצדיק בא לאבא שלי, ואומר לו את התשובה של אותו אחד. אתה מבין? לפעמים, בלילות, אנחנו שומעים את הלחשושים בין אבא לצדיק. הם יושבים תמיד בחדר של הצדיק".
אתה מתרגש כשזה קורה, אברהם?
"למה? זה כמו שאני מדבר איתך. אני גם ראיתי הרבה דברים, שאני לא מגלה אותם".
עמי נחלץ להסביר: "אנחנו הצעירים, קשה לנו להבין, לא מסתדר לנו. אבל זה נכון".
מעבר לכל, למה בעצם הצדיק ממשיך לבוא לעולם שלנו ולחתור לכך שאנשים יבואו לציון המקום ולהילולה שלו? מה זה נותן לו, בעצם?
"הוא שמח מאוד מזה שהוא חזר לישראל. הנשמה שלו נמצא בשמחה".

הזירה של אברהם בן חיים משמשת גם כזירת המחקר של פרופ' יורם בילו מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אשר חוקר את פולחן הקדושים בישראל למעלה משני עשורים. הוא הגיע לראשונה לבית ר' דוד ומשה בראשית שנות ה-80, אחרי שבעבודת הדוקטורט שלו, שנערכה במושבים של יוצאי מרוקו באזור חבל לכיש, נוכח באיזו התלהבות קיבלו התושבים את ההודעה לציבור הראשונה של אברהם, שבה הודיע על ההתגלות. בשנה האחרונה, לאחר עשרות שנות מחקר, ראה אור, סוף סוף, ספרו המרתק "שושביני הקדושים", ובו סיפורו המלא של בן חיים, לצד סיפורים אחרים של מאמינים אדוקים אשר יסדו נקודות פולחן בעקבות התגלויות שונות.
"ככלל", אומר פרופ' בילו בתשובה לשאלת האמונה האישית שלו בהתגלויותיו של ר' דוד ומשה לאברהם בן חיים, "גישתי 'ספקנית' ולא 'אמונית'. הצדיק אינו חלק מעולמי. יחד עם זאת אני מאמין שהצדיק הוא חלק מעולמו של אברהם, ומעולמם של מאמינים רבים אחרים. אינני חושב שהוא ממציא את הדברים. ראיית הצדיק בעירות ולא בחלום היא אכן פחות מובנת, אך במצבי תודעה מיוחדים – נים לא נים, טראנס וכו' – הדבר אפשרי ואינו מעיד בהכרח על ערעור חושים וכו'".
יש איזשהו סיכוי, לדעתך, שאכן מדובר במציאות, ולא בטראנס, נים לא נים וכו'?
"גם מצבי טראנס, דבקות, נים-לא-נים וכו', הם חלק מהמציאות. הגישה שלי היא הבנייתית ומתמקדת במציאות סובייקטיבית. איני מאמין בקיומם של צדיקים כישויות על-טבעיות, כפי שאיני מאמין בקיומם של שדים ומלאכים. אך הנקודה המהותית היא שאברהם מאמין, ושהצדיקים הם חלק מעולמו – כלומר מהבנית המציאות שלו. אני מאמין שהוא שמע וראה אותם, ואינני חושב שהוא המציא זאת או שהוא סובל מהפרעה נפשית חמורה. אני מאמין שכל זה נכון ברמה הסובייקטיבית. כלומר, המאמינים מקנים משמעות לאירועים לא מוסברים בחייהם, במיוחד במצבי משבר ומצוקה, באמצעות הצדיק – גם אם עבורי, ואולי עבורך, אלו הבניות של מציאות ולא מציאות אמפירית כשלעצמה. השאלה החשובה היא לא אם הצדיקים קיימים בשמיים או במקום אחר, אלא אם מי שמאמין בהם ונמצא במצב הנפשי המתאים – מסוגל לחוש בקיומם. התשובה לדעתי חיובית".
איך אתה מסכם את ההתרשמות שלך מבית רבי דוד ומשה ומאברהם בן חיים בפרט, כאישיות?
"אני מלא כבוד לאברהם על נחישותו ואמונתו. הוא הצליח להפוך את חלומו האישי לסוג של משאב תרבותי. כפי שאני מראה בספר, באמצעות רבי דוד ומשה הוא פתר בעיות אישיות – אך אגב כך סיפק גם מענה לצרכים חברתיים תרבותיים של רבים מיוצאי מרוקו".
פרופ' בילו מספר כי יותר מכל מעשי הנסים שהתרחשו או לא – הרשימה אותו הצלחתו של אברהם במלחמתו ברשויות כדי לזכות בהכרה במקום. "למרות התנגדות הרב הראשי של צפת, הוא זכה בהכרה דה-פקטו במקום כאתר קדוש. במלחמתו במנהל מקרקעי ישראל הצליל לשנות את יעוד הקרקע, ולהקים למשל שורת תאי שירותים לפני הבית. זה מרשים אותי יותר מכל חלום ונס".
מאיפה נובעת דבקותו המוחלטת של אברהם באחזקת הבית? מאז החלום הראשון ועד היום חלפו למעלה משלושה עשורים, וכמעט כל אדם היה מתייאש, מזלזל, פורש או סתם מפסיק את מפעל חייו זה. מדוע הוא המשיך, וממשיך, ללכת עם זה עד הסוף?
"מעבר לאמונה ולנחישות, יש כאן גם תגמולים. חלקם חומריים – אנשים תורמים לצדיק ומכך נהנה גם השליח של הצדיק – וחלקם חברתיים-סמליים: בקרב המאמינים זכה אברהם במעמד ויוקרה בזכות מפעלו".
איך התרשמת ממשפחת בן חיים ומיחסה אל מפעל חייו של אברהם?
"כיום נראה לי שהילדים מקבלים את היוזמה, במיוחד לאור העובדה שכולם, חוץ מעמי, גרים מחוץ לבית עם משפחותיהם. בעבר התקשו הגדולים שבין הילדים להשלים עם השינוי באורח החיים עקב כניסת הצדיק, אך רובם הסכימו עם העניין, בין השאר בגלל הרווחים שהוצגו בשאלה הקודמת. לפחות לבן אחד, שלמה, הייתה בזמנו ביקורת על העניין, אך יש לזכור שמשפחת בן-חיים היא משפחה הרמונית ומלוכדת למדי".
על פי התצפיות של האנתרופולוג, ביומיום מגיעות אל המקום מדי יום משפחות אחדות, ולעתים גם אוטובוס או שניים לטיולים בקברי קדושים. בהילולת הצדיק ובהילולות אחרות – רשב"י בעיקר – המקום הומה אדם.

*

בן חיים לא שש לספר על הפרויקט האישי שלו; הוא כבר סיפר על ההתגלויות לאלפי אנשים, ונראה שאין לו כוח, חשק ואולי גם זיכרון כדי לשחזר שוב ושוב את קורותיו. לעומת זאת, יש לו חשק לסיפורי צדיקים. אלה שהובאו בכתבה הם רק חלק ממה שסופר בעיניים בורקות בראיון עצמו. היו שם גם סיפורים על אנשים שהצדיק נגלה אליהם, וגם סיפורים אחרים ממרוקו, על אנשים שהפכו לאבן או על קבר צדיק שלא הצליחו להזיזו ממקומו כדי לסלול כביש חדש. נראה כי העיסוק הניסי עצמו מרתק אותו הרבה יותר מאשר הסיפורים האישיים שחלפו על חייו; והרי מה הפלא? טבעי שניסים שקרו לכאורה לאחרים ירתקו אותו הרבה יותר מאשר ניסיו-שלו, שכבר נאמרו, סופרו, אולי גם קצת מוצו בעיניו, וכמובן שהפכו למעין שגרה.
בית רבי דוד ומשה נמצא בשיכון כנען שבצפת – מקום נוח מאוד לגישה, סמוך לבסיס צבאי ולמיני-קניון. הבית מוקף ברחבה מרוצפת אבן משתלבת, בה נמצאים מחסנים, סככה ושולחן אוכל, וכמובן שמבנה קטן להדלקת נרות. ההשקעה במקום אירעה רק באמצע שנות התשעים, כשמשה חניה, איש המפד"ל, כיהן כראש העיר והחליט להכיר רשמית באתר.
חדרו של הצדיק נמצא בכניסה לבית. קודמים אליו כיור לנטילת ידיים, מגבות ושלטים המזהירים כי רק מי שנקי בגופו יכול להיכנס. החדר עצמו צנוע למראה: ארון קודש, מאות ספרי
קודש וכמובן תהילים, קופה משיש, ספסלים וצילומים על הקירות של קבר הצדיק, המצבה שלו וטקסטים אודותיו. למבקרים – לא פעם עשרות מדי יום – מציעים בני הבית שתייה וכיבוד, לפעמים גם ארוחות, ואברהם, המזוהה כמובן כ"האיש של הצדיק" מעניק ברכות.
אברהם, מה יקרה אחרי שתגיע עד 120, המקום הזה עוד יתקיים?
עמי: "אבא כתב צוואה מפורשת, שאת המקום הזה, אם אבא שלי לא יצליח לקיים, אחד מהילדים שלו ייקח. אז הוא רשם את זה על שם אחי הגדול. ואם הוא לא יצליח – אז אחד האחים ייקח את זה על עצמו וימשיך את השושלת הזו, או אחד מהאחיינים שלי".
כלומר, מישהו מכם יחויב להמשיך לגור בבית הזה.
"יגור בבית הזה – או ינהל אותו ויגור בבית משלו. בכל מקרה, אף אחד, כולל הנכדים, לא יוכל למכור את הבית הזה. כך זה יהיה במשך לפחות ארבעה דורות, לפי הצוואה".

 

והילד הזה הוא אני
שלום ואסתר כהן, זוג צעיר מקריית שמונה, קיבלו את ההיריון הראשון שלהם אחרי שנה של ניסיונות מייאשים. בסוף זה קרה, אבל השמחה לא ארכה תשעה חודשים תמימים: מתישהו בחודש השני הובהלה אסתר אל בית החולים זיו בצפת, בעקבות דימומים מעיקים. סדרת בדיקות שכנעה את הרופאים לחרוץ את גורל העובר: הפלה, בעקבות מומים קשים שנתגלו בו במהלך מספר בדיקות רפואיות. ההליך נקבע ליום שלמחרת. המסמכים קיימים עד היום.
בינתיים חזר שלום אל קריית שמונה, כולו מאוכזב ומדוכדך מההיריון שכשל. חבר טוב הציע לו B&B, והוא העדיף לבלות שם את הלילה. אחרי סדרת נדודי שינה לא מהנים במיוחד, הוא נדהם לראות אור עז שהגיח פתאום מכיוון הדלת. כעבור שניות ספורות נגלה אליו – והוא מתעקש על כך עד היום, שמדובר היה במציאות ולא בחלום – רבי דוד ומשה. "תשמע", אמר הצדיק לשלום, לא בציטוט מדויק כמובן, "אל תקשיבו לרופאים. אל תעשו הפלה ושום דבר דומה. קחו את הדברים שלכם מבית החולים ולכו הביתה. ייוולד לכם בן בריא ושלם".
שלום היה המום. קצת לפני שהצדיק נעלם לו, הוא הותיר מאחוריו רק בקשה אחת: "אני רוצה שתקראו לו על שמי – דוד משה".
כמובן ששלום מילא אחר ההוראות, למרות שאסתר לא בדיוק הבינה במה מדובר, וגם כשהיא הבינה, היא לא לגמרי האמינה. ההפלה בוטלה, והזוג חזר אל קריית שמונה. כעבור חודשים ספורים נולד בן בריא ושלם, שזכה כמובן לשם המובטח: דוד משה כהן.
והילד הזה, כמו שאומרים, הוא אני.

דודו כהן

 

(פורסם במקור ראשון, 2005)

שליפה מהארכיון: ראיון עם עמיר בניון אחרי צאת "הרהורים", 2007

כמעט אף אחד לא יודע, אבל לעמיר בניון יש תפילות אישיות משל עצמו, בנוסף לשחרית-מנחה-ערבית. באחת הבקשות הקבועות והמפתיעות יותר מתפלל הזמר המצליח שאם יתרופף לו איזה בורג במוח והוא יעשה דברים שליליים מסוימים בחיים – הרי אנחנו בסך הכל בני אדם עם יצר רע וכו' – שהקב"ה ייקח אותו אליו עוד לפני שהם יקרו. "אם הוא מרחם עליי, שתעבור משאית, שתיתן לי אחת בתוך המוח, ושלמחרת בבוקר הדבר שאמור לקרות לא יקרה", הוא אומר בנחרצות.
לא חבל להשאיר אלמנה, ילדים, משפחה?
"ילד צריך להיות גאה באבא שלו. להגיד 'אבא שלי אדם ישר', 'אבא שלי הלך בדרך השם', 'אבא שלי הלך עם האמת שלו'. אבל ילד שאבא שלו חפיפניק – הוא נהיה חפיפניק גם כן. אז עדיף שילד יידע שהיא לו אבא אל"ף בי"ת גימ"ל, מאשר ייווכח לדעת שהיה לו אבא טיפש".
רק שלא תחשבו שאין לו מודעות עצמית – בניון מודע לחלוטין לכך שחלק מכם יכול לראות בו דון קישוט, הוזה או סתם חולם, אבל האג'נדה היצוקה שלו מבוססת יותר מכל אג'נדה שהכרתם. על המלחמה שלו בחלקים גדולים בתעשיית המוזיקה, המושחתת מהייסוד לטענתו, כבר קראתם לראשונה במוסף זה לפני יותר משנתיים, ומאז בניון לא הפסיק לממש את ההצהרות: הוא הקים לייבל משלו ("נבל עשור"), יסד מערך הפצה ומכירה עצמאי, יצא לסיבוב הופעות ללא משרד גדול וכמעט ללא פרסום (ועדיין זכה להצלחה גדולה), ובאחרונה אפילו תבע את הפדרציה לתקליטים, מספר תחנות רדיו ואת חברות התקליטים הד ארצי, הליקון והתו השמיני, בסכום של למעלה מ-10 מיליון שקלים. הטענה העיקרית: שימוש לא חוקי ביצירותיו – שימוש, שכפול והשמעה סיטונאית, מבלי שהיוצר המוערך ראה מכל זה שקל. בידיו עשרות מסמכים, הקלטות ותיעודים המוכיחים את דבריו, לטענתו, אבל זה כבר נושא שדורש כתבה, או שמא עבודה סמינריונית, אחרת.

 

"תכתוב לאל מכתב ותגיד שהתעוררת רק עכשיו, ושכרגע זה המצב, ושהיה קשה לישון, ושהתעוררת אריה ועכשיו אתה מוכן. ספר את הסיפור ותתנצל גם על האיחור" (עמיר בניון, קטע מס' 11, "הרהורים")

אז עכשיו, בהמשך ישיר לחשבון שהוא לא דופק לכל העולם ולהקתו, בניון מוציא את הפרויקט הכי שאפתני, אבל גם הכי לא מיינסטרימי שלו: יצירה ארוכה בת 30:14 דקות בשם "הרהורים". במהלכה נוגע בניון בנקודות חשובות בחיים ובהיסטוריה: מבריאת העולם עד מעמד הר סיני, מההיסחפות אחרי הנצרות ועד למוות. בין לבין יש כמובן הרהורים על החיים, סמפול של בטהובן, קטע קריינות של ציון ברוך ("מה קשור?"), הקלטות של הרבי מליובאוויטש וחסידי חב"ד וכן הלאה. היצירה המושקעת הוקלטה עם התזמורת הסימפונית של אשדוד, והיא מלווה בספרון גדול וייחודי עם מילות השירים, טקסטים מהמקורות ושאר הרהורים, כולל זה מהציטוט האחרון, שלראשונה בקריירה של בניון מדבר על חזרה בתשובה.
"אני מאחל לכל עם ישראל שיום אחד הם יכתבו לאל מכתב ויגידו 'תשמע, התעוררתי עכשיו'", הוא אומר בלי עכבות. קצת מפתיע, בהתחשב בעובדה שעד היום לא מיהר לספר על תהליך ההתחזקות שעבר. ומיד הוא מביא אותה במדרש: "שלמה המלך אומר 'אני ישנה ולבי ער'. למה? נו, מה החידוש? מה, כשאני ישנה לבי מת? אז מפרשים שכולם, בלי יוצא מן הכלל, יהודים כשהם ישנים, יהודים כשהם דיברו היום לשון הרע, יהודים כשהם חיפפו קצת, יהודים שיודעים שהם עשו טעות היום. אבל כולם ישנים. מכיר את אלה שאומרים לך על החולשה הרוחנית שלהם 'אני יודע, אני יודע'? הוא יודע שהוא לא בסדר. גם אחר כך הוא יגיד 'אני יודע, אני יודע'. גם בשבוע הבא הוא יגיד 'אני יודע, אני יודע'. אבל חייב, חייב לשנות".
מה היה לך הכי קשה בתהליך החזרה בתשובה?
"להיראות כמו שאני נראה. למרות זאת, שמתי כיפה במפתיע. הייתה לי הופעה בירושלים במוצ"ש, היינו במלון בשבת, קניתי כיפה, נראה לי טוב. הסתכלתי במראה, אמרתי לעצמי 'תשמע, אני יכול ללכת ככה ברחוב'. הגעתי להופעה ככה, אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא העיר לי. אבל הבעיה היא שפתאום לזכור מה עשית לפני שנתיים ולהסתכל במראה, זה מעורר את היצר הרע, שמגחך ואומר לך 'אתה לא מתבייש? אתה?'. ואז, עם הרבה תפילות, בכי ולימודים, אתה אומר ליצר הרע 'אני לא אתן לך לחרטט אותי'. אם צריך לספוג השפלה או שתיים – נספוג. אבל צודק, לא מתאים לי כל כך. עוד יום עובר, עוד יום ועוד יום. אבל עזוב את הקושי בחזרה בתשובה – היה לי הרבה יותר קשה להחליט שאני רוצה להתפרסם בתור זמר. זה היה בכלל עניין מתסכל".
למה, זה היה משהו מודע? הפרסום הזה לא התגלגל מאליו?
"זה התגלגל מאליו, ואתה זורם עם המציאות. אבל אחרי שבועיים אתה פוגש מישהו שהכיר אותך לפני. פתאום מבחינת הסביבה אתה אדם אחר. זה היה קשה! כי ראית תגובות והיית צריך להתמודד איתן. עם העניין של התשובה כמעט ולא הייתי צריך להתמודד, חוץ מהתמודדויות פנימיות שלי".

ולפני שהפכת לזמר, מה חשבת שתעשה בחיים?
"עבדתי כבר כשיפוצניק. החלפתי איזה 300 עבודות, לא הסתדרתי בשומקום. כשהייתי ילד קטן הרעיון שלי היה בכלל לשחק כדורגל, והגעתי אפילו לקבוצת הנערים של הפועל באר שבע. עשיתי מבחנים, התקבלתי. אני זוכר שהייתי חושב כל הזמן, לא זוכר אפילו על מה. אבל בחיים לא חשבתי שאהיה זמר. אגב, מאז יש לי את התכונה הזו שאני בחיים לא שר עם מיקרופון ביד. בחיים. בפעם הראשונה שעמדתי על במה אמרתי לאנשים 'תשמעו, תשימו את המיקרופון שיהיה ככה מולי, צמוד לפה, וזהו'. מאז זה ככה".
והפה הזה, מסתבר, מתמלא ב"הרהורים" בלעג ובוז ל"האיש ההוא", כלומר לישו, מייסד הנצרות. בעולם הפוליטיקלי קורקט בניון לא היה מעז להפנות את כל חיצי הלעג דווקא לשם, אבל בטח כבר הבנתם לבד שהוא לא דופק חשבון לאף אחד, "חוץ מלבורא עולם" לדבריו.
באחד הקטעים בדיסק שר בזלזול בניון על ישו "רצינו לתת לך תעודה כי אתה הכי חכם על כדור הארץ, נכון להיום אתה פשוט חידוש עצום, אז תבוא לטקס ביום שני בשבע בערב ותתלבש יפה". בהמשך מסתלבט ציון ברוך ("מה קשור?"), בקטע קריינות משועשע, על ישו, מספר שהוא בסכסוך עם הספר שלו, ואף מכנה אותו היפי. לא משהו שאמור להפתיע יהודים מאמינים, אבל היי, בניון מכדרר בעיקר דווקא מחוץ למגרש הפלייליסט היהודי, מקום שבו האמירות האלה יכולות להיתפס בצורה לא הכי חיובית.
למה הנצרות תופסת כל כך הרבה מקום בפרויקט? הרי הדיסק מתחיל בבריאת העולם ונגמר במוות, אז מה הנצרות וההליכה על המים עושים ביותר משיר אחד?
"העולם לא יידע אם עם ישראל לא יגלה את האמת ולא יגיע לשלמות בעצמו. בינתיים מדור לדור אותו עשיו נראה יותר נחמד, מן ישו כזה. זה נהיה יותר מסוכן. הרי היום אנחנו נמצאים במצב הכי אינטליגנטי של האנושות, ואנחנו הכי מטומטמים שיש. הרי גאונים גדולים, שעושים אטומים וכאלה, מאמינים שהקב"ה בא לאישה, וממנה יש לו בן, חס ושלום. התרגלנו לחיות כל אחד בקשקוש שלו, כל אחד עם השוני שלו, וכאילו – אל תצעק עליי, תכבד אותי, העיקר שאני בן אדם טוב. הרעיון הוא שפעם היינו צריכים הוכחות שכליות. היום אנשים אומרים 'אני מטומטם, אני דפוק, אני מאמין בשטויות, אבל תכבד אותי. אני אוהב לבוא, לשבת עם האורגן כל יום ראשון, לשיר Lord, Lord, Lord – לא יודע איך הם קוראים לקב"ה – וזהו'. זה מתאים להם, זה מה שהם אמורים להיות. לכן מישהו באמת נפל על הראש, כמו שכתבתי ב'הרהורים', על כמו זה שכתב את היצירה החמישית. כי זה סוג של גאווה ולתת עוצמה ליצירה שהיא למעשה יצירה ענייה".
אני מניח שאתה מדבר על היצירה החמישית של בטהובן, שגם מסומפלת באחד הקטעים ב"הרהורים".
"כן. היצירה הזו, פה-פה-פה-פה! אם יבוא בן אדם עם עוּד וינגן פה-פה-פה-פה יגידו שהוא נכה, שככה מנגנים? זה הרי לא באמת מרשים. אבל לפעמים בהיסטוריה אתה יכול לזרוק שטות, שתיפול על אוזניים של מיליון תומכים, ואז היא תקבל תוקף. זה בדיוק אותו דבר עם אותו אחד שכולה, תאמין לי, היה גאוותן. הוא לא רצה לקבל את המורא של רבו, והעדיף לצבור כח נגד רצון ה'. ישו הוא נואף קטן בסך הכל, גאוותן. היטלר ימח שמו ושם זכרו – עוד מעט גם הוא היה מלך העולם! הוא חשב שהוא עושה טובה לאנושות, והוא גם סוג של משיח, חס ושלום. ושים לב, כל מי ששונא לישראל – נעשה לראש. ערפאת שונא לישראל – נעשה לראש. ישו שונא לישראל – נעשה לראש. בלעם שונא לישראל – נעשה לראש. היטלר שונא לישראל – נעשה לראש. כל מי שתיקח. קשה, קשה להיות יהודי. אבל תחשוב איזה תענוג זה.
"לגבי ישו, שים לב – חרון האף והדברים שהקב"ה אומר 'שנאתי' אף פעם לא באים בתורה, אלא על עבודה זרה. מה שלא תעשה, הקב"ה בחיים לא ישנא אותך. אבל עבודה זרה הוא שונא. למה שונא? הוא רוצה את הטוב שלך. אם אתה משתחווה לפרות בהודו, אתה פשוט דפוק. ככה העולם לא יהיה אף פעם טוב. הילדים והנכדים שלך יהיו דפוקים כמוך".
אפרופו עבודת האלילים, לא מפחיד אותך שמתייחסים אליך בהערצה גדולה כל כך?
"הרבה בזה תלוי בי. כי אתה נפגש עם אנשים, והם צריכים להבין ממך מה אתה שונא ומה אתה אוהב. ולאדם מאמין אתה מסביר בעדינות איך העולם עובד, ומה שאתה מחזיק מעצמך זה כלום. אז אם אתה בשלום איתו, לא אכפת שהדברים נראים כל כך שחצניים. פעם זה היה יותר מפריע, כי לא הייתי כל כך מחובר לקב"ה. אבל הגעתי למצב שאני מפחד ממנו. לא אכפת לי יותר מה חושבים ומה יגידו. כל עוד אני בסדר איתו – זהו".
השם המלא של היצירה הוא "אלוף בשחור – הרהורים", ובניון מסביר שה"כמו אלוף" הוא האדם. ולמה שחור? כי בשחור כולם נבלעים. על לבן אפשר לקשקש, אבל עם השחור אין לך ברירה באיזשהו מקום. וגם שחור הוא משהו עצוב וציני. והבעיה עם השחור אצלנו היא שאנחנו תמיד על הגבול: אנחנו בצלם אלוקים – ואנחנו בהמות. חיבור. "ב'אלוף בשחור' יש ניגוד בתוך השם. מבקשים ממך לנצח על משהו בלתי אפשרי, על כרכרה של שוורים. רק הקב"ה הוא האלוף. אז אנחנו כמו אלופים, אבל בצבע שחור".

 

"כמה שתביט מהחלון, וכמה שתציץ בשעון, וכמה שתרבה לחשוב יותר בהיגיון, אתה תראה שאין לך על מה לחשוב. כמה שתמציא מציאות, וכמה שתחיה או כמה שתמות, וכמה שתרבה לחשוב על זה ועל הכל, אתה תראה שזה פשוט מדי גדול" (בניון, קטע מס' 4, "הרהורים")

תעשיית המוזיקה היתה גדולה מדי עבור בניון, אז הוא הלך והמציא אחת משלו. בינתיים זה קצת פוצע. כי התוצאה המיידית של כל זה היא שאת "הרהורים" לא תוכלו למצוא ברשתות המוזיקה הגדולות, טאוור רקורדס וצליל, שהחליטו פשוט להחרים את בניון, בעקבות המאבק שהוא מנהל נגד הד ארצי והליקון – אמהותיהם העסקיות, בהתאמה. לכן האלבום נמכר רק באתר הרשמי של "נבל עשור" (nevelasor.co.il), בחנויות סטימצקי, בחנויות מוזיקה פרטיות ברחבי הארץ ובמקומות שלא הייתי חושבים עליהם לעולם – מינימרקט טובול בירושלים, למשל. הסיבה ברורה: כל נקודת מכירה לגיטימית בעיניי מערך השיווק של "נבל עשור", כשהעיקר מבחינתם הוא האומנות, שלא באמת משנה אם משיגים אותה בטאוור, בסופרפארם או במכולת.
אתם יכולים לא להאמין לו עד מחר, אבל בניון נראה בטוח בעצמו יותר מאי פעם. "מה שאמור לכאוב דווקא עושה לי טוב", הוא מצהיר, "לא היה כזה דבר בארץ מאז קום המדינה: רשתות של חנויות דיסקים שלא מכניסות אומן. למה זה עושה לי טוב? כי שים לב: כל העולם ולהקתו יכולים להתאגד נגד אדם אחד, ולעשות כל דבר נגדו, כולל לדאוג להשמיט מחדשות ערוץ 2 ראיון מצולם שכבר התקיים ממש באחרונה. באותו ראיון אמרתי דברים מאוד חשובים עם ראיות והוכחות, אבל הכתבה לא שודרה לטובת כמה-חם-היה-באיטליה או איזה-פרחים-גידלו-בטורקיה. ברור לי למה הכתבה ירדה, אבל זה עושה לי טוב, כי כל העולם סוגר עליך, ואתה רואה שהם מפחדים. זאת אומרת שיש איזשהו גרעין של אמת שלא נותן לאנשים לישון כמו שצריך".
אולי אתה סתם עושה להן כאב ראש, ואפילו ללא גרעין של אמת מבחינתן?
"בתור חברות גדולות ומפורסמות, אלופות העולם בתביעות משפטיות – אם הייתי עושה להן את מה שאתה חושב, הן היו תובעות אותי בלשון הרע כבר לפני שלוש שנים. היו קורעים לי את הצורה. אבל הם לא יכולים. אתה יודע למה? כי אין להם קייס".
אולי אתה פשוט משכנע את עצמך שהמצב הזה באמת עושה טוב ליצירה שלך? בכל זאת, "הרהורים" לא נמכר באף רשת מוזיקה גדולה. עבדת עליו תקופה ארוכה עם עשרות נגנים, ואני מניח שלא הקלטת אותו למגירה. אבל יריב אלביליה מיבנה לא ייחשף אליו. הוא הלך לטאוור רקורדס כדי לקנות את החדש של מירי מסיקה, אחרי ששמע אותה המון בגלגלצ, ואם "הרהורים" היה שם הוא היה קונה בוודאי. אבל הדיסק לא נמצא שם ולא בשום רשת מוזיקה גדולה אחרת. הוא די במחתרת, בעצם.
"אתה מבין לאן זה הגיע? ממילא המצב הוא כזה, אז צריכים לעשות מעשה. לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. אני יכול לדבר עם כולם – ויכול לעשות. אז אני מבסוט ממה שעשיתי. ומרגש אותי שמגיעים למשרד של 'נבל עשור' בבאר שבע אנשים מכל הארץ כדי לקנות את 'הרהורים'. הגיע אדם מבוגר מירושלים לפני שבוע, כולו צמא ומזיע מהשמש, כדי לקנות את הדיסק. מבחינתי רק זה שווה 40,000 עותקים. אני מכוון אך ורק לאמת, ומה שיהיה יהיה".
ואם מה שיהיה זה מכירות של 2,000 עותקים, לא חראם?
"לא. אם אמכור 2,000 זה לא יצער אותי, על אף שאני סמוך ובטוח שלא אמכור 2,000. רק בהופעה האחרונה נמכרו מאות עותקים, והמכירה הרשמית עם הפרסום בעיתונים תתחיל רק השבוע. התקליט הזה יימכר, כשהשאלה היא האם דווקא בעקבות הדבר הזה יצטרכו לשנות את השיטה. זו היתה המטרה, למרות שזה בכלל לא פשוט. אתה בא, עומד קדימה, אומר 'אני אקבל את הסטירות, את הראש שלי יכניסו בקיר'. אבל מתאים לי, אתה יודע למה? כי זו היהדות. אם לא – אני שקרן. לא הייתי ישן בלילה אם הייתי לוקח את 'הרהורים' ומוכר לאחת מחברות התקליטים 20,000 עותקים במכה, כמו שעשיתי עד היום. כמות ראשונית – 20,000. קודם כל, אלבום זהב. היו מפרסמים את זה בעיתון, היו שמים לי זר ומסיכה של פורים על הראש, והיו מצלמים אותי ל'7 לילות'. על הכיפאק. זה מגעיל אותי ובא לי להקיא מזה. שקר וכזב, זה לא נכון. מה שנכון הוא לעשות סדר גדול בעולם המוזיקה. שתבין, הייתי יכול לסדר את עצמי בכל מני מקומות. גם משרד הוצע לי, וגם להיות נתמך על ידי המדינה. אוף, אל תשאל, הגיעו רחוק, אבל זה עוד יותר זול ממה שדיברנו בהתחלה. זה לא בשבילי, לא בשבילי. יכול להיות שאולי קשה להבין את איך שאני חושב".
נכון. יש מצב שחלק מהקוראים של הראיון הזה יחשבו שאתה מרמה את עצמך.
"אז בוא ניפגש עוד שנתיים, נראה מי רימה את מי. אתה יודע שהתעשייה מנצחת את האומנות. אז אני רוצה להילחם בשם האומנות, למה לא? הרי ממילא אני לא רוצה אף פעם להיות אחד שעושה דברים תעשייתיים. אז מה הפסדתי מזה? תאמין לי – כלום. כבר היית פה והיית שם, וכל הכבוד בשבילך, ועושים לך את הכבוד המדומה הזה, פששש, והגעת להצלחה (שותק). זו לא הצלחה, אתה לא מאמין עד כמה זו לא הצלחה. זה שקר".

בעיניך אתה אומן מצליח?
"אני מצליח כי אני עושה את כל מה שאני רוצה לעשות. השתדלתי, בתוקף מי שהייתי וכמה אמת פנימית היתה לי, לעשות תמיד את מה שאני רוצה ומה שהבנתי".
אז איך אתה מסביר את התחושה ששני האלבומים שהוצאת בהליקון, "שלכת" ו"ניצחת איתי הכל", נשמעים הרבה יותר מסחריים מהשאר? לא הייתה שם יד מכוונת?
"אני יודע למה אתה מתכוון. למשל את 'ניצחת איתי הכל' התחלתי באולפן עם שני חברים, הכנסנו לופים, דגימות ובלגנים. אחרי זה המשכתי את ההפקה עם שמוליק דניאל ונדב ביטון, ואז זה איזן. כך שלדעתי התחושה הזו נובעת מההפקה. כי מבחינתי 'הליקון' לא עניינו אותי בכלל. אף פעם לא נתתי למישהו לשמוע את השירים, ואם נתתי לאיזה מנכ"ל לשמוע זה רק מהכבוד, לא שהיה לו משהו להגיד על זה. ואם היה לו משהו להגיד על זה – לא הייתי שם. זה היה ברור. קיבלתי פעם הערה: 'הטמפו איטי, תרים'. לקחתי את הדיסק ויצאתי, הלכתי. הדברים תמיד יצאו כמו שרציתי".
אתה תמיד כזה ממוקד ויודע מה אתה רוצה?
"אני תמיד ממוקד ויודע מה אני רוצה, אבל כשמדובר בחברים ובעשייה – אני הכי פתוח. אם מישהו מציע משהו – אין מצב שלא מנסים. ובדרך כלל ההצעות שלהם עולות על ההצעות שלי. אני יכול לבוא עם המילים והלחן, ועם עוד כמה דברים ש'חלמתי' אתמול בלילה' – ויאללה, בואו נשמע מה כולם אומרים ומציעים. אבל עם בעלי אינטרס אחר אף פעם לא היה לי מכנה משותף".
איך בכלל הגעת להליקון עם גישה כזו?
"הם הפיצו את האלבום השני שלי, 'אותו מקום אותה הרוח'. רק הפצה. בהמשך הרבה פעמים היו דיבורים, פנו אליי, והיו כל מני אנשים בסביבתי שהשפיעו עליי. הם אמרו שהמקום שלי צריך להיות בהליקון. מבחינת התפיסה זה היה הרע במיעוטו".
בהמשך להליקוניאדה, יש משהו שבהליקון, אקו"ם, הד ארצי ושאר הג'מעה דווקא ישמחו לשמוע: בניון לא מתכוון להילחם עד הסוף מבלי לדפוק חשבון. יש רק אדם אחד שהוא לא ייתן לו לעבור את זה: בנו הפעוט ישראל. כשיגדל, כמובן. "לקרוא לכלוך על אבא בעיתון – זה משהו שאני אמסור את נפשי ולא אתן לבן שלי לעבור", הוא אומר בנחרצות. "לכן אולי עכשיו זה הזמן שלי, כי בעוד כמה שנים אקח עוד שיקולים שהיום אני לא לוקח. לי לא אכפת שיגידו עליי דבר כזה או אחר, כל זמן שהבן שלי לא מבין. אבל בהמשך אצטרך להתחשב בו, ואצטרך לדאוג לכך שהוא יחיה במנטליות מסוימת שאליה כל זה לא יגיע".

"מה, בחייאת, זה אתה כאילו? זה מהכדורגל משפחה שלך אולי? שמעתי שחזרת בתשובה, שמעתי השתגעת קצת, אז אתה מסתובב עם כיפה. שמעתי היית מכור לסמים, אמרו לי שככה זה האמנים… מה, בחייאת, זה אתה כאילו? אתה חייב לשיר ביוונית, אפשר להרביץ פה טונות כסף כל לילה, חבל על הזמן, רק אתה ואורגניסט. חבל גם שאינ'ך דואט עם אחי, רד קצת לעם ותהיה מזרחי". (עמיר בניון, "בחייאת")

בינתיים בניון לא מתלהב מהרעיון להפוך את "נבל עשור" ללייבל שמייצג אומנים נוספים גם מעבר אליו ולאחיו אבי ("לא אקח אומנים נוספים, כי חלק גדול מהתעשייה נגדי"), שוקל הצעה מערוץ הטלוויזיה העתידי של ארגון היהדות "הידברות" (www.hidabroot.org) שנמצא כרגע בשלבי הקמה, וכמובן מתענג על הצלחת "בחייאת", הסינגל האחרון שהוציא לפני קצת יותר מחודש, ונבחר לשיר השבוע ברשת ג', גלגלצ ותחנות רדיו נוספות. השיר מורכב ממשפטים שאומרים לו ברחוב, ובניון מספר שאם הוא היה מכניס את כל המשפטים שהוא שומע בתדירות גבוהה כל כך, השיר היה יכול להימשך לא פחות מ-15 דקות. "זה לא נגמר. אבל אני בטוח שעדיין הוא מעביר את הרעיון".
איזה משפט פופולרי במיוחד?
"אצלי אין גבול. בתקופה של האמירה של טומי לפיד אנשים חשבו שאני חס ושלום באיזו מלחמה נגדו, וממש צעקו לי שהם תומכים בי. המרוקאי פתאום נזכר בכמה שאני מרוקאי. ההוא עם הכיפה הבין כמה אני מכבד אותו וכו'. כל מי שלא אהב את זה שמולי הרגיש צורך לדבר. מבחינתי צריכים לדון כל יהודי לכף זכות, כולל את טומי לפיד. תשמע, אני מכיר הרבה קדושים וצדיקים שאם היו רוצחים להם את אמא שלהם, את אבא שלהם ואת כל המשפחה שלהם – הם היו אוכלי אדם".
בניון, למקרה שתהיתם, כותב את כל השירים שלו עם טייפ הקלטה. לפעמים מתנחלת לו במוזה מנגינה ספציפית שלא עוזבת אותו, ואז הוא מוריד אותה אל הטייפ. לפעמים אותה מנגינה מושכת אחריה גם המשך. "בדיסק הראשון הייתי רואה את כל השיר, מקליט לה-לה-לה, פתאום נכנס עוּד, אחר כך גיטרה וכן הלאה. אם אני במצב רוח שעלה לי משהו והטייפ לא עליי, אני מתקשר לאשתי והיא כבר מסבירה לי איך מקליטים בפלאפון".
אתה בכלל טכנופוב, נכון?
"אני לא מבין כלום בדברים האלה. לא יודע, אני ממילא מרגיש שהתקלקלתי יותר מדי. היום למשל אין כמעט נגן שלא עובד עם המחשב. אבל זה, בינתיים, עקרוני אצלי. אני אפילו לא רוצה ללמוד".
עד שבניון ילמד או לא, הוא ממשיך לחיות על קו התפר שבין מוזיקת המיינסטרים הכללית לבין המוזיקה היהודית-שורשית. לכאורה מדובר בדיסוננס שדופק לו את סיכויי הפרנסה, אבל בפועל – ויעידו על כך ההופעות המפוצצות שלו – הזמר הלא ממש ותיק פשוט חוצה קהלים – יש אומרים, בדרך להפוך לשלמה ארצי הבא מבחינת הפופולריות. מצד אחד הוא מושמע המון בגלגלצ, מופיע מול קהל מעורב ושר את מה שקוראים "שירי עגבים", אבל מצד שני בשני האלבומים האחרונים שלו ("הכל עד לכאן" ו"הרהורים") יש בעיקר שירים אמוניים, וכמובן שגם הכיפה והזקן עושים את שלהם, לפחות מבחינת ההרגשה.

"הרהורים" בהקלטות

בניון, מצדו, שולל את ההנחה בדבר השירים הלא צנועים לכאורה – 'רק את' ו'כשאת עצובה', למשל – ביחס לסטטוס המזוקן שלו. "אני יודע שבנאדם כותב מהחסרונות שלו", הוא יורה. "זה כמו הברכה האחרונה – 'בורא נפשות רבות, וחסרונן על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי'. מה זה אומר? שאם יש לי חיסרון מכל דבר, זה מחיה אותי. מה שכן, היום החסרונות שלי הם אחרים, מה שחסר לי היום זה לא מה שהיה חסר לי פעם. ואתה יודע מה עוד? במלוא הכנות, בכלל, אין אצלי דתיים ואין אצלי חילונים. אסביר לך למה: תיקח את הצדיק הכי גדול בעולם, תשאל אותו אם הוא דתי, והוא יענה לך 'מה, אתה גנוב? אני יהודי'. תיקח חילוני שלא בא לו להכעיס אף אחד, כמוני עד לפני כמה שנים, תקרא לו חילוני – ותאמין לי שתפגע בו. הוא יודע שהוא יהודי. אז אם הם מרגישים שאין הבדל ביניהם, ואף אחד לא יתנשא אחד על השני – הם יבואו להופעה שלי. אבל אם אחד ירגיש צדיק מדי, והשני ירגיש 'מי אתם בכלל?', אף אחד מהם לא יבוא".
אבל זה בדיוק מה שקורה היום בחברה – כל צד מתחזק בשלו.
"עובדה שבלי הרבה פרסום אני מופיע במקומות ענקיים יחסית, וברוך השם האולמות מפוצצים. למה? כי יש כבוד הדדי. אני לא אומר לאף אחד מה לעשות, ואף אחד אחר לא אומר לי מה לעשות. גם שיר השירים הוא שיר אהבה – מה נעשה איתו? אומרים שכל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים. אבל על שלמה המלך אי אפשר לחלוק".
ועל עמיר בניון אפשר.
"מה זה אפשר, עמיר בניון זבל. הכל אפשרי. אבל זה לא משנה. כמו שאמרתי, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. אני מגיע להופעות, לא לוחץ ידיים לנשים, בטח ובטח לא מתחבק ומתנשק, אני נשוי, אני מקיים חיים של יהודי נורמלי. מה שכן, יש שירים מסוימים שלי שאני לא מרשה לעצמי לשיר היום לא בגלל שכתוב בהם 'את'. אדרבא, יש עוד שירים שאני כותב עם 'את'. אני יודע בדיוק לאיזו 'את' אני מתכוון, זו בעיה שלי".
בהמשך מספר בניון שהיום הוא כבר לא שר בהופעות את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, "שלכת". הסיבה פשוטה: הוא כבר לא מאמין בו.
כי אתה כבר לא אדם שמתגבר?
"לא, אדרבא. דווקא בפזמון אני כן מאמין. בבית המקדש הייתי מוכן לשיר אותו. הפחד שלי הוא שלפעמים אנשים ייחסו משהו למישהו. חוץ מזה, פשוט לא בא לי לשיר את השיר הזה".
למה, כי אתה כבר לא אותו בן אדם?
"אני אותו בן אדם במקומות שונים. ברור שהשתניתי לאין ערוך, אבל אתה יודע איך זה. היום אני לא מרשה לעצמי את מה שהרשיתי לעצמי פעם. פעם האשמתי את כל העולם, היום אני מאשים רק את עצמי – מתחקה אחרי הטעויות שלי, טעות-טעות, ואין מצב שלא זיהיתי את הטעויות שלי, למרות שטעו איתי גם. ידעתי איפה יצאתי טמבל, וידעתי איפה לא הייתי חכם, וידעתי איפה הייתי צריך להיות חזק ולא הייתי".
בהופעה שלך בנתניה שמתי לב, למשל, ששתי בנות קמו ורקדו באחד השירים, באופן לא ממש צנוע. חשבתי שתכף אתה מפסיק ומעיר להן. שם היית צריך להיות חזק?
"אתה יודע מה אני עושה במקרים כאלה? מתפלל לקב"ה. תבין, אין לי דעות קדומות. יש לי רק בעיה אחת: עם מי שיש לו מונופול גם מפה וגם מפה. אולי זה יישמע לך מוזר, אבל יש לי בעיה גם כשאומרים לי 'טומי לפיד כופר'. אני מתמלא זעם כלפי מי שאומר לי את זה, וחושב שהוא איש קטן וטיפש. לא אגיד לו את זה, אני רק צוחק ואומר 'חלאס, אחי, דפדף'".
אז מה טומי לפיד בעיניך, צדיק?
"לא יודע מה הוא. אני לא מאמין לו שהוא לא מאמין בקב"ה. הוא שקרן. אסביר לך למה: אני לא יכול לבוא כל יום ולהגיד 'דודו הזה על הפנים, דודו הזה שקרן, דודו גנב לי כסף', ולמעשה אין לי דודו, אני כופר בדודו, למרות שכל היום דודו בפה שלי".

"התחיל המשחק, ויהי יום ובוקר מאז שהפסקנו לזכור. יצור מוזר מודע קצת לנפש, מן בעל חיים בשחור, נושם והולך על שתי רגליים, רק שהוא גם מדבר, וכשצריך הוא מוחא גם כפיים, יודע הוא גם לאלתר. והאמת שאין לו כנפיים, אז איך הוא יודע לעוף?". (בניון, קטע מס' 3, "הרהורים")

ובסופו של דבר, הכל כסף. בדרך העצמאית שלו, בתביעות נגד חברות התקליטים, בכל ההתנהלות שלו. אבל בניון מעיד שדווקא כאן יש לו בעיה: הוא לא רודף אחרי כסף. למעשה, הוא שונא כסף. קצת מוזר לשמוע, אבל "הרהורים", כך נראה, הוא ההוכחה. בכל זאת, מדובר בפרויקט הכי מושקע כלכלית, ומצד שני הכי לא מסחרי שבניון הוציא אי פעם תחת ידיו. "אם אשתי לא תשים אותי במקום, שצריך זה וזה כי אני בעל משפחה – אני יכול ללכת לאיבוד מבחינה כספית", הוא מודה. "לא יודע לעומק מה יש לי, מה אין לי. אף פעם לא ידעתי".
בשנתיים האחרונות אתה דווקא מתנהל בדיוק כלכלי מושלם: מופיע לבד, מקליט לבד, מפיק לבד, וכמובן שכל זה מיתרגם ליותר כסף.
"כל זה מהסיבה הפשוטה שזה גם בא מגאווה. יש הרבה אומנים שיודעים שחוטאים איתם ושגונבים להם, ונותנים לדבר לקרות מתוך מודעות. כי אנחנו (בהתייפייפות) 'לא מתעסקים עם זה'. הם כאילו לא אוהבים כסף, אבל אני יכול לעשות להם שיעור על מה זה לא רואה כסף ממטר. אבל הוא לא, הוא צריך להצדיק את עצמו בתור אומן, בתור פרה קדושה. הוא יראה פשעים, יראה שעושקים אומנים חלשים יותר, אבל מבחינתו צריך לשמור פה על איזשהו קו. אז אשריך, אחי. אם אתה משקר את עצמך ככה – תזרום, ואני מקווה שמתישהו מישהו ידליק אצלך את האור. אבל אני עשיתי אחד ועוד אחד במשך שנתיים-שלוש, ואז התחלתי להבין שיש פה שיטה. אני לא יכול לשחק אותה מטומטם. השתדלתי מאוד, אבל אני לא יכול. מה לעשות".

(פורסם במקור ראשון, אוגוסט 2007)

 

לראיונות נוספים עם עמיר בניון לחצו כאן וכאן

האוסף החדש של תיסלם – מיחזור 2.0

*** וחצי
תיסלם – "למתחילים, מתקדמים ולאספנים בלבד" (NMC יונייטד)
ככה צריך להיות אוסף. אמנם אני בפירוש לא מהמתוסלמים, ואת מספר השירים הממש טובים של תיסלם שאני אוהב אפשר לספור על אצבעות רגל אחת (ועוד יישאר עודף). אבל אין ספק – אם כבר אוסף, הוא צריך להיות כזה: כפול, עם עריכה דיגיטלית מחודשת, עם דיסק בונוס ("לאספנים בלבד", שיצא במקור ב-83') ושלל בונוסים: גרסאות אולפן חדשות לחלק מהשירים הוותיקים, הביצוע ל"אני לבד בסתיו" שהופיע ב"עבודה עברית 2", וכמובן שלושת הסינגלים ששוחררו עד כה מפרויקט "תיסלם 2.0".

 

העניין הוא שהעניין, איך לומר, קצת מוצה. בכל זאת, לתיסלם היו רק שני אלבומי אולפן רשמיים בעברית, ומאז כל הלהיטים שלהם נטחנו, מוחזרו, טוגנו והתנגנו שוב בשלל אופנים. אמנם "תיסלם 2.0" קצת הפיחה חיים בקונספט, ואפילו הביאה שיר די טוב על הדרך ("שעמום"), אבל כל הסרטונים מסביב היו סתם מיותרים, שלא לדבר על הפספוס הענק – המחשבה שאפשר למכור את תיסלם ביד ימין לדור שמוריד את הרינגטונים של משה פרץ ביד שמאל.
כך או כך, האוסף של תיסלם נחמד וראוי, אבל להוציא את "לאספנים בלבד" (שכשמו כן הוא – אם אתם לא אספנים או מעריצים ועדיין אין לכם אותו, לא הפסדתם יותר מדי) – אין כאן חידוש מסעיר. עדיין אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים אל "פרצופה של המדינה" ו"כשאת בוכה את לא יפה" בפעם האלף, ואל הסיפורים מאחורי הלהקה, ההיכרות וכו'. זה, ובכן, באמת נחמד, אבל קצת נדוש. בעצם, לא קצת.

 

(פורסם ברייטינג, יוני 2009)

קפה ומאפה: ראיון עם הראל סקעת

לאחר חודשים ארוכים שבהם התעסק בדיונים משפטיים, הראל סקעת מתחיל לעבוד על אלבום חדש בלייבל ארומה מיוזיק, ומשחרר סינגל ראשון. איך זה נשמע? כמו אספרסו כפול

 

בזמן האחרון שומעים על הראל סקעת יותר בהקשרים משפטיים ופחות בהקשרים מוזיקליים. עכשיו זה נגמר סוף סוף, ובעקבות הסכם הפשרה עם הד ארצי (שנרכשה ע"י NMC יונייטד) הוא העביר הילוך לקראת אלבומו החדש, שייקרא ככל הנראה "דמויות", וייצא בלייבל "ארומה מיוזיק". הסינגל הראשון, "מובן לי עכשיו", מתאפיין בעיקר בהפקה בועטת, זועמת, רבע מטאלית אפילו. חידוש מסקרן? סקעת עצמו לא מכחיש.
"השיר החדש בועט יותר מאשר השירים ברוב האלבום", הוא מספר. "אבל באופן כללי אפשר לומר שהאלבום החדש קיבל אופי אחר מהקודם. עכשיו יש בו משהו עם קצת יותר כוח. צברתי את זה מההופעות בשלוש השנים האחרונות, ואת האנרגיה הזו של ההופעות העברתי לדיסק. אני לא כל כך יודע איך להגדיר, אבל הוא יישמע מאוד ישראלי – רוק ישראלי, משהו מאוד הראלי. זה דומה לדברים שעשיתי קודם, רק עם ניסיון של 300 הופעות, שמשהו מהן יבוא לידי ביטוי".

 

כרגע אתה בלייבל ארומה מיוזיק. מה זה אומר בפועל? הבחירה שלך בהם היא איזושהי הבעת אי אמון, או לפחות חוסר רצון להתעסק עם תעשיית המוזיקה הממוסדת?
"ממש לא. ארומה שותפים ביחד איתי באלבום, ואגב, את הלייבל מנהלים אנשים שעבדו בעבד בהד ארצי. לכן לא רק שלא בעטנו בעולם המוזיקה הממוסד אלא דווקא המשכנו איתו. הרגיש לי נכון בארומה, מה גם שאלה אנשים שכבר עבדתי איתם בעבר".
היה מוזר לגלות שדווקא קרן פלס, שכתבה את הלהיט הראשון שלך "ואת", לא מופיעה ברשימת הכותבים לאלבום החדש. לא חראם?
"אמממ. כשאתה בונה אלבום אתה בוחר שירים, לא אומנים. קרן הייתה עסוקה מאוד עם הדברים שלה, באיזשהו מקום זה התפספס, ואין לי ספק שנמשיך לעבוד בהמשך ביחד".
ואי אפשר שלא לשאול – איך הסכסוך המשפטי עם הד ארצי השתלט כמעט על כל הראיונות איתך? בכל בדל ראיון או אייטם עליך הנושא הזה נטחן בלי סוף.
"האמת היא שעשו מזה יותר ממה שזה היה. זה היה בלון שהתנפח יתר על המידה בגלל שהתקשורת הייתה מעורבת. אבל הסוף ידוע, ואני שמח שכך זה הסתיים. אין לי בעיה לדבר על זה, כי אני לא מצטער על דבר או חצי דבר שעשיתי, אבל באמת שהתגעגעתי לדבר בשפה שלי, שפה של מוזיקה, ולא בשפה של משפטנים". 
 

(פורסם ברייטינג, יוני 2009)

"לפני ההצלחה הרגשתי שאני לא באמת חי". ראיון עם קובי אפללו

קובי אפללו היה נבוך במיוחד. רק לפני שעה וקצת עמד על הבמה במעלות, מבצע עם הנגנים בלאנס לקראת ההופעה שתכף תתחיל. אבל אחרי שחזר מנהריה הסמוכה, לשם נסע עם הגיטריסט שלו גיא בוקאטי כדי לחטוף איזה קפה, וביקש להיכנס למתחם ה-VIP כדי לחזור לבמה להכנות אחרונות – השומר בכלל לא זיהה את הכוכב הגדול של הערב. "אני קובי אפללו, ההופעה היום היא שלי", אמר, אבל השומר לא התרגש. "תתקדם חביבי, אתה מפריע לתנועה", נזף בו. "תשמע, זאת הופעה שלי. אני הזמר", ניסה שוב אפללו. השומר כיווץ את אישוניו, הביט שוב בנייר שלפניו ואמר "אתה לא ברשימה. תתקדם".
בינתיים בוקאטי התקשר לשאר הנגנים, וביחד הם הריצו קטעים על הסיטואציה המביכה. "אל תשאלו", סיפר, "לא מכניסים את קובי להופעה שלו". אבל אז אפללו, שישב מאחורי ההגה, קלט את מנהל האבטחה מתקרב מרחוק. "תשאל את האחראי", ניסה בפעם האחרונה לשדל את השומר, "הוא ראה אותי בחזרות. זאת ההופעה שלי שאתה מאבטח". השומר הסתכל לעבר האחראי וצעק לו "יש כאן איזה פָלַלי אחד, אומר הוא מופיע פה היום". המנהל צעק לו בחזרה "מה הבעיה? תגיד לנהג שיוריד את הזמר, ואז ילך לחפש חנייה". "בסוף החניתי חצי קילומטר מהמקום והלכנו ברגל", מסכם אפללו בחיוך.

 

ובכן, הקופאית בבית הקפה התל אביבי בו ישבנו דווקא זיהתה אותו מיד, אבל מסתבר שגם אחרי שני אלבומים – "בא מן השתיקה" ו"ביום הכי בהיר" – קובי אפללו הוא עדיין לא פרצוף מוכר בכל מקום. לעומת זאת, המוזיקה שלו דווקא כן. כמעט כל סינגל ששחרר עד היום נכנס לפלייליסטים הנחשקים ביותר, אלבומיו נמכרו היטב (השני מתקרב לזהב), והוא צבר לעצמו שם של אומן ויוצר אותנטי, רגיש ובעל משקל סגולי לא קטן. את הזהות התקשורתית שלו הוא אמנם עדיין לא בנה באופן מלא, אבל גם זה עוד יקרה.
אפללו, 33, פרץ לשוק המוזיקה הישראלי לפני קצת פחות משלוש שנים. לפני כן הוא היה סולן הלהקה הגלילית שימעונה, שלא זכתה להצלחה ממשית, והתפרנס מכל דבר, רק לא מהמוזיקה אהובת לבו. הדחיות הרבות שספג מחברות תקליטים שונות אכלו אותו, כפי שתקראו בהמשך, אבל בסופו של דבר הצעיר ממעלות הצליח לעשות את זה בלי טובות מאף אחד. קליפ הבכורה שלו, "בא מן השתיקה", הפך לפייבוריט בולט במיוחד בערוץ 24 (לאחר שהסינגל עצמו, שיצא מספר חודשים לפני, זכה להצלחה זעומה ברדיו בזמן אמת). בהמשך צרכני הסלולר הורידו את השיר בהמוניהם, ואז כבר תחנות הרדיו נדבקו לשיר, כולל גלגלצ, ותוך זמן קצר הוחתם אפללו בחברת התקליטים אן.אם.סי. הכל נראה היה מבטיח, ובינתיים הכל מתקתק יפה. כל סינגל ששחרר לרדיו אפללו זכה להצלחה גם בהמשך, הוא החל להופיע יותר ויותר (ואף התארח מספר פעמים במופע המצליח של ריטה "רמזים"), ויצר לעצמו שם חיובי ואיכותי. אז נכון, לא כולם מזהים אותו ברחוב או אפילו בהופעות שלו, אבל לא נראה שזה מה שמדאיג אותו בימים אלה. למעשה, יש דברים אחרים מדאיגים, כמו העובדה שהוא בן 33. ורווק.

*

עד שאפללו זכה להצלחה המצופה, סביר להניח שלא הייתם מקנאים בו. הוא הציע את מרכולתו ואת שיריו כמעט לכל חברת תקליטים בארץ, אבל אף אחד לא היה מוכן לשים עליו את הז'יטונים. "זה יכול להגיע למצבים שבהם כל טלפון ממספר חסוי מקפיץ אותך, וכל טלפון מקידומת 03 ממלא אותך בתקווה", הוא מספר. "וזה מגיע למצבים שאתה עד כדי כך רוצה ומחפש סימן, שכל דבר שזורקים לך – אתה טורף אותו. ממש. אני זוכר מצבים שבהם אחרי מכתבי דחייה זה עשה לי כל כך לא טוב, שבאיזשהו שלב ההורים שלי, שיהיו בריאים, היו ממש צריכים להרים אותי אחרי כל דחייה. היו מקרים שהם מיהרו לדואר, לקחו את מכתבי התשובה, ואם אלה היו לאווים או דחיות – הם לא היו מראים לי ומסתירים אותם ממני. ממש ככה. כי עם כל דחייה הרגשתי שאני מתרחק מעצמי, מתרחק מאיזושהי הגשמה.
"הרבה פעמים אני שואל את עצמי: הרי אז שלחתי לחברות התקליטים פחות או יותר את אותם שירים, אז למה זה לא תפס במשך תקופה ארוכה? היום אני יכול כמובן להסתכל אחורה ולהגיד שהכל היה מאוד נחמד, ו'וואלה, תשמע, מה שקרה היה אמור לקרות'. אבל אם היית פוגש אותי לפני חמש שנים, היית פוגש אדם מאוד מתוסכל, עם ביטחון עצמי מתחת לאדמה. כי זה מה שעושה לך הדחייה. ושום משפט כמו 'מה שצריך לקרות יקרה' לא היה מנחם אותי. אגב, היום אני יכול להגיד שהכל שירת את מה שקרה לי בהמשך. סתם לדוגמה, שירתי בפיקוד הנח"ל ולא בלהקה צבאית. באותו משרד שירתה איתי ידידה מאוד טובה. השתחררתי, נשארנו בקשר, ואחרי שנה כשהייתי באילת היא הפנתה אותי לאח שלה, שאז פתח אולפן קטן בעיר, והיום הוא הקלידן שלי. כאילו, הכל בסופו של דבר קרה על מנת שיקרה איתי מה שקורה עכשיו".
בימי טרום ההצלחה התפרנס אפללו ככלבויניק בחברת ההסעות המשפחתית, ובתקופה מסוימת גם כקב"ט באילת. ולא, הוא לא היה נהג משאית או מוסכניק, כפי שפורסם בעבר. "פעם התקשרה אליי ידידה ושאלה על בעיה מנועית שיש לה עם האוטו. אמרתי לה 'מאיפה אני יודע?'. היא אמרה 'מה, כתבו עליך בעיתון שפעם היית מוסכניק'", הוא צוחק.
אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם היית ממשיך במסלול הזה, ו"בא מן השתיקה" לא היה פורץ עבורך את הדרך?
"אני לא ממש יודע, אבל קצת לפני שההצלחה נחתה תכננתי או-טו-טו לעלות על מטוס לארה"ב. לא יודע אם הייתי נשאר פה בכלל. מה הייתי עושה בארה"ב? לא יודע. מתגלגל. שתבין, הייתי במקום לא נוח עם עצמי. גם כשהייתי בעסק המשפחתי וגם כשעבדתי כקב"ט הרגשתי שאני רדום. הרגשתי שאני לא באמת חי. אני זוכר את עצמי מרים עיניים לשמיים ואומר לקב"ה: 'תגיד, מה, אין לי תפקיד פה?'. אתה מרגיש ריק, אתה מרגיש שאין לך מה להציע לעולם. אתה מרגיש הכי למטה שיש. קם בבוקר בלי הרבה חשק".
אבל לא כל אחד מגיע להצלחה בגלגלצ. רובנו חיים עם זה די טוב.
"אבל השאר נמצאים במקום הרגוע, השלם".
בן אדם שעובד במפעל משעות הבוקר המוקדמות עד אחר הצהריים גם לא בהכרח מרגיש שלם.
"אם הוא מגיע הביתה בסוף היום וטוב לו עם עצמו, ויש שלום בינו לבין עצמו – טוב לו. אבל לא היה אז שלום ביני לבין עצמי. הנפש שלי כל הזמן זעקה למשהו אחר, למקום אחר. אגב, אני גם לא יכול לבוא ולהגיד לך 'תשמע דודו, עכשיו אני בגן עדן'. זה גם לא נכון. גם בתוך הסו-קולד הצלחה יש כל הזמן קשיים. אתה נלחם על כל שיר, ולפני כל הופעה מתפלל שיבואו אנשים".
זה יכול להכניס לחרדות?
"אהה, מה זה מכניס לחרדות? זה מרים או מבאס אותך. אתה מנהל עסק עצמאי, שזה אתה. אתה לא מוכר מוצר אלא את עצמך. כל ריקושט שאתה מקבל חודר ישר פנימה. ואם משהו לא מצליח – אתה מלקה את עצמך. אבל אתה יודע, אומרים 'הַגשמת חלום', ומדברים על הרגע שבו זה קורה לך, אז הגשמת חלום והכל ורוד, אבל זה לא ככה. זאת רק ההתחלה. ואנשים לא מבינים את זה. הם חושבים ששיחקו אותה ושהכל סלול. אבל הם שוכחים שלשמור על ה
הישג זה יותר קשה.
"היום אם אני לא מאושר, אני מאוד כועס על עצמי ואומר 'תראה מה הקב"ה נתן לך – את זה ואת זה ואת זה. רצית את כל אלה כל כך הרבה זמן'. אז זה נראה לי לפעמים חוצפה להתאכזב או להיות עצוב. באופן טבעי, כשאתה נמצא במקום שירקת דם בשבילו, ויש איזו ירידה, אתה יותר מלקה את עצמך. הכישלון בהתחלה חקוק בי. אני זוכר טוב מאוד את הדחייה, אני זוכר מה זה להרגיש 8-9 שנים שאתה נואובאדי, אני זוכר את זה ממש טוב. ולכן היום, אולי בגלל שהתחלתי מלמטה, כל לב שהצלחתי להגיע אליו הוא דבר נשגב מבחינתי. ועדיין יש רגעים אחרים של רחמים עצמיים, שמאוד מעצבנים אותי. אמא שלי אומרת שמותר לי להתעצבן, להיות מאוכזב ולחוות ירידות, אבל זה לא ממש עובד עליי".
זה בדיוק מה שמפחיד בלהיות אומן. כמעט בכל שלב בקריירה שלך די ברור שעוד תבוא מתישהו ירידה משמעותית.
"כן. השאלה היא כמה אתה מתכונן אליה. תראה, זה עולם שיש לו מחיר".
ועדיין, מספיק שתוציא אלבום אחד שיכשל, וכל הקריירה שלך בבעיה, שלא לדבר על פרנסה. אורח החיים הזה לא מפחיד אותך?
"בטח שזה לא מפחיד, אני אשקר לך אם אגיד שלא. זה מכניס ללחץ, אבל זה המחיר. אתה יכול לחוות שיאים שבשגרה אחרת לא היית חווה – תמונות חיים מדהימות, אנשים ששיר קטן שכתבת באיזו פינה במעלות או בגבעתיים הפך עבורם לעולם ומלואו, ותחושת שליחות אדירה. לגבי עניין הפרנסה, יש תקופות. השנה שעברה, למשל, הייתה מעולה, אבל יש את השנה הנוכחית שזו תקופת מיתון, אתה יודע. אז בשנה שעברה תפרתי ביום העצמאות איזה שש-שבע הופעות, והשנה זה היה חצי. כאילו, ירידה של 50%. במקצוע הזה בחודשים טובים אני יכול להופיע 10 פעמים בחודש, ויש חודשים של 3-4 הופעות. וככה זה. תמיד שואלים אותי מה החלום שלי בקריירה, אבל אין לי פיק. החלום שלי הוא יציבות, קריירה שתביא עשייה תמידית".

לא מזמן ארז אפללו את עצמו ועבר לגור בדירה שכורה בגבעתיים ביחד עם, ובכן, לא פחות מאחותו. הוא עשה את זה אחרי שמאס בנסיעות הארוכות ממעלות לתל אביב, אבל עדיין חשש מאוד מאותו מעבר. הוא היה בטוח שהנחית באזור תל אביב תטלטל אותו, תוריד אותו למטה מבחינה רוחנית ומבחינת מצב הרוח, אבל להפתעתו קרה בדיוק ההפך. "אמנם משהו בתמימות הולך כאן לאיבוד. כשאתה גר במקום קטן כמו מעלות, זה סוג של בועה ששומרת על התמימות שלך, על התום, על ההרגשה שאתה קצת יותר מוגן", הוא אומר ומסייג. "אבל בכל זאת, המעבר לאזור המרכז קצת הפתיע אותי, ודווקא עשה לי טוב. משהו נפתח בי. בכלל, תל אביב היא עיר של מהגרים. יש כאן אלף סוגים של אנשים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, וכל אדם הוא סיפור חיים. להפתעתי, מבחינה רוחנית דווקא כאן אפילו התחזקתי יותר. היום אני יותר מתפלל, יותר מקפיד על תפילין, ומבחינתי אם לא הנחתי תפילין – זה כאילו לא אכלתי. אני גם מקפיד יותר על שמירת שבת, משתדל יותר ללמוד, ובכלל הגעתי למסקנה שככל שאני לומד יותר רוח ויהדות, כל זה מהווה את חומר הגלם לכל מה שאני כותב עכשיו. וזה מעורר בי הכי הרבה השראה. קודם הייתי כותב יותר מתוך רגשות של חוסר. אם למשל לפני שלוש-ארבע שנים, נורא רציתי להתאהב במישהי, כתבתי מהמקום הזה – ממקום של היעדר. היום זה לא סתם 'בא לי' אלא חיפוש אמיתי אחרי הדבר הזה בעומק אחר. אמנם עדיין לא האיר מזלי ולא מצאתי את השותפה שלי לחיים, אבל היום אני מבין שזה לא סתם. פעם חשבתי שאני חכם גדול, היום אני מבין ש… (צוחק)".
למה חכם גדול, באיזה מובן?
"פעם חשבתי שיש בי את כל מה שדרוש כדי להרגיש ולהתמודד עם מערכת יחסים, אישה, בית וילדים. הייתי בטוח שאני מוכן, לא הבנתי למה זה לא קורה לי, וזה הביא אותי לתסכול ואפילו לירידה באמונה. היום אני מבין כמה נכון שכך קרה. אם הייתי מקבל את זה אז, לא יודע אם הייתי יכול להתמודד עם זה".
הגורמים שמחזקים את אפללו הם בעיקר הרצאות של הרבנים זמיר כהן, יצחק פנגר ואחרים בערוץ הידברות (97 בממירים של yes או HOT), הרב דוד אבוחצירא מנהריה, והרב גבאי ממירון. מסתבר שבעקבות ההתחזקות הרוחנית גם הטקסטים שלו "נקיים" יותר להגדרתו, והוא משתדל לא להתפשר ולא ללכת למקומות שלא יהיה שלם איתם. "גם אם אני כותב שיר בפנייה לגוף נקבה, ההשתדלות היא שיהיה אפשר לפרש אותו בכל מני אופנים, כמו למשל שהוא מכוון לאמא או לאמונה", הוא מסביר. "יש לי למשל את השיר 'ביום הכי בהיר', על אדם שמבקש מהאמונה שלו שלא תלך ממנו, שלא יחווה ירידה רוחנית. כי כשהאמונה יורדת או אפילו מסתלקת – אותי זה נורא מבהיל ואפילו מכניס אותי ללחץ".
האמת היא שגם אותי. כי הרי אם אין כלום – אנחנו ג'וקים. חיים, תרים אחרי מזון, חווים קצת חוויות ולא מעט צער, ובסוף מתים. ללא תכלית אמיתית.
"בדיוק. אם אתה לא מבין את תכלית קיומך, מה העניין בכלל. יש לי את הנושא הזה בשיר הנושא של הדיסק החדש, שבו אני שר 'ואור גנוז מאיר בי, אומר אל תפחד, אף פעם לא תהיה לבד'. ובחלק השני של השיר אני מדבר על היום הכי בהיר, שבו האמונה חוזרת אליך. לגבי ניקיון הטקסטים, אני כל הזמן מתייעץ ובודק איפה הגבולות – באיזה מקומות אפשר להופיע, איפה, איך וכו', וכל הזמן אני מוצא שההלכה הולכת לקראתך. מה שיפה בתורה זה שהיא תורת חיים. היא לא באה לעשות את החיים שלך יותר קשים, אלא בדיוק להפך. אנשים מבחוץ לא מבינים את זה. אני מוצא שהתורה יותר הוציאה אותי לחופש מאשר הגבילה אותי. כי זה לא שהתורה באה ואומרת לך 'מהיום אתה מלאך, אין לך תאוות ויצרים'. להפך, היא באה ואומרת לך 'בוא ותהיה אדון ליצרים שלך, אדון לתאוות שלך, כדי שאתה זה שתהיה מושל בחייך. לא התאוות יבחרו בשבילך אלא אתה תהיה אדון ליצרים'. זה מוציא אותך יותר לחופש, כי אדם שמקבל יותר שליטה לחייו".
אפרופו שינויים במוזיקה שיכולים להיווצר מההתקרבות ליהדות, יש לך בעיה עם שירת נשים, לדוגמה?
"פחות. האמת היא שלא כל כך יצא לי להיתקל בזה".
בדיסק החדש יש לך דווקא דואט עם ליטל גבאי, ושיר נוסף שבו זמרת אחרת מבצעת קולות רקע מאוד דומיננטיים.
"היום זה פחות מציק לי. אולי בשלבים מאוחרים יותר זה כן יפריע, ואולי לא. לא יודע. אני מאוד משתדל להפחית ציפיות כדי לא להתאכזב. יש אצלי כל הזמן זהירות במחשבה הזו, לתת לדברים לקרות באמת בזמן שלהם".
לגבי קליפים – אתה רואה את עצמך עושה בעתיד קליפים כמו זה של "שיר געגועים" מהאלבום הקודם שלך, שכלל ריקוד נשי לא הכי צנוע?
"פחות. אני רוצה שקליפים שלי בעתיד יהיו יותר מוקפדים, ויותר מעדיף לקחת את הטקסט ולהמחיש אותו יותר".
והיום, כשאתה רואה את הקליפ ההוא, אתה שלם איתו?
"הייתה לי תקופה שהתחבטתי עם זה קצת. אני זוכר שגם אז דאגנו שלא יהיה שם משהו מוגזם מדי. אבל אני מאמין שבעתיד תהיה יותר הקפדה כדי להרגיש יותר נוח עם עצמי. כי כשאתה לא נוח עם עצמך לגבי משהו – כל פעם שתראה אותו, בסוף תתפתל בכיסא. אני גם לא רוצה לעורר דמיונות של אנשים בצילומים לא צנועים בקליפים. כל הזמן יש את הניסיונות האלה. אני הרי גם לא מופיע בשבתות עוד מתקופת 'שימעונה', ועד היום היו לי לא מעט הצעות להופעות בערבי שבת בסכומי כסף שהיו יכולים לסדר אותי. אבל לא, בשום אופן. גם באלבום השני אני חושב שיותר הקפדתי בטקסטים שכל כוונה תלך למקום לא בעייתי. למשל, השיר שפותח את הדיסק, 'רוקד לפעימות לבך', מדבר על היצירה עצמה. 'ביום הכי בהיר' מדבר על אמונה, ו'אהבה משוגעת' נכתב על האהבה עצמה – זה לא
שיר אהבה רגיל".

לפני חודשים ספורים יצא כאמור אלבומו השני של אפללו, "ביום הכי בהיר", שתכף מגיע למכירות זהב. מצד אחד הוא הצליח במהלכו לשמור על האותנטיות ועל הקסם הגלילי, ומצד שני שדרג את ההפקה המוזיקלית, שנשמעה מתקדמת יותר, אבל עדיין לא סתרה את האריזה הירוקה. "באלבום השני ציפיתי לגישה יותר דקדקנית איתי מצד הביקורות, אבל מהמקום הזה גם יצרנו אותו", מודה אפללו. "עשינו אותו יותר מוקפד, כי גם עברתי איזשהו תהליך. שמחתי גם שבביקורות זיהו את התהליך הזה. עברתי איזו דרך, וכיוצר אתה מאוד רוצה שיזהו את הדרך הזאת שעשית, למרות שכל השירים, חוץ מאחד, הם בני ארבע ויותר. אבל השכיל לעשות עמוס בן דוד, המפיק המוזיקלי, שלקח את ההפקה למשהו משודרג יותר. עכשיו, בכל מקרה, אני כותב את האלבום השלישי. לא יודע כבר מעכשיו איך הוא יישמע, אבל יש בו כיוונים קצת אחרים. אני מרשה לעצמי לחשוף מקומות קצת יותר עמוקים ואמיתיים בתוכי".
לא מביך להיחשף ככה? בסוף גם אמא שלך תשמע את השירים האלה בתור במספרה.
"זהו, שאני כל הזמן מתלבט בשאלה למה אני בכלל עושה את זה. נראה שהקב"ה פשוט כיוון אותי לשם, מה גם שאני מרגיש שהתחום הזה בחר יותר מאשר אני בחרתי בו. הרי גם בשנים הקשות ניסיתי לצאת מתחום המוזיקה הזה ללא הצלחה. אני זוכר שניסיתי לעזוב, ופתאום בא לי שיר כמו 'ים הרחמים', ששכנע אותי להישאר שם אחרי שהביא אותי לשיא של רגש. היו כל הזמן מקרים כאלה של דברים ששכנעו אותי לא לעזוב. זה מזכיר לי שכתבתי לא מזמן שיר חדש, 'מכורים', על יוצר, שזה בעצם אני. בשיר אני אומר 'מסכן, הוא מכור להיות נאהב'. ובאמת, לפעמים אני אומר לעצמי 'למה אתה עושה את זה? מה, אתה צריך את מחיאות הכפיים? כאילו, מה?".
עניין של אגו, לא?
"זהו, האם זה עניין של אגו באמת? כי אם כן, אני מאוד מאכזב את עצמי. אז מה העניין, למה אני כמה לעלות על הבמה? אבל בחלק השני של השיר אני אומר שבאיזשהו מקום יושבת דמעה בחדרה, וצריכה שיר שיבטא אותה. או שבאיזשהו מקום יש חופה שצריכה שיר שיעצים אותה. או שבאיזשהו מקום יש איזשהו נהג מונית שיעודד אותו או שירגיע אותו".
או שסתם יעביר לו את הזמן בפקק.
(צוחק) "כן, זה לא פחות חשוב. אז אני אומר שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. כי גם אם אתה יוצר לפעמים ממקומות שהם לא הכי טהורים, ואולי אתה באמת מכור להיות נאהב – הקב"ה נטע בך את זה כדי שתיצור מוזיקה שתגיע להיטיב עם מישהו. וזה מרגיע אותי".
מה פחות מרגיע אותך?
"מה שפחות מרגיע אותי נמצא ברמה האישית – קצת מלחיץ אותי שאני בן 33 ועדיין לא התחתנתי (צוחק). אני לא רוצה להיות אבא מבוגר מדי".
תפתח כרטיס באיזה אתר היכרויות.
(צוחק) "לא, אני פחות שם. הקשר האחרון שלי ארך שנה והסתיים לפני חודשיים. עכשיו בדייטים אני נורא ביישן, זה לא יאומן. בליינד דייטים הם דבר נוראי בעיניי. אני גם לא טוב בשטח הזה. אני תמיד מגיע ולא מצליח להיות אני. מרגיש מחופש".
זה בגלל שאתה קובי אפללו, במירכאות?
"לא. גם לפני שהייתי כביכול קובי אפללו, הייתי קובי אפללו הביישן. לא יודע, יש משהו בבליינד דייט שמנסה לרצות. אתה יושב מול מישהי, וזה לא כמו שזה קורה באופן טבעי, שהייתה איזו דינמיקה ביניהם לפני כן. אתה יושב מול מישהי במשך שעה, וכל הזמן עוברת לך בראש המחשבה 'מעניין מה היא חושבת'. זה לא פשוט בכלל".

 

(פורסם במאי 2009, מקור ראשון)

אחרי המוות, אחרי הבלקאאוט: ראיון עם פבלו רוזנברג

פבלו רוזנברג לא הוציא מילה כתובה אחת בשנתיים האחרונות. מותו של אביו, הגירושין ואפילו ההצלחה עם שלומי שבת ובכלל הכניסו אותו לבלקאאוט. עכשיו הוא משתחרר ומשחרר סינגל חדש

שנתיים תמימות לא הצליח פבלו רוזנברג להוציא מתוכו שירים. זה קרה מיד אחרי שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים לפני חמש שנים, ומאז משהו בו הלך לאיבוד, לפחות באופן זמני. אבל יש סיבה נוספת, צפויה פחות: ההצלחה. כן, דווקא היא, גרמה לו לעצור במקום. "כשהעבודה דופקת כמו שצריך, אתה מפוצץ את קיסריה תשע פעמים, האוסף מוכר זהב והקהל ממשיך לאהוב, נראה לך שכשמשהו נוסע כל כך טוב – קצת מפחיד לעצור. אריק שרון אמר בזמנו 'כשאתה בתוך הגלגל, לפעמים אתה למטה, למעלה או בצדדים, אבל אף פעם אל תרד ממנו'. לכן כנראה שבאותה תקופה לא רציתי לרדת מהגלגל. בתקופה הזו גם התגרשתי, עברתי לגור דלת מול גרושתי, מירי בת הזוג שלי עברה לגור איתי, והילדים שלי גדלו. יש לי מחויבויות של אבא, בן זוג ועוד אלף ואחד דברים. לפעמים בסוף היום אני אומר 'אוף, חבל שאין לי עוד שעתיים'. לגבי מחסום הכתיבה, דווקא לא ניסיתי להתעסק בו. כשיש בלוק יצירה ואתה מתחיל להיכנס לסרטים, זה עוד יותר מסבך. אני זוכר שאח שלי, שהוא המנהל שלי, צעק עליי שאתחיל לשבת לכתוב. אמרתי לו שאני מפחד לשבת לכתוב לראות מה ייצא, כי אין לי כל כך מה להגיד. פשוט לא בא. אבל כשזה התחיל לצאת, לא אמרתי לאף אחד כלום, וזה פשוט זרם".
בסופו של דבר הזרימה הובילה את רוזנברג אל אלבומו החמישי, שייצא בקרוב ב"הליקון" (אחרי אפיזודה של אלבום בודד ב"בייס רקורדס"), שמתוכו שוחרר בשבוע שעבר הסינגל "העולם שלנו". הדיסק המלא, מפתיע רוזנברג, יהיה קצת אחר. "לא יהיו בו נגיעות לטיניות או צפון אפריקאיות, ממש כמו שכתבתי כשהייתי יותר צעיר".
אבל פבלו בלי נגיעות לטיניות זה כמו המאניק סטריט פריצ'רס בלי גיטרות.
"אתה צודק, אבל יש גם דברים אחרים מעניינים. יש למשל שיר בוסה נובה-צ'יל אאוט, כמו שג'ורג' מייקל עשה באלבום 'older'. יש גם שיר אחד שהוא ממש גיטרות אקוסטיות ושירה, שכתבתי על אבא שלי. יש שיר רוק פצצה, ואם היה היום רדיו פרינדלי לזה הייתי מעיף את זה לרדיו. בסטלה מאריס היינו חדשים בשוק, ולא חשבנו על שיקולים של מה הרדיו משמיע, מה מוכר דיסק ומה הקהל אוהב. היום יש לך פאזל שאתה צריך להתחשב בו, יש קבוצת מיקוד. את האמת, בכלל קשה לי לבחור סינגלים לעצמי".

קרדיט צילום: מנחם עוז

אולי קשה לבחור דווקא בגלל שאתה מתחשב בכל כך הרבה שיקולים מסחריים?
"לא, לא. כשאני עושה דיסקים אני לא מתחשב בכלום. אבל בסוף העשייה כל המערכת נכנסת, השיווק, היח"צנות, הפלייליסטים, ושם אני כבר לא נמצא כי כבר גמרתי את עבודתי".
ומה קרה שחזרת להליקון? עזבת בזמנו את החברה.
"אני הבעלים של המאסטר, הליקון בעיקר מפיצים. למה חזרתי לחברה? לא יודע, יש לי נאמנויות למיליון ואחד דברים – חנויות ספרים, מסעדות וכאלה. לא יודע להחליף. הליקון היא בית ישן וטוב. אבל שיהיה ברור: למרות שזה יוצא בחברת תקליטים גדולה, החלטתי אומנותית איך שאני מרגיש, ועשיתי את זה כמו האלבום הראשון של סטלה – עם להקה ולא נגני אולפן. זה היה ממש כיף. פול מקרטני אמר פעם 'אם אתה נכנס לאולפן ולא נהנה מזה – מה זה שווה?'".
פעם לא נהנית באולפן?
"שני האלבומים האחרונים היו קשים. לא הייתה להקה, וכל פעם אחד מהנגנים התחלף. באותה תקופה גם היה שינוי במעבר בין ההקלטות עם גלגלי הסלילים לעידן הדיגיטלי. זה טמטם אותי. לקח לי זמן להתרגל לרעיון. אתה יודע, אני יליד הסיקסטיז".

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)