אם החיוך שלך שווה מיליון או דולר (על המרוויחנים הגדולים אך הלא מוכרים בתעשיית הבידור בישראל)

הם לא מופיעים כמעט בטלוויזיה, גם לא במדורי הרכילות. ספק אם תזהו אותם ברחוב. אז איך הם הגיעו לרשימת המרוויחים הגדולים של עולם הבידור הישראלי?

 

הייתם מזהים ברחוב את ציון גולן? אם לא, אל תרגישו שאתם לא בעניינים. לא משמיעים אותו ברדיו, לא רואים אותו על שערי מגזינים, הוא לא משתתף בתוכניות אירוח – ובכל זאת, גולן הוא אחד הזמרים המצליחים בישראל בז'אנר התימני, ונהנה מקהל מעריצים לא קטן גם במדינות ערב. הזמנת הופעה שלו בחתונה, עם להקה מלאה, עולה כ-7,500 שקלים. הופעה עם אורגניסט תעלה לכם 4,000 שקלים. ההערכה בתעשייה היא שגולן מופיע 15 פעם בחודש. חשבון פשוט מלמד על רווח של קרוב ל-100 אלף שקלים בחודש ברוטו, רק מהופעות. תוסיפו הכנסות ממכירת דיסקים, ותגיעו לחשבון בנק שיכול להסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2.

גולן הוא אחד מתוך שורה של זמרים, בדרנים, מפעילי ימי הולדת וקריינים שנמצאים בפסגת המרוויחנים של הבמות הישראליות, אבל לא זוכים כמעט לחשיפה תקשורתית. הצצה אל לוח ההופעות שלהם – וגם אל הסכומים הנגזרים ממנו – מלמדת לא רק על הקשר הרופף בין אהדת הקהל לבין אהדת כותבי הביקורת, אלא גם על המנגנונים שמייצרים את הכסף האמתי בתעשייה המקומית. שלא תבינו לא נכון: חשיפה תקשורתית מקדמת מכירות, ומכירות עושות את מנהל סניף הבנק מרוצה; אבל הקשר הזה, מתברר, אינו הרמטי. בזמן שזמרים ובדרנים בעלי מוניטין של כוכבים גדולים מתקשים לחסל את האוברדראפט ולפעמים מגיעים אל סף העוני, מסתובבים בינינו אלמונים כמעט מוחלטים, שגורפים עשרות אלפי דולרים בחודש.

 

אלבומו האחרון של ציון גולן. מסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2

לא תמיד דחוף להם לספר על זה, כמובן. אתם יודעים, עין הרע. ומס הכנסה. "אני מרגיש שכשאני הולך ברחוב, אנשים מסתכלים עלי וקצת מרחמים", אומר זמר ישראלי, שבעבר הופיע כמעט כל שבוע על המסך הקטן בסלון שלכם, והיום מתמקד בהופעות סגורות. "אולי זה רק בראש שלי, אבל בגלל שפעם הייתי בלי סוף בטלוויזיה, והיו לי לא מעט מעריצות, אנשים חושבים שאני בקושי מתפרנס. אבל מה? אני יודע שאני מרוויח בחודש חצי מהמשכורת השנתית של כל אלה שמסתכלים עלי ברחמים, כאילו אין לי מה לאכול".

מתוקה מתקתקת

זמר חתונות פופולרי אחר, שגם עליו לא בדיוק הייתם מאמינים, הוא עמירן דביר – סטאר חרדי שמופיע בעיקר בחתונות אשכנזיות, ומככב גם בקהילות יהודיות בעולם. דביר גובה מחירים די גבוהים עבור שירותיו: עשרת אלפים שקלים להופעה בליווי חמישה נגנים. המחיר להופעות בחו"ל אפילו גבוה יותר.

או קחו את שיקו חייק, זמר מזרחי שהחל את דרכו לפני עשור תחת השם "המסתורי", במחלקה המזרחית שהוקמה באותה תקופה בחברת התקליטים 'הד ארצי'. מאז הספיק חייק לשחרר תשעה אלבומים, ולבסס את מעמדו כזמר שאמנם זוכה לבמה מינימלית ביותר במדיה, אבל מצליח היטב בשטח.

שיקו חייק. 100 אלף ש"ח מסינגל אחד

"הסלולר הוא זירה פתוחה באמת", מסגיר חייק את סוד ההצלחה. "שם השירים שלי נמצאים ליד אלה של עברי לידר, למשל, והקהל עצמו הוא זה שבוחר את מי להוריד, בלי שעורכים מוזיקליים יקבעו לו מה לעשות. לפני שנתיים רציתי להופיע בערוץ 24 עם שיר חדש שלי, 'מתוקה', ולא רצו שם לשמוע על זה. נלחמתי, ובסופו של דבר הזמינו אותי. בשלושת החודשים הבאים הורידו את השיר 50 אלף פעם בסלולר. מבחינת כסף קיבלתי כמעט 100 אלף שקלים מהסינגל הזה בלבד".

אני לא זוכר שהוא הושמע אי פעם בגלגלצ או ברשת ג'.
"אז תאר לך מה היה קורה אם 'מתוקה' היה מושמע בעוד מקומות, חוץ מאשר בערוץ 24. אם רק מההשמעה שם 50 אלף אנשים הורידו את השיר, כמעט ללא פרסום, כמה היו מורידים אילו היה פרסום? שיר נוסף שלי, 'טיפה של אושר', הגיע ל-70 אלף הורדות. לנינט טייב עשו קמפיין ענק, אבל את שיקו חייק לא לקחו לשום קמפיין. מה היה קורה אם היו נותנים לי קמפיין כזה? אולי היו מורידים את השיר 400 אלף פעם".

חייק טוען שהאלבומים שלו מכרו בין 50 ל-100 אלף עותקים. באשר להופעות, הוא מודה שאינו מופיע כל ערב, אבל הופעה אחת בשבוע לפחות יש לו, ומחירה בין 7,000 ל-15 אלף שקלים, תלוי בסוג האירוע. "יש לי הרכב של שמונה נגנים שאני מפרנס בכבוד", הוא אומר, והטלפון הסלולרי שלו מצלצל, בפעם השלישית במהלך השיחה. "אתה רואה? הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. ברחוב קופצים עלי, מבקשים חתימות".

ממה עוד אתה רואה כסף?
"אני גם מפיק אמנים. למשל, הפקתי מוזיקלית את הדיסק החדש של שלומי סרנגה. אני מפיק קליפים לבד. שתבין, אני איש תעשייה בלי חברת תקליטים ובלי ערוץ 2, ושורד ברוך השם. אם לא היה לי כסף, לא הייתי קונה מאזדה 6 חדשה, לא הייתי מעסיק שמונה נגנים, לא הייתי מוותר לאשתי על הבית אחרי שהתגרשתי, לא הייתי לובש את הבגדים הכי יקרים שיש, לא הייתי עונד על היד שעון שעולה עשרת אלפים שקל, ולא הייתי משקיע בכל אלבום שלי מינימום 100 אלף שקל".

יהיה נכון לומר שאתה מרוויח יותר מ-15 אלף דולר בחודש, עם חשיפה תקשורתית כמעט אפסית?
"תעשה חשבון לבד. יכול להיות שלא, יכול להיות שכן, ויכול להיות שגם כפול מזה".

בוכטה בפנמה

נועם נתנאל ('תני'), איש התעשייה המזרחית ובעל מדור הרכילות הפרסומי במוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות', אומר שהמקרה של חייק לא ייחודי. "בתשעים אחוז מהמקרים התקשורת מפספסת, כי תשעים אחוז ממה שמשמיעים לא הולך בחתונות ואירועים", הוא אומר. "כל מי שמגיע לחתונות רואה שיש שירים שבכלל לא מושמעים ברדיו, אבל באירועים הם ממש להיטים. שם הזמרים עושים את הכסף הגדול – וגם ממופעים סגורים של ועדי עובדים. מקור הכנסה חשוב נוסף הן רשויות, עיריות ומתנ"סים, שעושים מופעים חגיגיים למיניהם.

"נישה אחרת שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות היא הופעות בחו"ל. זמרים יוצאים להופיע בפני קהילות יהודיות וגם לאירועים פרטיים. יש הרבה עשירים ואוליגרכים שמזמינים זמרים מכל הסוגים, כולל די אלמונים. דודו אהרן, שרק התחיל לא מזמן, נסע עם צוות נגנים לפנמה. זה בוכטה של כסף, כי אתה נוסע לכמה ימים ויכול לקיים שם כמה אירועים, מעבר לאירוע המסוים שאליו הוזמנת. אבי גואטה לוקח עבור שרית חדד 30-35 אלף דולר להופעה באירוע בחו"ל. אז הצעירים אמנם מרוויחים פחות, אבל עדיין יפה מאוד".

ה"יפה מאוד" הזה מגיע כאמור גם מוועדי עובדים. למרות הדימוי הירוד, מסתבר שזו האופציה המועדפת ביותר על זמרים מכל הליגות. אמנם לא היא אינה נותנת חשיפה תקשורתית, אבל התשלום נסגר מראש, ולא צריכים לפתוח קופות ולעשות שמיניות באוויר כדי למכור כמה שיותר כרטיסים. "עם אמנים פחות מוכרים אנחנו מתמקחים", אומרת מנהלת אגף משאבי אנוש בחברת אנרגיה גדולה, "אבל מהיכרות עם השוק למדתי שגם אמנים זוטרים חולבים כסף טוב מוועדי עובדים. הסיבה פשוטה: לא תמיד הוועדים מקצועיים בנושא הזה ויודעים לנהל משא ומתן ביעילות. לפעמים הקופה שלהם מלאה, אז הם מרשים לעצמם להיות לארג'ים עם אותם אמנים, וכמובן עם גדולים יותר. ועדי העובדים הכי לארג'ים, אגב, נמצאים בחברות הממשלתיות. שם יש הרבה כסף, ומספיק שיו"ר הוועד או מי שמנהל את המשא ומתן נדלק על איזה אמן שכמעט אף אחד מכיר – והאמן הזה כבר יגיע ויקבל כסף טוב. לפעמים משלמים אפילו 5,000 דולר להופעה אחת של אמן בינוני ומטה".

15 אלף דולר לקריינות

אפיק רווחי נוסף, שאינו מושך כותרות, הוא קריינות. קמפיין חד-פעמי יזכה את הקריין בסכום של 600 עד 800 דולר. הקריינים הבולטים בשוק, כמו גל נדיבי, נעם אבירם וגל נדיבי, יכולים לגרוף יותר מעשרת אלפים דולר לחודש.

את נדיבי אתם בטח מכירים מפה ומשם. הוא מנחה קצת בטלוויזיה, מגיש פינת גאדג'טים בתוכנית בוקר, כותב עליהם, מרצה בחוג לתקשורת במרכז הבינתחומי ולשעבר מנחה 'זומביט' בטלוויזיה החינוכית. רזומה נחמד, אבל לא הייתם חושבים שאת הקופה הוא ידפוק דווקא מפרסומות.

"הקריינות מאפשרת לי לעשות דברים שאני אוהב", מספר נדיבי. "אני מנגן בגיטרה, עושה ספורט ועוסק בתחביבים אחרים. כשעיצבתי לעצמי את הקריירה לא חשבתי להיות קריין. עבדתי הרבה שנים ברדיו תל-אביב, ולתחום הקריינות התגלגלתי כחלטורה צדדית. לאט לאט זה הפך לדבר העיקרי. אם אתה קריין מצליח, אתה מייצב בסיס של לקוחות קבועים, כאלה שמביאים הרבה קמפיינים. ההשקעה היא דבר משתנה, זו לא עבודה של תשע-עד-חמש. לפעמים הנסיעה לאולפן לוקחת יותר זמן מהעבודה עצמה".

נדיבי סירב לנדב פרטים על סכומים, אולם קריין אחר הסכים,
תחת עילום שם, לשתף אותנו בהכנסותיו. הוא שייך לליגת הביניים, ולכן מרוויח "רק" כ-9,000 דולר בחודש. להערכתו בכירי הקריינים מגיעים ל-15 אלף דולר בחודש ללא מאמץ מיוחד.

נהג צמוד

לישראל קטורזה יש שם של סטנדאפיסט מצליח, אבל די נדיר לראות אותו בטלוויזיה. קטורזה, מתברר, מעדיף לבלות את הערב בהופעה סגורה ורווחית של ועד עובדים. הוא פשוט לא צריך את המסך הקטן. "קטורזה הוא אחד הבדרנים המבוקשים לתוכניות טלוויזיה", מספר מפיק, "אבל לרוב הוא מסרב, בזמן שהקולגות שלו מחזרים על הפתחים של התוכניות. השיקול שלו פשוט: לא לחשוף את כל הבדיחות, ולהשאיר ציפייה להופעה עצמה. את הסכומים המדויקים שהוא מרוויח קשה לדעת, אבל אני משער שהוא חוצה בקלות את ה-50 אלף שקל בחודש".

יניב המגניב. 7,000-8,000 ש"ח להופעה

בדרן נוסף שלפי ההערכה מגיע לסכומים האלה, או לפחות הגיע אליהם בקיץ האחרון, הוא יניב המגניב (יניב אנג'ל) – כוכב ילדים קופצני שהחל בתור עוד מקבילה ליובל המבולבל, ולאחרונה צבר תאוצה משל עצמו. השנה הוא הוציא די-וי-די ראשון ('בחצר של יניב המגניב') שזכה להצלחה, אבל אם תחפשו אותו בטלוויזיה – אין מצב שתמצאו. בערוץ 'הופ' לא משדרים את השירים של המגניב ("שמו לי רגליים", כמו שהוא מגדיר זאת). זה לא הפריע לו לרוץ במשך הקיץ מטבריה עד אילת, עם נהג צמוד, בקצב של שתי הופעות ביום. "אתה יכול להיכנס לאתר שלי ולראות את לוח ההופעות", הוא אומר. "כמובן, חלטורות לא מצוינות שם. רק בשבועיים האחרונים היו לי 18 הצגות, והיו גם ועדי עובדים. עכשיו בדיוק סיימתי מופע ביהוד – פתיחה של משהו, לא יודע אפילו מה זה היה".

בכירים בענף מעריכים שעל כל הופעה אתה דורש בין 3,000 ל-4,000 שקל. אלה הסכומים?
"אתה יכול להתקשר להפקה שלי ולשאול כמה עולה להביא את יניב המגניב. יענו לך שזה בין 7,000 ל-8,000 שקל".

כלומר, אתה בקלות מרוויח יותר מ-50 אלף שקלים בחודש.
"אין אמן בארץ שיודע בוודאות שמחר תהיה לו עבודה. יש רק תקופות. בחודשים האחרונים באמת היה אחלה, אבל אתה יודע, יש חודשים ככה ויש ככה".

לא ענית על השאלה.
"אני לא יכול לדבר על זה, אבל כל ילד יודע לעשות את החשבון".

 

(פורסם במקור ראשון, אוגוסט 2008)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת  On 10 באוקטובר 2008 at 16:04

    תמיד מרוויחים פחות ממה שאומרים עליהם.
    הם תמיד בקטע שלהגיד שהם "מסודרים", שהם מליאנים, קונים מכוניות ותכשיטים ובגדים יקרים כל הזמן. בפועל לרובם יש משהו שאוכל להם תמידית את הכסף. אם זה גירושין, אם זה התמכרויות להימורים או לסמים, אם השקעה לא טובה באיזה מועדון, קנסות על הסתבכויות פליליות, אפילו חובות לשוק האפור.
    שלא לדבר על סתם אופי בזבזני באופן מוגזם ומנקר עיניים.
    כך שלרובם לא נשאר יותר מדי כסף בצד בסופו של חשבון. הרווחים הגבוהים מתקזזים עם השחיתות והמנטליות הדפוקה ששוררת אצל רוב אנשי התחום הזה.

  • אור  On 11 באוקטובר 2008 at 15:21

    יה..התגובה למעלה מזכירה את הדיבור על השחורים באמריקה. כמה הם מלוכלכים, קראקרים, גנבים, מכים את הנשים שלהם, האינטלגיציה לא משהו, שקרנים, אלכוהוליסטים. או רגע, זה מזכיר גם את הדיבור על היהודים, כן, אלו: הערמומים, שקרנים, מכוערים, מתולתלים שחורים ומלוכלכים, והמנטליות שלהם אוהוהוו כמה המנטליות שלהם היא בעייתית

    ,

  • אחת  On 11 באוקטובר 2008 at 19:21

    אני לא ממציאה כלום. הכל ידוע ומוכח. תפתח עיתונים, מקסימום תעלעל קצת בארכיונים ותראה.
    ישי לוי, אייל גולן, מושיק עפיה, ליאור נרקיס, קובי פרץ, אבי ביטר, תמיר גל והרשימה עוד ארוכה. כולם (ועוד רבים אחרים מהקולגות שלהם) הסתבכו במשהו מהדברים שציינתי.
    דיברתי ספציפית על אנשי תחום המוסיקה המזרחית ולא על מזרחים בכלליותם. וגם במקרה הזה, זו אולי הכללה, אבל יש לה בסיס מוצק. שוב, מי שעוקב קצת יודע.
    בעניין המנטליות, גם זה חדש לך? תקרא ראיון עם כל זמר מזרחי מצליח. ישר אחרי שהוא מתלונן שהאשכנזים דופקים אותו, הוא מתפנה לפרט כמה עלה לו האוטו, כמה אלפי דולרים עלו לו העגילים ואיך הוא לובש רק מותגים במחירים שערוריתיים. הסיסמה אצלם זה כמה שיותר ראוותני יותר טוב. זו אולי הכללה אבל זה קיים בצורה מאוד בולטת ואין טעם לעמיד פנים שזה לא קורה.

  • אור  On 11 באוקטובר 2008 at 20:00

    גלי האנטישמיות נגד יהודים במלחמת העולם השנייה היו בין השאר על בסיס סטטיסטיקה שאין להכחישה: העשירון העליון היה ברובו יהודים. עם מתמטיקה אכן לא מתווכחים, אבל אפשר ורצוי להתווכח על רטוריקה. אף אחד לא הזכיר שגם בקו העוני רובם היו יהודים. רטוריקה מגמתית היא דבר מסוכן, לפני שנכנסים ל"ככה זה" ו"ידוע" ו"נכון" מוטב לרכוש מעט ענווה. לא יזיק

  • אייל  On 20 באוקטובר 2008 at 3:34

    אחח, גל נדיבי.. ימי רשת ג' הלועזית של שנות ה-90. כמה חבל שהם מאחורינו.

  • אייל  On 20 באוקטובר 2008 at 3:41

    אה, אגב.. "אורגניסט". חשבתי לצחוק בקול רם, אבל אחרי שיצא לי לראות את התכנית "מנטה" ב-24, בה להקה שלמה* מתבזה בלעשות כאילו על פלייבק, כנראה שאורגניסט הוא הרע במיעוטו.

    *זה פשוט מדהים הקטע הזה. או שהם חושבים שהקהל באולפן ובבית מטומטם ולא מבחין שהתנועות של אשר פדי, אחד מבכירי מתופפי ישראל, לא תואמות בכלל את מה שמתנגן? הוא דופק מכה במצילה ולא נשמע בכלל קול (שלא נדבר על זה שאין מיקרופונים לתופים), למשל. והקלידן, שמנגן אקורדים לא קשורים, הכנר שמנגן כשאין בכלל תפקיד של כינור בשיר, והגיטריסט שמנגן על חשמלית כשאין בכלל תפקיד.. בקיצור, חלטורה.

  • דודו  On 20 באוקטובר 2008 at 15:57

    גם אתה מפליטי רשת ג' של הניינטיז? אחח, איזו תקופה זו היתה. נערי חנות חיות המחמד מתחרים במזרח 17, שעוקפים את מחיקה ומאגפים מצד שני את "שני אחים בקומה הרביעית"
    :-)

    לגבי הפלייבקים – אין מה לומר, אתה צודק. לדעתי אפשר לצלם אותם פעם אחת מזוויות שונות, וכל פעם להקרין חלק אחר. ממילא הם חושבים שהקהל לא מספיק אינטליגנט כדי להבין את זה.

  • אייל  On 21 באוקטובר 2008 at 23:57

    היה נחמד בניינטיז. יום הפיכתה של רשת ג' לישראלית בלבד ביאס אותי במיוחד. חבל. עדיין אפשר להתרפק בפורום שנות התשעים בתפוז.

  • דודו  On 22 באוקטובר 2008 at 0:06

    לפני שנה בערך נכנסתי לפורום שנות התשעים בתפוז. יש שם בארכיון רשימה של כל האוספים הישראלים שיצאו באותה תקופה (מטופ-פופ ועד היט בוקס והיטמן). התחלתי לאתר את השירים ברחבי האינטרנט בסיטונאות. לא שחשבתי שאמצא גדולות ונצורות, אבל הטעימה המחודשת מכל הג'אנק הזה היתה כל כך מאכזבת, שאולי היה עדיף שישאר רק בגדר זיכרון עמום.

  • אייל  On 22 באוקטובר 2008 at 2:02

    בסה"כ הרוב הגדול היה הכנה לזוועות ההאוס הווקאלי של היום, במיוחד לקראת סוף הניינטיז.
    אבל יש לא מעט קטעים שנחמד לשמוע ולהיזכר בהם, והיה דאנס מצויין עם הפקות מורכבות (עופר נחשון דחף הרבה מאוד מזה). פה ושם אפשר לראות ביו טיוב הרבה קליפים מאז, מוקלטים מ-MTV (לפי הלוגו). נכון שקל מאוד להגיד שהנוסטלגיה לאז לעומת היום "מחרשת" את האוזניים וההיגיון, אבל הרבה מאוד אלמנטים ותעוזה כמו אז חסרים לי במיינסטרים דאנס של היום.
    בפופ כמו בכל דבר אחר – יש פנינים ויש זבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: