שנה וקצת, 100 פוסטים, 100,000 כניסות. הבלוג So far

1. למה אנחנו כאן. ובכן, לפני שנה וקצת הקמתי את הבלוג הזה ב"רשימות". האמת היא שעד אז לא ממש חשבתי שאקים בלוג. הרי אני כותב במספיק מקומות, ומצליח לנקז פחות או יותר את כל ה-input שלי ל-output הולם. אמנם יש לי מחשבות והרהורים על עולם העיתונות, על סצנת המוזיקה הישראלית וסתם עניינים אישיים, אבל גם היום אני לא חושב שכדאי לי לתרגם את כל אלה לבלוג אישי. זה יותר מדי זמן, פחות מדי קוראים (אני מניח), ובקיצור, בלוג אישי זה לא אני. לפחות לא בגלגול הזה. ואם מתישהו אתחרט, תמיד אפשר להיכנס לפוסט הזה ולשנות לפי הצורך.

אבל כשראיינתי את עמיר בניון לכתבת שער ב"רייטינג", אי שם במאי 2008, נורא הצטערתי שכעבור שבוע אף אחד כנראה לא יקרא את הראיון. הבנתי שהוא יעלה אבק במדפי הארכיונים, והיה לי באמת חבל. ואז עלה לי הרעיון הלא-מהפכני, להקים בלוג, להעלות אליו כתבות שכבר פורסמו במקום אחר, וכך להעניק חיי נצח לטקסטים מוצלחים ו\או מעניינים בעיניי. מעבר לזה, אני מכיר לחלוטין בחשיבות המיתוג העצמי, לחיי העבודות שעוד יבואו, כך שיש מצב שזה אפילו יועיל (למעשה, בזכות הכרטיס המוזנח שלי בקפה דה מרקר קיבלתי הצעת עבודה מאחד ממקומות העבודה הנוכחיים הכי אהובים שלי – Feelternet. ובעברית צחה, פילטרנט). אז יאללה, חשבתי לעצמי, זה לא כזה סיפור – להעלות כתבות במקביל לפרסום שלהן.

רק מה, לא לקחתי בחשבון את הסטייה המעצבנת שלי – סקרנות מתחדשת לראות כמה צפיות היו לכל כתבה. לפעמים כשאני מעלה לכאן כתבה, יש מצב שביממה הקרובה אכנס 10 פעמים כדי לראות כמה נכנסו. שריטה שכזו. אבל כמו שאמרו חכמינו, שאלה יהיו השריטות שלנו.

2. הכישלון. לא שבאמת חשבתי שזה יקרה, אבל מקץ 100 פוסטים ו-100,000 כניסות (זה קרה כמעט במקרה, אגב) אין כאן קהילה ממשית סביב הבלוג. יש מגיבים קבועים פה ושם (היי אייל. אתה לא חייב לענות), יש אורחים לרגע (היי צ'יקי ודרור), יש קולגות שטורחות להתעדכן (היי אור), אבל יש בסך הכל 12 מנויים לקבלת עדכונים במייל. למעשה, רוב הכניסות לכאן מגיעות כמובן מגוגל. בדרך כלל כשאני מעלה פוסט, כעבור 24 שעות הוא מתייצב על 150-350, ולפעמים גם 600 כניסות, אבל הביג-מאני מגיע מגוגל. תכף מספרים.

הקושי להעמיד כאן קהילה די טריוויאלי: הרי אני ממילא לא משקיע בכתיבה אישית, ממילא עושה העתק-הדבק לטקסטים שכבר פורסמו במקומות אחרים, לכן גם התגובות נוגעות בדרך כלל למושאי הכתיבה עצמם. אין חוט מחבר בין האייטמים, לבד מהעובדה שרובם עוסקים במוזיקה, יהדות, אינטרנט, טלוויזיה ומה שמסביב (למרות שיש גם נושאים חריגים), וזה נורא מובן. כאן ב"רשימות" אני עוף חריג בגלל חוסר האינטרקציה הסביבתי, ובכלל, אני מודה שאייטמים של גלעד כהנא ליד אריאל זילבר, או הרמאויות בשוק האורגני לצד ישראלים שעושים חיל ב-eBay, הם לא ממש רצף הגיוני.

זה כאמור המחיר של לפרסם בלוג לא אישי, אבל מצד שני, בגלל תחומי העיסוק – גוגל די אוהב את "הפואטיקה של הפופ", מסתבר.

 

3. בואו נדבר מספרים. הכתבות הכי נקראות בבלוג הן ראיון עם עלמה זהר (כ-8,700 כניסות), ראיון עם עמיר בניון (6,000), ביקורת על שולי רנד (5,700), ביקורת על האלבום של עלמה (3,500) וכתבה על ההארדקור המזרחי (3,000). הכתבות הכי פחות נקראות הן ראיון עם אונילי (216) וראיון עם פילוני (371). בלטו לטובה בין לבין: ביקורת אלבום של ברי סחרוף ורע מוכיח (1,300), ראיון עם אברי גלעד (1,140), ראיון עם בן סנוף (2,250), ראיון עם קובי פרץ (2,700), הפרסום הסמוי בדי.וי.די לילדים (2,000), שאלון עם דניאלה לונדון-דקל (1,100), עיתוני הילדים של פעם (1,900), ראיון עם אריאל זילבר (1,500), ראיון משותף עם זאב רווח ויהודה ברקן (2,100), כתבת נושא על תופעת פריחת המוזיקה היהודית (1,700), ראיון\שאלון עם שלמה ארצי (1,200) ושאלון עם שי גולדן (850).

ביום ממוצע יש לפוסטים השונים בבלוג בערך 300 צפיות. כמובן שאם אני מעלה פוסט חדש – הכמות גדולה בערך פי שניים.

 

4. תגיבו, משהו. ועכשיו בקשה: אני יודע שזו לא בדיוק קהילה קיימת, ואני יודע שרוב הסיכויים הם שרמת החיבור הרגשי שלכם לבלוג הזה לא נמצאת בשמים, אבל בכל זאת מעניין אותי לשמוע – קודם כל, מי קורא את הבלוג. בכל זאת, אני מניח שיש כמה עשרות או מאות קבועים, מעבר למגגלים שנותנים בחד פעמית. האם אתם מגיעים דרך רשימות, דרך ה-RSS, דרך המועדפים; מה אוהבים יותר, מה פחות, וכמובן הצעות מה הלאה.

 

בכל מקרה, יצאתי ל'חופשה' של כמה חודשים מעדכוני הבלוג. כמה עבודות חדשות ומרתקות עומדות על הפרק (בנוסף על הנוכחיות), ונראה לי שכדאי להתאוורר. ניפגש כשניפגש.

 

דודו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר  On 4 באוגוסט 2009 at 18:52

    מנוי רסס. לפעמים מגיע גם דרך גוגל (מוזר שעמיר בניון עם פחות צפיות מעלמה זהר – כשמחפשים "דודו כהן" בגוגל, הכתבה הזאת במקום הראשון. אני נכנסתי לכתבה הזאת לפחות 50 פעם) אוהב כתבות (בעיקר אלו ממקור ראשון, בעיקת על הרשת), ביקורות וראיונות עם ועל המוזיקה היהודית ואת המדור שליפות.

    פחות אוהב (אבל קורא כשזה מעניין אותי) לינקים לטור במאקו. אבל כאמור – אני לפעמים נכנס וקורא.

    חופשה נעימה

  • אפרת  On 4 באוגוסט 2009 at 19:11

    תודה רבה. אני קוראת מדי פעם, בעיקר את הראיונות. אני חושבת שהצד החזק שלך הוא ראיונות- נדמה שיש בהם כנות בשיח בינך לבין המרואיינים. לפעמים נדמה שאתם חברים טובים. אתה שואל שאלות מעולות ולעניין, לא מתחמק משאלות קשות ומדלג על רכילות, וזה נפלא בעיני.
    בהצלחה בעבודות שעל הפרק.

  • קוראת  On 4 באוגוסט 2009 at 19:20

    נספרת מחדש נכון? מבאס נורא. הלוואי שהיו יוניקים.

    חופש נעים. תחזור.

  • מגיבה  On 4 באוגוסט 2009 at 19:42

    על כל רשומה חדשה ואני מאוד אוהבת לקרוא, בעיקר כתבות בענייני מוזיקה לסוגיה השונים, אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי.
    מקווה שתחזור מהר, יחסר לי

  • דבורית  On 4 באוגוסט 2009 at 20:04

    בהצלחה דודו
    אתה יודע שאני עוקבת אחריך
    וכמו שאמרו לך, מנויי רסס לא נספרים. זאת אומרת, הם כן, אבל אתה לא יכול לדעת

    כך שמנויי מייל לא אומרים כלום

    וגם כניסות מגוגל זה לא רע

    אני שמחה על העבודות החדשות

  • okok4  On 4 באוגוסט 2009 at 20:06

    במסגרת סבב הבלוגים היומי שלי.

  • רוני  On 4 באוגוסט 2009 at 20:56

    למרות שלא מגיבה הרבה. גם אני אוהבת במיוחד את הראיונות, וגם את העובדה שאתה פשוט אחר מכותבי המוזיקה הטובים, בטעם, בדגשים. טוב לגוון.

  • ערן  On 4 באוגוסט 2009 at 23:35

    בדרך כלל קורא בעניין רב את כל הכתבות שלך.
    חזור מהר מן החופשה…

  • שמעון  On 5 באוגוסט 2009 at 1:00

    אבל בכל זאת אני ארשום משהו… תגיד, איתמר וטליה משחקים עם הנדנדה שהבאתי לכם?

    שמעון, אחיך האוהב…

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 5 באוגוסט 2009 at 9:48

    ואוהבת את הכתיבה. הראיונות טובים במיוחד. תחושת החברות בולטת לטובה
    אתגעגע
    ודרך הבלוג בדרך כלל אין קהילה. יש אולי קהילה סביב קוראי "מקור ראשון" וכיו"ב, אבל בלוגים זה מקום אישי, אנשים קוראים כי מעניין אותם מה שיש לך להגיד (זה, לכל הפחות, הסיבה שלי)

  • אור  On 5 באוגוסט 2009 at 13:24

    זה מקום מעולה להתעדכן בדברים שאתה כותב במקומות שונים – כקוראת אדוקה תמיד מצאתי כאן משהו מעניין! בהצלחה

  • גבי  On 5 באוגוסט 2009 at 15:54

    אולי, לפחות עד חזרתך, תמשיך לפרסם כאן קטעי ארכיון מעניינים, בדומה לראיון עם הדר שנערך לפני העונה הראשונה של כוכב נולד?

  • אייל  On 5 באוגוסט 2009 at 17:32

    קורא כאן: כי אני מאוד אוהב לקרוא. מכיר את אלה שאוהבים לקרוא כל דבר שזז? אז גם אני. ובסה"כ הכתיבה כאן קלה וזורמת ויחסית צעירה, אז זה מתאים לי.

    מגיב כאן: אני קורא ותיק של רייטינג (עוד מהתקופה שהיית כותב על טלויזיה בלבד), ולאט לאט הרגשתי צורך מאוד גדול להגיב על ביקורות המוסיקה שלך בצורה רצינית יותר, אז שלחתי מייל אחד-שניים לפידבק, "נחסמתי" (ואולי טוב שכך, זו לא הפלפורמה הראויה), ומצאתי את הבלוג הזה, שם אני לא מוגבל באורך ובאופי התכנים. בעצם לאחרונה כן. ולא רק אני… אבל היי, בהצלחה, זה לא שאני הולך להפסיק לקרוא אותך או משהו.

  • מוטי פוקס  On 6 באוגוסט 2009 at 15:44

    שלום דודו
    אני נכנס לפה בערך פעם בשבוע
    תלוי בעומס בעבודה
    התוודעתי לפני כחודשיים
    כתשעים אחוז מממה שהעלת מעניין אותי
    תודה
    מוטי פוקס

  • דודו  On 6 באוגוסט 2009 at 21:17

    התגובות באמת מחממות לב. רק דגש קטן – לא כתבתי שאני מפסיק לגמרי (כמה אנשים, מסתבר לפי מספר מיילים שקיבלתי, הבינו כך), אלא רוצה רק להתאוורר קצת. מאמין שזה יקח כמה חודשים, אבל מבטיח לשוב ולעדכן.
    ולאייל, הטוקבקיסט המוזהב – תודה גם לך. לקבל ממך פידבק, גם אם מרומז למדי, זה לא עניין של מה בכך :-)

  • דוויק  On 9 באוגוסט 2009 at 15:35

    וזה למה יש לך הרבה כניסות מגוגל.
    חבל שאין פיד ברנר לרסס שתוכל לדעת כמה נכנסו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: