מוזר לכולם, זר לעצמי: ראיון בלעדי עם אביתר בנאי

ספר "מסילת ישרים", שהתגלגל לידיו במקרה, התחיל את החיפוש הפנימי. אחר כך באו הכיפה והציצית, וההלם של הקהל והמשפחה. אביתר בנאי, אמן רגיש ויוצר מוערך, כבר לא פוחד להסתכל לאמת בעיניים ולחפור פנימה. ובגלגלצ, מתברר, כבר לא כל כך נרתעים משיר על אבא. זה שבשמיים * ראיון בלעדי, פורסם במקור ראשון

אביתר בנאי מאוהב. כדי להבין את זה צריכים להאזין לרצועה הרביעית, "אורייתא" (תורה בארמית), באלבומו החדש "לילה כיום יאיר", ולהבין עד כמה לבו פועם בחוזקה כשמדברים עליה. על התורה. "אנחנו ביחד כבר כמה שנים", הוא אומר בעיניים בורקות על הגמרא. "הרבה פעמים, ככה בתוך הדיון והפלפול הכי מדויק, אני יכול להרים ממש עיניים דומעות אל ארון הקודש. קשה לי להסביר את זה, אבל גם כשאני והחברותא שלי, שלומדים ביחד כל יום מ-9 בבוקר עד 13:00, נשמעים כמו שני עורכי דין שמנסים לברר נקודה – יש משהו דווקא בגמרא שיורד אל השורש היהודי בצורה מיוחדת שקשה להסביר. אני מתפלל שלא משנה מה שאעבור ובאיזה מקומות אלך – תמיד אשאר דבוק בתורה. יש בה משהו שהוא מעל הכל. התורה היא בית ורחם, היא דת, היא קרקע. היא נותנת המון בסיס, המון משען, המון כוח".

 

צילום: אוהד רומנו

 

עד לפני שנים ספורות היה קשה להוציא טקסט כזה מאביתר בנאי. הזמר היוצר, שפרץ ב-1997, היה חילוני טיפוסי לכל דבר. הוא שחרר אלבום בכורה אפוף ייסורים ופחדים, אלבום שני לא מסחרי אחרי שחזר מהודו, אבל אז משהו בו השתנה. החיפוש המתמיד שלו אחרי האמת והתכלית הוביל אותו למסקנה שהאוצר הגדול ביותר נמצא בין קירות ביתו. ובמילים פחות מצוחצחות – מתחת לבלטות.
לאט לאט, כמה שיותר הרחק מאור הזרקורים ומהעיתונות הסקרנית, חזר בנאי בתשובה. וכן, די בקלות אפשר לראות לו בעיניים עד כמה זה אמיתי, כנה, ישר, נטול חיפופים ועיקומים. במקביל לכל זה הוא התחתן עם אשתו הגיורת, רות, וביחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. הסתדר, כמו שאומרים.
לפני חודשים ספורים הוא שחרר את אלבומו הרביעי – הראשון בגלגול היהודי שלו – "לילה כיום יאיר". 30,000 עותקים נמכרו עד כה, מה גם ששלושת הסינגלים מתוכו – "לילה כיום יאיר", "עד מחר" ו"אבא" – הצליחו בכל קנה מידה. פתיחה מרשימה, ללא ספק, למרות שמטבע הדברים השינוי היה מלא בחששות ובפחדים. בכל זאת, שיר על "אבא" שמדבר דווקא על הקב"ה, לא התנגן מעולם בפלייליסט של גלגלצ. ועכשיו כן.
אבל מסתבר שהשינוי המוזיקלי לא היה כזה מובן מאליו, גם כשבנאי חתך לעולם היהדות. "אחרי התקליט האחרון 'עומד על נייר', ממש לא ידעתי אנה פניי מועדות. הייתי בראשית תהליך התשובה", הוא מודה.
אני זוכר שראיינתי אותך באותה תקופה ל"רייטינג", והיחצנית שלך ביקשה שלא לשאול דבר על החזרה בתשובה. בסופו של דבר הכנסתי שאלה עקיפה, והיא נורא כעסה. הרגשתי שאולי אתה לא שלם עם זה או חושש להצטייר כמטיף.
"זה נכון, באמת חששתי להצטייר כמטיף. אבל תבין, זה כמו להיכנס לחדר המיטות של הנפש. זה דבר מאוד אינטימי, ואתה עושה את כל המהלך לאור מצלמות. בדרך כלל זה דבר שאדם עובר עם עצמו, עם המשפחה, עם חברים. זה משהו שצריך להיעשות בעדינות, אבל אצלי זה היה די חשוף מטבע הדברים. הרגשתי שאני צריך לשמור על הפרטיות שלי. שאני צריך להיות קצת יותר בשל, להכיר יותר את עצמי בתוך העולם של התורה. באלבום השלישי חלק מהשירים נכתבו עוד קודם, וחלק נכתבו תוך כדי או תוך כדי משבר. הוא היה מאוד כאוב, וכלל הרבה מצבים. לכן היה יותר קשה לי להיחשף עם זה באותה תקופה. אבל אחרי שהוא יצא באמת לא ידעתי לאן פניי מועדות – לא מצד התשובה ולא מצד המוזיקה. נורא חששתי בהתחלה שהמוזיקה תצונזר בעקבות התשובה. במקביל חששתי שהתשובה תיפגם בעקבות המוזיקה. עד היום מערכת היחסים בין המוזיקה לתשובה מאוד מעסיקה ומרתקת אותי".
בכלל, המוזיקה היא כלי ענק במובן הזה. בעולם המונחים שלך זה הפער בין היכולת לגרום לקידוש השם, לבין ההפך – חילול השם.
"אני משתדל דווקא לא לחשוב במושגים דרמטיים כאלה – לא של חילול השם ולא של קידוש השם. מנסה כמובן להיצמד להלכה, אבל אתה יודע, אתה יכול לעשות הופעה ענקית, וכולם יגידו 'איזה קידוש השם', ואז חזרת הביתה, כעסת על משהו או שדיברת לא יפה אל הילדים – אז איזה מן קידוש השם זה? בנפש שלי יש לפעמים התנגדות בין המוזיקה לתשובה. בבמה יש משהו גדול כזה, שלכאורה סותר את התשובה".
גם לפני זה לא היית הכי מוחצן. בטח עכשיו זה אפילו יותר קשה.
"נכון. תמיד הייתי בלבטים עם הצדדים שפחות הסתדרתי איתם, אבל עכשיו הדברים רק קיבלו שמות. הם היו קיימים עוד לפני. לכל אחד יש את זה. במיוחד בעלי תשובה, שהעולם שלהם מורכב יותר. לפעמים צריך לרדת למקומות חשוכים ולתקן את זה. אי אפשר לחתוך את זה מעצמך. הבנתי שאני לא יכול לעשות גדם ולהגיד 'זהו, אני בעל תשובה גדום'. אני לא בנוי לסוג כזה של תשובה. החיים כל כך עדינים ומלאים בניואנסים. עם כל זה שאני רוצה להתקדש ולהתעדן. אז אני חי חיים, אההה, מבולבלים כאלה, עם סתירות".
איזה קונפליקטים בדיוק יש? בוא נקרא לילד בשמו.
"יש דברים שלא ממש בא לי לחשוף בעיתון. אבל בוא נגיד שהופעות הן מקום לא פשוט. זו במה, ספוטים ועוצמה, ומצד שני בכתיבה עצמה יש משהו שנורא מזמין נגיעה בכאב. יש גם בעיות של צניעות, כמובן. זה לא פשוט".
יוצא לך לצנזר את עצמך, כמו שחששת בזמנו?
"בזמן הכתיבה אני משתדל שלא. אבל אחר כך, כמובן שישנה השאלה האם לשים את זה בדיסק או לא".

ההצלחה של "לילה כיום יאיר" משמחת את בנאי מכיוון נוסף, מעבר למכירות וליחס החם מהקהל. השמחה האמיתית, העמוקה יותר לדבריו, נובעת מכך שיש בדיסק מאבק של לילה ויום. המאבק הזה מתנהל לאורך כל השירים, ובשורה התחתונה הוא מרגיש שיש כאן 51:49 לטובת האור – מן ניחוח של טוב שהאמין בחיים וניצח את הפחד. זה חידוש גדול מבחינתו ככותב, כי בניגוד ליצירותיו הקודמות, הוא מרגיש ש'לילה כיום יאיר' מוסיף אור לעולם, במקום להוסיף חרדה.
זו תחושה שלא הייתה קיימת באלבומים הקודמים, אני מניח.
"נכון. שם הרגשתי שהכתיבה היא מהמקום של הפחד. גם פה זה קיים, אבל יש כאן שינוי מבחינתי, ושם אני מרגיש את התשובה. מתחיל כאן בעצם סוג של אמון ביופי".
ואם נחזור להצלחה של השירים ברדיו, בנאי מרגיש שנוצר מרחב ליוצרים דתיים להתבטא בצורה יותר רחבה, פחות שטחית. "אני מרגיש שותף בשינוי הזה. העובדה שהדברים האלה מתנגנים פה בתל אביב מאוד מרגשת אותי. כבר פחות מפחדים מהם".
אתה עצמך פחדת מיהדות לפני שנכנסת אליה?
"לא ממש ידעתי שאני פוחד – זה פשוט לא דיבר אליי בצורה מאוד גסה. אבל לא רוצה לנבור בנפש של החילוני ולומר מה באמת גורם לדחייה הזו, אבל יש באמת משהו תרבותי שעובר דרך הטלוויזיה, דרך הפוליטיקה, כך שהמפגש עם היהדות חשף משהו זר לכאורה שלא מבין אותי, לא מדבר אליי. כל הרוחניות הייתה נראית לי כמו משהו הזוי, תמהוני, לא אותנטי. לא ידעתי, לא ידעתי על האוצרות הצפונים בביתנו".
כמו פרקי אבות?
"למשל. לאורך שנים היה לי חיפוש – הייתי קופץ אגרופיי כנגד השמים, ושואל מה התכלית. מאסתי ברעל ובקושי של החיים. היה נראה לי כאילו אני מוסר את גופי ונפשי למען המדע. אבל לא רציתי להיכנע לתפיסה שהחיים טובעים לשומקום בעיניים עצומות. אז חיפשתי".
כולל בהודו. מה גילית שם?
"בעיקר שהעולם גדול, שיש אופציות אחרות. שהאופציה שחייתי בה עד אז היא לא היחידה. שיש עוד עומקים אחרים, שיש נופים אחרים בבריאה. שאם עוצרים להתבונן – אז קורה משהו".
משם חזרת, כמו שאומרים, "מואר"?
(צוחק) "משם חזרתי רזה, צנום, שחור מהשמש, ועם הכרה ברורה שמשהו חייב לקרות ולהשתנות. כלומר, לחזור לאותה דירה תל אביבית ולהמשיך באותו קו – את זה אני לא יכול".
אחרי שחזר מהודו עבר בנאי להתגורר במצפה רמון במשך שנתיים. ביחד עם קבוצת מוזיקאים חוזרים בתשובה הוא הקליט את אלבומו השני "שיר טיול". הוא לא חזר שם בתשובה אלא רק פלרטט עם היהדות בקטנה. השינוי הגדול באמת התרחש דווקא אחרי שחזר לתל אביב. איכשהו התגלגל לידיו עותק של מסילת ישרים. בנאי קרא את הספר בלילות, ואז הבין ש"יש כאן אוצר עמוק-עמוק ששייך לשורש שלי". זה היה קשר אינטואיטיבי לדבריו, וקצת אחרי הוא נסע לבני ברק עם כפכפים ומכנסיים קצרים, וערך את השופינג היהודי הראשון בחייו: זוג תפילין לצד שלל ספרי קודש ורוח. "הייתי לומד, קורא, מתפלל, מנגן. זה מה שהוליד את 'עומד על נייר', הדיסק השלישי שלי".
עד אז אביתר החדש עם הכיפה והציצית היה די במחתרת.
"כן. פה ושם הייתי עם כיפה, מבוהל (צוחק). את הציציות לא הוצאתי בהופעות. פעם החלטתי להוציא רק טיפה, ממש קצת, וכל פעם זה היה מלווה בדמיונות ובפחדים של מה יגידו".
מניסיון, האמת היא שבהתחלה זה נראה הרבה יותר מפחיד ממה שקורה עם זה בסוף.
"בסוף אתה פוגש אנשים, מסתכל להם בעיניים, ואם אתה מצליח ליצור מגע אנושי – כל הפחדים מתאדים".
אמרת בראיון לסיון רהב מאיר בערוץ 2 "נסחפתי לעולמות יותר תובעניים. יש לי נפש שיש בה משהו קצת קיצוני". למה התכוונת? בעיניי ה'קיצוניות' שלך היא פשוט חיפוש חסר פשרות אחרי האמת, מבלי לעגל פינות. אז מה קיצוני בזה?
"אני מרגיש שיש בי משהו פנימי מתוח. בגלל זה קראתי לזה קיצוני. יש איזו דרישה שדורשת ממך להיות 'נוח'. הרבה פעמים זה מביא אותנו למקום מסוכן ורדום לטעמי. אבל אצלי יש מתח פנימי כל הזמן לכיוון של בירור. מה זה כל הדבר הזה, איך מדייקים אותו. זה לא מקום שיש בו הרבה חמלה ואהבה כלפי עצמי, אלא משהו אינטנסיבי. יש בי משהו שאוהב לקפוץ למקומות שעוד לא הייתי בהם".
מול המשפחה שלך – נניח אחותך, אורנה – איך זה מסתדר?
"אורנה קנתה לי לא מזמן לברית של הבן הקטן שלי סידור קטן מעור. מאוד התרגשתי. אבל כמובן שזה תהליך – בהתחלה היא נבהלה, אני נבהלתי".
"השתגעת".
"כן. אבל דווקא דרך השוני אני מנסה למצוא את נקודת החיבור. מהר מאוד אורנה ואני חזרנו להיות חברים מאוד טובים. היא אדם מאוד עמוק וישר, הגון. יש לה חמלה ורחמים כלפי חיות ברחוב, למשל, והכוונה שלה מאוד טובה. צריכים כמה שיותר לגלות את העומק, את היופי היהודי. והכל באהבה, כמובן".

עם האהבה הזו ניגש בנאי לנתח את אלבומיו הקודמים, אחרי שאנחנו מבקשים ממנו לבחון אותם בפרספקטיבה. אולי תתפלאו, אבל הוא לא מתייחס אליהם בניכור. בדיוק להפך. "הדיסק הראשון נועז מאוד. חריף מאוד. צועק מאוד. כואב מאוד", הוא אומר ומסייג, "אבל יש בו דרישת השם חזקה. היום אני לא יכול לשיר חלק מהשירים שם, אבל יש שם דרישת השם דרך הגוף והצעקה. מעבר לזה, הדיסק מגלה את חוסר התכלית העמוק שיש בקיום ללא אל; הדיסק השני הוא כמו הנסיעה להודו – הוא מגלה שיש אופציה. כאילו, הוא לא מתפשר. אחרי ההצלחה הראשונה הייתי אמור לנסות למנף את ההצלחה, אבל הדיסק השני בא ואמר 'אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה'. מהבחינה הזו אני מעריך אותו על זה שהוא היה אמיץ לחתוך, לחפש, לזוז. כבר בעטיפה מופיעים ניצנים למה שיקרה מאוחר יותר – משולבים בה הרב קוק עם א.ד גורדון. אפילו אני בעצמי לא הבנתי כל כך מה המשמעויות של הדמויות האלה, רק הרגשתי שזה נוגע בי; ואילו 'עומד על נייר', השלישי, הוא אלבום עם יותר כאב. יש לי גם כאב כלפיו. הוא בא ממקום של שברון לב. אבל כמו שאחד השירים שם אומר, 'כשהלב נשבר, זורח אור גדול'. הלב היה מאוד שבור שם מכל מני מאורעות של החיים כמו פרידות, כישלונות ותחושה של 'אנה פניי מועדות, לאן אני הולך?'. תחושה קשה של אין מוצא. למבקש ולמתבונן המקומות האלה צופנים אור. בדיסק החדש מצוטט בחוברת 'אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור', מתוך תנחומא, פרשת בהעלתך. המשפט הזה מכניס לכיס הקטן ומתמצת בשורה אחת את כל עקרונות הבודהיזם. והוא כל כך מהחיים. דווקא דרך השחור, הכאב, הרגעים האלה, מתברר האדם האמיתי".
אותו אדם אמיתי שר בדיסק "אני מוזר לכולם וזר לעצמי". זה שאתה מוזר לכולם – את זה אנחנו יודעים. אבל למה זר לעצמך? הרי לדבריך התחברת בסך הכל לשורש.
"זו פראפראזה על דוד המלך. הוא כותב בתהלים 'מוזר לאחי ונכרי לבני אמי'. הוא נס גדול, דוד המלך. במיוחד נותן דוגמה לבעלי תשובה – הרי הוא אבי תשובת היחיד. אומרים שהוא לא חטא, אלא כדי ללמד תשובה ליחיד. אני מרגיש שהדיסק נשען הרבה על האומץ שלו כמשורר, כאדם. זו זכות שהוא זעק לה' מתוך המקומות הכי נמוכים. הוא לא מתאר את החיים כאן כקלים וכנוחים. המשפט הזה בשיר שלי מתייחס לתחילת התשובה – פתאום אתה שם את הכיפה, פתאום אתה קולט שאתה משתנה, הולך לכיוון שלא חשבת שתלך אליו אי פעם. אתה מרגיש זרות לכל מי שהיית, למי שאתה עתיד להיות. השיר מדבר ממש על הרגעים האלה, שבהם אתה מחליט לעשות מעשה נועז".
הרגשת באיזשהו שלב רגשי נחיתות מול הסביבה החילונית?
"כן, זה לא נעים. אתה חושש שיפערו עליך פה ויבלעו אותך. אין לך אומץ בגלל זה. לכן בסופו של דבר, אני חושב שזה אומץ אדיר לעשות מהלך כזה. מי שלא מתנסה בזה מפסיד התמודדות אדירה. לבוא פתאום ולהפנות את הגב לתנועה השוטפת של החיים, לשחות נגד פתאום, ולהגיד 'חבר'ה, אני לא ממשיך' – זו גדוּלה בעיניי".
אני מניח שהיו גם תגובות פחות מעודדות.
"בהופעות הראשונות שלי עם הכיפה שמעתי רחשים מתוך הקהל 'וואו, לא!', 'שיואו, רק לא זה!'. היו בכלל כל מני תגובות. גם עד היום אומרים לי 'רק אל תפסיק לכתוב'. יש אנשים שברור להם משום מה שהתהליך יגמר במקום שאין בו כתיבה או יצירה. אבל כרגע רואים שקורה בדיוק להפך".
בוא נתייחס לציטוט מעניין נוסף בדיסק – "זיכרונות צפים, מאיימים לשרוף הכל", מתוך שיר הנושא. לפעמים הזיכרונות באמת מאיימים לשרוף ולהחליש?
"לא. המשפט הזה נשען על שיחות הר"ן של רבי נחמן. הוא אומר שכשאדם מתחיל לעבוד על עצמו – זה כמו שהוא מרתיח מים, ואז כל הג'יפה עולה וצפה. צריך איש חכם גדול שיבוא ויוציא את כל הג'יפה מבלי לשפוך את המים. אז זו גם התנועה של התשובה – התשובה הציפה בי המון דברים שהיו בי מוסתרים".

למרות השלמות הפנימית הניבטת מעיניו, מסתבר שלא כולם מרוצים מהשינוי שעבר, ומעדיפים את הגרסה החילונית שלו. היו מבקרי מוזיקה שלא הסתירו את האנטי שהם רוחשים לגל היהודי ("טרנד חולף", הם קוראים לו), והיו כאלה שדי שקוף שהם לא אהבו את הפאזה החדשה אך ורק בגלל הטקסטים האמוניים. כשאני משתף את בנאי בתחושות האלה הוא עוטה חיוך מזדהה. "היו ביקורות שאתה ממש מרגיש שהן באות מהמקום של האנטי-יהדות, כאילו יש בלוק שחוסם אותם מלהתחבר", הוא מאשר. "וברגע שהדיסק מדבר בשפה יהודית – זה לא מצטלצל להם. אני מכיר את המקום הזה, הייתי שם. עם זה, היו גם ביקורות ענייניות כלפי המוזיקה עצמה".
חלק מהביקורות התלוננו על היעדרם של אלמנטים יותר מורכבים, נועזים מוזיקלית.
"אני חושב שההפקה של אמיר צורף הייתה מאוד נכונה. לשנינו יש משיכה טבעית אל מקומות מורכבים ואפלים, אבל למרות זאת בחרנו ללכת למקום נקי, צלול, מתוך בחירה להביא משהו כזה. מי שלא אוהב את הדיסק בגלל שהוא לא אוהב דוסים – אתה יודע, חבל לי קצת. אבל בסך הביקורות האלה הנחיתו אותי לאדמה. עופפתי, הייתי שמח מדי, והכאפות הזכירו לי את מקומי".
במקומו החדש גם הפלייליסט האישי של בנאי השתנה באופן משמעותי. היום הוא שומע בעיקר את קרובי המשפחה שלו, אהוד ומאיר, וגם את שולי רנד ("הוא יצר פריצת דרך מאוד משמעותית בתרבות היהודית"), עמיר בניון ("יש דיבורים על שיתוף פעולה בינינו, אנחנו מתכננים להיפגש"), ובאגף היותר דתי הוא שומע את יונתן רזאל (שאת אלבום הבכורה שלו הפיק), הרב קרליבך, להקת עלמא ועוד. "כשהמוזיקה אישית ולא באה ללמד, זה יותר מדבר אל הקהל החילוני", הוא אומר. "תמיד נזהרתי מדברים שלא באים בפשטות של החיים. הרי שירים יכולים לגעת בנפש יותר מהרצאות".
למרות שלא ממש רואים עליו, הוא מחובר במיוחד לזרם הברסלבי, ואף מקפיד לבקר באומן מדי ראש השנה, בלי המשפחה. גם השנה הוא ייסע לשם. "אני מרגיש שרבי נחמן הוא מקור המעיין האינסופי שאני שותה ממנו", הוא אומר. ואפרופו משפחה, בנאי לא מוכן להסגיר לציטוט ולו מילה על אשתו רות, וגם לא על ילדיו. הוא מסכים רק לומר שהוא "אבא חמוד מאוד".
ואם כבר שאלתם, מסתבר שחיי המשפחה שלו, ביחד עם לימוד התורה, תופסים את מרבית יומו. בנוסף ללימוד היומי משעות הבוקר עד 13:00 הוא לומד גם בערבים, מגיע לשיעורי חסידות של הרב גד ברמת גן, ומראה את פרצופו גם במקומות נוספים.
נשאר לך בכלל גם זמן לכתוב, להקליט, לעשות חזרות?
"לא הרבה. בגדול התקופה עכשיו מאוד אינטנסיבית, עם הדיסק".
לפחות אתה לא עושה פרומו. בטח זה מקל.
(צוחק) "זה גם בגלל העומס".
פעם היה לך פחות עומס, ועדיין לא ששת להתראיין. למה לא?
"למה כן?".
כי ככה אתה מגיע לאנשים. יכול להיות שבעקבות הראיון הזה עוד כמה אנשים יקנו את הדיסק או יגיעו להופעה. ואני לא מתכוון בהקשר המסחרי, אלא להקשר של מה שאתה רוצה להעביר לעולם.
"ביהדות יש השתדלות. אני עשיתי מעל ומעבר".
למה מעל ומעבר? עשית רק ראיון לחדשות ערוץ 2, ועכשיו ל"מקור ראשון".
"אבל כל העבודה על הדיסק היא גם השתדלות – השקעתי בדיסק את כל נפשי ומאודי. דייקתי עד קצה יכולתי. מפה אני משאיר לקב"ה לעשות גם את העבודה (צוחק). אבל בגדול יש משהו קשה בלדבר, בלספר. במיוחד מול מצלמות או בשידורים חיים, אני מתקשה להיות שוטף".
אם לא היית חוזר בתשובה, יוצא לך לחשוב איפה היית היום?
"וואו, בטח הייתי ממש אבוד. בטח הייתי עושה שירים איכותיים-עצובים. ברמה האישית בטח הייתי בודד, ובטח שלא מאושר".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
"אני מקווה שיהיה לי אולפן קטן, שנגור במקום שיהיה נעים לגור בו, טיפה יותר מאושרים, קצת יותר חזקים בעבודת השם. נעשה מוזיקה מתחדשת, לא ישנה ולא רדומה. ויהיו לנו הרבה ילדים".
כמה?
בנאי צוחק. "כמה שהשם ייתן".
ודבר אחרון – כמו כל אומן שחזר בתשובה, אני מניח שגם לך יש שירים שכבר לא מתנגנים בהופעות.
"כן. אני בעיקר לא שר את 'תיאטרון רוסי' ואת 'אקדח'".
והקהל עדיין לוחץ שתשיר אותם או שכבר הרפו ממך?
"לוחצים פחות ופחות. אבל מה שקורה עכשיו עם הדיסק הזה מאוד מרגש – הוא בעצם הראה איפה אני נמצא. אם פעם היו צועקים לי בהופעות 'תיאטרון רוסי, תיאטרון רוסי!', עכשיו צועקים לי 'אורייתא, אורייתא!'".