המוזיקה כמעט הרגה אותו, תרתי משמע. הסיפור הלא-יאומן והמלא של צ'ינו

רק לפני שנתיים חשב צ'ינו (קובי נעים, 37) שהוא ישנה את העולם, או לכל הפחות את תעשיית המוזיקה הישראלית. בינתיים העולם שינה אותו, ואפילו הותיר בו כמה צלקות. מראפר אנרגטי, בעל לייבל משלו, נוכחות חזקה בערוץ המוזיקה 24, עם חלומות מכאן ועד לקומה האחרונה בעזריאלי, הוא הפך לחסר כל, בעל נוכחות מינימלית במדיה, עם חובות מכאן ועד לקומה האחרונה של מגדל אייפל.
כל מי ששוחח עם צ'ינו באותה תקופה, כולל הח"מ, יכול היה לקלוט את הנמהרות, האמביציה המטורפת, בעיקר את הנכונות להשקיע את הנשמה במוזיקה ובלייבל שפתח, "צ'ינו פרודקשן", והכיל כוכבים דוגמת צ'ינו אל-מיזרק (כוכב "פרויקט Y"), עדי שרון (הילד שנחטף בצ'צניה וחלק מאצבעותיו נכרתו), גילי ארגוב (הבן של), בן שרעבי (כוכב נולד) ועוד. בדיוק באותם ימים פרחה סצנת ההיפ-הופ בארץ, וצ'ינו הקליט ושחרר סינגלים בזה אחר זה. הוא אף הכריז על שינוי תפיסה מהפכני לאותם ימים, וחילק את השירים להורדה בחינם באתרו הרשמי. גם הדיסק המלא של הלייבל, שיצא מאוחר יותר, נמכר במחיר 19.90 ש"ח (תחת הסלוגן "מקורי במחיר צרוב"), והרושם היה שמדובר בהשקעה חסרת מעצורים, ללא תוכנית עסקים מסודרת, שרק נס יוכל לייצב אותה. אבל צ'ינו מיאן להאמין לדו"חות הבנק גם בהמשך, והיה בטוח שאהבת הקהל תוכל איכשהו לכסות את ההשקעות. אז זהו, שלא.

 

ההיסטוריה של הצעיר המוכשר היתה הרבה יותר מבטיחה ומצליחנית פיננסית. מיד כשהשתחרר מהצבא פתח פיצרייה בגבעתיים – "פיצה צ'ינו". במקביל החל לתקלט באירועים, חתונות וכו'. יום אחד הגיעו למקום העורך והמפיקה של "חלומות בהקיציס" – תוכניתו הראשונה של אייל קיציס בערוץ 2. "מה שיפה שם היה שהייתי טבח משוגע, ממש כמו באיטליה", מספר צ'ינו, "היו שם מוזיקה מדליקה ברקע, עובדים משוגעים, אווירה של חבר'ה. הם התלהבו ממני, ואמרו שהם רוצים אותי בתוכנית באחת המשימות. הקטע התחיל להתגלגל, קיבלתי פינה קבועה, ובדיעבד, הם בעצם הוציאו אותי מהפיצה, אותה מכרתי לפני שש שנים, לכיוון השואו-ביזנס והתקליטנות. גם כאן רציתי לעשות את הכל לבד".
למה בעצם לבד?
"תמיד עשיתי את הכל לבד. מגיל 15 אני עובד בתור עצמאי. כבר אז קניתי ירקות בשוק הסיטונאים ומכרתי לירקנים אחרים. גם בהמשך לא עבדתי בתור שכיר. כשהשתחררתי מהצבא ישר פתחתי עסק, לא חשבתי ללמוד או משהו. לא אהבתי מסגרות אף פעם, הייתי נון-קונפורמיסט. גם במוזיקה לא היה לי את הקטע של ללכת, להציע את עצמי לחברות תקליטים ולבקש שיחתימו אותי. תמיד הייתי בקטע של 'כל החיים הייתי עצמאי, וגם פה אהיה עצמאי. כל החיים עשיתי את הכל לבד, וגם עכשיו אעשה את הכל לבד'. ראיתי את הכל בראייה מאוד צרה. גם היום אני עובד לבד, אבל עם רגליים על הקרקע, בלי פנטזיות".
הקמת הלייבל "צ'ינו פרודקשן", מודה המנהל לשעבר, לא היתה מתוכננת, אלא הורכבה מהחלטות מהירות ומזדמנות. כך למשל ראה צ'ינו שמחסן לעגלות קפה באיזשהו מתחם עסקי התפנה – ושם החליט באופן ספונטני להקים את אולפן ההקלטות שלו תוך זמן קצר יחסית. "בדיוק אז, ב-2003, היה את הטרנד של ההיפ-הופ. זו היתה ממש מגיפה. כל מישהו שרצה להיות משהו הפך להיות ראפר. אבל אני רציתי משהו יותר גדול: להקים קבוצה של ראפרים ולשגע את המדינה. החלטתי ללכת עם המוזיקה עד הסוף. אמרתי: 'זהו, גיליתי את עצמי, מצאתי את הכיוון'. הבעיה היתה שלא ידעתי איפה בדיוק אני רוצה להיות. כל כך הרבה כיוונים נפתחו, ולא ידעתי מה המטרה שלי מבחינת החשיפה, מה אני רוצה שיגידו עליי, מה האמירה שלי. הייתי מבלה 4-5 ימים בשבוע במועדונים כדי שיצלמו אותי למדורי הרכילות בעיתונים ובאינטרנט, הייתי ממש שקוע בזה. היום זה מגעיל אותי. כבר שנתיים אני לא יוצא.
"כל החסכונות שלי היו כמעט 100,000$, ואת הכל השקעתי. קודם כל, הקמנו פלטפורמה של יחסי ציבור. שילמנו המון כסף כדי שיחצנית תדאג שיכתבו כמה אנחנו מגניבים וכו'. אחר כך רק ההקמה של האולפן והעמידה בסטנדרטים הצריכה סכום לא מבוטל. אחר כך לך תשלם למפיק המוזיקלי שלך משכורת, תשלם לאומנים שלך משכורות כדי שיהיו רק איתך. מעבר לזה, עשיתי באולפן ימים כלילות – 12, 16, 18 שעות ביממה. שם היה החמ"ל שלי – האולפן, השיווק, ההקלטות, המפגשים, הכל. בכל אותה תקופה ילדים היו באים אליי, שמעו שיש ראפר שפתח אולפן, והציפו אותי. נהייתי כמו האודישנים של כוכב נולד. במקביל אספתי אנשים ללייבל. הטאלנט הראשון שהכרתי היה עדי שרון. הוא הגיע אליי לאולפן – ילד בן 16, כחוש. הכרתי אותו דרך קולגה, שאמר שעדי לא רואה אף אחד ממטר בפריסטייל. פתאום עדי התחיל לרפרפ, הוציא דפים שהוא כותב, אמרתי 'מגניב, אבל על סמך מה אתה כותב את כל הטקסטים הקשים האלה?'. הוא הוציא את היד והראה לי את האצבעות. הוא שאל 'מה, אתה לא מכיר את הסיפור שלי? אני עדי שרון'. רק אחרי שחיפשתי את השם שלו בגוגל וקראתי כתבה ב-Ynet – הבנתי".
בזמנו טענו כלפיך שאתה מחתים רק אומני גימיק.
"כבר בהתחלה חששתי מאמירות כאלה, שיחשבו שאני רוכב על הסיפור שלו. אבל בהמשך הבנתי שזה לא באמת חשוב, ושאני יודע את האמת. אז אני ועדי הוצאנו סינגל ראשון, 'טראח יום שישי', והיה מבול של תקשורת שרצתה לראיין את עדי. קיבלנו פרגונים, וזה נראה מאוד מבטיח. במקביל גייסתי את בן שרעבי מהעונה הראשונה של 'כוכב נולד', ואת צ'ינו אל-מיזרק מ'פרויקט Y' הראשון. איתו היה חיבור מיידי בגלל שלשנינו קוראים צ'ינו. ואז הגיע גילי ארגוב, שבא לחפש די.ג'יי לחתונה שלו. הוא רצה אותי, אבל הייתי תפוס באותו יום. אמרתי לו 'יודע מה, בוא לפחות נעשה דואט'. זה עניין את שנינו, הוצאנו סינגל משותף, חידוש ל'דברים נסתרים', ותכננו להוציא אלבום קאברים של שירי זוהר ארגוב משולבים בהיפ-הופ. בסוף זה נגנז, למרות שהגענו לרמת סקיצות. בהמשך הוספנו את אוריאל שאלתיאל מ'כוכב נולד 2'. ראיתי אותו שר בהופעה, באמצע השיר התחלתי לבכות ואמרתי 'אני רוצה לעשות איתו שיר'".

בפברואר 2005 שוחרר "מהדורה ראשונה – מקורי במחיר צרוב", אלבום הבכורה של הלייבל, שהכיל שירים של כל האומנים החתומים, ביחד ולחוד. חברת פומה פרסה חסות, העניקה לכוכבים הצעירים לבוש חינם, מימנה חלק מהקליפים שצולמו, ואף הציבה בחנויותיה סטנדים של הדיסק למכירה. מצד שני, זה, בין השאר, היה מה שהפך את הראפרים הצעירים לנאיביים, כהגדרת צ'ינו. "גם בגלל ההצלחה הנקודתית הזו, וגם בכלל, היינו בפנטזיה, בסחרחורת, בהזיה", הוא מתוודה. "באותו זמן עשינו את מה שעשינו, כולם אמרו לי 'איזה גנוב אתה, תרגיע עם ההשקעות', ורק אחרי שנתיים נפל האסימון. אבל באותו רגע אתה חושב שאתה האדם הכי חכם בעולם".
מתי התחלת להבין שסיפור הצלחה מסחרר זה לא?
"קודם כל, האלבום לא הפך להיות שלאגר היסטרי כמו שחשבתי שזה הולך להיות. ההיפ-הופ התמלא בכל כך הרבה זרמים לא קשורים, שהפכו אותנו להיות עוד אומנים נספחים שהם כביכול בסך הכל חלק מהתופעה. וכמובן שההשקעה הגדולה לא הצדיקה את עצמה מבחינה כלכלית. זה לא שהיתה לנו חברת תקליטים שהשקיעה 35 אלף דולר. אם הייתי אומן רגיל – הייתי סתם מתאדה, וחברת התקליטים היתה מוותרת עליי אחרי שני סינגלים שלא הצליחו. כאן זה להפך – עבדתי והשקעתי, ובסוף לא נשארתי עם כלום ביד. אני-עצמי השקעתי, לכן המשכתי להשקיע ולהשקיע, עד שקיבלתי את הבום לפנים".
ובינתיים, עד שהגיע הבום, צ'ינו הפך תלותי במיוחד ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט ובכל דבר שיכול היה לפרסם אותו ואת המוזיקה שלו עוד קצת. "זה היה התקפי הלב שלי, כל הדברים האלה", הוא מתוודה. "גם אם הייתי בהיי מסוים מפרגונים, מהשמעה ברדיו – דקה וחצי אחרי אתה עלול מתרסק עם משהו אחר, נניח ביקורת לא טובה. בערוץ 24 שדרו את הקליפים שלנו כל היום, אבל בגלגלצ לא הושמענו אפילו פעם אחת. אני לא ממורמר, אבל איך בנאדם מוציא 10 סינגלים וקליפים, ובגלגלצ אפילו לא מזכירים אפילו את השם? היתה תקופה שכולם בהיפ-הופ ידעו מי זה צ'ינו פרודקשן, אבל הם התעלמו".
למה לדעתך?
"יש כמה סיבות. אבל האמת היא שהיו דברים שלא ידעתי שצריכים להיות מבחינת הפקה מוזיקלית, דברים שעלולים להפיל אומנים ברדיו – המיקס לא מספיק טוב פה, יש זיוף קל שם, אלמנטים שלא הכרתי בכלל. לא נולדתי קומפוזיטור, ואף פעם לא למדתי ברימון. סמכתי על המפיקים שלי. לא באתי דרך חברת תקליטים גדולה, כך שלא עברתי את הסינון של כל מה שצריך להיות. לכן היה לי בעיקר חוסר מזל. ועדיין, בגלגלצ היו אמורים לתת איזושהי התייחסות, לפחות מינימלית. אבל עזוב, אני האומן היחיד שמתלונן עליהם? אני אחד מני רבים. 85% מהאומנים בארץ ממורמרים עליהם. אני פשוט לא חושש, כי בניגוד לחלק גדול מהאומנים אין לי חשבונות של 'אולי עוד מעט יהיה לי שיר טוב והם לא ישמיעו בגלל מה שאני אומר עכשיו'".
וביקורות שליליות היו ממש מרסקות אותך?
"ברגע שאתה באגו – כל ביקורת מרסקת אותך. היום אני יודע שאם הייתי מבקר מוזיקה הייתי כותב את אותן ביקורות על השירים שלי מלפני שנתיים. אבל אז לא ידעתי את זה".
מה היתה בדיוק הבעיה בשירים, מעבר להפקה המוזיקלית?
"הטקסטים – לדוגמה ב'בואו נשנה' – היו בוסריות מדי. זה שיר שהיום לא הייתי כותב, כי זו פנייה דבילית למיינסטרים. גם לא הייתי כותב פזמון ומציע לראפר לכתוב בית ולהשלים את השיר. היום אחרי כל שיר שאני כותב לוקח לי 6-7 חודשים כדי לראות אחרי זמן אם הוא עדיין שווה. פעם כל דבר שהייתי עובד עליו – הייתי מוציא מיד. האלבום הראשון, בשורה התחתונה, מסמן לי את הבוסריות, מן ללכת אל הלא נודע".
בשלב מסוים כבר היה ברור לצ'ינו עניין הלא-נודע, אבל האומנים שהחתים בלייבל ידעו זאת רק בשלב מתקדם יותר. המסמר הראשון בארון הקבורה של חברת התקליטים הזעירה היה הניהול האישי שאמור היה לנווט את כולם אל חוף מבטחים רגוע יותר. עוד דקה וחצי היה אמור לצאת סינגל חדש, "געגוע קבוע", ממנו היח"צנית של הלייבל כמעט התעלפה, וחזתה שעם זה הם עומדים לפרוץ בגדול את שערי הפלדה של גלגלצ. תוך כדי הציעה היחצנית חברת ניהול, שתדאג להם להופעות ותעלה אותם על דרך המלך. החוזה נחתם, הסינגל שוחרר, הקליפ נטחן בערוץ 24 בערך 15 פעמים ביום לדברי צ'ינו, השיר הורד אינספור פעמים בתוכנות השיתוף דוגמת אימיול וקאזה, אבל עדיין לא זכה להשמעות ברדיו. וזו בדיוק היתה הבעיה שהובילה לקריסה המורלית, ובהמשך גם הכלכלית: בחוזה הניהול האישי נכתב בפירוש שאם "געגוע קבוע" לא יצליח ברדיו – כל החוזה מבוטל.
"מבחינתם השיר לא הצליח, לכן הניהול עבר להקפאה", אומר צ'ינו. "אמרו לי 'לך תביא להיט אחר, ואז נדבר'. כל כך בניתי על ההבטחות, שברגע שכל זה בוטל – אמרתי לעצמי 'או.קיי, עכשיו תבדוק את עצמך טוב-טוב לפני שתגיע למקומות שלא תוכל לצאת מהם'. כאן החלה ההתעוררות, שנמשכה בערך שנה".
ההתעוררות היתה, כמו תמיד, לא הכי נעימה. צ'ינו פנה אל אומני הלייבל, סיפר להם שהחליט להוריד פרופיל, ששחרור האלבום השני לא כל כך הסתדר, שחוזה הניהול הוקפא, שעדיין אין הופעות, ויותר מכל – שעדיין אין הכנסות בהשוואה לסכומים האדירים שהושקעו במוזיקה. "הייתי במצב רוח קטסטרופלי", הוא מספר, "זה היה נראה כאילו עולמי נחרב. האומנים הבינו שכל מה שהם חשבו על סיבוב הופעות, אלבום שני, סינגלים וקליפים – כבר לא יתממש. לא עברו שלושה חודשים וסגרתי את האולפן, עזבתי את כל מה שהיה לי שם".
היו לך חוזים סגורים עם חלק מהאומנים?
"מלכתחילה כל אדם שבא אליי אמרתי לו 'תקשיב, אצלי אין חוזים. החוזה הוא מבחינתי ניי
-טואלט. אם לא כיף לי לעבוד אתכם – אין מה לעשות'. לכן גם כשהם ראו שוואלה, הבנאדם הפך את הנשמה ואת העולם, ובסוף לא יצא להופעות ולא הצליח להחזיר את ההשקעה, הם זרמו איתי, הבינו שלא עבדתי על אף אחד, וכל אחד הלך לדרכו. בסך הכל רציתי להצליח".

אבל עוד לפני שהחליט צ'ינו לסגור את הבאסטה ולסיים את החגיגה, גם החסכונות שלו הגיעו אל קצם. בתקופת הציפייה לניהול האישי הוא הבטיח למנהל הבנק שלו תזרים יפה תוך חודש-חודשיים, ואושר לו קרדיט מוגדל. הוא חזר למשוך כספים, לפזר צ'קים פתוחים, וכשבבנק גילו שאין הכנסות ואין נעליים – סגרו לו את הברז. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "הייתי דביל, סתום. הצ'קים הפתוחים התגלגלו והגיעו לכל מני ידיים, ואותן ידיים שקיבלו את הצ'קים התחילו להכניס אותי לכל מני פינות שלא חשבתי שאגיע אליהן. צ'ק אחד, עם סכום מאוד גדול, הפך לטייארה, כמו שאומרים. כלומר, הוא עבר המון ידיים. יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו עם מבטא ערבי. הוא שאל איפה אני נמצא, ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על הצ'ק. נפגשנו באיזה מקום מבודד, הוא הגיע עם ארבע אנשים, כולם עם כובעי גרב, הכניס אותי לאוטו, אמר 'קודם כל תקבל מכות, ובימים הקרובים תדאג להביא את הכסף'. קשרו אותי לעץ, דפקו לי מכות – והלכו. למחרת בבוקר, איך אומרים, האיר השחר. מישהו שעבר במקרה בא ועזר לי להשתחרר. לא ידעתי בכלל מי מחזיק בצ'ק, אבל הבנתי את המצב שלי ואמרתי: 'או.קיי, או שאני הולך וגומר את כל הסיפור הזה, או שהכל מתפוצץ לי בפנים'. החלטתי לספר את כל המצב לאמא שלי, והיא זו שעזרה לי לסדר את הכל. תוך שבוע הערבי הזה התקשר עוד פעם, קבענו פגישה, נתתי להם את הכסף, קיבלתי את הצ'ק וקרעתי אותו. אחרי זה רב שהתייעצתי איתו הסביר לי שהם לא באו לעשות לי משהו רע. הם רק באו להראות לך באיזה סרט אני חי. והבנתי: אתה בסך הכל ג'וק קטן, אז מי אתה בכלל? צ'ינו פרודקשן, עלק. לך תסדר את החיים שלך, ואחרי זה תגיד שאתה צ'ינו".
מי שלמעשה הצילה את צ'ינו היא אמו. מדובר במורה לשעבר, שלפני 35 שנה החליטה לנטוש קריירה מבטיחה לטובת גידול הילדים. בהמשך החלה לטפל גם בבעלה שחלה. "אמא שלי היתה זו שעמדה בראש החץ כדי לגייס את העזרה מצד המשפחה המורחבת, שעזרה ונרתמה. אנחנו לא משפחה עשירה, אז כל אחד נתן משהו כדי להוציא אותי מהצרות".
אבל היום כל זה נראה לצ'ינו כמו גלגול קודם, או שמא סרט של טרנטינו. "בחיים לא האמנתי שאגיע למצב של שלוות נפש, ותחושה של כיף לחיות, ותכנונים להקים משפחה", הוא מספר על הפאזה החדשה בחייו. "באותם ימים הייתי צריך להחליט על שינוי כיוון. הרי המשפחה לא סתם הוציאה אותי מזה. עובדה שלא הצלחתי בפאזה ההיא. מצד שני, אף אחד לא יודע כמה יצירה יש לך בנשמה. הבנתי שכולם יבואו ויגידו לי כמה אני דפוק אם לא אחליף פאזה. אז אמרתי לעצמי 'אל תהיה חזיר, תירגע'. הפסקתי לעשות מוזיקה ביחסי ציבור, בקומבינות, בטאלנטים. התחלתי לעשות מוזיקה במחשב, לבד, בבית. היום יש לי הרבה יותר מוזיקה מאשר בתקופה שצרחתי 'צ'ינו פרודקשן', והיחידים שנהנים ממנה כרגע הם הנשמה שלי והאנשים שאני אוהב. אם אעשה מוזיקה להמון – יהיו אנשים אחרים שישקיעו בה. ואם לא – אז לא. היא תישאר כאן בבית".
לראשונה בחייו החל צ'ינו לעבוד כשכיר בחברת הפקות, בתור קופירייטר ומפיק. הוא עבר דירה, חייו החלו להתנהל על מי מנוחות, והמשפחה מצדה לא לחצה שיחזיר את הכסף בשלב כל כך מוקדם, אלא רק אחרי שיסתדר. כעבור חודשיים אותו עסק נסגר, ובמשך שבועיים הגיע שוב שלב חיפוש העבודה.
"יום אחד ישבתי בשיינקין עם צ'ינו השני. אמרנו 'נו, מה הולך להיות איתנו?'. פתאום הוא אומר לי 'יודע מה, יש לי רעיון לתסריט מצחיק. צילמנו קטע קצר בסלולרי, שלחנו אותו לאתר היפ של סלקום, והסרטון זכה ב-1,000 ש"ח באיזו תחרות סרטונים שבדיוק התקיימה באותה תקופה. יום למחרת שלחנו עוד סרטון שבו אני מדבר בג'יבריש, וזכינו בעוד 1,000 שקלים. פתאום התקשרו מהאתר וביקשו להזמין עוד קטעים. יצאנו לרחוב וצילמנו 30 קטעים שתסרטנו מראש. פתאום הגיעה עוד פנייה מסלקום – 'אנחנו רוצים 100 קטעים לדור השלישי'. בסופו של דבר התחלנו לעשות תוכנית סטייל 'גק' אס' – מן 20 שניות מטורפות, מופרעות, מותחות. קוראים לה 'צחוק רחוב', וכולה על דברים שרק אנשים הזויים עושים ברחוב".
בהמשך חזר צ'ינו להיות עצמאי, ופתח את העסק 'בקטנה TV', בו הוא עוסק בשיווק ויראלי: מפיק סרטוני פרסום מצחיקים, מפיץ אותם במייל, בתקווה שהמקבלים יעבירו אותם הלאה לחברים, שגם הם יעבירו לחברים וכן הלאה. "ברגע שהתחלתי להיחשף לעולם התוכן, וראיתי מה הכוח של סרטון אחד שעשינו, זה פתח לי את הראש והבנתי שיש כאן כיוון. התחלתי לחקור את נושא הרינגטונים, הטרוטונים, הטפטים וכו', והיום אני מפיק תכנים, אנימציות וצלילים לכל רשתות הסלולר, והכל דרך הבית – בלי שכירויות, בתנאים מינימליים, כדי לעשות עסקים באופן חכם.
"גם בת הזוג שלי נתנה לי את הכיוון בחיים. פתאום ראיתי שהרבה יותר כיף לי להיות איתה מאשר לצאת כל יום. כל הגועל הזה, ההופעות במועדונים, ההשקות – אתה מגיע למצב שבו אתה שואל את עצמך 'איפה הייתי כל החיים? איפה הכיף של שיתוף הפעולה, של העבודה עם מי שאתה אוהב?'".
נשמע שאתה עומד לחזור בתשובה.
"חזרתי בתשובה כבר מזמן, זו תשובה עם עצמי. חזרתי למקום של פעם, כשהייתי ילד והיה לי טוב בלב, כשרציתי ליהנות בסך הכל מדברים קטנים".

(פורסם במקור ראשון, 2008)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אייל  On 2 במאי 2009 at 3:46

    אין כאן שום דבר לא ייאמן (לא אומרים יאומן? לא נורא).
    בסה"כ בחור אמביציוזי ונמרץ, שטעמו הזול הוא טעם הקהל הרחב. ולכן לא פלא שקהל רחב (האמת שמעולם לא הכרתי מישהו שרואה את זה, אבל מה אני יודע אני, אני חי בבועה) אוהב אותו. מדובר בהפקה זולה, טקסטים מעליבי אינטליגנציה ובקיצור, שום דבר לכתוב עליו הביתה. באותה המידה שהוא מגדיר את עצמו יוצר הוא יכול להגדיר את עצמו כקופירייטר. תכלס הוא יכול ללכת לעבוד במשרד פרסום.
    איזו באסה שהוא לא חוזר בתשובה בסוף :(

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: