עמיר בניון התעלם מהצעה של שלמה ארצי להקליט אלבום משותף. במקום זה הוא מוציא דיסק שלם עם יהודה מסס, אומן מוערך וחבר טוב. למה ארצי לא ומסס כן? פשוט כי אף אחד לא יזם את החיבור הזה
"אל תשאלו איזה קטע היה לי", סיפר המוזיקאי נדב ביטון לפני כמה שנים טובות לכל מי שהיה בסביבתו, כולל עמיר בניון. "הופעתי לא מזמן עם איזה זמר בדימונה, ותוך כדי שאני מנגן והוא שר – באה משטרה ועצרה אותו בגלל שהציוד היה גנוב". כמובן שהתיאור לא היה מרנין במיוחד, למרות שביטון ידוע במעלות ההגזמה שלו ("בוא נגיד שמבחינת הפרטים שהוא נתן, רק התאריך היה נכון", מחייך בניון). אבל זו, בכל אופן, הייתה הפעם הראשונה שבה עמיר בניון שמע על יהודה מסס. התחלה לא מלהיבה במיוחד, אבל עכשיו הם מוציאים דיסק משותף.
"הסיפור הוא שהופעתי באיזה מקום, והייתי צריך להשכיר ציוד ממישהו אחר", משחזר מסס את הגרסה שלו. "והסתבר שהציוד שהשכרתי היה גנוב. כלומר, זה שהשכיר לי את הציוד גנב אותו קודם לכן. בעל הציוד המקורי עבר במקרה – זה היה במרכז המסחרי בדימונה – וזיהה את הציוד שלו. אז באה המשטרה ולקחה אותי באמצע ההופעה לבירור. נדב ביטון, שניגן איתי, נשאר שם והיה צריך להמשיך לנגן".
בניון מתחמם: "אז מה, באמת היו אזיקים וכל זה?".
מסס: "עזוב את כל התוספות של נדב על אזיקים וצ'קלקה. נדב עשה מזה סיפור חדש, ובגלל זה כל מי ששמע אותו הבין שיש לו עסק עם קרימינל. זה לא בדיוק נשמע כמו אומן אלא יותר כמו אחד שבשעות הפנאי רוצה לשיר. אז בסדר, זה הרושם הראשוני שעמיר קיבל עליי. לפחות הוא יודע לסנן. ובכלל, זה רק מלמד אותנו עד כמה צריכים להיזהר מדברים ששומעים על אנשים. אתה ממש צריך לפגוש את הבנאדם ולהכיר אותו לפני שאתה חורץ את גורלו".
בניון: "אפשר להגיד את זה גם על אומנות. ולדעתי בהקשר הזה יהודה הוא אחד מאלה שחרצו לו את הגורל כביכול, מבלי לשמוע אותו".
למה לא עשו את זה לך? הרי גם אתה בא מאותו מקום, פחות או יותר.
"אולי הסטיגמות עליי היו פי מיליון יותר חזקות, וזה מה שגרם לקיצוניות ולעניין כלפיי. סיבה נוספת היא שהיום עולם המוזיקה גדוש, מלא, עמוס. וכשאתה בן ארבעים ומשהו, ואבא שלך לא ברח עם ארגנטינאית לחו"ל, ואתה לא סובל מכל מני בעיות נפשיות, ולא עשית ניתוח לשינוי מין, ואתה לא משתתף ב'האח הגדול' – קשה לשים עליך אוזן. צריך סוג של נחת רוח מסוימת מהסביבה בשביל שינסו בכלל להקשיב לך".
פחות משנה לפני מותו, ראיינתי את אהוד מנור ז"ל ל"מקור ראשון". בסיום הראיון, כשהתעניינתי לאן מועדות פניו, סיפר לי בהתרגשות על אלבום חדש שכתב באותם ימים עם יוצר אלמוני בשם יהודה מסס. "הוא כישרון גדול", אמר מנור בפנים מאירות. "אתה עוד תשמע עליו". אבל האמת היא ששמעתי כבר לפני. מסס הספיק לכתוב לאומנים בולטים (שלומי שבת, שירי מימון, מאיה אברהם ועוד), היה שותף בכתיבת "עלש" (הדואט המוצלח של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה), שחרר כמה סינגלים משל עצמו, ובאופן כללי נראה היה שמדובר ביוצר אותנטי, ייחודי ומעניין. מישהו מהליגה של עמיר בניון.
כמה חודשים לאחר מותו הפתאומי של מנור יצא האלבום המשותף שלו ושל מסס, "מזרב", שזכה משום מה ליחסי ציבור דלים, ולא הצליח לפרוץ לתודעה. מסס לא התייאש, המשיך ליצור, ולפני יותר משנתיים שחרר את אלבומו השני "אמת פשוטה". כאן ההצלחה הייתה עדיין שקטה, ומסס נשאר אותו אומן ששמו עובר מפה לאוזן מתוך הערכה גדולה לכישרונו. אבל עכשיו עומד לצאת האלבום המשותף לו ולעמיר בניון, וסביר להניח שהאומן המוכשר, שנולד וצמח בנתיבות והגיע לאזור המרכז לפני כעשור, יזכה לבמה משמעותית פי כמה. הדיסק, המורכב כולו מדואטים בין השניים, אמור לצאת ממש בקרוב, וכנראה שהספקתם להכיר מתוכו את "מחשבות" – אחד השירים הטובים ביותר ששחררו השניים מתחת ידיהם.
ההיכרות בין בניון למסס, מעבר לעניין ההוא עם הצ'קלאקות, נוצר באולפן שבו הקליטו שניהם במקביל. "הכרתי את עמיר עוד לפני, דרך המוזיקה שלו, אבל ברמה הפיזית זה קרה באולפן", מספר מסס. "הוא כבר היה מוכר, ואני רק התחלתי לעבוד על חומרים משלי".
השניים נכנסו לפאזה של "מדברים פה, מדברים שם" כהגדרתם, ובהמשך השמיעו חומרים זה לזה. "מבחינתי זה היה תהליך של גילוי", נזכר מסס. "מעבר למה ששמעתי עליו בתקשורת, הכרתי את הבנאדם עצמו, מהפגישות הקטנות האלה, ואחר כך היה מאוד קל להתחבר עם האומן שבתוכו. תוך כדי דיבור אתה לומד להכיר את הבנאדם. אתה מבין שזה אמיתי, ואין פה זיוף, והוא לא עובד בזה. הוא כותב ושר באמת מתוך אמונה. בעניין היושרה המוזיקלית אני יכול לספר לך שבעבר עשיתי תקליט שגנזתי, כי הבנתי שהוא לא אמיתי. בעצם, מוזיקה מקורית התחלתי לעשות רק מגיל שלושים, אבל במשך חמש שנים עשיתי דברים שלא באמת אהבתי. הייתי מופיע באירועים ובפאבים, ספגתי כל מני השפעות מסוימות, ולא ממש מצאתי את עצמי. מאוד קשה לבוא משם, לנקות את כל זה, ולהגיע לאמת שלך. וכשסיימתי את האלבום ההוא וישבתי להקשיב לו, ראיתי שזה לא מאה אחוז אני. לכן גנזתי אותו. בעשר השנים שחלפו מאז אני עושה רק דברים שאני מאמין בהם ב-100%. הרבה פעמים אומרים לי 'אולי תעשה ככה וככה, כי ככה אוהבים ברדיו', אבל לא. מה לעשות, אני לא יכול לשקר".
אם היית שואל אותי, הייתי מציע לך להקליט דיסק עם עמיר בניון כדי לפרוץ. אבל כבר עשית את זה.
"אתה יודע מה, אני שמח שלא יעצת לי כזה דבר, כי אם הייתי בדעה כזו – זה לא היה קורה. אני מכיר את שנינו. כל היופי פה שזה צמח בצורה הכי אמיתית שיכולה להיות".
איך זה נולד, באמת?
בניון: "אענה לך במילים של השכונה: זה בלי כוונה".
מסס: "אם הוא היה אומר לי 'בוא, אני רוצה לעזור לך' – הייתי מתבאס".
בניון: "עם כל הכבוד, גם אין לי את היכולת הזו".
מסס: "עזוב את המוזיקה, הכרתי גם בנאדם. חבר שאני יכול לספר לו הכל, לשתף אותו בהכל, להתייעץ איתו. עמיר לא יודע את זה, אבל למרות שהוא קטן ממני – הוא האח הגדול שלי".
בניון נבוך: "הוא, עכשיו, הוא מגזים".
מסס: "זה היופי. מרגש אותי לחשוב על התהליך, שהיה כל כך אמיתי, וכל כך נהניתי לעשות אותו. אני מאחל לעצמי לעשות מוזיקה רק ככה".
אבל עם כל הרצון הטוב לעשות מוזיקה כנה, צריכים גם להתפרנס בסופו של יום.
"בשביל זה אני גם מלמד גיטרה – כדי שלא אשקר במוזיקה. בשביל זה אני עובד בבית ספר בהוראת מוזיקה. בשביל זה אני עושה המון דברים כדי להביא פרנסה הביתה, ומעשר מזה לטובת הנשמה שלי. כלומר, אני עובד מאוד קשה בשביל להגיד את האמת שלי".
עמיר, לאורך כל הקריירה שלך לא הקלטת כמעט מעולם שירים שכתבו אחרים. גם מספר הדואטים שעשית עד היום כחלק מהדיסקוגרפיה הוא מזערי ביותר – רק עם אבי אחיך, מיכה שטרית ואבי עברי. אני יודע שזו לא החלטה מודעת, אבל מה קרה שהחלטת להקליט לא רק דואט אלא דיסק שלם עם יהודה?
"יהודה הוא לא רק חבר-אומן, אלא גם מישהו שיש לי איתו שפה מוזיקלית. בנוסף אני חושב שזה עזר לי מאוד להיות קצת יותר גדול, במירכאות, ממה שהייתי עד היום. כלומר, בוא נראה אותך מקשיב למישהו, כותב עם מישהו, ואל תהיה כזה גיבור ותעשה הכל לבד. זה עבד לי יפה מאוד, תודה לאל".
לא מזמן שלמה ארצי הציע לך בראיון ל"7 לילות" להקליט איתו אלבום שלם. למה הוא לא ויהודה כן?
"ברור שכאומן אני אוהב אותו. שמעתי כל כך הרבה שירים שלו, ויש לו ים שירים רגישים ומדהימים שאני יכול לבצע כאילו אני כתבתי אותם. ואני מתחבר הרבה ללב שלו ולכתיבה שלו".
אבל?
"אבל יש אבל. שלמה ארצי – אני יכול להסתכל על האמת ולראות בו בן אדם. אבל אני לא יודע אם העולם מוכן כרגע לזה שאני רואה בו בן אדם. מה הכוונה? חיבור כזה תמיד יהיה כמו וואו, איזה פיצוץ הולך לצאת, ואז אנחנו נוכל לעשות דברים גרועים או מדהימים, ועדיין התגובה תנוע בין ציניות לבין פרגון בלי קשר לתוצאה עצמה. אני לא חושב כאן מה יגידו, אלא בדיוק הפוך – אני רוצה להגיע לאיזו הרגשה פנימית שבה אין סטיגמות. כך זה גם יהיה יותר מסקרן. אבל בכל מקרה, צריך לגלות לעולם את מה שמתחת לאדמה. יש הרבה פעמים יהלומים שכבר הוציאו אותם, והם כבר בבורסה או בבנק, ושייכים למישהו. ויש כאלה שצריכים ללכת ולהוציא אותם מהאדמה. כמו שאני נהנה מהאומנות של יהודה, אני רוצה שעוד הרבה אנשים ישמעו את זה. הפרויקט הוא בפני עצמו, מבחינת הנאה ואומנות עבורי, ואם על הדרך נהייתי איזשהו סוג של במה – דייני".
מסס: "יש פה משהו מעניין, כשאני חושב על זה. הרי אנחנו כותבים מהתת-מודע שלנו, אחרי שכל מני דברים נספגים. אבל אנחנו כותבים בעיקר מהחלק הכי מאסיבי בתת מודע – מה שהכי תפס נפח. אבל בכתיבה של שיר ביחד עם מישהו, אתה יכול לעורר אצלו את החלק הקטן בתת מודע, החלק הלא פעיל במירכאות, ולגרום לו דווקא שם ללכת על החלק הזה. זה הדדי כמובן. וכך יוצאים דברים שממילא כנראה שלא היית עושה אותם לבד, כי זה לא מה שמנחה אותך בדרך כלל. וזה כל הקסם. באלבום הזה גיליתי המון דברים על עצמי – הוצאתי דברים שלבד לא הייתי מצליח להוציא".
בניון: "באופן כללי אני לא אוהב דברים מאולצים. האלבום החדש עם יהודה הוא מבחינתי אלבום בלי כוונה. והשאר? כל דבר שהמדיה מנסה לחבר אותך אליו – גם עם אומן שאתה באמת אוהב ובאמת רוצה לשתף איתו פעולה – זה כמו, אני לא יודע, איזה 'מפגש כוכבים'. נשמע כמו שם של מקום שמוכרים בו שווארמה. אני לא רוצה".
מסס: "סליחה שאני אומר את זה, אבל אני לא חושב ששני כוכבים ייפגשו בדירה של אחד מהם כדי לכתוב שיר, כמו שקרה אצלנו רוב הזמן. יכול להיות שזה יקרה דרך הפקס או באולפן, בניסיונות תכל'ס".
בניון: "אני קורא לזה התלהבות. יש ליהודה התלהבות ליצור. את השיר 'לא כחול ולא לבן', מהאלבום האחרון שלי, הקלטתי באולפן של יהודה. עבדנו עד הערב, שמונה-תשע, ואז פשוט גלשנו. הרגשנו שזה חייב לצאת תכף, ממש מחר. הגענו לחצות. התקשרתי למרים אשתי, שאלתי אם אפשר להישאר עד הבוקר, לסיים את השיר. וככה המשכנו. אתה יודע, ליהודה יש התלהבות מוזיקלית שהיא מתנה. זה אופי, ואני חושב שאני גם כזה. ואם שני אנשים כאלה נפגשים, זה מדהים. לגבי אומנים אחרים, לעתיד לבוא, כשנוכל להיות קצת משוחררים ולא לקחת את עצמנו ברצינות, אוכל להרים טלפון, 'מה המצב אחי, שומע, חשבתי שאולי נשב'. אבל היום צריך לעבור קשקושים, משרדים, מנהלים, 'תשלח לי באימייל', 'רגע אני אבדוק' וכו'. גם אם אתה מעריך ואוהב ומבין את האומן – אתה עדיין מתבאס על המצב ומתחיל להתעייף מזה".
מעבר לחיבור המוזיקלי, בניון ומסס חולקים גם חיבור עמוק מאוד ליהדות. מסס אמנם לא נחשב דתי פר-אקסלנט (ובהמשך נידרש לנושא), אבל שניהם לומדים תורה ביחד, מתפלפלים בסוגיות, ובכלל מלווים זה את זה בתהליך האינסופי. כמובן שזה גרם להם במקביל לאבד עניין בתרבות הכללית. בניון מספר בחיוך ש"טלוויזיה זה הדבר האחרון שחסר לי", והוא סבור שזה בכלל לא קשור לדת. "תהיה הכי חילוני בעולם", הוא אומר, "זה בכלל לא קשור. אין לך טלוויזיה בבית – השכל שלך מתחיל להתנקות לאט לאט. כתוב 'לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, אשר אתם זונים אחריהם'. אנחנו מתחילים בטלוויזיה רק כתיירים, רק תוכנית כזו, רק בוא נציץ עוד פעם, רק פה, רק שם – ועכשיו אתה מכור. כשבן אדם מתנתק מהמכשיר הזה – יש שתי מילים יותר עם האישה, ארבע מילים יותר עם הילד, ופתאום אתה נהיה בן אדם אחר".
עמיר, אפרופו שינויים, היום אתה נמצא במקום מצוין מבחינה תקשורתית. רק לפני שלוש-ארבע שנים היית הזמר המוכשר שלא באמת הבינו מה הוא בדיוק רוצה מחברות התקליטים. בזמנו אמרת אפילו "אני יודע שרואים בי מן שוטה הכפר, אבל אין לי בעיה עם זה". לפני חצי שנה זה התחיל להשתנות, אחרי קיסריה והוצאת האוסף. קיבלת חיבוק מהמדיה, והאמת היא שאני הסתכלתי מהצד וקצת חששתי שתשתנה.
"גם אני דואג עד היום מדברים כאלה. לפעמים האף שלי טיפה עולה, ואני מרביץ לעצמי ועושה וידוי ואומר סליחה. רב עם החיים, ומשתדל להיות הכי אני בעולם".
מה הכוונה ל"לפעמים האף שלי טיפה עולה"?
"יש דברים פנימיים שאנחנו לא מגלים אותם לאנשים, אבל אדם שרוצה להשיג את מידת הענווה צריך להבין עד כמה יש מצבים של סיכונים ליפול לגאווה. אנחנו רדומים, לא מרגישים את זה, אבל זה יכול להגיע פתאום. ואז אדם יכול להתעורר ולהגיד 'רגע, מה פתאום ברור לי מאליו שצריכים להתנהג אליי ככה וככה?'. איך אני אסביר לך? (חושב) זה או שאני כזה אומן, עלק, או שאתה הולך לקיצוניות השנייה, ומנסה להבין כמה אתה על הפנים, ומנסה להיות הכי אסיר תודה על המקום שאתה נמצא בו, כי גם ככה אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר. ואתה יותר קטן מכל מי שמגיע להופעות שלך. ויש את האמצע. אני כל כך פוחד חלילה שיום אחד – אפילו בבית, אפילו עם אשתי – שמשהו יהיה לי ברור מאליו, ואני אטעה בדיבור, ואהיה עם מישהו בקטע של 'אני למעלה ואתה למטה'. זה יוכל להרוג אותי לפני שזה יקרה. רק מה, אני גם משתדל לא לחשוב על זה הרבה, כי זה גם לא בריא".
אם אנחנו עוסקים כבר בענייני תקשורת, לאחרונה פוצצת כתבה שערכו עליך בתוכנית "המקור" של עפר שלח ורביב דרוקר. על פניו, עבור הצופה התמים, נראה שנפלת עליהם בעקבות עקיצה קטנה מצדם. מה היה שם באמת?
"הצופה הרגיל באמת לא ממש הבין מה קרה שם, מהסיבה הפשוטה שהייתה שם עריכה מגמתית. הם לא הציגו בתוכנית את כל העקיצות והחפירות בשני ימי הצילום שקדמו לאותו עניין. הם חפרו לאבא שלי על ענייני הסמים, חיפשו רק לכלוך, לגלגו על הלייבל שלי 'נבל עשור', ובסופו של דבר אמרתי להם את מה שאני חושב עליהם ועל הדרך שלהם".
כבר חשבתי שתהיה מיינסטרים, אחרי החיבוק התקשורתי בחצי השנה האחרונה.
"אני לעולם לא אהיה מיינסטרים במובן הזה. כי אם מיינסטרים זה לשנוא מתנחלים, לחיות בתרבות הסלבס ולחשוב ששיינקין זה המקום הכי נכון והכי צודק – אני ממש לא שם".
כשאנחנו גולשים קצת לענייני רוח וחיצוניות, עולה באופן טבעי שאלת הזהות הדתית של מסס. "כשאני אשים כיפה – אני אהיה המשיח", הוא צוחק. "וברצינות: המהלך הזה מפחיד אותי מהבחינה שהוא כל כך מחייב, ואחריו אהיה קשה עם עצמי. אני מכיר את עצמי".
אז הכיפה היא משהו שהולך לקרות מתישהו?
"בעזרת השם, הכיוון נמצא שם. אך בכל זאת מעסיק אותי למשל מה יקרה אם אחרי שאשים כיפה
מישהו יראה אותי הולך לעבודה מבלי שהתפללתי שחרית".
מאיפה הוא יוכל לדעת?
מסס: "יודעים".
בניון: "אני יכול להתערב לכם? זה שלאדם יש כיפה – זה לא אומר שהוא מייצג משהו. הכיפה היא ממילא חלק מתהליך שאדם חייב לעבור. כמעט אין דבר כזה דתי ב-100% – יש יהודי שצריך לעשות מקסימום התקרבות ליהדות לפי איך שהוא מבין. אני אומר לך בכנות שאני מייצג רק את עצמי, וגם זה – לא תמיד".
מסס: "לא, עמיר. במקרה שלך זה לא ככה. אתה לא אדם אנונימי. בכל מקרה, מבחינתי זה מפחיד ואפילו מסוכן לקחת אחריות כזו. אם תבוא ותגיד שאני אדם שומר תורה ומצוות, מחר מישהו יכול לבוא ולהבין שזה בסדר להיות כמוני. אבל שנינו יודעים שזה לא בסדר – יש יותר בסדר".
בניון: "אדוני, לא לקחת אחריות זה הדבר הכי גרוע. אז מה עושים? שמים כיפה ומסבירים לכולם כמה אתה יותר קטן מההוא עם השבעים עגילים. אתה לא צריך להחביא מאף אחד כלום, אלא להגיד לכולם 'אני בן אדם יותר גרוע ממך הרבה פעמים, ומנסה לתקן את עצמי, ושמתי כיפה כי ככה אני מאמין, ואני לא חותם לך על כלום. אני יכול לטעות ואני יכול לא לטעות, ובעזרת השם נגיע לאן שנגיע ולהתראות. מה, אני עובד אצלך?'. ככה הייתי אומר".
מסס: "מה שאתה מציע זו דרגה יותר גבוהה ממה שאני נמצא בה היום. ואני יודע שאגיע לשם, אי אפשר לברוח מזה".
בניון: "אתה כבר שם".
מסס: "בכל זאת יהיו כאלה שיראו בך מאה אחוז".
בניון: "אני לא מאמין שמישהו ייקח מישהו עם כיפה כצדיק במאה אחוז, כי אנשים כל כך גדולים עשו את הטעויות שלהם, כך שאני יבחוש בן שלולית שמישהו יבחין בי. לאט לאט רואים שהכל קורס".
עמיר, אתה כבר נמצא בתוך המקום הזה, ובתחילת תהליך התשובה הייתה לך ההתמודדות בין האומנות להלכה. העניין הוא שלפעמים אתה פועל בתוך סביבה שלא ממש נמצאת בתוך התהליך הזה. כך למשל מי שנכח בהופעה שלך בקיסריה קיבל אותך על מסך ענק, כשממש מאחוריך ניגנה כנרת בלבוש לא צנוע במיוחד. היית בכלל מודע לזה?
"כל פעם אני לומד משהו. אבל אגלה לך משהו קטן: גם בעיניי לא מצא חן איך שהבחורה התלבשה, אבל תחשוב שהבחורה לא לבשה בחיים שום דבר חוץ מגופיות וחצאיות מיני. ביקשנו ממנה לפני ההופעה לא לעלות ככה, והיא אמרה 'טוב, אני אלבש חולצה שחורה ומכנסיים'. אז מצד אחד אני חושב שעשינו חסד איתה וגם עם הקב"ה, כי נהיה פה עניין. עכשיו, ברור שיש עניינים כמו זה שאין לי מאפרת וכאלה. אבל אני רוצה להבהיר משהו מצד שני: אם בחורה לבושה לא עם שרוול, ואני מעביר לה שהיא פחותה בעיניי – אין יותר כלב ממני. מה עם כל התודה לאמא שלי, שגידלה אותי ואני יודע איזו צדקת היא, ואין לה כיסוי ראש?".
מסס: "יפה, יפה. זה מה שרציתי להגיד".
בניון: "דודו, אתה מכיר אותי מבחינת הקיצוניות שלי בדת. אני עז א–דין אל–קסאם. אני פסיכי. אבל אני חייב להגיד לך שעם הזמן אני לומד. אמנם אגיד לכולם בפנים שהם חיים נגד ההלכה, אבל מצד שני – אני לא מחנך. אם זה לא לבוש פרובוקטיבי אלא רק לבוש שלא נמצא בדיוק בגדרי ההלכה – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. נפל לי האסימון לגבי הכנרת. אבל לא בקטע של 'אני אהרוג אותה' אלא בפעם הבאה שאדבר איתה, אומר 'תשמעי, אם אפשר, תבואי עם טריקו רגיל'. גם אסביר לה למה. אגב, אותה בחורה שאתה מדבר עליה – כשהתארחנו בתוכנית טלוויזיה מישהו מצוות האולפן בא אליה תוך כדי ההכנות, לא על דעתי, ואמר לה 'קומי מהכיסא. את נמצאת מאחורי עמיר עם מיני. מה זו התועבה הזו?'. הבחורה הלכה לבכות. אחר כך היא באה אליי, אמרה 'אתה אמרת שאני תועבה, בן אדם לא טוב?'. שאלתי מה קרה, כי לא הייתי נוכח באירוע. היא סיפרה לי, ואז הגעתי לבנאדם שדיבר אליה ככה, אמרתי לו מה שאמרתי, ולבחורה הסברתי שעל פי ההלכה היא צריכה לעבור לצד מסוים ולהתלבש קצת אחרת, אם לא מפריע לה. וואלה, שמה מכנסים, עברה לצד השני. הכל בצורה נעימה ולא תוקפנית".
במהלך הראיון מתברר שוב ושוב עד כמה יש נקודות מפגש משמעותיות בין מסס לבניון. שניהם הגיעו מאותו אזור גאוגרפי, מחילוניות מסורתית, מעשיית מוזיקה באופן חובבני עם רי"ש מתגלגלת, ומצאו את עצמם בסופו של דבר באזור המרכז, בפאזה יהודית מובהקת, במן ברנז'ה מצומצמת אך איכותית של אומנים ישראלים בעלי מוטיבים מזרחיים איכותיים, ובטח שכבר לא ברמה החובבנית. רק הרי"ש המתגלגלת נשארה.
"אני לא יודע מאיפה קיבלתי את השכל לעזוב את עולם הפאבים והחתונות", מספר מסס. "זה לא פשוט. זו מלחמה, וצריכים לשמור על העיניים. זה מתעתע: יש לך כסף נזיל, ויש לך יומן ומתקשרים אליך, אבל אם אתה עושה חשבון פשוט – אתה מבין ואומר 'עזוב אותי מכל זה, תן לי לראות את הילדים שלי ואשתי בליל הסדר, כשכולנו ביחד'. אלה החיים האמיתיים".
בניון: "או-הו, זו תמונה שיכולה לעזור הרבה לבנאדם להסתכל קדימה".
מכנה משותף, כמו שהבנתם, הוא המקום המרכזי של המשפחה בחייהם. אשתו של מסס, ריקי, היא בעלת סלון לעיצוב שיער ואיפור כלות באשדוד (שאף סיפרה את בנו הבכור של בניון, ישראל, אחרי טקס החלאקה). אולפן ההקלטות הפרטי של מסס נמצא בחצר גינת דירתם בחולון, וביתו משמש גם כמוקד הפעילות ללימודי הגיטרה הפרטיים שהוא מעביר, כולל עבודה על ספר חדש ללימודי גיטרה ברמה מקצועית, שייצא בקרוב. בין לבין מקליט מסס שירים חדשים לאלבומו הבא.
אשתו של בניון, מרים, מגדלת היום את שני ילדיהם בביתם החדש שבעיר מודיעין, ומלבד זאת משמשת כ"מפעילה", להגדרת הבעל. "אשתי עוזרת לי, אשתי היא החצי השני שלי, אשתי גם מפעילה אותי כשצריך", הוא מספר.
אתה מתייעץ איתה בנושאים מוזיקליים?
"אשתי מכירה את הכל, כולל סקיצות כמובן. אצלי הכל מפוזר, אז היא מסדרת את הכל".
מסס צוחק: "בוא נגיד שאם זה היה תלוי בעמיר והאלבום היה יוצא מחר – אז בטח הטקסטים עוד לא היו מגיעים אל הגרפיקה".
בינתיים השניים נראים נרגשים מצאת האלבום המשותף, מקץ חמש שנים של עבודה. האזנה ראשונית מלמדת שאכן יש למה לחכות: יש באלבום החדש רוקנ'רול ("על גג העולם"), טוויסט מרוקאי (עיבוד בלדתי ל"אהלן וסהלן"), ניחוח של יין עתיק ("כשהגעתי לכאן" ו"תהיה מאושר"), שילוב של בית כנסת עם רוק ("בין שברי החומות"), נגיעות משפחתיות עמוקות ("אמא"), וכמובן "מחשבות", שבינתיים עושה חיל ברדיו, בערוץ 24 וכמעט איפה שרק אפשר. אין ספק ששיתוף הפעולה הזה מצליח, מה שמוביל אותי אל התהייה הבאה.
יהודה, הוצאת את האלבום הראשון שלך עם אהוד מנור, את השני כאומן סולו, ועכשיו השלישי מגיע עם עמיר. שיתוף פעולה בשניים מתוך שלושה אלבומים אומר משהו עליך, או שזה יצא סתם במקרה?
"קודם כל, הלוואי וכל החיים אעבוד עם אומנים. זה רק מחזק את הביטול של 'כוחי ועוצם ידי', ובפרט עם האנשים האלה – אהוד ועמיר. מעבר לאנשים שבתוכם, מדובר באומנים. זו חוויה לא רגילה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מבחינתי זה גם לא מובן מאליו. אני נהנה מזה, ונהנה בעיקר מהדרך. הדרך מאוד חשובה לי. כל הזמן אני משתדל ליהנות מהדרך לאולפן, מהעבודה באולפן ומכל השאר".
וכמו במקרה בניון, גם בחיבור עם מנור הוא בא בשביל המוזיקה ונשאר בשביל הבנאדם: "יום אחד הוא צלצל אליי, אמר 'אני עוקב אחריך לא מעט זמן' והתחיל לפרגן לי", משחזר מסס. "אני כבר כולי נבוך ומסמיק, והוא אמר 'תשמע, יש לי כמה טקסטים. תראה אם אתה מתחבר'. בהמשך הם התאספו וזה כבר נהיה פרויקט של דיסק שלם – 'מזרב', שילוב של המילים מזרח ומערב".
ובסופו של דבר האלבום לא הגיע ליותר מדי אנשים, בעיקר בגלל ההתעלמות התקשורתית.
מסס: "לתקשורת יש כוח אדיר, ואולי בגלל זה הדרך שלי הרבה יותר קשה. זה מגיע לאנשים פה ושם, ואחד מעביר לשני. אבל אתה יודע מה? אם בסוף המוזיקה מנצחת, זה מראה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיה אפשר לחשוב. לפעמים אני נכנס ל-youtube ורואה מספרי צפיות באמת מפתיעים. בתקופת מלחמת לבנון שחררתי סינגל, 'שיר אהבה למולדת'. מסתבר שמישהו עשה לו קליפ מיוזמתו והעלה ל-youtube. יש לזה 6,800 צפיות, וזה בלי תקשורת. בשבילי זה לא מבוטל שאלפי האנשים הגיעו לשיר הזה מבלי שהוא הושמע כמעט בכלל ברדיו".
בינתיים מסס עובד כאמור על אלבום חדש, ואילו בניון מתכנן אלבום משולש (שאולי יתפתח גם למרובע, לא פחות, וייצא אולי לקראת ראש השנה). כשאני מבקש מבניון להגדיר כל אחד מחלקי הפרויקט, הוא מתקשה למצוא את המילים. "אני לא יודע כל כך להגדיר, אבל ישמעו את ההבדלים כי הם יהיו כל כך קיצוניים. בין אם זה הבדלים בסאונד, בטקסטים או בנגינה. זה משהו אחר. אחד האלבומים, למשל, הוא תקליט מוזר. הרבה פעמים לא כיוונתי את הכלים. ניגנתי בו את רוב הכלים. אפילו קלידים, למרות שאני לא יודע לנגן קלידים. עשיתי שם דברים מוזרים נגד הקצב, תכנותים, פשוט מוזר. יש בו שירים שמתחברים, ואז פתאום זה לא מתחבר. בדיסק השני יש 8-9 שירים".
שהם לא מוזרים?
"אני חושב שלא. הם מוזרים אולי בכתיבה, אבל מבוססים על סאונד שלא בא לזעזע אף אחד. חוץ מהם יש דיסק עם שירים שהקלטתי פה ושם".
אם זה לא מספיק, בניון רואה את עצמו מלחין מוזיקה לפסקולים, מתכנן להוציא אלבום אינסטרומנטלי שהעבודה עליו כמעט הסתיימה, חולם לפתח קריירת משחק במקביל ("זה משהו שמאוד מאוד יכול לעניין אותי"), ומוציא דיסק נוסף עם יהודה מסס. הפעם, לשם שינוי, הם לא יעמדו בפרונט אלא בעיקר יארחו אומנים שונים שישירו טקסטים מהמקורות שהשניים הלחינו והפיקו מחדש בעיבודים מושקעים לא סטנדרטיים. או כמו שמסביר מסס, "אם למשל תרצה לשיר אותם סביב השולחן בערב שבת – אתה תצטרך לפרק את השולחן".
בניון: (צוחק) "כן. אלה דברים מוזיקליים מאוד. זאת ממש הפקה, לא פיוטים רגילים. שנינו מאוד מחוברים לזה".
דבר נוסף שמשותף לשניכם – ואחרי האזנה לדיסק המלא קשה להתעלם ממנו – הוא הרי"ש המתגלגלת.
מסס: "סליחה, אני מבקש: אני יותר בקטע הזה (צוחק). עמיר יותר עובד על הרי"ש שלו עכשיו".
עמיר שר עם רי"ש מתגלגלת, אבל לא מדבר איתה. אצלך היא חזקה גם בדיבור. סיבה מיוחדת?
"את האמת? כשהייתי בן 15 ניסיתי לעבוד על זה כי רציתי להיות כמו כולם. ואז הבנתי שאין לזה שום משמעות, וברוך השם זה לא השתנה. זה בעיקר אומר מי אני ומאיפה הגעתי. מעבר לזה שהכי נכון לשיר ברי"ש מתגלגלת".
בניון: "לי יש סיפור הפוך משל יהודה. אני רציתי שתהיה לי רי"ש. לא צוחק. לאבא שלי יש גם רי"ש, ובגיל 4-5 רציתי להיות כמו כל הגדולים. אז באמת סיגלתי לעצמי את זה. אבל את האמת? אם תגיד לי לשיר ברי"ש רגילה, נראה לי שלפני שזה יקרה, כנראה אתחיל לרקוד בלט באופן מקצועי".
(פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)
הבלוג של דודו כהן 