ארכיון תג: מוזיקה ישראלית

מחוץ לעדר: ראיון עם אודי דוידי

זו הייתה שנת המהפך של אודי דוידי. המקצוע שלו השתנה, מרועה צאן שמופיע על במה – לזמר שגם מבין בעזים. קנה המידה שלו להצלחה הוא כבר לא חתונות בגבעות השומרון אלא הפלייליסט של גלגלצ. מצד שני, עדיין לא ברור לו מה הוא עושה על הבמה, ולמה הזקן שלו מעצבן את הברנז'ה

שוב שיחת טלפון קוטעת את הראיון. "שנייה, זה העובד בדיר, אני חייב לענות", אומר אודי דוידי בחיוך מתנצל, וחושף סט שיניים צחורות שנראות כמו פרסומת לקולגייט. מסתבר שבדיר נמצאים בעיצומה של המלטה, והעובדים צריכים להתייעץ עם האב המייסד כיצד לעשות את זה. "לא, אל תמשוך", מרצין דוידי. "תמשוך את הראש. תכניס את הרגל בחזרה, תזהה את הראש של העגל השני, ותמשוך אותו – לא את הרגל". אחרי שהוא זוכה לכמה הקפצות כאלה מספר דוידי שכל הזמן מתקשרים אליו על מנת להתייעץ בענייני הדיר. הוא אמנם כבר לא מנהל אותו בפועל, אבל עדיין מייעץ. "בשנה האחרונה, כשאנחנו מעבירים את הניהול של הדיר לעובדים החדשים, הם חייבים הדרכה", הוא מסביר. "לילך עוד לגמרי בעסק. אבל אני מקבל טלפונים גם דקה לפני הופעה עם שאלות שונות – איך נותנים זונדה ואנטיביוטיקה לטלאים הקטנים, ומה המחיר של החציר שרכשתי לאורך השנים, כי צריכים לעשות משלוח חדש".

הבנתם נכון: אודי דוידי נמצא בקו התפר. כבר לא רועה צאן נטו, אלא זמר פופולרי ומצליח, שנמצא כרגע בשיאה של תקופת מעבר. מעבר לכך, אין ספק שזו הייתה השנה שלו. רק לפני שנים ספורות הוא היה רועה צאן אלמוני שניסה להפגיש בין הרוקנ'רול למוזיקה היהודית, והיום הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר של התחום. למעשה, אם בוחנים את מעמדו על פי כמות הופעות, רמת אהדה ואופי ההתנהלות, הרי שמגיעים למסקנה אחת ברורה: אודי דוידי הוא השלמה ארצי של המוזיקה היהודית.

דוידי (35) נולד למשפחה תימנית שורשית, וכמו רוב התימנים – סליחה על ההכללה הגסה – נמשך למוזיקה. זה החל בתיפוף, המשיך בתחרות מוזיקלית בבני עקיבא (שם הכיר את אשתו לילך), ועדיין לא הסתיים. בצבא הוא שירת ביחידה מובחרת, התחתן תוך כדי שירות, החל לעסוק בחקלאות לאחר שחרורו, ותוך כדי נולד בנם הבכור נתן-חיים במשקל 700 גרם. כיום סובל נתן מ-CP  ומעיוורון, אבל למרות זאת מדובר בילד חזק, בעל שמחת חיים נדירה לדברי אביו.

ב-2004 יצא דוידי עם אלבום הבכורה שלו "דבר אליו", שנתיים לאחר מכן המשיך עם "חוזר אליך", שהחל לבסס את מעמדו באופן משמעותי יותר (כולל הלהיט "איזה טוב ה'"). על אחת ההופעות שנערכו לאחר צאת אלבומו השני מספר אודי: "פתאום הקהל התחיל לשיר איתי מילה במילה את כל השירים, התרגשתי בטירוף. תוך כדי הופעה חייגתי לאשתי, ואמרתי לה: תקשיבי, זה התחיל'". כעבור שנתיים נוספות שחרר את "לכל זמן", עם הלהיט "תחשוב טוב". עד כאן הקריירה נשארה, פחות או יותר, בגבולות המגזר הדתי לאומי, אבל אז הגיעה עליית מדרגה. בני הזוג דוידי החליטו לפנות גם אל הקהל החילוני, שכרו משרד יחסי ציבור שעובד בעיקר עם המדיה הכללית, ובהתאם גם האלבום הרביעי "רוחות טובות" נשמע קצת אחרת – יותר להיטי, יותר עדכני, יותר מגניב. ואכן, "רוחות טובות" נמכר ב-12,000 עותקים תוך ארבעה ימים, ושני שירים מתוכו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. מי ידע שכך יהיה.

למרות שמבחינה חיצונית נראה שהשנה האחרונה הייתה אחרת לגמרי, עבור דוידי זו הייתה בסך הכל עליית מדרגה. גם לפני כן הוא הופיע בתדירות נאה, גם לפני כן הוא הגיע למכירות של אלבומי זהב, רק שעכשיו לא רק הקהל הדתי-לאומי יודע את זה, אלא כמעט כל הציבור, כולל במגזר החרדי. מדובר למעשה במסלול הפוך מזה שעשו אומנים כמו שולי רנד, אביתר בנאי, קובי אוז ועוד. במקום להגיע מהחילוניות אל המוזיקה יהדות, דוידי הגיע מתוך היהדות אל המיינסטרים הישראלי ללא בעיות מיוחדות, למרות שבדרך כלל נזהר מאומנים עם כיפה, זקן ושירים על השם.

כשאני מתבונן בו במהלך הראיון, קצת קשה לי להאמין שרועה הצאן עם חולצות הפלנל, שב-2004 פרגנתי לו בביקורות מוזיקה במגזין "רייטינג" מתוך הערכה שהוא לא יצליח לעבור את משוכת החשדנות החילונית הקבועה, עשה את זה בסופו של דבר. ואכן, היום הוא אוחז בנתונים שאומנים רבים יכולים רק לחלום עליהם: כ-15 הופעות מדי חודש בתקופות הקיץ, לו"ז עתידי מבטיח, כולל חוה"מ סוכות עמוס במיוחד עם שתי הופעות ליום, ואפילו הצעה שהתלבט לגביה לפני כשנה וחצי – האם להיענות להצעת קשת, זכיינית ערוץ 2, להשתתף ב"האח הגדול VIP". "בסופו של דבר", הוא אומר, "אני איש של בית, ומשתדל לשים את הקריירה מספר 2 בסדר העדיפויות. חוץ מזה, כמו הרבה אומנים אחרים הרגשתי שזה לא אמיתי, אלילות הריאליטי הזו".

רק באחרונה הוא קיבל הצעה להופיע בקיסריה ביחד עם אומן מוביל, "לא משנה מי", אבל בסופו של דבר היוזמה נדחתה. "הבעיה היא שאם אתה עושה קיסריה – צריך לייבש את השטח לפני ואחרי, ולא מצאנו מקום לעשות את זה", מסביר דוידי. "וחוץ מזה, המותג הזה של קיסריה לא בהכרח עושה לי את זה".

 

בוא נחזור להתחלה. גדלת בבית תימני. הרבה תיפוף על פחי זיתים, אני מניח, והרבה מוזיקה תימנית בבית. איך זה שאין לכל אלה שרידים במוזיקה שלך?

"אני חושב שהעדתיות היא נגזרת של איזה חטא שיצא מפה", אומר דוידי. "כלומר, עשינו משהו לא טוב בארץ ישראל, קיבלנו בעיטה לגלות, ניתזנו לכל קצוות תבל, וככה נוצרו בעצם פזורות שונות של יהודים בעולם. אבל זו לא האמת. האמת היא פה, בארץ ישראל, אחרי שהוקמה המדינה. הכיף שלי הוא שאצלנו ביישוב מעון יש בית כנסת שבו אתה יכול להתחיל את התפילה עם חזן יקה, ולסיים אותה במוסף כששליח הציבור הוא תימני. וכולם מתפללים ביחד. אין שם עדות, הכל מטושטש. ואולי זה הסימן הגדול של הגאולה. נכון, יש לי ויכוחים עם החבר'ה המבוגרים אצלנו בנושא העדות. יש אנשים שגדלו על זה, וזו מהות חייהם. אבל צריך להבין: הגענו לארץ ישראל, חזרנו הביתה, זהו. גלינו בגלל שנאת חינם, אז בואו נתחיל אהבה. הנה, אני נשוי ללילך, והיא פולניה במקור. על שולחן השבת אצלנו אוכלים גפילטעפיש עם חילבה. יש המון כמונו".

מאוד מיותר לשאול אם ההבדל העדתי הרתיע אתכם, אני מניח.

"איזה הרתיע? היא התחילה איתי בגיל 16, למרות שהיא מכחישה את זה (צוחק). ביחד איתה התחילה היצירה המוזיקלית באופן המעשי. יום אחד הגעתי לסניף בני עקיבא בקריית ארבע, עשינו קצת פזמוני סניף, וכשהכרתי שם את לילך היא ביקשה דרך ילד אחר שאשיר לה. אני שרתי והיא ניגנה – מדובר במוזיקאית מחוננת, סינגולדה אמר שהוא לא ראה בחיים מישהי עם קליטה הרמונית כמו שלה – וביחד כתבנו כבר אז שירים. התחתנו בגיל 19 וחצי, וכבר אז היה ברור שנכתוב ביחד שירים ונוציא דיסק. הטרנד היהודי התחיל בתוך המגזר, וקרדונר בדיוק פרץ באותה תקופה. אני זוכר שבתור נער ממש התחברתי אליו".

היה ברור לכם כבר אז שתוציאו אלבום, אבל בסופו של דבר זה קרה רק אחרי עשר שנים, פלוס מינוס.

"באותן שנים היינו בניתוחים וטיפולים עם נתן, הבן הבכור שלנו, ופחות או יותר כשהרגשנו שהמצב יציב – התחלנו עם המוזיקה. בדרך גם הקמנו מחלבה של עיזים. בעיקרון רציתי תמיד לעסוק בחקלאות. חשבתי שחקלאות זו נחת, מוזיקה זו נחת נוספת, וזה היה הכיוון. למה הקמנו מחלבה בכלל? הרופאים אמרו לנו שנתן רגיש לחלב, ויכול לשתות רק חלב עיזים. אמרתי ללילך 'בואי נקנה עז. אנחנו זוג צעיר, וזה עולה הרבה לקנות כל הזמן חלב עזים'. היא קנתה את הרעיון. הבאנו זכר, בהמשך הצטרפו שתי נקבות, הן המליטו, והכל התקדם. פתחנו מחלבה, זה רץ מאוד מהר, תוך שנתיים-שלוש כבר היה שיווק בכל הארץ, חדרי קירור וכו'. עד שיום אחד, ב-4:00 לפנות בוקר, החלטנו שסוגרים את הכל. למה? כי זה היה רק כסף. לא הגענו לילדים, לא הגענו למוזיקה, לא למדתי תורה. כלום. לא חיינו. זה עסק תובעני".

היום אתה מצליח ללמוד תורה?

"הרבה יותר. יש כבר את העובדים בדיר. אבל עדיין צריך שיפור מטורף. היום העבודה שלנו היא לנסות למצוא את הזמן. כשאתה עסוק כל הזמן בעשייה אז גם יש זמן שאתה צריך להגיד 'הופ, עכשיו זה הזמן לא לעשות'. ואז יאללה, תופס את המפתחות ונוסע לבית המדרש".

אחרי סגירת המחלבה החלו בני הזוג דוידי לרקום את העולם המוזיקלי החדש שלהם. הם התקשרו לאבי סינגולדה דרך 144, הזמינו אותו לשמוע חומרים, ובסופו של דבר הגיטריסט המיתולוגי ורוב הנגנים של שלמה ארצי ניגנו גם באלבום הבכורה של דוידי. "היה נורא נחמד, אבל אתה יודע, דיסק ראשון", הוא מסכם במבוכה. "האמת היא שכשהוא יצא הרגשתי איתו מאוד טוב, אבל לאט-לאט הרגשתי שזה לא מה שאני מחפש מעצמי".

שים את האצבע על הנקודה.

"הייתי שם מן אביב גפן כזה מבחינה ווקאלית. אולי זה היה הכי מתאים לאותה תקופה. עד היום אני מקבל תגובות נוסח 'למה אתה מתעלם מהדיסק הראשון בהופעות?'. אני כמעט שלא שר אותו בהופעות, למרות שאולי עכשיו הזמן לעשות איזה תיקון. צריך לזכור גם את ההתחלה".

באותם ימים התחלתיים, נזכר דוידי, החבר'ה הוותיקים באולפן תפסו אותו בהקלטה האחרונה של אלבום הבכורה, לפני שכולם התפזרו. "תשמע, פה זו הייתה חממה", אמרו לו בסבר חמור. "בחוץ זה קרב. תשמור על התמימות". "אני רוצה להגיד לך שאם לא הייתי נעזר באנשי מקצוע, לא הייתי יכול לשמור על התמימות הזו", הוא מסכם את הנקודה. "רק בקיץ האחרון הבנתי עד כמה אני צריך את 'במה כהלכה', החבר'ה שאני עובד איתם, כדי להגיע להופעה רגוע".

למה? תן דוגמאות.

"זה שוק. בתקליט הראשון חברת תקליטים גדולה רצתה את הדיסק. ישבנו איתם, דיברנו, כשיצאנו אמרנו פתאום 'הם נוכלים'. מה שהם הציעו לנו בא להטביע אותנו בתוכם. אתה מחויב להם עשר שנים, מחויב להופיע ככה וככה, וכן הלאה. אם היה לי עוד ספק עד כמה אראה את הילדים, בהתקשרות איתם בכלל לא היה לנו סיכוי לראות את הילדים. זו פשוט עבדות. אתה מתחייב להם לכמות תקליטים מסוימת, ופשוט פועל אצלם".

באותה תקופה לא היו לדוידי יחסי ציבור מסודרים, מלבד הכוחות העיקשים והנמרצים של פרסומי ניסא – הלייבל שבו שחרר את אלבומיו. עוד נקודה שיש לברר.

נשמע כאילו חייתם בתקופת המעברות. בכל זאת, אתם זוג ישראלי צעיר, בעל מודעות. איך לא הבנתם שצריכים לשלוח למשל סינגלים לתחנות הרדיו?

"אין, כלום. החיים הובילו אותנו להתמודדות משפחתית, וחוץ מזה היינו לגמרי אנשי עבודה. העבודה עם העיזים והטיפול בנתן מילאו לנו את החיים, ומבחינת מוזיקה – למי יש זמן לשמוע או ללכת להופעות? תחשוב גם שבאותה תקופה האינטרנט לא היה כזה מפותח. אז מה שלא מגיע אליך – ומה מגיע לחוות עיזים בקריית ארבע בזמנו, פשוט לא מגיע".

אמרת קודם שהדיסק השני התחיל לתפוס. אם כך, מה זה "התחיל לתפוס" במונחים של חוות עיזים בקריית ארבע?

"התחיל לתפוס זה נכנס לפלייליסט של הדוסים – כלומר לחתונות. פתאום 'איזה טוב ה" התחיל להיות מנוגן בחתונות, וקיבלתי טלפונים מחברים – 'תקשיב, תקשיב מה משמיעים כאן בחתונה'. ואז הבנו שהמירוץ מתחיל מכאן. באותה תקופה הייתי נורא ביישן. הופעתי אז כשאני בעמדת התופים מאחורה, עם מיקרופון-מדונה כזה. ככה ניגנתי ושרתי. בהמשך עמדתי עם גיטרה מקדימה. ראיתי שהקהל מגיב יותר טוב, ובהמשך כבר עזבתי את הגיטרה והתחלתי רק לשיר. אגב, עד היום אני ביישן בטירוף, למרות ההופעות הכביכול מוחצנות. מצד האמת אני מסיים את ההופעות ומתבייש גם מהקהל עצמו".

מצחיק שהזמר יושב לאורך כל המופע וגם מתופף, לא?

"זה מדהים, אתה לא יודע איזה כיף זה. הכלי שלי הוא תופים. עם זה, בפסטיבלים וכאלה, כשהיו מצלמות עם מסכי ענק, אתה רואה איך המצלמה משוטטת על הבמה, מחפשת איפה הזמר (צוחק). מצד שני, לפעמים הייתי יוצא מאזור התופים ושר מול הקהל בשירים שקטים. זו הייתה מן תבערה לקהל, ואז הייתי חוזר אחורה. אתה יודע, זה סוג של התחלה".

האלבום השלישי של דוידי, "לכל זמן", כלל להיט נוסף – "תחשוב טוב", ושם הוא היה עוד יותר סגור על עצמו. "אז כבר הבנו שמחכים לנו בשטח. קיבלנו מיילים וטלפונים ממאזינים, והתחלנו להרגיש שאנחנו מתחילים לעשות משהו טוב לעולם. כלומר, אתה לא מייצר עכשיו עוד דבר ביתי. עכשיו אתה מתחיל להיות חלק מהאווירה".

מבחינתי הפריצה הגדולה הייתה באלבום הרביעי, "רוחות טובות". גם אתה מרגיש את השינוי?

"אם נלך אחורה ונבדוק כמות הופעות היו אז ויש היום – השינוי לא גדול. מה שכן, השינוי היה יותר חיצוני. קודם לכן לא ידענו מה זה יחסי ציבור בעולם הגדול. פתאום כשקלטתי שיש דבר כזה שנקרא גלגלצ, ומה הכח של זה, ושיש הצבעות ברשת ג'. שם אתה מבין שזה יותר גדול. מעבר לזה אני מרגיש שבאלבום 'רוחות טובות' יש משהו מאוד רענן, אבל לא יודע למה בדיוק".

אבל כמובן שזה לא תמיד עבד חלק. בפגישה הראשונה עם היח"צנית שטיפלה באלבומו האחרון "רוחות טובות", מורן מאיר, היא התבוננה בו במבט חודר ואמרה "תשמע, הכל נראה לי בסדר. רק שאלה: הזקן הזה – הוא חובה? אי אפשר להוריד אותו? עם הבגדים כבר נדאג לך למשהו".

איך הרגשת עם זה?

"כל עוד זה לא פגע – זרמתי. על הזקן כמובן שלא היה מה לדבר. עד היום זה נשאר ברמת הבדיחה. הזקן לא הכי עקרוני לי, אבל לא רציתי להשתנות בגלל שיקולים כאלה. אגב, אחרי הפגישה היא עדכנה את החבר'ה שלה במשרד, וסיכמה את השיחה במילים 'תשמעו, יש לו ידיים של פלאח' (צוחק). זה נורא קנה אותה, הסיפור של העבודה עם הכבשים, ושזה אמיתי. היא קראה על זה לפני, אבל כשראתה בלייב – זה היה אחרת".

 

היום, למקרה שתהיתם, דוידי כמעט ולא מגיע לדיר, תודות לעובדים המסורים. זה חסר לו כמובן, אבל הוא מסביר לעצמו שכרגע הוא נמצא בשליחות אחרת, חשוב לא פחות. "אין ספק, בדיר יש נחת שבטח אין במוזיקה", הוא אומר בטון מהורהר. "זה נראה כאילו היוצר חי בשאנטי והכל זורם, אבל הוא בעצם עומד תחת לחץ של הפקה, ובסך הכל הוא צריך לייצר. גם הקהל מצפה תמיד לעוצמה, וזה לא תמיד קל. אבל פה נכנסת האמונה. ברגע שאתה מרגיש שאתה בשליחות – אתה יכול להישען הרבה על השם".

מה ה'וי' הכי גדול שסימנת בשנה האחרונה, עם כל רצף ועומס האירועים?

"אתה יודע מה יהיה ה'וי' הכי גדול שאני מרגיש? בעיקר כשאני חוזר מרצף של הופעות ומרגיש שלא קיפחתי את הילדים בבית. זו לא חוכמה להצליח רק בחוץ. אחרי רצף של הופעות, היו פתאום יומיים פנויים. התקשרתי אחרי הופעה ב-00:30 לאשתי, ואמרתי לה 'תשמעי, מחר על הבוקר יוצאים לכנרת'. היא אמרה 'מה, לא הכנתי כלום, לא התארגנו'. אמרתי לה 'עזבי, בואי נצא. תשמעי, אני מרגיש כל כך רע'.

"אפשר להגיד וואו על ההצלחה, אבל אם זה בא על חשבון מישהו אחד מהבית שלי – אני לא בסדר. אני לא עושה קריירה. גם לא סובל את המילה הזו. מה זה קריירה? זה כאילו אדם שם את עצמו במרכז, ניפח וניפח. מה מסביב? כשהוא ניפח – האם הוא דחף מסביבו כמה אנשים או שהוא נשאר אותו דבר? אם היום אני עושה קריירה וזה על חשבון הבית – זה נורא. אם זה על חשבון נתן – אז אני בכלל מרגיש זוועה. נכון, הקהל מגיע, רוצה חתימות, יש צלמים, אבל רגע, רגע, את הילדים שלי עוד לא ראיתי היום בכלל. כל כך מוצלח, כל כך גדול, אבל היי, עם הילדים שלי לא הייתי! שירה רצתה להראות לי כדים שבורים מעתיקות שהם מצאו ליד הבית, ואמרתי לה 'אני מאחר, חייב לטוס'. נתן רצה איזה חיבוק ולא הספקתי, הראל רצה לספר לי מה הם למדו ולא שמעתי. אמרתי 'רגע, רגע. כל זה שווה משהו בכלל?'. אתה מבקש ממני לסכם את 'השנה הגדולה' כביכול, אבל בוא נעצור לפני זה. ואני שואל את עצמי: רגע, הייתי בסדר בבית? זה הדבר הכי משמעותי מבחינתי.

"אז אם כבר לסכם שנה, החכמה היא להצליח להישאר אדם  גם אם יש לחץ מסביב. אני מקפיד לא לייצר מוסיקה מתוך לחץ, מתפלל שזה יבוא מתוך שמחה".

מעבר לזה, מה למדת השנה שלא ידעת לפני כן?

"קודם כל, קשה לי להגיד שלמדתי משהו, כי אני כל הזמן עוד לומד. לכן כל דבר שאני לומד רק מראה לי עד כמה אני לא יודע. אבל בכל מקרה, למדתי שבעולם הזה אין כללים. זה אולי הכלל הראשון. יש למשל שירים שחשבתי שאין שום טעם להכניס להופעה, ואז אני מבצע פתאום, ומגלה שהקהל ממש חיכה להם. כלומר, יש המון דברים שאתה לומד תוך כדי תנועה. מעבר לזה אנחנו משתדלים להתקדם בשלושה נתיבים. יש את הקהל הדתי-לאומי, יש את הקהל החרדי, ועכשיו נוסף גם הקהל החילוני. אתה יודע מה? אני גם לומד מהתגובות של הילדים שלי. לפני הכתבה בחדשות ערוץ 2, ניגש אלי הבן שלי, ושאל אותי לאן אני נוסע. אמרתי לו שאני נוסע להפגש עם כתב טלויזיה. הוא שאל אותי למה אני צריך את זה. כשהתחלתי להסביר לו, הוא פלט 'זו גאווה'. ככה, פתאום ילד בן 13 שם לי מראה מול הפנים, והייתי צריך להתמודד עם השאלה האם החשיפה הזו נכונה או לא. פתאום הוא אמר לי: 'אתה יודע, אבא, אם אתה הולך לשמח ולעשות טוב לאנשים, אז כנראה גם הכתבה הזו במקום".

ומה גילית על התעשייה?

"שצריך להרבות בתפילות. המון המון תפילות".

מה אתה מבקש, למשל?

(מחייך) "אתה יודע, אני נמצא הרבה בדיאלוג עם ריבונו של עולם על הסיפור הזה. אני אומר לו שאני רוצה להצליח, כמו כל יהודי רגיל. 'למה אתה רוצה להצליח?', הוא שואל. אני אומר לו 'נו, אתה יודע'. הוא שואל 'רגע, זה לשם שמיים?'. אני אומר 'ברור, גם לשם שמיים. בסך הכל אני מנסה להכניס פה…'. הוא אומר 'אם תעשה את זה לשם שמיים, ותתמיד עם זה – תתקדם'. אבל אני, יש לי בעיה עם סאונד טוב למשל. אני מתפתה ושוכח הכל כשיש סאונד טוב. אז הקב"ה שואל 'אז אתה תמשיך להתפלל ולהיות מחובר גם כשתשמע איזו גיטרה מטורפת?'. אני אומר 'כן, ברור'. תוך כדי תנועה מצטרף הסיפור של ההערצה. 'אז רגע', אני שואל את עצמי, 'זה מה שאתה צריך – חתימות וכאלה?'. פעם שאל אותי הבן שלי 'אבא, אם יש משהו טוב ולא טוב בכל דבר. אז מה הדבר הטוב שיש בהערצה?'. סיפרתי לו שלא מזמן הייתי אצל אישה חולה. הבן שלה רץ אליי אחרי שביקרנו בבית שלה במצב ממש קשה. הוא אמר לי 'אמא לא חייכה כבר עשרה חודשים, ואתה הוצאת ממנה חיוך'. היא נפטרה 12 שעות אחר כך. חשבתי על זה אחר כך, שאם לא הייתה הנקודה הזו של ההערצה – אולי לא הייתי מצליח להגיע לאנשים שצריכים את החיזוק הזה. בעצם המילה הזו מפריעה לי, אני לא אוהב אותה".

בוא נגיד הערכה.

"מצוין, הערכה. אז אם לא הייתה ההערכה, לא הייתי יכול לגעת באנשים שונים במצבים מסוימים".

בוא נעצור שנייה. אתה יודע, אני מכיר הרבה אומנים, וכמעט לכולם יש שריטות. מעניין שאצלך עדיין לא זיהיתי שום שריטה. הכל טוב. אולי טוב מדי.

"קודם כל, התחלנו מלמטה. יש לנו את נתן, שזה ממש משאיר אותך על הקרקע. יש לי את הכבשים, והחיים ממילא מטביעים. אני גם לא טיפוס שזרקורים משנים לו את האופי".

בכל זאת, חייבת להיות איזו שריטה צדדית.

(צוחק) "אגיד לך כך: בתור נער בוגר קיבלתי זימונים לשייטת, לטיס ולסיירת מטכ"ל. סחבק לא חשב פעמיים. מה הולכים על הרגליים – זה מה הוא צריך. מה, אני צריך לטוס או לשוט? אני מת מפחד. רוצה רק לעמוד על הרגליים. זה מזכיר לי שכשגלגלצ התקשרו בפעם הראשונה כדי לבשר שעברנו פלייליסט – רגע שאומנים רבים מייחלים לו – לילך ענתה. הם אמרו 'שלום, רצינו לבשר לכם שעברתם פלייליסט'. היא אמרה 'טוב, אנחנו באמצע המלטה. נחזור אליכם עוד מעט. זה עורר שם תגובות נלהבות. הם אף פעם לא ניתקלו בסיטואציה בה לאומן יש משהו יותר חשוב מהפלייליסט".

מצד שני, על הבמה אתה לא נראה הכי סולידי.

"כשאני עולה לבמה – זה לא אודי. זה לא שאני משחק אותה, בכלל לא זה. אבל על הבמה יש כוחות שפועלים עליי, ואני לא מצליח להבין אותם. בירידה מהבמה אני חושב 'בוא הנה, שיחקת אותה. איך היה לך אומץ לעשות את זה?'. ואתה מול אנשים, לא שאתה עכשיו לבד בדיר. בדיר תצרח, תקפוץ, תעשה מה שאתה רוצה. אבל עכשיו אתה מול אנשים. ושם אני מרגיש בשוק מעצמי. לפני כל עלייה לבמה אני מתפלל, מבחינתי הבמה היא סוג של קרב".

אם כבר מדברים על הבמה, מעניין לגלות שהמוזיקליות של דוידי כל כך אבסולוטית וקבועה מראש, כך שאלתור על הבמה יכול להטריף אותו ואפילו לגרום לו להתבלבל במילים. "אם יהיה תו אחד מאולתר – אשים לב", הוא מסביר. "האוזן שלי מוזיקלית, רגילה שהכל יושב בול. אחד הדברים שקשים לי עם המוזיקה בארץ הוא החופשיות הזו שיש על הבמה מצד הנגנים. זה נורא מקומי".

לפעמים זה דווקא נורא כיף לראות את כולם מאלתרים על הבמה.

"אני לא יכול לעשות משהו אחר, זאת עובדה. אני מחובר למוזיקה נורא מדויקת, נורא יושבת. אני משתגע ממולטי-טאלנטים על הבמה. בוא נחשוב מוזיקלית: אם נגן אחד מאלתר, הוא יושב טוב אבל אין קשר בינו לבין השאר, כי הם לא ידעו על זה. פעם אחת, כשקצת יצאתי מהמילים, איך אמר לי חבר? 'אתה מרגיש ברי סחרוף, אה? למה אתה משנה? תן לשיר איתך'. קהל רוצה קודם כל לשיר איתך, להרגיש מחובר. אגב, אצל הנגנים של שלמה ארצי אין אלתור. אין דבר כזה! לא יהיה דבר כזה! זבוב לא יזוז!".

 

טבעי שאומן מפתח גינונים עם כניסתו למועדון הסלבס. לעתים הם נוצרים כמגננה מפני הסביבה המחבקת מדי, לעתים הם נולדים דווקא מתוך חוסר ביטחון, וכמובן שלעתים יש צורך להתמקם במעמד החדש. אבל כשיושבים עם דוידי, התיאוריה הזו לא שווה את מסמך הוורד שעליו היא מוקלדת. הוא זורם, אמיתי, נטול גינונים, פוזות ושיקולי "איך זה יראה בעיתון", ובניגוד לרוב המרואיינים בכל התחומים, מנהל שיחה ולא ראיון. כך השיחה שלנו מתגלגלת בין סיפורים על מלחמות הכריות ומלחמות המים בבית משפחת דוידי (אודי הוא היוזם העיקרי, למקרה שתהיתם), לבין סיפורים על אופן כתיבת השירים ("אני מתעורר המון בלילה עם רעיונות, ואז מקליט. בבוקר אנחנו מנפים ובודקים מה היה דמיון מקושקש ומה אמיתי").

בינתיים דוידי מספר על ההשתדלות ליצור הפרדה בין נשים לגברים בהופעות ("אנחנו שמים מחיצה כשיש קהל צעיר, לפחות משתדלים. אין לי בעיה להפסיק הופעה כשרוקדים ממש במעורב"), על אלבומו הבא, שמתוכו יש כבר קרוב ל-200 שירים שמתוכם צריכים כעת לבחור ("יהיו גם שירי שבת, כמו באלבום הקודם"), ובעיקר על ההפתעה שלו מעצמו, בסופו של תהליך. "את האמת, בתחילת הדרך לא האמנתי שאצליח להחזיק מיקרופון על במה", הוא מספר בחיוך. "הייתי בטוח שהוא יפול לי ברגע שאחזיק אותו. תמיד הייתי בצד גם במקומות אחרים: אני מתבייש לעלות כחזן, ואני מתבייש ברמות שאני לא מתארח אצל חברים. אני מתבייש כשניגשים אליי ואומרים לי 'אה, אודי!'. עכשיו הלכתי לקנות ספרים לבת שלי, לקראת בית הספר. נכנסתי לחנות בבאר שבע, וקלטתי שאנשים מתלחשים, תוהים אם זה אני. לא ידעתי מה צריך לעשות. להתעלם? להגיד בנונשלנטיות 'כן, כן, שלום, אני אודי דוידי, רוצים חתימות?'. התקשרתי אל לילך, לחשתי לה 'אל תנתקי עד שאני מסיים לשלם כאן'".

בדיוק רציתי לדבר על לילך אשתך, שגם מנהלת אותך, כותבת איתך ועושה את הסידורים הקטנים. איך זה, בסופו של דבר, מלבד העובדה שזה מקסים ואחלה וכו'?

 (צוחק) "אז האמת, זה לא מדוייק. יש לי חברת הפקה, 'במה כהלכה', שדואגים לכל ההפקה בפועל, ולילך עובדת מולם. העבודה עם לילך זה בכלל לא ברמות דביקות. התשובה היא שאני פשוט לא מכיר את עצמי בלי העבודה איתה. תשאל גם איך זה היה להקים את המשק עם לילך, ואיך זה היה להתמודד עם נתן ביחד עם לילך. שתבין, אני לא קונה פלאפל בלי להתקשר אליה ולהתייעץ איתה אם כדאי פלאפל או שווארמה. אנחנו ביחד מגיל מאוד צעיר. אתה יודע שגם בתיאום הראיון הזה היא דיברה איתך. היא תמיד יודעת מתי אני יוצא ומתי אני בא. היום קיבלתי טלפון באמצע הנסיעה – 'יש לך צידנית מאחורה בתא המטען, יש שם סנדוויצ'ים לבוקר ולצהריים'. הרווח בזה הוא שאני מצליח לדחוף הרבה דברים ביום. זה לא מנהל כמו במשרד אישי, אלא מנהלת שמתחשבת בעניינים אחרים, כולל משפחתיים כמובן. זה נותן לי את המקום להישאר אומן ולא להתעסק יותר מדי עם התעשייה. דוגמה מהחיים: אם צ'ק חזר בעקבות הופעה, אני לא יודע מזה בכלל. אני יכול לפגוש את המזמין, לחבק אותו, להגיד 'מה קורה, צדיק?', והוא מרגיש איתי לא נוח. זה דבר שקרה בקיץ האחרון (צוחק). הוא לא מבין מה קורה, כאילו אני מעל הטבע ואפילו לא מקפיד עליו, אבל אני בכלל לא יודע על הצ'ק. יש מצב יותר בריא מזה?"

(פורסם במקור ראשון, ראש השנה תשע"א)

אלבום בלי כוונה: ראיון משותף עם עמיר בניון ויהודה מסס

עמיר בניון התעלם מהצעה של שלמה ארצי להקליט אלבום משותף. במקום זה הוא מוציא דיסק שלם עם יהודה מסס, אומן מוערך וחבר טוב. למה ארצי לא ומסס כן? פשוט כי אף אחד לא יזם את החיבור הזה 

"אל תשאלו איזה קטע היה לי", סיפר המוזיקאי נדב ביטון לפני כמה שנים טובות לכל מי שהיה בסביבתו, כולל עמיר בניון. "הופעתי לא מזמן עם איזה זמר בדימונה, ותוך כדי שאני מנגן והוא שר – באה משטרה ועצרה אותו בגלל שהציוד היה גנוב". כמובן שהתיאור לא היה מרנין במיוחד, למרות שביטון ידוע במעלות ההגזמה שלו ("בוא נגיד שמבחינת הפרטים שהוא נתן, רק התאריך היה נכון", מחייך בניון). אבל זו, בכל אופן, הייתה הפעם הראשונה שבה עמיר בניון שמע על יהודה מסס. התחלה לא מלהיבה במיוחד, אבל עכשיו הם מוציאים דיסק משותף.  

"הסיפור הוא שהופעתי באיזה מקום, והייתי צריך להשכיר ציוד ממישהו אחר", משחזר מסס את הגרסה שלו. "והסתבר שהציוד שהשכרתי היה גנוב. כלומר, זה שהשכיר לי את הציוד גנב אותו קודם לכן. בעל הציוד המקורי עבר במקרה – זה היה במרכז המסחרי בדימונה – וזיהה את הציוד שלו. אז באה המשטרה ולקחה אותי באמצע ההופעה לבירור. נדב ביטון, שניגן איתי, נשאר שם והיה צריך להמשיך לנגן".  

בניון מתחמם: "אז מה, באמת היו אזיקים וכל זה?".  

מסס: "עזוב את כל התוספות של נדב על אזיקים וצ'קלקה. נדב עשה מזה סיפור חדש, ובגלל זה כל מי ששמע אותו הבין שיש לו עסק עם קרימינל. זה לא בדיוק נשמע כמו אומן אלא יותר כמו אחד שבשעות הפנאי רוצה לשיר. אז בסדר, זה הרושם הראשוני שעמיר קיבל עליי. לפחות הוא יודע לסנן. ובכלל, זה רק מלמד אותנו עד כמה צריכים להיזהר מדברים ששומעים על אנשים. אתה ממש צריך לפגוש את הבנאדם ולהכיר אותו לפני שאתה חורץ את גורלו".  

בניון: "אפשר להגיד את זה גם על אומנות. ולדעתי בהקשר הזה יהודה הוא אחד מאלה שחרצו לו את הגורל כביכול, מבלי לשמוע אותו".  

למה לא עשו את זה לך? הרי גם אתה בא מאותו מקום, פחות או יותר.  

"אולי הסטיגמות עליי היו פי מיליון יותר חזקות, וזה מה שגרם לקיצוניות ולעניין כלפיי. סיבה נוספת היא שהיום עולם המוזיקה גדוש, מלא, עמוס. וכשאתה בן ארבעים ומשהו, ואבא שלך לא ברח עם ארגנטינאית לחו"ל, ואתה לא סובל מכל מני בעיות נפשיות, ולא עשית ניתוח לשינוי מין, ואתה לא משתתף ב'האח הגדול' – קשה לשים עליך אוזן. צריך סוג של נחת רוח מסוימת מהסביבה בשביל שינסו בכלל להקשיב לך".

 

 

פחות משנה לפני מותו, ראיינתי את אהוד מנור ז"ל ל"מקור ראשון". בסיום הראיון, כשהתעניינתי לאן מועדות פניו, סיפר לי בהתרגשות על אלבום חדש שכתב באותם ימים עם יוצר אלמוני בשם יהודה מסס. "הוא כישרון גדול", אמר מנור בפנים מאירות. "אתה עוד תשמע עליו". אבל האמת היא ששמעתי כבר לפני. מסס הספיק לכתוב לאומנים בולטים (שלומי שבת, שירי מימון, מאיה אברהם ועוד), היה שותף בכתיבת "עלש" (הדואט המוצלח של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה), שחרר כמה סינגלים משל עצמו, ובאופן כללי נראה היה שמדובר ביוצר אותנטי, ייחודי ומעניין. מישהו מהליגה של עמיר בניון.  

כמה חודשים לאחר מותו הפתאומי של מנור יצא האלבום המשותף שלו ושל מסס, "מזרב", שזכה משום מה ליחסי ציבור דלים, ולא הצליח לפרוץ לתודעה. מסס לא התייאש, המשיך ליצור, ולפני יותר משנתיים שחרר את אלבומו השני "אמת פשוטה". כאן ההצלחה הייתה עדיין שקטה, ומסס נשאר אותו אומן ששמו עובר מפה לאוזן מתוך הערכה גדולה לכישרונו. אבל עכשיו עומד לצאת האלבום המשותף לו ולעמיר בניון, וסביר להניח שהאומן המוכשר, שנולד וצמח בנתיבות והגיע לאזור המרכז לפני כעשור, יזכה לבמה משמעותית פי כמה. הדיסק, המורכב כולו מדואטים בין השניים, אמור לצאת ממש בקרוב, וכנראה שהספקתם להכיר מתוכו את "מחשבות" – אחד השירים הטובים ביותר ששחררו השניים מתחת ידיהם.  

ההיכרות בין בניון למסס, מעבר לעניין ההוא עם הצ'קלאקות, נוצר באולפן שבו הקליטו שניהם במקביל. "הכרתי את עמיר עוד לפני, דרך המוזיקה שלו, אבל ברמה הפיזית זה קרה באולפן", מספר מסס. "הוא כבר היה מוכר, ואני רק התחלתי לעבוד על חומרים משלי".  

השניים נכנסו לפאזה של "מדברים פה, מדברים שם" כהגדרתם, ובהמשך השמיעו חומרים זה לזה. "מבחינתי זה היה תהליך של גילוי", נזכר מסס. "מעבר למה ששמעתי עליו בתקשורת, הכרתי את הבנאדם עצמו, מהפגישות הקטנות האלה, ואחר כך היה מאוד קל להתחבר עם האומן שבתוכו. תוך כדי דיבור אתה לומד להכיר את הבנאדם. אתה מבין שזה אמיתי, ואין פה זיוף, והוא לא עובד בזה. הוא כותב ושר באמת מתוך אמונה. בעניין היושרה המוזיקלית אני יכול לספר לך שבעבר עשיתי תקליט שגנזתי, כי הבנתי שהוא לא אמיתי. בעצם, מוזיקה מקורית התחלתי לעשות רק מגיל שלושים, אבל במשך חמש שנים עשיתי דברים שלא באמת אהבתי. הייתי מופיע באירועים ובפאבים, ספגתי כל מני השפעות מסוימות, ולא ממש מצאתי את עצמי. מאוד קשה לבוא משם, לנקות את כל זה, ולהגיע לאמת שלך. וכשסיימתי את האלבום ההוא וישבתי להקשיב לו, ראיתי שזה לא מאה אחוז אני. לכן גנזתי אותו. בעשר השנים שחלפו מאז אני עושה רק דברים שאני מאמין בהם ב-100%. הרבה פעמים אומרים לי 'אולי תעשה ככה וככה, כי ככה אוהבים ברדיו', אבל לא. מה לעשות, אני לא יכול לשקר".  

אם היית שואל אותי, הייתי מציע לך להקליט דיסק עם עמיר בניון כדי לפרוץ. אבל כבר עשית את זה.  

"אתה יודע מה, אני שמח שלא יעצת לי כזה דבר, כי אם הייתי בדעה כזו – זה לא היה קורה. אני מכיר את שנינו. כל היופי פה שזה צמח בצורה הכי אמיתית שיכולה להיות".  

איך זה נולד, באמת?  

בניון: "אענה לך במילים של השכונה: זה בלי כוונה".  

מסס: "אם הוא היה אומר לי 'בוא, אני רוצה לעזור לך' – הייתי מתבאס".  

בניון: "עם כל הכבוד, גם אין לי את היכולת הזו".  

מסס: "עזוב את המוזיקה, הכרתי גם בנאדם. חבר שאני יכול לספר לו הכל, לשתף אותו בהכל, להתייעץ איתו. עמיר לא יודע את זה, אבל למרות שהוא קטן ממני – הוא האח הגדול שלי".  

בניון נבוך: "הוא, עכשיו, הוא מגזים".  

מסס: "זה היופי. מרגש אותי לחשוב על התהליך, שהיה כל כך אמיתי, וכל כך נהניתי לעשות אותו. אני מאחל לעצמי לעשות מוזיקה רק ככה".  

אבל עם כל הרצון הטוב לעשות מוזיקה כנה, צריכים גם להתפרנס בסופו של יום.  

"בשביל זה אני גם מלמד גיטרה – כדי שלא אשקר במוזיקה. בשביל זה אני עובד בבית ספר בהוראת מוזיקה. בשביל זה אני עושה המון דברים כדי להביא פרנסה הביתה, ומעשר מזה לטובת הנשמה שלי. כלומר, אני עובד מאוד קשה בשביל להגיד את האמת שלי".  

עמיר, לאורך כל הקריירה שלך לא הקלטת כמעט מעולם שירים שכתבו אחרים. גם מספר הדואטים שעשית עד היום כחלק מהדיסקוגרפיה הוא מזערי ביותר – רק עם אבי אחיך, מיכה שטרית ואבי עברי. אני יודע שזו לא החלטה מודעת, אבל מה קרה שהחלטת להקליט לא רק דואט אלא דיסק שלם עם יהודה?  

"יהודה הוא לא רק חבר-אומן, אלא גם מישהו שיש לי איתו שפה מוזיקלית. בנוסף אני חושב שזה עזר לי מאוד להיות קצת יותר גדול, במירכאות, ממה שהייתי עד היום. כלומר, בוא נראה אותך מקשיב למישהו, כותב עם מישהו, ואל תהיה כזה גיבור ותעשה הכל לבד. זה עבד לי יפה מאוד, תודה לאל".  

לא מזמן שלמה ארצי הציע לך בראיון ל"7 לילות" להקליט איתו אלבום שלם. למה הוא לא ויהודה כן?  

"ברור שכאומן אני אוהב אותו. שמעתי כל כך הרבה שירים שלו, ויש לו ים שירים רגישים ומדהימים שאני יכול לבצע כאילו אני כתבתי אותם. ואני מתחבר הרבה ללב שלו ולכתיבה שלו".  

אבל?  

"אבל יש אבל. שלמה ארצי – אני יכול להסתכל על האמת ולראות בו בן אדם. אבל אני לא יודע אם העולם מוכן כרגע לזה שאני רואה בו בן אדם. מה הכוונה? חיבור כזה תמיד יהיה כמו וואו, איזה פיצוץ הולך לצאת, ואז אנחנו נוכל לעשות דברים גרועים או מדהימים, ועדיין התגובה תנוע בין ציניות לבין פרגון בלי קשר לתוצאה עצמה. אני לא חושב כאן מה יגידו, אלא בדיוק הפוך – אני רוצה להגיע לאיזו הרגשה פנימית שבה אין סטיגמות. כך זה גם יהיה יותר מסקרן. אבל בכל מקרה, צריך לגלות לעולם את מה שמתחת לאדמה. יש הרבה פעמים יהלומים שכבר הוציאו אותם, והם כבר בבורסה או בבנק, ושייכים למישהו. ויש כאלה שצריכים ללכת ולהוציא אותם מהאדמה. כמו שאני נהנה מהאומנות של יהודה, אני רוצה שעוד הרבה אנשים ישמעו את זה. הפרויקט הוא בפני עצמו, מבחינת הנאה ואומנות עבורי, ואם על הדרך נהייתי איזשהו סוג של במה – דייני".  

מסס: "יש פה משהו מעניין, כשאני חושב על זה. הרי אנחנו כותבים מהתת-מודע שלנו, אחרי שכל מני דברים נספגים. אבל אנחנו כותבים בעיקר מהחלק הכי מאסיבי בתת מודע – מה שהכי תפס נפח. אבל בכתיבה של שיר ביחד עם מישהו, אתה יכול לעורר אצלו את החלק הקטן בתת מודע, החלק הלא פעיל במירכאות, ולגרום לו דווקא שם ללכת על החלק הזה. זה הדדי כמובן. וכך יוצאים דברים שממילא כנראה שלא היית עושה אותם לבד, כי זה לא מה שמנחה אותך בדרך כלל. וזה כל הקסם. באלבום הזה גיליתי המון דברים על עצמי – הוצאתי דברים שלבד לא הייתי מצליח להוציא".  

בניון: "באופן כללי אני לא אוהב דברים מאולצים. האלבום החדש עם יהודה הוא מבחינתי אלבום בלי כוונה. והשאר? כל דבר שהמדיה מנסה לחבר אותך אליו – גם עם אומן שאתה באמת אוהב ובאמת רוצה לשתף איתו פעולה – זה כמו, אני לא יודע, איזה 'מפגש כוכבים'. נשמע כמו שם של מקום שמוכרים בו שווארמה. אני לא רוצה".  

מסס: "סליחה שאני אומר את זה, אבל אני לא חושב ששני כוכבים ייפגשו בדירה של אחד מהם כדי לכתוב שיר, כמו שקרה אצלנו רוב הזמן. יכול להיות שזה יקרה דרך הפקס או באולפן, בניסיונות תכל'ס".  

בניון: "אני קורא לזה התלהבות. יש ליהודה התלהבות ליצור. את השיר 'לא כחול ולא לבן', מהאלבום האחרון שלי, הקלטתי באולפן של יהודה. עבדנו עד הערב, שמונה-תשע, ואז פשוט גלשנו. הרגשנו שזה חייב לצאת תכף, ממש מחר. הגענו לחצות. התקשרתי למרים אשתי, שאלתי אם אפשר להישאר עד הבוקר, לסיים את השיר. וככה המשכנו. אתה יודע, ליהודה יש התלהבות מוזיקלית שהיא מתנה. זה אופי, ואני חושב שאני גם כזה. ואם שני אנשים כאלה נפגשים, זה מדהים. לגבי אומנים אחרים, לעתיד לבוא, כשנוכל להיות קצת משוחררים ולא לקחת את עצמנו ברצינות, אוכל להרים טלפון, 'מה המצב אחי, שומע, חשבתי שאולי נשב'. אבל היום צריך לעבור קשקושים, משרדים, מנהלים, 'תשלח לי באימייל', 'רגע אני אבדוק' וכו'. גם אם אתה מעריך ואוהב ומבין את האומן – אתה עדיין מתבאס על המצב ומתחיל להתעייף מזה".

 

 

   

מעבר לחיבור המוזיקלי, בניון ומסס חולקים גם חיבור עמוק מאוד ליהדות. מסס אמנם לא נחשב דתי פר-אקסלנט (ובהמשך נידרש לנושא), אבל שניהם לומדים תורה ביחד, מתפלפלים בסוגיות, ובכלל מלווים זה את זה בתהליך האינסופי. כמובן שזה גרם להם במקביל לאבד עניין בתרבות הכללית. בניון מספר בחיוך ש"טלוויזיה זה הדבר האחרון שחסר לי", והוא סבור שזה בכלל לא קשור לדת. "תהיה הכי חילוני בעולם", הוא אומר, "זה בכלל לא קשור. אין לך טלוויזיה בבית – השכל שלך מתחיל להתנקות לאט לאט. כתוב 'לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, אשר אתם זונים אחריהם'. אנחנו מתחילים בטלוויזיה רק כתיירים, רק תוכנית כזו, רק בוא נציץ עוד פעם, רק פה, רק שם – ועכשיו אתה מכור. כשבן אדם מתנתק מהמכשיר הזה – יש שתי מילים יותר עם האישה, ארבע מילים יותר עם הילד, ופתאום אתה נהיה בן אדם אחר".  

עמיר, אפרופו שינויים, היום אתה נמצא במקום מצוין מבחינה תקשורתית. רק לפני שלוש-ארבע שנים היית הזמר המוכשר שלא באמת הבינו מה הוא בדיוק רוצה מחברות התקליטים. בזמנו אמרת אפילו "אני יודע שרואים בי מן שוטה הכפר, אבל אין לי בעיה עם זה". לפני חצי שנה זה התחיל להשתנות, אחרי קיסריה והוצאת האוסף. קיבלת חיבוק מהמדיה, והאמת היא שאני הסתכלתי מהצד וקצת חששתי שתשתנה.  

"גם אני דואג עד היום מדברים כאלה. לפעמים האף שלי טיפה עולה, ואני מרביץ לעצמי ועושה וידוי ואומר סליחה. רב עם החיים, ומשתדל להיות הכי אני בעולם".  

מה הכוונה ל"לפעמים האף שלי טיפה עולה"?  

"יש דברים פנימיים שאנחנו לא מגלים אותם לאנשים, אבל אדם שרוצה להשיג את מידת הענווה צריך להבין עד כמה יש מצבים של סיכונים ליפול לגאווה. אנחנו רדומים, לא מרגישים את זה, אבל זה יכול להגיע פתאום. ואז אדם יכול להתעורר ולהגיד 'רגע, מה פתאום ברור לי מאליו שצריכים להתנהג אליי ככה וככה?'. איך אני אסביר לך? (חושב) זה או שאני כזה אומן, עלק, או שאתה הולך לקיצוניות השנייה, ומנסה להבין כמה אתה על הפנים, ומנסה להיות הכי אסיר תודה על המקום שאתה נמצא בו, כי גם ככה אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר. ואתה יותר קטן מכל מי שמגיע להופעות שלך. ויש את האמצע. אני כל כך פוחד חלילה שיום אחד – אפילו בבית, אפילו עם אשתי – שמשהו יהיה לי ברור מאליו, ואני אטעה בדיבור, ואהיה עם מישהו בקטע של 'אני למעלה ואתה למטה'. זה יוכל להרוג אותי לפני שזה יקרה. רק מה, אני גם משתדל לא לחשוב על זה הרבה, כי זה גם לא בריא".  

אם אנחנו עוסקים כבר בענייני תקשורת, לאחרונה פוצצת כתבה שערכו עליך בתוכנית "המקור" של עפר שלח ורביב דרוקר. על פניו, עבור הצופה התמים, נראה שנפלת עליהם בעקבות עקיצה קטנה מצדם. מה היה שם באמת?  

"הצופה הרגיל באמת לא ממש הבין מה קרה שם, מהסיבה הפשוטה שהייתה שם עריכה מגמתית. הם לא הציגו בתוכנית את כל העקיצות והחפירות בשני ימי הצילום שקדמו לאותו עניין. הם חפרו לאבא שלי על ענייני הסמים, חיפשו רק לכלוך, לגלגו על הלייבל שלי 'נבל עשור', ובסופו של דבר אמרתי להם את מה שאני חושב עליהם ועל הדרך שלהם".  

כבר חשבתי שתהיה מיינסטרים, אחרי החיבוק התקשורתי בחצי השנה האחרונה.  

"אני לעולם לא אהיה מיינסטרים במובן הזה. כי אם מיינסטרים זה לשנוא מתנחלים, לחיות בתרבות הסלבס ולחשוב ששיינקין זה המקום הכי נכון והכי צודק – אני ממש לא שם".  

כשאנחנו גולשים קצת לענייני רוח וחיצוניות, עולה באופן טבעי שאלת הזהות הדתית של מסס. "כשאני אשים כיפה – אני אהיה המשיח", הוא צוחק. "וברצינות: המהלך הזה מפחיד אותי מהבחינה שהוא כל כך מחייב, ואחריו אהיה קשה עם עצמי. אני מכיר את עצמי".  

אז הכיפה היא משהו שהולך לקרות מתישהו?  

"בעזרת השם, הכיוון נמצא שם. אך בכל זאת מעסיק אותי למשל מה יקרה אם אחרי שאשים כיפה   

מישהו יראה אותי הולך לעבודה מבלי שהתפללתי שחרית".   

מאיפה הוא יוכל לדעת?  

מסס: "יודעים".  

בניון: "אני יכול להתערב לכם? זה שלאדם יש כיפה – זה לא אומר שהוא מייצג משהו. הכיפה היא ממילא חלק מתהליך שאדם חייב לעבור. כמעט אין דבר כזה דתי ב-100% – יש יהודי שצריך לעשות מקסימום התקרבות ליהדות לפי איך שהוא מבין. אני אומר לך בכנות שאני מייצג רק את עצמי, וגם זה – לא תמיד".  

מסס: "לא, עמיר. במקרה שלך זה לא ככה. אתה לא אדם אנונימי. בכל מקרה, מבחינתי זה מפחיד ואפילו מסוכן לקחת אחריות כזו. אם תבוא ותגיד שאני אדם שומר תורה ומצוות, מחר מישהו יכול לבוא ולהבין שזה בסדר להיות כמוני. אבל שנינו יודעים שזה לא בסדר – יש יותר בסדר".  

בניון: "אדוני, לא לקחת אחריות זה הדבר הכי גרוע. אז מה עושים? שמים כיפה ומסבירים לכולם כמה אתה יותר קטן מההוא עם השבעים עגילים. אתה לא צריך להחביא מאף אחד כלום, אלא להגיד לכולם 'אני בן אדם יותר גרוע ממך הרבה פעמים, ומנסה לתקן את עצמי, ושמתי כיפה כי ככה אני מאמין, ואני לא חותם לך על כלום. אני יכול לטעות ואני יכול לא לטעות, ובעזרת השם נגיע לאן שנגיע ולהתראות. מה, אני עובד אצלך?'. ככה הייתי אומר".  

מסס: "מה שאתה מציע זו דרגה יותר גבוהה ממה שאני נמצא בה היום. ואני יודע שאגיע לשם, אי אפשר לברוח מזה".  

בניון: "אתה כבר שם".  

מסס: "בכל זאת יהיו כאלה שיראו בך מאה אחוז".  

בניון: "אני לא מאמין שמישהו ייקח מישהו עם כיפה כצדיק במאה אחוז, כי אנשים כל כך גדולים עשו את הטעויות שלהם, כך שאני יבחוש בן שלולית שמישהו יבחין בי. לאט לאט רואים שהכל קורס".  

עמיר, אתה כבר נמצא בתוך המקום הזה, ובתחילת תהליך התשובה הייתה לך ההתמודדות בין האומנות להלכה. העניין הוא שלפעמים אתה פועל בתוך סביבה שלא ממש נמצאת בתוך התהליך הזה. כך למשל מי שנכח בהופעה שלך בקיסריה קיבל אותך על מסך ענק, כשממש מאחוריך ניגנה כנרת בלבוש לא צנוע במיוחד. היית בכלל מודע לזה?   

"כל פעם אני לומד משהו. אבל אגלה לך משהו קטן: גם בעיניי לא מצא חן איך שהבחורה התלבשה, אבל תחשוב שהבחורה לא לבשה בחיים שום דבר חוץ מגופיות וחצאיות מיני. ביקשנו ממנה לפני ההופעה לא לעלות ככה, והיא אמרה 'טוב, אני אלבש חולצה שחורה ומכנסיים'. אז מצד אחד אני חושב שעשינו חסד איתה וגם עם הקב"ה, כי נהיה פה עניין. עכשיו, ברור שיש עניינים כמו זה שאין לי מאפרת וכאלה. אבל אני רוצה להבהיר משהו מצד שני: אם בחורה לבושה לא עם שרוול, ואני מעביר לה שהיא פחותה בעיניי – אין יותר כלב ממני. מה עם כל התודה לאמא שלי, שגידלה אותי ואני יודע איזו צדקת היא, ואין לה כיסוי ראש?".  

מסס: "יפה, יפה. זה מה שרציתי להגיד".  

בניון: "דודו, אתה מכיר אותי מבחינת הקיצוניות שלי בדת. אני עז אדין אלקסאם. אני פסיכי. אבל אני חייב להגיד לך שעם הזמן אני לומד. אמנם אגיד לכולם בפנים שהם חיים נגד ההלכה, אבל מצד שני – אני לא מחנך. אם זה לא לבוש פרובוקטיבי אלא רק לבוש שלא נמצא בדיוק בגדרי ההלכה – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. נפל לי האסימון לגבי הכנרת. אבל לא בקטע של 'אני אהרוג אותה' אלא בפעם הבאה שאדבר איתה, אומר 'תשמעי, אם אפשר, תבואי עם טריקו רגיל'. גם אסביר לה למה. אגב, אותה בחורה שאתה מדבר עליה – כשהתארחנו בתוכנית טלוויזיה מישהו מצוות האולפן בא אליה תוך כדי ההכנות, לא על דעתי, ואמר לה 'קומי מהכיסא. את נמצאת מאחורי עמיר עם מיני. מה זו התועבה הזו?'. הבחורה הלכה לבכות. אחר כך היא באה אליי, אמרה 'אתה אמרת שאני תועבה, בן אדם לא טוב?'. שאלתי מה קרה, כי לא הייתי נוכח באירוע. היא סיפרה לי, ואז הגעתי לבנאדם שדיבר אליה ככה, אמרתי לו מה שאמרתי, ולבחורה הסברתי שעל פי ההלכה היא צריכה לעבור לצד מסוים ולהתלבש קצת אחרת, אם לא מפריע לה. וואלה, שמה מכנסים, עברה לצד השני. הכל בצורה נעימה ולא תוקפנית".    

 
 
 

  

   

במהלך הראיון מתברר שוב ושוב עד כמה יש נקודות מפגש משמעותיות בין מסס לבניון. שניהם הגיעו מאותו אזור גאוגרפי, מחילוניות מסורתית, מעשיית מוזיקה באופן חובבני עם רי"ש מתגלגלת, ומצאו את עצמם בסופו של דבר באזור המרכז, בפאזה יהודית מובהקת, במן ברנז'ה מצומצמת אך איכותית של אומנים ישראלים בעלי מוטיבים מזרחיים איכותיים, ובטח שכבר לא ברמה החובבנית. רק הרי"ש המתגלגלת נשארה.  

"אני לא יודע מאיפה קיבלתי את השכל לעזוב את עולם הפאבים והחתונות", מספר מסס. "זה לא פשוט. זו מלחמה, וצריכים לשמור על העיניים. זה מתעתע: יש לך כסף נזיל, ויש לך יומן ומתקשרים אליך, אבל אם אתה עושה חשבון פשוט – אתה מבין ואומר 'עזוב אותי מכל זה, תן לי לראות את הילדים שלי ואשתי בליל הסדר, כשכולנו ביחד'. אלה החיים האמיתיים".  

בניון: "או-הו, זו תמונה שיכולה לעזור הרבה לבנאדם להסתכל קדימה".  

מכנה משותף, כמו שהבנתם, הוא המקום המרכזי של המשפחה בחייהם. אשתו של מסס, ריקי, היא בעלת סלון לעיצוב שיער ואיפור כלות באשדוד (שאף סיפרה את בנו הבכור של בניון, ישראל, אחרי טקס החלאקה). אולפן ההקלטות הפרטי של מסס נמצא בחצר גינת דירתם בחולון, וביתו משמש גם כמוקד הפעילות ללימודי הגיטרה הפרטיים שהוא מעביר, כולל עבודה על ספר חדש ללימודי גיטרה ברמה מקצועית, שייצא בקרוב. בין לבין מקליט מסס שירים חדשים לאלבומו הבא.  

אשתו של בניון, מרים, מגדלת היום את שני ילדיהם בביתם החדש שבעיר מודיעין, ומלבד זאת משמשת כ"מפעילה", להגדרת הבעל. "אשתי עוזרת לי, אשתי היא החצי השני שלי, אשתי גם מפעילה אותי כשצריך", הוא מספר.  

אתה מתייעץ איתה בנושאים מוזיקליים?  

"אשתי מכירה את הכל, כולל סקיצות כמובן. אצלי הכל מפוזר, אז היא מסדרת את הכל".  

מסס צוחק: "בוא נגיד שאם זה היה תלוי בעמיר והאלבום היה יוצא מחר – אז בטח הטקסטים עוד לא היו מגיעים אל הגרפיקה".  

בינתיים השניים נראים נרגשים מצאת האלבום המשותף, מקץ חמש שנים של עבודה. האזנה ראשונית מלמדת שאכן יש למה לחכות: יש באלבום החדש רוקנ'רול ("על גג העולם"), טוויסט מרוקאי (עיבוד בלדתי ל"אהלן וסהלן"), ניחוח של יין עתיק ("כשהגעתי לכאן" ו"תהיה מאושר"), שילוב של בית כנסת עם רוק ("בין שברי החומות"), נגיעות משפחתיות עמוקות ("אמא"), וכמובן "מחשבות", שבינתיים עושה חיל ברדיו, בערוץ 24 וכמעט איפה שרק אפשר. אין ספק ששיתוף הפעולה הזה מצליח, מה שמוביל אותי אל התהייה הבאה.  

יהודה, הוצאת את האלבום הראשון שלך עם אהוד מנור, את השני כאומן סולו, ועכשיו השלישי מגיע עם עמיר. שיתוף פעולה בשניים מתוך שלושה אלבומים אומר משהו עליך, או שזה יצא סתם במקרה?  

"קודם כל, הלוואי וכל החיים אעבוד עם אומנים. זה רק מחזק את הביטול של 'כוחי ועוצם ידי', ובפרט עם האנשים האלה – אהוד ועמיר. מעבר לאנשים שבתוכם, מדובר באומנים. זו חוויה לא רגילה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מבחינתי זה גם לא מובן מאליו. אני נהנה מזה, ונהנה בעיקר מהדרך. הדרך מאוד חשובה לי. כל הזמן אני משתדל ליהנות מהדרך לאולפן, מהעבודה באולפן ומכל השאר".  

וכמו במקרה בניון, גם בחיבור עם מנור הוא בא בשביל המוזיקה ונשאר בשביל הבנאדם: "יום אחד הוא צלצל אליי, אמר 'אני עוקב אחריך לא מעט זמן' והתחיל לפרגן לי", משחזר מסס. "אני כבר כולי נבוך ומסמיק, והוא אמר 'תשמע, יש לי כמה טקסטים. תראה אם אתה מתחבר'. בהמשך הם התאספו וזה כבר נהיה פרויקט של דיסק שלם – 'מזרב', שילוב של המילים מזרח ומערב".  

ובסופו של דבר האלבום לא הגיע ליותר מדי אנשים, בעיקר בגלל ההתעלמות התקשורתית.  

מסס: "לתקשורת יש כוח אדיר, ואולי בגלל זה הדרך שלי הרבה יותר קשה. זה מגיע לאנשים פה ושם, ואחד מעביר לשני. אבל אתה יודע מה? אם בסוף המוזיקה מנצחת, זה מראה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיה אפשר לחשוב. לפעמים אני נכנס ל-youtube ורואה מספרי צפיות באמת מפתיעים. בתקופת מלחמת לבנון שחררתי סינגל, 'שיר אהבה למולדת'. מסתבר שמישהו עשה לו קליפ מיוזמתו והעלה ל-youtube. יש לזה 6,800 צפיות, וזה בלי תקשורת. בשבילי זה לא מבוטל שאלפי האנשים הגיעו לשיר הזה מבלי שהוא הושמע כמעט בכלל ברדיו".  

בינתיים מסס עובד כאמור על אלבום חדש, ואילו בניון מתכנן אלבום משולש (שאולי יתפתח גם למרובע, לא פחות, וייצא אולי לקראת ראש השנה). כשאני מבקש מבניון להגדיר כל אחד מחלקי הפרויקט, הוא מתקשה למצוא את המילים. "אני לא יודע כל כך להגדיר, אבל ישמעו את ההבדלים כי הם יהיו כל כך קיצוניים. בין אם זה הבדלים בסאונד, בטקסטים או בנגינה. זה משהו אחר. אחד האלבומים, למשל, הוא תקליט מוזר. הרבה פעמים לא כיוונתי את הכלים. ניגנתי בו את רוב הכלים. אפילו קלידים, למרות שאני לא יודע לנגן קלידים. עשיתי שם דברים מוזרים נגד הקצב, תכנותים, פשוט מוזר. יש בו שירים שמתחברים, ואז פתאום זה לא מתחבר. בדיסק השני יש 8-9 שירים".  

שהם לא מוזרים?  

"אני חושב שלא. הם מוזרים אולי בכתיבה, אבל מבוססים על סאונד שלא בא לזעזע אף אחד. חוץ מהם יש דיסק עם שירים שהקלטתי פה ושם".  

 
 

  

אם זה לא מספיק, בניון רואה את עצמו מלחין מוזיקה לפסקולים, מתכנן להוציא אלבום אינסטרומנטלי שהעבודה עליו כמעט הסתיימה, חולם לפתח קריירת משחק במקביל ("זה משהו שמאוד מאוד יכול לעניין אותי"), ומוציא דיסק נוסף עם יהודה מסס. הפעם, לשם שינוי, הם לא יעמדו בפרונט אלא בעיקר יארחו אומנים שונים שישירו טקסטים מהמקורות שהשניים הלחינו והפיקו מחדש בעיבודים מושקעים לא סטנדרטיים. או כמו שמסביר מסס, "אם למשל תרצה לשיר אותם סביב השולחן בערב שבת – אתה תצטרך לפרק את השולחן".  

בניון: (צוחק) "כן. אלה דברים מוזיקליים מאוד. זאת ממש הפקה, לא פיוטים רגילים. שנינו מאוד מחוברים לזה".  

דבר נוסף שמשותף לשניכם – ואחרי האזנה לדיסק המלא קשה להתעלם ממנו – הוא הרי"ש המתגלגלת.  

מסס: "סליחה, אני מבקש: אני יותר בקטע הזה (צוחק). עמיר יותר עובד על הרי"ש שלו עכשיו".  

עמיר שר עם רי"ש מתגלגלת, אבל לא מדבר איתה. אצלך היא חזקה גם בדיבור. סיבה מיוחדת?  

"את האמת? כשהייתי בן 15 ניסיתי לעבוד על זה כי רציתי להיות כמו כולם. ואז הבנתי שאין לזה שום משמעות, וברוך השם זה לא השתנה. זה בעיקר אומר מי אני ומאיפה הגעתי. מעבר לזה שהכי נכון לשיר ברי"ש מתגלגלת".  

בניון: "לי יש סיפור הפוך משל יהודה. אני רציתי שתהיה לי רי"ש. לא צוחק. לאבא שלי יש גם רי"ש, ובגיל 4-5 רציתי להיות כמו כל הגדולים. אז באמת סיגלתי לעצמי את זה. אבל את האמת? אם תגיד לי לשיר ברי"ש רגילה, נראה לי שלפני שזה יקרה, כנראה אתחיל לרקוד בלט באופן מקצועי".  

   

 (פורסם במקור ראשון, מרץ 2010)