ולא דיברנו עוד על החוב במכולת: ראיון עם שולי רנד, בדרך לקיסריה

אם שולי רנד היה מקבל החלטות לפי כדאיות כלכלית, הוא כנראה לא היה שקוע כעת בעיצומה של כתיבת תסריט, וגם לא בחובות. רגע לפני המופע שלו בקיסריה הוא מדבר על הפער בין הפרסום לחוב במכולת

עד היום זה קרה עשרות פעמים. שולי רנד ואשתו מיכל ישבו ברכב שלהם, מפורקים לחלוטין אחרי יום עבודה מאכזב וסיזיפי. "מיכל, עזבי אותך מהכל", אומר שולי כל פעם מחדש. "בואי נסכם שאני חוזר לישיבה, ואנחנו חוזרים לחיות חיים נורמליים סוף סוף". מיכל מהנהנת לאות הסכמה, וממש כעבור דקות ספורות הם נתקלים בעובר אורח או בשיחת טלפון שמבהירה להם עד כמה היצירה המשותפת שלהם חשובה, קריטית במיוחד כלפי הדור הנוכחי. כמובן שרעיון הפרישה יורד מהפרק. עד למשבר הבא.
"זוכר שזרקו את יונה הנביא לים, ואז הספינה נרגעה? ככה אני מרגישה", אומרת מיכל. "ברור לי שאם נעזוב את האומנות – הכל יחזור למקומו, אנחנו נחיה חיי משפחה נורמליים, יהיה לנו סדר, יהיה לנו כסף. אני יודעת זה, ממש יודעת".
שולי: "אבל בדיוק אחרי מחשבות כאלה אנחנו יוצאים מהאוטו, ופתאום פוגשים מישהו שמספר מה הסרט או הדיסק עשו לו. אני מדבר איתך על עשרות מקרים כאלה. ובשביל לא להגזים, אמרתי עשרות. אנחנו ממש צוחקים מזה כל פעם מחדש".
מיכל: "ואז אנחנו מסתכלים למעלה ואומרים 'טוב, בסדר, לא נעזוב. אבל תפדה קצת את הזכויות ותעביר אותן מלמעלה ללמטה (צוחקת)".
שולי: "בת שבע, זה לא נכון. יש את הסיפור החסידי הזה על צדיק אחד שהיה במצוקה. אמרו לו 'יש לך בשמיים שולחן מזהב טהור'. אשתו בכתה, וקיבלה רגל מהשולחן. אבל בסוף הם החזירו אותה".
מיכל: "הם החזירו את הרגל?".
שולי: "הם החזירו".
מיכל: "אני לא אחזיר!".
שולי מחייך כאומר "אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת מכירה את עצמך".
"את תחזירי".

שולי רנד, בטח כבר הבנתם את זה לבד, אוחז בקצוות מעניינים בקריירה. מצד אחר, אלבום הבכורה שלו "נקודה טובה" נמכר בכ-65,000 עותקים – מספר עתק בעידן ההורדות – אבל מצד שני, הוא לא ממצה את הפוטנציאל הכלכלי ושקוע בחובות. מצד אחר הוא אחד היוצרים המוכשרים והנדירים שנצפו כאן, אבל מצד שני הוא ממצה רק 5% מהפוטנציאל שלו, מבחינתו. מצד אחר הוא אוהב הופעות קטנות ואינטימיות, אבל מצד שני – ביום הראשון של חול המועד סוכות, 4.10, הוא יופיע לראשונה בקיסריה עם המופע המוצלח "נקודה טובה".
למרות ההתקדמות הנועזת לקיסריה, מצבם הכלכלי של בני הזוג רנד, הורים לשבעה וסבים לנכדה, הוא "בכי רע-רע", כפי שמגדיר זאת שולי. הם נמצאים בחובות, לא ממש יכולים לכלכל את עצמם באופן רגיל – והכל בגלל אותו רצון לעמוד בניסיון ולא לוותר על יכולת ההשפעה של שולי בקרב הקהל. איך זה התחיל, והאם יש אור בקצה המנהרה? את זה נברר בהמשך, אבל בתור התחלה נחשוף סיפור מעניין שטרם סופר – איך בכלל נכנס שולי, שחקן במקור, לעולם המוזיקה.
האמת היא שרנד לא ממש חשב לפתח קריירה מוזיקלית, עד שבא הזמר ההוא. "יום אחד אני מקבל טלפון ממישהו, שאומר לי שמחפש אותי זמר בשם עמיר בניון", הוא מספר. "לא הייתי מעורה כל כך במוזיקה. ואז הוא הגיע אליי ואמר לי 'תשמע, כתבתי דיסק ואני רוצה שתשיר אותו'. אמרתי לו 'אני לא שר. מאיפה אתה יודע שאני יכול לשיר?'. הוא ענה 'ראיתי אותך מתראיין, וזה מספיק לי'. עליתי למשרד שהיה לי באותה תקופה, שמעתי את השירים, ונדהמתי. זה היה עבורי מפגש ראשון עם המוזיקה של בניון. הוא הביא לי סקיצות של שירים חדשים בליווי פסנתר בלבד. היה שם שיר אחד שבכלל נכנס לי חזק ללב – 'דוד מלכי', ועוד אחר, 'בורח'. התקשרתי אליו ואמרתי לו 'תשמע, אני באופי שלי לא זמר מבצע. אני יוצר. אבל בוא נתחיל לעבוד'. זו הייתה חוויה באמת מדהימה לעבוד עם אדם ויוצר כזה. הייתי בא, מקליט סקיצות, והכל באיטיות. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב את השירים שלי – 'מוחין ד'קטנות', 'אייכה', 'המשורר', 'אחותי'. זה עוד לא היה ברמה של עיבוד. אחרי שנה היו יותר שירים שלי, ואז בגלל חילוקי דעות טכניים של איפה ואיך ודרך איזו חברת תקליטים ייצא האלבום החלטנו להיפרד. הוא אדם משכמו ומעלה. אני בהחלט מודה לו על המתנה שנתן לי. זה היה מפגש מדהים".
מה היה בעצם השיר הראשון שכתבת?
"האמת היא שזה היה 'מוחין ד'קטנות'. כתבתי אותו, איך אומרים, בשביל החברים, בישיבה בפורים. אחרי זה ביצעו אותו אפילו בהצגה של בנות. ואז הגיע השיר 'אייכה' שכתבתי תוך 10 דקות".
כלומר, התחלת דווקא בשירים של עצבות.
"אני חושב שהתקליט שלי מאוד שמח ואופטימי בסופו של דבר, למרות שהוא עובר דרך מקומות מאוד קשים וכואבים. זו הדרך להגיע לשמחה. גם אף אחד לא מאמין לשמחה כשהיא לא עוברת דרך זה. צריך לעבור מסלול, ואז להרוויח את האופטימיות".
המסלול של רנד בחיים בהחלט מעניין. הוא נולד לבית דתי ציוני, והיציאה שלו מהעולם היהודי התרחשה בגיל הנעורים. "להגיד לך את האמת?", שואל רנד, "אני יכול לתת לזה סיבות פסיכולוגיות וכל מני נימוקים, אבל היה לי מגיל אפס, מיום שעמדתי על דעתי, דחף לצאת החוצה. דחף לא נשלט בכלל. העולם ההוא סקרן אותי מאוד. זה היה כמעט גורלי, כמעט לא היה בשליטתי. אפשר לומר שזה מבנה אישיות, ואני יכול לתת לך את כל הסיפורים הפסיכולוגיים מסביב, אבל הם לא מעניינים. זה היה דחף, כמו צו כזה".
העולם החילוני משך אותך או שזו הייתה יותר התרבות החילונית?
"החוצה באופן כללי. לא הייתי איש תרבות בגיל הזה. לא עמדו מאחורי זה שאלות פילוסופיות, וגם לא היו לי אכזבות מי יודע מה. בדרך כלל יש כאלה שחווים אכזבות מהעולם, מהצביעות, ממחנכים ששברו אותם וכו'. אבל כשעזבתי לא הייתה לי תחושה של מרד, כי זה אפילו לא היה מרד. יש לי הרבה חברים שעזבו את היהדות מתוך מרד בהורים, מרד במסגרת. אבל אני לא הייתי מורד. הייתי מן זיקית כזו".
הייתה לך לפחות איזושהי אידיאולוגיה, משנה סדורה?
"אתה יודע, על דחף תמיד מנסים להלביש אידיאולוגיות ומשנות סדורות, אבל לא הייתה לי משנה של אפיקורס. אפילו לא שיקרתי לעצמי וניסיתי להמציא תירוצים. כי למעשה, גם כשהייתי חילוני – הייתי דתי מאוד".
באיזה מובן?
"במובן הפנימי, במובן של השייכות והקשר עם הקב"ה. בכל מקרה, הוא לא היה נעדר. תמיד הוא היה קיים ונמצא, ולא נתן לי ללכת וליהנות עד הסוף מהחיים. בתור בחור בן 15-16 אתה מנסה להלביש על זה רבעי וחצאי תיאוריות, אבל זו לא הייתה אג'נדה או שאלות שרבנים לא היו יכולים לענות לי. גם אם היום רבנים לא יוכלו לענות לי על שאלות, זה לא יגע לי באמונה. אני לא הסוג הזה של הבנאדם, אני יותר פועל מאזורים אחרים. קושיות פילוסופיות אף פעם לא הרתיעו אותי, כמו שהוכחות מדעיות לאמיתות התורה אף פעם לא עשו לי את זה. כלומר, זה הרשים אותי, זה חיזק, אבל זה לא מה שהחדיר בי את האמונה".

 

כשאתה מסתכל היום על שולי החילוני, איך הוא נראה לך מהצד?
"אדם די מבוהל".
ממה?
"מאיזה משחק שצריך לשחק. אפילו מבוהל מהמרחק בינו לבין הקב"ה, למרות שזה לא היה במודע. היצירה הייתה המקום היחיד שבו מצאתי מנוחה לנפש שלי. שיחקתי בצורה מאוד אובססיבי, מוחלטת, טוטאלית. הייתי חי בתוך דמויות, נמצא ושוהה בתוכן. זו הייתה בריחה מפחד מאוד גדול מהיעדר אלוקים – כך אני מפרש את זה היום. עבודה על תפקיד הייתה אצלי דבר טוטאלי לחלוטין, אבל ברגע שהעסק נגמר – בהלה, ואז מיד פרויקט חדש, וחוזר חלילה. היום אני הרבה יותר מרוחק מהעבודה".
אתה דווקא נראה לי נורא שקוע בעבודה. היה די קשה לתאם איתך את הפגישה הזו.
"הקב"ה מסובב אותי יפה-יפה בחיים. אבל גם כשאני עושה את העבודה, אין לי את ההתמכרות הנפשית הזו. יש משפחה, יש ילדים, יש אישה, יש מצוות שצריך לעשות. אני לא יכול לחיות עם הקריירה באותה עוצמה, ואני גם לא רוצה. ואני לא חושב שזה משנה כל כך את איכות התוצאה. בזמנו האובססיביות לא הייתה בשביל לשפר את איכות התוצאה, אלא בעיקר כדי לברוח. עבדתי על ההצגה 'המלט' במשך שנה, ושנה שלמה לא הייתי פה, בעולם הזה. הייתי שם. היה לי תפקוד מינימלי של להתקיים פיזית, אבל המוח שלי היה רק שם. אחרי שנה עבדתי על 'וויצק', ואותו דבר. זו הייתה בריחה".
נשמע שאתה לא מתגעגע במיוחד.
"תראה, אני מאוד מוקיר תודה לתקופה החילונית שלי. זה מזכיר לי שמיד כשחזרתי בתשובה עלו על זה שעברתי צד. הייתי אנונימי ברמות כאדם דתי, ואף אחד לא הכיר אותי. שמחתי, אבל בשלב מסוים מישהו זיהה אותי, והביא אותי לראיון ברדיו החרדי. אז השדרן אמר לי בשידור 'בוא תספר לי על המעבר מהטומאה, מהזוהמה, מהאנשים הנוראים האלה'. אמרתי לו 'תשמע, דווקא הכרתי שם אנשים טובים'. אחרי זה אסירים מהכלא התקשרו לאולפן, אמרו לעורך 'מה זה, את מי הבאת? תעיר אותו!'. בטבע שלי אני לא אדם של שחור ולבן. אני קיצוני – אבל לא שחור ולבן".
מעניין, גם אביתר בנאי העיד על עצמו שהוא קיצוני. מה בדיוק קיצוני בך?
"קיצוני במובן שאם אני חווה חוויה, אני חווה אותה בצורה חריפה. אבל בהסתכלות שלי על בני אדם, ועל תופעות חברתיות ויחסי דתיים-חילוניים, אבחנת הטובים והרעים אצלי נורא מטושטשת. וזה גם מאפשר לי לדון את עצמי לכף זכות. אני חושב שהדברים שאני עושה מדברים לקהל רחב, קיצוני מאוד בקצוות שלו, והסיבה לזה היא שהקב"ה, איך שהוא מסובב לי את החיים, לא נותן לי להרגיש יותר טוב ממישהו. גם אם אני רוצה להרגיש יותר טוב ממישהו, הוא לא נותן לי צ'אנס, ומזכיר לי מי אני ומה אני, וששום דבר לא בא ממני. גם ברמה האנושית – בנאדם חושב שהוא בעל מידות, עניו, צנוע, רגוע – הקב"ה בדקה נותן לך ניסיונות שאתה לא עומד בהם, שזה הרווח שבהם. למה רווח? זה כמו שאומרים שהרהור עבירה חמור מעבירה. זה קצת פרדוקסלי, אבל בעבירה הרווח הוא הצניחה שלה, ההכרה באפסיות שלך. בהרהור עבירה בנאדם יכול להגיד 'אה, התגברתי!'".
אגב, ללא מעט אנשים שיצא לי לדבר איתם עליך נראה שאתה קצת עצבני.
"אני אדם מאוד אינטנסיבי, חי די בלחץ ובהרבה מקומות. אבל (מחייך ברכות) אני לא מזיק".

אם אתם מחכים לדיסק השני של רנד, דעו לכם שהוא אמנם מוכן ברמת הכתיבה, אבל אל תצפו לו בשנתיים הקרובות. לרנד ממתין פרויקט חשוב יותר מבחינתו – סרט קומדי חדש, 'מלכודת דבש', שהוא ומיכל מסיימים את כתיבתו בימים אלה. הרעיון לעלילה נרקם כשבני הזוג יצאו לארה"ב למן מסע הרצאות במקביל לסרט "אושפיזין" ("שם כתבתי את השיר 'סגולה', כי ראיתי שם סטטיסטיקה מזעזעת של התבוללות") ונתקלו בעולם השנור, שנורא הצחיק אותם. "העלילה מבוססת על הסיפור החסידי 'אוצר מתחת לגשר'. זה על שנוררים מקצועיים שעובדים על אחוזים, יוצאים לחו"ל לגייס כספים, ובדרך מאבדים את עצמם, את הערכים שלהם, ובסופו של דבר דווקא בארץ מוצאים את האוצר".
שווה לך להיכנס לכל זה מבחינה כלכלית? אולי עדיף ללכת על פרויקטים יותר כלכליים, לפחות בשלב הזה של החיים?
"אני אסביר לך. אם הייתי צריך לעשות רק החלטות כלכליות בחיים שלי, הייתי יכול למשל לשחק בתיאטרון ולעשות דברים הרבה יותר כלכליים. אבל אפילו שמצבי הכלכלי הוא בכי רע – בכי רע-רע – עדיין יש לנו עקרונות וחלומות שקשורים לא רק לכסף, ולא רק לשאלה מה משתלם ומה לא, אלא מהו טווח ההשפעה של הפרויקט. בקולנוע טווח ההשפעה רחב מאוד".
יותר ממוזיקה? אני לא חושב. סרט רואים בדרך כלל פעם-פעמיים, אבל דיסק מלווה אצל רובנו תקופה שלמה בחיים. זה מחלחל הרבה יותר לעומק.
"יש לזה כמה צדדים. המוזיקה הגיעה למקומות רחבים, אבל הנחת העבודה שלנו היא שסרט חזק אפילו יותר. 'אושפיזין' פעל פעולה אדירה, בלתי נתפסת, כמעט ניסית. הוא פתח לאנשים צוהר לעולם שנראה להם חשוד ומרוחק, והראה להם שחרדים הם בני אדם בדיוק כמוהם. יש לנו כאן בארץ בעיה מאוד חמורה של חשדנות שמכסה בכלל על דיאלוג. אבל הסרט פעל פעולה אדירה מהבחינה הזו. אני מאוד רוצה לעשות את הסרט החדש, ומצד שני אתה צודק – זה לא פשוט, אלה מערכות כבדות. עם זה, אני אדם של פרויקט אחד. אם אכנס עכשיו להקלטות של דיסק, הסרט יידחה שוב. בכל מקרה, הדיסק הבא יהיה הרבה פחות קומוניקטיבי, לדעתי. זה פשוט מה שיצא".
מה זה מראה עליך?
"שאני פחות פוחד. גם יוצאים לי פתאום דברים חברתיים, לאו דווקא כאלה שקשורים לקשר שלי עם הקב"ה. אבל עזוב, אני לא רוצה לדבר על הדיסק הבא. אני מרוכז כרגע בסרט. אם לא אהיה נעול עליו – זה לא יקרה".
אתם מתקדמים גם בגיוס כספים?
"מתקדמים בתסריט. ברגע שיש תסריט טוב, כל השאר קל, וגיוס הכספים לא קשה במיוחד. 'אושפיזין' גייס את הכסף שלו בשבועיים. אגב, היה שם סיפור מעניין: הגעתי לפרזנטציה של קרן הקולנוע הישראלי כי להסביר למה אני חושב שהם צריכים לתת לי כסף. ישבתי לפני כן עם הבמאי גידי דר, וכל הזמן עשינו סימולציות של מה שיגידו לי ואיך אענה, במטרה שלא אזכיר בשום דבר אמונה ודת. נכנסתי לוועדה, וישבו שם חמישה אנשים שאף אחד מהם לא קשור לדת, חוץ מג'קי לוי. שאלו אותי 'למה צריך לעשות את הסרט?'. פתאום הרבצתי מונולוג: 'כי הקב"ה, כי האמונה, כי הזה'. על המקום, בלי לחכות כמקובל, קיבלנו תשובה. עירית לינור קמה ואמרה 'אני רוצה שהסרט הזה ייצא לפועל'. דיברתי הפוך מכל הסימולציה, ודווקא זה עבד".
דבר נוסף, הפוך לכאורה מההיגיון, הוא הרצון להגיע לקיסריה. בדרך כלל מופיעים באמפי הענק אומנים ותיקים שמאחוריהם לפחות שבעה אלבומים – שלמה ארצי, אייל גולן, שרית חדד, שלומי שבת ולאחרונה גם עמיר בניון – אבל אומן שמאחוריו אלבום אחד בלבד, וכבר מגיע לקיסריה – זה תקדים מעניין. רנד מספר שהרעיון להופיע בקיסריה הגיע מאשתו מיכל. "היא מאמינה בי יותר ממה שאני מאמין בעצמי. האמת היא שהיא כבר הוכיחה את עצמה – מילאנו אולמות גדולים בתל אביב כשכולם צעקו לנו 'אתם לא נורמליים!'. האמת היא שבטבע שלי אני אוהב יותר הופעות קטנות, ובתור שחקן יש לי גם קשר אלתי אמצעי עם הקהל. אבל עם זה, בהופעות גדולות יש כוח אחר. הופעתי כבר בקיסריה, בהופעה לזכרו של מאיר אריאל, וזה באמת משהו אחר. גם המפגש עם ארקדי דוכין, שיתארח במופע, מסקרן אותי. אני מאוד רוצה לשיר איתו שיר של ולדימיר ויסוצקי – 'טמבל'. אשמח להביא גם קהל כמה שיותר מגוון – גם חילוני, גם חרדי, גם דתי-לאומי. זו השמחה הכי גדולה שלי. בינתיים יש התרגשות מאוד גדולה".
רנד שותק שנייה, מחייך וזורק התוודות כנה. "אתה יודע, אני אומר רק זה רק בשביל העיתון. אני לא מתרגש בכלל".
וואלה?
"מהופעות אני כמעט ולא מתרגש. כשהייתי שחקן צעיר הייתי רועד לפני העלייה לבמה. ואז קרתה לי איזושהי חוויה, שקשה לי להסביר אותה. זה היה בפעם הראשונה ששיחקתי ב'המלט'. שנה שלמה אתה עובד על הדמות, ועיני כל העולם מסתכלות אליך. לא נשמתי, ופתאום ירד עליי מן שקט כזה. אני זוכר את זה ממש בתור חוויה פיזית. ומאז אני לא נורא היסטרי. אבל כשאני מתרגש – זה זוועה, לא טוב. בפעם הראשונה שהופענו עם 'נקודה טובה' זה היה בחוץ, בכיכר ממילא בירושלים, באיזה אירוע של סטימצקי. שם התרגשתי, השתתקתי. הייתה הופעה מאוד לא טובה. ההוא הפריע לי, הצלם הפריע לי, הכל היה חשוב לי מדי. ברגע שהכל חשוב לך מדי – ככה יוצא. אבל בסך הכל נראה לי שיהיה כיף בקיסריה. הופעה פתוחה שסוגרת את הקיץ, אורחים, ובעיקר סקרנות ממה שיהיה שם".
איך הגעת לארח דווקא את ארקדי דוכין, אתם מכירים?
"זה היה רעיון שלי. אני מת על איך שהוא שר. לא מכיר אותו אישית ועדיין לא נפגשנו לחזרות, למרות שבעבר הסתובבנו באותו מיליה – הוא כזמר ואני כשחקן. תמיד הדמות שלו והעוצמות שלו עניינו אותי".

לא כל יום פוגשים אומן שהמנהלת האישית, המנהלת האומנותית וגם המפיקה שלו היא בעצם אשתו. כבר מתחילת הדרך הם הלכו ביחד ברמה המקצועית – היא שיחקה איתו, ביימה אותו וליוותה את העבודה שלו על הדיסק בכל פרט – ורנד מספר שאלה חיים אינטנסיביים. מאוד. "למעשה, אם אמרתי הרבה בראיון 'אני, אני', תתקן את זה ל'אנחנו, אנחנו', כי באמת הכל נעשה ביחד. בעיניי מיכל גאון, כי כל דבר שהיא מחליטה לעשות – היא עושה אותו. יש לה שתי רגליים על הקרקע, ומצד שני מוח מאוד יצירתי. ושתבין, אלה עכשיו לא דיבורים של גבר שמפרגן לאשתו בעיתון. זו ממש שותפות אמיתית. בסדר, אני יושב וכותב, אבל היא הראשונה ששומעת למשל את השירים, והיא הראשונה שמגיבה הכי בכנות. בכל הסשנים של ההקלטות היא הייתה, חוץ מאחד, והשותפות הזו כוללת לפעמים גם מלחמות עולם על טקסטים. היא גם מאוד קנאית לכך שלא ייצא חס ושלום חילול השם. למשל, יש לרבי נחמן יש סיפור מעשיות על מלך אכזר. אני, בשיר 'אייכה', כתבתי בהתחלה במקום 'אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים', 'המלך האכזר', מתוך שאני מניח שכולם יבינו שמדובר ביצר הרע. מיכל אמרה לי 'אם תשאיר את המלך האכזר, אנשים שלא מכירים את הסיפור יחשבו שאתה מדבר על הקב"ה, וזה חילול השם'. ואין. מלחמות, דם – היא לא תוותר לי. שום דבר, אם לא הייתי מחפש אלטרנטיבה השיר היה עף מהדיסק".
אם מיכל מנהלת את הרוב, אז מה סדר היום שלך? הרי אתה לא יושב כל היום ויוצר.
"סדר יום אידיאלי שלי אמור להיות כך שחצי יום אני בישיבה, וחצי יום בבית. זה אמור להיות. לא הגעתי למצב המעולה של קביעות בלימוד, במיוחד בשנים האחרונות שחזרתי לתחום היצירה. בשנים הראשונות הייתה לי קביעות מאוד חריפה בעבודת השם. אבל מאז שחזרתי להתעסק בכל ענייני הבמה – זה תלוי. אבל בגדול יש חיים פשוטים, יש לנו חברים בעלי תשובה מאוד טובים בשכונה שלנו, שכונת הבוכרים בירושלים. שיחת חברים אצלנו זה דבר מאוד חשוב. בכלל, בתקופה האחרונה עברנו כמה דירות בירושלים, אנחנו ממש נאחזים בה בציפורניים, כי מאוד קשה כלכלית לחיות כאן".
למה לא לוותר, באמת?
"לא יודע. המקום האחרון שפעם חשבתי שאגור בו זה בירושלים. כשחזרתי בתשובה הייתי משוכנע שאני עומד לגור בצפת. היא מאוד עשתה לי את זה".
אז למה לא, באמת? צפת היא גם סוג של ירושלים.
"כן, אבל פחות חריף. צפת זה שאנטי, ירושלים זה אש! אי אפשר לתאר את העוצמה של העיר הזו. חיפשנו בית בצפת חודשים, ובסוף הקב"ה החליט שנגור בירושלים. כרגע אין לנו בית שלנו, אז אנחנו זזים מפה לשם ומשם לפה".
הדירות המתחלפות של משפחת רנד משתלבות אולי עם התזזיתיות שלה, אבל יכול להיות שקצת פחות עם הצרכים של ישראל, בנם בן ה-9 הלוקה בתסמונת דאון. לשולי ממש אין בעיה לדבר על זה, למקרה שתהיתם, והוא מספר שהיום ישראל נמצא במסגרת נהדרת בבית ספר רגיל. נכון שהוא ילד שצריך להשקיע בו יותר, מה שמוביל לרגשי אשמה תמידיים על כך שלא תמיד הם עושים את זה מספיק, אבל לפחות הם נהנים ממנו במיוחד. "הייתה תקופה של שנתיים שכל חיינו סבבו סביב זה. הוא היה חולה מאוד, וכל הזמן היינו איתו בבתי חולים. אבל התקופה הזו עברה, וישראל הוא ילד שיש לו פוטנציאל אדיר, קליטה פנטסטית. הנוכחות שלו בבית מורגשת בכל הרמות. קודם כל, הוא כריזמטי, שולט בבית, ובמובן היותר עמוק ישראל הוא כמו איזו נקודת אמת כזו. אתה לא יכול למרוח או לפרפר אותו. אם אתה לא בסדר – הוא יגיד את זה. אתמול תחמנתי אותו (צוחק), אמרתי לו שאיזה מכשיר בבית מקולקל, והוא הסתכל עליי ואמר לי בטון נוקב 'שק-רן!'. זה ישראל, נקודת אמת כזו. הוא דורש הרבה יותר סבלנות, מה גם שהוא גם לא נרדם, שיהיה בריא. לא ראיתי דבר כזה. הוא קם ב-6:00 בבוקר, והולך לישון בחצות. פשוט לא נרדם".
איזה הורים אתם?
"מיוחדים".
אתה יודע, כמעט כל האומנים מעידים ככה על עצמם.
"תראה, אני לא יכול להגיד לך שהבית שלנו זה בית עם שלווה, ושומעים בו מוזיקה קלאסית, והילדים יושבים בחיבוק ידיים ועושים שיעורים. זה בית מאוד תוסס, מאוד חי, מאוד שמח לפרקים. כל אחד מהילדים הוא נשמה מאוד שונה. אתה יודע, יש משפחות כאלה שכל הילדים מאוד שטאנציים, דומים לאבא או לאמא. אבל אצלנו כל אחד הוא סיפור. הם מעורבים בחיים שלנו, יודעים מה אבא ואמא עושים. אתה יודע, אנחנו חיים על תפר לא פשוט, ולכן משתדלים שאורח החיים שלנו לא יפגע בהם.
"אתה יודע, כשחזרתי בתשובה היו לי דמיונות כאלה עם שולחן שבת שבו כולם יושבים בשקט, הילד מצביע ואומר 'אבא, אני יכול לשאול שאלה בפרשת השבוע?', והאבא עונה לו. אבל בפועל שולחן שבת אצלנו זה שישו ושמחו. מעבר לזה יש לנו, ברוך השם, שני ילדים שיש להם משיכה מאוד עצומה לתורה. הם יודעים שזה הכי חשוב בסדר העדיפויות, ושמי שמביא תורה לבית – הוא מלך".
אתם גם סבא וסבתא.
"נכון, הבן הבכור שלנו הביא נכדה בת ארבעה חודשים – שירה. בנוסף אליו יש לנו ילדים בני 14, 13, 12, 9, 7 ונחמן הקטן בן הארבע".
דווקא עם השם נחמן חיכיתם עד הסוף?
(צוחק) "היו לנו כל מני מחויבויות קודמות".
ואיך זה להיות סבא וסבתא?
"זה מצחיק אותנו שאנחנו סבא וסבתא, חטיארים כאלה. אתה לא מרגיש ככה, אתה מבין? אני מרגיש כמו איזה ילד דפוק בן 18, אבל בפועל אני כנראה, אההה, ובכן, סבא".

ברמה היצירתית, ואולי גם המשפחתית, אין ספק ששולי רנד עושה את זה נכון. אבל ברמה הכלכלית – קצת פחות. מי שמכיר אותו באופן אישי כבר שמע לפני כמה שנים על הבעיות הכלכליות שהחלו לרדוף אותו כבר לפני כמה שנים, אבל הפרסום הרחב יותר תפס כנפיים לפני כחודשיים, בכתבה שפורסמה במקומון תל אביבי ותיארה את הבור הכלכלי שאליו נפלה משפחת רנד. מיכל שיתפה פעולה עם הכתבה – מהלך לא מחושב שהיא כמובן מצטערת עליו עכשיו – וסיפרה בין השאר גם על ה"חתיכת שילוב המטורף" – להיות גם מפורסמים וגם נזקקים.
כמובן שבני הזוג רנד לא שמחים גם היום להכביר מילים על אותו מצב לא משמח. עם זה, הם מסכימים בכל זאת לספר איך הגיעו למצב הזה ואיך הם מתמודדים איתו ברמה הרגשית, מהסיבה הפשוטה שהם עצמם כבר הוציאו את זה בשיר החדש ששחרר רנד לרדיו לקראת המופע בקיסריה, "א'ביסלה אושר" (מעט אושר), בו פרש את התחושות הקשות. "כל הלילה הקיפוני מחשבות", הוא שר, "אחת קשה מרעותה, חדרי בטן יורדות. ולא דיברנו עוד על החוב במכולת, ולא סיפרנו עוד על חזי הירקן… ולא דיברנו עוד על הבושה". אבל אז בפזמון מגיעה התקווה המנחמת: "אבל אי שם מתמרקת איזו ישועה, מגששת את דרכה אלינו. בכנפיה שמש וצדקה. היא תחבוש את פצעינו, היא תנחמנו".
שולי, לא חששת להוציא סינגל כזה, ולמעשה לגרום למצב להתפרסם עוד יותר?
"זה ביטוי אומנותי, לכן לא חששתי".
מיכל מצטרפת לשיחה: "כשזה חלק מהאומנות, זה משהו אחר".
שולי: "ויש באמת אנשים כאלה, כמו חזי הירקן".
מיכל מגחכת בעצב: "יש אנשים שגם אם הם לא מקבלים את הכסף – לפחות הם מקבלים פרגון בשיר. ההוא מהמכולת אמר לי 'לפחות את השם של חזי הירקן הזכרתם, למה אותי לא?'".
החלוקה בבית, מספרת מיכל, פשוטה מאוד: היא מטפלת בעסקים, בנושים ובכל הבעיות, ואילו שולי משוחרר לענייני היצירה. כל ההסתבכות הכלכלית, היא משחזרת, החלה בגלל הניסיון להקים תיאטרון יהודי יצירתי. "כשבאנו מתוך התשובה, הבנו שהכישרון של שולי הוא מתנה משמיים, ושצריך לעשות איתו משהו. זה לא עניין של תרבות פנאי, בידור או תרבות נטו. זו שליחות. לכן עלה הרעיון של התיאטרון היהודי. כי כמו שאנחנו יכולים לראות תיאטראות מגויסים למען הרעיון שלהם, גם לנו היה רעיון, ובמסגרת האידיאולוגית שלו החלטנו לפתוח את התיאטרון ולהעביר את המסר החשוב הזה של 'הבה נתאחד'. אבל כמובן שעל כל דבר טוב שמוריד את מפלס השנאה מתלבש היצר הרע, והופך עולמות כדי שזה לא יקרה. אז הפרצה בנו הייתה באמת קלה, כי הרמנו תיאטרון מלא-כלום, השקענו שם את כל החסכונות שלנו שצברנו מתקופת החילוניות, ושמנו שם סכום ניכר בעיקר מהבית שמכרנו. תקציבים לא קיבלנו בכלל. נאדה. זירו".
שולי: "תקציבים קיבלנו בשיטת הסמוך, עם אור ירוק. וכשאנשים נמצאים בחלום – הם נוטים להאמין להבטחות רשמיות. היום אנחנו הרבה יותר מנוסים, והפכתי לצערי לאנשים קצת יותר קשים. ראשי ערים הבטיחו לנו, ראשי ועידות, מי לא".
מיכל: "אמרו לנו להיכנס לאולם עירוני ולהיכנס לשם לעשות חזרות. אחרי חצי שנה קיבלנו תביעה של 600 אלף שקל. אמרנו 'אבל אמרתם שאתם מקדמים את התיאטרון היהודי'. ענו 'לא, ההוא שהבטיח לכם פוטר', ו'זה שהכיר בתיאטרון כבר לא כאן', וההוא לא מכיר את פרעה שהכיר את יוסף. אמרנו 'אבל אתם הכנסתם אותנו ונתתם לנו לעבוד. זו הייתה עזרה במטרה שיהיה תיאטרון יהודי בירושלים".
שולי: "ובערב הפתיחה ראש העיר אפילו עלה על הבמה".
מיכל: "על לופליאנסקי הייתה זכוכית מגדלת על כל שקל שהוא הוציא לדתיים. הייתה הפגנה מול התיאטרון בפרמיירה שלנו, כשעוד לא קיבלנו שקל מהתקציב, רק בגלל ששמעו שעשינו חזרות באולם מבלי לשלם. למשל, סיכמו להעביר לנו תקציב דרך אחד התיאטראות בירושלים, לפיתוח הצגת ילדים שנורא רצו לעשות. השקענו את כל כספנו בהפקה הזאת בידיעה שהובטח ואושר תקציב, אבל בסופו של דבר לא קיבלנו שקל. כך הצטבר לו חוב ועוד חוב ועוד חוב, והריביות נהיו עצומות לעומת הקרן. זה כמו כדור שלג".
הקריירה המוזיקלית לא איזנה קצת את המצב?
"כשהתחלנו את 'נקודה טובה' התחלנו עם בור עצום. ותראה, מדיסקים לא עושים היום כסף. כולם מקווים שמההופעות הם יעשו כסף, ואז גם משם מסתבר שזה לא פשוט. מקסטל קיבלתי עכשיו דו"ח, ואני רואה שהאולם עולה לך 20,000 שקל, על מכירת הכרטיסים לוקחים 10% מהמחיר המלא, ותוסיף לזה את הנגנים, הבאק-ליין, התאורה, ההגברה, עלות הדפסת הכרטיסים, וכמובן הון העתק של הפרסומים. בינתיים אתה נמצא בחובות, ואתה אדם מפורסם, כך שזה עוד יותר בעייתי".
מהו האור בקצה המנהרה – קיסריה? הדיסק הבא? הסרט הבא?
מיכל: "מקיסריה לא מרוויחים באמת הרבה. העניין הוא שהכל טריגר שבונה את זה שבא אחריו. אמרו לנו שהדיסק יקדם את המופע, ואז שמההופעות תהיה קיסריה וכן הלאה. אבל לדעתי האור בקצה המנהרה הוא סרט. גם דורשים את זה מאיתנו. אנחנו הולכים ברחוב ואנשים תמיד שואלים מה עם סרט. אבל אתה יודע מה, מעבר לסרט, האור בקצה המנהרה הוא אנשים שמאמינים שהפעילות שלנו חשובה, ושמאמינים שהיא חייבת לקבל ביטוי, וששולי יכול להשפיע דרך האומנות. השם המלא שלו הוא שלום-יוסף, וזה לא סתם. אני באמת מאמינה שהוא יכול להוסיף שלום בעולם. אם אדם כזה יבוא ויגיד 'חבר'ה, בואו נראה איך במקום להפיק 5% מהיכולות שלכם, אפשר למצות 80%. במקום שתעשו הפקה פעם בחמש שנים, אני רוצה שלוש הפקות באותו פרק זמן".
איך באמת לא נמצא עד עכשיו משקיע או מפיק כזה?
"זו חתיכת תעלומה. כ
ל התבודדות שלי אני אומרת לקב"ה 'איפה הבנאדם הזה, למה אתה לא שולח אדם שמאמין בדברים שאנחנו עושים לכבודך?'. תראה, אני לא בעניין שאנשים יחזרו בתשובה. אני קודם כל רוצה להוריד את מפלס השנאה המטורף שיש בעם שלנו, וזה לא רק בין חילונים לדתיים. בחוף הים ראית מה קרה עם הלינץ'. אני מאמינה שמעבר להרצאות ופאנלים, יש מקום לחוויה האישית. בן אדם בא עם מגננה של 'מה רוצים לעשות לי', רואה סרט, אבל אז, למרות המגננה הראשונית, הוא רוצה לשנות משהו בעצמו".
שולי: "האמת היא שכשהייתי שחקן תיאטרון חילוני, התפוקה שלי הייתה מדהימה. הייתי משוחרר מדאגות פרנסה. התיאטרון דאג לי ועטף אותי, בגלל שהוא עצמו עטוף. אתה מבין אותי? התסכול הגדול של שנינו הוא התפוקה הקטנה לעומת מה שבוער לנו בראש. זה מאוד מתסכל".
למרות האמונה, עד כמה המצב הכלכלי פוגם במצב הרוח היומיומי שלכם?
מיכל: "אצל רבי נחמן זה עובד הפוך – ככל שאתה יותר במקום כזה, אתה במקום יותר טוב אצל השם. אז השם אוהב אותנו".
שולי: "אבל בת שבע, אנחנו כן רוצים…".
מיכל: "כן, אני גם מבקשת ממנו שיפדה לי מהעולם הבא לעולם הזה, ומבינה שאני בעלת זכות גדולה, אבל לא הייתי מתנגדת גם לזכות קטנה יותר (צוחקת)".
ברור שהתכלית מנחמת, אבל זה עדיין כואב.
שולי: "בוודאי שהשמחה מגיעה דרך הכאבים. היומיום הוא מאוד קשה".
מיכל: "אני אומרת לקב"ה שאני לא רוצה להיות במקום עם כל כך הרבה זכות, אבל יש הפרש בין הידיעה שלי לבין כוח הסבל שלי. לפעמים כוח הסבל שלי לא עומד בזה".
שולי: "כשהתכלית מגיעה דרך הביזיונות, דרך הכאבים, דרך הפחדים – זה עובר. אבל באמת שלולא האמונה, זה היה בלתי נסבל. זה היה שביר".
אתה עומד בניסיונות שלא רבים עומדים בהם. זה מחליש לפעמים את האמונה?
"בנקודה של מציאות קיום הקב"ה אני לא מרגיש כפירה. אף פעם. המאבק היותר קשה הוא למען האמונה בטוב המוחלט שלו כלפיך. פה זה קשה, ולגיטימי שזה יהיה קשה. כי העולם הפוך. כלומר, השכל שלי לא מקבל את זה שהעולם לא מונהג על ידי הקב"ה. לשם אני לא מגיע בכלל. אבל לפעמים אני מרגיש שהוא לא סובל אותי. שם יש נפילות נוראיות. כי הרי המציאות כל כך הפוכה, שאתה אומר 'רגע, זה כבר לא יכול להיות'. עם זה, צריכים לזכור: אם אמונה הייתה בלי מאבק – זאת לא הייתה אמונה".

(פורסם במקור ראשון, ספטמבר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נגה  On 25 בספטמבר 2009 at 18:24

    אתם כל כך נהדרים, זה מחזק.

  • נהר  On 25 בספטמבר 2009 at 22:01

    ושתזכו אותנו במנות קטנות של אושר, כמו שאתם יודעים…

    ראיון מלא טוב ואהבה ומחזק כל כך ומקרב אל הקב"ה. תודה רבה!

  • עמי הרטמן  On 26 בספטמבר 2009 at 1:35

    מצויים בחובות כאלו ועוד חיים באמונה עיוורת ש"השם" יעזור. צריך לקרוא כדי להאמין: שני אנשים בוגרים, משכילים, מוכשרים. והם חיים באמונה שהם חלק מאיזו תוכנית שיש לאיזה יישות דמיונית עבורם, ושהיא עוד תחלץ אותם מזה. זה כל כך עצוב ומעורר רחמים.

  • תומר  On 26 בספטמבר 2009 at 21:34

    שהבאת את הראיון.
    וגמר חתימה טובה.

  • יונתן  On 7 באוקטובר 2009 at 16:04

    שוב אתה מפתיע אותי מחדש. כמו בכל כתבה שלך, אתה מוצא שבילים שטרם פסעו בהם, חוקר ומעמיק ומסרב לשחות בזרם. אתה מקורי, הכתיבה שלך מהנה והשאלות שלך עמוקות ומעוררות עניין. ולא שאתה צריך את המחמאות האלה, אני משוכנע שאתה מסתדר בלעדיהן, אבל אתה יודע, שנפרוק ושתטפח לעצמך על השכם…

  • אייל  On 8 באוקטובר 2009 at 1:04

    התשובות שלהם נשמעים כמו נדנדה, מחושך לאור, מחושך לאור. חושך כשהם מספרים על מה קורה כשהם סומכים על בני אדם, אפילו על ראש העיר החרדי, ואושר אינפנטילי כשהם מספרים על מה קורה כשהם סומכים על ה' יתברך, ומספרים שה' אוהב אותם. והם יודעים זה. פשוט יודעים את זה. כמו שכתב עמי, מעורר רחמים.
    יש לי מה לכתוב, אבל אלה יהיו דברים קטנוניים וקנטרנים, שמול אמונה יוקדת כמו שלהם חייבים להגיע. ואני מאמין בהם. כמו למשל איך מסתדרת הצניעות עם הלחץ למלא את קיסריה ב-3500 רק כדי להראות שהם יכולים (ומסתבר שהם יכולים, מה שקצת מפחיד אותי), נכון שבחברה המיינסטרימית שלנו זה כנראה פותח דלתות, אבל הוא מכר איזה 60אלף אלבומים, הוא מביא גם חילונים להופעות שלו (ראיתי מישהי בפייסבוק ש"תומכת" ברנד וב"דעות הדתיות" שלה ציינה שהיא אתאיסטית. לא ברור העסק הזה. מעניין מה מושך אותה אליו – ה"ברוך השם שלא נולדתי גוי"? שני אנשים חילוניים למראה שאוהבים את רנד שאני מכיר פולטים בכמה וכמה הזדמנויות "בעזרת השם", למרות שהם לא שומרים שבת, מה שמפחיד אותי. תתחילו להאמין שאתם יוצרים מציאות, היא לא מתרחשת כי איזו יישות דמיונית שקל להעמיס עליה הכל החליטה. "הקב"ה החליט שנגור בירושלים". במובן אחד אנחנו מאוד דומים לארצות הברית – One Nation Under God.

    וגם השיר הזה, א'ביסלה אושר. ישר קופצת לי אסוציאצית "קצת יהדות, קצת ידישקייט, מה קרה", ומן הסתם גם השיר הזה לא פונה רק לדתיים, זה איזה כשרון מיוחד כזה של חוזרים בתשובה לא לעשות מוסיקה שפונה רק לדתיים, כדי שגם חילונים יתקרבו, יקחו על עצמם איזו מצווה כמו שהטוקבקיסטים של מאקו אוהבים להגיד. היי, יש חילונים שאפילו להם יש אלוהים, והרי לכולם נוח שיש איזו יישות שצריך לחכות לה שתזרוק איזה עצם, ובסוף כולנו נהיה שמחים ומאושרים. אני מאחל לשולי ולאשתו ול-7 ילדיהם ביטחון כלכלי אמיתי ולא מזוייף המושתת על אמונה וצורך בגמ"חים. ובעיקר שיפסיקו עם התמימות הילדותית הזו. "כשהייתי חילוני הרגשתי אבוד" (אל תאשים אותנו בבעיות שלך. אולי היית צריך לראות מישהו מקצועי יותר. ולא, הכוונה היא לא לרב). כמה עצוב שאנשים בורחים מהידיעה שאין אלוהים.

  • דודו  On 8 באוקטובר 2009 at 10:37

    יונתן – המון תודה. איזה כיף לקבל פידבק כזה.
    תומר – תודה גם לך. שתהיה שנה טובה.

    אייל – כמו שאתה מסתכל על הדתיים בלעג, כך תדע שהגישה שלך (כן, הכל נוצר במקרה. גם הטוקבק שלך נוצר במקרה, אחרי ששני קופים קפצו על מקלדת והטקסט נוצר באופן רנדומלי) יכולה להיראות בעיניהם נלעגת. מבחינתם אלה חיים ללא תכלית, עם כרטיס טיסה כיוון אחד – לקבר. כשזה היעד הסופי, יש למשמעות החיים מוגבלות מאוד ברורה ואפילו עלובה. אז ככה אתה תסתכל עליהם, ככה הם יסתכלו עליך, ויופי לכולם. במקום זה תלמד טיפה לכבד את אמונת הזולת, תבין שכמו שיש לך "עובדות", כך להם יש "עובדות" משלהם, ותפסיק לזלזל בזולת. ככה לא נגיע לשומקום.

  • אייל  On 12 באוקטובר 2009 at 2:07

    מקרה = רק מה' = ה' רקם.
    (חנניה ויהושע, קופי המחמד הדתיים של אייל)

    היי, מה אתם עושים לי על המקלדת! עופו מכאן! אני אתן לכם בננה!

    תחסוך ממני את רוח ההידברות. שמור אותה לערוץ מאקו הזיות. ובדרך קרא את מה שהיה לבמבי שלג לכתוב על ההופעה של רנד בקיסריה (מוספשבת של מעריב, שישי האחרון). אין את זה ברשת אז אצטט לך: "… ובכל זאת היתה בי הרבה הכרת טובה לברסלב, על שתנועה זו מאפשרת לכוחות טמירים וגנוזים של העם שלנו לשוב וללבלב, לאחר מאות שנים של עריצות הנאורות החילונית. הסתובבתי ואמרתי לבעלי: 'העם היהודי מתחיל להתאושש מהשואה'. 'לא', הוא ענה לי, 'הוא מתחיל להתאושש מהמערב'." מה שישר זורק אותי לשיר הלאומני "אירופה" מהאלבום האחרון של עובדיה חממה, שטוען שהמערב הוא מראית עין חלולה ואביב העמים ששקע. שלא לדבר על זה שהמאמר כולו חוגג את היהדות (או יותר נכון: דת) שממלאת את המדינה שמתיימרת להיות הכי מערבית, דת שמטרתה להביס את הנאורות – ממתי זו מילת גנאי?
    איזה יופי לנו, ההזויים האלה רוצים להחזיר אותנו לימי הביניים. ואלה עוד אנשים שמוגדרים כאורתודוקסיים מודרנים. כאילו שצמד המילים האלה לא סותר.

  • שרון  On 9 בנובמבר 2009 at 11:06

    שולי רנד הוא ברסלבר. מהבוקר עד הערב כל מה שמעניין אותו זה "לקרב לבבות". ראיתו אותו מראיין את אורי זוהר בערוץ הדברות שם הוא חשף את האני האמיתי שלו מחזיר בתשובה בכל מחיר. מישהו באמת חושב ששולי רנד מתייחס למוזיקה שלו כאל קריירה או הגשמה עצמית? מישהו באמת חושב שהוא לא קיבל אישור והכוונה מהרב שהחזיר אותו בתשובה על מנת להחזיר עוד אנשים בתשובה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: