יש באלבום השני של אריק ברמן משהו קצת מתעתע. מצד אחר יש בו צד חדש של אריק, שמתבטא בעיקר בכמות נדיבה של בלדות ובנוכחות מוגברת של פסנתר, ואפילו בהחלטה לשחרר את "שמות" השברירי כסינגל השני. יש בדיסק גם עדינות מחוספסת פחות, כמהה יותר לחום.
בהתחלה חשבתי שברמן חותך לפאזה קצת פחות סקסיסטית, ובמקום ללהטט עם המילים הוא מנסה יותר להפוך אותן ליצירה של ממש, כולל איזשהו חשבון נפש של "נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן, פסימיסט, מטיריאליסט, שינקין-אבן-גבירוליסט… קנאי לאור ההצלחה, אדיש לחום המשפחה" (מתוך "שמות"). חשבון הנפש ממשיך גם ב"הגשמה עצמית" המוצלח, על הרדיפה התמידית שלנו אחרי הזנב הקרייריסטי שלנו במה שמכונה הגשמה עצמית. גם ב"כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד (שש אפס למדינה)" יש אמירה, למרות שמבחינה מוזיקלית הרצועה הזו הרבה פחות מוצלחת.
אבל כשצוללים עמוק יותר אל הדיסק מגלים גם את אריק הישן במובן הנודניקי של המילה. לא שיש לי בעיה עם המותג הג'ינג'י והחצוף שלו, אבל מי שמחפש קצת יותר משמעות במוזיקה שלו עלול להתאכזב. זה לא אומר שמאחורי כל שיר אמורה להסתתר אג'נדה או איזושהי אמירה קיומית – "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)", שמספר על בחורה מתוסבכת שהחבר שלה משרת עכשיו בלבנון, או את "הסיגריה האחרונה" הסוחף-מוזיקלית, הם ההוכחה הקלילה לכך – אבל יש שירים אחרים שנשמעים פשוט כמו הגיגי שיכורים בפאב לילי או סתם כמו שרבוט מהיר, כמו למשל "את טעם נרכש".
אבל שלא תטעו – באופן כללי האלבום השני של ברמן בהחלט מעניין ומגניב במקומות הנכונים, גם אם לפעמים נדמה שהוא מנסה להכניס כמה שיותר פיפי-קקי כדי ליצור את הרושם של ההוא ש(עדיין) לא דופק חשבון לאף אחד. רואים שהוא הבין שצריכים לשנות פאזה ולהנמיך את הלהבות הראוותניות כדי לא להפוך לקריקטורה של עצמו, ע"ע הקליפ ל"שמות", אבל זה לא מספיק. לשיר על "בלונדינית מטו…", לגרום למאזינים להתלבט האם ההמשך יהיה מטומטמת או מטופשת, למשוך את הזמן ואז להמשיך ל"מתולתלת", זה טריק נחמד מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה.
למרות הכל האלבום החדש מחדד את התדמית הרצינית והאומנותית יותר של ברמן, במיוחד בזכות שירים מעולים כמו "זאב הרעבה" ו"מגיע לך שיר". אם המגמה תמשיך גם באלבומו השלישי (שייקרא, קרוב לוודאי, "III", וייצא ב-3.3.2011) – ברמן לא יהיה רק הילד הרע והמגניב והמוכשר, אלא רק המוכשר. בעיניי זה הרבה יותר חזק.
*** וחצי > אריק ברמן – "II" (אן.אם.סי)
עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקה, דניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, איך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון
הבלוג של דודו כהן 
תגובות
מצאתי את עצמי אדישה כמעט לחלוטין לקסמו החמקמק של ברמן. ואינני אוהבת את שירת ה"אוי אוי אוי כולם כאן סלגים בהשקות וכוכבי ריאלטי או בוגרי רימון שרוצים שיעשו עליהם דוקוסלב וכל הקנטינה יושבת א צלי במרפסת אבל כולנו כולל אני עדיין אומללים כי הכל ריק וסתמי והחלפנו את היצירה בסתם יצרנות, וכולם כל כך רודפי פפארצ'י ורק אני עוד זוכר משהו על רוקנרול וחיספוס וחיי רוק אמיתיים עם מעיל עור"