שליפה מהארכיון: ראיון עם עמיר בניון אחרי צאת "הרהורים", 2007

כמעט אף אחד לא יודע, אבל לעמיר בניון יש תפילות אישיות משל עצמו, בנוסף לשחרית-מנחה-ערבית. באחת הבקשות הקבועות והמפתיעות יותר מתפלל הזמר המצליח שאם יתרופף לו איזה בורג במוח והוא יעשה דברים שליליים מסוימים בחיים – הרי אנחנו בסך הכל בני אדם עם יצר רע וכו' – שהקב"ה ייקח אותו אליו עוד לפני שהם יקרו. "אם הוא מרחם עליי, שתעבור משאית, שתיתן לי אחת בתוך המוח, ושלמחרת בבוקר הדבר שאמור לקרות לא יקרה", הוא אומר בנחרצות.
לא חבל להשאיר אלמנה, ילדים, משפחה?
"ילד צריך להיות גאה באבא שלו. להגיד 'אבא שלי אדם ישר', 'אבא שלי הלך בדרך השם', 'אבא שלי הלך עם האמת שלו'. אבל ילד שאבא שלו חפיפניק – הוא נהיה חפיפניק גם כן. אז עדיף שילד יידע שהיא לו אבא אל"ף בי"ת גימ"ל, מאשר ייווכח לדעת שהיה לו אבא טיפש".
רק שלא תחשבו שאין לו מודעות עצמית – בניון מודע לחלוטין לכך שחלק מכם יכול לראות בו דון קישוט, הוזה או סתם חולם, אבל האג'נדה היצוקה שלו מבוססת יותר מכל אג'נדה שהכרתם. על המלחמה שלו בחלקים גדולים בתעשיית המוזיקה, המושחתת מהייסוד לטענתו, כבר קראתם לראשונה במוסף זה לפני יותר משנתיים, ומאז בניון לא הפסיק לממש את ההצהרות: הוא הקים לייבל משלו ("נבל עשור"), יסד מערך הפצה ומכירה עצמאי, יצא לסיבוב הופעות ללא משרד גדול וכמעט ללא פרסום (ועדיין זכה להצלחה גדולה), ובאחרונה אפילו תבע את הפדרציה לתקליטים, מספר תחנות רדיו ואת חברות התקליטים הד ארצי, הליקון והתו השמיני, בסכום של למעלה מ-10 מיליון שקלים. הטענה העיקרית: שימוש לא חוקי ביצירותיו – שימוש, שכפול והשמעה סיטונאית, מבלי שהיוצר המוערך ראה מכל זה שקל. בידיו עשרות מסמכים, הקלטות ותיעודים המוכיחים את דבריו, לטענתו, אבל זה כבר נושא שדורש כתבה, או שמא עבודה סמינריונית, אחרת.

 

"תכתוב לאל מכתב ותגיד שהתעוררת רק עכשיו, ושכרגע זה המצב, ושהיה קשה לישון, ושהתעוררת אריה ועכשיו אתה מוכן. ספר את הסיפור ותתנצל גם על האיחור" (עמיר בניון, קטע מס' 11, "הרהורים")

אז עכשיו, בהמשך ישיר לחשבון שהוא לא דופק לכל העולם ולהקתו, בניון מוציא את הפרויקט הכי שאפתני, אבל גם הכי לא מיינסטרימי שלו: יצירה ארוכה בת 30:14 דקות בשם "הרהורים". במהלכה נוגע בניון בנקודות חשובות בחיים ובהיסטוריה: מבריאת העולם עד מעמד הר סיני, מההיסחפות אחרי הנצרות ועד למוות. בין לבין יש כמובן הרהורים על החיים, סמפול של בטהובן, קטע קריינות של ציון ברוך ("מה קשור?"), הקלטות של הרבי מליובאוויטש וחסידי חב"ד וכן הלאה. היצירה המושקעת הוקלטה עם התזמורת הסימפונית של אשדוד, והיא מלווה בספרון גדול וייחודי עם מילות השירים, טקסטים מהמקורות ושאר הרהורים, כולל זה מהציטוט האחרון, שלראשונה בקריירה של בניון מדבר על חזרה בתשובה.
"אני מאחל לכל עם ישראל שיום אחד הם יכתבו לאל מכתב ויגידו 'תשמע, התעוררתי עכשיו'", הוא אומר בלי עכבות. קצת מפתיע, בהתחשב בעובדה שעד היום לא מיהר לספר על תהליך ההתחזקות שעבר. ומיד הוא מביא אותה במדרש: "שלמה המלך אומר 'אני ישנה ולבי ער'. למה? נו, מה החידוש? מה, כשאני ישנה לבי מת? אז מפרשים שכולם, בלי יוצא מן הכלל, יהודים כשהם ישנים, יהודים כשהם דיברו היום לשון הרע, יהודים כשהם חיפפו קצת, יהודים שיודעים שהם עשו טעות היום. אבל כולם ישנים. מכיר את אלה שאומרים לך על החולשה הרוחנית שלהם 'אני יודע, אני יודע'? הוא יודע שהוא לא בסדר. גם אחר כך הוא יגיד 'אני יודע, אני יודע'. גם בשבוע הבא הוא יגיד 'אני יודע, אני יודע'. אבל חייב, חייב לשנות".
מה היה לך הכי קשה בתהליך החזרה בתשובה?
"להיראות כמו שאני נראה. למרות זאת, שמתי כיפה במפתיע. הייתה לי הופעה בירושלים במוצ"ש, היינו במלון בשבת, קניתי כיפה, נראה לי טוב. הסתכלתי במראה, אמרתי לעצמי 'תשמע, אני יכול ללכת ככה ברחוב'. הגעתי להופעה ככה, אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא העיר לי. אבל הבעיה היא שפתאום לזכור מה עשית לפני שנתיים ולהסתכל במראה, זה מעורר את היצר הרע, שמגחך ואומר לך 'אתה לא מתבייש? אתה?'. ואז, עם הרבה תפילות, בכי ולימודים, אתה אומר ליצר הרע 'אני לא אתן לך לחרטט אותי'. אם צריך לספוג השפלה או שתיים – נספוג. אבל צודק, לא מתאים לי כל כך. עוד יום עובר, עוד יום ועוד יום. אבל עזוב את הקושי בחזרה בתשובה – היה לי הרבה יותר קשה להחליט שאני רוצה להתפרסם בתור זמר. זה היה בכלל עניין מתסכל".
למה, זה היה משהו מודע? הפרסום הזה לא התגלגל מאליו?
"זה התגלגל מאליו, ואתה זורם עם המציאות. אבל אחרי שבועיים אתה פוגש מישהו שהכיר אותך לפני. פתאום מבחינת הסביבה אתה אדם אחר. זה היה קשה! כי ראית תגובות והיית צריך להתמודד איתן. עם העניין של התשובה כמעט ולא הייתי צריך להתמודד, חוץ מהתמודדויות פנימיות שלי".

ולפני שהפכת לזמר, מה חשבת שתעשה בחיים?
"עבדתי כבר כשיפוצניק. החלפתי איזה 300 עבודות, לא הסתדרתי בשומקום. כשהייתי ילד קטן הרעיון שלי היה בכלל לשחק כדורגל, והגעתי אפילו לקבוצת הנערים של הפועל באר שבע. עשיתי מבחנים, התקבלתי. אני זוכר שהייתי חושב כל הזמן, לא זוכר אפילו על מה. אבל בחיים לא חשבתי שאהיה זמר. אגב, מאז יש לי את התכונה הזו שאני בחיים לא שר עם מיקרופון ביד. בחיים. בפעם הראשונה שעמדתי על במה אמרתי לאנשים 'תשמעו, תשימו את המיקרופון שיהיה ככה מולי, צמוד לפה, וזהו'. מאז זה ככה".
והפה הזה, מסתבר, מתמלא ב"הרהורים" בלעג ובוז ל"האיש ההוא", כלומר לישו, מייסד הנצרות. בעולם הפוליטיקלי קורקט בניון לא היה מעז להפנות את כל חיצי הלעג דווקא לשם, אבל בטח כבר הבנתם לבד שהוא לא דופק חשבון לאף אחד, "חוץ מלבורא עולם" לדבריו.
באחד הקטעים בדיסק שר בזלזול בניון על ישו "רצינו לתת לך תעודה כי אתה הכי חכם על כדור הארץ, נכון להיום אתה פשוט חידוש עצום, אז תבוא לטקס ביום שני בשבע בערב ותתלבש יפה". בהמשך מסתלבט ציון ברוך ("מה קשור?"), בקטע קריינות משועשע, על ישו, מספר שהוא בסכסוך עם הספר שלו, ואף מכנה אותו היפי. לא משהו שאמור להפתיע יהודים מאמינים, אבל היי, בניון מכדרר בעיקר דווקא מחוץ למגרש הפלייליסט היהודי, מקום שבו האמירות האלה יכולות להיתפס בצורה לא הכי חיובית.
למה הנצרות תופסת כל כך הרבה מקום בפרויקט? הרי הדיסק מתחיל בבריאת העולם ונגמר במוות, אז מה הנצרות וההליכה על המים עושים ביותר משיר אחד?
"העולם לא יידע אם עם ישראל לא יגלה את האמת ולא יגיע לשלמות בעצמו. בינתיים מדור לדור אותו עשיו נראה יותר נחמד, מן ישו כזה. זה נהיה יותר מסוכן. הרי היום אנחנו נמצאים במצב הכי אינטליגנטי של האנושות, ואנחנו הכי מטומטמים שיש. הרי גאונים גדולים, שעושים אטומים וכאלה, מאמינים שהקב"ה בא לאישה, וממנה יש לו בן, חס ושלום. התרגלנו לחיות כל אחד בקשקוש שלו, כל אחד עם השוני שלו, וכאילו – אל תצעק עליי, תכבד אותי, העיקר שאני בן אדם טוב. הרעיון הוא שפעם היינו צריכים הוכחות שכליות. היום אנשים אומרים 'אני מטומטם, אני דפוק, אני מאמין בשטויות, אבל תכבד אותי. אני אוהב לבוא, לשבת עם האורגן כל יום ראשון, לשיר Lord, Lord, Lord – לא יודע איך הם קוראים לקב"ה – וזהו'. זה מתאים להם, זה מה שהם אמורים להיות. לכן מישהו באמת נפל על הראש, כמו שכתבתי ב'הרהורים', על כמו זה שכתב את היצירה החמישית. כי זה סוג של גאווה ולתת עוצמה ליצירה שהיא למעשה יצירה ענייה".
אני מניח שאתה מדבר על היצירה החמישית של בטהובן, שגם מסומפלת באחד הקטעים ב"הרהורים".
"כן. היצירה הזו, פה-פה-פה-פה! אם יבוא בן אדם עם עוּד וינגן פה-פה-פה-פה יגידו שהוא נכה, שככה מנגנים? זה הרי לא באמת מרשים. אבל לפעמים בהיסטוריה אתה יכול לזרוק שטות, שתיפול על אוזניים של מיליון תומכים, ואז היא תקבל תוקף. זה בדיוק אותו דבר עם אותו אחד שכולה, תאמין לי, היה גאוותן. הוא לא רצה לקבל את המורא של רבו, והעדיף לצבור כח נגד רצון ה'. ישו הוא נואף קטן בסך הכל, גאוותן. היטלר ימח שמו ושם זכרו – עוד מעט גם הוא היה מלך העולם! הוא חשב שהוא עושה טובה לאנושות, והוא גם סוג של משיח, חס ושלום. ושים לב, כל מי ששונא לישראל – נעשה לראש. ערפאת שונא לישראל – נעשה לראש. ישו שונא לישראל – נעשה לראש. בלעם שונא לישראל – נעשה לראש. היטלר שונא לישראל – נעשה לראש. כל מי שתיקח. קשה, קשה להיות יהודי. אבל תחשוב איזה תענוג זה.
"לגבי ישו, שים לב – חרון האף והדברים שהקב"ה אומר 'שנאתי' אף פעם לא באים בתורה, אלא על עבודה זרה. מה שלא תעשה, הקב"ה בחיים לא ישנא אותך. אבל עבודה זרה הוא שונא. למה שונא? הוא רוצה את הטוב שלך. אם אתה משתחווה לפרות בהודו, אתה פשוט דפוק. ככה העולם לא יהיה אף פעם טוב. הילדים והנכדים שלך יהיו דפוקים כמוך".
אפרופו עבודת האלילים, לא מפחיד אותך שמתייחסים אליך בהערצה גדולה כל כך?
"הרבה בזה תלוי בי. כי אתה נפגש עם אנשים, והם צריכים להבין ממך מה אתה שונא ומה אתה אוהב. ולאדם מאמין אתה מסביר בעדינות איך העולם עובד, ומה שאתה מחזיק מעצמך זה כלום. אז אם אתה בשלום איתו, לא אכפת שהדברים נראים כל כך שחצניים. פעם זה היה יותר מפריע, כי לא הייתי כל כך מחובר לקב"ה. אבל הגעתי למצב שאני מפחד ממנו. לא אכפת לי יותר מה חושבים ומה יגידו. כל עוד אני בסדר איתו – זהו".
השם המלא של היצירה הוא "אלוף בשחור – הרהורים", ובניון מסביר שה"כמו אלוף" הוא האדם. ולמה שחור? כי בשחור כולם נבלעים. על לבן אפשר לקשקש, אבל עם השחור אין לך ברירה באיזשהו מקום. וגם שחור הוא משהו עצוב וציני. והבעיה עם השחור אצלנו היא שאנחנו תמיד על הגבול: אנחנו בצלם אלוקים – ואנחנו בהמות. חיבור. "ב'אלוף בשחור' יש ניגוד בתוך השם. מבקשים ממך לנצח על משהו בלתי אפשרי, על כרכרה של שוורים. רק הקב"ה הוא האלוף. אז אנחנו כמו אלופים, אבל בצבע שחור".

 

"כמה שתביט מהחלון, וכמה שתציץ בשעון, וכמה שתרבה לחשוב יותר בהיגיון, אתה תראה שאין לך על מה לחשוב. כמה שתמציא מציאות, וכמה שתחיה או כמה שתמות, וכמה שתרבה לחשוב על זה ועל הכל, אתה תראה שזה פשוט מדי גדול" (בניון, קטע מס' 4, "הרהורים")

תעשיית המוזיקה היתה גדולה מדי עבור בניון, אז הוא הלך והמציא אחת משלו. בינתיים זה קצת פוצע. כי התוצאה המיידית של כל זה היא שאת "הרהורים" לא תוכלו למצוא ברשתות המוזיקה הגדולות, טאוור רקורדס וצליל, שהחליטו פשוט להחרים את בניון, בעקבות המאבק שהוא מנהל נגד הד ארצי והליקון – אמהותיהם העסקיות, בהתאמה. לכן האלבום נמכר רק באתר הרשמי של "נבל עשור" (nevelasor.co.il), בחנויות סטימצקי, בחנויות מוזיקה פרטיות ברחבי הארץ ובמקומות שלא הייתי חושבים עליהם לעולם – מינימרקט טובול בירושלים, למשל. הסיבה ברורה: כל נקודת מכירה לגיטימית בעיניי מערך השיווק של "נבל עשור", כשהעיקר מבחינתם הוא האומנות, שלא באמת משנה אם משיגים אותה בטאוור, בסופרפארם או במכולת.
אתם יכולים לא להאמין לו עד מחר, אבל בניון נראה בטוח בעצמו יותר מאי פעם. "מה שאמור לכאוב דווקא עושה לי טוב", הוא מצהיר, "לא היה כזה דבר בארץ מאז קום המדינה: רשתות של חנויות דיסקים שלא מכניסות אומן. למה זה עושה לי טוב? כי שים לב: כל העולם ולהקתו יכולים להתאגד נגד אדם אחד, ולעשות כל דבר נגדו, כולל לדאוג להשמיט מחדשות ערוץ 2 ראיון מצולם שכבר התקיים ממש באחרונה. באותו ראיון אמרתי דברים מאוד חשובים עם ראיות והוכחות, אבל הכתבה לא שודרה לטובת כמה-חם-היה-באיטליה או איזה-פרחים-גידלו-בטורקיה. ברור לי למה הכתבה ירדה, אבל זה עושה לי טוב, כי כל העולם סוגר עליך, ואתה רואה שהם מפחדים. זאת אומרת שיש איזשהו גרעין של אמת שלא נותן לאנשים לישון כמו שצריך".
אולי אתה סתם עושה להן כאב ראש, ואפילו ללא גרעין של אמת מבחינתן?
"בתור חברות גדולות ומפורסמות, אלופות העולם בתביעות משפטיות – אם הייתי עושה להן את מה שאתה חושב, הן היו תובעות אותי בלשון הרע כבר לפני שלוש שנים. היו קורעים לי את הצורה. אבל הם לא יכולים. אתה יודע למה? כי אין להם קייס".
אולי אתה פשוט משכנע את עצמך שהמצב הזה באמת עושה טוב ליצירה שלך? בכל זאת, "הרהורים" לא נמכר באף רשת מוזיקה גדולה. עבדת עליו תקופה ארוכה עם עשרות נגנים, ואני מניח שלא הקלטת אותו למגירה. אבל יריב אלביליה מיבנה לא ייחשף אליו. הוא הלך לטאוור רקורדס כדי לקנות את החדש של מירי מסיקה, אחרי ששמע אותה המון בגלגלצ, ואם "הרהורים" היה שם הוא היה קונה בוודאי. אבל הדיסק לא נמצא שם ולא בשום רשת מוזיקה גדולה אחרת. הוא די במחתרת, בעצם.
"אתה מבין לאן זה הגיע? ממילא המצב הוא כזה, אז צריכים לעשות מעשה. לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. אני יכול לדבר עם כולם – ויכול לעשות. אז אני מבסוט ממה שעשיתי. ומרגש אותי שמגיעים למשרד של 'נבל עשור' בבאר שבע אנשים מכל הארץ כדי לקנות את 'הרהורים'. הגיע אדם מבוגר מירושלים לפני שבוע, כולו צמא ומזיע מהשמש, כדי לקנות את הדיסק. מבחינתי רק זה שווה 40,000 עותקים. אני מכוון אך ורק לאמת, ומה שיהיה יהיה".
ואם מה שיהיה זה מכירות של 2,000 עותקים, לא חראם?
"לא. אם אמכור 2,000 זה לא יצער אותי, על אף שאני סמוך ובטוח שלא אמכור 2,000. רק בהופעה האחרונה נמכרו מאות עותקים, והמכירה הרשמית עם הפרסום בעיתונים תתחיל רק השבוע. התקליט הזה יימכר, כשהשאלה היא האם דווקא בעקבות הדבר הזה יצטרכו לשנות את השיטה. זו היתה המטרה, למרות שזה בכלל לא פשוט. אתה בא, עומד קדימה, אומר 'אני אקבל את הסטירות, את הראש שלי יכניסו בקיר'. אבל מתאים לי, אתה יודע למה? כי זו היהדות. אם לא – אני שקרן. לא הייתי ישן בלילה אם הייתי לוקח את 'הרהורים' ומוכר לאחת מחברות התקליטים 20,000 עותקים במכה, כמו שעשיתי עד היום. כמות ראשונית – 20,000. קודם כל, אלבום זהב. היו מפרסמים את זה בעיתון, היו שמים לי זר ומסיכה של פורים על הראש, והיו מצלמים אותי ל'7 לילות'. על הכיפאק. זה מגעיל אותי ובא לי להקיא מזה. שקר וכזב, זה לא נכון. מה שנכון הוא לעשות סדר גדול בעולם המוזיקה. שתבין, הייתי יכול לסדר את עצמי בכל מני מקומות. גם משרד הוצע לי, וגם להיות נתמך על ידי המדינה. אוף, אל תשאל, הגיעו רחוק, אבל זה עוד יותר זול ממה שדיברנו בהתחלה. זה לא בשבילי, לא בשבילי. יכול להיות שאולי קשה להבין את איך שאני חושב".
נכון. יש מצב שחלק מהקוראים של הראיון הזה יחשבו שאתה מרמה את עצמך.
"אז בוא ניפגש עוד שנתיים, נראה מי רימה את מי. אתה יודע שהתעשייה מנצחת את האומנות. אז אני רוצה להילחם בשם האומנות, למה לא? הרי ממילא אני לא רוצה אף פעם להיות אחד שעושה דברים תעשייתיים. אז מה הפסדתי מזה? תאמין לי – כלום. כבר היית פה והיית שם, וכל הכבוד בשבילך, ועושים לך את הכבוד המדומה הזה, פששש, והגעת להצלחה (שותק). זו לא הצלחה, אתה לא מאמין עד כמה זו לא הצלחה. זה שקר".

בעיניך אתה אומן מצליח?
"אני מצליח כי אני עושה את כל מה שאני רוצה לעשות. השתדלתי, בתוקף מי שהייתי וכמה אמת פנימית היתה לי, לעשות תמיד את מה שאני רוצה ומה שהבנתי".
אז איך אתה מסביר את התחושה ששני האלבומים שהוצאת בהליקון, "שלכת" ו"ניצחת איתי הכל", נשמעים הרבה יותר מסחריים מהשאר? לא הייתה שם יד מכוונת?
"אני יודע למה אתה מתכוון. למשל את 'ניצחת איתי הכל' התחלתי באולפן עם שני חברים, הכנסנו לופים, דגימות ובלגנים. אחרי זה המשכתי את ההפקה עם שמוליק דניאל ונדב ביטון, ואז זה איזן. כך שלדעתי התחושה הזו נובעת מההפקה. כי מבחינתי 'הליקון' לא עניינו אותי בכלל. אף פעם לא נתתי למישהו לשמוע את השירים, ואם נתתי לאיזה מנכ"ל לשמוע זה רק מהכבוד, לא שהיה לו משהו להגיד על זה. ואם היה לו משהו להגיד על זה – לא הייתי שם. זה היה ברור. קיבלתי פעם הערה: 'הטמפו איטי, תרים'. לקחתי את הדיסק ויצאתי, הלכתי. הדברים תמיד יצאו כמו שרציתי".
אתה תמיד כזה ממוקד ויודע מה אתה רוצה?
"אני תמיד ממוקד ויודע מה אני רוצה, אבל כשמדובר בחברים ובעשייה – אני הכי פתוח. אם מישהו מציע משהו – אין מצב שלא מנסים. ובדרך כלל ההצעות שלהם עולות על ההצעות שלי. אני יכול לבוא עם המילים והלחן, ועם עוד כמה דברים ש'חלמתי' אתמול בלילה' – ויאללה, בואו נשמע מה כולם אומרים ומציעים. אבל עם בעלי אינטרס אחר אף פעם לא היה לי מכנה משותף".
איך בכלל הגעת להליקון עם גישה כזו?
"הם הפיצו את האלבום השני שלי, 'אותו מקום אותה הרוח'. רק הפצה. בהמשך הרבה פעמים היו דיבורים, פנו אליי, והיו כל מני אנשים בסביבתי שהשפיעו עליי. הם אמרו שהמקום שלי צריך להיות בהליקון. מבחינת התפיסה זה היה הרע במיעוטו".
בהמשך להליקוניאדה, יש משהו שבהליקון, אקו"ם, הד ארצי ושאר הג'מעה דווקא ישמחו לשמוע: בניון לא מתכוון להילחם עד הסוף מבלי לדפוק חשבון. יש רק אדם אחד שהוא לא ייתן לו לעבור את זה: בנו הפעוט ישראל. כשיגדל, כמובן. "לקרוא לכלוך על אבא בעיתון – זה משהו שאני אמסור את נפשי ולא אתן לבן שלי לעבור", הוא אומר בנחרצות. "לכן אולי עכשיו זה הזמן שלי, כי בעוד כמה שנים אקח עוד שיקולים שהיום אני לא לוקח. לי לא אכפת שיגידו עליי דבר כזה או אחר, כל זמן שהבן שלי לא מבין. אבל בהמשך אצטרך להתחשב בו, ואצטרך לדאוג לכך שהוא יחיה במנטליות מסוימת שאליה כל זה לא יגיע".

"מה, בחייאת, זה אתה כאילו? זה מהכדורגל משפחה שלך אולי? שמעתי שחזרת בתשובה, שמעתי השתגעת קצת, אז אתה מסתובב עם כיפה. שמעתי היית מכור לסמים, אמרו לי שככה זה האמנים… מה, בחייאת, זה אתה כאילו? אתה חייב לשיר ביוונית, אפשר להרביץ פה טונות כסף כל לילה, חבל על הזמן, רק אתה ואורגניסט. חבל גם שאינ'ך דואט עם אחי, רד קצת לעם ותהיה מזרחי". (עמיר בניון, "בחייאת")

בינתיים בניון לא מתלהב מהרעיון להפוך את "נבל עשור" ללייבל שמייצג אומנים נוספים גם מעבר אליו ולאחיו אבי ("לא אקח אומנים נוספים, כי חלק גדול מהתעשייה נגדי"), שוקל הצעה מערוץ הטלוויזיה העתידי של ארגון היהדות "הידברות" (www.hidabroot.org) שנמצא כרגע בשלבי הקמה, וכמובן מתענג על הצלחת "בחייאת", הסינגל האחרון שהוציא לפני קצת יותר מחודש, ונבחר לשיר השבוע ברשת ג', גלגלצ ותחנות רדיו נוספות. השיר מורכב ממשפטים שאומרים לו ברחוב, ובניון מספר שאם הוא היה מכניס את כל המשפטים שהוא שומע בתדירות גבוהה כל כך, השיר היה יכול להימשך לא פחות מ-15 דקות. "זה לא נגמר. אבל אני בטוח שעדיין הוא מעביר את הרעיון".
איזה משפט פופולרי במיוחד?
"אצלי אין גבול. בתקופה של האמירה של טומי לפיד אנשים חשבו שאני חס ושלום באיזו מלחמה נגדו, וממש צעקו לי שהם תומכים בי. המרוקאי פתאום נזכר בכמה שאני מרוקאי. ההוא עם הכיפה הבין כמה אני מכבד אותו וכו'. כל מי שלא אהב את זה שמולי הרגיש צורך לדבר. מבחינתי צריכים לדון כל יהודי לכף זכות, כולל את טומי לפיד. תשמע, אני מכיר הרבה קדושים וצדיקים שאם היו רוצחים להם את אמא שלהם, את אבא שלהם ואת כל המשפחה שלהם – הם היו אוכלי אדם".
בניון, למקרה שתהיתם, כותב את כל השירים שלו עם טייפ הקלטה. לפעמים מתנחלת לו במוזה מנגינה ספציפית שלא עוזבת אותו, ואז הוא מוריד אותה אל הטייפ. לפעמים אותה מנגינה מושכת אחריה גם המשך. "בדיסק הראשון הייתי רואה את כל השיר, מקליט לה-לה-לה, פתאום נכנס עוּד, אחר כך גיטרה וכן הלאה. אם אני במצב רוח שעלה לי משהו והטייפ לא עליי, אני מתקשר לאשתי והיא כבר מסבירה לי איך מקליטים בפלאפון".
אתה בכלל טכנופוב, נכון?
"אני לא מבין כלום בדברים האלה. לא יודע, אני ממילא מרגיש שהתקלקלתי יותר מדי. היום למשל אין כמעט נגן שלא עובד עם המחשב. אבל זה, בינתיים, עקרוני אצלי. אני אפילו לא רוצה ללמוד".
עד שבניון ילמד או לא, הוא ממשיך לחיות על קו התפר שבין מוזיקת המיינסטרים הכללית לבין המוזיקה היהודית-שורשית. לכאורה מדובר בדיסוננס שדופק לו את סיכויי הפרנסה, אבל בפועל – ויעידו על כך ההופעות המפוצצות שלו – הזמר הלא ממש ותיק פשוט חוצה קהלים – יש אומרים, בדרך להפוך לשלמה ארצי הבא מבחינת הפופולריות. מצד אחד הוא מושמע המון בגלגלצ, מופיע מול קהל מעורב ושר את מה שקוראים "שירי עגבים", אבל מצד שני בשני האלבומים האחרונים שלו ("הכל עד לכאן" ו"הרהורים") יש בעיקר שירים אמוניים, וכמובן שגם הכיפה והזקן עושים את שלהם, לפחות מבחינת ההרגשה.

"הרהורים" בהקלטות

בניון, מצדו, שולל את ההנחה בדבר השירים הלא צנועים לכאורה – 'רק את' ו'כשאת עצובה', למשל – ביחס לסטטוס המזוקן שלו. "אני יודע שבנאדם כותב מהחסרונות שלו", הוא יורה. "זה כמו הברכה האחרונה – 'בורא נפשות רבות, וחסרונן על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי'. מה זה אומר? שאם יש לי חיסרון מכל דבר, זה מחיה אותי. מה שכן, היום החסרונות שלי הם אחרים, מה שחסר לי היום זה לא מה שהיה חסר לי פעם. ואתה יודע מה עוד? במלוא הכנות, בכלל, אין אצלי דתיים ואין אצלי חילונים. אסביר לך למה: תיקח את הצדיק הכי גדול בעולם, תשאל אותו אם הוא דתי, והוא יענה לך 'מה, אתה גנוב? אני יהודי'. תיקח חילוני שלא בא לו להכעיס אף אחד, כמוני עד לפני כמה שנים, תקרא לו חילוני – ותאמין לי שתפגע בו. הוא יודע שהוא יהודי. אז אם הם מרגישים שאין הבדל ביניהם, ואף אחד לא יתנשא אחד על השני – הם יבואו להופעה שלי. אבל אם אחד ירגיש צדיק מדי, והשני ירגיש 'מי אתם בכלל?', אף אחד מהם לא יבוא".
אבל זה בדיוק מה שקורה היום בחברה – כל צד מתחזק בשלו.
"עובדה שבלי הרבה פרסום אני מופיע במקומות ענקיים יחסית, וברוך השם האולמות מפוצצים. למה? כי יש כבוד הדדי. אני לא אומר לאף אחד מה לעשות, ואף אחד אחר לא אומר לי מה לעשות. גם שיר השירים הוא שיר אהבה – מה נעשה איתו? אומרים שכל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים. אבל על שלמה המלך אי אפשר לחלוק".
ועל עמיר בניון אפשר.
"מה זה אפשר, עמיר בניון זבל. הכל אפשרי. אבל זה לא משנה. כמו שאמרתי, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. אני מגיע להופעות, לא לוחץ ידיים לנשים, בטח ובטח לא מתחבק ומתנשק, אני נשוי, אני מקיים חיים של יהודי נורמלי. מה שכן, יש שירים מסוימים שלי שאני לא מרשה לעצמי לשיר היום לא בגלל שכתוב בהם 'את'. אדרבא, יש עוד שירים שאני כותב עם 'את'. אני יודע בדיוק לאיזו 'את' אני מתכוון, זו בעיה שלי".
בהמשך מספר בניון שהיום הוא כבר לא שר בהופעות את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, "שלכת". הסיבה פשוטה: הוא כבר לא מאמין בו.
כי אתה כבר לא אדם שמתגבר?
"לא, אדרבא. דווקא בפזמון אני כן מאמין. בבית המקדש הייתי מוכן לשיר אותו. הפחד שלי הוא שלפעמים אנשים ייחסו משהו למישהו. חוץ מזה, פשוט לא בא לי לשיר את השיר הזה".
למה, כי אתה כבר לא אותו בן אדם?
"אני אותו בן אדם במקומות שונים. ברור שהשתניתי לאין ערוך, אבל אתה יודע איך זה. היום אני לא מרשה לעצמי את מה שהרשיתי לעצמי פעם. פעם האשמתי את כל העולם, היום אני מאשים רק את עצמי – מתחקה אחרי הטעויות שלי, טעות-טעות, ואין מצב שלא זיהיתי את הטעויות שלי, למרות שטעו איתי גם. ידעתי איפה יצאתי טמבל, וידעתי איפה לא הייתי חכם, וידעתי איפה הייתי צריך להיות חזק ולא הייתי".
בהופעה שלך בנתניה שמתי לב, למשל, ששתי בנות קמו ורקדו באחד השירים, באופן לא ממש צנוע. חשבתי שתכף אתה מפסיק ומעיר להן. שם היית צריך להיות חזק?
"אתה יודע מה אני עושה במקרים כאלה? מתפלל לקב"ה. תבין, אין לי דעות קדומות. יש לי רק בעיה אחת: עם מי שיש לו מונופול גם מפה וגם מפה. אולי זה יישמע לך מוזר, אבל יש לי בעיה גם כשאומרים לי 'טומי לפיד כופר'. אני מתמלא זעם כלפי מי שאומר לי את זה, וחושב שהוא איש קטן וטיפש. לא אגיד לו את זה, אני רק צוחק ואומר 'חלאס, אחי, דפדף'".
אז מה טומי לפיד בעיניך, צדיק?
"לא יודע מה הוא. אני לא מאמין לו שהוא לא מאמין בקב"ה. הוא שקרן. אסביר לך למה: אני לא יכול לבוא כל יום ולהגיד 'דודו הזה על הפנים, דודו הזה שקרן, דודו גנב לי כסף', ולמעשה אין לי דודו, אני כופר בדודו, למרות שכל היום דודו בפה שלי".

"התחיל המשחק, ויהי יום ובוקר מאז שהפסקנו לזכור. יצור מוזר מודע קצת לנפש, מן בעל חיים בשחור, נושם והולך על שתי רגליים, רק שהוא גם מדבר, וכשצריך הוא מוחא גם כפיים, יודע הוא גם לאלתר. והאמת שאין לו כנפיים, אז איך הוא יודע לעוף?". (בניון, קטע מס' 3, "הרהורים")

ובסופו של דבר, הכל כסף. בדרך העצמאית שלו, בתביעות נגד חברות התקליטים, בכל ההתנהלות שלו. אבל בניון מעיד שדווקא כאן יש לו בעיה: הוא לא רודף אחרי כסף. למעשה, הוא שונא כסף. קצת מוזר לשמוע, אבל "הרהורים", כך נראה, הוא ההוכחה. בכל זאת, מדובר בפרויקט הכי מושקע כלכלית, ומצד שני הכי לא מסחרי שבניון הוציא אי פעם תחת ידיו. "אם אשתי לא תשים אותי במקום, שצריך זה וזה כי אני בעל משפחה – אני יכול ללכת לאיבוד מבחינה כספית", הוא מודה. "לא יודע לעומק מה יש לי, מה אין לי. אף פעם לא ידעתי".
בשנתיים האחרונות אתה דווקא מתנהל בדיוק כלכלי מושלם: מופיע לבד, מקליט לבד, מפיק לבד, וכמובן שכל זה מיתרגם ליותר כסף.
"כל זה מהסיבה הפשוטה שזה גם בא מגאווה. יש הרבה אומנים שיודעים שחוטאים איתם ושגונבים להם, ונותנים לדבר לקרות מתוך מודעות. כי אנחנו (בהתייפייפות) 'לא מתעסקים עם זה'. הם כאילו לא אוהבים כסף, אבל אני יכול לעשות להם שיעור על מה זה לא רואה כסף ממטר. אבל הוא לא, הוא צריך להצדיק את עצמו בתור אומן, בתור פרה קדושה. הוא יראה פשעים, יראה שעושקים אומנים חלשים יותר, אבל מבחינתו צריך לשמור פה על איזשהו קו. אז אשריך, אחי. אם אתה משקר את עצמך ככה – תזרום, ואני מקווה שמתישהו מישהו ידליק אצלך את האור. אבל אני עשיתי אחד ועוד אחד במשך שנתיים-שלוש, ואז התחלתי להבין שיש פה שיטה. אני לא יכול לשחק אותה מטומטם. השתדלתי מאוד, אבל אני לא יכול. מה לעשות".

(פורסם במקור ראשון, אוגוסט 2007)

 

לראיונות נוספים עם עמיר בניון לחצו כאן וכאן