יש לי, יש לי חלום: ראיון עם אסף אשתר

שתי אובססיות יש לאסף אשתר, איש הקומדי סטור לשעבר: שירים עבריים, רצוי בניחוח גורן, ועברית יפה, רצוי מגיל הפעוטון. על במת המופע החדש שלו מצליח אשתר לשלב בין השתיים, אבל ממשיך לחלום על היום שבו ילהקו אותו לתפקיד דרמטי

בשיחות ליליות עם אשתו מתוודה אסף אשתר לא אחת, שבאותו יום נתון הוא לא היה במיטבו על הבמה. היא משננת בפניו שהוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל זה לא תמיד עובד. "לפעמים אני בהחלט נוטה לחטוא בחוסר ביטחון", הוא מתוודה. "ככה זה אומן. גם אחרי ההצגה ה-200, כשהוא בטוח בהיותו וירטואוז, הוא עדיין ירצה לקבל את המחמאה. ואם מישהו אחר יגיד לו מילה לא טובה – הוא ילך עם ראש קבור בקרקע. לכן אני מייחס את התחושות האלה לנפש האומן שבי. אבל אולי חוסר הביטחון הוא עניין לפסיכולוג שמעולם לא ביקרתי אצלו. זה משהו אחד מני רבים שמבדיל ביני לבין אומנים אחרים. הרבה הולכים לפסיכולוג או פסיכיאטר כחלק משגרת יומם".

אני מספר לאשתר שכבר מתחילת הדרך שלו שמתי לב ששפת הגוף שלו נמרצת מדי, ונדמה כי היא נועדה לחפות על אותו חוסר ביטחון. הוא אומר שבעיניו זה בהחלט יכול להיות. "אני יכול לעבוד על קשת רחבה של שפות גוף, אבל לפעמים יכול להיות שבאמת תופסים אותי באיזושהי תזזיתיות יתר", הוא אומר שוב בכנות האופיינית לו. "אני רואה את עצמי בפעמים מסוימות על המסך, ואומר לעצמי 'וואלה, באמת התלהבת פה יותר מדי. תרגיע. דבר בנחת".

222_t244

אסף אשתר (45), נשוי ואב לשתי בנות, נולד בחדרה למשפחה תימנית מסורתית. כבר בילדותו חלם להיות שחקן, אבל לא ממש עשה משהו בנדון. הוא שירת בחיל הקשר, ובהמשך אף יצא לקצונה. מיד לאחר שחרורו למד משחק בבית צבי ב-91', ושלוש שנים לאחר מכן פרץ בגדול כחלק מחבורת הקומדי סטור – תוכנית ההומור הבולטת ביותר בשנותיו הראשונות של ערוץ 2 המסחרי. הוא גילם שלל דמויות, כמו יהוקמץ בן פסיק, מ.כוערת ושאול המשורר, אולם התפקיד המוביל היה של בדחן כפייתי, מיושן ולא יוצלח, שפתח את דבריו במילים "יש לי, יש לי, יש לי", בליווי תנועות יד מגוחכות להפליא.

בהמשך הסתעפה הקריירה של אשתר למקומות שונים, בהם הנחיית השעשועון "לינגו", השתתפות בסדרות לילדים ("פרה פרה", "האוניברסיטה הקטנה" ועוד), כתיבה בסיטקום המצליח "שמש", השתתפות ושיפוט בתחרות זיהוי השירים "לא נפסיק לשיר", דיבוב סדרות ילדים שונות, וגילום הדמות "נחשון כל יכול" בערוץ הופ. במקביל שיחק בהצגות רבות ("אחים לנשק", "זינגר", "שלושת המוסקיטרים", "המכשפה" ועוד) בתיאטראות הבימה, בית לסין, באר שבע ועוד. ואם זה לא מספיק, הוא גם הפך למותג באפיק קצת שונה – מומחה למוזיקה ישראלית, כמו גם מומחה לשפה העברית. למעשה, הנקודה האחרונה גרמה לי להגיע לראיון קצת בחשש.

לפני שנתחיל, האמת היא שאני קצת לחוץ לראיין אותך, שמא תיפלט לי איזו טעות לשונית בעברית.

אשתר מחייך במבוכה ועושה פרצוף של "אוי, בחייך". "תמיד אומרים לי את זה", הוא מלין, "אני מעולם לא תיקנתי ולעולם לא אתקן. זו טרחנות, אלא אם כן הבנאדם דורש ממך מראש שתתקן אותו, ואומר 'אני רוצה ללמוד!'. גם אותי אפשר לתפוס בטעויות ולתקן אותי. במקרים כאלה אני שמח, כי כך אני לומד. האמת היא שבכלל יש לי סוג מסוים של דיסלקציה בענייני מספרים – זכר ונקבה. אני יודע מתי זה זכר ומתי נקבה, אבל הרבה פעמים אני צריך לחשוב לפני כן אם להגיד שלוש או שלושה. את הכללים אני יודע, אבל בדיבור קורה לי שאני צריך לחשוב. אני זוכר שבזמנו כשכתבנו את 'שמש', רציתי להגיד בישיבת מערכת שכתבנו שלושה פרקים, אבל יצא לי שלוש. חשבתי לעצמי 'לא אתקן', ומיד חיפשתי מילה בנקבה שמקבילה לפרקים. אז אמרתי 'כתבנו כבר שלוש, אה, אה, אפיזודות'. ויתרתי על המילה העברית רק כדי לא לטעות בזה (צוחק)".

בגלל שאתה כל כך בקיא בעברית, והשפה העברית כל כך יקרה לך, לא מציק לך לשמוע אנשים עם סביבות מסביבי?

"כשאני שומע מורה, בעיקר בבית ספר, זה יותר מזעזע. ככל שהכיתות נמוכות יותר – כך אני יותר מזדעזע. כשאני שומע שמגישי טלוויזיה או מנחים בטקסים רשמיים טועים בעברית, זה קצת צובט לי. אני אומר 'למה?'. כרגע אנחנו לא מדברים בחברותא ברחוב, אלא באיזו אצטלה רשמית. אז למה לא לעשות אותה כמו שצריך? אבל בכל מקרה אני מלמד את שתי הבנות שלי, תמר והגר, שגם הם נדבקו בחיידק השפה הזה, שלא לתקן את המורים בבית הספר".

אשתר, כמו שהבנתם, לא היה ילד הפלא שהופיע על במות הפסטיבלים בגיל 5. למעשה, הוא למד בתיכון אלקטרוניקה, ושירת שנתיים כקצין בקבע. אבל מבפנים הוא תמיד פזל לכיוונים אחרים, הרבה יותר צבעוניים. "גונבה למוחי המחשבה שאולי אמשיך בצבא. זו מסגרת נוחה וכו'", הוא משחזר. "אבל החלום שלי להיות שחקן קינן בי תמיד, גם כשהייתי ילד. ולא עשיתי עם זה כלום. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי 'זהו, קבע זה לא בשבילי. אני לא יכול יותר'. אמנם אהבתי את תנאי השטח, שירתי בבירנית עם גיחות ללבנון, אבל באיזשהו שלב החלטתי להשתחרר.

"זה קרה כשהיה לי חייל לקראת שחרור. הוא ביקש חופשה של יום לבחינה לקראת הלימודים לכשישתחרר. כמובן שנתתי לו. כשחזר אחרי הבחינה התעניינתי מתוך נימוס, מן חובה כזו של מפקד. הוא הפתיע אותי ואמר 'הלכתי להיבחן לבית צבי, אני רוצה להיות שחקן'. ישר נדרכתי. מה, שחקן?! מיד נעלתי את הדלת ואמרתי 'אתה לא יוצא מפה עד שאתה לא מספר לי – מי היה שם? מה היה? מה בחנו? מה היו הדרישות? מה הייתה הבחינה? איפה זה בכלל בית צבי?'. פתאום, במסגרת הצבאית הזו, החלום הזה פתאום נכנס לי. מיד אחרי השחרור נרשמתי לכל ארבעת בתי הספר למשחק שהיו אז, ומתוכם התקבלתי לבית צבי. למדתי שלוש שנים, ומאז אני שחקן במקצועי. קודם כל אני שחקן, אחר כך דברים אחרים כמו הנחיה בטלוויזיה, התמחות בזמר, התמחות בשפה העברית. אני עושה כל מני דברים, אבל קודם כל אני שחקן".

עד לפריצה הגדולה שיחק אשתר בעיקר בהצגות ילדים שמזדמנות לבוגרים טריים של לימודי משחק. עם יורם חטב הוא שיחק בתיאטרון באר שבע, ודרכו הגיע למופע ההומור "הקומדי סטור" שנערך בבית ציוני אמריקה בגרסה בימתית בלבד. מדובר היה במן מופע מרתון של סטנד-אפ, וכשערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר הפכה "קומדי סטור" לאחת התוכניות בטלעד, בהשתתפות מספר שחקנים שנבחרו מכל הקומפלקס: צביקה הדר, איתי שגב, גיל ססובר, רובי דואניס וכמובן אשתר עצמו. "בתוכניות הראשונות, הדי הזויות, היו שחקנים נוספים שהתחלפו בקצב גבוה", נזכר אשתר, "גם הביקורות דנו אותנו ברותחין, כל הזמן. לאחר עשר תוכניות החל להתגבש הגרעין הקשה, ואז הכל התחיל באמת".

איך אתה זוכר את התקופה?

"תענוג. קודם כל, היינו פורצי דרך, אם לא לחטוא בחוסר צניעות, כי עד אז לא היו דברים כאלה בטלוויזיה. לאט לאט הרגשנו שפתאום אי אפשר ללכת ברחוב, פשוטו כמשמעו. ההתנפלות הזו, האהבה הזה. מנגד העבודה הייתה מאוד קשה, היינו קוראים לזה מילואים. נזרקנו באיזה חדר קטן בראשון עד שלישי. תוך כדי חושבים על רעיונות, כותבים את התוכנית, ואז ברביעי-חמישי מצלמים – ויוצאים לסופשבוע".

זו הייתה ממש ההתחלה של ערוץ 2, ועד אז תרבות הסלבס לא הייתה מפותחת עד כדי כך. בשיא ההצלחה שלכם, עד כמה הבנתם שזו הצלחה רגעית?

"כולנו היינו עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע. קיוויתי שזה ימשך כמה שיותר, אבל ידעתי שלכל דבר יש סוף – בעיקר לדברים הטובים. איך אומרים – לעצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אז ידענו שנצטרך להמשיך הלאה. זה נמשך תקופה ארוכה מאוד, ואגב, עד היום ההדים לא מפסיקים. פתאום דור חדש צועק לי 'יש לי, יש לי'".

יוצא לך לראות את התוכנית מדי פעם?

"כמעט ולא. אני זוכר שפעם אחת, כשהילדות שלי טיפה גדלו והתחילו להבין, רציתי להראות להן קלטות של הקומדי סטור. 'בואו תראו מה אבא עשה, איזה דברים יפים שכולם אהבו'. פתאום אני שם קלטת וחושב לעצמי 'מממ… היו שם מערכונים שהיום לא הייתי עושה'. פתאום אני רואה שבמערכון שלם אני הולך ומקלל. ממש במשך כל המערכון! היום לא הייתי עושה את זה – לא על במה ולא על טלוויזיה. אולי אם הדמות הייתה מצדיקה, אבל סתם כמערכון בידורי? זה לא".

אני חייב לספר לך שמאוד אהבתי את התוכנית בזמן אמת, אבל לפני כמה שנים, כשצפיתי בה בערוץ ביפ, בשידורים החוזרים, הייתה לי תחושה שחלקים גדולים ממנה לא שרדו את מבחן הזמן.

"יש כמה וכמה מערכונים שכן שורדים את מבחן הזמן".

חלק. נראה לי שהרוב לא.

"לו הייתי משדר היום את הקומדי סטור, הייתי באמת מסנן".

yomhadsh_0904_asafashtar_c

בשנים האחרונות מככב אשתר יותר ויותר מול הקהל הצעיר, ואם מתבוננים בכך לעומק מגלים שבעצם הוא לא ממש מיישר קו עם הצבעוניות והתזזיתיות המנטלית של חלק גדול מכוכבי הילדים. יש בו משהו מיושן במובן הטוב של המילה, שאף מזכיר את הכוכבים הטובים והישנים של הטלוויזיה החינוכית בשנות השמונים, והרבה פחות את יובל המבולבל, למשל. באותו הקשר אני מספר לאשתר שהתאכזבתי מאוד לגלות שהדי.וי.די החדש של אותו יובל (המיוצג איתו באותו משרד) כולל רקדנית בטן שצוהלת אחריו בשוק, לצלילי שיר מטופש במיוחד בשם "יופי טופי". אשתר זע בכיסאו באי נוחות, מנסה ללמד זכות על יובל בכך שיש לו גם ערכים אחרים (מה שנכון), אבל רואים שהוא לא באמת מתחבר לתכנים כאלה. "אז טוב, אפשר לשאול 'היית חייב את רקדנית הבטן? לא היית יכול סתם זמרים מפזזים מאחורה?'", אומר אשתר בסופו של דבר. "כשאני צופה ב-MTV – אני ממש מזדעזע", הוא מחליף נושא באלגנטיות. "אתה רואה את הווידיאוקליפים של זמרי הראפ או בכלל של כל הזמרים המודרניים, וכולם מדברים פשוט על נושאים מיניים. הכל שם זה תנועות חושניות, בחורות בבגדים מינימליים, והנוער מקבל את המסר שאם אתה רוצה להיות בעניינים – ככה צריך להתנהג. זה נורא. אני חושש מזה, כמו שאני חושש מהידרדרות השפה העברית. ויש לי ויכוחים עם הרבה אנשי שפה. יש הרבה שאומרים על הטעויות החדשות 'מה אתה רוצה, זאת התפתחות של שפה. זה דבר חי, כמו שהחברה מתפתחת. גם לפני 100 שנה זקן השומרים, אברהם שפירא, אמר 'זה נוער זה? זה ברָרָה!'".

זהו, שאז כל דור היה צונח אולי במדרגה. בדור שלנו נראה שאנחנו צונחים ב-30 מדרגות בבת אחת.

"כן, אז אני באמת לא יודע לאן נגיע. הנוער חשוף לכל כך הרבה דברים, כיוון שאם מי שיסנן. יש הכל באינטרנט. הם יודעים לגלוש יותר ממה שאנחנו יודעים. הם יכולים להגביל אותנו, לא אנחנו אותם. אני לא יודע אם אפשר לעצור את זה".

בהמשך לדיון על פני הדור מלין אשתר על האופי של הדור הנוכחי. "אני רואה את זה גם אצלי בבית, איך מדברים לאבא ולאמא – 'תשתוק', 'תפסיק', 'לא רוצה לשמוע'. איפה נשמע כדבר הזה? מה לעשות, כשמתבגרים אז מתבגרים. בגיל ההתבגרות כשהבת שלי רוצה להיות נחמדה, היא מאוד נחמדה. אבל כשלא, אז זה 'לא רוצה לשמוע אותך, אמא. תפסיקי! לא רוצה לשמוע!'".

האם ניתן להציל משהו? אשתר לפחות מנסה. הוא בדיוק עובד על די.וי.די חדש של 'דוד חיים', ושם יש לדבריו הקפדה על מסרים תקינים. כך למשל, את אחד השירים – "אני דוד חיים, דוד שאוהב לעשות שטויות" – הוא ביקש לשנות ל"דוד שאוהב תמיד לצחוק", מאחר ומבחינתו שטויות הן דבר שלילי, לעומת צחוק, שהוא דבר בהחלט חיובי.

אתה מרגיש את השוני בינך לבין שאר כוכבי הילדים היום? נראה שאתה עובר פחות בקלילות במערכת העיכול המנטלית של הילדים, שרגילים היום יותר לתזזיתיות ולצבעוניות.

"כן, כן, אני מרגיש את זה. אגב, אפשר לעשות את כל הדברים האלה בצורה אחרת. אני מרגיש את הקושי, אבל מנגד מאמין במה שאני עושה. לא רוצה לבגוד בעצמי. בהופעה של 'נחשון כל יכול' אני מקפיד תמיד לדבר לא רק בעברית נכונה אלא בשפה גבוהה בכוונה. אני לא אומר לילדים 'תשירו יותר חזק' או 'לא שומעים', אלא 'קיוויתי לקבל מכם קול ענות גבוהה, וקיבלתי קול ענות חלושה. אז בבקשה – קול ענות גבוהה!'. גם בני השנתיים מבינים מה אני רוצה מהם, בגלל שפת הגוף הנלווית, וכך הם יוצאים עם איזושהי תובנה. הרבה פעמים הורים באים אליי אחרי ההופעה ואומרים לי 'מילה אחת: תודה. תודה על כך שאתה עומד כנגד התכנים האחרים לילדים'. תראה, אני כבר לא יכול לבוא לילדים מבלי לדבר כך. זה בא לי באופן טבעי. אני אנוס על פי הדיבור של עצמי. מצד שני, אני חושש שבגלל שיצרתי לעצמי מן שם כזה, אז הרבה פעמים השם שלי לא עולה כשרוצים ללהק דרמה לטלוויזיה או הצגה דרמטית בתיאטרון. אלה דברים שאני מאוד רוצה לעשות, ויכול לעשות אותם מצוין כשחקן. ואם אדרש לדבר בקומדיה כמו בקומדיה – אעשה את זה. אז אני מאוד מחכה, מה שנקרא, לדברים האלה".

נשמע שמה שאתה עושה כרגע זה מן המתנה לדבר הגדול הבא.

"זה לא המתנה. אני לא ממתין אלא עושה את הדברים שלי. בארץ אתה צריך לעשות הכל. אבל יש גם רצונות. בתיאטרון הקאמרי, למשל, עוד לא שיחקתי. לדעתי אני יכול להתאים שם ככפפה ליד. כשאני מדבר עם חברים שלי שמשחקים שם באופן קבוע ואומר להם 'איך מתאים לי לשחק עכשיו באיזו הצגה', הם אומרים לי 'בשביל מה אתה צריך את זה? זה יום-יום, והנסיעות ארוכות. היום אתה עושה את הדברים שלך, איזה יופי, הלוואי עלינו. בשביל מה אתה צריך להיכנס לכל זה?".

בשביל מה, באמת?

"התיאטרון זו אהבתי הגדולה. שיחקתי בהבימה, שיחקתי בבית לסין, בתיאטרון באר שבע ובתיאטראות לילדים. אני רוצה לעשות תפקיד דרמטי – לא מחזמר ולא שירים לילדים. שיהיה תפקיד עם התחלה, אמצע וסוף. בשפת השחקנים, משהו שאפשר לנעוץ בו את השיניים. בשר עסיסי".

אם נחזור לקריירה עצמה, אני חייב להודות שהופתעתי לגלות בתחקיר שהיית מעורב בכתיבת "שמש". זה לא כל כך משתלב לי.

"כן משתלב. תראה, הפסקתי עם זה והפכתי יותר להיות כותב-אורח, למרות שזה היה איזשהו משגה כלכלי. הרי שידרו את זה בהמון שידורים חוזרים, לכן רק מהתמלוגים על שידור הפרקים היה אפשר לקבל כסף נוסף שכביכול כבר קיבלת. לא מיליונים, אבל נחמד. בכל מקרה, זה המשיך לעוד עונות ועוד עונות, כשאני כבר הדרתי את הרגליים שלי מזה".

למה?

"קודם כל, רציתי מאוד לשחק שם. קצת כעסתי וצבט לי בלב כשלא לקחו אותי כשחקן, ואחת הסיבות הייתה לדבריהם כדי להפריד את צביקה הדר מאסף אשתר, כדי שלא יגידו 'אה, עוד פעם לקחו את ההוא מהקומדי סטור עם צביקה'. לדעתי זה לא היה קשור. אם הייתי עושה שם תפקיד טוב – זה היה טוב ואנשים לא היו שופטים את זה באותו הקשר. בכל מקרה צביקה הוא חבר טוב, ועשינו ביחד את 'לא נפסיק לשיר', שהפנה אותי בעצם אל כל העניין הזה של הזמר העברי ונתן לי את התיאבון".

מה עוד צובט בלב במקצוע הלא פשוט הזה, שחקן?

"תמיד אומרים לנו לא להתייחס לביקורות. אני מסוגל לקבל ביקורות שליליות, אבל אם זו ביקורת של כותב שלא מבין, והדעה לא אינטליגנטית – זה מעליב. אגב, בעיתון שנחשב מאוד אינטליגנטי החליטה המבקרת בזמנו לתקוף את 'שמש' דרך הכותבים – רובי דואניס ואני. היא כתבה 'לקחו את שתי החוליות החלשות של הקומדי סטור', ואמרו להן לבוא לכתוב את שמש'. עכשיו, אפשר לתעב את הקומדי סטור. אבל לקרוא לי, אסף אשתר, 'החוליה החלשה של הקומדי סטור' – זו בורות לשמה. היא יכולה להגיד 'לא אהבתי אותו בקומדי סטור', אבל הייתי דמות מרכזית ביותר. כתבו גם שהטיפשות וחוסר האינטליגנציה המשווע של הכותבים ניכרים בכל מילה ומילה בטקסט. ברגע שמישהי כותב ביקורת, הוא צריך להכיר קצת לעומק את המכלול, יותר מסתם אדם שיושב וצופה. גם רובי וגם אני – וכאן הנחתום מעיד על עיסתו – בהחלט שניים מהאנשים האינטליגנטיים שיש במקצוע הזה. ואני אומר את זה בריש גלה ובלי כחל וסרק. ככה להעליב, ולהגיד כמה אנחנו טיפשים ועילגים, ואיך אסור לנו לכתוב בכלל – זו בעיניי בורות. אגב, זה מרתיח אותי עד היום".

אבל אדם בגילך, שעבר די הרבה, אמור להבין שמדובר בסך הכל בביקורת פרטית של אדם אחד. אתה לא איזה שחקן צעיר בן 24.

"לא קשור. אני חושב שכך ארגיש גם כשאהיה בן מאה, עד 120. אולי זה קשור לעניין שדיברנו עליו, של חוסר ביטחון. ובכלל, זה לא רק אצלי. עד היום אני רואה שחקנים שהערצתי בתור ילד פותחים את העיתון בדחילו יותר מאשר ברחימו – 'רגע, כתבו עליי או לא כתבו עליי? וואלה, תראה מה כתבו. אמרו שאני זה וזה'. ואלה אנשים שמבחינתי הם מאושיות הטלוויזיה והתיאטרון בארץ. הם הצדיקו את עצמם עשרות אלפי פעמים. אבל כן, עדיין מדובר בשחקן, והוא צריך שיטפחו לו על הכתף, שילטפו אותו, שיגידו לו 'אתה בסדר'. זה חלק מהנפש הרגישה של האומן. לפעמים קצת קשה להתמודד עם זה".

גם עם ירידת קרנה של השפה העברית קצת קשה לאשתר להתמודד, ולכן הוא נחשב היום לאחד ממגיני השפה. גם באקדמיה העברית ללשון נמצאים איתו בקשר מסוים, ואני מזהה כאן הזדמנות לעורר מיני סערה בכוס התה המונחת כרגע על השולחן. מי מקשיב להם בכלל, אני שואל, איך צריכים לקרוא בעברית לדיסק-און-קיי. מה משנה מה הם יגידו בכלל, חוץ מהעובדה שזה יתפרסם בעיתונים היומיים כאייטם אזוטרי בעמוד 19? "אז אני מלמד את הבנות שלי לקרוא לזה החסן נייד", הוא עונה, "גם בהופעות שלי אני אומר מילים חדשות כבדרך ההומור. אני מצביע על המוניטור ואומר 'יש כאן עוד מיקרופון מצטנע ליד המשגוח'. ואז אני מסתכל על הקהל – 'משגוח – מוניטור. אתם יודעים, זה מהאקדמיה. יש כמה מילים שרק אני, אבשלום קור והם יודעים, אבל עכשיו גם אתם יודעים'. ואתה יודע כמה פעמים באים אליי אחרי הופעה ושואלים 'איך אמרת שקוראים לזה – משגוח?'. אז למדו שמוניטור זה משגוח. זה מעלה חיוך בהופעה, ובדלת האחורית אני משחיל מילה שאף אחד לא היה משתמש בה. לגבי האקדמיה, הם מתענגים עד היום על מילים שהחדירו לשפה, כמו קלטת, שמָחַקה את המקבילה הלועזית, כיוון שמי שאומר היום 'קסטה' נחשב מיושן. מה זה, אנחנו בשנות השבעים עם זמרי הקסטות? אבל לצערם הקלטות נמחקו. בכל מקרה גם 'תקליטור' נכנס חזק מאוד, וגם 'מסוק' במקום הליקופטר. לגבי הרלוונטיות של האקדמיה, אומרים שאפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. בהחלט צריכים להכין לציבור הישראלי את השוקת. אם הסוס לא ירצה לשתות – חבל. הוא ימות בצמא".

356396~1

אם מצבה של השפה העברית הולך ומידרדר, לפחות נשארה לאשתר האהבה הקולקטיבית בעמישראל למוזיקה ישראלית משנות השמונים אחורה. כיום הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום, ונראה כאילו המוח שלו הוא מן ארכיון לכל הקלאסיקות – מה עומד מאחוריהן, מי כתב והלחין, הטקסטים המדויקים, אנקדוטות מחיי הזמרים וכן הלאה. בכל אלה הוא עושה שימוש במופע החדש "כל המילים שמחות" – ערב ספונטני שמתחיל בזיהוי שירים ונגמר כל פעם במקום אחר.

"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי הרבה על זמר עברי, אבל היום אני יודע הרבה יותר טוב כי אני הולך ולומד ולומד", מספר אשתר. "אבל תמיד ידעו שאני זה 'ההוא שמכיר את השירים'. צביקה הדר לקח אותי ל'לא נפסיק לשיר' לא רק כי אני חבר טוב שלו. אני חבר טוב שלו, אבל זאת לא הסיבה. הוא ידע שאני מספיק שרוט כזה – באופן חיובי – כדי להכיר הרבה שירים. אמנם לא במיוחד במוזיקה עכשווית, אלא משנות השמונים אחורה. פעם הסתמכתי רק על הידע שהיה לי, אבל היום אני כבר פותח ספרים, מתקשר לאנשים אחרים ומברר. כמה פעמים כבר התקשרתי לזמרים וליוצרים כדי לשמוע מהם סיפורים על השירים שלהם".

בהופעה, מספר אשתר, נערכים משחקים לזיהוי שירים, עם הרבה הומור ושפה יפה. לאט לאט הקהל מבין שהמשחקים לזיהוי שירים – משהו דומה ל'לא נפסיק לשיר' – הם רק מן תירוץ כדי להוציא מהם כל מני שירים ספונטניים. כך יוצא שרוב רובו של הערב מורכב בעצם משירים שהקהל בוחר.

ואין לך התקלות?

"לפעמים, פה ושם. 'איזו בושה, לאן אוליך את החרפה?', אני שואל תמיד את מי שהתקיל אותי. קרה כמה פעמים שלמדתי שיר באופן יזום כיוון שהתביישתי שאני לא מכיר אותו. אני גם מספר תמיד אנקדוטות מחיי היוצרים והמבצעים. ובכלל, זו חגיגת זמר עברי. קשה להגדיר את הערב הזה. כולם שואלים 'מה, זו שירה בציבור? יחלקו שירונים?'. אבל כמובן שאין, זה ערב ספונטני למדי. אני גם מעלה לבמה קהל לשיר, וכך אנחנו יכולים לנוע משיר של צביקה פיק לקלאסיקה של נתן אלתרמן, ומשם לרחל המשוררת ואז לדני סנדרסון, מתי כספי וכו'. המגוון מאוד רחב ומפתיע, עם סדר אסוציאטיבי. העניין הוא שאני בא תמיד במתח. זה לא שבאתי עם רשימת שירים, וחושב 'יאללה בוא נרביץ אותם, ממילא אני יודע את הסיפורים מאחוריהם בעל פה'. אז לא, אני ממש לא יודע מראש מה הקהל ייתן לי".

הזכרת את הקלאסיקות הישראליות של פעם, ואי אפשר בלי לשאול מה דעתך על המוזיקה המזרחית העכשווית.

"דווקא בזמנו היו המון שירים טובים מזרחיים עם שפה יפה. 'הפרח בגני' הוא שיר שכתוב יפה, ובכלל אביהו מדינה איכותי ומוכשר מאוד, אבל עכשיו יש כזה שפע, ואנחנו די מאבדים את הטוב, שטובע בתוך המון דברים בינוניים בלשון המעטה. וחבל. יש שם דברים טובים, כמו בכל דבר".

תתקשר אליי כשאתה מוצא אותם.

"כן, בסדר. באמת צריכים לחפש, ובינתיים הכל טובע בהיצע ובבליל של דבר, ואני אומר שפשוט חבל. היום גם מבחינה טכנית כל אחד עם לפטופ יכול להקליט לעצמו דיסק, ופתאום לעלות על איזשהו גל. אני לא רוצה לעשות הכללות, אין ספק שיש איזושהי זילות במוזיקה בכלל. הרדידות של הטקסטים היא ממש נגע. העיקר לכתוב משהו שיהפוך ללהיט".

או לרינגטון.

"נעימון, ברשותך".

(פורסם במקור ראשון, 2010)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מופעים לילדים  On 17 באפריל 2011 at 13:52

    שלום רב לכותב הפוסט. מעולה! בוודאי שנשארו כאלה אנשים שאוהבים את המוזיקה של שנות שמונים ואפילו יותר וותיקה.. מוזיקה שממעלה אותך בנוסטלגיות וזיכרונות נעימים.. מי לא אוהב? ואפילו מומלץ כמה שיותר הופעות מסוג זה.. !!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: