דבר לילדים, הארץ שלנו, פילון, כולנו, אותיות, מעריב לנוער ושות' – על עיתוני הילדים של פעם (והיום)

ילדי הפוסטר
בידורי או חינוכי, מתחנף או תעמולתי, עיתון הילדים החביב עלינו או על הורינו הגיע אלינו פעם בשבוע, וכמה שחיכינו לו. מה קורה עם עיתוני הילדים והנוער היום? ומה חושבים עליהם העורכים של פעם? (פורסם ב"מקור ראשון", אוקטובר 2008)

 

אורי אורבך הצעיר לא היה ממש מרוצה מהתנאים עד לגג, ואולי היה צריך אפילו לומר תודה שבכלל יש גג. אבל זה היה בשבילו עניין של מסירות נפש: להוציא לאור מדי שבוע גיליון של 'אותיות', העיתון ששינה את פני עולמם של הילדים הדתיים בישראל. אורבך העורך, ועוד שני עובדים ורבע, ישבו במשרד קטנטן שחלק מהזמן שכן בחדר צדדי של בית דפוס, בדרך לשירותים. את החומרים מהכותבים קיבלו בכתב יד שהיה עליהם לשבת ולפענח. גם נושא השכר היה בעייתי. לא גובה הסכום כמו האתגר לקבל אותו בכלל.
זה, פחות או יותר, מה שמספרים כל עורכי עיתוני הילדים והנוער של פעם. רבים מאיתנו זוכרים עד היום את עיתוני ילדותנו: הם מילאו חלק מרכזי בחיינו התמימים, בעידן שבו הטלטקסט היה הדבר הכי חדשני בסביבה. אבל נראה שזה לא ממש עזר להם, ולמעשה כולם נסגרו או עברו שינויים מפליגים שמקשים אפילו על מייסדיהם לזהות את הצאצאים.

 

 

 

הקרמלין ולאה גולדברג

עיתון הילדים הפופולרי הראשון בארץ ישראל היה 'דבר לילדים', שהחל להופיע בנפרד מעיתון האב ההסתדרותי ב-1936. ב-1945 החל להופיע 'משמר לילדים', ושש שנים לאחר מכן גם 'הארץ שלנו', לבקשתו של הילד עמוס שוקן מאביו גרשום. הילדים הדתיים-לאומיים קראו את 'הצופה לילדים', שהופיע אף הוא כחוברת עצמאית. מבוגרים רבים מתרפקים היום על אותה רביעייה מובילה, אולם היו לה גם צדדים מחמיאים פחות: עיתוני הילדים ההם עסקו במרץ בהכוונה פוליטית.
"'משמר לילדים', שהיה קשור למפ"ם, אחז באוריינטציה סוציאליסטית חזקה, ובראשית שנות החמישים נטה מאוד לכיוון ברית המועצות", מפרטת ד"ר רימה שיכמנטר, שחקרה את עיתונות הילדים של ראשית המדינה. "'דבר לילדים' היה פועלי גם הוא, אבל הרבה פחות קיצוני ולוחמני. הוא ניסה להציג חזות ממלכתית יותר. 'הארץ שלנו', כעיתון-בן של 'הארץ', ניסה להיות המענה הבורגני לעיתונות הפועלית. הוא היה הרבה יותר מגזיני. האחרים התבססו על ציירים, ואילו הוא הביא יותר צילומים. היו בו יותר כתבות ופחות סִפרות. הוא ניסה כביכול להתנער ממעורבות פוליטית, אבל גם זו היתה אמירה פוליטית. היו לו נטיות יותר ליברליות, אוניברסליות".
אפילו בחירת הסיפורים בעיתונים, אומרת שיכמנטר, היתה אידיאולוגית. "למשל, ב'משמר לילדים' היה תרגום מסיבי מסיפורת סובייטית-אידיאולוגית. יעקב רבי כתב שם בשנות הארבעים והחמישים מדור שבועי בענייני דיומא, שלפעמים נשמע כאילו הוכתב מהקרמלין. עם מותו של סטלין אף פורסמה הודעה: 'שמש העמים איננו'. גם ב'דבר לילדים' היתה הכוונה ברורה במדורי האקטואליה".

 

הקוראים אז לא היו מספיק מתוחכמים כדי לא להבחין בתעמולה?
"זה לא עניין של מתוחכמים או לא. כולם הבחינו בתעמולה, אבל לא חשבו שזה לא ראוי לילדים. חינוך פוליטי נתפס אז כרצוי ומקובל. עיתוני הילדים השקיעו המון מאמצים בחשיפת הקוראים לעניינים פוליטיים ואפילו לקנוניות פוליטיות. ב'משמר לילדים' יש אפילו הסברים מסובכים על קונספירציות. חשוב לציין שהעיתונים האלה, במיוחד 'משמר' ו'דבר', היו במות למיטב יוצרי ספרות הילדים של התקופה. לצד האוריינטציות הפוליטיות המובהקות הם ניסו להיות נושאי דגל הספרות. הם לא היו רק אידיאולוגיים". לאה גולדברג, למשל, הרבתה לכתוב ב'משמר לילדים' וב'דבר לילדים', ופנחס שדה פרסם בתדירות גבוהה ובשמות עט ב'הארץ שלנו'.

עידן העיתונות המגויסת החל להתעמעם במחצית השנייה של שנות החמישים. בתקופה זו החל להופיע השבועון 'מעריב לנוער', ותרבות הפופ החלה לחלחל לישראל. מעט לפני כן, בשנת 52', הוקם 'אצבעוני' שהיה אף הוא חף ממפלגתיות. עד שנות השמונים המכירות של השלישייה הוותיקה צנחו בהתמדה. הקוראים הצעירים החלו להעדיף בשער שלהם את עפרה חזה על פני מודעות אבל על לכתו בטרם עת של סטלין.

 

כולנו יודעים כתיב וכתב

עם 3,000 קוראים בלבד לכל עיתון, 'דבר לילדים', 'משמר לילדים' ו'הארץ שלנו' הבינו שאין להם זכות קיום בנפרד. כך נולד ב-1985 העיתון המאוחד 'כולנו'. לעורך מונה דוד פאיאנס, עורך 'דבר לילדים'. התוצאות היו מרשימות: מתפוצה של 9,000 עותקים בשבוע לשלושת העיתונים ביחד, טיפס העיתון הפופולרי ל-42 אלף בתקופת השיא, לקראת סוף שנות השמונים. אולם המספר השתנה ל-24 אלף אחרי שמשרד החינוך אסר על כניסת סוכני מכירות של עיתוני ילדים אל בתי הספר – החלטה שהתבררה בדיעבד כמכה לענף כולו.
לאחר שבע שנים בתפקיד ביקש פאיאנס לפרוש, ובמקומו מונה קובי ניב, אך עד מהרה פרש גם ניב שכן העיתון נמכר לאחד הכתבים שלו, אורן ציבלין. בימי ציבלין העיתון הלך ודמה ל'מעריב לנוער'. בשנת 2000 הוא נסגר. "לא עקבתי אחריו בתקופה הזו", אומר פאיאנס. "בכל זאת, אחרי 19 שנים בעיתונות הילדים עייפתי מזה".
עד כמה הרצון לחנך את קוראי 'כולנו' היה מרכזי?
"'כולנו' לא היה עיתון דידקטי בעיקרו. 'דבר לילדים' היה בעל מגמה לחנך, כי זה הקו שבשעתו הנחה את ברל כצנלסון כשהוא יסד את העיתון. הוא אמר שזה צריך להיות חבר כתוב שיחנך. נושא החינוך ירד במשך השנים, והמגמה היתה יותר לתת הנאה ומידע. ב'כולנו' היו דברים כמו פופ, שאם הייתי מכניס ב'דבר לילדים' המייסדים היו חוטפים שבץ. לא חשבנו שהעיתון צריך לחנך, אלא ההורים ובית הספר. העיתון צריך להיות דבר שנעים לקרוא".
העורך המיתולוגי, שהיום נמצא כבר בעידן הפנסיה שלו, זוכר לחיוב במיוחד את הכת"צים (כתבים צעירים) של העיתון. "סיון רהב למשל. הכת"צים לא עשו פדיחות משום, שלתפקיד נבחרו ילדים מוכשרים במיוחד. חלק מהכתבות היו מדהימות".

 

שילמתם להם?
"לא, מה פתאום! זו הכשרה וטיפוח, אז מה פתאום כסף? לא היינו דור חומרני שבו הכול נמדד בכסף. ראינו בזה ייעוד לטפח כישרונות צעירים. שילמנו את ההוצאות שלהם והסענו אותם למקומות שהיה צריך להסיע. בשבילם זה היה כבוד גדול להיות עיתונאי צעיר. גם השקענו בהם ושמרנו איתם על קשר קבוע, הסברנו מה כדאי לשפר".
פאיאנס סבור שעידן הטלוויזיה, המשחקים האלקטרוניים וכמובן האינטרנט הרגו את רוב עיתוני הילדים. "אתה רואה את זה, אגב, גם בתוצאות הלימודיות. כשהיה עיתון קראת את הכתבות, וזה גם עזר לך בלימוד כתיב. התופעה של שגיאות הכתיב והסגנון הקלוקל לא היתה אז בכלל. בטלוויזיה לא מלמדים אותך איך לכתוב, והיום גם ילדים בגיל מבוגר יחסית עדיין כותבים בשגיאות".

יש מקום לעיתוני ילדים ב-2008?
"תמיד היה ותמיד יהיה. העניין הוא שהיום לא מכוונים את הילדים לקרוא אותם. כתוצאה מכך הם הפכו בלתי רווחיים, וכיום על כך קמים ונופלים עיתונים. לדעתי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
גם משניות יכולות להיות קומיקס
המקבילה הדתית ל'כולנו' היתה 'אותיות', שהופיע תחילה בעריכת אורי אורבך (וסגניתו המוצלחת במבי שלג, שבהמשך לקחה פיקוד). העיתון יצא לדרך לאחר שחבר'ה צעירים יוצאי ישיבת מרכז הרב, שהקימו הוצאת ספרים ושמה 'נחלה', הציעו לאורבך להקים את המיזם. כעבור חודשיים, בקיץ 1987, העיתון כבר נחת בדוכני העיתונים, בהתחלה כדו-שבועון, לאחר מכן כשבועון, ולאחר שנקלע לקשיים כלכליים – שוב כדו-שבועון.
"עיתון הילדים הדתי היחיד שיצא עד אז היה 'זרקור', שקיים עד היום ופונה יותר לציבור החרדי-חרד"לי", מסביר אורבך. "רצינו לעשות עיתון שפונה יותר לציבור הציוני-דתי, שיהיה יותר קליל מבחינת התוכן. העיתון היה צבעוני, וזו בכלל היתה תחילת תקופת הצבע. הוא התייחס למדינה ולספורט ולטלוויזיה וליהדות ולהומור, שזה היה חידוש גדול. מילאנו נישה שהיתה חסרה בבירור. לתלמידי הממלכתי-דתי לא היה עיתון מובהק".
"היינו ממש שניים-שלושה אנשים: אני, במבי ועורך גרפי. היתה מגיהה ברבע משרה, שלימים הפכה לאשתי. מסביב היו גם שי צ'רקה ואורי פינק, שדי התחילו את דרכו בעיתונות אצלנו. אז גם היה יותר קשה לעבוד, כי לא היה לכל אחד מחשב. לעיתון לא היה המון כסף. הוא עבר גלגולים ומשברים כלכליים, כדרכם של עיתונים. מ'נחלה' הבעלות עברה אל 'כולנו', לא לפני שהעיתון נסגר לחודשיים. אחרי עידן 'כולנו' רכשה אותו 'מעגלי אורות' של חנן פורת וחיים פלק, שממש הצילו וחילצו אותו מהמשבר. אחר כך הבעלים היו ספריית בית-אל. העיתון מחזיק, ואפילו הקימו את 'סוכריות', עיתון לילדים קטנים יותר".
עורכת העיתון בשנים האחרונות היא לירון נגלר-כהן. לפני שנה חגג 'אותיות' עשרים שנה, ולרגל המאורע התקבצו כל העורכים לדורותיהם למקום שבו צולמה תמונת השער הראשונה, גן הוורדים של הכנסת, ושחזרו אותה – כלומר החזיקו, כמו הילדים דאז, אותיות גדולות המרכיבות את שם העיתון. אורבך מספר שגם בשנים האחרונות השתדל לתרום לעיתון, למשל בקומיקס משותף עם שי צ'רקה, בגלל הקשר הנפשי שלו למיזם.
'אותיות' הוא כבר לא מה שהיה פעם. אפילו לא רואים אותו בחנויות.
"כי הוא בעיקר עיתון למנויים. אבל כן, הוא עבר שינויים. היום השוק תחרותי מבעבר, והגירויים האחרים גדולים יותר. אז היתה בזה יותר ראשוניות. עצם העיתון היה חידוש. 'אותיות' הראה ומראה שאפשר לעשות עיתונות לציבור דתי ברמה שלא נופלת מעיתונים אחרים. היה לנו מדור פרשת שבוע שחגי סגל כתב בצורה חדשותית, היה הקומיקס המשנאי של שי צ'רקה 'בבא' – כלומר יצקנו תכנים של יהדות ומסורת בקנקנים חדשים בצורה מקצועית. זה החידוש העיקרי. וגם זה שלא פחדנו להעז. זה ההישג של המערכת עד היום, ועובדה ש'אותיות' מחזיק יותר מעשרים שנה".
היתה תחרות עם עיתוני הילדים החילוניים?
"העיתונים החילוניים יותר התחרו עם הטלוויזיה. אצלנו עדיין יש, אני רוצה להאמין, תמימות. לא התחילו להתבייש לחנך. ויש גם העניין של השבת, שבה קוראים יותר עיתונים".

 

 

ווקמן לכל קורא

'כולנו' ו'אותיות' היו עיתוני ילדים אהובים אבל צנועים יחסית. 'משהו', לעומת זאת, היה מגזין בוטיק. רובו הודפס על נייר צבע, היתה לו גרפיקה מהסרטים, קוראיו זכו לשלל צ'ופרים כמו מדבקות עם כיתובים בנוסח קבוע – "דיבור חדיש זה משהו!", "דורון מזר זה משהו!" וכן הלאה – והתחושה היתה שמדובר בעיתון ממש מפנק, מעבר לתכנים האיכותיים שהוא העניק לקוראיו. מפנק כמו, נו, כוס תה: הבעלים היתה חברת 'ויסוצקי', ולקומיקס המוצלח שפרסם שם מישל קישקה קראו 'מיסטר טי'.
'משהו' נולד כשב'עולם האישה', גם הוא בבעלות ויסוצקי, החליטו להקים מדור לילדים. ההתלהבות גאתה ובישיבה כלשהי מישהו זרק, "אם כבר, למה לא להקים עיתון שלם לילדים?".
"זה קורה רק פעם בחיים שנותנים לך משאבים ואומרים לך 'הנה, לך תקים עיתון'", מספרת בהנאה גלויה העורכת-המייסדת עפרה גלברט-אבני. "היינו במערכת רק שלוש עובדות, ונעזרנו בפרילנסרים מבחוץ שהגשימו את המשאלות שלנו. היה פשוט כיף. זה היה העיתון הראשון לנוער שיצא בצבע על נייר כרומו מושקע, עם כל המדבקות והפוסטרים והשטויות. בגללנו 'מעריב לנוער' עבר לצבע, בגללנו 'כולנו' הרחיב את הצבע, ובגללנו יצא 'מעריב לילדים'. ניערנו את כל עיתוני הילדים והנוער של אז. אני זוכרת את הקרבות, את נציגי העיתונים שנכנסו לכיתות והתחרו מי יציע צ'ופרים גדולים יותר למנויים – ברמה של ווקמנים וילקוטים יוקרתיים. זה היה מגעיל בעיניי. העתיקו מדורים, העתיקו צ'ופרים. הקושי שלנו היה שלא עמד מאחורינו עיתון, כך שלא קיבלנו פרסום חינם כמו שקיבל למשל 'מעריב לנוער' ב'מעריב'".
המקוריות, התעוזה והצ'ופרים לא עזרו ל'משהו' לשמור את ראשו מעל המים. גם לא המדגמים שערך לקראת הבחירות לכנסת, ולא החדשנות במעבר למחשב ("אני זוכרת שנסענו כולנו לקורס מיוחד ללמוד את מעבד התמלילים איינשטיין") ואפילו לא תחושת השליחות ("היום כל אחד אומר שליחות, אבל זה באמת מה שהרגשנו"). "משהו" הופיע שנים אחדות ונסגר בראשית של שנות התשעים בגלל בעיות כלכליות. כן, שוב אותה סיבה מסחרית של מינון מודעות נמוך. גלברט-אבני מספרת שהם רצו להישאר באותה רמת נייר, היקף ופינוקים, אבל זה עלה הרבה כסף, והבעלים לא עמדו בזה.
"ניסינו לכוון גבוה", היא מספרת. "למשל במדור 'משהו שכדאי לדעת' בדקנו איך עושים נייר ואיך עושים שוקולד – הלכנו לבתי חרושת ופשוט ראינו איך מייצרים. היה גם מדור 'משהו בתשובה' שבו פרסמנו שאלות מעניינות של ילדים – איך מנווטים, איך עושים סנפלינג וכן הלאה. זה היה חידוש, שלא עסקנו רק בפופ וביחסים. נראה לי שהילדים אז היו חושבים יותר. אני מדפדפת עכשיו בגיליונות שלנו ורואה כתבות נהדרות: איך מאמנים כלבי משטרה, איך ספרי ילדים יכולים להפוך לכלי משחית אפרופו השואה, ועוד ועוד. התייחסנו לילדים ברצינות. זה נמכר יפה עד שצצו מתחרים. תחרות זה דבר טוב, אבל לפעמים היא מקצצת כנפיים. לכן מבחינה מסחרית לא עמדנו בתקציב".
היום היית חוזרת על ההרפתקה?
"לא. כי הזמנים השתנו. היום אני יותר משקיעה את היכולות שלי בכתיבה ועריכה של ספרים. אני מאמינה שספרים יישארו, על אף כל התחרות מסביב. עיתון הוא לא משהו שנשאר".

 

הפיל ממשיך לעופף

דמות בולטת שבהחלט נשארה בעיתונות הילדים והנוער, ואף העמיקה את אחיזתה בה, היא איטו אבירם, שעד היום עבר בערך את כל תחנות עיתוני הילדים. הוא התחיל ככתב נוער ב'מעריב לנוער', התקדם שם לתפקידי כתב בכיר ועורך משנה, ערך את 'ראש 1', ובהמשך גם את 'ראש צעיר' ו'טבע הדברים'. היום הוא עורך 'פילון' המחודש ואף שותף לאורן ציבלין בבעלות עליו. בעבר עבד ציבלין מתחת לאבירם ב'מעריב לנוער' ככתב צעיר.
'פילון' ההיסטורי נולד באמצע שנות השבעים. במהלך שנותיו כדו-שבועון הוא נסגר ונפתח כמה פעמים, אבל איכשהו הצליח לשרוד, גם בזכות תמיכה כלכלית לא מבוטלת מבנק דיסקונט – עד הסגירה הסופית ב-1993. לפני שנה הוקם מחדש, שוב כדו-שבועון. "אנחנו מנסים לעמוד בסטנדרטים המאוד קשוחים של העיתון מהגלגול הקודם", אומר אבירם. "כמובן, עברו 15 שנה והסטנדרטים אחרים לגמרי. אבל עדיין זה עיתון מאוד מאויר, שלא מנסה להכניס את הילדים לעולמות המבוגרים, ומתעסק בעיקר בעולמות של פנטזיה ודמיון. הוא מיועד לבני ארבע עד שמונה, ואנחנו מאמינים שעיתון לגיל כזה צריך להיות תמים ומנותק מהמציאות המסחרית. אין אצלנו מותגים, ידוענים, או כל דבר אחר מהסוג הזה. יש לנו הקומיקס 'סופר פילון', שהוא ההקשר היחיד למותג, וגם זה לא ממש. הוא עוסק בכסף ובחסכונות כמשהו תדמיתי לדיסקונט, אבל לא יותר".

 

 

יהיה מיותר לשאול אם מבחינה כלכלית זה משתלם?
"מישהו אמר לי פעם שעיתון ילדים אף פעם לא משתלם. יש בזה אמת. אני הרבה בענף הזה, ותמיד היו בעיות. ב'מעריב לנוער' היו כמה שנים טובות, שבהן אפילו תמך בעיתון האב 'מעריב', במקום שזה יהיה להפך. 'פילון' מצליח להרוויח טיפה, בעיקר הודות לזה שבנק דיסקונט קונה מאיתנו כ-10 אלפים מנויים מדי חודש. זו אחת הסיבות שאנחנו כיום עיתון הילדים הגדול ביותר. יש חודשים שבהם אנחנו מדפיסים 50 עד 70 אלף עותקים. גם חברות גדולות אחרות רוכשות מאיתנו כמויות גבוהות של גיליונות מפעם לפעם, וזה בהחלט עוזר. יסוד הכרחי נוסף הוא שיתוף פעולה של הורים; אין צ'אנס שילדים לבד ירצו אותו ללא עידוד ההורים".
ומבחינתך האישית, זה לא ממצה להישאר כל כך הרבה שנים בענף, ועוד ללכת כביכול אחורה בגיל – מצעירים לילדים?
"זה מאוד מתאים לי מסיבה אישית. אני אב לא רק לילדים מבוגרים אלא גם לזוג תאומים, בן ובת, בני חמש וחצי. לאחרונה התחלתי גם לכתוב סיפורים לג'רוזלם פוסט. האמת היא שאני מסתדר מצוין, זה מתאים לי. אני גם עושה דברים אחרים בחיים. יש לי אתר חדש, 'התרשמות', שפונה ברובו למבוגרים".
תחנה נוספת בקריירה הארוכה של אבירם היתה עריכת 'ראש צעיר' בראשית העשור. לפני שלוש שנים גם הוא נסגר. "הוא היה מלכתחילה עיתון דל תקציב", מסביר אבירם. "הוא יצא פעם בחודש ועמד בראשו אדם נחמד שבינו לבין הבנה בדינמיקה של הוצאת עיתונים המרחק היה רב. תראה למי בעצם יש עיתונים היום: יש 'אצבעוני' שפשוט ממחזר חומרים בקביעות, ויש עיתונים שיש להם אבא כמו 'מעריב' ו'ידיעות'. מתי ראית שמישהו הביא עיתון חדש? מה שאורן ציבלין ואני עשינו לא שכיח. הקושי שלנו נבע מתרבות התשלומים בארץ. גופים משמעותיים ששיתפו איתנו פעולה לאורך כל השנה עדיין לא שילמו לנו אגורה אחת, ומושכים חוב כבר שנה. אין בושה, ממש אין. חשוב לציין שזה לא כולל את דיסקונט, שנותן לנו סכום יציב".
אם זה ימשך ככה, גם פילון ייעלם?
(נאנח) "אולי".

 

כשמעריב לנוער עסק בנוער

תחום עיתוני הילדים רחב למדי – לא הזכרנו, למשל, את 'דובון' ואת 'פשוש', את 'עולמו של דיסני' ואת 'מקור לילדים' שלנו – ואילו בתחום הנוער היו כאן בעיקר שני עיתוני נוער. 'מעריב לנוער' הוותיק, ו'ראש 1' מבית 'ידיעות', שהוקם ב-88', צלע בתחילת דרכו, אולם בסופו של דבר הצליח להדביק את הפער בינו לבין 'מעריב לנוער', ואף עבר אותו במעט בסקר טי-ג'י-איי שנערך ב-2006, האחרון עד כה שבדק את הנושא.
תור הזהב של 'מעריב לנוער' נרשם בעיקר בשנות השמונים, בימי העורך המיתולוגי אמנון בירב, שערך אותו בין 72' ל-93'. תפוצת השבועון זינקה מ-4,000 ל-100 אלף בתקופת השיא. כשבירב נכנס לתפקיד הוא מצא לדבריו עיתון קטן, כמעט ללא מדורים, ועם כתיבה ארכאית. "התנאי שלי לקבלת התפקיד היה להגדיל את העיתון ב-50 אחוז, לעבור לכריכה צבעונית, ולמנות, לראשונה, מנהל מחלקת מודעות שיאפשר את כל זה כלכלית".
העיתון החל להעסיק כותבים אטרקטיביים כמו איטו אבירם, אורן ציבלין, סמדר שיר ומשה יהלום, והשיק את מדור הקומיקס של אורי פינק, 'זבנג', שממשיך לנשום עד היום בצורת עיתון קומיקס נפרד. ההצלחה היתה מסיבית (תכף איטו אבירם ירחיב עליה), אולם פרישתו של בירב מעריכת העיתון נשמעת מסעירה הרבה פחות. "כשנמרודי רכש את מעריב הוא הציע לכל הוותיקים בעלי המשכורות הגבוהות תנאי פרישה שאי אפשר היה לסרב להם. אז אני ועוד 25 עיתונאים במעריב לא סירבנו", הוא אומר בחיוך.
מה דעתך על מעריב לנוער של היום?
בירב: "האמת היא שאני כמעט לא רואה אותו. בפעמים הבודדות שאני כן רואה, אני חושב שהוא למעשה מדשדש בין הרצון להיות פופולרי לבין הקשיים המובנים להתחרות בעיתונים אחרים וגם בגופים שלא היו אז – טלוויזיה רב ערוצית, אינטרנט ועוד. אבל לא צריכים להרים ידיים, צריך להילחם. יש מקום לעיתון נוער, אבל אולי באמת צריכים לפנות אל הנוער בדרך אחרת. אם זה היה תחת אחריותי הייתי לוקח את העיתון לכיוון הרבה יותר דידקטי ממה שהוא היום. כשהסתכלתי על העיתון בשנים האחרונות לא מצאתי מה לקרוא. היו הרבה תמונות, הרבה צבע, הרבה כוכבים, אבל מעט תוכן".
פאזה דידקטית תצליח בעידן כל כך רדוד?
"נוער שלוקח עיתון ביד רוצה למצוא חומר קריאה מעניין שמתאים לו. אלה שלא מחפשים חומר קריאה יסתפקו ממילא בטלוויזיה ובמחשב. לכן אני מאמין שדווקא היום חומר קריאה רציני ומעניין הוא הפתרון לעיתון בכלל, ובוודאי לעיתון נוער".

 

 

גם איטו אבירם לא נשמע נלהב במיוחד מעיתוני הנוער של היום. הוא לא בטוח שבמערכות העיתונים יש הבנה לערך המוסף שמוצרי הדפוס אמורים לספק בהשוואה למדיה האחרת. "רכילות ומסחור זה לא מה שיתן את הפוש", הוא חורץ. "הייתי עושה את זה אחרת. אבל אתה יודע, יכול להיות שפג תוקפי במובן הזה. צריכים להציע משהו שונה לגמרי, אבל איכותי. לא בורקס להמונים. למוצר איכותי תמיד יהיו קוראים".
אבירם מספר שהיום 'מעריב לנוער' ו'ראש 1' (שאותו ערך בשנות התשעים) לחלוטין לא מדברים אליו. "אני לא רוצה להגיד שאני בז להם, כי אני בסך הכול מכיר את הדינמיקה שעומדת מאחורי השיקולים של הכותבים והעורכים. אבל אני פשוט מרחם עליהם. וגם על הקוראים. הילדים שלי לא יתייחסו לעיתונים כאלה בכבוד. בתקופה שלנו העיתון התעסק בנוער. הכתבות היו על נוער – על ילדה יוצאת דופן, על צרות של ילדים, על תופעות של נוער. אנשים שלחו מכתבים למערכת וממש התחננו שנכתוב עליהם סיפורים. אלה הסיפורים שהדליקו שבוע אחר שבוע את הקוראים שלנו.
"באותה תקופה היה מדור בידור קטן שערך יוסי חרסונסקי. בהמשך עברנו לשערים של כוכבים כמו מייקל ג'קסון, אבל הנושא היה עדיין בפרופורציה. היום תפתח עיתון ותראה שכולו ליקוק אחד גדול לכוכבים האלה. למה היום אין סיפורים כמו 'יעל ואני'? אפילו הגרפיקה שם בלתי אפשרית ומקשה על הקריאה. יוצרים עימוד תזזיתי בגלל שכביכול גיל הנעורים הוא תזזיתי, וזו טעות. אבל מה לעשות, היום הגרפיקה שולטת, לא המילה הנאמרת. מנהל הפרסום הוא המחליט. העורך הוא רק עוד אחד ממקבלי המשכורת שם".

 

ראש אחד מעל המים

קצת מפתיע לשמוע, אבל רק בדיעבד הבין אבירם את הווליום של ההצלחה, כהגדרתו. בימי השיא של 'מעריב לנוער' הוא היה בשנות השלושים בחייו, ולדברו לא קלט את משמעות החדירה של עיתונו לחייהם של רבבות בני נוער. "אני זוכר שתמיד היתה במערכת תחושה של 'או-קיי, אנחנו מגיעים אל הנוער, אבל זה כלום לעומת העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות'. בדיעבד אני חושב על כך שעסקנו בכמויות אדירות של תגובות שכל הזמן הגיעו, בעיקר בצורת מכתבים למערכת. פעם בשנה, כשבחרנו כתבי נוער, הגיעו גם 5,000 מכתבים – כמות שממלאת כמה וכמה שקי דואר ענקיים ודחוסים. לא היתה לנו שום אפשרות למיין הכול".
כולם רצו להיות כתבים?
"התואר 'כתב נוער' הקנה לך יוקרה וזוהר, ואם ידעת להשתמש בו כהלכה יכולת להגיע לתקשורת גם אחרי כן. בגלל זה היתה התנפלות. ההצלחה הגיעה גם בגלל שאנשים הכירו את שמי, שלחו מכתבים, שלחו פקסים. למזלי לא היו סלולריים ואמצעי הטרדה אחרים. קבוצות תלמידים, כיתות שלמות, היו מגיעות לסיור בדפוס מעריב. התנאי של הילדים היה שאחרי הדפוס מגיעים לדבר איתי. הנוהל היה שהיו מתקשרים אליי, הייתי יורד למטה, נכנס לאולם, מחייך, אומר שני משפטים, קוצר את התהילה שאז לא הייתי מודע לה, ואז חוזר למעלה וממשיך לעבוד כמו פקיד טוב".
בכלל, הוא מוסיף, "האווירה בעיתון היתה מצוינת. העורך אמנון בירב היה אישיות של ממש, האבא של כולנו. זו אווירה שקצת קשה לראות במקומות עבודה אחרים. היו גם אירועים משפחתיים שבהם כולם השתתפנו. עד היום זה קורה אצל יוצאי העיתון מאותם ימים. אמנון חגג לא מזמן 70, וכולנו הגענו. לעומת זאת, ב'מעריב לנוער' של היום לא זוכרים אותי, אולי בגלל שהעיתון עבר הרבה תהפוכות. מעולם לא התקשרו אליי, מעולם לא ערכו איזשהו כנס מחזור. את הפנסיונרים של הצבא, המשטרה וחברות היי-טק, לא שוכחים. אז יש אנשים שיודעים להעריך את הדור הקודם, ויש כאלה שממשיכים הלאה".
ב-92' יצא אבירם לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות. לאחר שחזר ב-94' קיבל הצעה לכתוב ב'מעריב' עצמו, אולם העדיף ללכת על הצעה מעניינת יותר: לעבור לצד השני של הכביש ולערוך את 'ראש 1', מבית 'ידיעות אחרונות'. התקופה הזו היתה הרבה פחות מוצלחת מבחינתו. לא היתה שם אותה אווירה, ופתאום התחוור לו שהעורך, איך לומר, לא ממש עומד בראש העיתון. "היתה שם מנהלת, בחורה שלמדה שיווק, והיא נתנה את הטון וקיבלה גיבוי מ'ידיעות אחרונות'. הפכתי למין מנהל תוכן, לא יותר, שצריך להתיישר לפי רצונותיה של אשת שיווק.
"אחרי שעזבתי המצב החריף. העורכת אחריי היתה בוגרת לשון באוניברסיטה שעבדה שנתיים כמגיהה בעיתון, ואז הפכה לעורכת ראשית. הייתי המום. זה הרי התחיל מאוריאל אופק, ברל כצנלסון ואחרים, שהיו אבות עיתוני הנוער הראשונים. לא שאני מציב את עצמי לצידם; אני שייך לאיזשהו דור ביניים. אבל לא ייתכן שאדם שכל ניסיונו הוא שנתיים הגהה יהיה עורך עיתון".

 

הומור שחור וערכי ציונות

אלון צרפתי, עורך 'מעריב לנוער' ו'מעריב לילדים', דוחה את הטענות על הידרדרות. "כצרכן אובססיבי בנערותי של 'מעריב לנוער' בעריכת בירב, אני לא זוכר שהמגזין פרסם כתבות על מדע וטבע", הוא אומר. "שעריו עוטרו בצילומי סלבריטאים, ובתוכו היו כתבות עם הרבה תמונות והרבה כוכבים. אני יכול רק לשער שאמנון בירב השכיל בזמנו להבין שאם הוא לא יתקדם עם הראש של בני הנוער הוא יאבד אותם. זו הסיבה לדעתי שהוא יזם את תחרות 'נערת השנה' ואת המדור 'על בנים ועל בנות', שנחשבו לפורצי דרך וגרמו לרבים מההורים להחרים את העיתון. ובקשר לאיטו אבירם, אני מקווה שהוא ימשיך לעשות חיל בעריכת 'פילון'".
אתה שייך לאסכולה שרואה בעיתוני הנוער מוצרי פופ ובידור לכל דבר, או לזו שמאמינה שיש לחדד בה את הפן החינוכי?
"כדאי להפריד בין עיתוני נוער וילדים. ילדים צמאים למידע בסיסי, וקל יותר לגרום להם לקרוא. לכן ב'מעריב לילדים' אנחנו מפרסמים כתבות רבות שמעשירות את עולמם, כגון כתבות ומדורים בנושאי מדע וטבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, העשרת השפה העברית, לימוד אנגלית ועוד. כשמגיעים לגיל הנעורים, מתברר שבני הנוער לא קונים את הדידקטיות הזו. וכאן יש באמת התלבטות: האם לדחוף להם כתבות על מדע וטבע ולקחת בחשבון שהם פשוט לא יקראו אותן, או לתת להם כתבות שמרתקות אותם, בין היתר על גיבורי התרבות שלהם.
"אנחנו מנסים לשלב בין הדברים בחוכמה: כתבות על סלבריטאים לצד כתבות על תופעות טבע, על בני נוער שמתנדבים, על סובלנות, דימוי עצמי, חינוך ועוד. השער היה ויהיה צילום של כוכב, כי זה מה שהקהל רוצה, אבל בתוך העיתון יש מגוון עצום. אולי בעיני מבוגר מדובר בחומרים רדודים ובגיבורי תרבות שטחיים, אבל לא הוגן לשפוט את זה במשקפיים של מבוגר.
"ומעל לכול, חשוב לזכור: ייעוד מרכזי שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא החזרת חדוות הקריאה. ואם הדבר ייעשה באמצעות כתבות על נינט ועל הראל סקעת – שיהיה. אחרי שבני הנוער יתגברו על מחסום הקריאה, יהיה להם יותר קל לקרוא ספרות עשירה יותר".
הובלת לאחרונה שינוי גדול ב'מעריב לנוער'.
"בעקבות מחקרים, סקרים וקבוצות מיקוד שביצענו הגענו למסקנה שבני הנוער מחפשים מענה לכמה צרכים עיקריים, שחסרים להם באינטרנט או בעיתונים של 'גדולים': הומור שחור, התעסקות בבעיות שלהם – אהבה, דימוי עצמי, החברה ואני – וכן תרבות, אופנה, מחשבים ושעשועונים. 'מעריב לנוער' החדש מאגד בתוכו את כל הצרכים האלה לכדי 100 עמודי כרומו, עם השתתפות אקטיבית של בני הנוער. החזרנו את כבודם של כתבי הנוער, והם כותבים ועורכים את מרבית חלקי העיתון. אנחנו בעצם רק מפקחים ממעל. גם הקוראים עצמם כותבים חלק נכבד במגזין, כיוון שלבני הנוער יש רצון עז לכתוב, ורובם מחפשים במה ראויה.
"במגזין יש מומחים שעונים על שאלות ומייעצים, כמו יובל עילם שעונה על שאלות בנושאי גיוס לצבא, רופאי בית החולים 'איכילוב' שעונים על שאלות בנושאי בריאות ומיניות, ופסיכולוגית קלינית שעונה על מצוקות אישיות. אין במגזין גסויות, ואנחנו מקפידים להיות נאמנים לערכי המוסר, הציונות והסובלנות. מעבר לכך, לשמחתי המגזין היה ונותר רווחי, ומאז שהשקנו את המוצר החדש יש עלייה עצומה של מנויים ושל קונים בקיוסקים. זה רק מוכיח כמה גדול הביקוש לעיתונות נוער היום".
מה ההבדל העיקרי בין 'מעריב לנוער' מודל 88' ומודל 08'?
"לגבי תכנים, אני לא חושב שיש שוני של ממש. רוב המדורים שהיו בעבר פופולריים, עדיין נחשבים כך. מה שהשתנה מאז הוא בעיקר זהותם של גיבורי התרבות. במקום ירדנה ארזי יש כתבה על נינט, במקום שער עם דודו טופז יש שער עם צביקה הדר, ורק במקום צביקה פיק יש עדיין צביקה פיק".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שכנה  On 17 באוקטובר 2008 at 11:47

    כתבה מצויינת ביותר.

  • גלי וינשטיין  On 17 באוקטובר 2008 at 14:45

    כתבה נהדרת
    מושקעת ביותר
    יש איזו שהיא בעיה עם עיתוני הילדים מבחינת המאיירים והכותבים
    תראיין מאיירים וכותבים לחלק ב' של הכתבה

  • דני בלוך  On 17 באוקטובר 2008 at 16:37

    אחד הדברים הבולטים בעיתוני הילדיםשל אז היה המבחר המרשים של כותבים ויוצרים מעולים שכתבו בהם לילדים. לאה גולדברג, נחום גוטמן,אברהם שלונסקי, ישראל ויסלר "פוצ'ו" ומאיירים כאריה נבון. אגב, היה גם "הבוקר לילדים".

  • ח ל י  On 17 באוקטובר 2008 at 22:55

    עקב נסיבות משפחתיות בנות כמעט שלוש עשרה מעריב לנוער נוחת על השביל אחת לשבוע. אני מעלעלת בו כדי להיות "בעניינים" ואפילו מסכימה לענות על שאלונים שיחליטו בסופם אם אני קולית ממש, חנונית עד יאוש או פוטנציאל לקוליות מקובלת. העיתון הזה כל כך , אבל באמת, כל כך ערוצ שתיימי, שטחי ומלא רכילות וצילומי פאפרצי שזה קשה להאמין.
    הוא נראה כמו אס אם אס אחד גדול כזה כאילו מדליק מגה מדליק במיוחד. או שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת מ א ד.

    בלי קשר, פוסט מעניין:)

  • אורי  On 18 באוקטובר 2008 at 5:08

    קראתי בהרבה עניין וקצת נוסטלגיה

  • נילי  On 18 באוקטובר 2008 at 11:33

    הייתי מנויה ואחר כך גם כתבת נוער במעריב לנוער. אני זוכרת שאלה היו ימים נפלאים, של חוויות כתיבה, תחושת השתתפות והרגשה שהעורך אמנון בירב וגם שאר אנשי המערכת נתנו לי לחוש שאנחנו נשותפים ליצירת עיתון שמבטא את הנוער של הימים ההם. היום בתי מעיינת לפעמים במעריב לנוער וזורקת אותו מידיה בתחושת גועל. חבל על הזמן, היא אומרת, ומתכוונת למובן הישן והנכון של הביטוי הזה.

  • דוד שליט  On 18 באוקטובר 2008 at 11:47

    ותיקון: למיטב זכרוני מעריב לנוער בלט מאוד כבר בתחילת שנות ה-60' וזאת משום שלא היו לו מתחרים. הארץ שלנו, דבר ומשמר לילדים נועדו לילדי היסודי, ומעריב לנוער פרץ וכבש את שוק התיכוניים. אין לי מושג מניין המספרים שציינת – קפיצה מ-4 ל-100 אלף קוראים בשנות ה-80'. נשמע שאתה מסתמך על אחד הנחתומים כאן שמעיד על עיסתו העיתונאית. עניין מספרי הקוראים מסתבך כשזה מגיע לעיתוני הילדים ביסודי, שכן אלה היו מופצים גם בספריות הציבוריות שנהנו מפופולריות גדולה, והיו בשעתו מאות ספריות ציבוריות בישראל. כל שלושת עיתוני הילדים היו מוצגים על המדפים. כל שנה חולקה לשניים או שלושה כרכים, ואני זוכר שזה היה אחד מחומרי הקריאה האהובים עלי.
    תמונת סיום שכבר הזכרתי אותה היכנשהוא: הגעתי לעבודה בהארץ בתחילת שנות ה-90', עידן מעבדי התמלילים, תוכנת איינשטיין. בדסק החדשות ראיתי את אחד המראות העצובים שאפשר. כרכים ישנים של הארץ שלנו שימשו כמייצבים ומגביהים למסכי המחשב. אם כך טיפל עיתון הארץ בעברו, היכן מקוטלגים היום כרכי משמר ודבר לילדים?

  • ג'ון  On 18 באוקטובר 2008 at 17:15

    כניסתה של הטלוויזיה הרגה את עיתונות הנוער האידיאליסטית. האינטרנט, לעומת זאת, יגמור את יתר עיתוני הנוער. למה לקרוא כתבות על נינט אם ניתן למצוא עליה חומר באינטרנט ובערוץ 2?
    הכוונה שלי היא שהאינטרנט נתן מכת מחץ לעיתונות הנוער. תלמידי בית ספר לא קוראים עיתונות מודפסת. הם מסתפקים בגלישה ובהעברת מסרים ברשתות החברתיות.
    קריאת העיתונים היא תופעה ההולכת ונעלמת מחיי בני הנוער.
    אגב, בילדותי נהניתי לקרוא עיתוני "דבר לילדים" משנות ה-50, שסבי שמר בביתו. אלה היו עיתונים צהובים מיושן, שדיווחו על הנעשה בעולם, והציגו את העתיד הטכנולוגי. כיום, אין צורך במתווכים מסוגם של עיתוני הנוער כדי להתעדכן בנעשה בעולם.

  • אור  On 18 באוקטובר 2008 at 17:52

    ואינטיליגנטי, ויש את גליליאו צעיר- שהוא מוצלח
    ונשיונל גאוגרפיק לצעירים. וכמובן יש כל מיני נישות שאפשר למצוא בהם מגזינים, כמו עיתון-חי לאוהבי בע"ח, הפאה החמישית לאוהבי משחקי תפקידים, וכיוב'. לא חייבים רק מה שכתוב עליו שהוא ל-ילדים

  • Islay  On 19 באוקטובר 2008 at 12:33

    מצחיק הציטוט של אלון צרפתי על איטו אבירם – איזה אינטריגות סוערות בעולם הלוהט של מעריב לנוער ופילון. (:

  • בועז  On 19 באוקטובר 2008 at 18:50

    מעריב לנוער (בשנים שקראתי אותו, סוף שנות השבעים תחילת השמונים) פירסם בקביעות מדור מדע עולמי, היו בו כתבות שעסקו גם ב"פינק פלויד" ובפאנק, ולא רק בירדנה ארזי, ובכלל – ללא שמץ של ספק הרמה של עיתוני הנוער (כמו של המדינה בכלל) היתה גבוהה הרבה הרבה הרבה יותר

  • גלית חתן  On 19 באוקטובר 2008 at 20:11

    במיוחד לגבי "כולנו", העיתון הראשון שהייתי מנויה אליו, וקראתי בנאמנות מההתחלה ועד הסוף.

    ו"משהו" שבכלל שכחתי מקיומו, ואף פעם לא הצלחתי לגבש דעה עליו – חצוף וירוד או דווקא מגניב

    תודה על הפוסט :)

  • אייל  On 19 באוקטובר 2008 at 22:35

    בגיל 5 אבא היה מקריא לי את שביל קליפות התפוזים מכרך "דבר לילדים" של שנת 1958 שהוא קרא בזמן אמת. אחרי שלמדתי לקרוא, חזרתי וקראתי בכרך עוד פעמים רבות. אח"כ התחלתי לקרוא את "משהו" שלטעמי היה קרוב יותר ברוחו ל"דבר לילדים" מאשר "כולנו", בעיקר בגלל המאמרים והקומיקס (למרות שבעיתון "כולנו" הייתה פינה המוקדשת לחדשות ההסתדרות). עיתוני הילדים, ביחד עם תוכניות הרדיו לילדים (התוכנית לבת ולבן) הם פינת נוסטלגיה שכבר לא תחזור…

  • דודו  On 20 באוקטובר 2008 at 15:53

    לדעתי "משהו" הוא לדעתי אחד מעיתוני הילדים המגניבים ביותר, ובטח לא הירודים. נורא אהבתי אותו בזמן אמת, ועד היום יש לי שניים-שלושה גיליונות אי שם במעמקי ארגז המצעים. ממתק אמיתי :-)

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 22 באוקטובר 2008 at 1:24

    כל כך אהבתי לקרוא… וגם לאחר מכן, את "הארץ שלנו" שלנו, פילון הנפלא (כתבו בו יהודה אטלס ודני קרמן ודורית אורגד), כולנו, "מעריב לנוער" ו"ראש 1". סמדר שיר טוענת שאת "דברים קטנים" היא החלה לפרסם בעיתון שהיה "רציני עד כאב".
    אני לא חושבת שאם אני אפתח עיתון כזה היום אני אוכל לשפוט משהו על האיכויות שבו, בלי להחליט מראש מה אני רוצה לחפש בו.
    מצד שני, במדינת אלפי המגזינים שכאן (אני לא צוחקת) קשה לי כל כך להכריע מה מגזין איכותי ומה לא.
    **
    באחד האמשים כאן נכנסתי לחנות, ראיתי מגזין של "דורה". כמובן שלא קניתי לבת שלי: תסתכלו – פניתי לסבא וסבתא האוסטרליים מאוסטרליה מאחוריי – הנה דורה הקטנה, עומדת חשופת כתף וקורצת קריצה על השער!
    "כן," הם הסכימו איתי " במקום להיראות כמו חוקרת היא נראית כמו Hootey"
    (שזה כנראה פרחה)
    הם כולם גדלים יותר מדיי מהר, אפילו דורה…"

  • אמא 1  On 22 באוקטובר 2008 at 16:05

    "אותיות" הוא עיתון מעולה גם היום. ילדיי קוראים אותו בשקיקה. גם את "מסע צעיר.
    היוצרים של "אותיות" עומדים בשורה הראשונה של הכותבים, והיצרים החדשים המשתתפים בו לא נופלים ברמתם.

  • רוני  On 3 בדצמבר 2008 at 20:40

    עיתון הילדים המיתולוגי באמת, אצבעוני, מוזכר כאן פעמיים בזלזול מביש. פעם אחת בהיותו לא פוליטי ופעם שניה בציטוט מביש מפיו של איטו אבירם.
    לכן, כמי שהיה מנוי לאצבעוני אז וכמי שילדיו קוראים בו בהנאה היום, החלטתי לצרף קישור לאתר של אצבעוני.
    אצבעוני ממחזר דבר אחד – ערכים. הוא עיתון חינוכי, נקי מצהובונות, נקי מאלימות. עשיר בכתבות ובסיפורים עם מוסר השכל. בלי הקשקושים של איטו אבירם על היותו אבא לתאומים ולכן פתאום אכפת לו. הרי הוא שיבט עצמו לדעת במעריב לנוער ואחר כך בכל מקום בו דרך.
    באצבעוני של היום אין זכר לאצבעוני של פעם – מלבד השם והלוגו.

  • עמית  On 2 באפריל 2009 at 15:01

    עיתון הילדים הכי מקסים שיצא פה! לדעתי הוא אחד מעיתוני הילדים הכי מצליחים בשנים האחרונות והוא גם מאוד ותיק.

    לגבי ראש1 – נכון שמעריב לנוער היה בתקופה שלנו חזק ומעניין, אבל היום הוא לא ממש קריא עם בחירות שערים ביזאריות. לדעתי, הנוער של היום מעדיף את ראש1.

  • ארז  On 28 ביוני 2009 at 23:33

    דודה אלה ז"ל סיפרה לחברה שלה, עפרה גלברט, שיש לה אחיין גאון מחשבים. בדיוק אז חשבו בעיתון להרחיב קצת את הפורמט ולפתוח מדורים חדשים, אז הגעתי לראיון אצל עופרה בבנין של "ויסוצקי". נדמה לי שהייתי אז בן 18, פחות או יותר, וזו היתה הפעם הראשונה שלי במערכת עיתון. אני זוכר שבאותה קומה שכנו אז גם מערכת "עולם האשה" וסוכנות דוגמניות ידועה. מתוך ארבעת הטורים שמסרתי ידוע לי על שניים שהודפסו, את הראשון אני שומר עד היום (עם איור מקסים של טלי קריבולט המוכשרת, לפי רעיון שלי) ובשני כבר כיכב מיסטר טי של מישל קישקה, שזכור לי כאיש שובב ומקסים. יכול להיות שהיה גם פרסום שלישי, אבל לא זכור לי שראיתי אותו בגרסה הסופית המודפסת. קיבלתי עשרות מכתבי תגובה לעיתון (דואר אלקטרוני עדיין היה רחוק מלהיות נחלת הכלל) ורק סגירת העיתון קטעה את קריירת העיתונאות הקצרצרה שלי.

  • טלי קריבולט  On 4 באוגוסט 2009 at 22:38

    רבה

  • יניב דויטש  On 29 במרץ 2011 at 18:21

    'משהו' בהחלט היה עיתון מושקע ואיכותי. הייתי קורא קבוע שלו מהעיתון הראשון במשך מספר שנים.

  • נורית  On 22 באוגוסט 2013 at 15:49

    גדלתי על "מעריב לילדים" ועל מדור כמו מחשבים וסלט וקומיקס זבנגלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: