הטירונות השנייה של גולן אזולאי. ראיון מהלב

כשגולן אזולאי, פרקש מ"טירונות" בשבילכם, התחיל להתקרב לדת, הוא לא שיער שמסע התלאות שלו רק החל. היום, מתהדר באלבום ראשון ובקסקט על הראש, הוא מספר איך זה להיות שחקן שומר-נגיעה, מה קוראים להופעה בדרך למופע בערב שבת, ומה עושים ששפילברג מציע לך הצעה שאי אפשר לסרב לה

 

כבר בהתחלה, כשרצה לממש את המוזיקליות שבו, הבין גולן אזולאי שזה לא יהיה קל. לא היו לו מספיק כסף, זמן או אמביציה ללכת עד הסוף עם החלום ולהקליט אלבום בכורה, לכן הוא החליט לנקוט בדרך של "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כהגדרתו, ולהקליט שלושה שירים – "אדון מנהל", "רוקד ולומד" ו"מצדי" – בתקווה שהם יאלצו אותו להתקדם לכיוון אלבום שלם.

אבל אז העיכובים רק החלו. אזולאי לא מצא ספונסר או חברת תקליטים שיממנו את ההקלטות, הכל נתקע, ואפילו אולפנים ביתיים קטנים ש"היו צריכים לשמוח שאני בכלל פונה אליהם", העמידו בפניו תנאים כלכליים בלתי סבירים. "ממש השתגעתי", הוא אומר, "באותה תקופה נסעתי לאומן בראש השנה, וגם שם פשוט לא יכולתי לבקש על הדיסק. הרגשתי שיש לי מחסום. ואז בהמשך, באיזה שיעור של ימימה, דיברנו על הרצון. הבנתי שאם הרצון אישי, ויוצא מנקודה של רצון לקבל הערכה, אהבה, הצלחה אישית – הוא מתנדנד, נחלש, לא זורם, קטוע. לכן צריכים להפוך את הרצון האישי לרצון מהותי, שרוצה את הדיסק כדי להתקדם הלאה, כדי להגשים את עצמך. אז תיקנתי את הרצון. חזרתי הביתה בלילה מהשיעור, עמדתי במטבח, אמרתי 'או.קיי, בורא עולם. הבנתי. עכשיו תפיק לי דיסק'. למחרת כבר נפגשתי במקריות עם חבר נעורים, קובי בלוקה, שהציע לי מיוזמתו לממן ולהפיק את האלבום. הוא בדיוק חזר מיפן, שם הוא מנהל סוכנות תכשיטים, וקפצתי לבקר אותו. הלכנו לאכול במסעדה, ועלה לי בראש להציע לו שותפות. אבל לא דיברתי על זה. ואז עצרנו למלא דלק, הוא היה לבד באוטו ושיחק עם הדיסקים. כשחזרתי הוא שאל 'תגיד, מה עם שלושת השירים שהקלטת בזמנו?'. אמרתי לו 'זה תקוע, אין מימון', הוא ענה 'מה הבעיה? אני אממן'. תוך כדי שיחה עם קובי מתקשר אליי נדב ביטון, המפיק המוזיקלי שאיתו הקלטתי את שלושת השירים הראשונים, ושואל 'גולן, מה קורה? עשית כמה שירים ועזבת?'. אמרתי לו 'הנה, בדיוק הספונסר פה באוטו', והכל בשידור ישיר! אז מה, תגיד אתה – הכל מקרי? אין בורא לעולם?".

 

 

עד היום הכרתם אותו בעיקר בתור שחקן ("טירונות", "בנות בראון", "השיר שלנו", "גיא אוני", "חשמלית ושמה תשוקה", "השמינייה" ועוד), בוגר סטודיו ניסן נתיב, אבל אם אפשר, גולן אזולאי (41), נשוי ואב לארבעה, תושב היישוב שערי תקווה שבשומרון, מעדיף שלא תמקמו אותו במשבצת ספציפית. השחקן המוערך, שנולד וגדל בקריית שמונה (ובסוף שנות השבעים עקר עם משפחתו לבאר שבע, ובהמשך לערד) וכבר אז התבלט כילד-פלא מוניציפאלי, התחבר לתחום הבמה לא במישור המשחק אלא דווקא דרך חיקויים מול המראה לאושיות המוזיקליות של ימי ילדותו – אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד. את הגיטרה שלו שבר בגיל 17, ובאותה תקופה ניגן 4-5 שעות ביום. אפילו כשבילה עם חברתו באותם ימים, דמיין תמיד איך הוא חוזר כבר הביתה לזרועותיה האהובות של הגיטרה. היום, למרבה האירוניה, הוא נאלץ להדוף שאלות כמו "מה פתאום מוזיקה?".

"באופן כללי אני נבהל מהגדרות", הוא מספר. "אנשים עוצרים ושואלים אותי 'מה, אתה שחקן או זמר? אבל אתה שחקן, לא? אז איך אתה זמר?'. לאנשים קשה שיש הגדרות שונות, כאילו אתה צריך להיות במשבצת אחת וזהו. זה די מטורף. ההגדרה מרגיעה אותם, הם צריכים איזה משהו שיסמן את הגבולות. אגב, יש גם משהו מעניין, שלזמר יותר קל להפוך לשחקן, אבל לשחקן יותר קשה להיתפס גם כזמר. לא יודע למה. אבל בכל מקרה, אני לא מתחשב בטבע הזה".

עם כל הכבוד להגדרת השחקן-זמר, סטטוס רגיש יותר מבחינת אזולאי הוא הגדרתו כדתי. בשנים האחרונות הוא התחזק דרך לימודי ימימה והתחברות לתורתו של רבי נחמן מברסלב, וכיום הוא בהחלט שומר תורה ומצוות. ועדיין, משהו בחזות ובהתנהלות שלו עדיין לא משדר דתיות-נטו.

אתה חובש כובע קסקט, שזה קצת מתעתע. לי נראה שזה בגלל שאתה חושש עדיין מההגדרה של להיות דתי במלוא מובן המילה.

"כן, אני לא רוצה את ההגדרה הזו. הלכתי עם כיפה במשך שבוע עד שעברתי לכובע. לא יודע, אני לא רוצה להיות מוגדר. אני פשוט יהודי. לא מסתיר את זה, חס ושלום".

פעם הסתרת?

"פעם הסתרתי, התביישתי, חששתי ללכת עם כיפה אפילו לבית הכנסת, כדי שלא יגידו שהשתגעתי. התבלבלתי גם בהתנתקות – לא הבנתי אם אני כתום, כחול, לא יודע מה".

אז איפה הרתיעה, בעצם?

"אני צריך כיסוי ראש בפני בורא עולם, נכון? זו יראת שמיים, זה הכל. למה צריך את הכיפה? כאן גם נכנסת הדילמה איזו כיפה לחבוש – כיפה שחורה או סרוגה לבנה? קטנה או גדולה? זה לא זה. לא רוצה להיות מזוהה עם שום זרם, לכן הכובע. כתבו שאני ברסלב, אבל זה לא נכון. אמנם יש לי נטייה לברסלב, אבל אני לא שייך לשם באופן מלא".

אל רבי נחמן עוד נחזור בהמשך, אבל בינתיים שווה להציץ אל עברו הפחות מוכר של אזולאי. בצבא הוא שירת בנח"ל המוצנח, בהמשך כסמל במחנה 80, ואחרי השחרור גר בחיפה. שנה לאחר מכן החליט לעקור ליפן. הוא ניגן על גיטרה בסאבווי שירים של הביטלס ושאר קלאסיקות, הרוויח יפה גם ממכירת תמונות, טייל במזרח – כולל טיול מבלבל בהודו – שב לארץ, ואחרי תקופה מבולבלת לא פחות החליט לחזור ליפן על מנת לחסוך כסף, הפעם באמצעות ניהול סוכנות תכשיטים(!) בבעלות חבר הנעורים שלו קובי בלוקה – אותו אחד שבאופן ספונטני החליט לממן את דיסק הבכורה של חברו הטוב לשעבר. בנוסף, בטח תתפלאו לשמוע, עבד אזולאי במועדון לילה יפני בתור בדרן. "עשיתי קסמים, שרתי שירים", הוא מתאר.

איך ידעת בכלל את השפה?

"אני קולט שפות מהר. היום אני פחות זוכר יפנית, אבל אז יכולתי לנהל ממש שיחות".

ואיך היה בהודו?

"אתה די נזרק שם, בהודו, ודי מחפש כיוון. חזרתי מאוד מבולבל – לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. זה היה משבר כזה. הכל נראה לי מפחיד".

מבחינה רוחנית התחברת לצ'אקרות של המזרח?

"אההה, כאילו. תמיד הייתי רוחני, אבל שם בהודו זה היה חרטא. בדיעבד אני מבין שהבלבול נבע מהתקשרות לכל מני דברים שלא שייכים לנפש שלי – כל האושו-שמושו הזה. אבל שם, בגדול, נפתחתי יותר לרוח. למרות זאת כשחזרתי לארץ הייתי ממש בדיכאון, מבולבל".

בתוך כל הבלבול נסע אזולאי ברכבו יום אחד, ושמע ברדיו את שירו של אהוד בנאי "אל תפחד". אחת השורות – "אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן" – הייתה לדבריו כמו חץ משמיים, שזעזע לו את הנשמה. רק בהמשך הוא הבין שמדובר במשפט של רבי נחמן, שאותו בקושי הכיר. אבל אז פתאום הכתה בו ההכרה שהוא יכול לתקן את הכל, ושההתבוססות בבוץ חסר-הכיוון היא בהחלט ברת תיקון. עם דמעות בעיניים הוא החליט ברכב שזהו, מעכשיו הוא מתפקס. תוך זמן קצר החליט ללמוד משחק ולזנוח את המחשבות על לימודי מנהל עסקים. "הייתי מבולבל, כמו הרבה אנשים היום. חיפשתי את הכיוון", הוא משחזר. "אבל באותו יום הכל נפתח, קיבלתי שתי הצעות עבודה, ואני חושב ששם התחלתי את התשובה שלי".

כך החליט אזולאי לחזור שוב לתקופה קצובה ביפן, על מנת לחסוך כמה שיותר כסף, עד שהחל את הלימודים בניסן נתיב. שם נחתם הפרק שלו עם ארץ השמש העולה. ב-93' הוא חזר לארץ, למד שלוש שנים בניסן נתיב, ובהמשך קיבל את ההצעה המפתה להשתתף בסדרת הדרמה המשובחת "טירונות", בתפקיד הסמל פרקש. "שרפתי את המסך, היה לי רעב לשחק מול מצלמה, וראו משהו שיוצא מהמסך. עד היום אנשים זוכרים לי בעיקר את 'טירונות'. רק היום כמה אמרו לי 'לא אשכח לך את התפקיד בטירונות'. רואים את זה גם ב-VOD, יש מן קאמבק של הסדרה גם בקרב נערים בני 16".

לא מבאס שעבר יותר מעשור, ועדיין זוכרים לך בעיקר את זה?

"לא, לא. למה? אני עושה עוד הרבה דברים, אבל אם יש כאלה שזוכרים כל כך את התפקיד ההוא – כנראה שזה נגע בהם. היום יש גם כאלה שמכירים אותי מ'השמינייה'".

אתה יודע, בחיים של שחקן יש משהו שלא הייתי יכול להתמודד איתו לעולם: החיים מפרויקט לפרויקט. תמיד צריכים לחפש, להיות בהיכון, לדאוג מתקופות ללא פרנסה. איך באמת אתה חי עם זה?

"מתמודד עם זה כמו עצמאי. גם עצמאי שהוא שיפוצניק או לא יודע מה…".

…אבל כאן אתה תלוי ביותר מדי גורמים. וגם כשמשהו חדש נכנס, הוא לא מיידי.

"תראה, אני מנסה למצוא לעצמי גם את העבודות שהן קבועות. אני מלמד משחק אצל גלית רובינשטיין, יש כל מני פרויקטים של בימוי עם חבר'ה צעירים, יש השתתפות בתיאטרון אורנה פורת וכן הלאה. נכון, יש תקופות של שפל. אבל עכשיו, ברוך השם, אני נמצא בתקופה שאין לי זמן. אני גם מייצר פרויקטים כמו הופעת הבכורה שלי עם האלבום, שתעלה בצוותא ב-24 בנובמבר. בכלל, הדיסק מחלחל לאט לאט. אני מאמין שזה יקרה כמו האלבום 'פנים ושמות' של דני רובס, שצבר תאוצה בעיקר בגלל המופע שליווה אותו. ויכול להיות גם שלא. לא יודע".

ובכל זאת, מה עושים בתקופות השפל?

"יש לי כתובת – אני פונה לקב"ה בתפילות והתבודדויות. לפני פחות מחצי שנה הלכתי לעשות שבת במירון, ודיברתי אל רבי שמעון בציון שלו על אותם ענייני פרנסה. כבר ביום ראשון ראתה אותי ברחוב מלהקת, ששאלה אותי אם אני פנוי לאיזה פרויקט באוקטובר. אמרתי לה 'באוקטובר? כן'. היא ביקשה שאבוא לאודישן להצגה 'אלמה'. שם הבימאי נדלק עליי, הזמין אותי לצפות בה באוסטריה, ועכשיו אני משחק בה".

יש בה תכנים לא הכי צנועים, לא?

"יש בה בלגן וזה, אבל אני יודע שאני דתי, ולא משחק בשבת, אין מגע, אין כלום. ותשמע, אתה יכול להגיד שזה מקרי, אבל כמה פעמים כבר מציעים לך עבודה כזו ברחוב? מכיר את השיר של שולי רנד, 'רפאל', שבו הוא שר 'ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק'? זה מה שעשיתי בשעת הדחק".

וכשלא היית מאמין במלוא מובן המילה, איך התמודדת עם תקופות השפל במקצוע?

"כשאין לך את האמונה – אתה אבוד. אתה חושב שהכל מתחיל ונגמר בך, ואז נלחץ עוד יותר. יש לי חברים שחקנים שבתקופות כאלה של דאון – לוקחים כדורים, כי מתחילות החרדות. יש מלא כאלה. אני בתקופות האלה פשוט מרבה יותר בתפילות".

 

 

כאן אנחנו מגיעים לנושא האמונה. היום כבר אי אפשר לנתק אותה מהיצירה המוזיקלית והבימתית של אזולאי. היא פשוט נמצאת שם. בדיסק זה בא לידי ביטוי בעיקר דרך שירים כמו "אשת חיל" ו"שירת העשבים", ובתחום המשחק השינוי בא לידי ביטוי בדחייה של כ-30% מההצעות שמגיעות אליו בגלל תפקידים לא צנועים, הופעות בשבת וכו'. מצד שני, הפרנסה מגיעה לחלופין ממקומות שקשורים יותר ליהדות, כך שיש איזשהו באלנס מאזן.

אם נחזור מעט אחורה במנהרת הזמן היהודית, אזולאי מעיד על עצמו שמעולם לא היה חילוני במלוא מובן המילה, מהסיבה הפשוטה ש"אין דבר כזה מרוקאי חילוני". כלומר, הוא מחדד בחיוך, "שמים אוכל על הפלטה – ונוסעים. שמים אוכל על הפלטה – וצופים ברבקה מיכאלי. פלטה – ויורדים לכנרת".

אז איך בעצם "התרופף לך הבורג" והתחלת להאמין?

"אגב, דווקא נכון לקרוא לזה בורג. כי מדובר בבורג של קיבעון ודפוסים קבועים. אבל היום, אם אהיה 'נורמלי' – בטח אשתגע. כי אם חושבים על זה לעומק, מבינים שה'נורמלי' של היום הוא לא באמת נורמלי. לעצם העניין, מיד אחרי שהבת הראשונה שלנו נולדה – התחלתי להתרחק מאשתי. קיבלנו מן בומבה לזוגיות. התרחקנו, היו האשמות, כמובן מתוך 'הבנה' שלי שאני כביכול המושלם. בהמשך הבנתי שיש לי מלאך בבית שאני אוהב, ורוצה להתקרב אליו, אבל עדיין אין לי כלים לכך. באותה תקופה חבר טוב הציע לי 'בוא איתי לשיעור ימימה אצלי בבית'. אמרתי 'עזוב אותי', אבל הוא הציע לי כמה פעמים. בסוף אמרתי 'יאללה, נבוא'. המצב ישב לי כבד על הלב, הייתי חייב שינוי, משהו. ואז בשיעור המורה אמר משפט שנחרט אצלי – 'אין החבוש יכול להציל עצמו מבית האסורים'. אמרתי 'וואלה', והסכמתי לקבל את זה שאולי אין לי מספיק תובנות משל עצמי. אולי ההיגיון שלי מוגבל, אז בוא נשמע עוד מישהו. בהמשך אותו מורה העביר לי בשיעור פרטי את התובנות של ימימה. באותם רגעים הרגשתי מן עקצוצים קטנים כאן בעורף, כמו התרות של קשרים. המילים כל כך פעלו עליי. הבנתי שבעידן שלנו הסדר התהפך בעולם – היום המיותר הוא המהות, והוא אפילו בא ראשון בסדר העדיפויות שלנו. הבנתי שיש לנו עומס גדול ששולט בנו, ולא אנחנו בו. פתאום הבנתי שמבחינת ההבנה והתודעה – בעצם חזרתי הביתה. סיפרתי לאשתי 'זהו, הגעתי הביתה. אני יודע מה אני רוצה ללמוד'. הרי תמיד למדתי כל מני תורות ניו אייג', ותמיד הרגשתי שמראים לי דלת, אבל לא נותנים לי כלים לפתוח אותה. אז מה זה משנה? המידות לא משתנות, הנשמה נשארת אותו דבר. ואז שם פתאום פתחו לי את הדלת, את הלב. התחלתי ללכת. התחלתי ללמוד כמה פעמים בשבוע. זה היה לפני קצת פחות מעשר שנים".

ואיך התחלת ליישם את כל זה מבחינת שמירת מצוות?

"לאט לאט. ראיתי שהלימוד משפיע עליי, משנה אותי, עושה לי טוב, נותן לי ביטחון, משפר את הקשר עם אשתי, נותן לי יותר חום כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. התחלתי פחות לכעוס, פחות להיפגע. הבנתי שאנחנו בור ריק. אם אנחנו לא ממלאים אותו במשהו אמיתי – אנחנו מרגישים ריקים. כלומר, במהות שלנו אנחנו דווקא מלאים, אבל הכל התכסה וצריכים לגלות את זה. התחלתי להרגיש שאני באמת מתחזק. הרגשתי שהנפש שלי באמת מתחזקת. ומסביב המורים היו דתיים, ימימה הייתה צדקת, וככה אתה מתחיל לתפוס כיוון. ובכלל, מאיפה באתי? שני הסבים שלי היו דתיים פר-אקסלנס, וצריך להמשיך את זה. אגב, בשנים האחרונות כל המשפחה שלי חזרה בתשובה, כולל ההורים, האחים והאחיות".

אפרופו חזרה בתשובה, למה לדעתך התופעה הזו כל כך רחבה בשנים האחרונות דווקא בקרב אומנים?

"קודם כל, אומנים הם אנשים רוחניים. הם יוצרים יש מאין. ולא רק זה, כולם מחפשים מהות ומשמעות אמיתית, ובמיוחד אומנים. חלק מוצא אותה בלצרוך כל מני דברים מיותרים, בלרכל, בלרקוד במועדונים, בלעשן סיגריות, בלשקוע לדיכאון – ויש כאלה שרוצים להאמין בהשם ולאהוב אותו. הרי כל אדם מנסה להתמלא במשהו, אבל לאומנים יש משיכה חזקה לאמת. הם קנאים לאמת. הם רגישים. אז מן הסתם אדם כזה, שרואה במקביל איך המעיינות האומנותיים הולכים ומידלדלים, הולך ופוגש מעיינות יהודיים, שירת ימי הביניים, פיוטים וכו'".

 

 

כמובן שבתור שחקן שלא עבר לגמרי לצד השני של הכביש, ועדיין ממשיך להשתכשך בבריכת המיינסטרים, החיים מזמנים לאזולאי לא מעט קונפליקטים. כך למשל היה בתחילת העבודה על ההצגה בה הוא משתתף כרגע, "אלמה". "בחזרות הייתה מולי שחקנית אוסטרית, ובאיזו סצנה היא באה ומחבקת אותי", משחזר אזולאי. "אמרתי לה 'ליסן, איי דונט…', אבל היא לא מבינה מה זה חיבוק בכלל, מה הבעיה. הרי שם, בהצגות שנערכות באוסטריה, הן עירומות. פה אין עירום. אותה שחקנית אמרה 'או.קיי, או.קיי', ובמקום חיבוק באה לתת לי יד. אמרתי לה באנגלית 'תשמעי, לא מגע'. אז אני כל הזמן צריך להתמודד עם זה, למרות שלפעמים יש נגיעות יד. יש גם ידידות מהעבר שניגשות ומחבקות, כי אין לי כל כך חזות דתית. אבל כמובן שמלכתחילה אני נמנע, וגם נמנע מלהשתתף בסצנות שיש בהן דיבורים מלוכלכים או קטעים מיניים".

בטח אתה מפסיד לא מעט עבודות בגלל זה.

"בטח, חופשי. ויתרתי למשל על תפקיד שלקח בסוף אקי אבני ב'אולי הפעם', וגם תפקיד ב'הכל דבש'. רצו אותי, אבל הדמות שלי דיברה שם גסויות. עודד דוידוף, הבימאי, אמר לי שהוא תיאר לעצמו שלא אגיע, בגלל הטקסט, אבל עדיין הם זימנו אותי לאודישן. חוצמזה ויתרתי לפני ארבע שנים גם על השתתפות ב'מינכן' של סטיבן שפילברג, בגלל שהצילומים נערכו בשישי-שבת".

בוא נדבר על המשיכה הברסלבית שלך. אתה מבקר באומן בראש השנה?

"הייתי כבר ארבע פעמים. גם השנה".

ואשתך?

"לא, אבל היא אמרה לי לנסוע. השנה לא רציתי, היא ביקשה שאסע. היא ראתה את האור שאני מביא משם, ורצתה שאביא אותו שוב".

הבעייתיות הזו לא מרתיעה אותך? זה הפך כבר למן יהדות חווייתית כזו. יש אנשים שאין להם כסף, שהאישה לא מסכימה, אבל הם שמים את הכל בצד וטסים לאומן. למה? כי "רבינו אמר". אתה לא מוצא בזה טעם לפגם?

(מחייך) "אתה יודע מה אני יכול לענות לך על זה? תבוא לאומן שנה אחת, ונראה אותך מדבר".

זה מה שאני אומר – מדובר בחוויה.

"בוא אגלה לך משהו: אני לא סובל את אומן עצמה. אבל מה זה קשור? אני אוהב לבוא לרבי נחמן ולהתפלל שם נקי. התפילות שלי שם נקיות. אני מרגיש שזה עוזר להעלות את הנשמה שלי למקום יותר גבוה".

ובבית הכנסת השכונתי שלך, מה רע?

"הוא גם טוב, אבל לא ככה. כנראה שהנשמה שלי קשורה לשורש הנשמה של רבי נחמן, לא יודע איך להסביר את זה. כמו שלימודים אחרים לא עשו לי את זה כמו שימימה עשתה. אין מה לעשות. אני מרגיש שבורא עולם תיקן אותי דרך רבי נחמן, והרבה מהבלבולים שלי התיישבו בזכות הביקורים אצל רבי נחמן".

ברור שרבי נחמן בסדר גמור. הבעיה היא עם המסחרה שהתפתחה סביב כל זה.

"תמיד יש מסחרה. גם אצל הבבא סאלי ואצל רבי שמעון. אז מה? מה אכפת לי מהדברים החיצוניים האלה? אפשר לראות את ההתחברות לכל זה כאיזשהו דמיון, אבל אני, מה אכפת לי? תכל'ס, לי זה עושה טוב – אז אני עושה את זה. מה אכפת לאנשים? זו אשתי שאמרה לי לנסוע. מה, אני עוזב את אשתך? אני כבר אסתדר עם אשתי, אז מה הבעיה? לא, באמת, למה אנשים שופטים את מי שטס לאומן? בוא אסביר לך משהו על ראש השנה: הוא יום הדין, לא סתלבט. הוא לא חג שצריך לקנות לכבודו חולצה חדשה בקניון, אלא חג של להתפלל נקי לבורא עולם. יש מקום שאליו אני מגיע ועוזר לי להיות נקי. באומן, כשיש מחשבות זרות בתפילה, אתה מזהה אותן ומעיף אותן. הראש שלך נקי, אין את הערפל. התפילות שם פשוט עולות. הלב פורח. אני לא יודע איך להסביר לך את זה.

"אז יגידו שאני משתגע, אבל מה אכפת לי? אני יודע שהאמת נגעה בי. זה דמיון? אז זה דמיון, מה אכפת לי. הוא מסדר לי את החיים. ובכלל, מי קבע מהי האמת? רוב החיים שלנו אנחנו מדמיינים – ההוא פגע בי, מה זה יגיד עלי, איך הוא חושב – הכל דמיונות. אז שיחשבו ככה גם עליי, זה בסדר. כאמור, האמת נגעה בי".

 

(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2009)